התובעת טענה כי הצוות הרפואי התרשל במתן הטיפול הרפואי לו היא נזקקה עת לא אבחן כראוי את שארית השליה אשר נותרה בתוך רחמה של התובעת לאחר הלידה. ##להלן פסק דין בנושא אי אבחון שארית שליה לאחר לידה - תביעת רשלנות רפואית:## התובעת, ילדה בבית חולים צרפתי בנצרת (להלן: "בית החולים" ). זו הייתה זו לידתה השנייה של התובעת - לידה נרתיקית ספונטנית. מכיוון שלאחר המתנה של 40 דקות השליה לא נפרדה באופן עצמוני , בוצעה לתובעת הוצאה ידנית של השליה. התובעת אושפזה למשך שלושה ימים בבית החולים ולאחר מכן שוחררה לביתה (להלן: "האשפוז הראשון").ביום 25.01.10 התקבלה התובעת לאשפוז בבית החולים וזאת בעקבות הופעת דימום (להלן: "האשפוז השני"). בבדיקת אולטראסאונד לסריקת הרחם, אובחן ברחמה של התובעת חומר אקוגני קטן -1.8 ס"מ באזור הפונדוס, שיכול להתאים לשארית שליה. התובעת הושארה בבית החולים לצורך השגחה, טופלה באנטיביוטיקה ומכווצי רחם והושארה בצום לצורך האפשרות של התערבות ניתוחית להוצאת שארית השליה. למחרת היום ובשל הפסקת הדימום, הוחלט על שחרורה של התובעת ללא ביצוע התערבות ניתוחית עם המלצה להמשך טיפול במכווצי רחם ואוגמנטין. ביום 01.02.10 אושפזה התובעת בפעם השלישית בבית החולים וזאת לאור הופעת דימום יום לפני קבלתה לאשפוז (להלן: "האשפוז השלישי"). למחרת האשפוז השלישי בוצעה לתובעת היסטרוסקופיה, בה נצפה ממצא אמורפי בגודל 2.5 ס"מ בקיר האחורי של חלל הרחם, היכול להתאים לשארית שליה. ממצא זה הוצא בשלמותו. טענות התובעת התובעת טוענת כי הצוות הרפואי התרשל במתן הטיפול הרפואי לו היא נזקקה עת לא אבחן כראוי את שארית השליה אשר נותרה בתוך רחמה של התובעת לאחר הלידה. לטענת התובעת, אין מחלוקת שלאחר הלידה השליה לא נפרדה באופן ספונטני ולאחר המתנה של כ-40 דקות בוצעה הוצאת השליה באופן ידני, בהרדמה מלאה. עוד טוענת התובעת, כי פעולת הוצאת השליה בצורה ידנית הינה פעולה אחת ואילו ביצוע בדיקה נוספת של חלל הרחם הינה בדיקה נוספת אשר מתבצעת לאור חשד מסוים, חשד אשר מתעורר אך ורק לאחר גילוי אי שלמות השליה. לטענתה במקרה דנן לא בוצעה ע"י הנתבעת בדיקה ידנית של חלל הרחם ולפיכך לא התגלה כי נותרו שאריות של השליה ברחם ולראיה לא נרשם במסמכי הנתבע כי בוצעה בדיקה ידנית של חלל הרחם. לאחר שהתובעת שוחררה מהאשפוז הראשון בבית החולים היא המשיכה, לטענתה, לסבול מכאבי בטן ומדימום נרתיקי ונזקקה לאשפוז השני אשר בו הודגם ברחמה חומר קטן בגודל 1.8 ס"מ שהתאים לשארית שליה. לטענתה, על אף האמור, הוחלט על שחרורה מבית החולים ללא סיבה מוצדקת. לאחר מספר ימים ועקב החמרה במצבה, כאבי בטן ודימום נרתיקי נוסף וכן לאחר סיפור של התעלפות במקלחת ואיבוד הכרה, היא נזקקה לאשפוז השלישי אשר במהלכו בוצע לה ניתוח בהרדמה כללית להוצאת שארית השליה-בגודל 2.5 ס"מ. התובעת טוענת כי התנהלות צוות בית החולים הייתה התנהלות רשלנית שכן בית החולים לא פעל להוצאת כל השליה בסיום הלידה וזאת בין היתר עקב מחדלו של הנ תבע באי ביצוע בדיקת רחם ידנית, כמקובל. בנוסף, טוענת התובעת כי צוות בית החולים נכשל בביצוע בדיקת האולטראסאונד, שבוצעה על ידי רופא לא מיומן אשר לא אבחן את שארית השליה שנותרה ברחמה של התובעת . התובעת טוענת, כי התרשלות צוות בית החולים הייתה, בין היתר, בכך שלא פיקח עליה כראוי לאחר הלידה, לא ביצע ריקון הרחם במיומנות הנדרשת, לא עקב כנדרש אחר מצבה הרפואי, ושחרר את התובעת ביום 25.01.10 ללא ביצוע בדיקת אולטראסאונד נוספת והתעלם מפניותיה לאחר השחרור בדבר דימום גובר ומתמשך. התובעת טוענת כי יש להחיל במקרה דנן את סעיף 41 ל פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולהעביר את נטל הראייה אל הנתבע שכן היא אינה יודעת מה הסיבות אשר הביאו להשארת שארית השליה בתוך הרחם. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת מומחה מטעמה-ד"ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (להלן: "ד"ר אהרון" ). בחוות דעתו הרפואית מיום 15.12.11 קבע ד"ר אהרון, כי אין במסמכים שהונחו בפניו תיעוד לכך ש בוצעה בקרה ידנית לחלל הרחם ואף אם נערכה בקרה כזו הרי שבפועל נשארו ברחמה של התובעת חלקי שליה גדולים. ד"ר אהרון קבע כי ביקורת חלל הרחם של התובעת לא בוצעה כראוי והושארו חלקי שליה גדולים בחלל הרחם. לטענתו, לו בוצעה בקרה כנדרש וביסודיות לאחר הוצאת השליה, היה נמנע הצורך בשני אשפוזים נוספים. על פי חוות דעתו של ד"ר אהרון אין תיעוד לביצוע בדיקת אולטראסאונד טרם שחרורה של התובעת מבית החולים וזאת על מנת לוודא כי לא נשארו חלקי שליה, כאשר בפועל לאחר שחרורה של התובעת נשארו ברחמה חלקי שליה אשר בעקבותיהם המשיכה התובעת לדמם. התובעת אינה טוענת לנכות, היא תובעת נזקים כספיים שנגרמו לה כגון כאב וסבל, הפסד השתכרות, עזרת צד ג' והוצאות. התביעה הועמדה על סך כולל של 1,800,000 ₪ טענות הנתבע הנתבע טוען כי הטיפול שניתן לתובעת על ידי צוות בית החולים היה טיפול ראוי ומקצועי והמדובר בטיפול הנכון בנסיבות העניין. לטענת הנתבע לא הייתה כל התרשלות בטיפול בתובעת, כנטען על ידה. לאחר לידת התובעת ביום 07.01.10 ומשהשליה לא נפלטה באופן עצמוני, בוצעה הוצאת שליה באופן ידני ע"י רופא מטעם הנתבע אשר כללה לאחריה אף בדיקה ידנית של חלל הרחם כחלק מפרוצדורת הוצאת השליה. לאחר מכן שוחררה התובעת לביתה במצב כללי טוב ללא תלונות על כאבים והיא הונחתה ע"י הנתבע לשוב לבית החולים במידה והחום יעלה או יופיע דימום חריג. התובעת חזרה לבית החולים רק לאחר מספר שבועות ביום 25.01.10, עקב תלונות על דימום פתאומי. בבדיקה שבוצעה לה על ידי הצוות הרפואי הסימנים היו תקינים אך נמצא באזור הפונדוס חומר אקוגני קטן בגודל 1.8 ס"מ שיכול להתאים לשארית שליה. לנוכח מצבה הרפואי והממצאים בבדיקות השונות הוחלט לתת לתובעת מכווצים שתפקידם לגרום לכיווץ שריר הרחם וכן אנטיביוטיקה וזאת על מנת לאפשר לשארית השליה לצאת באופן ספונטני מהרחם וללא צורך בהתערבות ניתוחית וזאת עקב הסיכונים הרבים הכרוכים בביצוע ניתוח. התרופות אשר ניתנו לתובעת במהלך האשפוז סייעו לה בעצירת הדימום והתובעת שוחררה לביתה במצב כללי טוב והיא הוזמנה לביקורת במרפאת אולטראסאונד כשבועיים אחרי. כמו כן, נאמר לתובעת ואף נרשם בגיליון במפורש כי במידה ויופיע חום, כאבים חזקים או דימום, עליה לפנות מידית לבדיקה. לטענת הנתבע, הטיפול אשר ניתן לתובעת הינו הטיפול המקובל והנכון ומטרתו בין היתר להימנע מפעולה כירורגית בשלב מוקדם שלאחר הלידה וזאת בשל חשש מהופעת הידבקויות. הנתבע צירף לכתב ההגנה חוות דעת של מומחה מטעמו-פרופ' יצחק בליקשטיין, מומחה למיילדות וגניקולוגיה (להלן: "פרופ' בליקשטיין"). בחוות דעתו קובע