על פי המפורט בהכרעת הדין להלן, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירה שיוחסה לו באישום הראשון. כמו כן החלטתי לזכות את נאשם 3 מן העבירה שיוחסה לו באישום השני. 1. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד שלושת הנאשמים מייחס להם, בשלושה אישומים נפרדים, עבירות שעניינן פגיעה והתעללות בלתי מוצדקת בבעלי חיים. פתח דבר 1. בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום היו הנאשמים עובדי מחלקת תברואה ומים (להלן - המחלקה) של המועצה האזורית מטה בנימין (להלן - המועצה). במסגרת תפקידה, התבקשה המחלקה לתת מענה לכל הבעיות שגורמים מזיקים תברואתיים, ובין היתר - לבעיות העולות בנושאי מערכות ביוב, מערכות מים ובנושאי הדברה. כמו כן, כללה המחלקה יחידה וטרינרית, שהופקדה על טיפול בבעיות בתחום התברואה הוטרינרית, היינו - טיפול במטרדים ובמפגעים תברואתיים שמקורם בבעלי חיים. משך כל אותה תקופה, ובמהלך המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עמד נאשם 3 בראש מחלקת תברואה ומים, ואילו נאשמים 1 ו-2 נמנו עם עובדי המחלקה, אך בנבדל מיתר עובדי המחלקה - הוסמכו כמפקחים מטעם היחידה הוטרינרית, שמתפקידם ללכוד בעלי חיים משוטטים בתחומי הישובים של המועצה, המהווים מפגע תברואתי והעלולים לסכן את בריאות הציבור. 2. כתב האישום א. האישום הראשון מתייחס לנאשם 1 בלבד (לעניין אישום זה, להלן - הנאשם), ובו נטען, כי ביום 12.2.06, בשעה 13:00 לערך, הגיע הנאשם ברכב המועצה לישוב מעלה מכמשׂ, כשהוא מצויד ברובה ציד מסוג "ארמה" (להלן - הנשק). בהבחינו בכלב ששוטט במקום (לעניין אישום זה, להלן - הכלב), עצר הנאשם את רכבו ברחוב האורן, סמוך לגן ילדים ולבתי מגורים, כיוון את נשקו לעבר הכלב, ירה בו ממרחק של כ-5 מ', והרגו. נטען, כי בכל עת לא נשקפה לנאשם כל סכנה מן הכלב והוא לא נקט בכל אמצעי ללכידתו טרם שירה בו. כן נטען, כי הנאשם המתין מספר דקות עד תום ייסורי הגסיסה של הכלב, כשבמהלך כל אותן דקות לא נקט בכל אמצעי כדי למנוע או להפחית את סבלו. בהתאם למתואר באישום זה, יוחסו לנאשם עבירת התאכזרות והתעללות בבעל חיים, לפי סעיפים 2(א) ו-17(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד - 1994 (להלן - חוק צער בעלי חיים); עבירת היזק לבעל חיים, לפי סעיף 451 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין); ועבירת ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין. ב. האישום השני מתייחס לכל שלושת הנאשמים. על פי המפורט באישום זה, בחלוף מספר ימים למן האירוע המתואר באישום הראשון, ביום 19.2.06, יצאו הנאשמים 1 ו-2 למבצע לכידה של חתולי רחוב בישוב טלמון שבתחום המועצה, וזאת בהוראת נאשם 3, ששימש בתפקיד מנהל המחלקה. במסגרת המבצע לכדו הנאשמים 1 ו-2, 12 חתולים, שאותם הכניסו ל-10 כלובים (להלן - הכלובים), והביאו אותם למבנה המכלאה של המועצה, בישוב עפרה. נטען, כי הנאשמים הותירו את החתולים בכלובים שאינם מותאמים לגודלם ולצרכיהם, ללא מזון וללא שתייה, וזאת - במשך 73 שעות רצופות: מאז יום 19.2.06 בשעה 14:00, שאז הונחו הכלובים במבנה המכלאה, ועד ליום 22.2.06 בשעה 15:00, שאז שוחררו בהוראת נאשם 3 והווטרינר הרשותי. כן נטען, כי במשך כל אותם ימים הוחזקו החתולים בכלובים שהונחו זה על גבי זה, באופן שאינו מונע מעבר הפרשות וצרכים מהכלובים העליונים לכלובים התחתונים, כאשר בכל אותה עת נמנעו הנאשמים מלנקות את הכלובים. יתר על כן, נטען, כי הנאשמים לא טרחו לכסות את הכלובים, ובשל כך היו החתולים חשופים מספר שעות בכל יום לשמש. בגין המעשים המתוארים באישום זה יוחסה לכל שלושת הנאשמים עבירה של התאכזרות והתעללות בבעל חיים, לפי סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים. ג. על פי המפורט באישום השלישי, בין התאריכים 13.11.05 - 17.11.05, ערכה מחלקת התברואה של המועצה מבצע להמתת כלבים משוטטים, בדרך של הרעלתם, בישוב עפרה שבתחום המועצה. במסגרת מבצע ההרעלה, הניח נאשם 2, בהוראת הווטרינר הרשותי, ד"ר אפרים קרן (להלן - ד"ר קרן), פתיונות המכילים רעל מסוג "סטריכנין", במספר נקודות על הציר ההיקפי של הישוב. על פי נהלים שנקבעו למבצע בראשיתו, נדרש נאשם 2 להניח את הפיתיונות המורעלים בכל יום בשעות הערב, ולשוב ולאסוף את הפיתיונות שנותרו פזורים בשטח בבוקר היום שלמחרת. על פי הנטען בכתב האישום, בגמר מבצע ההרעלה, הפקיר נאשם 2 אחד-עשר פיתיונות מורעלים שפיזר קודם לכן על שביל הביטחון של הישוב עפרה, באופן שיש בו כדי לסכן את חייהם של בני אדם ובעלי חיים. כן נטען, כי במעשיו הביא נאשם 2 למותו של כלב ששייך היה לאברהם ויינר (להלן - ויינר), וזאת בכך - שאחד מן הפתיונות המורעלים שהפקיר הנאשם 2 בשטח נאכל בידי כלבו של ויינר, בתאריך 19.11.05, והביא למותו. על יסוד העובדות המתוארות באישום זה, יוחסו לנאשם 2 עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(9) לחוק העונשין, ועבירה של היזק לבעל חיים, לפי סעיף 451 לחוק העונשין. 3. לשלמות התמונה יש להעיר, כי לכתחילה נכלל גם ד"ר קרן, בכתב האישום המתוקן, כנאשם 4, ובמסגרתו יוחסו לו העבירות שבאישומים 2 ו-3. ואולם, ביום 8.1.07, טרם שהחלה פרשת ההוכחות בתיק, הודיעה המאשימה כי הגיעה להסדר טיעון עם ד"ר קרן, שבמסגרתו היא חוזרת בה מן האישומים נגדו, וכי חלף זאת - הוא עתיד לעמוד לדין משמעתי, לפי חוק הרופאים הווטרינריים, תשנ"א-1991. בהתאם להצהרת הצדדים, הוריתי על ביטול כתב האישום נגדו. 4. חשיפת הפרשה תחילתה של הפרשה, הנפרשת באישומים 1 ו-2, בתחקיר עיתונאי טלוויזיוני שנערך במסגרת התוכנית "כלבוטק" (להלן - "כלבוטק"), ושבו נחשפה, לכאורה, פרשת התעללות בבעלי-חיים על ידי פקחי המחלקה. במסגרת הכנת הכתבה, עקבו אנשי צוות התחקיר של "כלבוטק", רון כהן (להלן - רון) ודני דגן (להלן - דגן), ביחד עם מתנדבי עמותת "צער בעלי חיים" (להלן - "צער בעלי חיים"), אחר נאשמים 1 ו-2, ואף לכדו במצלמותיהם את האירועים המתוארים בשני האישומים הראשונים שבכתב האישום. סמוך לאחר סיום התחקיר, שודרה כתבת התחקיר בתכנית, תחת הכותרת "הם יורים גם בכלבים", ובה שודרו קטעי וידאו קצרים שנבחרו על ידי עורכי התכנית מתוך שעות רבות של חומר גלם מצולם. בעקבות שידור הכתבה, נפתחה חקירה משטרתית נגד הנאשמים. ואולם, סמוך לאחר שידור התכנית, הושמד, ביוזמת מערכת "כלבוטק", כל חומר הגלם ששימש להכנת הכתבה, הכולל קלטות וידאו רבות, שתיעדו באופן רציף, לכאורה, את האירועים המתוארים בכתב האישום. מטבע הדברים, הופכות עדויותיהם של אנשי "כלבוטק" ושל אנשי "צער בעלי חיים" לעדויות מרכזיות במארג הראיות שטוותה התביעה. האישום הראשון 5. נאשם 1 (לענין אישום זה בלבד, להלן - הנאשם) אינו כופר בעובדות המתוארות באישום הראשון, אולם לשיטתו אין הן מגבשות אשמה בעבירות שיוחסו לו. טענתו העיקרית היא, כי היה מוסמך, על-פי דין, להשמיד את הכלב, וכן כי מעשיו לא חרגו מן הנהלים ללכידת כלבים משוטטים, שהותוו על ידי ד"ר קרן, ושבהתאם להם מילאו פקחי המועצה האזורית מטה בנימין את תפקידם. לפיכך, טוען בא-כח הנאשם, עומדת לו הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג לחוק העונשין. מעבר לכך, מוסיף בא-כח הנאשם וטוען, כי יש לזכות אותו מעבירת היזק לבעל חיים, גם מן הטעם שמדובר בכלב-בר, שאינו שייך לאיש, ועל כן לא מתקיים הרכיב העובדתי של העבירה - "חיה הניתנת להיגנב". 6. המאשימה תומכת את טענותיה בעיקר בעדויותיהם של רון ושל איש "צער בעלי חיים", משה כהן (להלן - משה), שבעת האירוע נשוא האישום הראשון, נמצאו במרחק קצר מן הנאשם, צפו במתרחש ותיעדו אותו במצלמתם. חשיבותן של עדויות אלו נוגעת לא רק לשאלת הסבל והייסורים שסבל הכלב, כי אם גם, ואולי - בעיקר, לשאלות שאליהן נידרש בהמשך הדברים, כגון: לאיזו תכלית נועד הירי, והאם היה האמצעי, שבו השתמש הנאשם, ראוי ומידתי לתכלית שאותה ביקש להשיג. לפיכך, למרות שעיקרי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן במחלוקת, אני מוצאת שקיימת נחיצות לפרוש את יריעת ההתרחשות במלואה. 7. עדותו של רון כהן במועד הרלוונטי לאישום היה רון תחקירן של תכנית הטלויזיה "כלבוטק". על פי עדותו, בתאריך 12.2.06 הגיע ברכב של התכנית "כלבוטק" (להלן - רכב העיקוב) למטה המועצה בישוב עפרה, בעקבות דיווח על מעשי התעללות שמבצעים פקחי המועצה בבעלי-חיים. מלבד רון, שנהג ברכב העיקוב, נמצאו ברכב גם דגן ומשה. השלושה ביצעו תצפית לעבר בניין המועצה ולעבר המבנה המשמש מכלאת כלבים (להלן - המכלאה), עד שבשלב מסוים החליטו לעקוב אחר הנאשם, שיצא את מתחם המכלאה במשאית קלה (להלן - הרכב). הנאשם נכנס לישוב מעלה-מכמשׂ, והחל בנסיעה אטית כמי שתר אחר דבר-מה. לאחר שהבחין בכלב,עצר הנאשם את רכבו והיטיב את מיקום הרכב ביחס לכלב ששוטט במרחק קצר מאוד ממנו.על פי תרשים ששרטט רון בעדותו (ת/27), באותו זמן עמד רכב העיקוב במרחק קצר מן הנאשם, בניצב לקו דמיוני ישיר הנמתח בין הנאשם ובין הכלב, באופן שהיושבים בו יכולים היו להבחין בבירור בנעשה. בשלב זה הבחין רון, כי הנאשם הוציא את נשקו דרך חלון הרכב, כיוון אותו לעבר הכלב וירה יריה אחת. לפי דבריו בעדות, מהמקום שבו היה, הצליח להתמקד במעשיו של הנאשם בלבד, ולא הבחין בפגיעת הקליע בכלב, אך לפי עדותו, אין ספק כי אותה יריה בודדה גרמה למותו של הכלב, שכן - "רואים את הכלב החי לפני היריה ורואים אותו מת במקום" (עמ' 14, ש' 4). במשך שתי דקות נוספות, לאחר שנורתה היריה, נותר הנאשם ברכב. בשלב זה החליט רון לשנות את המיקום של רכב העיקוב ביחס לנאשם, כדי להיטיב את זוית הצילום, והחל בנסיעה לכיוון בית נטוש, שניצב מול הנאשם, במרחק של כ-2.5 מ' מהמקום שבו מונחת היתה גוויית הכלב. הנאשם יצא מרכבו, ופנה לעבר הכלב. משהבחין במשאית זבל שהגיעה למקום, פנה לנהג המשאית וביקש את עזרתו בפינוי הגווייה, אך זה סירב. הנאשם הוציא שקית זבל שחורה מרכבו, הכניס לתוכה את גוויית הכלב, השליך אותה אל אחורי המשאית, ונסע מן המקום. לאחר עיכוב של כחצי שעה בבניין המועצה, פנה הנאשם עם רכבו לכיוון המזבלה של הישוב פסגות, שם השליך את גוויית הכלב. לאחר שהנאשם עזב את המקום, נכנס צוות העיקוב לשטח המזבלה, הוציא את גוויית הכלב מהשקית וצילם אותה. על פי טענתו, הנאשם ביצע את הירי בשטח בנוי, בכיוון כללי של מבני מגורים וגן ילדים שנמצאו במרחק של כ-50 מ' ממקום ביצוע הירי (עמ' 7, ש' 1-6; עמ' 13, ש' 3-9). 