לפניי תביעה לתשלום חוב ארנונה בסך של 40,503 ₪, בגין נכס המצוי ברחוב אל חרירי 25 בירושלים (להלן - "הנכס"), עבור תקופה המתחילה ביום 28/01/02 ומסתיימת ביום 07/06/12. העובדות מדובר בנכס בשטח של 46 מטר, המשמש למגורים, אשר מצוי בבניין שנבנה בשנות החמישים. עובר לתקופה הרלבנטית לתביעה החזיקו בנכס הנתבע 2 ז"ל ואשתו הנתבעת 1. ביום 17/09/08 נפטר הנתבע 2 ומאז ועד היום מחזיקה בנכס הנתבעת 1. הנתבעים 5-3 הינם ילדי הנתבעים 2-1 ויורשיו של הנתבע 2, ולטענתם הם אינם גרים בנכס כיום, והם גם לא גרו בו בתקופה הרלבנטית לתביעה, כיוון שהם עזבו את בית הוריהם לפני שנת 2002. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעת, ולכן אני קובע כי מבחינה עובדתית טענה זו הוכחה כנכונה. יצוין בהקשר זה, כי הנתבעים 3 ו-5 טענו כי הם מחזיקים בדירות אחרות שבגינן הם משלמים ארנונה, אך העירייה לא טרחה לבדוק טענה זו, כמו גם את הטענה לפיה הנתבע 4 עזב את הארץ לפני תשע עשרה שנים. לאחר פטירתו של הנתבע 2 רשמה התובעת בספריה את רעייתו, הנתבעת 1, כמי שחבה בארנונה החלה על הנכס, ולאחר שהיא לא שילמה את חוב הארנונה הוגשה התביעה שלפניי, נגדה ונגד ילדיה. טענות התובעת התובעת טוענת כי הנתבעת 1 חבה בחוב הארנונה בגין כל התקופה הרלבנטית לתביעה, משום שבכל התקופה האמורה היא החזיקה בנכס והשתמשה בו. התובעת טוענת כי גם הנתבעים 5-3 חבים בחוב הארנונה משום שהם בעלי הנכס, אותו הם קיבלו בירושה מאביהם, ומשום שהם לא טרחו להודיע על כך שהפכו למחזיקים בנכס. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים כי התביעה התיישנה בחלקה. לטענתם, מאחר והתביעה הוגשה בחודש פברואר 2012, ומכיוון שהחיוב בארנונה נולד באחד בינואר של כל שנה, הרי שחיובי הארנונה בגין השנים 2006 ואילך התיישנו. לגוף העניין, הודתה הנתבעת 1 בסיכומיה כי היא החזיקה בנכס לכל אורך התקופה הרלבנטית לתביעה, וכי משום כך היא חבה בסכום שדורשת התובעת, בכפוף לטענת ההתיישנות. הנתבעים 5-3 טוענים כי דין התביעה נגדם להידחות, מפני שהם לא גרו בנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה. בתחילה טענו הנתבעים כי הם גם לא ירשו את הנכס מאביהם, ברם בהמשך הדרך הם חזרו בהם מטענה זו והודו כי יש להם חלק קטן בבעלות בבניין שבו מצוי הנכס, בשיתוף עם שאר בני החמולה שאליה הם משתייכים. דיון והכרעה התיישנות תביעת ארנונה, ככל תביעה כספית אחרת, מתיישנת בתום שבע שנים מיום הולדת עילת התביעה (סעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958). בהלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית), נפסק כי הליכי גביה מנהליים שבהם נוקטת העירייה לשם גביית הארנונה, באים בגדר המונח "תביעה לקיום זכות" שבסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ולכן ניתן לטעון טענת התיישנות נגד הליכים כאלו. הפועל היוצא של הלכה זו הינו, שמרוץ ההתיישנות בגין חוב ארנונה נעצר מקום בו ננקטו הליכים מנהליים לשם גביית החוב, בדיוק כפי שמרוץ ההתיישנות נעצר כאשר מוגשת לבית המשפט תובענה בגין חוב ארנונה. במקרה שלפניי הציגה העיריה ראיות לכך שננקטו בגין החוב הליכי גביה מנהליים, בדמות עיקולים, עוד ביום 28/01/09, ובהמשך לכך בשנים 2010, 2011 ו-2012 (ראו - נספח ' לתצהיר העדה אסנת דדון), ולכן חיובי הארנונה משנת 2002 ואילך לא התיישנו. הנתבעים לא כפרו בטענה שננקטו הליכים מנהליים כאמור, והם גם לא הסבירו מדוע לדעתם הלכת נסייר לא חלה בענייננו. לכן, דין טענת ההתיישנות להידחות ברובה. ומדוע רק ברובה? מפני שבפסק הדין שניתן בע"א 4170/07 סיסו נ' עירית קריית אתא), נקבע כי החיוב בארנונה נולד באחד בינואר של כל שנת מס, וכי אם תביעה הוגשה שבע שנים אחרי האחד בינואר אזי חוב הארנונה לאותה שנה התיישן כולו, ולא ניתן לתבוע מהנישום את אותו חלק של החוב שלגביו חלפו פחות משבע שנים. יישום האמור על ענייננו מוביל למסקנה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות לגבי חוב הארנונה של שנת 2002 כולה, כיוון שחוב זה נולד ב-01/01/02, בעוד שההליך המנהלי הראשון ננקט ביום 28/1/09. חיובה של הנתבעת 1 ב"כ הנתבעת 1 הודה בהגינותו כי מאחר שמרשתו החזיקה בנכס בכל התקופה הרלבנטית לתובענה, הרי שהיא חייבת לשלם את הארנונה בגין כל התקופה, בכפוף לטענת ההתיישנות, אשר כאמור לעיל נדחתה ברובה. ב"כ הנתבעת 1 הוסיף וביקש, כי בית המשפט ירחם על מרשתו בשל מצבה הכלכלי, ברם לצערי אינני מוסמך להיעתר לבקשה מסוג זה. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 בתשלום חוב הארנונה בגין התקופה שמיום 01/01/03 ועד ליום 07/06/12, בתוספת הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, מראשית כל שנה שבה נולד החיוב בארנונה לאותה שנה, ועד ליום התשלום בפועל. חיוב הנתבעים 5-3 כאמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים 5-3 לא החזיקו ולא השתמשו בנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה, וכי מי שהחזיקה בו והשתמשה בו היא אך ורק אימם - הנתבעת 1. החייב בארנונה בגין נכס פלוני הוא "המחזיק" אשר משתמש באותו נכס, ומונח זה פורש על ידי הפסיקה ככולל את "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", אף אם איננו מחזיק בו בפועל (ראו - ה. רוסטוביץ "ארנונה עירונית" (מהדורה חמישית - 2001) עמ' 255). ברם, בע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים) נפסק כי: "הלכה היא, כי מקום שיש "מחזיקים" מקטגוריות שונות (כגון גם "בעל" וגם "שוכר"), תחול חובת התשלום על זה מביניהם שיחסית לאחרים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" כך נפסק גם בר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה נ' עירית ת"א יפו (פ"ד לט(3) 341 (29/08/85)). דברים אלו יפים לענייננו, שכן לפניי ניצבים מחזיקים משתי קטגוריות - הנתבעת 1 שהיא משתמשת בנכס, והנתבעים 5-3 שהם בעלים של הנכס אך אינם משתמשים בו - ובמקרה כזה יש לחייב בתשלום הארנונה את מי שמחזיק ומשתמש בנכס ולא את הבעלים. התובעת טוענת כי יש לחייב בתשלום הארנונה את נתבעים 5-3 מן הטעם שהם לא הודיעו לה כי הם הפכו לבעלי הנכס, כנדרש לפי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. טענה זו אינה מקובלת עלי, כיוון שהיא מתעלמת מפסקי הדין שניתנו בפרשות ריינר ובתי גן הנ"ל. אכן, משנפטר המנוח הפכו כל הנתבעים לבעלים משותפים בנכס, אולם רק הנתבעת 1 משתמשת בנכס, ולכן היא זו שחייבת בתשלום הארנונה. אכן, בפסק דין ג'ולאני (עת"מ (י-ם) 48964-11-10), נפסק כי מי שנפל לידיו נכס בירושה ידווח על כך לעירייה, ברם כאמור לא זו הסוגיא הטעונה הכרעה במקרה שלפניי, שכן אף הנתבעים 5-3 מודים בחצי פה כי אילו הנתבעת 1 לא הייתה גרה בנכס הם היו חייבים בתשלום הארנונה מכוח היותם יורשיו של הנתבע 2 ז"ל. כל האמור לעיל מתיישב היטב גם עם האופן בו פועלת העיריה, כפי ששמענו מפי העדה אסנת דדון. הנה כך, הגב' דדון הבהירה בעדותה כי כאשר נפטר נישום בודקת התובעת האם יש לו בת זוג, ובמידה שהתשובה לכך חיובית נרשם חשבון הארנונה על שמה, וכך נעשה בפועל גם במקרה שלפניי (עמ' 8 ש' 3-1 וכן ש' 11-10). בהמשך לדברים אלו נשאלה הגב' דדון כיצד נוהגת התובעת אם לא מאותרת בת זוג של הנישום המנוח, ולכך היא השיבה: "אני מתחילה לפעול אחרי 30 יום, אני מנסה לחפש מי באמת מחזיק בנכס" (עמ' 8 ש' 29-28). אמור מעתה, גם העדה מטעם התובעת מודה כי העובדה החשובה לצורך קביעת זהות הנישום לאחר פטירת הנישום המקורי, היא זהות המחזיק בנכס בפועל, והוא זה שחייב בארנונה. התובעת טוענת כי הנתבעים אינם יכולים להתגונן בהליך שלפניי בטענת "אינני מחזיק", כיוון שטענה זו מסורה להכרעת הגורמים המנהליים בהליכי ההשגה והערר. טענה זו אינה מדויקת, שכן בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976, ניתן, ברשות בית המשפט, לטעון טענת "אינני מחזיק" אף בהליך שמתקיים בבית המשפט. לאור זאת, ולאחר שנושא זהות המחזיקים התלבן לפניי ללא התנגדות מצד התובעת, אני מתיר בזאת לנתבעים לטעון טענת "אינני מחזיק". כמו כן, דין טענת התובעת להידחות גם מן הטעם שטענת הנתבעים איננה "אינני מחזיק", אלא טענה אחרת לפיה מבין כל המחזיקים בנכס יש לחייב בתשלום הארנונה את הנתבעת 1 שהיא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. לאור כל האמור אני פוסק כדלקמן: התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה, באופן שאני מחייב את הנתבעת 1 לשלם את חוב הארנונה בגין הנכס עבור התקופה שמיום 1/1/03 ועד ליום 07/06/12, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, מראשית כל שנה שבה נולד החיוב בארנונה ועד ליום התשלום בפועל. התביעה נגד נתבע 2 נדחית כיוון שעזבון המנוח איננו אישיות משפטית. התביעה נגד נתבעים 5-3 נדחית. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. ארנונהארנונה (חובות)חובות אדם שנפטרחוב