פרופ' בליקשטיין כי הטיפול שניתן לתובעת הינו טיפול מקובל ועל פי כל סטנדרט רפואי וכי פעולות הצוות הרפואי אינה יכולה להיחשב רשלנית. פרופ' בליקשטיין קבע בחוות דעתו שלאחר הלידה כאשר השליה לא נפרדה בוצעה הפרדה ידנית של השליה וביקורת ידנית של חלל הרחם ולאחר מכן נבדקה השליה ונמצאה שלמה ובדיקת האולטראסאונד אשר עברה התובעת מצאה כי הרחם ריק. טיפול זה של השליה אשר לא נולדה עצמונית הינו לפי הסטנדרט הרפואי המקובל . כשלושה שבועות לאחר הלידה נמצא חשד לשארית שליה וניתן טיפול שמרני בחומר מכווץ רחם מתוך מחשבה שכיווץ הרחם יסלק את הממצא החשוד, אף טיפול זה הינו בהתאם לסטנדרט הרפואי. כשבוע לאחר מכן משלא נפלטה שארית השליה תחת טיפול שמרני בוצעה היסטרוסקופיה שבה סולק הממצא. לטענת פרופ' בליקשטיין, התנהלות המקרה מתאימה להתפתחות פוליפ שגודלו הראשוני יכול להיות מספר מילמטרים ולכן הוא מוחמץ בקלות בבדיקה ידנית של הרחם, בבדיקת השליה ובבדיקת אולטראסונד. על פני הפוליפ נבנית רירית רחם, פיברין וכרישים ורק לאחר שהפוליפ גדל הוא מתחיל לתת סימנים קלינים וניתן לראותו בבדיקת אולטרסאונד לסיכום קובע פרופ' בליקשטיין כי: "דעתי היא כי פעולת הצוות הרפואי איננה יכולה להחשב רשלנית משום שהחמצה של שארית שליה-על אף בדיקה ידנית של הרחם, בדיקת השליה, ובדיקת US- היא אירוע בלתי נפרד מההוויה המילדותית". לבסוף קובע פרופ' בליקשטיין כי שארית השליה והטיפול בה לא הובילו לשום נזק שאריתי. ראיות הצדדים לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת תצהיר מטעמה ותצהיר של בעלה-מר עמאר עיאדה. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של ד"ר אוסאמה אבו אחמד-רופא תחומי בתחום המיילדות והגניקולוגיה ומי ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כרופא במחלקת נשים ויולדות בבית החולים (להלן: "ד"ר אוסאמה"). בנוסף הוגש תצהירו של ד"ר נאיף חאג'-מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה ומי ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כרופא במחלקת נשים ויולדות בבית החולים (להלן: "ד"ר נאיף"). במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי נחקרו עדי הצדדים והמומחים מטעם הצדדים. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית אין חולק כי קיימת חובת זהירות של רופא או של כל מי שנמנה על הצוות הרפואי של בית החולים כלפי החולה/המטופל. ברור כי במסגרת היחסים שבין רופא למטופל, קיימת חובת זהירות מושגית של בית החולים והצוות הרפואי כלפי המטופל. הפסיקה קבעה בצורה מפורשת כי יש חובת זהירות מושגית ביחסי רופא-חולה, כאשר נשוא הדיון הינו רשלנות רפואית. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נראה כי אין חולק באשר לקיומה במקרה שלפניי והשאלה היא האם הופרה חובה זו ע"י בית החולים. יחד עם זאת, שעה שעל בית המשפט לבחון טענות הנוגעות להתרשלות המזיק שומה עליו לזכור כי "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול,פ"ד נ (3) 784, 790 (1996); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' הכנ"ר, פ"ד נז(4) 289, 310 (2003)). כאשר הוכח כי בעל מקצוע, ורופא בכלל זה, פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום הוא עוסק, תקום בדרך כלל ההנחה כי הוא פעל בדרך סבירה וללא