1. זוהי תובענה על סך של 2,500,000 ₪ שעניינה דרישה לחיוב אישי של הנתבעים לתשלום חוב ארנונה הרובץ על נכסים המצוים בשטחה המוניציפלי של התובעת, עיריית תל אביב. רקע עובדתי 2. התובעת הינה עיריית תל אביב. 3. הנתבעים מס' 1 ו-2 הינם אח ואחות, הנתבע מס' 4 הינו בעלה של הנתבעת מס' 2, והנתבע מס' 3 הינו אחיו של הנתבע מס' 4. הנתבעים הינם בעלים של חנויות רבות במתחם הידוע בשם "כיכר אתרים" בעיר תל אביב. 4. לטענת התובעת, על מנת להתחמק מתשלום מס הארנונה העירונית עבור חנויות המתחם, שהינו מתחם נטוש, דיווחו הנתבעים על מחזיקים פיקטיביים בנכסים, לרבות חברות קש וחברות פעילות או אנשים שאינם ברי גבייה לצורך חיוב בתשלום ארנונה, וזאת במטרה להתחמק מתשלום אישי. 5. לטענת התובעת, היא אינה יכולה לגבות את חובות הארנונה מהמחזיקים אשר אודותיהם דווח שכן אינם בעלי יכולת תשלום, כך, שלמעשה, הנתבעים מתחמקים מתשלום ארנונה שנים רבות. 6. מנגד, גורסים הנתבעים כי קיימת התיישנות לגבי כל טענה לחוב כספי מלפני שנת 2004. כמו כן, קיים מעשה בית דין לאור החלטת ועדת הערר של עיריית תל אביב משנת 2009 על פיו התובעת התרשלה וכי היה עליה לבצע פעולות אכיפה נמרצות יותר על מנת לגבות את החוב, ועל כן, אין לה אלא להלין על עצמה בנדון. 7. עוד טוענים הם כי נכסים רבים מן הנכסים נשוא התביעה אינם בבעלותם ויש למחקם מכתב התביעה. ראיות הצדדים ראיות התובעת 8. מטעם התובעת העידה הגב' תמר לוי, ממלאת מקום מנהלת מחלקת שומה א' אצל התובעת, בתצהירה ת/1 כי הנתבעים הינם הבעלים של הנכסים נשוא התביעה, וזאת ניתן ללמוד מהסכמי השכירות שצירפו הנתבעים לדיווחים אשר מסרו לתובעת, שם מצוין מפורשות כי הם הבעלים של הנכסים. להלן רשימת הנכסים נשוא התביעה: חנות מס' 224 - חוב מיוחס בסך של 39,463 ₪. חנות מס' 228 - חוב מיוחס בסך של 40,710 ₪. חנות מס' 255 - חוב מיוחס בסך של 32,428 ₪. חנות מס' 258 - חוב מיוחס בסך של 31,730 ₪. חנות מס' 256 - חוב מיוחס בסך של 30,975 ₪. חנות מס' 259 - חוב מיוחס בסך של 30,691 ₪. חנות מס' 260 - חוב מיוחס בסך של 31,395 ₪. חנות מס' 225 - חוב מיוחס בסך של 30,691 ₪. חנות מס' 226 - חוב מיוחס בסך של 31,575 ₪. חנות מס' 257 - חוב מיוחס בסך של 31,575 ₪. חנות מס' 220 - חוב מיוחס בסך של 225,791 ₪. חנות מס' 222 - חוב מיוחס בסך של 202,556 ₪. חנות מס' 224 - חוב מיוחס בסך של 63,014 ₪. חנות מס' 228 - חוב מיוחס בסך של 62,904 ₪. חנות מס' 231 - חוב מיוחס בסך של 50,325 ₪. חנות מס' 232 - חוב מיוחס בסך של 62,705 ₪. חנות מס' 252 - חוב מיוחס בסך של 10,851 ₪. חנות מס' 255 - חוב מיוחס בסך של 49,020 ₪. חנות מס' 256 - חוב מיוחס בסך של 49,059 ₪. חנות מס' 258 - חוב מיוחס בסך של 50,485 ₪. חנות מס' 259 - חוב מיוחס בסך של 49,059 ₪. חנות מס' 260 - חוב מיוחס בסך של 49,059 ₪. חנות מס' 225 - חוב מיוחס בסך של 49,059 ₪. חנות מס' 226 - חוב מיוחס בסך של 50,485 ₪. חנות מס' 257 - חוב מיוחס בסך של 50,485 ₪. חנות מס' 231 - חוב מיוחס בסך של 10,068 ₪. חנות מס' 252 - חוב מיוחס בסך של 23,590 ₪. חנות מס' 229 - חוב מיוחס בסך של 35,178 ₪. חנות מס' 252 - חוב מיוחס בסך של 46,622 ₪. חנות מס' 124 - חוב מיוחס בסך של 57,344 ₪. חנות מס' 220 - חוב מיוחס בסך של 931,125 ₪. חנות מס' 231 - חוב מיוחס בסך של 184,098 ₪. חנות מס' 222 - חוב מיוחס בסך של 828,704 ₪. (ראה: העתקי דיווחים אשר נמסרו לתובעת והסכמי השכירות- נספחים 1-7 לת/1). 