8. עדותו של משה כהן היתה מפורטת פחות מזו של רון, אך היא תומכת אותה ומאשרת את עיקרי העובדות שנמסרו בה. על פי עדותו, ארך המעקב אחר הנאשם למעלה משעה, ובסופו נכנס הנאשם לישוב מעלה-מכמש. משהבחין בכלב היטיב הנאשם את מיקומו ביחס לכלב, ומקץ פרק זמן קצר, שנמשך בין דקה ל-5 דקות, הוציא את נשקו דרך חלון הרכב, וירה בו. לפי טענתו, בכל אותן דקות, נראה הכלב נינוח ולא נשקפה ממנו סכנה לנאשם (עמ' 79, ש' 21). כמו כן מדבריו עולה, כי הנאשם ביצע את הירי בכיוון כללי של גן הילדים שנמצא בסמוך (עמ' 79, ש' 13; עמ' 81, ש' 24-25). גרסת הנאשם 9. הנאשם אישר בעדותו שירה בכלב ממרחק קצר, דרך חלון הרכב, אך לפי טענתו, בכל הנוגע לעבירות הנזכרות באישום הראשון - עומדת לו הגנת הצידוק. 10. על פי גרסתו, לאחר שבבוקר יום 12.2.06 התקבלו במזכירות המחלקה מספר תלונות בעניין להקת כלבי-בר משוטטים בישוב מעלה-מכמש, סמוך למבנה המשמש את "תלמוד-תורה מעלה-מכמש", שמטרידים ומפחידים את התושבים, קיבל הוראה לצאת למקום ולטפל במטרד. לפי דבריו, לאחר שהעמיס על רכבו מספר כלובים ללכידת כלבים, יצא לכיוון מעלה-מכמש. בהגיעו למעלה-מכמש הבחין בכלב יחיד, שהיה משוטט בשטח הישוב, מרחק לא רב מ"תלמוד תורה". הנאשם התקשר עם נאשם 2 ועם רבש"צ הישוב, במטרה לברר אודות הכלב - אם שהייתו בישוב מהווה מטרד לתושבים ואם יש צורך ללכדו. לפי טענתו, בשיחה שקיים עם נאשם 2, סיפר לו הלה, כי מדובר בכלב משוטט בעל עבר של הטרדות ו"חשיפת שיניים" לעבר התושבים (עמ' 92, ש' 17; עמ' 95, ש' 1), וכי מזה שבועיים וחצי הוא (נאשם 2) מנסה ללכוד אותו באמצעים שונים, ובין היתר, בדרך של התיידדות עמו, באמצעות חבל ("לאסו") וירי חצי הרדמה - אך ללא הועיל. הנאשם טען כי ניסה בכל זאת להתיידד עם הכלב ולפתות אותו להתקרב לרכב, באמצעות שריקות, דיבורים ומצמוצי שפתיים, אך משהבין כי אין בכוונת הכלב לשתף פעולה עמו, ולנוכח העובדה כי כל ניסיונותיו של נאשם 2 ללכוד את הכלב כשלו, החליט לירות בו במטרה להמיתו. משגמלה בלבו ההחלטה לירות בכלב, נסע הנאשם ברכבו לפנים ולאחור כדי לוודא שאין במקום נפש חיה - אדם או בעל-חיים אחר, העלולים להיפגע מהירי - והיטיב את מיקומו ביחס לכלב. בשלב זה התקשר שוב לרבש"צ הישוב והודיע לו כי בכוונתו לבצע ירי לעבר הכלב, וביקשו להודיע על כך גם למנהלת מעון הילדים ולתושבי הבתים הסמוכים למקום הירי, כדי למנוע בהלה. לדברי הנאשם החליט לבצע את הירי מתוך הרכב, ובכך לנצל את העובדה כי חלון רכבו מוגבה מן הקרקע באופן שזוית הירי תיצור "חומת מפגע", כך שגם אם יחטיא את מטרתו, שהיא פגיעה ישירה בכלב, לא יעוף הקליע ליעד בלתי ידוע אלא יפגע בקרקע. הוא הוסיף והסביר, כי ביצוע הירי לעבר הכלב מתוך הרכב נועד בין היתר לענות על התחושה, כי במקרה של החטאה או של פציעה בלבד, עלול הכלב להסתער לעברו, וכן על החשש, כי בהימצאו מחוץ לרכב כשבידו נשק, הוא עלול להיחשד בעיני תושבי הישוב שיקלעו למקום, כמפגע. במתאם לכל השיקולים האמורים, כיוון היטב את הנשק לעבר בית החזה של הכלב, במטרה להביא למותו המיידי ולמנוע ממנו סבל מיותר. הוא ירה יריה אחת שפגעה בכלב בחזהו, "הכלב ילל כמה יללות, הוא רץ 2-3 מ' ונפל" (עמ' 87, ש' 3-4). לאחר הירי התקשר לרבש"צ והודיע לו כי סיים את הירי. עבירת התעללות בבעל חיים 11. חוק צער בעלי חיים קובע שורה של איסורים, שהראשון שבהם הוא איסור כללי, שנקבע בסעיף 2(א) לחוק, ולפיו: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". כמו כן הורה המחוקק, בסעיף 17(א) לחוק, כי העובר על שלושה לאוים אלה, דינו - מאסר שלוש שנים או הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. 12. השאלה הראשונה שמבקשת מענה בענייננו - וזאת הן בקשר לאישום הראשון והן בהתייחס לאישום השני - היא, מהי התנהגות שהיא התעללות בבעל חיים? מילון אבן-שושן מגדיר "התעללות" כהתנהגות קשה ואכזרית, יחס בלתי אנושי. "עִנוי", בהגדרת המילון אבן-שושן, הוא גרימת יסורים, כאב וסבל; ואילו המילה "התאכזרות" פירושה התנהגות אכזרית, יחס קשה ביותר. ההגדרות המילונאיות מלמדות כי סעיף החוק אינו נוקט לשון שניות - כל אחד מן האיסורים הללו פורש את תחומו על מעשה מוגדר. כך למשל, אין הכרח כי מעשה עינוי יבוא בהגדרת התנהגות אכזרית, או שמעשה התעללות יהיה בהכרח גם מעשה עינוי. ברם, אם נוסיף בחקר פירושי ההגדרות, נגיע למסקנה הבלתי נמנעת, כי עיקר בכל שלושת הלאוים שנאמרו בהוראת סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים, הוא בציווי המוסרי הגנוז בהם - הציווי על איסור צער בעל חיים. בעניין זה, קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מ' חשין, כתוארו אז), ברע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 832 (להלן - עניין התנינים), בעמ' 847: "עיקר באיסורינו הוא אפוא לא בקביעת גבולות מדויקים ולא בשרטוטם של מעשים אסורים אלה ואחרים. עיקר הוא בשתילת עץ שיצמיח פירות". בבחינת מקדים את המאוחר, יש להעיר, כי בנקטו לשון "הצמחת פירות" בהקשר של מלאכת הפרשנות, התכוון כב' השופט חשין לפרשנות המעניקה לדבר החקיקה משמעות המגשימה את תכליתו בצורה המיטבית. מסקנה זו תוביל את הדיון בענייננו. 13. בפסק הדין בעניין התנינים סקר כב' השופט חשין את שלושת היסודות היוצרים את האיסורים האמורים בהוראת סעיף 2(א). לפי מסקנתו, גורם עיקרי המשותף לשלושת המעשים הרעים המנויים בסעיף 2(א) הוא סבלה של החיה מן המעשים הנעשים בגופה, הכאב שהיא כואבת עקב מעשי העינוי, האכזריות או ההתעללות; כאשר לעניין זה הוא קובע (בעמ' 849), כי - "'התעללות' היא 'התעללות' גם אם אין היא מסבה 'סבל של ממש'... די אפוא בכאב או סבל - לאו דווקא בדרגה גבוהה במיוחד - כדי לייצר את היסוד השני המקיים התעללות, התאכזרות או עינוי". הגורם השני מצוי ביסוד הנפשי המלווה את מעשי העינוי, האכזריות וההתעללות. כמובן, אין זה תנאי יוצר שהנאשם יתכוון לענות, להתאכזר או להתעלל, אלא, בהיבט הפלילי, די בכך שמתקיימת בו, כלשון סעיף 20(א) לחוק העונשין - "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה...". ואילו הגורם השלישי, המובנה במושגים הנזכרים בסעיף 2(א) לחוק צער בעלי-חיים, הוא גרימת סבל וייסורים לבעל-חיים בלא שיימצא צידוק למעשה; "רק גרימת סבל בלתי מוצדקת ושלא-לצורך תעשה התעללות, התאכזרות או עינוי. ואילו אם יימצא הצדק למעשה, לא תקום עבירה ולא תהיה עוולה" (שם, בעמ' 851). בעוד ששני היסודות הראשונים הינם, בעיקרם, יסודות שבעובדה, שיש להכריע בהם לגופה של מערכת העובדות שנפרשת לפני בית המשפט, היסוד השלישי הוא משפטי-נורמטיבי. השאלה, האם קיים הצדק למעשה גרימת סבל לחיה, אינה שאלה הנוגעת לנסיבות העניין בלבד, אלא היא בעיקר שאלה ערכית, המורכבת, בין היתר, מעוצמת הסבל, משך הסבל והתכלית שמבקשים להשיגה. 14. המסקנה שאליה הגיע כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין התנינים היא, כי לצורך ההכרעה אם גרימת סבל לבעל חיים עולה כדי התעללות, יש למצוא איזון בין מידת הסבל הנגרם לבעל החיים, תכלית גרימת הסבל והאמצעים להשגת התכלית, ובלשונו (בעמ' 853-85(: "פירוש הדברים הוא אפוא זה, שלאחר הקביעה כי פלוני גרם לבעל חיים סבל וייסורים העשויים לבוא בגדרי עינוי, התאכזרות או התעללות, שומה עלינו לברר ולמצוא לאיזו תכלית עשה פלוני מה שעשה, והאם תכלית היא המשקפת ערך חברתי ראוי? ובמקום שיימצא לנו כי התכלית ראויה, נוסיף ונבדוק האם האמצעי שפלוני נקט אותו הוא אמצעי ראוי? ולבסוף: האם יש שקילות בין הסבל והייסורים שבעל-החיים נושא בהם לבין התכלית והאמצעים, האם נתקיים מבחן ה"מידתיות"? "אלה הם אפוא הגורמים שאליהם ניתן את דעתנו: האם נשא בעל-החיים בסבל העשוי לבוא בגדרי עינוי, התאכזרות או התעללות? לאיזו תכלית גרם האדם סבל לבעל-החיים? האם האמצעי שהאדם נקט הוא אמצעי ראוי? האם יש שקילות בין הסבל לבין התכלית והאמצעים, האם נתקיים מבחן ה"מידתיות"?" (ההדגשות במקור - ש.ד.). הנחיות אלו מן הראוי שיעמדו לנגד עינינו לכל אורך הדיון בשאלה, האם עלתה התנהגותם של הנאשמים, המתוארת באישום הראשון ובאישום השני, כדי התעללות בבעל חיים. האם עבר הנאשם עבירת התעללות בבעל-חיים? 15. השאלה הנשאלת בראש ובראשונה היא - האם יש במעשה הירי בכלב משוטט משום התעללות בבעל חיים. השאלה השניה שיש לענות עליה היא, האם קיימת לנאשם הגנת הצידוק. 16. אשר לשאלה הראשונה - אין מחלוקת כי הנאשם ירה בכלב בחזהו. אך האם הסבה לו הפגיעה כאב ויסורים, באופן שנאמר כי מדובר במעשה התעללות אסור? נראה, כי התשובה לשאלה זו מושפעת במידה רבה מאופי הפגיעה וממשך יסורי הגסיסה. בקשר לכך טוענת המאשימה בכתב האישום, כי - "הנאשם הביט בכלב כאשר נפל ופרפר במשך מספר דקות עד שמת"; וכן, כי - "הנאשם לא נקט בכל אמצעי כדי למנוע או להפחית את סבלו של הכלב". טענה זו מכוונת, על פניה, לא רק לעצם היסורים שסבל לכלב, כי אם ליסוד הנפשי של הנאשם בעת ביצוע הירי, העולה, לפי טענתה, כדי כוונה להסב סבל לכלב, ולכל הפחות - כדי פזיזות. 