התרשלות (ע"א 935/95 רביד משה נ' קליפורד, פ"ד נב (4) 736, 747 (1998)). לפיכך נקבע כי כאשר מדובר בפעולות בהם נוקט רופא, עליהן להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלבנטית בעולם הרפואה (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142 (1991); ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון ואח', פ"ד מו (5) 628 (1992); ע"א 4809/93 חזיזה ואח' נ' מרכז רפואי סורוקה, מיום 12.12.1996; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית ואח' נ' יפה פלד ואח', פ"ד נב (4) 849 (1998); ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית תק-על 2005(4), 3055 , 3057 (2005), בפיסקה 6 לפסק-דינו של השופט ריבלין; ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, מיו ם 28.11.07). מכאן כי בבחינת הטענות שמעלה התובעת, יש לוודא האם מעשיו של הצוות הרפואי של בית החולים, ככל שהוכחו, תאמו את הסטנדרטים של דרך הפעולה הרפואית באותה עת. מן הכלל אל הפרט האם נפלה רשלנות בפעולת הצוות הרפואי בבית החולים לאחר הלידה? מומחה התובעת – ד"ר אהרון לתמיכה בטענותיה בדבר רשלנות צוות בית החולים בטיפול שניתן לה, צירפה התובעת, כאמור, את חוות דעתו של ד"ר אהרון, המומחה הרפואי מטעמה. בחוות דעתו הרפואית מציין ד"ר אהרון כי לא בוצעה לתובעת הוצאת השליה בשלמותה וכי חלקי שליה בקוטר 2.5 ס"מ הושארו בחלל הרחם של התובעת. ד"ר אהרון מציין בחוות דעתו כי לתובעת לא נערכה ביקורת חלל הרחם כנדרש וגם אם בוצעה בקרה כזו עדיין נשארו חלקי שליה גדולים ולא פרורי שליה ברחמה של היולדת. אין תיעוד כי בוצעה בדיקת על-קול ודופלר לתובעת טרם שחרורה כדי לוודא שלא נותרו ברחמה חלקי שליה. ד"ר אהרון מוסיף ומציין כי לאחר שחרורה המשיכה התובעת לדמם ולסבול מכאבים בלתי פוסקים. לדידו של ד"ר אהרון ככל והייתה מבוצעת לתובעת בקרת חלל הרחם כנדרש וביסודיות לאחר הוצאת השליה היה נמנע הצורך בשני אשפוזים נוספים. ד"ר אהרון נחקר בדיון ההוכחות על חוות דעתו. ד"ר אהרון הודה בחקירתו כי לא נטל חלק פעיל בלידות למעלה מעשרים שנה ומשכך לא היה שותף בפרוצדורה של הוצאת שליה במהלך שנים אלו, דבר המעיד על חוסר ניסיונו העכשווי בפעולות מעין אלו. כמו כן, ד"ר אהרון לא גיבה את טענותיו בספרות הרפואית וכשנשאל על כך השיב כי המאמרים אינם חלק מחוות דעתו שכן חוות דעתו התרכזה בנושא ספציפי של השארת חלק מהשליה (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 29-32). בנוסף אציין כי יש בקביעותיו של ד"ר אהרון כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית, להעמיד בספק את חוות דעתו והממצאים אליהם הגיע ואנמק. בתשובותיו אישר ד"ר אהרון כי לתובעת בוצעה בדיקת אולטראסאונד לאחר הוצאת השליה (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 10-11) וזאת כעולה מסיכום האשפוז (נ/1), דבר הסותר את האמור בחוות דעתו, שם שלל ביצוע בדיקה זו. בנוסף, מציין ד"ר אהרון בחוות דעתו כי התובעת סבלה מחולשה, מכאבים ומדימומים בלתי פוסקים לאחר שחרורה מבית החולים וזאת בסתירה לתיעוד הרפואי (נ/2), שם נרשם כי הדימום הופיע בפתאומיות ומשנשאל על כך בחקירתו הנגדית השיב שהכוונה הייתה שהדימום הופיע "און אנד אוף" מאז שחרורה, תשובה שאינה עולה בקנה אחד עם הרשום בחוות דעתו של ד"ר