9. כן פירטה היא בתצהירה את חיובי הארנונה בגין הנכסים נשוא התביעה, אשר נרשמו על שם חברות שונות על פי דיווחים של התובעת, ואלו הם שמות המחזיקים על פי דיווחי הנתבעים: חברת ספיר (מ.ל.) תקשורת בע"מ, א.ש.ג.ב בע"מ, אח.אמ.וואן ליינס בע"מ, ביטחון מרכזי י.א.א בע"מ, א.א חן אספקה ושיווק מוצרי נייר בע"מ, לוי יניב מסחר בע"מ ואולמות משחקים בע"מ. 10. לעדותה, התובעת אינה יודעת מה סוג הפעילות אשר התקיימה במסגרת הנכסים, ועל כן, הנכסים חוייבו בתעריף השיורי שנקבע בצו הארנונה לנכסים שאינם משמשים כמגורים. 11. עוד, הוסיפה, כי התובעת ביצעה במהלך השנים מספר ביקורות בנכסים נשוא התביעה וזאת באמצעות נציגה מטעמה. במהלך ביקורות אלו, התברר לתובעת כי הנכסים ריקים, ועל כן חיובי הארנונה נרשמו על שם הבעלים של הנכס. (ראה: העתק הביקורות שביצעה התובעת- נספח 8 לת/1). 12. על פי טענתה, בהעדר מחזיק, המחזיקים האמתיים בנכסים הם הנתבעים בהיותם הבעלים של הנכסים ובעלי הזיקה הקרובה ביותר אליהם. 13. כמו כן, התובעת פעלה לאיחוד הנכסים והשטחים אוחדו לשטח אינטגרלי אחד של 567 מ"ר, ולאחר מדידה של מודד נוסף עודכן שטח הנכס ל-653 מ"ר ביום 26.9.10. (ראה: נספח 9 לת/1). 14. כן העידה מטעם התובעת הגב' אדית סגל, המשמשת כראש צוות אצל התובעת, בתצהירה ת/2 כי המתחם הידוע בשם "כיכר אתרים" בעיר תל אביב הינו מתחם עזוב, אשר כמעט ולא מתקיימת בו פעילות עסקית מזה שנים רבות. הנתבעים רכשו לאורך השנים חנויות רבות במתחם מתוך תקווה כי תוכניות בניין העיר ישתנו. 15. לגרסתה, הנתבעים דיווחו לתובעת, במשך שנים ארוכות על מחזיקים פיקטיביים לצורך חיוב בתשלום ארנונה וזאת במטרה לחמוק מחיוב אישי בתשלומה. המחזיקים אודותיהם דווח, היו חברות ריקות מתוכן וחסרות כל פעילות עסקית או אנשים שאינם ברי גבייה ולכן לא ניתן להיפרע מהם. 16. לעדותה, הדיווחים אותם דיווחו הנתבעים או מי מטעמם לתובעת הינם שקריים, וזאת לאור העובדה כי אין זה סביר כי חברה תשכור נכסים כדי שיעמדו ריקים מבלי שמתנהלת בהם כל פעילות עסקית. 17. לאורך השנים ערכה התובעת מספר ביקורות בנכסים אלו, אשר במהלכן התברר כי מדובר בנכסים ריקים ועזובים, אשר בגינם לא התקבלו דיווחים בדבר העזיבה. בחלק מן הביקורות היה נוכח הנתבע מס' 1 אשר טען באוזני הפקחים כי חרף העובדה כי הנכסים עומדים ריקים, הללו מוחזקים על ידי חברות או פולשים, כביכול. 18. עוד, העידה, כי התובעת אינה יכולה לגבות את חובות הארנונה מהמחזיקים שדווחו, הואיל ומדובר, כאמור, בישויות משפטיות חסרות כל, כך שהתובעת מוצאת עצמה בפני שוקת שבורה. 19. כן, העידה, כי התובעת ציינה בכתב התביעה את מספר החנות ולא את מספר הגוש והחלקה שכן הנכסים נשוא התביעה רשומים בספריה לפי מספר חנות וזאת על פי דיווח אשר הנתבעים עצמם מסרו לה, מה גם, שהנתבעים בעצמם נוהגים לציין בהסכמי השכירות את הנכסים לפי מספר חדר, כך שאין מחלוקת כי הנתבעים מודעים היטב לזהות כל נכס ונכס ומה מיקומו בכיכר אתרים בעיר תל אביב. (ראה: העתקים מהסכמי השכירות- נספח 3 לת/2). 20. לעדותה, הנתבעים הם שדיווחו על המחזיקים למרות שבפועל לא התקיימה כל החזקה של אותם גורמים והנכסים נותרו ריקים בלא שהתקיימה במקום כל פעילות עסקית. 