בבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים התבררה תביעה שהגישה המשיבה נגד המערער בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 29,259 ₪, בגין חוב ארנונה כללית על מבנה מגורים של המערער המצוי בתחומי המשיבה לשנים 2008-2006, לאחר שהמערער קיבל רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה, כי פרע את כל חובות הארנונה למשיבה. בבית משפט קמא, כמו גם במסגרת הערעור, חרג המערער מתחומי הרשות להתגונן וטען בעניינים אשר מוצו במסגרת ההשגה שהגיש לפני מנהל הארנונה (כי לא החזיק בנכס; כי השטח בו חוייב מוטעה; וכי סיווג הנכס כנכס למגורים מוטעה). ואולם, על החלטת מנהל הארנונה בהשגה לא הוגש ערר, ועל ההחלטה הדוחה את יתר טענותיו של המערער במסגרת הבקשה לרשות להתגונן לא הוגשה בקשה לרשות ערעור. בית משפט קמא לא דן באותם עניינים ואלה לא יידונו אף במסגרת הערעור, על אף שעיקר טענותיו של המערער מתייחסות לעניינים אלה. אשר לטענה בגינה ניתנה רשות להתגונן, הבהירה המשיבה כי סכום התביעה נבע מן ההפרש בין ארנונה בגין אדמת בנין לבין ארנונה בגין מגורים, שסכומה גדול יותר. בית משפט קמא בחן את האסמכתאות שהביא המערער לתמיכה בטענה בדבר פרעון ומצא כי הוגשו קבלות בגין תשלום ארנונה עבור אדמת בנין, קבלה בגין תשלומי מים ואגרת שמירה, קבלה על תשלום על חשבון החוב אשר הסכום האמור בה קוזז מסכום התביעה, ומסמך המתייחס לתקופה שלפני תיקון הסיווג מאדמת בנין למגורים. בית המשפט הגיע למסקנה, כי לא הוכחה טענת ההגנה שבפי המערער וקיבל את התביעה. בערעור לפני, שהתנהל על דרך של סיכומים בכתב, חזר המערער על טענותיו - החורגות מן המסגרת הדיונית שהותוותה בהחלטה בבקשה לרשות להתגונן - בדבר סיווג הנכס כראוי למגורים שנעשה באופן רטרואקטיבי. המערער לא טען דבר בנושא היחיד בגינו ניתנה לו רשות להתגונן, אשר נדון בפסק הדין של בית משפט קמא, בדבר הטענה לפירעון החוב. כאמור, כפי שקבע בית משפט קמא, לא ניתן לחרוג מן המסגרת שנקבעה בהחלטה בבקשה שהגיש המערער למתן רשות להתגונן אשר התירה לו להתגונן בטענה אחת ויחידה. טענה זו אינה מקימה הגנה נגד התביעה, כפי שקבע בית משפט קמא, ובהעדר טיעון נוסף בענין זה, דין הערעור להידחות. הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת המשיבה בסכום של 7,500 ₪. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה