סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור מר רפאל פרל ומר נפתלי לוין (עב 1378/01). העובדות הרלבנטיות בענייננו 1. המערערת עבדה בשירות המשיבה בעבודת ניקיון בבית הספר שבשליטת המשיבה, החל מיולי 1996. 2. ביום 15.6.1999 ארעה למערערת תאונת עבודה בדרכה מהעבודה, ובעקבות אותה תאונה היתה באי כושר מוחלט לתקופה של ששה חודשים ונעדרה מהעבודה עד סוף 1999. 3. המערערת נבדקה על ידי רופאה תעסוקתית ביום 3.8.2000 ונמצאה מוגבלת בעבודות הכרוכות בהרמת משאות כבדים ובתנועות חדות בעמוד השדרה הצווארי. 4. ביום 21.12.2000 שוגר למערערת מכתב פיטורים. 5. המערערת קיבלה פיצויי פיטורים יחד עם תשלום משכורת חודש 1.2001 בגובה זכאותה, בסכום של -.9496 ₪. המשיבה שילמה למערערת שכר בתקופת אי הכושר בתקופה שטרם קבלה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. משכך ניכתה המשיבה מסכום פיצויי הפיטורים את סך דמי הפגיעה שקבלה המערערת מהמוסד לביטוח לאומי. ניכוי גובה דמי הפגיעה היה 9371 ₪. עילת התביעה המערערת תבעה להורות על החזרתה לעבודה וביטול הודעת הפיטורים. כן היא תבעה תשלום שכר החל מחודש דצמבר 1999 ועד למועד פיטוריה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. זאת בטענה כי פיטוריה היו שלא כדין. לחלופין היא טענה כי יחסי עובד-מעביד התקיימו בין הצדדים מיולי 1996 עד לסוף דצמבר 2000, המועד בו פוטרה. משכך היא תבעה תשלום שכר עבודה עד למועד פיטוריה בתוספת גמול הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים מלאים עד לתאריך 31.12.2000, לפי שנות עבודתה ללא קיזוז משכורות משנת 1999 עקב זכותה לפדיון ימי מחלה ופיצויים בגין הפרת חוזה העבודה עמה בטענה כי זה הופר בניגוד לחוקת העבודה ושלא בתום לב. ההגנה של המועצה המשיבה המועצה הכחישה את טענות המערערת וטענה כי המערערת פוטרה בגין מצב בריאותה. מעבר לכך לפי הטענה שוגרה הודעת הפיטורים למערערת בהסכמתה. הדבר נעשה לאחר שיחה של המערערת עם ראש המועצה בה פירטה המערערת את מצב בריאותה ואת מגבלותיה הבריאותיות. יו"ר המועצה טען כי אף נעשו מצידו ניסיונות להחזיר המערערת לעבודה בכפוף למגבלותיה הרפואיות, אך הדבר לא עלה בידו כי המשרות היו תפוסות. יו"ר המועצה טען כי אלמלא מצבה הרפואי של המערערת לא היתה מניעה להחזירה לעבודה. כן טענה המשיבה כי המערערת קבלה פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתה בחודש ינואר 2001 וכן פדיון חופשה בניכוי הסכומים ששילמה המשיבה בעבור דמי פגיעה מפאת אי הכרת המוסד לביטוח לאומי בתקופה זו כמזכה בגמלה. המערערת הכחישה את העובדה כי היא נתנה את הסכמתה לסיום יחסי עובד - מעביד בינה לבין המשיבה. פסיקתו של בית הדין האזורי בעניין מצבה הבריאותי של המערערת קבע בית הדין האזורי כי אין מחלוקת בדבר מצבה הרפואי של המערערת בעקבות התאונה שארעה לה ב-15.6.1999, תאונה שבעקבותיה היתה המערערת באי כושר מוחלט במשך מספר חודשים. עוד נקבע כי חזרתה של המערערת לעבודה כפופה למצבה הבריאותי לאחר התאונה לאור המסמכים שהוצגו בפני בית הדין. משקל רב ניתן לאישור מטעם הרופאה התעסוקתית לפיו היתה המערערת מוגבלת ביכולתה לעבוד עבודה פיזית ולהרים משאות. אשר על כן, נפסק כי חל בעניינה סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים המזכה אותה בפיצויי פיטורים מסיבות בריאות. לעניין הניסיון למצוא למערערת עבודה חלופית קבע בית הדין בפסק דינו כי מתצהירי הצדדים עולה שנעשה ניסיון למצוא לתובעת עבודה חלופית אך עבודה כזו לא נמצאה אצל המשיבה. עוד נקבע כי בנסיבות אלה לא חלה על המשיבה כל חובה לקבל את המערערת לעבודה באשר זו האחרונה לא המציאה כל מסמך רפואי המאפשר את חזרתה לעבודה ללא מגבלות. משכך לא מצא בית הדין מקום לדון בשאלת הסכמתה של המערערת להתפטר. בית הדין פסק כי בנסיבות המקרה לא דרושה הכרעה במחלוקת זו. לאור מצבה הבריאותי של המערערת לא חלה על המשיבה כל חובה שבדין להחזירה לעבודה. בית הדין לא מצא כל פגם בהליך פיטוריה של המערערת. אשר על כן נדחתה תביעת המערערת מבלי שהיה צורך לדון בסעד החלופי שתבעה המערערת על כל רכיביו. הליך הערעור בעת הדיון בערעור נעשה ניסיון לסיים את המחלוקת בין הצדדים על ידי שיבוצה של המערערת בעבודה כלשהי במועצה. הצדדים הסכימו שיעשה מאמץ לשבץ את המערערת בעבודה כלשהי במועצה בכפוף לכך שהמערערת תמציא אישור מרופא תעסוקתי או מרופא אורטופד לגבי יכולתה לעבוד. המערערת המציאה לבית דין זה אישור רפואי של ד"ר מיכאל טנצמן, מומחה לכירורגיה אורטופדית לפיו המערערת החלימה לחלוטין מתאונת העבודה החל מתאריך 15.6.19999 והינה כשירה לחזור לעבודה פיזית מלאה וללא כל מגבלות, כולל עבודה בניקיון. מממצאי בדיקתו עולה כי יש "טווח תנועה מלא של עמוד השדרה הצווארי לכל הכיוונים... אין חסר נוירולוגי בגפיים העליונות" ואף הברך הימנית נמצאה תקינה. לאחר זאת הודיעה לנו המועצה כי קיימת הקפאה טוטאלית בהעסקת עובדים ואין למועצה משרה פנויה כלשהי עבור המערערת. טענות המערערת אשר לעבודה חלופית טוענת המערערת כי טעה בית הדין בקביעתו העובדתית שהמשיבה חיפשה למערערת עבודה חלופית וזו לא נמצאה. זיכרה של טענה זו לא בא בטיעוניה של המשיבה בכתב ההגנה. מעביד הטוען כי הוא ניסה למצוא לעובדו, המוגבל כביכול בביצוע עבודה קודמת, עבודה חילופית המתאימה למגבלותיו כמתחייב מחוקת העבודה, עליו הנטל להוכיח זאת. המשיבה המתינה שמונה חודשים עד שהיא הפנתה את המערערת לבדיקה על ידי רופאה תעסוקתית. המערערת היתה בקשר עם בעלי תפקידים בכירים במשיבה בפניותיה החוזרות ונשנות לחזרתה לעבודה. בין היתר פנתה המערערת לחשב המשכורות וליו"ר המשיבה. המערערת כתבה ליו"ר המשיבה כי מנהל המעון מסכים לקבלה לעבודה במעון. ברי שלא נעשה ניסיון כן להחזירה לעבודה או למצוא לה עבודה חלופית. לא ניתן הסבר כלשהו לסירובה של המשיבה לשבצה בעבודה למרות רצון מנהל המעון להעסיקה ולאור העובדה שמשרתה נתפסה על ידי עובדת לצמיתות ולא על ידי עובדת זמנית או חלופית. התעלמות מודעת על ידי המשיבה מהחזרתה לעבודה תוך קליטת עובדת אחרת קבועה ולא זמנית במקומה בטרם פוטרה המערערת, מחייבים את תשלום שכרה למשך כל שנת 2000. לטענת המערערת אי העדת עדים בעניין זה מטעמה של המשיבה ואי הצגת ראיות הרלבנטיות למחלוקת בין הצדדים על מנת להפריך את טענות המערערת שלא נעשה ניסיון למצוא לה עבודה חילופית יוצרת חזקה כי גרסת המערערת נכונה. בית הדין לא נתן את המשקל הראוי להימנעות המשיבה מהבאת הראיות. לאור האמור תבעה המערערת את תשלום שכרה במשך שנת 2000 במלואה, היינו, מתום תקופת אי הכושר. מאז פנתה המערערת בפניות שונות אל המשיבה בבקשה להחזירה לעבודה. בית הדין קמא לא דן בסוגיה זו. לטענת המערערת קביעת בית הדין, שכשלעצמה אינה מקובלת עליה, כי פיטוריה היו כדין, אינה סותמת את הגולל על המחלוקת בין הצדדים. קביעה זו אינה פוטרת את בית הדין מהכרעה בדבר זכאות המערערת למשכורת במשך כל התקופה שהצהירה על רצונה ונכונותה לעבוד ולא הועסקה. המערערת טענה כי על פי סעיפים 46 ו- 49 לחוקת העבודה לא היה מוצדק לנכות את שכרה ששולם לה בגין תקופת אי הכושר שלא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי וזאת לאור זכאותה לפדיון ימי מחלה. המערערת היתה בסטטוס של עובדת במשכורת חודשית, והיא זכאית לקבל לפי חוקת העבודה, משכורת מלאה בגין תקופת ההיעדרות כתוצאה מהמחלה למספר חודשים הזהה לשנות עבודתה וכן מחצית משכורת לכל שנת עבודה מעבר למכסת ימי המחלה. לטענתה, בית הדין התעלם כליל מסוגיה זו. מעבר לכך בית הדין קמא לא התייחס ולא הכריע בשאלת תקופת זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורין אלא קיבל את קביעות המשיבה בדבר סכום פיצויי הפיטורים המגיעים לה. הוא הדין באשר לתמורת הודעה מוקדמת. בית הדין לא הכריע בעניין זה. זאת למרות שאין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת פוטרה ללא הודעה מוקדמת. הטענה של המערערת כי פיטוריה לא היו כדין מבוססת על סעיף 70 לחוקת העבודה. לפי סעיף זה אין לפטר עובד שאינו בתקופת ניסיון אלא מסיבה מספקת ותוך הסכמה הדדית בין הרשות ובין ועד העובדים או מרכז הסתדרות הפקידים. באין הסכמה עוברת ההכרעה לבוררות בהתאם לסעיף 84 לחוקה. המערערת פוטרה ללא הסכמה וללא הכרעה בבוררות. בית הדין האזורי לא התייחס לטיעון זה. טענות המשיבה המשיבה מבקשת כי נאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. עם זאת ביקשה המשיבה להדגיש טיעונים מספר. הפסקת עבודתה של המערערת היתה בהסכמתה המלאה. אולם בין אם היא נתנה את הסכמתה ובין אם לאו, מצבה הרפואי מנע ממנה לעסוק בעבודת הניקיון. יש לכן לאשר את קביעת בית הדין לפיה המערערת לא חזרה לעבודתה בשל מגבלותיה הרפואיות. זוהי קביעה עובדתית ואין להתערב בה. משהמערערת לא המציאה מסמך רפואי המאפשר לה לעבוד ללא מגבלות לא חלה כל חובה על המועצה לקבלה לעבודה. עבודת הניקיון מצריכה עבודה פיזית ואין זה מתפקידה של המועצה לפקח על עבודת המערערת במהלך עבודתה ולברור עבורה את אותן עבודות המתאימות במיוחד לכושרה הרפואי. אמנם היה ניסיון של ראש המועצה למצוא למערערת עבודה חלופית מתאימה אחרת אולם אי התייחסותו של בית הדין קמא בפסק דינו לטענה בדבר חיפוש מקום חלופי למערערת מלמד כי טענה זו לא היתה חיונית ובעלת משקל מהותי לצורך ההכרעה בסכסוך בין הצדדים. גם אם תתקבל הטענה כי המשיבה לא חיפשה מקום עבודה חלופי למערערת אין בכך כדי לשנות את תוצאת היחסים עם המשיבה לתקופה ארוכה ואין לבוא בדרישות אל המשיבה כי תמתין לכך שהמערערת תיצור קשר עמה. המשיבה טוענת כי לצורך ההכרעה בסכסוך רלבנטית בדיקת היכולת לעבוד ולא בדיקת נכונותה של המערערת לעבוד. משבית הדין האזורי פסק כי המערערת לא היתה כשירה לעבודה מתייתרת הרלבנטיות למידת נכונותה של המערערת לעבוד ואין השאלה אם המועצה חיפשה עבודה מתאימה אחרת אם לאו רלוונטית. לטענת המערערת בדבר שינוי חזית טוענת המשיבה כי אם אכן היה שינוי חזית המערערת לא התנגדה לו. המערערת חקרה בבית הדין את ראש המועצה באותו עניין. לכן אין היא יכולה להישמע בטענה זו בערכאת הערעור. לטענת המערערת כי היא זכאית לתשלום שכרה בתקופת המחלה טוענת המשיבה כי המערערת פנתה אליה באיחור. ככלל אין עובד זכאי למשכורת אלא בגין עבודה שביצע בפועל. לא די בנכונות ובזמינות לעבוד אלא גם ביכולת לעבוד. היה על המערערת להוכיח כי היא אכן העמידה את עצמה לרשות המשיבה וכי היה לה גם הכושר הרפואי לעבוד. כן היה עליה להוכיח כי המועצה סירבה להעסיקה מסיבות שאינן ממין העניין. המערערת לא עמדה בנטל האמור ולא הוכיחה כי היא היתה זמינה ויכלה לבצע את עבודתה למרות מגבלותיה הרפואיות. טענת המערערת כי בתקופת מחלתה היא היתה זכאית לפדיון ימי מחלה וכי צברה בתקופת עבודתה 6.75 משכורות בגין ימי המחלה צריכה להידחות. זאת, משני טעמים: האחד, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה והמערערת לא התייחסה אליה אף בתצהיר העדות הראשית. הטענה הועלתה בלשון רפה בסיכומיה. הטעם השני הינו שהמערערת לא הוכיחה את זכאותה לימי מחלה שכן היה עליה להוכיח לא רק את ימי הזכאות על פי הדין אלא גם את הימים שנוצלו ולא נוצלו בפועל. המערערת לא הציגה בפני בית הדין כל ראיה בדבר ימי המחלה שלא נוצלו על ידה. מה גם שבתקופת היעדרותה קיבלה המערערת דמי פגיעה מלאים מהמוסד לביטוח לאומי. אשר לגובה פיצויי הפיטורים טענה המשיבה כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים עד ליום הפסקת עבודתה בפועל ללא ניכוי שנת המחלה. פיצויי פיטורים מחושבים לפי שנות העבודה בפועל. שנת המחלה לא נכללת במניין השנים המזכים עובד בפיצויי פיטורים. לתמורת ההודעה המוקדמת טוענת המשיבה כי טענה זו, אף שהועלתה בכתב התביעה, נזנחה בסיכומיה של המערערת בבית הדין האזורי. מעבר לכך הודעה מוקדמת מיועדת ליתן בידי מי שעבודתו הופסקה שהות כדי להתארגן ולמצוא לעצמו עבודה חלופית. המערערת לא חזרה לעבודתה לאחר שיצאה לחופשת מחלה בעקבות תאונת העבודה. על כן לא מדובר בהפסקת עבודה בפועל כי אם באי חזרה לעבודה. לחלות חוקת העבודה במקרה של פיטורין מציינת המועצה כי יש להחיל את סעיף 52 לחוקת העבודה המאפשר פיטורי עובד אם בגלל מחלה נשללה מהעובד היכולת לחזור לעבודתו הקודמת. זהו הסעיף החל בענייננו ולא סעיף 70 לחוקת העבודה. כמו כן חל סעיף 144א לצו המועצות המקומיות המאפשר פיטורי עובד מועצה אם אותו עובד אינו מסוגל לבצע את עבודתו מחמת מצבו הרפואי. הפסקת עבודתה של המערערת נעשתה בהסכמתה המלאה ולכן אין רלבנטיות להוראות חוקת העבודה בדבר פיטורין. גם אם הופרה חוקת העבודה הסנקציה בגין ההפרה אינה החזרת המערערת לעבודה כיוון שיחסי עבודה אינם ניתנים לאכיפה. לטענת המערערת כי המשיבה נמנעה מהבאת עדים טוענת המשיבה כי כאשר קיימים מספר עדים ביחס לאירוע מסוים אין לזקוף את אי העדת כולם או חלק מהם לרעת בעל הדין כיוון שאין לצפות מבעל הדין שיביא את כל העדים לאותו אירוע. האם המערערת זנחה את העבודה עלינו לברר האם זנחה המערערת את העבודה. אם אכן היא זנחה את העבודה הרי היא התפטרה ולא יכולה להתעורר השאלה של פיטורין שלא כדין. (ראו דב"ע לז/38-3 "הצפה" עתון יומי - וילנצקי, פד"ע ח, 306). ייתכנו מקרים בם תיתפש היעדרות מהעבודה כביטוי להתפטרות (דב"ע נז/39-3 אליק בביוב - נפתלי גפן (לא פורסם); דב"ע נה/122-3 טאהה זבון - נפתלי מוצניק, פד"ע כט 228; דב"ע לה/85-3 עיריית כפר סבא - יעקב כהן, פד"ע ז, 175, 181; דב"ע לה/45-3 מוחמד ואח' - יזרום חברה למוצרי חשמל בע"מ, פד"ע ז 64). עלינו לבחון את הנסיבות. זניחת עבודה היא התפטרות, סיום הקשר של יחסי עובד-מעביד ללא הצהרה מפורשת אלא על ידי התנהגות (ראו דב"ע מז/70-3 מחמוד דיב עוודאללה - עיריית ירושליים, פד"ע יט 147, 150; דב"ע מה/16-3 זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז, 3, 9). היעדרות מהעבודה מלמדת על כוונת התפטרות כאשר אין נסיבות מוצדקות להיעדרות (דב"ע מד/29-3 מדינת ישראל - נביל חטיב, פד"ע טו 393). הנטל עובר לעובד להראות כי הוא לא זנח את העבודה. בין שאר האינדיקציות לגבי השאלה אם מדובר בזניחת העבודה או בהיעדרות מוצדקת ממנה, היא אורך תקופת ההיעדרות. עתים גם אם עובד נעדר מהעבודה שלא מרצונו תהא זו, בסופו של יום, זניחת העבודה. בענייננו טוענת המועצה כי בכך שהמערערת "קפאה על שמריה" לאורך זמן יש לראות זניחת העבודה ובכך התפטרות. מהמסמך "הודעת מעביד על תשלום מענק עקב פרישה" עולה כי שולמו למערערת פיצויי פיטורים בגין התקופה מיום 1.7.1996 עד ליום 30.11.1999. נבחן את הנסיבות שקדמו לסיום העבודה ואת אשר אירע בתקופה שלאחר סיומה. ביום 15.6.1999 אירעה למערערת תאונת עבודה. בהודעה על פגיעה בעבודה היא ציינה כי בשעת חזרתה הביתה נפלה ונחבלה ברגל ימין ונגרמה לה חבלה. היא מסרה למעביד הודעה על התאונה ביום 21.6.1999. המערערת נעדרה מעבודתה עד סוף שנת 1999. ד"ר לוקץ, הרופאה התעסוקתית, כתבה ביום 30.6.1999 לאחר התאונה: מתלוננת על כאבים בע"ש צווארי. סובלת מכאבים בע"ש צווארי עם הקרנה ליד ימין מזה כמה שנים, אחרי נפילתה מצבה החמיר. בבדיקה האורטופדית: הגבלה בתנועות בע"ש צווארי. אין חוסר נוירולוגי בגפיים העליונות. ..... כי בשלב זה העובדת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה למשך שבועיים נוספים. בגמר תקופה זו יכולה לחזור לעבודתה. זקוקה לטיפול פיזיוטרפי. ביום 16.9.1999 כתבה הרופאה התעסוקתית ד"ר לוקץ' כי היא המליצה למערערת לחזור לעבודתה עוד ביום 30.6.1999 אולם המערערת המשיכה להתלונן על כאבים חזקים בע"ש צווארי עם הקרנה ליד ימין. ביום 22.12.1999 הודיעה המועצה, במכתבו של מר סוהיל טנוס, למערערת: הננו להודיעך כי נצלת את מלוא זכויותיך בתאונת עבודה מטעם המועצה. לא נוכל לשלם לך כל תשלום שהוא החל מ- 1.12.99. רק ביום 2.2.2000 הודיע המוסד לביטוח לאומי כי הוא מכיר בתביעתה של המערערת לתשלום דמי פגיעה בגין אי כושר מחמת תאונת עבודה לתקופה בין 16.6.1999 עד ליום 10.7.1999. ביום 20.3.2000 נדרשה המערערת על ידי מר סוהיל טנוס להחזיר שכר בגין התקופה שלא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה. המערערת פנתה ליושב ראש המועצה במכתב רק ביום 16.11.2000 בדרישה להחזירה לעבודה. על גבי מכתבה זה העיר יושב ראש המועצה: "עדיין אין תעודה רפואית, כשנקבל תעודה רפואית תוזמן". מחומר הראיות עולה כי נעשו ניסיונות להחזירה לעבודה, אך נדרשה תעודה רפואית. מר נזיה מועדי, בן זוגה של המערערת, הצהיר כי בחודש יוני או יולי 2000, התלווה אל המערערת לפגישה עם יו"ר המועצה. באותה פגישה, לטענתו, הודיע יו"ר המועצה כי הוא רוצה להחזיר את המערערת לעבודה אולם ביקש ממנה לפנות לרופאה תעסוקתית. המערערת בענייננו נעדרה תקופה ארוכה לאחר תקופת אי הכושר. היה ביכולתה של המערערת להמציא מסמכים רפואיים המעידים על כושרה לחזור לעבודה זמן רב לפני המועד בו המציאה אישור מהרופאה התעסוקתית ביום 3.8.2000. המערערת לא חזרה לעבודה למרות המלצתה של הרופאה. גם ממכתבי הרופאה התעסוקתית וגם מהחלטת המוסד לביטוח לאומי מתברר שכבר לפני התאונה סבלה המערערת מכאבים בעמוד השדרה הצוארי. היה על המערערת להמציא אישורים רפואיים לפיהם היא יכולה לחזור לעבודתה הרבה קודם לכן, בוודאי בסמוך לקביעת המוסד לביטוח לאומי. זאת, לא הוכח שעשתה. לאור מכלול הנסיבות עולה כי המערערת זנחה את העבודה. למרות זאת שילמה לה המועצה פיצויי פיטורין ובמכתב הפיטורין נכתב כי הנימוק לסיום היחסים הוא מצבה הבריאותי. לא מדובר אם כן בפיטורין, ובודאי לא בפיטורין שלא כדין. מכל מקום גם אם פוטרה המערערת הרי הנימוק הוא מצבה הבריאותי. גם אם כך הדבר לא מדובר בפיטורין שלא כדין. האם זכאית המערערת לתוספת פיצויי פיטורים המערערת טוענת כי היא זכאית לשכר בגין התקופה בה לא שולם לה שכר החל מ- 12.1999 עד למועד בו קיבלה את מכתב הפיטורים. גם את הטענה הזו יש לדחות. המערערת לא חזרה לאחר תקופת אי הכושר ולא הציגה מסמך רפואי שהיא מסוגלת לעבוד. אין היא אם כן זכאית לפיצויי פיטורין נוספים. תשלום דמי מחלה עבור תקופת דמי הפגיעה טוענת המערערת כי בתקופה בה לא יכלה לעבוד ולא עבדה היא זכאית לדמי מחלה. לטענתה היא צברה 6.75 משכורות בגין ימי מחלה. כן היא טוענת שלא היה מקום לנכות מפיצויי הפיטורים שנקבעו לה על ידי המשיבה את ימי המחלה, 96 ימים, בם היא לא עבדה אך הם לא הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתקופת אי כושר. אשר לזכאותה של המערערת לדמי מחלה בגין התקופה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתקופת אי כושר יש ליתן הדעת לכך שדמי מחלה הם תחליף הכנסה. התכלית היא שבתקופת מחלה לא תפגע רמת חייו של העובד. דין דמי המחלה שמשלם המעביד לעובד דינו כדין שכר לכל דבר (דב"ע לח/146-0 המוסד לביטוח לאומי - לבנה נוביקוב, פד"ע י, 271). בעניין מתוק פריג'ה (דב"ע מז/95-3 מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות - מתוק פריג'ה, פד"ע יט, 159, 162) עמד בית דין זה על תכלית דמי מחלה כתשלום סוציאלי מובהק שנועד לאפשר קיום לעובד ובני משפחתו שעה שנבצר ממנו לעבוד עקב מחלה. תשלום דמי מחלה תכליתו להבטיח הכנסה במזומנים לעת הפסקת ההכנסה כתוצאה מאי יכולת לעבוד עקב מצב תחלואתי (דב"ע מח/61-3 נטלי רייזמן - תלם מחשבים, פד"ע כ, 41, 44). הוא הדין בתכלית דמי הפגיעה. גם אלו הם תחליף הכנסה. אין מקום לתשלום כפול בגין אותה תקופה. על כן לא זכאית המערערת לדמי מחלה בגין התקופה בה קיבלה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. אשר לתשלום דמי מחלה לתקופה בה לא הכיר המוסד לביטוח לאומי כתקופה המזכה בדמי פגיעה, קובע סעיף 47 לחוקת העבודה: על כל מקרה מחלה של 2 ימים ומעלה, על העובד להביא תעודת מחלה מרופא מוסכם. אין עובד יכול להנות מחופשת מחלה עד 2 ימים ללא תעודת רופא אלא פעמיים בשנה. היה אם כן על המערערת להמציא מסמכים רפואיים ולהוכיח את היעדרותה מהעבודה בגין מחלתה. היה עליה להוכיח הן את ימי המחלה שהיא זכאית לקבל והן כי לא יכלה לעבוד בשל מצב בריאותה. זאת לא עשתה. ועוד. בתלוש שכר שהונפק בחודש פברואר 2000 מציין מר עאטף, חשב השכר של המועצה, על גבי המסמך המתאר את הניכוי עבור תשלומים ששולמו למערערת בגין התקופה שלא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כמזכה בדמי פגיעה, כי "אין לה יתרת ימי מחלה". אשר על כן כדין אישר בית הדין האזורי כי היה על המערערת להחזיר את דמי המחלה ששולמו לה על ידי המשיבה עבור התקופה שלא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כמזכה בדמי פגיעה ובדין קוזז סכום זה מפיצויי הפיטורים ששולמו למערערת. תמורת הודעה מוקדמת עובד שפוטר זכאי לפיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, גם אם בתקופה בגינה היתה ההודעה צריכה להינתן, קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (דב"ע נו/9-3 נצחונה פומרנץ - נשיונל טוד בע"מ, פד"ע כט, 653; עב (תא) 20190/95 אסתר חמאל - ט.מ.ל. מיקרו מחשבים בע"מ, פד"ע לה, 145(. טוענת המערערת כי פיטוריה לא היו בהסכמה ולא שולמו לה דמי הודעה מוקדמת וכי בית הדין האזורי לא נתן דעתו לסוגייה זו. בחנו את המסמכים בתיק בית הדין האזורי. עולה ממנו כי טענת המערערת לתמורת הודעה מוקדמת נזנחה בסיכומיה שהוגשו לבית הדין האזורי. אשר על כן היא נזנחה ואין מקום לדון בכך. הנה כי כן הערעור על כל רכיביו נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד תוך 45 יום -.3,500 ₪. השופט שמואל צור אני מסכים לפסק דינה של חברתי, סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין. השופטת נילי ארד אני מסכימה לפסק דינה של חברתי, סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג ציבור מר ציון שמע אני מסכים עם פסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג ציבור מר דוד פרלשטיין אני מסכים עם פסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. הוחלט כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. רפואההתפטרות בדין מפוטר