21. כמו כן, על פי מידע שנמסר לה על ידי מחלקת רישוי עסקים בעיריית תל אביב, ביחס לנכסים אלו כמעט שלא נתבקשו בקשות לרישיון עסק או בקשות להצבת שלטים. לאמור, הדבר מלמד כי לא התנהלה במקום פעילות מסחרית כלשהי, שכן בית עסק אינו יכול להתנהל ללא רישיון. 22. לגרסתה, הנתבעים עושים שימוש ציני במסך ההתאגדות, תוך ניצול הוראות החוק המחייבות את התובעת לרשום את המחזיק המדווח. הנתבעים הינם הנהנים העיקריים מהצגת הדיווח הכוזב, שכן התחמקו מתשלום מס כדין משך שנים רבות. 23. עוד, הוסיפה, כי התובעת פעלה במהלך השנים לגביית החוב נשוא התביעה מהנתבעים במסגרת אכיפה מנהלית, לרבות משלוח הודעות דרישה לתשלום, הטלת עיקולי צד ג' והוצאת מטלטלין, ואולם כל ניסיונותיה אלה עלו בתוהו. (ראה: העתקי דרישות התשלום- נספח 4 לת/2). ראיות הנתבעים 24. הנתבע מס' 3, מר משה טאוב, העיד בתצהירו נ/1 כי הינו אחיו של הנתבע מס' 4, והינו הבעלים במשותף של חנות אחת בלבד: חנות מס' 124, אותה רכש ביום 25.11.1990 יחד עם מר דוד חי, מר רוני חי ואחיו, מר חיים טאוב, כאשר חלקו בחנות עומד על 50%. 25. לעדותו, ממועד זה ועד היום מושכרת החנות לגורמים שונים אשר הם אלה שמחזיקים בנכס והם אלה שמחוייבים בתשלומי ארנונה בגינו וזאת למעט שתי תקופות: האחת, בשנת 1999, בה חויבו על ידי העירייה בתשלומי ארנונה בסך של 20,891 ₪ וזאת על אף שהנכס הוחזק על ידי שוכרים מטעמם. 26. לדבריו, העירייה החליטה, שלא כדין, לנקוט בהליכים משפטיים נגדו, לרבות הטלת עיקולים, ועל כן, שילם, תחת מחאה, ביום 3.3.04 את הסכום דלעיל. 27. באם קיים חוב ארנונה כלשהו ביחס לחנות מס' 124, הרי שמדובר בחוב החל ממרץ 2004 ולא קודם לכן. כמו כן, יש לגבות חוב זה ממי שהחזיק בחנות באותה תקופה והיא חברת פיאסטה א.ע. בע"מ, אשר שכרה את החנות ממנו החל מיום 1.1.04 ועד ליום 31.12.04. (ראה: הסכם שכירות עם חברת פיאסטה - נספח ד' לנ/1). 28. תקופה נוספת בגינה שילם הוא תשלומי ארנונה היתה בין החודשים נובמבר - דצמבר 2005, שכן בתקופה זה היתה החנות ריקה משוכרים. 29. עוד, הוסיף, כי לתובעת אין יריבות עימו וכיוון שלא פעלה שנים רבות נגד המחזיקים בנכס, הרי שאין לה אלא להלין כלפי עצמה. 30. כן העיד מטעם הנתבעים, מר רוני חי, בתצהירו נ/2 כי הינו אחיו של הנתבע מס' 1 וכן בעלים במשותף של מספר מהנכסים נשוא התביעה. 31. לדבריו, התובעת אינה טורחת להבחין בין נתבע לנתבע, ואינה מפרטת מה חלקו של כל אחד מהנתבעים בכל אחד מהנכסים, וכורכת כמקשה אחת את כולם, ואף מייחסת לנתבעים בעלות על נכסים שכלל לא שלהם. 32. לדבריו, השוכרים להם השכירו את הנכסים אינם פיקטיביים, הוא נפגש עם אחדים מהם, חתם עימם על הסכמי שכירות וקיבל מהם כספים, ואף הוציא להם חשבוניות מס בגין שכר הדירה שהיה עליהם לשלם. (ראה: העתקי חשבוניות - נספח א' לנ/2). 33. כמו כן, ידוע לו כי חברת ספיר בע"מ ביקשה וקיבלה מהתובעת רישיון לניהול עסק. (ראה: נספח ב' לנ/2). 34. עוד, העיד, כי טענתה של העירייה כי הנכסים עמדו ריקים אינה נכונה לאור העובדה כי בנכסים אלו נרשמה צריכת חשמל וחברת החשמל אף חייבה את המחזיקים הרשומים אצלה בגין צריכה זו. כך, למשל, חייבה חברת החשמל את חברת אשגב שירותי ניהול בע"מ בגין צריכת החשמל בנכסים ששכרה מהם מחודש אפריל 2004 ועד לחודש אפריל 2010. (ראה: העתק דו"ח ריכוז חיובים וזיכויים של חברת אשגב- נספח ג' לנ/2). 