רקע ותמצית טענות הצדדים לפני בקשת רשות להתגונן שהגיש המבקש בלבד. המשיבה, מועצה אזורית גליל תחתון, הגישה נגד המבקש וחברת המחסן הסיטונאי למוצרי חשמל בע"מ (להלן: "החברה") תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 64,654 ₪ בגין חוב ארנונה. החברה לא הגישה בקשת רשות להתגונן. במסגרת כתב התביעה טוענת המשיבה, כי החברה הפסיקה פעילותה וכי המבקש הינו בעל השליטה בחברה ומי שערב לתשלום חובותיה נשוא התביעה. לטענתה, מיום 1.3.11 ועד ליום 30.10.12 החברה הייתה המחזיקה בנכס המצוי בתחומה ועל כן היה עליה לשלם תשלומי ארנונה בגינו. המשיבה טוענת שהחברה לא פרעה חובותיה כלפיה וכי נותר לה חוב בסך 64,654 ₪. לטענתה, החברה שיגרה לה הודעה, עליה מופיעה חתימת המבקש, לפיה היא נסגרה ואינה פעילה עוד. המשיבה טוענת, כי בנסיבות אלו ולאור העובדה שמדובר בחובות סופיים ולאור העובדה שהמבקש הוא בעל השליטה בחברה הרי שהמבקש חב בחובות הארנונה נשוא התביעה ביחד ולחוד עם החברה בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). עוד טוענת המשיבה, כי חבות המבקש נובעת אף מכך שבמסגרת הסכם השכירות הוא ערב חוזית לחובותיה האמורים של החברה. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן במסגרתה טען שהחברה הפסיקה פעילותה לאחר שלוש פריצות למקום עסקה וגניבת מלאי במאות אלפי שקלים. עוד נטען, כי החברה תבעה את חברת הפניקס וכי כל תגמולי הביטוח שולמו לנושים אשר עיקלו את התגמולים. המבקש טוען, כי בנסיבות אלו לא חלה הוראת סעיף 8(ג) לחוק הסדרים. עוד טוען המבקש, כי המשיבה לא פירטה בכתב התביעה מה הן הנסיבות המחילות עליו באופן אישי את חבות החברה. לטענתו, בשל כך אין בידו להתייחס לכך באופן מפורט. המבקש טוען, כי יש לו טענת הגנה טובה וראויה כנגד התביעה והוא זכאי, כי תינתן לו רשות להתגונן. לאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן הגישה המשיבה בקשה במסגרתה עתרה, כי בית המשפט ידחה את בקשת הרשות להתגונן וייתן פסק דין המחייב אותו לשלם לה את מלוא הסכום נשוא התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין והוצאות משפט. המשיבה טוענת, כי התביעה נגד המבקש הוגשה בהסתמך על שתי עילות חלופיות- בהסתמך על הוראות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים ובשל היותו ערב, בין היתר, לחובות הארנונה של החברה בהתאם להסכם השכירות. לטענתה, המשיב לא הכחיש טענותיה לפיהן החברה הינה חברה פרטית שהחזיקה בנכס נשוא חובות הארנונה שלא כדייר מוגן, שהיא לא פרעה את חובות הארנונה שלה, שהנכס נשוא הארנונה אינו משמש למגורים, שהיא אינה פעילה עוד, שחובות הארנונה הינם חובות סופיים ושהוא בעל השליטה בחברה. כמו כן, לא הכחיש את חוב הארנונה ואת שיעורו. המשיבה מוסיפה, כי המבקש כלל לא התייחס לטענתה לפיה התביעה מסתמכת על כתב הערבות. לטענתה, טענתו היחידה של המבקש היא, כי סעיף 8(ג) אינו חל בנסיבות העניין. בנסיבות אלו טוענת המשיבה, כי טענתו היחידה של המבקש היא טענה משפטית גרידא ובשל כך אין מקום ליתן לו רשות להתגונן ותחת זאת ניתן להכריע בטענה כבר בשלב זה. דיון ומסקנות האם יש ליתן למבקש רשות להתגונן מפני התובענה אשר הוגשה נגדו אם לאו, זו השאלה העומדת לפתחי. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר עיון במכלול טענות הצדדים והחומר המונח בפניי מצאתי, כי דין הבקשה למתן רשות להתגונן להדחות, מהנימוקים שיפורטו. זכותו של צד, כי יהיה לו יומו בבית המשפט ותהיה לו האפשרות להעלות טענותיו ולנסות ולהוכיח אותן הינה זכות מהותית בשיטת המשפט שלנו. לא בנקל יסגור בית המשפט את שעריו בפניו מתדיין מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט. בשלב בו בית המשפט דן בבקשת רשות להתגונן די אם הנתבע יראה הגנה אפשרית, אף בדוחק רב, בכדי להצדיק מתן רשות להתגונן. בשלב זה לא בודקים כיצד יצליח המבקש להוכיח את הגנתו או את טיב ראיותיו. ההלכה היא, כי בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה אשר העלה המבקש בבקשתו תתקבל במשפט. תחילה אציין, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה המשיבה לא פירטה בכתב התביעה מה הן הנסיבות המחילות עליו באופן אישי את חבות החברה. המשיבה טענה בכתב התביעה, כי יש תחולה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ופירטה שהחברה אינה פעילה עוד, כי נותר לה חוב ארנונה וכי המבקש הינו בעל שליטה בחברה. כמו כן טענה שהמבקש היה ערב לחוב הארנונה של החברה. כאמור, התביעה הוגשה נגד המבקש והחברה. התביעה נגד המבקש הוגשה הן בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים והן בטענה שהוא היה ערב לחוב. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע, כי: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הואחברהפרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק) ולאשילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשותהמקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבותהמיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים. בסעיף זה- "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א ל פקודת מס הכנסה ". במסגרת חוק החברות מוגדרת חברה פרטית כדלקמן: "חברה שאינה חברה ציבורית". סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע, כי בעל שליטה הוא: "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)". הסעיף האמור קובע, כי בעל שליטה הוא: "מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב) בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד) בזכות למנות מנהל; הנה כי כן, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מקום בו קיים חוב ארנונה סופי כאשר המחזיק הוא חברה פרטית, שאינה דייר מוגן, החוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים והחברה לא שילמה את החוב הרי שהרשות המקומית יכולה לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה בחברה, בתנאי שהתקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי: "(1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". המטרה שעמדה בבסיס חקיקתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הייתה להקל על רשויות מקומית בבואן לגבות מיסים. הסעיף נועד בכדי למנוע מצב בו חברות אשר הפסיקו את פעילותן מתחמקות מתשלום ארנונה. לפיכך נקבע, כי בהתקיים נסיבות מסוימות ניתן יהיה לחייב את בעלי השליטה בחברה בתשלום חוב הארנונה שלה. מסעיף 119א(א) עולה, כי מקום בו יש חוב מס לחברה שהתפרקה או שהעבירה את נכסיה ולא נותרו לה אמצעים לסילוק החוב אזי ניתן לגבות את החוב ממי שקיבל את נכסי החברה. עוד קובע הסעיף, כי מקום בו יש לחברה חוב כמפורט לעיל הרי שיראו את נכסיה כאילו הועברו לבעלי השליטה בלא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס. המשיבה טוענת, כי הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים חלה בענייננו ועל כן יש לחייב את המבקש בגין חוב החברה. טענות המשיבה לפיהן החברה הינה חברה פרטית, שאינה דייר מוגן, הנכס לא שימש למגורים, החברה הפסיקה לפעול ונותר לה חוב ארנונה סופי לא נסתרו על ידי המבקש בבקשתו ובתצהיר התומך בה. כמו כן, לא נסתרה טענת המשיבה לפיה המבקש בעל שליטה בחברה. טענות המשיבה בעניינים אלו נתמכות במסמכים שצורפו לכתב התביעה. יש לציין, כי המבקש לא העלה טענות אף באשר לקיום חוב או שיעורו. כאמור לעיל, סעיף 119א(א) קובע, כי במקרה שנותר חוב מס לחברה, שהתפרקה או העבירה נכסיה ואין בידה לסלק את החוק, הרי שניתן לגבות אותו ממי שקיבל את נכסי החברה. בנוסף קובע הסעיף חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה כאשר יש לחברה חוב מס סופי והיא התפרקה או הפסיקה פעילותה מבלי ששילמה אותו אז יראו את נכסיה כאילו הועברו לבעל השליטה בלא תמורה וניתן יהיה לגבות ממנו את החוב. מכאן עולה, כי כאשר נותר חוב מס לחברה שהתפרקה או העבירה נכסיה ואינה יכולה לסלק חובותיה אזי ניתן לגבות את המס מבעל השליטה, אלא אם עלה בידו לסתור את החזקה לפיה נכסי החברה הועברו אליו. במקרה בו עסקינן, טענת המבקש לפיה אין תחולה לסעיף 8(ג) התבססה על הטענות לפיהן החברה הפסיקה פעילותה בשל מספר פריצות במסגרתן נגנב מלאי במאות אלפי שקלים ותגמולי הביטוח אשר התקבלו בעקבות זאת שולמו במלואם לנושים אשר הטילו עיקול על התגמולים. אף אם יעלה בידי המשיב להוכיח טענותיו האמורות הרי שאין בכך בכדי ללמד, כי אין תחולה לחזקה לפיה נכסי החברה הועברו אליו. אף אם נגנב מהחברה מלאי בשיעור ניכר ואף אם תגמולי הביטוח ניתנו לנושים אין בכך בכדי ללמד שהמשיב לא קיבל את נכסי החברה. המשיב כלל לא התייחס לסוגיה האמורה ולא פירט אילו נכסים היו לחברה ומה עלה בגורלם. כמו כן, במסגרת כתב התביעה הוסיפה המשיבה וטענה, כי המבקש חייב כלפיה באופן אישי שכן היה ערב לחובות החברה במסגרת הסכם השכירות ובין היתר חובתה לשלם ארנונה. המבקש כלל לא התייחס לטענה האמורה במסגרת הבקשה בה עסקינן. הנה כי כן, בכדי שתינתן לנתבע בתובענה שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר רשות להתגונן עליו להראות, כי קיימת לו הגנה אפשרית, אף בדוחק. במקרה בו עסקינן לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל ולהוכיח, כי קיימת לו, לכאורה, הגנה מפני התובענה אשר הוגשה נגדו. אף אם יעלה בידי המבקש להוכיח את כל שנטען על ידו בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר לא יהיה בכך בכדי לסייע לו בתביעה נשוא הבקשה שלפניי שכן אין בטענותיו בכדי להוכיח, כי אין תחולה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובין היתר אין בכך בכדי לסתור את החזקה לפיה נכסי החברה הועברו אליו. בנסיבות אלו, לאור האמור בתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 וכן תקנה 241 (ד) לתקנות מצאתי לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד ללא צורך בחקירת המצהיר. בנסיבות האמורות, בקשת הרשות להתגונן נדחית. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את המבקש והחברה הנתבעת מס' 1, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה סך של 64,654 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה ועד למועד פסק דין זה. בנוסף, מחייבת את המבקש והחברה ביחד ולחוד לשלם למשיבה סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 8,000 ₪. הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ארנונהדיני חברותארנונה (חובות)אחריות נושא משרה בתאגידחוב