העותרים הם בעלים משותפים של חברה פרטית שהחזיקה בשכירות חנות בקניון ברעננה וניהלה שם מסעדה. החברה צברה הפסדים וחובות כספיים ולפיכך הפסיקה את פעילותה. כיוון שהחברה נותרה חייבת חובות ארנונה לרשות המקומית הופנתה אל כל אחד מן העותרים דרישת תשלום של מלוא חוב הארנונה בהתאם להוראות סעיפים 4 ו-5 לפקודת המסים (גבייה). ההודעות היתרו בעותרים שאם לא ישולם החוב במלואו יינקטו הליכי גביה מנהליים. עתירה זו מעוררת את שאלת חוקתיותה של הזכות לדרוש מבעל חברה את פירעון חובות הארנונה של החברה וכן את שאלת היקפה של זכות הדרישה האמורה. הנסיבות כל אחד מארבעת העותרים מחזיק ברבע מהון המניות המונפק והנפרע של חברה פרטית בשם "הישגים (2003) ניהול ופיתוח מסעדות בע"מ" (להלן: "החברה" או "הישגים"). בשנת 2004 שכרה החברה חנות בשטח של 200 מ"ר בקניון רננים ברעננה והפעילה שם מסעדה. עסקי המסעדה לא עלו יפה, נצברו חובות והפסדים ולפיכך הפסיקה החברה את פעילותה. במסגרת המהלכים לקראת הפסקת הפעילות נמכרו, ביום 31.5.06 מטלטלי החברה. המכירה הניבה תמורה של 340 אלף שקל לערך שמתוכה הועבר חלק מסוים לתשלום על חשבון חוב לנושה מובטח (בנק הפועלים), חלק אחר (50 אלף ש"ח), הועבר למשיבה, עיריית רעננה (להלן: "העירייה") על חשבון חוב ארנונה של החברה והיתרה חולקה בין העותרים כך שכל אחד מהם קיבל סכום של 25 אלף ש"ח על חשבון החזר הלוואת בעלים (הסכום הכולל של הלוואת הבעלים הוא 1.16 מליון ש"ח לערך). החברה נותרה חייבת סכום של כ-84 אלף ש"ח כחוב ארנונה לעירייה. העירייה הגישה תביעה נגד החברה לבית משפט השלום בראשון לציון. בעוד הליכי התביעה הללו מתנהלים קיבלו העותרים בנובמבר 2006 דרישת תשלום מלוא חוב הארנונה של החברה לעירייה. דרישות תשלום נוספות נשלחו לעותרים ב-19.12.06. מכתב של ב"כ העותרים אל גובה המס מטעם העירייה נענה בהזמנה לפגישה ובאורכה לתשלום עד ל-27.2.07. פגישה עם עוה"ד גובה המס ונציג העירייה קוימה ביום 26.2.07 ולפי שהפגישה לא הניבה תוצאה חיובית מבחינת העותרים הוגשה ביום 18.3.07 העתירה דנן. טענת סף עד שאני נדרש לטענות העותרים לגוף העתירה אסיר מן הדרך טענת שיהוי שנטענה מפי המשיבה. הטענה מבוססת על כך שדרישות התשלום נשלחו אל העותרים והגיעו לתעודתם ביום 15.1.07. מכאן שהגשת העתירה ביום 18.3.07 מאוחרת מן המועד הקבוע בתקנות ולפיכך דין העתירה לדחייה על הסף. טענה זו אינה נשענת על אדני עובדה שלמים. שכן לאחר שנשלחה לעותרים דרישת התשלום הניח בידם גובה המס מטעם העירייה אורכה לתשלום ולקיום ישיבת ברור עמו ועם גורמי העירייה. מכאן שההחלטה המחייבת את העותרים בתשלום חוב הארנונה של החברה התגבשה באופן סופי באספקט המנהלי ביום המפגש שקיימו נציגי העותרים עם נציגי העירייה וגובה המס מטעמה (26.2.07). ממועד זה לא התמהמהו העותרים זמן רב מידי עד להגשת העתירה. די בכך כדי לדחות את הטענה. טענות ומענות דרישת חוב הארנונה של החברה מן העותרים מבוססת על הוראת סעיף 8[ג] לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). הוראת חוק זו באה לעולם באמצעות תיקון חקיקה עקיף שנערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד - 2004. הוראת חוק ההסדרים מאפשרת לגבות חוב ארנונה סופי (חוב ארנונה שחלף לגביו מועד להגשה, ערר או ערעור או ניתנו בו פסק דין או החלטה חלוטים) בגין נכס שאינו משמש למגורים ומוחזק בידי חברה פרטית מבעל השליטה בחברה הפרטית אם התקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א[א] לפקודת מס ההכנסה. הוראת סעיף 119א[א] לפקודת המס ההכנסה עניינה באפשרות לגבות מס שחבר בני אדם חב בו והוא התפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית, ממי שקיבל את הנכסים. העותרים טוענים כנגד ההליך שננקט כנגדם שלוש טענות עיקריות: טענת אי חוקתיות; טענת חיוב יחסי והשגה על נקיטת הליכים מנהליים. חוקתיות חוק ההסדרים הטענות העותרים טוענים שהוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים איננה חוקתית. ההוראה מאפשרת לרשות המקומית לגבות חוב ארנונה של חברה פרטית מידי הבעלים של החברה. הוראה זו מהווה "הרמת מסך" רחבת היקף שכן סמכות גביה זו תולה עצמה בהתקיימות הנסיבות המתוארות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה המשקפות מצב דברים שבו היה לתאגיד חוב מס והתאגיד התפרק או הפסיק פעילותו בלי ששילם את החוב. בנסיבות כאלה רואה פקודת מס ההכנסה את נכסי התאגיד כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה ומאפשרת "לגבות מהם" את חוב המס. הביטוי "לגבות מהם" עשוי להתפרש כגבייה מבעלי השליטה. זה בהבדל מאפשרות פרשנית אחרת האומרת ש"לגבות מהם" היא גביה מן הנכסים שמוחזקים כאילו הועברו לבעלי השליטה בלי תמורה. ההבדל בין הפרשנות הראשונה לבין הפרשנות השניה הוא שלפי הראשונה ניתן לגבות מבעלי השליטה את מלוא חוב המס של התאגיד בלי כל זיקה להיקפם ושווים של הנכסים שהועברו או מוחזקים שהועברו מן התאגיד לבעלי השליטה. האפשרות הפרשנית השניה מגבילה את היקף הגביה להיקפם ושווים של הנכסים שהועברו לבעלי השליטה. אך מובן הוא כי אחיזה באפשרות הפרשנית הראשונה מצביעה על כך שהדין מאפשר הרמת מסך רחבת היקף עד מאוד. גישה כזאת של המחוקק אינה עולה בקנה אחד עם שמירת העצמאות של גופים מאוגדים לפי דין ועקרון ההפרדה בינם לבין האישיות המשפטית שהיא בעלת השליטה באותם תאגידים. גישת ההפרדה הזו מאפיינת את חוק החברות והאפשרות לפרוץ בה פרץ בדרך של "הרמת מסך" היא חריג שניתן לאחוז בו במשורה. על כן משקבע המחוקק הסדר של הרמת מסך רחבה, הסדר המאפשר ירידה אל קניינו הפרטי של אדם, מן הראוי להעמידו בביקורת של אמות המידה החוקתיות המצויות בבסיס כל דין הפוגע או מתערב בזכויות הקניין הפרטי. בין אמות המבחן הללו מצויות כידוע הדרישות שהחוק הפוגע בזכות הקניינית יהיה לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש. תכליתו של חוק ההסדרים היא לסייע בהתגברות על מצבן הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות. כיוון שהרשויות מבססות את תזרימי המזומנים שלהם בין היתר על הכנסות מגביית ארנונה, ברור שהפסקת פעילותו של עסק גורעת מהכנסות הרשות המקומית. מצבן הקשה של הרשויות הניע את המחוקק לחפש דרכים לגבות את חובות הארנונה של עסקים שפעילותם הופסקה מגורמים אחרים בעלי זיקה קרובה מאוד לעסק שפעילותו פסקה. עיריית רעננה שהיא הרשות המקומית הניצבת מאחורי הליכי הגבייה בענייננו, אינה נמנית עם הרשויות שבמצוקה. מן המפורסמות הוא שמצבה הכלכלי של עיריית רעננה איתן למדי. לפיכך ההיגיון שמאחורי חקיקת חוק ההסדרים אינו חל על רעננה והחלת החוק על מקרים פרטיים בתחומי הרשות הזאת היא שימוש באמצעי חוקי הפוגע בזכות הקניין שלא לתכלית ראויה. לחילופין טוענים העותרים שגם אם תחשב הוראת חוק ההסדרים כהוראה התואמת את דרישות חוקי היסוד, מן הראוי לפרשה באורח דווקני ומצמצם. זה על מנת לגרום לפגיעה מעטה ככל הניתן בקניין הפרט. פרשנות מצמצמת, בהקשר של הוראת החוק דנן, משמעותה כפולה. ראשית ירידה אל רכושו של בעל השליטה לא תעלה על היקף נכסי החברה שהועברו לבעל השליטה. שנית, האפשרות לרדת אל נכסיו של בעל השליטה לסילוק חוב ארנונה של החברה מותנה בכך שהחברה "הבריחה" נכסים לבעל השליטה. אמנם מתקיימת חזקת הברחת נכסים הקבועה בסעיף 119א[א][3] לפקודת מס הכנסה אולם זו חזקה שניתנת לסתירה ומן הראוי לאפשר לבעל השליטה לסתור את החזקה. פרשנות מרחיבה שאינה עומדת בקנה אחד עם הפרשנות המצמצמת המוצעת בידי העותרים מעמידה לשיטתם את הסדרי חוק ההסדרים כהרחבה בלתי מידתית של עקרונות הרמת המסך שבחוק החברות ועל כן גם כנוגדים את פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם. הגישה הפרשנית המצמצמת מחייבת קביעת מנגנוני ברור עובדתיים (של השאלה האם הועברו נכסי החברה לבעל השליטה בה ואם הייתה העברה האם ניתנה תמורה בגינה). כמו כן מתחייב יצירת מנגנון של השגה וערעור על תוצאות הברור. מנגנונים כאלה אינם מצויים