35. זאת ועוד, התובעת אף הגישה בעבר כתבי אישום כנגד חברת אשגב שירותי ניהול בע"מ וכנגד בעליה, מר שמשון רופא, בגין ניהול עסק ללא רישיון בנכסים נשוא התביעה. (ראה: נספח ד' לנ/2). 36. המדובר בחברות פעילות אשר ניהלו פעילות עסקית לכל דבר ועניין, כאשר לו ולנתבעים לא היתה כל משרת ניהול או מעורבות בחברות אלו. 37. עוד, הוסיף, כי חלק מסעיפי התביעה צריכים להימחק בשל התיישנותם, נוכח העובדה כי התביעה הוגשה בחודש דצמבר 2010, ולפיכך כל חוב לפני חודש ינואר 2004, התיישן, והתובעת אינה יכולה לתבוע בגין חובות אלו. 38. עוד, גורס הוא כי דין התביעה להידחות אף בשל מעשה בית דין שכן התובעת ניסתה בעבר להטיל על הנתבעים את חיובי הארנונה הנוגעים למחזיקים אחרים, אלא שביום 16.12.10 נדחו כל טענות התובעת בהחלטת ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב ונקבע כי התובעת התרשלה בכך שלא ביצעה פעולות אכיפה נמרצות כנגד המחזיקים בנכס, ומשכך, אין לה אלא להלין על עצמה. (ראה: החלטת ועדת הערר- נספח ה' לנ/2). הכרעה 39. עסקינן בתביעה לתשלום דמי ארנונה של מקבץ חנויות בכיכר אתרים בתל אביב, אשר על פי טענת התובעת, נמצאים בבעלות הנתבעים - כולם בני משפחה אחת. 40. לטענת התובעת, הנתבעים דיווחו לה כי הם הבעלים של החנויות נשוא התביעה וכי הללו השכירו את רובן לחברות שונות, על פי דיווחים אותם מסרו לתובעת, ואולם, אף אחת מחברות אלו לא שילמה לתובעת ארנונה בעבור החזקתה בחנויות או בחלק מהן, החל מתחילת תקופת ההחזקה ועד לסופה. 41. עוד טוענת היא כי הנתבעים דיווחו על שוכרים פיקטיביים, ודיווחם זה הינו כוזב ונועד לכך שהתובעת תפעל על פי אותו מצג כשמטרתם היתה להימנע מתשלום המס. 42. לאחר עייני בראיות הצדדים, בעדויותיהם ובחקירותיהם הנגדיות, מגיעה אנוכי למסקנה כי התביעה לא הוכחה כדבעי, במיוחד כאשר מדובר בתביעה המבוססת בעיקרה על עילת התרמית, ועל כן, יש לדחותה, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן. 43. מושכלות יסוד הן שהנטל להוכחת התביעה והנטל להבאת הראיות מוטלים על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". 44. המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את "חובת השכנוע" והן את "חובת הבאת הראיות" להוכחת תביעתו. מבחינת "חובת השכנוע" על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה, לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק הרלבנטי. 45. על מנת להרים נטל זה, נדרש התובע להציג תשתית ראייתית מספקת במידה המתחייבת במשפט האזרחי, להוכחת כל אותן עובדות המקימות לו את עילת תביעתו כנגד הנתבע. 46. לעניין זה יפים דבריו של המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי הוצאת דיונון 2003, עמ' 1508 כדלקמן: "הכלל הוא- כי נטל השכנוע מוטל על 'המוציא מחברו' אשר על כן: התובע- נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו; ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו... כלל אוניברסאלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט עליו הראיה...היא החובה העיקרית במשפט. בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית...יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו.. נוסף על החובה העיקרית האמורה קיימת חובה שנייה... החובה להביא עדות. חובה טפלה זו - ונכנה אותה בשם 'חובת ההוכחה'... חובה זו גוררת- וזה מטבע הדברים- שהתובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו לכאורה... וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט". כן נקבע ברע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, כדלהלן: "נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, הוא חלק מסדרי הדין. נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב"נטל השכנוע" אם נטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות יריבו וראיותיו. נטל זה הוא נטל משני, ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי." 49. ומן הכלל אל הפרט, במקרה שבפנינו, גרסת התובעת מעלה מספר תמיהות ורצופה אי דיוקים באשר להוכחת חלקו של כל אחד ואחד מהנתבעים בנכס מסוים, ומהו חלקו היחסי בחוב הנטען, במיוחד, כאמור, כאשר נטענת טענת תרמית, הנחשבת כטענה המצריכה פרטים רבים ומפורשים להוכחתה. 50. תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת כדלקמן: "78. טענה המצריכה פרטים כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות." 51. לעניין זה נקבע בע.א 3552/01Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, פ"ד נט(4) 941, כי יש לבסס תשתית עובדתית מוצקה להוכחת טענה לתרמית, כדלקמן: " קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". בכתב-תביעתו ייחס הבנק לכל הנתבעים, ובכלל זה למובילות, שיתוף פעולה עם אסא בביצוע מעשי תרמית כלפיו שבעזרתם הביאו לכך שהמטען נמסר לחברת רם שלא הייתה זכאית לקבלו. התיבה "תרמית" חזרה ונשנתה בכתב-תביעתו פעמים רבות. אך אף לא באחת מן הפעמים טרח הבנק לפרט את העובדות שביסוד טענתו כי גם המובילות (להבדיל, אולי, ממעשים שנטענו על-ידיו כלפי נתבעים אחרים) פעלו בתרמית; מה היו מעשיהן, אימתי ובאילו נסיבות נעשו ומניין כי נעשו בכוונת תרמית, ולא למשל מחמת טעות, התרשלות וכל כיוצא באלה. הרושם העולה מטיעוני הבנק הוא כי אין בידו עילת תרמית מבוררת כנגד המובילות, וכי העלה כנגדן את טענת התרמית רק כאמצעי שבעזרתו קיווה להתגבר על בעיית ההתיישנות." עוד ראה: ע"א 264/74 שושנה צפריר נ' אליעזר ו-יהודה מורגנשטרן, פ"מ כח (2)668, כדלקמן: "הקפדה מיוחדת על פירוטן המדוייק של העובדות נדרשת מן התובע כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיוצא באלה, וזאת מן הטעם: "שבטענות עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן;... ותקנה 87 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב-תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטיים. טענה של תרמית, מצג שוא, או של הטעיה, שלא פורטה כראוי, עלולה לגרור אחריה בקשה להבאת פרטים נוספים וטובים יותר, ואם לא יובאו, יוכל כתב-התביעה אפילו להימחק". כן ראה ספרו של כבוד השופט (בדימוס) אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה 10), פרק ה'- כתבי טענות, סימן ד', עמ' 65, כדלקמן: "בנושא זה דנות שתי תקנות, תקנה 78 ו-89. תקנה 78, שכותרתה 'טענה המצריכה פרטים', מחייבת את בעל הדין לפרש את הפרטים ותאריכיהם בכתב טענותיו - כאשר הוא 'טוען טענת מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים'. תקנה 89, שכותרתה 'יש לפרש כל טענה לסתור