אהרון. בנוסף כשהתבקש ד"ר אהרון להציג אסמכתה ממנה ניתן ללמוד כי התובעת התלוננה על כאבי בטן כטענת ד"ר אהרון השיב שהמידע ככל הנראה מדברים שנאמרו לו מהתובעת ולא מחומר רפואי שהוצג בפניו . נראה אם כן כי חוות דעתו של ד"ר אהרון נסמכת על דברים אשר נאמרו לו בעל פה על ידי התובעת ולא גובו באמצעות מסמכים רפואים שנרשמו בזמן אמת ולפיכך יש בכך כדי לפגוע במהימנות הממצאים והמסקנות אליהם הגיע ד"ר אהרון בחוות דעתו. יתרה מכך, משנשאל ד"ר אהרון לעניין הטיפול השמרני אותו נתן צוות בית החולים לתובעת באמצעות מכווצי רחם על מנת להימנע מטיפול שמרני הוא פרש את משנתו בעניין והסביר מדוע אין המדובר בהליך הנכון שכן הסיכוי לרוקן את הרחם באמצעות מכווצי רחם הוא אפסי אך מנגד הוא לא טרח לתמוך את קבעותיו אלו בראיות מתאימות לרבות ספרות או מאמרים תומכים. בנוסף, לא מצאתי לקבל את עמדת ד"ר אהרון ולפיה שעה שלא נרשם בגיליון הרפואי כי בוצע בדיקת חלל רחם ידנית ניתן ללמוד מכך שלא בוצעה בדיקה כזו שעה שכעולה מעדותו ד"ר אהרון אינו מתעסק בפרוצדורה זו בתקופה של עשרים השנים האחרונות. לאור כל האמור לעיל לא מצאתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר אהרון בה נטען על ידו כי בוצע לתובעת טיפול רשלני על ידי צוות בית החולים. עדי הנתבע מנגד, הנתבע העיד מטעמו את ד"ר אוסאמה, הרופא שטיפל בתובעת לאחר הלידה . בתצהירו העיד ד"ר אוסאמה כי מאחר והשליה לא נפרדה באופן עצמוני לאחר הלידה הוא פעל להוצאתה באופן ידני וכן ערך בדיקה של חלל הרחם, שהצביעה על רחם נקי. ד"ר אוסאמה הצהיר כי בדיקת השליה נעשתה על ידו באופן אישי ונראה היה כי השליה אשר הוצאה על ידו הינה שלמה. עוד ציין ד"ר אוסאמה כי בדיקת אולטראסאונד שנערכה לתובעת בסמוך לאחר מכן הדגימה שליה שלמה ורחם נקי. עדותו זו של ד"ר אוסאמה לא נסתרה בחקירתו הנגדית ניסיונה של התובעת לנסות ולהוכיח כי הוצאת השליה בוצעה על ידי ד"ר זרייק, ולא על ידי ד"ר אוסאמה, לא צלח. ד"ר אוסאמה הסביר כי מסמך ת/1 הנושא חותמתו של ד"ר זרייק לא נערך על ידו, אלא על ידי המיילדת אך הוא זה אשר ביצע את הוצאת השליה בפועל . ד"ר אוסאמה העיד כי הוצאת השליה הידנית ובדיקת חלל הרחם שנעשתה על ידו תחת אולטראסאונד ואימת את תוכנו של המסמך (נ/1), בו תועדה הוצאת השליה, בדיקת הרחם וביצוע האולטראסאונד. תשובותיו של ד"ר אוסאמה בכל הנוגע להוצאת השליה ובדיקת חלל הרחם על ידו היו אמינות בעיני ולא נסתרו. ד"ר אוסאמה הסביר כי הפעולה של הוצאת השליה כוללת גם בדיקה של חלל הרחם מיד לאחר הוצאת השליה ושלמעשה המדובר בפעולה אחת ולפיכך אין צורך לציין בנפרד בגיליון הרפואי כי בוצעה גם בדיקה ידנית של הרחם שהינה חלק בלתי נפרד מפעולת הוצאת השליה. (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 13-31 , עמ' 30 ש' 1). בהמשך הסביר ד"ר אוס אמה את בחירת הצוות הרפואי בטיפול השמרני לתובעת באמצעות מכווצי רחם ואנטיביוטיקה לאחר ששארית השליה לא נפלטה מעצמה וזאת על מנת למנוע התערבות ניתוחית אשר מסכנת את היולדת ויכולה לגרום לחור ברחם ולסיבוכים נוספים וכדלקמן: "הספרות הפרוטוקולים, הידוע הפרקטיקה אומר שהאישה הגיעה זמן קצר לאחר הלידה, מה שהיה לה, לא היה משהו שמסכן את חייה ואנחנו הצגנו לאישה שיש שתי אופציות טיפול, טיפול שמרני וטיפול התערבות, האישה הזאת