17. קרוב לוודאי, שטענת המאשימה מסתמכת על האמור בגרסה ראשונית שמסר רון במשרדיה,ביום 20.12.07,בישיבת הכנה לקראת עדותו בבית המשפט (נ/1). באותה ישיבה טען רון - "נשמע קול יריה והכלב נפל... באותו זמן קלטתי בית נטוש ממול והחלטתי למהר אליו... תוך 20 שניות הגענו למקום התצפית ועמוס (הנאשם - ש.ד.) נראה עדיין ממתין ברכבו, כנראה חיכה שהכלב הגוסס ימות" (ההדגשה שלי - ש.ד.). מאופן תיאור הדברים במסמך נ/1, עשוי להתקבל הרושם, כי חלפו מספר דקות מאז היריה ועד שהכלב שבק חיים, דקות שבהן סבל, כביכול, ייסורי גסיסה. ברם, תהיה זו התרשמות שגויה, שכן בדבריו של העד אין כל אינדיקציה לכך שהכלב לא נפח את נשמתו מיד לאחר הפגיעה. יתר על כן, בעדותו השמיע רון דברים התומכים במסקנה ההפוכה, כי הכלב נהרג ישירות מפגיעת הקליע. כך עולה מחקירתו הראשית: "יריה, כלב ואז הכלב שוכב על הרצפה. אז נשאר מצב שהוא נשאר שתי דקות באוטו. כאילו לא קרה כלום" (עמ' 5, ש' 22-23); והמסקנה עולה באופן ברור יותר מחקירתו הנגדית (עמ' 14, ש' 4-10): ת. ... רואים את הכלב החי לפני היריה ורואים אותו מת במקום. אני לא יכול לראות אם הכלב פרפר כי הייתי עסוק בנסיעה. ש. מישהו טען שבמשך 10 דקות הכלב הזה גסס? ת. לא יכול לענות על זה. לא ראיתי דבר כזה. ש. ראית תזוזה של הכלב עם המצלמה אחרי שהוא נפל ועדין החלטת לנטוש? ת. מבחינתי הוא מת. התמקדתי ולא האמנתי והוא לא זז לי (ההדגשות שלי - ש.ד.). גם בעדותו של משה לא ניתן למצוא כל אינדיקציה לכך שהכלב סבל יסורי גסיסה. למעשה, העדות היחידה שמצביעה על תחושת כאב היא עדותו של הנאשם, שציין בעדותו: "הוא ילל כמה יללות, הוא רץ 2-3 מ' ונפל" (עמ' 87, ש' 3-4). אותן נאקות שהשמיע הכלב מצביעות מן הסתם על תחושת כאב כלשהי, וודאי במידה העוברת את "סף הזוטות", אך מכל מקום לא נמצאה בחומר הראיות ראיה לכך שהכלב סבל ייסורי גסיסה ממושכים, כפי שטענה המאשימה. 18. גם לא נמצאה ראיה לכך שהנאשם פעל מתוך רצון ומטרה להסב סבל וכאב לכלב. אולם, על כל פנים, הנאשם אינו מכחיש שניסה לירות בכלב במטרה להשמידו, ואין מחלוקת כי היה מודע לאפשרות שהירי יגרום סבל וכאב לכלב. 19. על יסוד כל האמור מתקבל הרושם, כי בענייננו אין מדובר כלל במעשה של עינוי בעל-חיים או התעללות בו, כי אם במעשה שמהותו ותכליתו - בהמתת בעל-חיים, וספק בעיני אם מקרה זה נופל בגדר האיסור לפי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי-חיים. יש לציין, כי בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, התייחס לשאלה, האם חוק צער בעלי חיים אוסר על המתת בעלי חיים, אך נראה כי היא טרם הוכרעה. בפסק הדין בעניין התנינים הנ"ל, התייחס כב' השופט חשין, לעמדה שנשמעה בדיוני הכנסת בהליכי חקיקתו של חוק צער בעלי חיים, כי התעללות בבעלי חיים אסורה, אך המתתם לא נאסרה בחוק, וקבע: "האמירה כי 'לבעלי חיים אין הזכות לחיים' הינה אמירה קשה, ואעדיף שלא לדון בה" (שם, בעמ' 856). לעומתו, בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769, התייחס כב' השופט א' גולדברג לשאלת קיומו של איסור פרטיקולרי על המתת בעלי חיים מכוח סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים, וקבע כי סעיף 2 לחוק אכן אוסר על המתת בעלי חיים, אלא אם קיים טעם ראוי ומבורר לכך - "מבחינה לשונית", כתב - "ניתן לפרש את האיסור הכללי להתאכזר לבעלי חיים כחובק את האיסור על המתתם" (שם, בעמ' 798). על כל פנים, בית המשפט העליון לא התייחס לשאלה זו במסגרת של הליך פלילי ולא דן במישרין בשאלה, האם קיים איסור פלילי על המתת בעלי חיים מכוח סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים, ושאלה זו עודנה בספק. די היה לי בקביעה זו כדי לזכות את הנאשם, אך למעלה מן הצורך אדון להלן בהגנת הנאשם הנטענת לצידוק במעשה. 20. האם עומדת לנאשם הגנת הצידוק? הוראת סעיף 34יג לחוק העונשין, המגדירה את הגנת הצידוק, קובעת כך: 34יג. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה: (1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו; (2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין; (3) ...; בקשר לכך תומך הנאשם את יתדותיו בעיקר בהוראת סעיף 6(ב) לחוק עזר ל"מטה בנימין" (פיקוח על כלבים וחתולים), התשנ"ד - 1994 (להלן - חוק העזר), הקובעת בזו הלשון: 6. (ב) כלב שאין רישיון להחזקתו או שאינו נושא על צווארו לוחית מספר, יתפסהו שוטר, מפקח או פקיד המועצה וימסרהו למלונות העיריה, ואם אי אפשר לתפסו, רשאי השוטר, המפקח או פקיד המועצה להשמידו. 21. מלשון הסעיף עולה כי מחוקק-העזר הפקיד ביד מפקח שהוסמך לכך מטעם המועצה, סמכות רחבה מאוד - יש שיאמרו, ואולי בצדק, רחבה מדי - המתירה לו ללכוד כל כלב שאין רישיון להחזקתו וכן כל כלב שאינו נושא לוחית זיהוי על צווארו, ואם לא ניתן לתפסו - אף רשאי הוא להשמידו. ודוק: סעיף החוק אינו מציב, כתנאי ללכידת הכלב או לביצוע השמדתו, את הדרישה בדבר סכנה הנשקפת מן הכלב - סכנה מיידית או אפילו סכנה מסתברת. 22. לעניין זה היתה טענת בא-כח הנאשם, כי במלים "ואם אי אפשר לתפסו" אין גלומה דרישה לנסות בפועל שימוש בכל אמצעי הלכידה השונים קודם להשמדת הכלב, אלא רק "דרישה לקביעה סבירה שאי אפשר לתפוס את הכלב". ובהתאם לכך, מוסיף בא-כח הנאשם וטוען, ייתכנו מצבים שבהם יחליט המפקח שאין טעם להשתמש באמצעי לכידה על הכלב, אלא יש לפנות ישירות להשמדתו, ואם תימצא החלטתו סבירה - פעולת ההשמדה תהיה חוקית. מאחר שבענייננו, אין חולק כי הנאשם הוסמך כמפקח וטרינרי על ידי ראש מועצת מטה בנימין ועל ידי הוטרינר הרשותי, ד"ר קרן, וכן אין חולק על כך, שהכלב לא נשא על צווארו לוחית מספר - סבור בא-כח הנאשם, כי השאלה היחידה הטעונה בירור היא, האם אכן לא היתה לנאשם אפשרות לתפוס את הכלב לפני שירה בו במטרה להרגו. 23. ועוד מוסיף בא כח הנאשם וטוען, כי גם על פי הנהלים שהותוו על ידי הוטרינר הרשותי של המועצה בתקופה הרלוונטית, ד"ר קרן, לעניין הטיפול בכלבים משוטטים בשטח המועצה, במצב שבו נשקפת "סכנה מסתברת" מכלב משוטט שלא ניתן לתפסו, הותר לבצע לעברו ירי חי במטרה להשמידו. 24. המאשימה לא התייחסה בטיעוניה לאפשרות שהנאשם היה מוסמך לירות בכלב מכוח הוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר, או לטענת הנאשם כי בשל כך עומדת לו הגנת הצידוק, ומתבקשת המסקנה כי לא נתנה את דעתה על כך. 25.לאחר שעיינתי בטענה עיין היטב, באתי לדעה, כי אכן עומדת לנאשם הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג(1) לחוק העונשין, וזאת מן הטעם שמוסמך היה לירות בכלב על פי דין. 26. ההגנה על חייהם של בעלי-חיים והאיסור להתעלל בהם ולגרום להם סבל הם אינטרסים מוכרים במשפטנו. הם מעוגנים בשורה של הוראות בחוקים ובתקנות, ובין היתר, בהוראת סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים. גם הפסיקה הכירה בחשיבות של ערכים אלה. כך, בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769, קבעה השופטת שטרסברג-כהן, בעמ' 778: "בבואנו לדון בסמכותן של הרשויות המקומיות לעניין השמדת בעלי חיים, עלינו לשוות לנגד עינינו את זכותם של בעלי החיים לחיות. זכות זו, גם אם איננה מעוגנת ישירות בחקיקה הישראלית, מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד, בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו" [ור' דברי השופטת שטרסברג-כהן לעניין הטעמים השונים להגנה על בעלי-חיים, בבג"ץ "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי-חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(6) 212, ושם בעמ' 245]. טעם זה של צער בעלי-חיים הוא גם העומד ביסודן של מצוות רבות שצווינו בתורה, וגם בהגות חז"ל תופס האיסור על צער בעלי-חיים מקום בולט. כבר פסקו חכמינו, כי האיסור, שלא לצער בעלי-חיים הוא מצווה מן התורה הדוחה מצווה מדברי חכמים: "צער בעלי חיים - דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן" (בבלי שבת, קכח, ב). בניסוח מעט שונה נאמר גם במסכת בבא-מציעא (לב, ב): "לעולם צער בעלי חיים דאורייתא", והדברים ידועים [להרחבה בעניין זה ר' סקירתו המאלפת של כב' השופט חשין, ברע"א 1684/96, בעניין התנינים הנ"ל, ושם בעמ' 858, ודברים נוספים שהובאו בדבריו של כב' השופט י' טירקל באותו עניין, בעמ' 873]. לצד זאת, נקבע בפסיקה, כי ההגנה המשפטית על בעלי-חיים אינה מוחלטת, והיא מאוזנת עם ערכים נוגדים. כך נקבע בבג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות : "... בנסיבות מסוימות הדין מסמיך את רשויות השלטון להורות על המתת בעלי-חיים. ראו סעיף 7 לפקודת הכלבת, 1934, סעיף 7 לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985, וסעיפים 13 ו-19(3) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. הכוח להמית בעלי-חיים מעוגן גם בסמכותן הכללית של הרשויות המקומיות לעשות כל מעשה הדרוש להגנה על בריאות הציבור. ראו סעיף 249(29) לפקודת העיריות, סעיף 63(8) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, וסעיף 146(8) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950. " תחיקה זו מעגנת אינטרסים חיוניים, ובראשם הצרכים הקיומיים של בני-האדם וההגנה על בריאותם. לאינטרסים אלה משקל מכריע. באיזון בינם לבין אינטרס ההגנה על בעל-החיים ידם של ערכים אלה היא על העליונה ככל שהסכנה לקיום האדם ולבריאותו גדולה יותר ... " (ההדגשה שלי - ש.ד.). 