וכל טענה מפתיעה', מחייבת את הנתבע או את התובע לפרש ולפרט כל טענה בכתב הטענות, במקרים המצוינים בתקנה". וכן ראה דבריו של המלומד י' זוסמן, בספרו "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (1995), בעמ' 135, כדלקמן: "העובדות המהוות את עילת התביעה צריכות תיאור עם כל הפרטים הנוגעים לעניין. ביחוד מוטלת על התובע החובה להקפיד בתיאור העילה, כאשר תביעתו מבוססת על תרמית, הטעיה, רשלנות וכיוצא באלה. בטענות-עובדה כאלה נודעת משנה חשיבות לכלל, כי העילה צריכה להיות מתוארת בצורה כזאת, שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן: התובע חייב לציין בפירוש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מחייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטיים. טענה שלא נטענה במפורש, בית המשפט לא ישעה אליה ולא ידון בה, וכל טענה שלא פורטה כראוי, עלולה לגרור אחריה בקשה להבאת פרטים נוספים וטובים יותר, ואם לא הובאו, יוכל כתב התביעה אפילו להימחק". 52. מן הפסיקה דלעיל והספרות המשפטית עולה כי על התובעת המבקשת לבסס טענה בדבר קיומה של עילת התרמית כלפי הנתבעים ליתן פרטים ותאריכים מדויקים כתימוכין לטענות אלה, אולם במסכת העובדות שהובאה בפני ופורטה דלעיל, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כי הנתבעים פעלו בתרמית ובעורמה כלפי העיריה המתוכננים מראש. 53. טענות התובעת אינן מבוססות על מסמכים כדבעי. עיון בעדויות העדות מטעמה הגב' תמר לוי והגב' אדית סגל מעלה כי העדות אינן בקיאות בתיק ומסתמכות על מסמכים שאינן מידיעה אישית, אשר לא ניתן לבסס על פיהם מסקנה חד משמעית כי הנתבעים ביקשו להתחמק מתשלום דמי הארנונה. לעניין זה העידה הגב' תמר לוי בחקירתה הנגדית, כדלקמן: "ש. מה את כן יודעת מידיעה אישית לגבי האמור בתצהירך? ת. למעשה, פרט למסמכים שאני חתומה עליהם, זה לא מקרה ראשון שמגיעים לביהמ"ש ומסתמכים על מסמכים ולא על עדות אישית. ש. לא זו שאלתי. חוץ מאותו מסמך שאת מפנה אליו, נספח 8 לתצהירך, יש עוד מסמך שאותו ערכת או שהוא מופנה אלייך ? מפנה לנספח 9, שעליו את חתומה. ת. מעיינת ומשיבה שעל נספח 9 איני חתומה באופן אישי. ש. לגבי שאר המסמכים, העבירו אותם אלייך? עובדתית. ת. עובדתית על מה שאני חתומה, אני יותר מכירה ואחראית. ש. ראית אי פעם מישהו מהנתבעים מעבר להליכים המשפטיים ? ת. לא יודעת, אולי פנו אלי. לא זוכרת עם דיברתי עם מישהו מהנתבעים. ש. לא היה לך שום קשר עם מישהו מהנתבעים ? ת. לא. ש. וגם לא עם החברות שאתם קוראים להן חברות פיקטיביות? ת. לא, מעבר למסמכים. ש. את יכולה לומר לי מה חלקו של כל נתבע בכל נכס? ת. לא. בחוזי השכירות שנמסרו לעירייה, לא היה שום אזכור לחלקים של כל אחד מהם ולכן מבחינת התובעת הם כולם כאחד. ש. ז"א שאם השכרנו 100 יחידות ואני בעל יחידה אחת, אז אני שותף עם כל האחרים? ת. על פי חוזה השכירות, הוא ביחד עם כולם. ש. ז"א שהבעלות ביחידות נובעת מהסכם השכירות? ת. כן וגם מהתכתובות. ש. ממה נובעת החבות המיוחסת למר משה טאוב? איזו יחידה יש לו ? ת. מבחינתי הם לא מחולקים כבעלים לכל יחידה ויחידה. מבחינתנו הם כולם כבעל הנכס. בתצהירי לא התייחסתי לכל מחזיק ומחזיק. עלי לחפש על כך את החומר הרלבנטי. אני לא רואה את המסמכים האלה. ש. אולי כי אין ? ת. זה לא אומר שאין. לא באנו עם כל המסמכים. ש. התביעה היא על שלוש וחצי מיליון שקל ואת לא יודעת לומר לי על כך, להראות לי מסמך על כך ? ת. מבחינתי לא ידוע לי מה גובה החוב, זה לא התחום שאני עוסקת בו. העולם שלי הוא החיוב. חייבנו אותו כבעלים בהסתמך על חוזה השכירות. רשמתי את הבעלים החתום בחוזה. מי שחתום בחוזה הוא הבעלים." (ראה: פרטיכל בעמוד 4 שורות 13-24, עמוד 5, עמוד 6 שורות 1-2) כמו כן, הגב' אדית סגל העידה לעניין זה בחקירתה הנגדית: " ש. למעשה כל המסמכים שצורפו לתצהירך, נאספו על ידי עוה"ד וצורפו לתצהירך. יש מסמך כלשהו שצורף שאת ערכת? ת. לא. לא אני ערכתי. אני עובדת באגף הגבייה ולא עושה ביקורות בעסקים. מה שכתבתי על כך זה בהתאם למידע שיש לנו בידינו. אני לא יודעת מה קורה היום בנכס. אין לי שום מושג מה קורה בנכס. אגף הגבייה מטפל בגבייה ולא בביקורות בנכסים." (ראה: פרטיכל בעמוד 16 שורות 14-19). 54. התובעת טוענת לחובות שונים משנת 1993 ועד לשנת 2009 בסך כולל של 3,574,248 ₪, כאשר חלקו הגדול של חוב זה התיישן, לאמור, משנת 2004 והשנים שקדמו לה, לא ניתן ללמוד מתי נולדה טענת התרמית ויש להורות על ביטול חלק זה של החובות המיוחסים לנתבעים. 55. התובעת לא הוכיחה בפני כי הנכסים כולם עמדו ריקים או כי החברות שהחזיקו בנכסים הן, כפי הנראה, פיקטיביות. התובעת מסתמכת בטענותיה אלה על דוחו"ת ביקורת, אשר לא ניתן להבין מהם באילו נכסים מדובר, האם אלו נכסים נטושים או מאויישים. התובעת לא הציגה כל עדות ממקור ראשון אודות אותם דוחו"ת, ועורכיהם לא הובאו למסירת עדות בפני. 56. מנגד, גורסים הנתבעים מר משה טאוב ומר רוני חי כי בניגוד לטענת העירייה בנכסים פעלו עסקים, ואם אכן נציגי העירייה ביקרו במקום הנכון ולא מצאו שם איש, ייתכן שמקור העניין בכך שהעסקים שפעלו במקום היו עסקים בעלי אופי לילי, כגון, מועדון בילארד או מקום הגשת משקאות אלכוהול. 57. הגב' תמר לוי בחקירתה הנגדית הודתה כי הביקורות נעשות בדרך כלל בבקרים, אלא אם מדובר במקרים ספציפיים ובמקרה דנן לא היו ביקורות בערבים. (ראה: פרטיכל בעמוד 14 שורות 18-22). 58. על פי עדות הגב' תמר לוי עולה כי לגבי שתי חנויות- מספר 252 וחנות מספר 229, לא ברור מי רשום כבעלים בנכס. לגבי חנות מס' 252, על פי הסכם השכירות, נספח 6 לתצהירה, עולה כי הבעלים הרשום הינו מר מגנזי אלפונסו ולא ברור מדוע נרשמו הנתבעים כבעלים. 59. כמו כן, לגבי חנות מס' 229, כפי שעולה מנספח 4 לתצהירה, הבעלים הינו מר שמעון בן לוי, ולא מר משה טאוב. התובעת בסיכומיה חוזרת בה מתביעתה באשר לחנות זאת שכן לא ברור מתי היתה חנות זו שייכת לנתבעים או למי מהם, על פי טענתה. לעניין זה העידה בחקירתה הנגדית, כדלקמן: "ש. לגבי נספח 6, מכתב שנכתב אלייך. לגבי עו"ד אלדד לביא, למה אתם תובעים את הנתבעים על הנכס הזה? כשהעירייה רושמת שהבעלים הוא אלפונסו וברישום הטאבו שאתם צרפתם רשום אלפונסו. ת. קודם כל זה רשום מתקופת החוב. זה מה שהוא רשם באותו מכתב, לגבי החנות 252. הבעלים של הנכס הוא האדם הקרוב ביותר לנכס והוא אמור לדעת איזה נכסים הוא מכר ואם הוא פנה אלינו ב -2005 ומציין את החנות הזו, אז זה כך. אולי קרה משהו באמצע והעירייה לא מעודכנת וזה גם יכול לקרות אבל מהמכתב הזה אפשר להבין חד משמעית שהוא השכיר את הנכס הזה. הוא ציין את החנות הזו בצורה מפורשת. ש. לגבי חנות 229 , מפנה לסעיף 4.30 לתצהירך שם את