אם היינו מתערבים היה סיכון לעשות לה פרפורציה, חור ברחם ואז הייתה סובלת ומי יודע אם הייתה נכנסת להיריון עוד פעם או היינו עושים גרידא ואז זה מעלה את הסיכון להידבקות ברחם בעתיד והיא תגיע לאי פוריות משנית, לא תוכל להיכנס להריון ויהיו לה סיבוכים ולכן המקובל היום זה ללכת לגישה השמרנית, הגישה שאנחנו נקטנו בבי"ח ואני חושב שזו הגישה הנכונה היות ואין סכנת חיים לאישה נתנו לה אנטיביוטיקה ומכווצים. הכל ידוע לאישה ושלחנו אותה הביתה. בפעם השניה שהיא הגיעה וראינו שהפירור שלה נמצא שם אז החלטנו לבצע היסטורסקופיה ולהוציא אותו". (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 26-32 , עמ' 32 ש' 1-3) מעדותו של ד"ר אוסאמה לפניי התרשמתי כי אכן בחר הנתבע בטיפול הראוי לתובעת בנסיבות העניין, דבר שאף קיבל חיזוק מעדותו של מומחה הנתבעת ומומחה בית המשפט וכפי שיפורט בהמשך. עד נוסף מטעם הנתבע היה ד"ר נאיף. בחקירתו הנגדית השיב ד"ר נאיף על הטיפול שניתן לתובעת (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 14-24), כאשר תשובותיו התיישבו עם עדותו של ד"ר אוסאמה בעניין. מומחה הנתבע – פרופ' בליקשטיין בנוסף לעדי הנתבע הנ"ל, נחקר בפניי המומחה מטעם הנתבע- פרופ' בליקשטיין. תשובותיו של פרופ' בליקשטיין תמכו את האמור בחוות דעתו ולפיה הטיפול אשר ניתן לתובעת הינו הטיפול המקובל והראוי בנסיבות העניין . משנשאל פרופ' בליקשטיין האם ראה במסמכים הרפואים אשר הוצגו בפניו כי נערכה לתובעת בדיקת חלל הרחם השיב שמה שמבוצע בהוצאת שליה כולל שני שלבים, שלב ראשון הוצאת השליה והשלב השני הוא ביקורת חלל הרחם ולכן כשרושמים הוצאת שליה זה כולל את שני השלבים הנ"ל. פרופ' בליקשטייין חזר על טענתו זו שוב בצורה נחרצת בחקירתו הנגדית וטען שאין צורך לרשום בנפרד ביקורת חלל הרחם. בנוסף, טען פרופ' בליקשטיין בחוות דעת שעל פי הסטנדרט הרפואי יש להימנע ככל שניתן מביצוע פעולות חודרניות ודרך הטיפול המקובלת הינה מתן זריקה/כדורים שמטרתם לכווץ את הרחם ולגרום לרחם לפלוט את שארית השליה באופן עצמוני ורק במידה ויש דימום חזק יש לטענתו, מקום להתערבות חודרנית - כפי שנהג הנתבע במקרה דנן. פרופ' בליקשטיין סמך ידיו על פעולתיו של ד"ר אוסאמה והגדיר אותו כרופא עתיר ניסיון שעשה "מעל ומעבר". (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 15-27). מומחה מטעם בית המשפט בשל הפער בין קביעות מומחה הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' זאב בלומנפלד, מומחה למיילדות וגניקולוגיה (להלן: "פרופ' בלומנפלד"). בחוות דעתו מיום 19.01.2014 סקר פרופ' בלומנפלד את מצבה של התובעת לאחר הלידה ואת הפעולות בהן נקט צוות בית החולים טרם שחרורה. לעניין הליך ההפרדה הידני של השליה קבע פרופ' בלומנפלד בחוות דעתו כי גם אם הפרדה ידנית של השליה מבוצעת כראוי, קיימת אפשרות להישארות פירורי שליה בגודל של 1-2 ס"מ דבוקים לחלל הרחם כאשר הישארות זו של פירורי השליה אינה מעידה על ביצוע הליך בצורה לא נכונה או בצורה רשלנית. פרופ' בלומנפלד קבע בחוות דעתו כי באשפוזה השני של התובעת ניסו רופאי בית החולים לגרום לפליטת תוכן שארית השליה ברחם באמצעות בטיפול שמרני על ידי מכווצי רחם וטיפול אנטיביוטי וזאת למניעת מצב של ניקוב חלל הרחם בעת ביצוע פעולה ניתוחית. בעניין זה קובע