27. אין ספק, כי על הוראות חוק המורות על דרך הטיפול בבעלי-חיים, לשקף שקלול ראוי של הערכים הנוגדים. אם נדרשת פעולת לכידה או המתה של בעל חיים, על הוראת החוק לבטא את האיזון בהפעלת נוהל הטיפול, אפילו הפעולה הנדרשת היא לכידה של בעל-החיים או אפילו המתתו. נדרש כי הוראת החוק תקבע אמצעים ראויים לביצוע פעולות לקידום אינטרסים אנושיים הבאות על חשבון אינטרסים נוגדים של בעלי-חיים, ובמידת האפשר תקבע אמצעים שאינם גורמים סבל מיותר לבעלי-החיים. ואולם, כל זה אינו מעניינו של משפט פלילי ואינו יכול לשמש בסיס לכתב אישום. ככל שקיימת הוראת חוק המתירה למפקח של המועצה המקומית, בנסיבות ידועות, להמית בעל-חיים, תעמוד לו הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג(1). וכך ראוי גם בענייננו. דוקא מסיבה זו נדרש כי ההוראות תהיינה חד-משמעיות ככל שניתן וכי הפעלתן, בידי המוסמכים לכך, תהיה בדרך שתילמד בנהלים כתובים ובדרכים אחרות הגורמות להפנמת הערכים ולדרכים הנכונות להפעלת שיקול הדעת והשימוש בסמכות. 28. בענייננו נקבע, כי על פי החלופה הראשונה בסעיף 34יג, לא ישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שהתחייב לעשותו או שהוסמך לעשותו על פי דין. על פי האמור בהוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר, אדם שמונה על ידי ראש המועצה למפקח על טיפול בבעלי-חיים, מוסמך ללכוד כלב שאין רישיון להחזקתו או שאינו נושא על צווארו לוחית מספר, ובמידה שלא ניתן לתפסו - רשאי הוא להמיתו. 29. מהו "אי אפשר לתפסו" - סביר לקבוע כי משכשלו נסיונות אחדים ללכוד את הכלב ניתן להכריז כי אי אפשר לתפסו ורשאי מי שהוסמך לכך להמיתו. יכולה להיות מחלוקת בשאלה אם נסיונות התפיסה חייבים להתבצע סמוך לפני המסקנה כי לא ניתן ללכוד את הכלב, או שמא גם נסיונות קודמים, בין בידי אותו גורם מוסמך ובין בידי גורמים מוסמכים אחרים, יכולים להוות תשתית למסקנה האמורה. כשלעצמי מעדיפה אני את הפירוש המחייב נסיונות מוקדמים סמוך לפני הירי, ואין די בהסתמכות על נסיונות קודמים. בענייננו, לצורך קבלת החלטה לעניין האמצעים שיש לנקוט כדי ללכוד את הכלב, רשאי היה הנאשם להתחשב בעובדה כי נעשו נסיונות קודמים ללכוד את הכלב, שלא צלחו, אך לדעתי, אין בכך כדי לפטור אותו לחלוטין מלנסות וללכוד את הכלב בעצמו. לעניין זה ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו נעשו נסיונות קודמים ללכוד את הכלב, ואלה לא צלחו, ובמהלך הזמן שחלף מעת שבוצעו נסיונות הלכידה הנ"ל נשתנה מצבו של הכלב - למשל, מחמת שנפצע או שחלה - האם נאמר, כי במצב כזה יהיה המפקח רשאי להמיתו, בלא שיבצע נסיונות מוקדמים ללכדו? מיותר לומר, כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. על כל פנים, משנמנעה המאשימה להביא כל ראיה על הדרכה או הסברה לנאשם בדבר האופן הראוי להפעלת הסמכות לפי סעיף 6(ב) לחוק העזר, ומשניתן לפרש את הסעיף בשונה מדעתי - יש לאחוז בפירוש המקל עם הנאשם בעת הזאת. 30. על פי עדותו, הנתמכת בעדותו של נאשם 2, מדובר בכלב בעל עבר של הפחדות ו"חשיפת שיניים" כלפי תושבים. נאשם 2 אישר את טענת הנאשם בדבר שיחת טלפון שקיים עם הנאשם ביום האירוע, שבמהלכה מסר לו הנאשם תיאור מפורט וברור של הכלב. לעניין זה, ציין נאשם 2 בעדותו כי לאחר שנים אחדות בתפקיד, פיתחו מסוגלות לזהות כלבים משוטטים בוודאות, לפי נתונים פיזיים מובהקים, שעין אדם רגיל אינה מורגלת להבחין בהם (עמ' 115, ש' 16-17). לפי טענת נאשם 2 בעדותו, לאחר שאימת עמו את הפרטים וזיהה את הכלב בוודאות, אישר באוזני הנאשם, כי ניסה לתפוס את הכלב במספר הזדמנויות, במשך כשבועיים וחצי, אך ללא הועיל. נאשם 2 ציין בעדותו, כי ניסה ללכוד את הכלב, בין היתר, באמצעות ירי חצי הרדמה לעברו, ואף פגע בו, אך למרות זאת לא הצליח ללכדו. 31. גיליון פירוט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של הנאשם (נ/8) מאשר את טענותיו. על פי המפורט בגיליון, הנאשם התקשר עם נאשם 2 בתאריך 12.2.06, בשעה 13:46, וניהל עמו שיחה שארכה 48 שניות. כמו כן עולה מן הגיליון, כי סמוך לאחר שיחת הטלפון עם נאשם 2, התקשר הנאשם פעמיים לרבש"צ הישוב (בשעות 13:50 וב-13:52). מידע זה עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם ומאשר אותה. יתר על כן, העובדה כי הנאשם התקשר עם רבש"צ הישוב ועם נאשם 2 ונועץ בהם, שוללת את הטענה כי הנאשם פעל בשרירות לב ובאדישות לחייו של הכלב, והיא אף תומכת במסקנה כי ביצע את הירי בתום לב ומתוך הבנה כי הוא מוסמך לבצעו. 32. לעניין זה, טוענת המאשימה, כי בהודעות שמסר במשטרה ובמשרד החקלאות (ת/3 ו-ת/9), השמיט הנאשם את המידע החשוב והרלוונטי להגנתו, כי ביצע את הירי רק לאחר בעקבות שיחה שניהל עם הנאשם 2, שבה נודע לו כי נעשו בעבר ניסיונות לתפוס את הכלב. לפיכך, סבורה המאשימה, כי יש להתייחס אל גרסתו בעדות כאל עדות כבושה, ולכן, מטבע הדברים, יש לחשוד אותה על אמיתותה, ולייחס לה משקל מועט ביותר. 33. בנסיון לתת הסבר על שום מה כבש את עדותו בעניין זה, הסביר הנאשם בעדותו, כי העובדה שלא ניתן ביטוי לטענה באף אחת מהודעותיו, אינה מלמדת על כבישת הגרסה. לפי טענתו, הקדים והעלה את הטענה לפני החוקר, ניר חבר (להלן - חבר), בשיחה משותפת שקיים עמו ועם נאשם 2, לפני שהלה גבה את הודעותיהם, בתאריך 12.3.06 - "נכנסנו למשרד ישבנו שלושתנו ביחד עם קפה ושיחת רקע... הסברנו לו את הסיפור שקרה במכמש. אני שמעתי ממשה לפני כן שהכלב הזה במשך שבועיים וחצי נרדף על ידיו" (עמ' 88, ש' 1-3). על פי הטענה בעדותו, רק בשלב מאוחר התברר לו, כי הטענה בדבר שיחת הטלפון עם הנאשם 2, המבססת את העילה לביצוע הירי, "נשמטה" מפרוטוקול החקירה ואינה מופיעה בהודעתו (עמ' 93, ש' 17-18). לכאורה, קשה לקבל את טענת הנאשם כי בשתי הודעות נפרדות שמסר השמיט עובדה כה חשובה, המשמשת עילה לביצוע הירי והעומדת בבסיס הגנתו. ואולם, לאור העובדה שהטענה נתמכת בעדותו של נאשם 2 וכן בהודעה שמסר במשטרה, ובשל העובדה שהטענה לא נסתרה גם בעדותו של חבר - החלטתי לקבלה. בעדותו מסר נאשם 2 גרסה תואמת לגרסת הנאשם, כשטען כי דבר קיומה של שיחת טלפון בינו לבין הנאשם עובר לביצוע הירי, ותוכן השיחה, הועברו לחבר בשיחה מקדימה שקיימו עמו, לפני שנכנסו למסור את הודעתם (עמ' 108, ש' 28 - עמ' 109, ש' 1; עמ' 115, ש' 5-6). יתרה מזו, נאשם 2 ציין בחקירתו (ת/4), שנערכה באותו יום (12.3.06): "יכול להעיד על הכלב בו ירה עמוס במכמש בתאריך 12.2.06, אני אישית הייתי במכמש לפחות פעמיים על מנת לנסות ללכוד אותו ולא הצלחתי, עמוס ידע על הניסיונות שלי ואני מעריך שהוא ירה בו בגלל שידע שאני לא הצלחתי לתפוס אותו" (ת/4, עמ' 3, ש' 12-15; ההדגשה שלי - ש.ד.). עדותו של חבר מחזקת גם היא את המסקנה כי גרסת הנאשם ראויה בכל זאת לאמון. בעדותו אישר חבר את טענות הנאשמים, כי לפני שגבה את הודעותיהם קיימו השלושה שיחת רקע ורגועה, שבמהלכה שוחחו באריכות על האירוע נשוא החקירה. חבר לא שלל את האפשרות, כי במהלך אותה שיחת רקע סיפרו לו הנאשמים על ניסיונות קודמים וכושלים של נאשם 2 ללכוד את הכלב, ועל שיחת טלפון שקיימו ביניהם עובר לביצוע הירי - שיחה שבעטיה, לכאורה, גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה להמית את הכלב (עמ' 15, ש' 12-17). 34. לאור כל האמור, אני מוצאת כי יש לזכות את הנאשם באופן מוחלט מכל העבירות באישום זה. מעשהו של הנאשם היה מתחייב מציות להוראת סעיף 6(ב) לחוק העזר, ולפיכך - עומדת לו הגנת הצידוק לפי סעיף 34יג(1) לחוק העונשין. 35. רק מחמת שהמאשימה בחרה לייחס לנאשם שלל עבירות על אותו מעשה אוסיף, כי לא נתקיימו באירוע נשוא האישום הראשון יסודות העבירה של היזק לבעל-חיים, לפי סעיף 451 לחוק העונשין; זאת שכן, אחת מן הנסיבות המקיימות את מעשה העבירה היא כי מדובר ב"חיה הניתנת להיגנב", ובמשמע - בעל חיים המוגדר נכסו של אדם ועשוי לשמש "נושא לבעלות" של אדם. בענייננו, מדובר בכלב-בר, שלא היה בחזקתו של שום אדם, ולפיכך אינו מוגדר "חיה הניתנת להיגנב". אשר לעבירת ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין - לשון הוראת הסעיף מגדירה: "היורה מנשק חם באזור מגורים ללא הסבר סביר, דינו - מאסר שנה". בקשר לעבירה זו, נקבע בפסיקה, כי על הנאשם להמציא הסבר מתקבל על הדעת, על פי מבחן אוביקטיבי, לביצוע ירי בתחומיו של אזור מגורים. אך יודגש: מדרגת השכנוע שבהמצאת "הסבר סביר" היא פחותה מזו הנדרשת להגנת הצידוק (ר' י' קדמי, על הדין בפלילים, עמ' 1333, מהדורת תשס"ו-2006), ובענייננו - מובן כי הנאשם עמד בנטל זה. 36. למעלה מן האמור, על יסוד הראיות יש מקום לסברה, כי בתקופה הרלוונטית לאישום, נהג במחלקת התברואה של המועצה נוהל שהתיר לפקחים הווטרינריים להמית כלבים משוטטים, שמהם נשקפת סכנה מסתברת לתושבי הישובים ושאי אפשר לתפסם, על ידי ביצוע ירי "חי" (להבדיל מירי חצי הרדמה) לעברם. נוהג זה, ככל שהתקיים, עשוי לתמוך במסקנה כי ניתן היה לזכות את הנאשם גם בשל הגנת "זוטי דברים". אין חולק, כי בכל אותה תקופה היו הנאשמים כפופים לסמכותו המקצועית הבלעדית של ד"ר קרן, הווטרינר הרשותי של המועצה, ובתחום הטיפול בבעלי-חיים, על שלל היבטיו, הנחיותיו בלבד היו המחייבות. והנה, בהודעתו (נ/7) ציין ד"ר קרן: "אני יודע על שלושה מצבים שניתן לבצע ירי חי בכלב משוטט... תנאי 1 סכנה מיידית כלומר שהכלב מסכן את הפקח - מתכוון לתקוף אותו... מצב שני שהפקח רואה כלב עם סימנים של כלבת... המצב השלישי - כמעט שלא בוצע אני מכיר בוצע פעם אחת בלבד כשכלבים משוטטים מהכפרים הסמוכים לישובים נכנסים לישוב ומסכנים את בריאות הציבור לא רק מפני כלבת אלא מנשיכות - התקפות על בני אדם, ולא ניתן ללכוד אותם באמצעים הרגילים כלומר יריה בחצי הרדמה" (נ/7, עמ' 4, ש' 12-20). בעדויותיהם ציינו גם הנאשמים כי תחת הנחייתו של ד"ר קרן נהג נוהל של ירי "חי" לעבר כלב משוטט, שלגביו קבע המפקח כי "אי אפשר לתפסו". לעניין זה היתה עדותו של נאשם 2 ברורה וחד משמעית (עמ' 106, ש' 8-24): ת. בעיקרון כל כלב משוטט אמור להלכד או להתפס בדרך כזו או אחרת. הרבה פעמים גם לירות. זה היה הנוהל. הנוהל הוא כמובן לנסות ללכוד אותו בדרך זו או אחרת... במידה והוא מהווה גם סכנה מסתברת או מידית, גם לירות.... ש. מהי סכנה מסתברת? ת. זה אומר כלב או כלבים גדולים... מסתובבים בתוך ישוב מהווים סכנה לילדים בדרך לגנים, לבתי ספר, לאנשים מבוגרים בדרך לעבודה. מספיק שילד לא ירצה לצאת מהבית ויש כלב שנובח עליו ומפחיד אותו או מישהו ירוץ לכביש בגלל שפחד מכלב, זאת סכנה מסתברת. כלב שעלול לתקוף אבל לא בהכרח תקף או תוקף ברגע זה. נאשם 2 טען בעדותו, כי ד"ר קרן ידע על קיומו של נוהל כזה, ובמקרים רבים גם ליווה את המפקחים בעת ביצוע ירי חי לעבר כלבים משוטטים (עמ' 113, ש' 29-30). הנאשם טען גם הוא בעדותו: "המטרה הראשית לנסות לתפוס את הכלב חי... במידה ואין אפשרות לתפוס אותו חי אנחנו בתור פקחים רשאים להשמידו על פי הגדרת החוק וזה להרוג אותו... מבחינתי זה לירות ברובה שקיבלתי לצורך פיקוח וטרינרי" (עמ' 91, ש' 18-25; עמ' 94, ש' 16-22). באופן דומה טען גם נאשם 3 בהודעה שמסר (ת/12): תשובה: במקרים נדירים כאשר לא מצליחים לאחר מס' פעמים לתפוס את הכלבים המשוטטים מבוצע ירי חי לעבר הכלבים בתיאום עם רכז הבטחון של הישוב. שאלה: האם על פי ההנחיות והפקודות הנוגעות בבע"ח מותר לכם לירות אש חיה לעבר כלבים משוטטים. תשובה: למיטב ידיעתי כן. אבל אני חושב שיש דבר שמסביר את זה. בעדותו, ביקש ד"ר קרן להרחיק את עצמו מדברים שמסר בחקירתו ומן הנוהל שקבע, לכאורה, המתיר ביצוע ירי חי לעבר כלבים משוטטים, באמרו - "לא ידוע לי על אישור או מקרה שניתן לירות בכלב עם אש חיה" (עמ' 51, ש' 16-17), וכן: "אני לא ידעתי על נוהג (לבצע ירי חי לעבר כלבים משוטטים - ש.ד.) לפני הסיפור הזה. עכשיו אני יודע" (עמ' 47, ש' 20) - אך אומר רק כי נוכח עדותו, אני מבכרת על פניה את אמרתו במשטרה ואת עדויות הנאשמים. 37. גם אם אצא מן ההנחה, כי הנאשמים לא קיבלו מד"ר קרן הוראה ברורה וחד-משמעית המתירה להם להמית כלבים משוטטים, שאין להם בעלים, באמצעות ירי חי - יש בדברים שנאמרו כדי להוביל למסקנה, כי המתת כלבים בדרך של ירי חי נעשתה על דעתו ובהסכמתו של ד"ר קרן, באופן שנוצרה התחושה כי נוהל זה מקיים את "רוח המפקד". לאור זאת, ניתן להרהר, אם מקרה זה מקיים אפילו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן, אם הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית, ואם ראוי להטביע בגינו אות קין על מצחו של הנאשם. העולה מכל האמור, כי יש לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו באישום הראשון. האישום השני 38. בתאריך 19.2.06 ביצע נאשם 1, בהוראת נאשם 3, מבצע לכידה של חתולי רחוב בישוב טלמון שבשטח המועצה. במהלך המבצע נלכדו 12 חתולי רחוב. את הכלובים שבתוכם החתולים הניח נאשם 1 בתוך מבנה המכלאה. 39. אין מחלוקת, כי במבצע הלכידה נלכדו שנים-עשר חתולים שהוחזקו בעשרה כלובים, באופן שבשני כלובים הוחזקו שני חתולים יחדיו. כמו כן הנאשמים אינם מכחישים, כי החתולים הוחזקו בכלובים שבהם נלכדו, משך 72 שעות - למן לכידתם בישוב טלמון, בתאריך 19.2.06, ועד לשחרורם, בחלוף שלוש יממות, בתאריך 22.2.06. הנאשם 1 אישר בעדותו, כי הניח את הכלובים זה על גבי זה באופן שאינו מונע מעבר הפרשות וצרכים של החתולים בכלובים העליונים אל החתולים שבכלובים התחתונים, בלא שהיה בדבריו כדי להצדיק את מעשהו. 40. הנאשמים כופרים בטענה כי במשך שלוש יממות מנעו מהחתולים מזון ושתייה. מעבר לכך, טוענים הנאשמים, כי לא הוכח שבמעשיהם גרמו סבל וכאב לחתולים, באופן שעולה כדי מעשה התעללות כמשמעותו בחוק צער בעלי חיים. ועוד הם טוענים, כי האיסור הפלילי שבסעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים, ככל שהוא נוגע לדרך הטיפול בחתולי רחוב, במועד ביצוע העבירה, לא היה מפורט וברור דיו, באופן שניתן היה לדעת את תחומי האסור והמותר, ומן הטעם הזה יש לזכותם מאשמה. נוסף לאמור, טוען בא כח נאשם 3, כי מבצע לכידת החתולים בישוב טלמון בוצע לפי הוראות הווטרינר המחוזי, לפי פקודת הכלבת, 1934, ולפיכך, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 18(ב) לחוק צער בעלי חיים. 41. המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה: האם גרמה התנהגותם של הנאשמים סבל לחתולים? שאלה זו מורכבת מטבע הדברים ממספר שאלות משנה, שבהן יש להכריע תחילה. 42. עדות ד"ר בן-דב המאשימה סומכת את טענתה על עדותה של ד"ר דגנית בן-דב (להלן - ד"ר בן-דב), רופאה וטרינרית בהכשרתה, המשמשת כממונה לפי חוק צער בעלי חיים ביחידה לשירותים וטרינרים במשרד החקלאות. כמו כן הגישה המאשימה חוות דעת מקצועית שערכה ד"ר בן-דב, "לעניין אופן החזקת חתולי חוצות לאחר לכידתם" (ת/1). בחוות הדעת טענה בן-דב, כי התנהגותם של חתולי רחוב דומה יותר להתנהגות חיית בית, ולפיכך, עצם לכידתם במלכודת או בכלוב גורמת להם לעקה (stress) רבה. כמו כן ציינה את האמצעים שראוי לנקוט כדי למזער את העקה הנגרמת לחתולים. בין היתר, היא מציינת - יש לכסות את הכלובים בשמיכה או בבד כדי להגן על החתולים מלחצי הסביבה; יש להעביר את החתולים, מוקדם ככל הניתן, לכלובים מתאימים לשהות ממושכת של חתול, כאשר לעניין זה, כלוב מתאים הוא כלוב המאפשר לחתול הלכוד בו לעמוד, לשבת, לשכב, להסתובב, לפשוט גפיים ולשנות תנוחה, מבלי שייאלץ להילחץ אל דופן הכלוב. עוד טענה, כי הכלוב צריך להיות גדול דיו כדי לאפשר לחתול להתרחק מהמקום שבו הוא מפריש את צרכיו ולאפשר לו לרבוץ במקום נקי. מחוות הדעת עולה גם, כי יש לספק לחתולים מי שתייה ומזון באופן ובהרכב המתאימים לצרכיהם ולמבנה הכלוב שבו הם נתונים. מעבר לכך, הכלובים צריכים להיות מוגנים מפגעי מזג האוויר ומחשיפה לרעש ועליהם להיות ממוקמים במקום סגור ומוגן. אין להניח כלובים, שבהם חתולים זרים זה לזה בסמיכות וללא חציצה ביניהם, ובוודאי שאין להניחם זה מעל זה, באופן שבו הפרשותיו של חתול אחד מזהמות את הכלוב והחתול שתחתיו. בסיכום הדו"ח קובעת ד"ר בן-דב, כי אי שמירה על עקרונות בסיסיים אלה, מהווה התאכזרות ועינוי. 43. על פי עדותה של ד"ר בן-דב, לאחר שהנושא של טיפול נכון בחתולי רחוב זכה לחשיפה מסוימת במהלך שנות ה-90 ובתחילתו של העשור הנוכחי, בין היתר, בפסקי דין של בג"ץ - יצאו, במהלך השנים, חוזרים והנחיות של מנהלי השירותים הווטרינריים בנושא זה, ואלה הופצו לכלל הרופאים הווטרינריים הרשותיים, בצירוף הנחיה כי עליהם להעביר את ההנחיות הלאה לדרג השטח (עמ' 9, ש' 20-23; עמ' 11, ש' 16-19). 44. המדובר בעיקר בקובץ הנחיות ביניים לטיפול בחתולי רחוב (ת/2), שהוציא מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, באוגוסט 2004; וזאת עד שתושלם הכנתו של נוהל רשמי חדש בעניין זה. קובץ ההנחיות מורה, כי לכידת החתולים אפשר שתיעשה על ידי עובד של הרשות, ולאו דוקא בידי וטרינר מוסמך, אך "שיקול הדעת לגבי אופי הפעילות ונתוני החתולים שילכדו יהיה של הרופא הווטרינר הרשותי בלבד!" (שם, בעמ' 3). עוד קובעות הנחיות הביניים בעניין זה (עמ' 3-4), כי: בכל מקרה בו מבוצעת לכידת חתולים, יוודא הרופא הווטרינר הרשותי כי מתקיימים התנאים הבאים: 1. ... 2. הלכידה וההובלה של החתולים הלכודים מבוצעות באמצעים מתאימים תוך מזעור הסבל הנגרם לחתולים עקב כך. 3. כל חתול שנלכד יירשמו פרטיו המזהים כגון צבע, סמנים מיוחדים והמקום המדויק בו נתפס... מן האמור בחוות הדעת של ד"ר בן-דב, עולה, כי התנאים שבהם הוחזקו החתולים הסבו להם סבל וכאב במידה העולה על המותר, באופן שמהווה התאכזרות ועינוי כלפי החתולים. מסקנה זו מסתברת גם מעדויותיהם של אנשי הארגונים למען בעלי חיים, והנאשמים מצדם לא הביאו ראיות לסתור או חוות דעת מקצועית סותרת לזו של ד"ר בן-דב. מניעת מזון ושתייה 45. שאלה שעומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים היא - האם מנעו הנאשמים מזון ושתייה מהחתולים? המאשימה משעינה את גרסתה על עדויותיהם של איש "כלבוטק", רון כהן, ושל אנשי הארגונים למען בעלי חיים, משה, יפה ושלום קצב - אשר, על פי טענתם, ניהלו, במשך 72 שעות, תצפית רצופה לעבר מבנה המכלאה בעפרה, שבו הונחו החתולים, ולפי טענתם - משך כל אותן שעות נמנעו הנאשמים מלגשת לכלובים ומנעו מהחתולים מזון ושתייה. מנגד, טענו הנאשמים, כי לחתולים ניתן מזון ביום 19.2, בעת שנלכדו בישוב טלמון, שכן הלכידה מתבצעת באמצעות הנחת מזון בכלובים, וכן בימים 21.2 ו-22.2, שאז שוחררו החתולים. נאשם 1 אישר אמנם בעדותו, כי לא סיפק מזון לחתולים ביום 20.2, וזאת בשל עומס העבודה שהוטלה עליו, אולם, לפי טענתו, בבוקר יום שלישי, 21.2, בשעה 7:30, נכנס למכלאה ובמשך דקות אחדות האכיל את החתולים בקופסאות סרדינים - "2-3 דקות. זה פתיחה מהירה שניה לפתוח ולזרוק" (עמ' 90, ש' 18). על כל פנים, הנאשם 1 לא הכחיש את הטענה, כי במהלך אותם ימים, מנע שתייה מהחתולים, וזאת, לפי טענתו, בשל הקושי להכניס מנת מים לכלובים. על יסוד האמור, טוענים הנאשמים, כי למעשה, רק ביום 20.2 לא סופק לחתולים מזון, ודי בכך כדי לשלול את טענות המאשימה. 46. עדי התביעה שללו מכל וכל את האפשרות כי נאשם 1 האכיל את החתולים בבוקר יום 21.2. העולה מעדויותיהם, כי בבוקר 21.2 נמצאו רון ויפה בנקודת התצפית בשעת בוקר מוקדמת, לפני שנאשם 1 הגיע על פי טענתו למקום. על פי עדותו של רון, התנהל מעקב רציף ומצולם אחר הנעשה במבנה המכלאה ואחר התנהלות הנאשמים ויחסם לחתולים. התצפית על המקום הורכבה ממשמרות, שבהן נטלו חלק אנשי צוות התחקיר של "כלבוטק" ואנשי ארגונים שונים למען בעלי חיים, כאשר במשך כל אותו זמן לא הניחו ולו לרגע אחד את התצפית על המקום (עמ' 21, ש' 9-12). באופן דומה טענו גם יתר עדי התביעה, כי לא ניתן להעלות על הדעת אפשרות שנאשם 1 סיפק לחתולים מזון בלא שהבחינו בכך - "אין שום סיכוי שמישהו זרק להם סרדינים תוך 2-3 דקות ולא שמנו לב" (עדות יפה, עמ' 75, ש' 23); "אני אומר שאין שום סיכוי בעולם שזה היה. אנחנו היינו שם לא היה שום סיכוי שמישהו נכנס ונתן אוכל לחתולים ולא ראינו" (עדות משה, עמ' 81, ש' 4-5). 47. כמו כן, מעדויות התביעה עולה, כי בשתי הזדמנויות - בליל 20.2 ובליל 21.2, פרצו אנשי ארגוני בעלי החיים למכלאה, לאחר שעובדי מחלקת התברואה עזבו את המקום, והאכילו את החתולים, במשך כחצי שעה לפחות בכל פעם. על פי עדותו של יפה, ההחלטה לפרוץ למכלאה נבעה מההבנה כי החתולים נמצאים בסכנה, מאחר שלא ניתן להם מזון, והיא התקבלה לאחר לבטים קשים וויכוחים עם אנשי "כלבוטק", שסירבו תחילה להצעה (עמ' 76, ש' 16-20). כך עולה גם מעדותו של משה (עמ' 80, ש' 11-14). 48. כללו של דבר, עדויותיהם של רון, משה, יפה וקצב, תואמות זו לזו ומחזקות זו את זו, ועל כן ראויות לאמון. כעולה מעדויותיהם, יש לשלול מכל וכל אפשרות שלפיה נאשם 1 הגיע למכלאה בבוקר יום 21.2, והאכיל את החתולים. ממרחק הזמן, התקשו עדי התביעה לזכור את השעות ופרקי הזמן המדויקים שבהם שימשו בתצפית, באופן שהקשה על מלאכת בירור העובדות, אך הרושם שמתקבל, בסופו של דבר, הוא כי עדי התביעה - ובפרט, אנשי ארגוני בעלי החיים - ביצעו את מלאכת התצפית בקפדנות ובדיוק הראויים, ובמסגרת זו עשו לילות כימים בעמדה הצופה אל המכלאה, וזאת במטרה אחת ברורה - לשמור על בריאותם וחייהם של החתולים. האפשרות שלה מנסים הנאשמים לטעון עתה, כאילו הסבו כל האנשים שנמצאו בתצפית את פניהם מהמכלאה, דוקא בדקות הספורות שבהן לפי טענתם סיפק נאשם 1 מזון לחתולים היא רחוקה וקלושה, ואין לה על מה שתסמוך, ולכן אני מבכרת את גרסת המאשימה בעניין זה. 49. בעניין זה נשמעה במהלך שמיעת העדויות טענה נוספת, כי הנאשמים לא היו מודעים לקיומו של נוהל בנוגע להאכלת החתולים, וכי לא קיבלו מהממונים עליהם - ד"ר קרן ונאשם 3, הוראות מדויקות באשר לאופן ההאכלה, תדירות ההאכלה וכמות המזון שיש ליתן לחתולים הלכודים. נאשם 1 טען בעדותו - "השאיפה היא להאכיל אותם כל יום. אנו נוהגים להאכיל אותם כל יומיים שלושה. אין חובה להאכיל אותם כל יום לפי דברי הווטרינר" (עמ' 97, ש' 24-25). נראה כי טענה זו ככל שהיא נוגעת לנאשמים, אינה יכולה לעמוד, וזאת מכמה טעמים. ראשית, אין צורך בעדות מומחה או וטרינר כדי לקבוע כי מניעת מזון מחתולים במשך 3 יממות, גורמת להם לסבל מיותר ולמצב עקה, ועשויה בתנאים מסוימים, להביא גם למותם. בעניין זה ציין נאשם 2 בעדותו - "לא היה איזה שהוא נוהל. ידענו שבעלי חיים צריכים לאכול ואנו אלה שצריכים להאכיל אותם. לא היתה הנחיה מסוימת על כמות או דברים אחרים" (עמ' 118, ש' 6-7; ההדגשה שלי - ש.ד). שנית, הנאשמים אינם מכחישים כלל כי במשך הימים שבהם החזיקו בחתולים, נמנעו ממתן מנת מים לחתולים. עובדה זו די בה כדי לבסס טענה להתנהגות אכזרית שיש בה משום עינוי. ושלישית, מן העדויות עולה, כי נאשם 1 קיבל מנאשם 3 הוראה ברורה לספק מזון ושתייה לחתולים. בעדותו אישר - "פעם או פעמיים זה היה הוא (הנאשם 3 - ש.ד.) התקשר אלי וביקש ממני לזכור להאכיל את החתולים. אני לא זוכר גם באיזה ימים זה היה ואם יכולתי לעשות את זה" (עמ' 99, ש' 22-23; ההדגשה שלי - ש.ד.). בקשר לכך טען גם ד"ר קרן בעדותו - "... הגשתי (צ"ל: הדגשתי - ש.ד.) את הדרישה לטפל בהם אם זה יהיה מבצע שיצליח ללכוד חתולים. לתת להם אוכל ומים ולנקות אותם והוא (נאשם 3 - ש.ד.) מיד התקשר לעמוס והעביר את הדרישה הזאת כאשר הייתי שם" (עמ' 57, ש' 3-6; לעניין זה גם עמ' 63 בעדותו, ש' 3-7). 50. גודל הכלובים המאשימה לא סיפקה נתונים מדויקים באשר לגודלם של כלובי הלכידה שבהם היו החתולים נתונים. אמנם, בכתב האישום נטען, כי החתולים הוכנסו לכלובים שמידותיהם 60*25*25 ס"מ, אך לא הוגשה כל ראיה לתמוך את הטענה. גם מן העדויות מתקבלות תשובות שונות לגבי ממדיו המדויקים של הכלוב. 51. האם גורמת הכליאה בכלוב מן הסוג האמור לחתול לייסורים ולסבל? האם מדובר בהתנהגות שהיא אכזרית ובלתי אנושית? כאמור, על פי חוות דעתה של ד"ר בן-דב, לכידת החתול בכלוב בתנאים שאינם מאפשרים לו להתנהג בחופשיות, מכניסה אותו למצב עקה (stress). הגם שלא תואר אילו ביטויים חיצוניים יימצאו בחתולים במצב זה, ניתן לקבוע כי שהות ממושכת בכלוב שאינו מאפשר לחתול תנועה מינימלית בוודאי עולה כדי התאכזרות, ומה גם, שכפי שציינתי בתחילת דבריי, די בסבל כלשהו כדי לעורר טענה מכוח סעיף 2(א) לחוק. על כל פנים, מן העדויות עולה כי במחלקת התברואה של המועצה קיימים היו שני סוגי כלובים בלבד - כלובים המשמשים ללכידת כלבים ומותאמים לצורך זה בלבד, וכלובים המשמשים ללכידת חתולים ומותאמים לצורך זה בלבד. במשמע - שהנאשמים לא בחרו באמצעי הלכידה. יתרה מכך, ממכלול הראיות עולה, כי ד"ר קרן, מי שהחזיק בסמכות המקצועית הבלעדית לטיפול בבעלי חיים בשטח המועצה, הוא שאישר את הזמנת הכלובים, לאחר שבחן את גודלם וסבר כי הם גדולים דים לצורך לכידת חתולים והחזקתם באורח זמני. לעניין זה אישר נאשם 2 כי ד"ר קרן בדק את הכלובים ואישר אותם (עמ' 109, ש' 17-18). גם נאשם 3 אישר בעדותו, כי - "הוטרינר הכיר את הכלובים, הוא גם היה שותף לרכישה שלהם. לא ניתנה שום הנחיה להשתמש בכלוב אחר או להעביר אותם לכלוב אחר אחרי הלכידה. יתירה מזאת, בנושא של לכידת חתולים במהלך השנים ניתנו הנחיות ע"י הוטרינר..." (עמ' 124, ש' 7-9). ד"ר קרן עצמו הכחיש את הטענה, כי היה שותף להזמנת הכלובים, אך אישר שהכלוב היה גדול דיו וכי הוא נותן מענה מספק להנחיות בעניין טיפול בחתולי רחוב, ולטענתו לא חש כי יש מניעה להחזיק בכלוב מן הסוג האמור חתול גם לפרק זמן של 72 שעות (עמ' 58-59). לעניין לכידת שני חתולים יחדיו בכלוב אחד טען ד"ר קרן בעדותו, כי אמנם ממדי הכלוב מותאמים ללכידת חתול אחד בלבד (עמ' 69, ש' 21-22), אך אין מדובר בהוראה חד-משמעית ויש שהתשובה משתנה בהתאם לגודל החתול - "אם מדובר על גורים קטנים, צריך לראות מה גודל החתול, אבל זה פחות בעייתי. תלוי גודל הגור" (עמ' 71, ש' 7-8). הנה כי כן, בין שנאמר כי השימוש בכלובים נעשה כברירת מחדל, ובין שנאמר כי הנאשמים פעלו בהתאם לשיקול הדעת המקצועי של הווטרינר הרשותי, ד"ר קרן, מי שהיה מוסמך להנחות את הנאשמים בכל הנוגע לטיפול בחתולי רחוב (ת/2) -קיים היה הצדק לביצוע הלכידה באמצעים שננקטו. 51. חשיפה לפגעי מזג האויר: על פי העדויות, מבנה המכלאה מורכב משלוש דפנות עשויות פח ומדופן אחת "פתוחה", עשויה רשת עץ צפופה (עדות הנאשם 2, עמ' 110, ש' 8). על הדפנות סוכך גג עשוי פח. איני מוצאת שיש טעם בטענות המאשימה, כי הנחת הכלובים בתוך מבנה המכלאה, סמוך לדופן ה"פתוחה" - היה בה משום עינוי או התאכזרות לחתולים. ראשית, מדובר בחתולי רחוב שאינם רגילים במחסה יבש בלילות החורף ואינם זוכים תמיד לצל בימות החמה. לא שוכנעתי, כי הנחתם תחת קורת גג המכלאה הרעה את מצבם או שהסבה להם סבל, ואדרבה - הדעת נותנת, כי אלמלא נלכדו בכלובים, ואילו סופרו להם מים ומזון, היו מוצאים קורת רוח רבה מהשהייה במבנה. ושנית, הצדק עם בא כח נאשמים 1 ו-2, כי המכלאה אושרה לשימוש, על ידי הווטרינר המחוזי, כ"תחנת מעבר" לבעלי חיים שנלכדו באזור המועצה ועתידים להיות מועברים לתחנות הסגר. יש לזכור, כי מדובר בתהליך חיוני שמטרתו שמירה על בריאות הציבור. יתרה מכך, ד"ר קרן, כבעל הסמכות המקצועית הבלעדית הוא שנתן את ההוראה לשכן את בעלי החיים הלכודים במבנה המכלאה. ככל שהיו למאשימה טענות בנוגע לשיכון החתולים במבנה המכלאה או לאי קיומן של הנחיות מקצועיות ברורות בנושא זה - היה עליה להפנותן אל ד"ר קרן, ובכך עוד ידובר. בכל אלה יש כדי להצדיק את מעשה הנאשמים. 53. אי כיסוי הכלובים: המאשימה טוענת כי על הנאשמים היה לכסות את הכלובים, וזאת כדי להגן על החתולים מפני לחצי הסביבה. הנחיה זו עלתה לראשונה בחוות הדעת של ד"ר בן-דב, ואין לה זכר לא בהנחיות הביניים שהועברו לווטרינרים הרשותיים. היא אינה נחלת הכלל ואינה ידועה למי שאינו מצוי בתחום הווטרינריה. לפיכך, ככל שהמאשימה מבקשת להיבנות מן הטענה, היה עליה להוכיח כי ניתנה לנאשמים הנחיה ברורה לכסות את הכלובים, אך הם מטעמיהם בחרו שלא למלאה. ואולם, ד"ר קרן לא נתבקש לענות על שאלות בעניין זה ולמעשה אין כל ראיה לכך, שהנחיה כזו הועברה אי פעם לנאשמים, בכתב או בעל-פה. 54. לאחר עיון, באתי כאמור למסקנה כי במשך 3 יממות, שבהן החזיקו הנאשמים בחתולים במבנה המכלאה של המועצה, נמנעו מלספק להם מזון ושתייה, ובכך עברו על שלושת הלאוים לפי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים. כמו כן, אני סבורה, כי בהנחת הכלובים זה על גבי זה, משך זמן כה רב, באופן שאינו מונע את מעבר ההפרשות מכלוב אחד למשנהו, עברו הנאשמים על איסור עינוי בעל חיים ואיסור התאכזרות אליו. לפיכך, אני מרשיעה את הנאשמים (ולען הסר ספק יוזכר: נאשמים 1 ו-2) בעבירה על פי סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד - 1994. 