מפנה לנכס מסוים וגם מפנה לסעיף 4.29, שהם מתייחסים לחנות 229 כאמור, תבהירי לי מדוע ולמה התובעת תובעת מישהו מהנתבעים על חנות 229? ת. מדובר למעשה באותו נכס אך בתקופות אחרות. ש. איך אתם מקשרים את הנכס הזה למי מהנתבעים? ת. בתקופת עבר גם הנכס הזה הושכר על ידם. ש. תראי לי ראייה לכך? ראייה הקושרת את מי הנתבעים לנכס הזה? ת. מי שמשכיר אותו זה שמעון בן לוי ז"א שהיתה כאן העברה. ש. אבל מה הקשר של הנתבעים לנכס הזה? את לא מראה לי שום קשר לנתבעים ואתם תובעים אותם על כך, מה הסברך לכך ? ת. צרפנו את המסמכים האלה כי בתקופה הזו שמעון בן לוי הגיע לעירייה וביקש להעביר את הנכס הזה על שם מישהו אחר והציג הסכם שכירות. בשלב כלשהו, הנכס הזה הועבר לשמעון בן לוי והוא העביר את הנכס הזה ולפני כן מרשתך היתה הבעלים של הנכס הזה. ש. אבל אתם תובעים את הנתבעים מאפריל 04 מאז שמעון בן לוי אומר שהוא הבעלים של היחידה ואין קשר לנתבעים, אז אני לא מבין מה הקשר לנתבעים. למה אתם תובעים אותם על כך אם בתקופה הזו הנתבעים לא הבעלים ? ת. לגבי הארנונה, אני לא יודעת. אגף הארנונה יסביר על כך. לי אין הסבר על כך. נושא החיוב הוא אצלי ואני חייבתי כי קיבלתי חוזה. יש זכות לאדם להגיש השגה לגבי טענה לבעלות על נכס וכאן היא לא הוגשה. קיבלנו חוזה ופעם נוספת עם חברת בטחון מרכזי ולכן רשמנו אותם כמחזיקים." (ראה: פרטיכל בעמוד 9 שורות 9-24 ובעמוד 10 שורות 1-19). משמע, העיריה מודה על הסדר קשר בין מי מהנתבעים לחנות ב - 60. יתרה מזאת, עיון בפירוט חיובי החשמל שהוצגו בפני מעלה כי בחלק מהנכסים התנהלה פעילות עסקית ולפיכך יכולה היתה העירייה לנהל הליכים משפטיים כבר בשנים 2004-2007, דבר שלא עשתה. 61. כמו כן, הנתבעים צירפו החלטה מטעם ועדת הערר שליד עיריית תל אביב בנוגע לאחד מהנכסים נשוא התביעה ולנתבע מס' 1, לפיה נדחו טענותיה ונקבע כי זו התרשלה בכך שלא ביצעה פעולות אכיפה נמרצות נגד המחזיקים בנכס במועד הנדרש, וזו לשון ההחלטה: " אנו מבינים את תסכולו של המשיב אשר לא הצליח לגבות תשלום ארנונה במשך תקופה ארוכה ובסכום ניכר, וחבל, במקרה זה היה על העירייה לערוך פעולות אכיפה יותר נמרצות ובמועד, ולא להמתין מספר שנים עד שהמחזיק חדל להחזיק בנכס, יחד עם זאת אין קיומו של חוב ואפילו ניכר, מאפשר למשיב להטיל תשלום ארנונה על אדם, ללא חקירה ודרישה הנעשות כהלכתן. ... לו היה הנכס נשוא הערר נבדק כדבעי על ידי חוקרי שומה מוסמכים מטעם המשיב, נראה שלא היה ערר זה בא לעולם." (ראה: נספח ה' לנ/2). 62. משמע, התובעת לא עמדה על מיצוי הליכי המשפט במועדים בהם היו הראיות ברורות וטריות ולעניין הדרך בה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט ממנה נקבע בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, תק-על 2008(3), 1377, 1382 (2008), כדלקמן: " לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתי, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה.” עוד ראה ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, שם, בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." 63. מכל האמור לעיל, עולה כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה כדבעי, ועל כן, התביעה נדחית. 64. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. ארנונה (חובות)חובארנונהתל אביב