בחוק ההסדרים ולפיכך כל עוד אין הם מתקיימים עומד ההסדר החוקי כהסדר שחוקתיותו מפוקפקת מאוד. במצב דברים כזה הדרך הנכונה היא להימנע מנקיטת הליך גביה מנהלי ולברר את סוגיות העובדה באמצעות הגשת תביעה לתשלום חוב ארנונה מצד הרשות המקומית כנגד בעל השליטה. המענה המשיבה טוענת כי אכן חוק ההסדרים נועד לספק מענה מסוים (אחד המענים) למשבר הכלכלי הקשה שפקד את השלטון המקומי ושהגיע לשיאו בסמיכות לחקיקת התיקון לחוק ההסדרים (2004). הרקע לקביעת ההסדר המצוי בסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מצא את ביטויו בהצעת חוק להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004) תשס"ג - 2003. ההצעה מסבירה בלשון חד משמעית שרשויות מקומיות רבות נמצאות במשבר תקציבי ומתקשות לספק שירותים חיוניים לתושביהם. חלק ניכר מהם אינן מסוגלות אפילו לשלם את משכורות העובדים. אין ספק שתכלית החקיקה היא פתרון הבעיה באופן שהרשויות יוכלו לגבות חובות המגיעים להם מעסקים שבדרכים שונות נמנעים ממילוי חובת תשלומי ארנונה ותשלומים מוניציפאליים שונים אחרים. לפיכך לא ניתן לומר שסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים איננו חוקתי במובן זה שהוא מרחיב את עקרונות "הרמת המסך" מעבר לאפשרי לפי חוקי החברות הקיימים. שכן לחוק ההסדרים תכלית ברורה. הוא נועד לשרת אינטרס ציבורי ראשון במעלה בקנה מידה לאומי; היינו, לייצב ולבסס את מעמדן של הרשויות המקומיות ולאפשר להן לתפקד ומלא את הפונקציות החשובות המוטלות עליהן. אכן, החוק פוגע בקניין הפרטי אולם לבד מהיותו מיועד לתכלית ציבורית חשובה, החוק הוא גם מידתי מפני שהוא מתיר ירידה לרכושו של בעל שליטה רק בנסיבות מסוימות (בהתקיים תנאי סעיף 119א[א] לפקודת מס ההכנסה); ורק ביחס לבעלי עניין שיש להם אינטרס של ממש בחברה ואין לממש את החוק על דירות שמשמשות למגורים. אשר לשאלה הפרשנית האם הצרוף שבין סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים וסעיף 119א[א] לפקודת מס ההכנסה מצביע על כך שניתן לגבות מבעל שליטה של חברה שהפסיקה את פעילותה את מלוא חוב הארנונה של החברה או שמא הגביה מוגבלת להיקפם של הנכסים של החברה שהועברו - או שמתקיימת חזקה שהועברו - לבעל השליטה. סברת המשיבה היא שהאופציה הפרשנית הראשונה; היינו, שבמקרה של הפסקת פעילות בחברה פרטית שנותרה חייבת חוב ארנונה והעבירה נכס מנכסיה לבעל שליטה בה, ניתן לרדת אל נכסי בעל השליטה במלוא היקף החוב בלי כל יחס לשוויו של הנכס של החברה שהועבר לידיו. המשיבה טוענת כי רק גישה פרשנית כזאת עשויה לשמש את הכלית הניצבת ביסוד החוק ומבלעדיה החוק יהיה למיותר וחסר תועלת. טענת חיוב יחסי הטענה העותרים מציעים לפרש את ההוראות הרלוונטיות בחוק ההסדרים ובפקודת מס הכנסה כמאפשרות לגבות מבעל השליטה את חלקו היחסי בחוב הארנונה בהתאם לשיעור שליטתו בחברה (בענייננו, כיוון שכל עותר מחזיק ברבע מהון החברה, ניתן לגבות מכל עותר רבע מחוב הארנונה). הטענה סומכת יתדותיה בהוראת סעיף 119א[א][3] לפקודת מס ההכנסה שאותה לא ניתן לפרש כאילו היא מקימה חזקה של העברת נכס לכל אחד מבעלי שליטה בחברה בשיעור העולה על שיעור החזקתו היחסי בחברה. המענה המשיבה טוענת כי זכותה לדרוש את מלוא תשלום חוב הארנונה מכל אחד מבעלי השליטה ואין היא נדרשת לחיוב יחסי של כל אחד מבעלי השליטה בלבד. הטעם לכך כפול. ראשית, סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כי במציאות של ריבוי חייבים חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. הוראה זו היא בגדר כלל פרשני חקוק הפורש כנפיו על דיני חיובים כולם ולאורו יש לפרש גם את הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. סעיף 61[ב] לחוק החוזים מורה שהוראת סעיף 54 מתפרשת גם על חיובים שאינם חוזיים. הטעם השני הוא שהוראות סעיף 316 לפקודת העיריות והוראת סעיף 52 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) מורות במפורש שהחיובים המוטלים מכוחם (חיובי ארנונה בבנין או בקרקע שבבעלות משותפת וחיובי ביוב שונים) ניתנים לגביה מאחד או יותר מתוך הבעלים המשותפים. חוק ההסדרים "חי" בסביבה החוקית של דברי החקיקה הללו ויש לשאוב ממנו "השראה" פרשנית. השגה על נקיטת הליכים מנהליים. הטענה העותרים טוענים כי סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מאפשר גבייה מבעלי שליטה בחברה של חוב ארנונה בלבד. עוד הם טוענים כי הוראה זו מאפשרת את הגבייה בהליכי תביעה אזרחית ולא בהליכים מנהליים. חלקה הראשון של הטענה מבוסס על לשון מפורשת של הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. הוראה זו אומרת שאם לא שילם מחזיק בנכס את הארנונה הכללית שהוטלה עליו רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה. ארנונה כללית נאמר וחיוב בחוב ארנונה סופי נאמר. חוב אחר (כגון: מים, ביוב וכדומה) לא נאמר. חלקה השני של הטענה נסמך על כך שאין לפי חוק ההסדרים מנגנוני בירור עובדות הצריכות להתברר לפי החוק (ראו למעלה מכאן) ומכאן שהדרך היחידה לבירור העובדות הללו היא בהליך אזרחי רגיל. העותרים טוענים כעניין של עובדה שהם לא קיבלו נכסים של החברה ללא תמורה. ראיות שהוגשו מצידם (תצהיר יועצת המס של החברה) מראה שהתמורה שהתקבלה ממכירת מטלטלי החברה בעת הפסקת פעילותה הועברה בחלקה לנושה מובטח, בחלקה שולמה כחלק מהחזר חוב הארנונה והיתרה בסך 100 אלף ש"ח שמשה להחזרת חלק מזערי מהלוואת הבעלים שנתנו העותרים לחברה. הווה אומר שגם אותו החזר של הלוואת בעלים הוא בבחינת העברת נכס (חלק מתמורת המיטלטלין) של החברה בתמורה (הקטנת חוב החברה בגין הלוואת הבעלים). אם מקבלים את טענת העובדה הזו כי אז לא ניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב החברה כל עיקר ואם אין מקבלים את טענת העובדה כעובדת אמת כי אז צריך לברר אותה לפני ערכאה שיפוטית. מענה העירייה אינה חולקת על כך שהודעת הדרישה כנגד העותרים כללה גם חיובים בגין מים, אגרת ביוב ואבטחה. העירייה גורסת כי סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מתיר גביית תשלומי חובה אלה נוסף על תשלומי הארנונה מידי בעלי השליטה והוא נוכח הגיונו של ההסדר החוקי. ההסדר החוקי הרי נועד להציל את הרשויות המקומיות מקריסה ולכן אין להפריד בין חובות הארנונה לחובות בגין מים, ביוב ואבטחה שמהווים גם הם משקל מכריע בצרכים הבסיסיים של הרשויות המקומיות. האפשרות לנקוט בהליכי גבייה מנהליים בהקשר לחובות ארנונה מבוססת על אכרזת המיסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) תש"ס - 2000. סמכות הגבייה המנהלית של חיובי מים וביוב נובעת מהגדרת מס בסעיף 2 לפקודת המיסים (גבייה) וההיגיון שעומד מאחורי השימוש בהליכי גבייה מנהליים כבר נבחן בפסיקת בית המשפט העליון ואושר בה (ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים). אשר לטענה כי חוק ההסדרים איננו קובע מנגנוני בירור עובדתיים מפנה בא כח העירייה לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 שבו בעקבות חקיקת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים תוקנו גם הסדרי הערר בעניין הארנונה ונוספה עילת ערר האומרת: "היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים ... שהוא אינו בעל השליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס". לאמור, המחוקק, מסתמא בכוונת מכוון, הניח אפשרות להשיג על דרישת חוב מבעל שליטה בשתי עילות האחת שהנדרש לשלם את החוב אינו בעל שליטה והשניה שחוב הארנונה הכללית ביחס לאותו נכס נדחה. העותרים דידן אינם טוענים טענות אלה ולסברתם שיש להתקין מנגנוני השגה וערר ביחס לעובדות אחרות אין בסיס בחוק. דיון חוקתיות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים הבסיס הנורמטיבי עד שאני נדרש לתת מענה לטענה שההוראות הרלוונטיות בחוק ההסדרים אינן חוקתיות אציג קודם את טיבו של ההסדר החוקי. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מורה: על אף הוראות סעיף קטן [א] והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן ... ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן [א] כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א[א] לפקודת מס ההכנסה. בהוראה זו שלושה מרכיבים רלוונטיים לעניינה של העתירה: 1. ההוראה חלה על נכס המוחזק בידי חברה פרטית שלא שלמה את מלוא חוב הארנונה החל עליה; 2. ההוראה מסמיכה לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה בחברה הפרטית; 3. תנאי להתממשות זכות הגבייה מבעל השליטה הוא קיומן של הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א[א] לפקודת מס ההכנסה. סעיף 119א[א] מורה: [1] היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור. [2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם ... בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. [3] בלי לגרוע מהוראת פסקאות [1] ו-[2] היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. שלוש שאלות עולות בהקשר לפרשנות הצרוף שבין סעיף 8[ג] ל-119א[א] של הוראות החוק הנ"ל. השאלה האחת היא שאלת תכליתו של הצרוף. השאלה השניה היא שאלת מושא הגביה והשאלה השלישית היא שאלת היקף הזכות לגבות. תכלית הצרוף - התבוננות בהוראות סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה כשהן לעצמן אינה יכולה שלא להניב מסקנה חד משמעית שתכלית ההוראות היא למנוע "הברחת נכסים" או להתגבר על "הברחת נכסים" מתאגיד שהתפרק או הפסיק את פעילותו במגמה לחמוק מתשלום מס החל על התאגיד. הוראות הדין הזה מאפשרות "עקיבה" אחר הנכסים המוברחים ויותר מכך הן יוצרות "חזקת הברחת נכסים" לבעל שליטה במגמה להתיר גבית המס ממי שקיבל לידיו נכס מוברח או מבעלי השליטה (במקום שקיימת חזקת ההברחה). נכס מוברח בהקשר זה לפי הוראות הפקודה האמורות הוא נכס שהועבר ללא תמורה או בתמורה חלקית לצד שלישי באופן שמותיר את התאגיד המעביר את הנכס בלי אמצעים לסילוק חוב המס. כיוון שסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים תולה את הרשאת הגבייה הכלולה בו מבעל שליטה בהתקיים נסיבות סעיף 119א[א] לפקודה אין זאת אלא שיש להסיק מסקנה פשוטה שחוק ההסדרים ביקש לאמץ אל גביית חובות ארנונה את דרך ההתמודדות של פקודת מס ההכנסה בנסיבות של הברחת נכסים כאמור. מושא הגביה - הצדדים חולקים האחד על משנהו בשאלה אם ההוראות המצורפות של חוק ההסדרים ופקודת מס ההכנסה מאפשרות גבייה של חוב הארנונה של החברה הפרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה בה או מן הנכס של החברה שהועבר לבעל השליטה. לפי דעתי פשוט וברור הוא שהוראות הדין הללו היקנו סמכות לגבות את חוב הארנונה מבעל שליטה ולאו דווקא מן הנכס שקיבל לידיו או שהוא מוחזק כאילו הוא קיבל לידיו. בא כח העירייה נשען על הביטוי "וניתן לגבות מהם את חוב המס"; "מהם" היינו מן הנכסים שהועברו. לכל הפחות הביטוי "מהם" ניתן לפרשנות כפולה (מן הנכסים או מבעלי השליטה) וכיוון שעסקינן בפגיעה בקניין פרטי מן הראוי לנקוט בפירוש הפוגע פחות בקניין. השקפה זו אינה מקובלת עלי. מן הראוי להתבונן בהוראות סעיף 119א[א] בכללותן. ניתן לראות שהפסקה הראשונה (סעיף קטן [1]) מציינת במפורש שאת חוב המס שהחבר חייב בו ניתן לגבות ממי שקיבל את הנכסים. הפסקה השניה מתארת מצב של הברחת נכסים מחבר בני אדם אחד למשנהו (בתנאים של זהות ישירה או עקיפה של בעלי השליטה) וגם בה נאמר שניתן לגבות את חוב המס "מהחבר האחר". מהחבר האחר ולא מן הנכסים שהוברחו. כיוון שעניינה של הפסקה השלישית היא בחזקת ההברחה בלבד ברור שאת תוכנה יש לפרש בהתאם לפרשנות שתי הפסקאות שקדמו לה. היקף הזכות לגבות - המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים רק את הוראת סעיף קטן [א] של סעיף 119א לפקודה. סעיף קטן [ג] של סעיף 119א לפקודה לא הוכלל בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. כיוון שסעיף קטן זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג' לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו, ברי שמכלל לאו שומעים הן. אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמיעה שהרשות מותרת בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו. סיכומה של נקודה זו הוא זה. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית). מתקיימת חזקה הניתנת לסתירה שנכסי החברה הועברו ללא תמורה לבעל השליטה. סוגיית החוקתיות אין חולק על כך שתכליתה של ההוראה הנידונה בחוק ההסדרים היא להניח בידי רשויות מקומיות אפשרויות גבייה יעילות של חובות ארנונה במגמה לבסס את מעמדן הכלכלי הרעוע של הרשויות. הכל מסכימים שזו תכלית ראויה. אלא שהעותרים טוענים שאין לתכלית זו ולעיריית רעננה ולא כלום. שהרי העירייה אינה שרויה במצב כלכלי קשה. גם לשיטת העותרים יש מקום להוראת חוק ההסדרים אילו כל הרשויות המקומיות במדינה היו במצב כלכלי קשה. אמנם אין לפני ראיה הולמת אך אני מוכן להניח שהמצב הכלכלי של עיריית רעננה שפיר למדי ואילו כל העיריות היו במצבה ייתכן שסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים לא היה בא לעולם. אפשר אולי ליצור מבנה משפטי כזה המותיר את חוק ההסדרים בתוקפו (בהיבט של חוקתיות) שעה שמיישמים אותו אל פועלה של רשות מקומית חלשה השרויה במשבר כלכלי. ואילו חוקתיותו של חוק זה נשללת במקום שהוא מיושם כלפי רשות מבוססת. ייתכן שמבנה כזה אפשרי עם כל הקושי הטמון בפרופוזיציה הזאת. אולם, אני סבור ששעה ששוקלים את חוקתיות החוק אין צורך לערוך הבחנות בין רשות חזקה לרשות חלשה מבחינה כלכלית שכן במדינת ישראל המשק הציבורי מתנהל כמין מערכת של כלים שלובים. העובדה שרשות מקומית מסוימת מצויה במצב כלכלי מבוסס מאפשרת להפנות תקציבים ממשלתיים לרשות אחרת המצויה במצב כלכלי גרוע. הרשות המבוססת צריכה כדי לשמור על מצבה וכדי לא להרע עוד יותר את מצבן של הרשויות החלשות להשתמש באותם כלי גבייה מיוחדים שחוק ההסדרים העמיד לרשותה. אילו כל רשות הייתה מתנהלת כמין בועה משקית נפרדת שאינה תלויה בתקציבי הממשלה ובמצבן של רשויות אחרות כי אז אולי היה טעם בטיעוני העותרים. כיוון שרשות נוגעת ברשות ומן הכלי המלא של האחת נמצאת השניה נהנית, אפשר לקבוע שהתכלית החוק שורה על הרשויות כולן ותכליתו היא הרי אליבא דכוליא עלמא תכלית ראויה. כדי לקבוע שחוק הוא חוק חוקתי אין די בכך שתכליתו ראויה אלא יש גם צורך בבדיקת מידתיותה של הפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חוקתיות מוגנות. לפי הפרשנות שנתתי בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים דומה לי שהפגיעה בקניין הפרטי העולה ממנו היא מידתית. יושם אל לב שלפי הפירוש שלי הסדרי הגבייה שבחוק מיועדים להתגבר על הברחת נכסים מחברה פרטית. אמנם משהתבררה מציאות של הברחת נכסים שוב אין בוחנים את שיעורו או שוויו של הנכס המוברח וניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה (גם אם הנכס שהוברח לידיו שווה פחות מן החוב). אולם, הברחת הנכס בנתונים של הפסקת פעילות של החברה הפרטית לבעל השליטה מראה על הזהות המתקיימת בין החברה לבעליה. בעל השליטה והחברה הפרטית הם למעשה ישות משפטית זהה ולכן מוצדק במקום שהחברה שומטת מידיה נכסים ומעבירה אותם לבעלי כדי לחמוק מתשלום מס או ארנונה, לגבות מן הבעלים את החוב כאילו הוא החברה. כללו של דבר לא מצאתי בסיס ראוי להשתית עליו קביעה כי הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים אינה חוקתית ואני דוחה טענה זו. חיוב יחסי חוק ההסדרים אינו מתייחס במפורש למצב של "ריבוי חייבים". העירייה יצאה מנקודת הנחה שהחיוב בחוב הארנונה הוא חיוב הדדי של בעלי השליטה כך שניתן לדרוש מכל אחד מהם את מלוא החוב. בא כח העירייה הראה שבחיקוקים אחרים העוסקים בסוגיית גבייה מחייבי תשלומי חובה לרשויות המקומיות, נקבעו הוראות מפורשות לעניין זה והציע ללמוד גזירה שווה גם לעניין דנן. גזירה שווה כזו אינה ניתנת ללימוד משום שעסקינן בירידה אל הקניין הפרטי והסמכות לרדת אל הקניין הפרטי איננה עניין של גזירה שווה מחיקוק אחד למשנהו. היא צריכה לנבוע ממקור חוקי ברור. אלא שבא כח העירייה הצביע על מקור כזה. הוא ציין שסעיף 54 של חוק החוזים (חלק כללי) קובע נורמה עקרונית שמקום שמתקיים ריבוי חייבים חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. ואם סברת שהוראה זו חלה רק על חיובים חוזיים בא סעיף 61 לאותו חוק ומורה שהוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות והן יחולו גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. קרי, הוראות חוק החוזים עשויות לחול גם על חיובים הנובעים מן החוק. לכן אני סבור שיש לראות את חבותם של ארבעת העותרים כבעלי שליטה בחלקים שווים בחברה שהפסיקה את הפעילות כחבות "ביחד ולחוד". בהקשר הזה הציגו העותרים גם טענה כנגד הכללת חיובי מים, ביוב ואבטחה בדרישת תשלום החוב שנשלחה אל העותרים. הם הראו שחוק ההסדרים מתייחס רק לאפשרות לגבות חוב ארנונה כללית מבעלי השליטה ואין בו התייחסות לגביית חובות אחרים. טענת העותרים מוצדקת בעיני. גם אם קיים דמיון בין טיבו של החיוב הכספי המכונה "ארנונה כללית" לבין חיובי מים, ביוב ואבטחה אין מקום להיסק לוגי כלשהו לעניין יישום המנגנון הקבוע בסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים ביחס לאותם פריטי חיוב שאינם ארנונה כללית. כבר ביארתי לעיל מדוע לא ניתן באמצעות גזירה שווה להסיק מחוק לחוק את הכוח לרדת לקניינו הפרטי של אדם. משמעות המסקנה האחרונה היא שיש לצמצם את דרישת התשלום שהוגשה לעותרים ולהסיר ממנה כל חיוב שאיננו בגדר "ארנונה כללית". הליכי גבייה מנהליים וישום סמכות הגבייה מבעל שליטה דעתי היא שאכרזת המיסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) מהווה מסגרת חוקית מספקת כדי לאפשר נקיטת הליכי גבייה מנהליים לעניין גביית חובות ארנונה. זה מקרוב פסק בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה שעד שננקטים הליכי גבייה מנהליים יש להקדים בנסיבות מסוימות הליכי גבייה אזרחית רגילה, בעיקר כאשר הנסיבות מעוררות שאלות של עובדה שיש לברר אותן. הברור הזה לא יכול להיעשות בהליכי הגבייה המנהליים שהם תחליף להוצאה לפועל (עת"מ (חי') 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה). לא ראיתי צורך לבחון ולהידרש למשמעותו הכוללת של פסק הדין שניתן בחיפה. כמדומה לי שבדידן אגיע למסקנה קרובה מזווית ההתבוננות של הסוגיות הספציפיות של הליכים כנגד בעלי שליטה. למעלה מכאן חרצתי דעתי שגביית חוב הארנונה של חברה פרטית מבעל השליטה בה אפשרי רק בהתקיים כל נסיבות סעיף 119א[א] לפקודה בשינויים המחויבים מן העניין. הווה אומר שבעניין כבענייננו הירידה אל קניינם של בעלי השליטה בחברת הישגים אפשרית כאשר מתברר שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה (בנסיבות של העברת נכסים בתמורה חלקית אפשרות הירידה אל קניינו של בעל השליטה מצטמצמת באופן יחסי לפער שבין התמורה המלאה לתמורה החלקית. למשל אם הועבר נכס של החברה לבעל שליטה בתמורה ששיעורה 50% משווי הנכס כי אז הסמכות לרדת לקניין הפרט כדי לגבות את חוב הארנונה היא בשיעור של 50% מן החוב). העותרים טוענים שהנסיבה של העברת נכס של החברה שלא בתמורה לידיהם לא התקיימה. אכן ברור שהחברה העבירה לבעלי השליטה חלק מן התמורה שהתקבלה בגין מכירת מטלטלי החברה. אך חלק זה (25,000 ש"ח לכל אחד מבעלי השליטה) נמסר כנגד תמורה (הפחתה בשיעור זהה של חוב החברה כלפי בעלי השליטה בגין הלוואת בעלים ששיעורה עולה על מליון שקלים). מן המסמכים שצרפו העותרים לעתירתם עולה לכאורה שטענת העובדה שלהם נכונה. אולם, גם אם תאמר שהראיות להוכחת טענת העובדה הזו אינן מספיקות או שבית משפט זה איננו בית משפט מוסמך לקבוע עובדות ממין זה, גם אז תתעורר השאלה היכן, באלו דרכים, על פי איזה מנגנון תתברר טענת העובדה הזאת. שכן אם הטענה נכונה היא שומטת את הקרקע מתחת לפני האפשרות לגבות את חוב החברה מבעלי השליטה. לא מצאתי בחוק ההסדרים מנגנון מתאים לברור הטענה העובדתית. לשם השוואה אפשר להתבונן בהוראת סעיף 119א[ו] לפקודת מס ההכנסה (הוראה שלא אומצה אל חוק ההסדרים). הוראה זו אומרת שניתן להשיג על החלטה לגבות מס בהתאם לסעיף 119א בדרך של השגה מנהלית שעל ההחלטה בה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי. מנגנון כזה לא מצוי בחוק ההסדרים. דרישת קיומו של המנגנון היא מאושיות הצדק הטבעי. שאם לא תאמר כך מכתב הדרישה שיצא מגובה המס מטעם העירייה לנקיטת הליכים מנהליים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) הוא החלטה של רשות מנהלית החותכת עובדות בלי כל יכולת להשיג עליהן. הדבר אינו מתיישב עם שיטתנו המשפטית. בא כח העירייה טען בהקשר זה כי בעקבות חוק ההסדרים תוקן חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) כך שהוספו לו עילות ערר בהקשר לחיובי ארנונה. העילות שהוספו הן פועל יוצא של הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים והן מצטמצמות לשתי עילות (ראו לעיל) ששאלת התמורה בגין הנכס שהועבר איננה כלולה בהן. אכן נראה שתיקון חוק הרשויות המקומיות הוא פועל יוצא של תיקון חוק ההסדרים. אלא שתיקון זה לא יצר מנגנון ערר שלם. זה מנגנון "נכה". הוא אינו מאפשר להשיג על הדרישה לתשלום חוב הארנונה בטענת עובדה שיכולה לשמוט את הקרקע מתחת לפני בסיס הדרישה. ההנחה העולה מעמדת ב"כ העירייה כאילו בסוגיה זו אין זכות ערר או השגה מעמידה את ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים בחזקת הסדר שאינו חוקתי משום שהוא רואה את הקביעה הכלולה בדרישת גובה המס כחריצת עובדה שאין עליה עוררין. אינני סבור שגלל כן יש לבטל את ההוראה הרלוונטית בחוק ההסדרים מחמת אי חוקתיות. דעתי היא שבהעדר מנגנון השגה וערר בהקשר לעובדות הרלוונטיות, אין מקום ואין יכולת ליישם את סמכויות הגבייה המנהלית בנסיבות כגון נסיבות העתירה דנן. במקום זה רשאית העירייה לבוא אל בעלי השליטה בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה ובהיעדר היענות לכך להגיש נגדם תביעה אזרחית. במסגרת התביעה ניתנת, כמובן, לנתבעים אפשרות להתגונן בטענות עובדה ובטענות משפט ככל שהן שייכות לעניין. סיכום המסקנות משהגעתי לכאן אסכם בקצירת אמרים את עיקרי המסקנות העולות מחוות דעתי. 1. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מאפשר "הרמת מסך" וירידה לקניינו הפרטי של אדם בהיקף ובנסיבות חורגים מן האפשרויות הרגילות המוקנות בדין. אלא שהדבר נועד לתכלית ראויה ותוך שמירה על עקרון המידתיות. על כן אין לומר שהוראת החוק היא בלתי חוקתית. 2. באורח מעשי פירושה של הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים הוא שבנסיבות של חברה פרטית שהפסיקה פעילות ונותרה חייבת ארנונה כללית ניתן לגבות את מלוא החוב מבעלי שליטה בחברה ובלבד שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה. החיוב הזה המוטל על בעלי השליטה הוא חיוב "ביחד ולחוד". 3. לא ניתן באמצעות ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לגבות מבעלי השליטה חובות מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללית. 4. בעקרון ניתן לקיים הליכי גביה מנהלית כנגד בעלי השליטה. אולם מקום שבעל השליטה מבקש להתגונן כנגד דרישת התשלום בטענות של עובדה שאינן כלולות בעילות הערר לפי חוק הרשויות המקומיות, מן ההכרח לאפשר לו לערוך טענותיו בהליך שיפוטי ראוי. על כן בנסיבות כאלה אפשר לתבוע את החוב מבעלי השליטה רק בהליך של תביעה אזרחית ולא בהליך גבייה מנהלית. התוצאה אני מקבל את העתירה באורח חלקי בכך שאני מורה לעירייה להסיר מדרישת התשלום כל חיוב שאיננו של "ארנונה כללית" בלבד. כמו כן אני מורה לעירייה להפסיק את הליכי הגבייה המנהלית. היא תוכל, אם תרצה בכך, לנקוט הליכי תביעה אזרחית כנגד העותרים. המשיבה תשלם לעותרים סך 40,000 ש"ח כהוצאות עתירתם. התשלום יבוצע כתשלום כולל עבור ארבעת העותרים כאחד. ארנונה (חובות)חובארנונה