פרופ' בלומנפלד, כי בדחיית ההתערבות הניתוחית הוכיחו רופאי בית החולים שיקול דעת זהיר ונכון , כאשר את דרך טיפולו של צוות בית החולים בתובעת תמך פרופ' בלומנפלד בספרות רפואית המתייחסת למקרים דומים ואשר יש בה כדי לתמוך מבחינה רפואית ומקצועית בדרך הטיפול השמרנית בה נקט צוות בית החולים בטיפול בתובעת. על סמך הממצאים הנ"ל הגיע פרופ' בלומנפלד למסקנה, כי לא הייתה רשלנות בהתנהלות הצוות הרפואי ובטיפולו בתובעת במקרה דנן. שאלות ההבהרה שהופנו לפרופ' בלומנפלד על ידי התובעת לא היה בהם כדי לשנות ממצאי חוות דעתו. בתשובותיו לשאלות ההבהרה חזר פרופ' בלומנפלד וקבע כי התובעת קיבלה מצוות בית החולים טיפול מקובל וראוי וכדלקמן: "לאור הנ"ל, אני חוזר ומסכם כדלקמן: לא מצאתי כל רשלנות או דופי בהתנהלות המחלקה הנתבעת במקרה זה. הטיפול היה ראוי, מקצועי, ובהתאם לכללי הזהירות והטיפול הקליני המקובלים, ולא נגרם כל נזק לתובעת". על חוות דעתו הנ"ל נחקר פרופ' בלומנפלד. אציין כי חקירתו של פרופ' בלומנפלד לא היה בה כדי לקעקע את ממצאי חוות דעתו ו תשובותיו של פרופ' בלומנפלד חיזקו את ממצאי חוות דעתו ותמכו בה . בתשובותיו חזר פרופ' בלומנפלד וציין כי לאחר הוצאת השליה נעשתה לתובעת בדיקה ידנית לחלל הרחם על מנת לוודא כי הוא ריק ( עמ' 10 לפרוטוקול ש' 8-22 , עמ' 12 ש' 10-16). כמו כן, שלל פרופ' בלומנפלד בעדותו לפניי כי נשארו שאריות שליה בגודל 2.5 ס"מ לאחר הלידה וטען כי המדובר בפירורי שליה שנותרו לאחר ההוצאה הידנית של השליה שבוצעה לתובעת, אשר במשך מספר שבועות גדלו תחילה ל 1.8 ס"מ ולאחר מכן ל 2.5 ס"מ (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 26-32). בתשובה לשאלת בית המשפט האם אין אפשרות להישארות חתיכת שליה בגודל 2.5 ס"מ בטעות, מיד לאחר ההוצאה הידנית, השיב פרופ' בלומנפלד כי סיכוי כזה אינו סביר: "באופן תיאורטי ברפואה כל דבר יכול להיות, הסיכוי שאכן נשארה חתיכת שליה בקוטר 1.8 -2.5 ס"מ והאישה הפסיקה לדמם והרחם מתכווץ ובדיקת השליה הראתה שהשליה שלמה, הסיכוי הוא מאד לא סביר, אם אכן הייתה נשארת חתיכת שליה של סביב 2 ס"מ הרחם היה ממשיך לדמם, לא היה מתכווץ והשליה לא הייתה שלמה בבדיקתה, כל מילדת וכל רופא אפילו בשנתו הראשונה יודע להגיד אם יש חסר בשליה". (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 18-25). בעניין זה אציין כי ניסיונה של התובעת בסיכומיה להטיל את יהבה על צילום האולטראסאונד שלטענתה לא בוצע לתובעת בזמן אמת או לחלופין צוות בית החולים לא ידע לפענח צילום זה כראוי ובכך לא הצליח לזהות את שארית השליה שנותרה ברחמה של התובע, לא צלח. ראשית, עיון במסמך נ/1 מלמד כי ביום הלידה בוצעה בדיקת אולטראסאונד שהראתה רחם נקי. שנית, בתשובתו בחקירתו הנגדית מאשר ד"ר אסאמה כי בדיקת חלל הרחם של התובעת לאחר הלידה נעשתה תחת אולטראסאנד (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 3). בתשובותיו של פרופ' בלומנפלד הוא חוזר ומדגיש את המקצועיות והאחריות בה נהג צוות הנתבע בטיפול אותו העניק לתובעת (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 7-20 , עמ' 14 לפרוטוקול ש' 15-26). בנוסף, השיב פרופ' בלומנפלד באופן חד משמעי , כי לו היה נתקל במקרה דומה הוא היה מטפל בו בדרך זהה לאופן שבו טופלה התובעת ע"י הנתבע וצוותו (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1-19), דבר אשר מחזק את המסקנה כי הטיפול אותו העניקו רופאי בית החולים הינו הטיפול הרפואי המקובל בתחום וכי הם פעלו בדרך סבירה וללא התרשלות. כידוע ככלל, בית המשפט לא יסטה מחוות דעתו של מומחה שמונה מטעמו, אלא בנסיבות חריגות (ראו: ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949). בענייננו, מחוות דעתו של פרופ' בלומנפלד, מתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ומעדותו לפניי אשר הייתה סדורה ומקצועית ניתן לקבוע כי הטיפול שניתן לתובעת על ידי צוות בית החולים התבסס על ידע רפואי מקצועי ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלבנטית בתחום המילדות והגניקולוגיה, דבר אשר אושר אף על ידי מומחה הנתבע והרופאים אשר הגיעו להעיד מטעמו ואשר טיפלו בתובעת בזמנים הרלבנטים. לנוכח האמור לעיל, ובהתאם להתרשמותי מעדותו של פרופ' בלומנפלד, סבורתני שבעניינו לא נפל כל רבב בטיפול אותו העניק צוות בית החולים לתובעת וכי במקרה דנן, לא הייתה כל רשלנות בהתנהלות בית החולים. טרם סיום אציין כי לסיכומיה צירפה התובעת מסמך שחרור מבית חולים רמב"ם של אחת ממכרותיה, עליו ביקשה להסתמך לצורך הוכחת טענתה בעניין "נוהלי הרישום בבית החולים" על מנת להצביע על כך שהנתבע לא פעל בהתאם לנוהלים אלו בעת טיפולו בתובעת לרבות לעניין בדיקת חלל הרחם לאחר הלידה. כן צירפה התובעת לסיכומיה "חוזר המנהל הכללי" של משרד הבריאות מחודש 06/1996, אשר לטענתה הנתבע לא פעל על פיו עת טיפל בתובעת. מכיוון שהמסמכים הנ"ל לא היו חלק מהראיות בתיק ולא הוגשה כל בקשה לצירופם, איני מתירה צירופם בשלב זה של הגשת הסיכומים ולא ברור מדוע לא טרחה התובעת להגי ש מסמכים אלו יחד עם כלל ראיותיה וזאת על מנת שהנתבע יוכל להתייחס למסמכים אלו וליתן תגובתו לאמור בהם. לבסוף אציין כי בכתב התביעה טענה התובעת כי יש להעביר את נטל הראיה לנתבע בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, אולם לאור העובדה שהתובעת לא חזרה על טענתה זו בסיכומיה נראה כי זנחה את הטענה בעניין ולפיכך לא מצאתי מקום לדון. הנזק למעלה מן הצורך אציין שהתובעת לא עמדה בנטל להוכחת הנזק שנגרם לה כטענתה על סך של 1,800,000 ₪ (!) מלבד טיעונים כללים לעניין הנזק, התובעת לא השכילה להוכיח מה הנזק שנגרם לה בפועל כתוצאה מטיפולו הלקוי הנטען של הנתבע, אשר הוכח בסופו של יום כטיפול מקובל וראוי. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הנתבע ו/או מי מטעמו התרשלו בדרך הטיפול בתובעת. נהפוך הוא, על פי החומר אשר הוצג בפניי לרבות חוות דעת המומחים ועדויות המומחים והרופאים, אני קובעת כי רופאי בית החולים פעלו באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בתחום הגניקולוגיה והמיילדות, במקרה נשוא התביעה ובאופן סביר וללא התרשלות. לפיכך דין התביעה כנגד הנתבע להידחות וכך אני מורה. במקרה דנן ולאור הנסיבות, החלטתי לפסוק הוצאות מתונות, אני מורה על חיוב התובעת בהוצאות בסך של 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך של 5,500 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לידי הנתבע באמצעות בא כוחו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל. לידהרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות