לפני תביעה כספית על סך 8,897 ₪. התובעת טוענת כי הנתבע חייב לה סך של 8,897 ₪ בגין חוב ארנונה על הנכס הנמצא ברחוב ברזיל בירושלים. הנתבע טוען כי הדירה נשוא התובענה הינה בבעלות פרזות. מדובר בדירה בה התגוררה אימו המנוחה של הנתבע, גב' פורטונה אמויאל ז"ל עד יום מותה ביום 4.10.2003 . אימו הייתה שוכרת של הדירה בלבד מדובר בדירה שהיא קיבלה מחברת פרזות. עוד טוען הנתבע כי הוא לא החזיק בדירה ולא השתמש בה ואף לא קיבל מעיריית ירושלים מכתב כלשהו בנוגע לדירה. לפיכך הוא טוען כי אין לחייבו בתשלום כלשהו בגין הדירה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע מכלול הראיות הגעתי למסקנות כדלהלן: התובעים טוענים כי הנתבע חב בחוב ארנונה מכח חזקה בנכס ומן העובדה כי הוא יורש של המחזיק בנכס או יורש של בעל הזכויות בנכס. החוב מתייחס לתקופה שלאחר פטירת ההורים ועד לפינוי הנכס והחזרתו לחברת פרזות שהיא הבעלים. חוב הארנונה נצבר בתקופה בה היה הנכס, לפי טענת התובעת, בחזקת יורשי המנוחה, הנתבע ואחיו. עוד טענה התובעת כי בשנת 2007 הגישה חברת פרזות תביעה כספית ותביעה לסילוק יד מהדירה. התובעת טוענת כי כל יורשי המנוחה הם המחזיקים בנכס וכולם נתבעו, אולם ההליכים כנגד אחיו של הנתבע עוכבו עד לקבלת הכרעה מבית משפט עד לבירור טענתם כי לא החזיקו בנכס . נציגת התובעת הגב' בוטבול מעידה כך: "ידוע לי שפרזות היא הבעלים של הדירה נשוא התיק. אנחנו בעיריית ירושלים נוהגים לחייב יורשים של מחזיק דירה שנפטר בארנונה לאחר שאנחנו שולחים לו מכתב בנוסח נספח ד' כדי לברר מה קורה עם הדירה" (ע"מ 4 שורות 9-11 לפרוטוקול בית המשפט). לעניין ההודעה טענה נציגת התובעת כך : "אם אנחנו יודעים על אדם ששכר דירה ונפטר תוך כדי השכירות אנחנו מפסיקים לחייב את אותו אדם. בשביל שנדע את זה צריך להודיע לנו". (ע"מ 4 שורות 14-15 ל פרוטוקול בית המשפט). התביעה לסילוק יד הוגשה כנגד כל היורשים ואילו תביעה זו לתשלום חוב ארנונה הוגשה כנגד ניסים עמיאל בלבד. ההסבר לכך ניתן ע"י הגב' בוטבול: "האחים מרים ואמיל אמרו לנו שהם לא מחזיקים בדירה, אלא ניסים בלבד ועל סמך זאת עיכבנו הליכים ופעלנו נגד הנתבע". (ע"מ 4 שורות 20-21 לפרוטוקול בית המשפט). לטענת העדה, מכיוון שהנתבע לא הגיש השגה , כפי שעשו אחיו, הוא נחשב כמחזיק בדירה: "מבחינתי ניסים מחזיק בדירה כי הוא לא הגיב למכתבים שלנו ולא פנה לעירייה והדירה לא הוחזרה לפרזות" (ע"מ 4 שורות 25-26 לפרוטוקול בית המשפט). אחיו של הנתבע טוענים כי הנתבע הוא זה שהחזיק בדירה ויכול היה להשתמש בה. לטענתם הוא מונה כאחראי לעיזבון ולנכס. עוד הם טענו כי אילו ידעו שהנכס אינו של הוריהם ולא ניתן לקבל עליו בעלות, היו משיבים אותו מייד לחברת פרזות וכי היה ברור להם שהנתבע יעשה זאת. טענה נוספת הייתה כי הם שילמו את החוב בגין דמי שכירות על הנכס בעבר, בתקופה שמפטירת אימם ועד לפינוי הנכס. אמיל עמיאל העיד כך: "...ניסים טיפל בכל העניינים שלנו, נתנו לו סמכות שיטפל בכל העניינים, ישבנו אחרי השבעה" (ע"מ 5 שורות 18-19 לפרוטוקול בית המשפט). הוא טוען כי לא החזיק בנכס וכי לא היה לו מפתח לדירה. מטרתו הייתה לרכוש את הדירה מפרזות וכי אחיו יסכימו לכך, בשל מצבו הכלכלי הקשה. הגב' מרים פאר אף היא טוענת כי האחים היורשים נתנו לאחיהם ניסים לטפל בכל עניין הבית והירושה. אמיל הוא זה שפנה לחברת פרזות לרכוש את הדירה. הנתבע טוען כי אינו המחזיק בנכס. הנתבע מעיד כך: "אני לא אחראי ולא ממונה מטעם האחים ולא יורש כי אין צו ירושה..." (ע"מ 8 שורה 8 לפרוטוקול בית המשפט). "מפתחות הדירה היו לאחותי שרה ז"ל בלבד ואני כמעט בטוח שגם לאחי אמיל היו מפתחות. אחרי שנחתם הסכם עם פרזות, לא נמסר להם מפתח של הדירה, הם פרצו לדירה והוציאו את הציוד שנשאר, כך נמסר לי על ידי פרזות". (ע"מ 8 שורות 20-22 לפרוטוקול בית המשפט). מהו המחזיק לצורך תשלומי ארנונה? "מחזיק" כהגדרתו בפקודת העיריות (נוסח חדש ) הוא מי שמחזיק בנכס פיזית כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר: "מחזיק - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון" הפסיקה הרחיבה את הפרשנות וקבעה כי מחזיק הוא גם מי שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. הזיקה הקרובה ביותר לנכס מתקיימת גם אם המחזיק אינו עושה שימוש בפועל בנכס. וראה לעניין זה בג"צ פרופיל חן נ' המועצה המקומית יבנה, פ"ד לח (4) 413. בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נגד עיריית תל-אביב יפו, פ"ד לט(3) 341 נקבע כך לעניין פרשנות המונח "מחזיק" בפקודת העיריות "הנני סבור כי כאשר נקט הלה את המונח "למעשה", החובק את שלושת המונחים בעל שוכר או מחזיק בכל אופן אחר, לא נתכוון להחזקה פיסית בפועל דווקא, אלא בא להבחין בין סוגי המחזיקים השונים בינם לבין עצמם ולדרג אותם. אם יש גם "בעל" וגם "שוכר", הרי הכוונה היא, כמחזיק לצורך החובות והזכויות שבפקודה ייחשב זה מבין השניים, שהוא, במערכת הנסיבות שנוצרה, בעל הזיקה הקרובה יותר לבניין, והחובה לשלם, למשל, ארנונה כללית תחול אז על השוכר, למרות שיש לדירה, כמובן, גם בעל. המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא-יחסית כמובן- בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות המוטלות על המחזיק לפי הפקודה. מכאן, כי הבעל של הנכס, שלא העביר זכויות כלשהן בנכס לאחר, הוא תמיד המחזיק." החיוב בגין תשלומי ארנונה כללית הינו על מחזיק הנכס. כאשר יש מחלוקת בדבר זיהויו של המחזיק, יחויב בארנונה כללית אותו גורם אשר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. במקרה דנן הדירה הינה בבעלות פרזות חברת הדיור הציבורי של ירושלים. חברת פרזות היא חברה ממשלתית עירונית אשר השכירה את הדירה להורי הנתבע בשנת 1967 על פי זכאותם לדיור ציבורי. בשנת 2003 נפטרה אימו של הנתבע הגב' פורטונה אמויאל ובכך הסתיימה זכות השכירות של המנוחה בדירה, אשר הייתה זכות אישית המבוססת בין היתר על הזכאות לדיור ציבורי. וראה לעניין זה סעיף 115 ד לחוק הירושה התשכ"ה 1965: "דירה שהמוריש שכר לתקופה קצרה יותר וגר בה ערב מותו, זכות השכירות בה על פי חוזה שאינה מתבטלת במות המוריש ואינה זכות לפי חוקי הגנת הדייר, תימסר לבן-זוגו, לילדיו ולהוריו שהיו גרים באותה דירה עם המוריש ערב מותו". הזכות לקבלת דיור ציבורי הינה זכות אישית הנובעת ממצב סוציאלי וכלכלי וניתנה למנוחה בלבד. זכות זאת אינה ניתנת להורשה. יתרה מזאת, האחים בדקו אפשרות לרכישת הבית, אך נענו בשלילה. לאור האמור לעיל, חברת פרזות היא הבעלים של הנכס ומכאן שהנתבע ואחיו אינם בבחינת יורשים בכל הקשור לבית ולכן גם אינם יכולים להיחשב כמחזיקים בנכס או בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס לצורכי ארנונה. מכל העדויות עולה כי אף אחד מן האחים, לרבות הנתבע לא השתמש פיזית בנכס ולא החזיק בדירה לאחר מותה של אימם אשר הייתה המחזיקה בדירה עד ליום פטירתה. גם אם היו מחזיקים בדירה הרי שחברת פרזות כבעלים הייתה אמורה לבדוק זכאותם לשכירות או לחילופין לפינוי הדירה ואכן הוגשה תביעה לסילוק יד בשנת 2007. התביעה שלפנינו מתייחסת לחוב ארנונה בגין השנים 2004-2006, לאחר פטירתה של המנוחה. לא ברור מדוע הועבר חיוב הארנונה במרשמי עיריית ירושלים על שם בניה של המנוחה. לאור העובדה כי פרזות הינה הבעלים של הדירה ולאור העובדה כי לא הוכח שהנתבע החזיק בדירה אין מקום לחייבו בתשלום ארנונה לפיכך אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת בשכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪. ארנונה (חובות)חובות אדם שנפטרחובארנונה