55. לא כן המסקנה בנוגע לנאשם 3. נאשם 3 טען, כי יש לפטור אותו מאחריות פלילית למעשה, וזאת לפי הוראת סעיף 18(ב) לחוק צער בעלי חיים, הקובעת כי מי שמילא אחר הוראות של רופא וטרינר ממשלתי לפי פקודת הכלבת, או לפי פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], תשמ"ה-1985, לא יראוהו כעובר על הוראות סעיף 2. לא מצאתי בחומר הראיות או בעדויות ראיה לכך שמבצע לכידת החתולים נעשה מכוח פקודת הכלבת. לעניין זה יש להזכיר, כי זה מכבר הכיר בג"ץ [בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה (1) 769] בסמכותן של עיריות ומועצות מקומיות להמית חתולי רחוב לא רק מכוח פקודת הכלבת, כי אם גם מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] וצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958. לצד זאת, בנסיבות העניין, אין לראות בנאשם 3 כמי שנושא באחריות אישית ואף לא באחריות נגזרת לביצוע העבירה. אכן, נאשם 3 שימש בתפקיד מנהל מחלקת התברואה של המועצה, אך בכל הנוגע למחלקת הווטרינריה, התמצה תפקידו באחריות ליצירת התנאים והציוד המתאימים ללכידת החתולים ולהחזקתם במכלאה, וכן לכך שבכל הנוגע לטיפול בבעלי חיים ימלאו המפקחים אחר הוראות הווטרינר הרשותי. בכל שלב לא היה נאשם 3 מעורב במישרין בטיפול בחתולים, בהאכלתם או בניקיון הכלובים, ולכן אין לומר כי במעשיו היה אחראי למעשי ההתעללות בחתולים. כמו כן באתי לדעה, כי נאשם 3 אינו נושא באחריות פלילית נגזרת, למעשיהם של הנאשמים 1 ו-2. אכן, אין מחלוקת כי מתוקף תפקידו כמנהל מחלקת התברואה היה נאשם 3 בעל הסמכות הארגונית והניהולית של המחלקה, ובמסגרת זו נשא באחריות לביצוע הוראות הווטרינר הרשותי באמצעות הנאשמים. אך לעניין זה מקובלת עליי טענתו, כי לא היה מודע כלל לקיום הנסיבות שבבסיס העבירה, וכן שבכל אותה עת לא חשד בדבר טיב ההתנהגות של הנאשמים או בכל נסיבה אחרת הנמנית עם פרטי העבירה לפי סעיף 2(א) לחוק. לעניין זה טען - וטענה זו מקובלת עליי - כי בתאריך 19.2.06, הורה לנאשם 1 לספק לחתולים מזון ושתייה ולדאוג לניקיונם, בכל תקופת החזקתם במבנה המכלאה. טענה זו נתמכת כאמור בעדויותיהם של ד"ר קרן ובעדותו של נאשם 1 עצמו (עמ' 91, ש' 9-13), ואיני מוצאת טעם שלא לקבלה. בהסתמך על ניסיון העבר ועל הגיון הדברים, טען נאשם 3, כי היה זה מובן מאליו שהוראתו בוצעה. יתרה מכך, הכלל הוא כי אחריות נגזרת פלילית נקבעת בהוראה מפורשת של המחוקק. הוראות חוק הקובעות אחריות כעין שילוחית - קובעות, לא אחת, בעת ובעונה אחת, גם הגנות מיוחדות לנושאים בכוח באחריות זו. הגנות אלו מתמצות בפטור מאחריות בעקבות הוכחת "אי ידיעה" או "העדר רשלנות". העובדה כי המחוקק לא מצא לנכון לקבוע בחוק צער בעלי חיים הוראת חוק דומה , המטילה אחריות פלילית על השולט והמפקח, מצביעה למסקנה כי יש לפרש את הוראת סעיף 2(א) כשוללת אחריות שילוחית. לפיכך, מכל הטעמים הנ"ל, החלטתי לזכות את נאשם 3 מן העבירה שיוחסה לו באישום זה. האישום השלישי 56. הנאשם 2 (להלן, לצורך אישום זה - הנאשם) כופר בעובדות כתב האישום ובאשמה המיוחסת לו. בתשובתו לאישום וכן במהלך עדותו הכחיש כי הפקיר את הפיתיונות המורעלים לאורך הכביש ההיקפי של הישוב, לאחר גמר מבצע ההרעלה, באופן שיש בו כדי לסכן את חייהם של בני אדם ובעלי חיים. 57. אלה הם עיקרי העובדות שאינן במחלוקת: בין התאריכים 13.11.05 - 17.11.05 ערכה מחלקת התברואה של המ זועצה מבצע הרעלה בישוב עפרה (לעניין אישום זה בלבד, להלן - הישוב). מבצע ההרעלה נערך בשל ריבוי תלונות שהתקבלו אצל מחלקת התברואה, על כלבים משוטטים שנכנסים לתחומי הישוב, בעיקר בשעות הלילה. לאחר שמספר נסיונות לפתור את הבעיה, בדרך של לכידת הכלבים באמצעות ירי חצי הרדמה לעברם, כשלו, פנה ד"ר קרן אל הווטרינר המחוזי, ד"ר א' וסרמן, על מנת שזה יאשר את מבצע ההרעלה בישוב, על ידי שימוש ברעל מסוג סטריכנין. האישור המבוקש ניתן בתאריך 9.11.05 (ת/13). סמוך לפני תחילת המבצע פורסמה בישוב הודעה על "מבצע סטריכנין", וכך נאמר בהודעה (קובץ מסמכים ת/13): לתושבים שלום! ביום ראשון ה-13/11/05 עד יום חמישי 18/11/05 יתקיים מבצע הרעלה כלבים משוטטים. פיתיונות סטריכנין יונחו במספר מקומות (שיסומנו) מחוץ לשכונות המגורים בצורה מוסתרת. הכלבים הביתיים שמסתובבים חופשי מחוץ לשטח הפרטי שלהם (בניגוד לחוק העזר של המועצה) עשויים להיות בסכנה. וכן, יש לשים לב שהכלבים לא יאכלו דברים לא מזוהים היכולים להיות פיתיון מורעל. המחלקה הוטרינרית לא תהיה אחראית על בעלי החיים המשוטטים. באם תתקלו בגווית כלב או שארית אוכל שכלב מורעל הקיא, אפילו אחרי סיום המבצע, נא להודיע למזכירות הישוב או למחלקת התברואה במועצה ...-02 (ההדגשה במקור - ש.ד.). הודעה דומה, בדבר עריכת מבצע הרעלה של כלבים משוטטים, באמצעות הנחת פתיונות ובהם רעל מסוג סטריכנין, פורסמה גם בעלון הישוב, בתאריך 11.11.05 (ת/23). סמוך לפני תחילת המבצע קיימו הנאשם ורבש"צ הישוב סיור בשטח שיועד לעריכת המבצע, במטרה לזהות את הפרצות בגדר הישוב, שדרכן נכנסים הכלבים המשוטטים לישוב. לאחר הסיור, בחר הנאשם את הנקודות שבהן יונחו פיתיונות הרעל וסימן אותן על גבי תרשים שערך (ת/14). התרשים מציין 8 נקודות לאורך קטע של הכביש ההיקפי של הישוב, צמוד לגדר הביטחון. הנאשם הניח את הפיתיונות המורעלים, לאורך הגדר, בנקודות שאותן ציין בתרשים. להכנת הפיתיונות השתמש הנאשם בנקניקיות חצויות, שבתוכן טמן ½ כדור סטריכנין, ושאותן הניח, על גבי שלטי אזהרה מנייר, המודיעים כי מדובר ברעל. 58. על פי טענת הנאשם, וכפי שנטען גם בדו"ח סיום המבצע בישוב (צורף ל-ת/14), בכל יום מימי המבצע, בשעות הערב, הניח את הפיתיונות, ובכל בוקר חזר למקום ואסף את הפיתיונות שנותרו. לאחר מכן ערך חיפוש בשטח אחר גוויות בעלי חיים שאכלו את הפתיונות. סך הכל, הניח, במהלך ימי המבצע, 36 פתיונות מורעלים, כאשר 26 מהם "נעלמו", והוא שיער כי נאכלו בידי בעלי חיים. על פי טענתו, בבוקר יום ה', 17.11.05, היום האחרון למבצע, אסף את הפתיונות שנותרו בשטח, והשאיר במקום רק את שלטי האזהרה המודיעים כי במקום נעשה שימוש ברעל. 59. במהלך סוף השבוע שחל בין התאריכים 18.11.05 - 19.11.05 התארח אברהם ויינר יחד עם משפחתו אצל הוריו בישוב, והביא עמו את כלבו (לעניין אישום זה בלבד, להלן - הכלב). בבוקר יום שבת, 19.11.05, הלך מעפרה לכיוון מאחז טל-בנימין, המרוחק כ-1.5 ק"מ מהישוב, כדי להשתתף בתפילת שבת שהתקיימה במקום. בהגיעו למקום הבחין בכלב שישב בצד המבנה המשמש גם כבית כנסת, ונראה שלו ורגוע. בחלוף מספר דקות נקרא החוצה על ידי מי מן המתפללים במקום, כיוון שהכלב החל להתנהג בצורה מוזרה, ולאחר דקות ארוכות שבהן סבל ייסורי גסיסה, נפח הכלב את נשמתו ומת. עדות אברהם ויינר 60. בעדותו סיפר ויינר, כי משנודע לו על מבצע ההרעלה שנערך בישוב, הבין כי הכלב מת מהרעלת סטריכנין. לפיכך, יצא, בערב 19.11.05, סמוך לאחר צאת השבת, אל המקום שבו, על פי החשד, אכל הכלב מן הפיתיון המורעל. לפי טענתו בעדות, בסריקה שערך לאורך גדר הישוב הבחין בדפים של המועצה המודיעים "סכנה! רעל!", שמונחים היו על הקרקע לצד הגדר, ועליהם מונחות היו נקניקיות שבתוכן כמוסות הרעל. הנקניקיות - 11 בסך הכל - היו מונחות לאורך הגדר, בריכוזים של 2-3 נקניקיות, כאשר בין ריכוז אחד למשנהו מרחק כ-70 מ'. לפי דבריו, ריכוז הפיתיונות הקרוב ביותר מרוחק היה כ-100 מ' בלבד משורת הבתים הראשונה של הישוב, ואילו הרחוק - מרחק של כ-900 מ' בלבד מבתי הישוב (עמ' 26, ש' 4-9). שעות ספורות מביצוע הסריקה הראשונית, ביצע ויינר סריקה נוספת לאורך גדר הישוב, שבמהלכה ביקש להנציח על גבי קלטת וידאו את אירועי השבת ואת ממצאיו מן הסריקה הראשונה. לפיכך, שב והניח את הפיתיונות המורעלים על גבי דפי האזהרה, לאורך הגדר, ותיעד את מלאכת השחזור במצלמתו (ת/32). בתום ה"שחזור", נטל ויינר עמו את הנקניקיות המורעלות ואת דפי האזהרה. 61. בימים שלאחר האירוע נשוא האישום, התקשר ויינר עם ד"ר קרן, עם הנאשם ועם הווטרינר המחוזי, ד"ר א' וסרמן. במהלך שיחות הטלפון שקיים עמם, ושהוקלטו על ידו (ת/29 ו-ת/30), ביקש לדלות פרטים נוספים בנוגע למבצע ההרעלה, ובפרט בנוגע לאפשרות כי מות הכלב נגרם כתוצאה מרשלנות של מי שהופקדו ופיקחו על ביצוע ההרעלה. כשבידיו שלל הממצאים, הגיע ויינר, בתאריך 22.11.05 לתחנת בנימין והגיש תלונה (נ/3) נגד הנאשם 2 ונגד ד"ר קרן. ויינר צירף לתלונה מסמך שערך המפרט את גרסתו באשר להשתלשלות העניינים (ת/22). כמו כן, בחקירתו מסר לידי החוקר, גובה ההודעה, רס"ר שלום חיים, 9 נקניקיות מורעלות שאסף בליל 19.11.05 ואת דפי האזהרה שעליהן הונחו הנקניקיות (ת/28). בדיקה שנערכה במעבדה לטוקסיקולוגיה של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות העלתה, כי בנקניקיות נמצא רעל מסוג סטריכנין (ת/7, ת/20). אשר לשתי הנקניקיות הנוספות שנתפסו על ידו בליל 19.11.05, טען ויינר, כי החליט להותיר אותן בחזקתו, משום שסבר כי אלה תשמשנה אותו כראיות בתביעה אזרחית שביקש להגיש בשעתו נגד מי שלפי גרסתו גרמו למותו של הכלב, אולם, לבסוף, משהובהר לו כי מדובר בחומר מסוכן שיש להשמידו-החליט למסרן למשטרה ואלה הושמדו (ת/26). 62. טענת בא כח הנאשם הינה, כי בכל שלבי המבצע פעל לפי הוראות שניתנו לו על ידי ד"ר קרן ומכוח סמכותו המקצועית. כמו כן, לפי טענתו, ככל שנתגלו כשלים באופן ביצוע ההרעלה, הרי שהם נוגעים לשיטת הביצוע שאושרה על ידי הווטרינר המחוזי, ומכל מקום - הם אינם נובעים מהתנהלותו של הנאשם 2 במקרה הנדון. עוד מוסיף בא כח הנאשם וטוען, כי הנאשם לא היה מודע להוראות נוהל שימוש בסטריכנין (ת/25), כפי שפורסמו והופצו לרופאים הווטרינריים הרשותיים, ומכל מקום, לפי טענתו, בכל שלב במהלך מבצע ההרעלה פעל הנאשם ככל יכולתו כדי לצמצם את הסכנה האפשרית הקיימת בצד קיום המבצע. בשל כך, עומדת לו לפי טענתו, הגנת הצידוק, לפי סעיף 34יג לחוק העונשין. לפי טענת בא כח הנאשם, יש לחשוד את עדותו של ויינר על אמיתותה, מאחר שפעולותיו לכל אורך החקירה, וכן תוכן עדותו, מעידים על מעורבות רגשית רבה שלו בתוצאות ההליך. על כל פנים, טען, כי לא הוכח במידה של למעלה מספק סביר, כי הנאשם נהג בדרך נמהרת או רשלנית, שיש בה כדי לסכן חיי אדם. 63. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים, ביחס לאישום זה, הוא במישור העובדתי, וביתר דיוק - בשאלה העובדתית, האם אכן פעל הנאשם בהתאם להוראות השימוש בסטריכנין להרעלת כלבים, כפי שנקבעו על ידי השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, ובהתאם להנחיות הרופא הווטרינרי הרשותי. 64. באוגוסט 2002, פרסם מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות חוזר ובו הוראות ברורות לשימוש נכון בסטריכנין להרעלת כלבים וחיות בר (ת/25). על פי האמור בו, הופץ החוזר אל כלל הרופאים הווטרינריים הרשותיים. על פי האמור בהוראת סעיף 10: "הפיתיונות יונחו לפנות ערב, לקראת חושך, במזבלה, בשביל או ואדי או במקום ריכוז של חיות בר... יש לספור את הפיתיונות שהונחו, אין להרבות במספר הפיתיונות... חובה לסמן כל פיתיון בדיגלון, על מנת שבמידה ולא נלקח, ניתן יהיה למוצאו בבוקר" (סעיף 10). בסעיף 12, תחת הכותרת "בקורת התוצאות", נכתב - "יש לחזור לשטח למחרת מוקדם ככל האפשר בבוקר, לאסוף את הפיתיונות שלא נאכלו, לעטפם בשקית ניילון ולהעבירם להשמדה למכון הווטרינרי בבית דגן. חובה לסייר בשטח בהקף של מספר מאות מטרים, לאתר גופות החיות שמתו ולהעבירן לבדיקה במכון הווטרינרי". 65. ד"ר קרן אישר בעדותו, כי העביר את תוכן ההוראות הנ"ל לנאשם. יתרה מכך, על פי טענתו, נאשם 2 הכיר היטב את ההוראות ופעל לפיהן בעבר, לרבות במבצעי הרעלה קודמים שנערכו בישוב (עמ' 60, ש' 10-12, ש' 20-22; עמ' 68, ש' 22-23). כמו כן טען בעדותו, כי הפעלת אמצעי הרעלה כלפי אוכלוסיית בעלי חיים משוטטים ומסוכנים צריכה להינקט כאמצעי אחרון, לאחר שכל האמצעים האחרים למיגור המטרד כשלו, וזאת בשל הסיכון שבהנחת הרעל סמוך למקום ישוב, והחשש כי הרעל עשוי למצוא את דרכו, בדרך זו או אחרת, אל תוך הישוב בקרבת מקום מגורים (עמ' 68, ש' 16-18). 66. הנאשם עצמו אישר באמרתו שמסר במשטרה, כי במשך יום שלם העביר לו ד"ר קרן הסבר מפורט באשר לאופן השימוש הנכון ברעל מסוג סטריכנין (ת/10, דף 1, ש' 24-25). בהתאם לכך, גילה בעדותו בקיאות בכל נהלי השימוש ברעל מסוג סטריכנין. 67. על פי טבלת סיכום הנחת ואיסוף הפיתיונות במהלך שבוע המבצע (נ/4) שערך הנאשם, השתמש בכל יום ב-11 פיתיונות שאותם הניח בכל ערב ב-9 נקודות שונות לאורך הגדר. את הפיתיונות שנותרו אסף, לפי טענתו, בשעות הבוקר המוקדמות, ושב והניחן בשעות הערב (ת/10, דף 1, ש' 43-46), ובסך הכל, הניח במהלך שבוע המבצע 36 פיתיונות, שמתוכם 26 ניטלו או נעלמו במהלך השבוע, ורק 10 מהם נותרו בבוקר היום האחרון. בבוקר יום חמישי, 17.11.05, היום האחרון למבצע, הגיע למקום ואסף את כל הפיתיונות שנותרו במקום, כאשר לפי טענתו - "לא נשאר בשטח כלום" (ת/10, דף 2, ש' 23). בעדותו טען, כי לאחר איסוף הפיתיונות, ביצע סריקה סבירה, ברדיוס של מטרים ספורים סביב לכל נקודה שבה הונח רעל, כדי למנוע אפשרות שהפיתיונות הוזזו ממקומם על ידי בעל חיים במהלך הלילה (עמ' 113, ש' 1-2, ש' 14-15). 68. אכן, הנאשם היטיב לתאר בעדותו את נוהלי השימוש ברעל מסוג סטריכנין למטרת הרעלת בכלבים, ואת האמצעים שיש לנקוט כדי למזער את הסכנה שבשימוש ברעל מסוג זה בקרבת מקום ישוב. ברם, לא נמצא בדבריו הסבר לעובדה, כי בתאריך 19.11.05, בחלוף יומיים בלבד מסיום המבצע, נמצאו סמוך לגדר הישוב, אחד-עשר פיתיונות מורעלים שלמים, העונים על תיאור הפיתיונות שהכין בעצמו לפני מבצע ההרעלה ובמהלכו. כמו כן לא נמצא בגרסתו הסבר מניח את הדעת לכך שהפיתיונות נמצאו בריכוזים מוגדרים על גבי דפי האזהרה, כפי שהניח אותם בעצמו במהלך המבצע (ת/10, דף 1, ש' 27-30). 69. איני מוצאת שיש טעם של ממש בטענת בא כח הנאשם, כי יש לחשוד את גרסת ויינר על אמיתותה. ויינר מסר עדות חד-משמעית ועקבית, נעדרת בקיעים עובדתיים או כשלים לוגיים, שנתמכה בראיות מוצקות שאסף במו ידיו מזירת האירוע. העובדה כי פעל בדרך עצמאית לגילוי האמת אינה מפחיתה מן האמון שאני רוחשת לעדותו, ואדרבה - יש שהיא מחזקת אותו, באשר ניתן לשער כי בלא יוזמתו, אפשר שחומר הראיות היה חסר ולא ניתן היה להעמיד לדין את הנוגעים בדבר. 70. האפשרות שלה טען הנאשם בעדותו, כי אחד-עשר הפיתיונות שמצא ויינר הוזזו ממקומם, על ידי בעלי חיים, ונמצאו במרחק בלתי סביר מן הנקודות שבהן הונחו; כמו-גם האפשרות כי ויינר בדה את הראיות או סילף אותן - היא כה רחוקה וקלושה, עד שאין לייחס לה משמעות. 71. מעבר לכך, נטל השכנוע בדבר קיומה של סיבה מוצדקת להימצאות פיתיונות הרעל על הציר ההיקפי של הישוב, במקום המדויק שבו הניח אותם הנאשם, ימים ספורים לפני כן, מוטל על כתפי הנאשם, ואין הוא פטור ממנו רק בשל העלאת השערות סתמיות שאין בהן ממש ואינן נתמכות בראיה כלשהי, ודאי - כאשר מנגד קיימות ראיות מוצדקות לאשמתו. מן האמור מתבקשת אפוא המסקנה כי הנאשם לא אסף את פיתיונות הרעל בגמר מבצע ההרעלה, כפי שנדרש ממנו לפי הוראות השירותים הווטרינריים בדבר שימוש בסטריכנין ומן ההנחיות שקיבל מד"ר קרן. 72. בכך יש כדי למלא אחר דרישת סעיף 338(א)(9) לחוק העונשין. ההתנהגות האסורה לפי סעיף זה מאופיינת בסטייה מרמת הזהירות הסבירה במידה ובאופן היוצרים סיכון לחיי אדם או סיכון של "גרם חבלה" לגופו של אדם, וזאת בדרך של שימוש בחומר רעיל, החזקתו או הפקרתו. 73. בענייננו, השתמש הנאשם ברעל מסוג סטריכנין והפקיר אותו לאחר שימוש במקום ובאופן שיש בהם כדי ליצור סיכון לחיי אדם. הנחת רעל על הציר ההיקפי של הישוב, במקום שאינו מרוחק מרחק רב מבתי הישוב, יוצרת מטבע הדברים סכנה עבור תושבי הישוב. מן הטעם הזה, מחייבות ההנחיות של השירות הווטרינרי להודיע, בכל הישובים שבקרבת מקום עריכת מבצע ההרעלה, בכתב ורצוי גם בכלי התקשורת, על המקום, המועד ושעת הביצוע. כמו כן, כפי שניתן להיווכח מן הראיות, משמש הציר ההיקפי, שעליו הונחו פיתיונות הרעל, את תושבי הישוב בדרכם למאחז טל-בנימין. נקבע כבר בפסיקה, כי די בהלך נפש של רשלנות לביסוסה של עבירה לפי סעיף זה (ר' י' קדמי, על הדין בפלילים, עמ' 1312, מהדורת תשס"ו-2006); כלומר - די שלגבי נסיבה אחת מנסיבות העבירה היה הנאשם רשלן, כדי להרשיעו בעבירה לפי סעיף זה. בענייננו, על פי מכלול הראיות, היה הנאשם ודאי מודע לכך שהפקרת רעל מסוג סטריכנין בקרבת הישוב עשויה להביא להרעלתו של אדם ולסכן את חייו. ביחס לנסיבה, כי בהפקרת הרעל על הציר ההיקפי של הישוב, סמוך לגדר, יש כדי לסכן את חייו של אדם, ולמצער - לגרום לחבלה בו, מתקיימת בנאשם לכל הפחות מודעות בכח, ומכאן סלולה הדרך להרשעתו לפי סעיף זה.בהתאם לכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה על פי סעיף 338(א)(9) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 74. על יסוד כל האמור, ומשאני מבכרת את גרסתו של ויינר על פני זו של הנאשם, החלטתי להרשיע את הנאשם גם בעבירה של היזק לבעל חיים, לפי סעיף 451 לחוק העונשין. אין ספק, על פי מכלול הראיות, כי הנאשם היה מודע להוראות השימוש ברעל מסוג סטריכנין, כפי שהועברו על ידי השירותים הווטרינריים של משרד החקלאות. כמו כן, אין מחלוקת כי הנאשם היה מודע לסכנה הנשקפת משימוש בלתי זהיר ברעל. העובדה שהותיר את הרעל פזור בשטח, לאחר גמר מבצע ההרעלה, וזאת - בשעה שהיה ללא ספק מודע לאפשרות נטילת הרעל בידי בעל חיים שנמצא בבעלותו של אדם, מחייבת את המסקנה כי היה אדיש ביחס לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. טענת הגנה מן הצדק 75. בא כח נאשמים 1 ו-2 טוען, כי את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, עשו מכח הוראותיו של ד"ר קרן ומכח הסמכויות שהקנה להם כווטרינר הרשותי. לפי טענתו, לא זו בלבד שעל ד"ר קרן היה לתת את הדין על אותם מעשים ממש, אלא מחיקתו מכתב האישום והעברת הטיפול בעניינו להליך משמעתי, אילצה את הנאשמים להתמודד בהליך הפלילי עם טענות כלפי מעשים שנעשו בהוראתו ובשיקול דעתו, ובשל כך עומדת להם הגנה מן הצדק. 76. במובנה הנפוץ, מאפשרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק לבית המשפט לבטל אישום בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק. כפי שצוין לא אחת בפסיקה, "ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הנה הרצון להבטיח, כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות שלוחת-רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון-החוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה" (ע"פ 4596/05, רוזנשטיין נ' מדינת ישראל; פורסם במאגר משפטי נבו). לעניין תוצאותיה של הפעלת ההגנה מן הצדק נקבע בפסיקה, כי - "החלתה של 'הגנה מן הצדק' עשויה להקים 'השתק פלילי'. יש בכוחה למנוע את הרשעתו של מי שאשמתו הוכחה... " [ע"פ 6471/00 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 756, 763; ההדגשה שלי - ש.ד.]. ברם, מששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי אין מקום להפעיל את ההגנה מן הצדק בענייננו, מאחר שאין מקרה זה עונה על הקריטריונים המיוחדים שנקבעו בפסיקה להפעלת הדוקטרינה. אמנם בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' [פ"ד נט(6) 776] הונמך רף הפגיעה הנדרש לצורך החלתה של ההגנה מן הצדק והיקף פריסתה הורחב, אולם הגנה מן הצדק, כך נראה, היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד (ר' ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל - פורסם במאגר משפטי נבו). 77. ניתן לומר, כי טענת הנאשמים להגנה מן הצדק, נשענת, במקרה זה, על אפליה, על אכיפה בררנית ועל טענה לפגם שנפל בהתנהלות התביעה. יש להזכיר, כי גם לאחר קביעת בית המשפט בפרשת בורוביץ' הנ"ל, מונח נטל הוכחת התשתית העובדתית לטענת הגנה מן הצדק והנטל להניח תשתית ראויה המצביע על קיום קשר סיבתי ברור שבין התנהגותה הנפסדת של הרשות לבין הפגיעה בזכויותיו -על כתפי הנאשמים. ברם, הנאשמים לא הביאו כל ראיה בדבר המניעים שעמדו בגב החלטתה של המאשימה לבטל את האישומים נגד ד"ר קרן. 78. לגופה של טענה, לאחר שעיינתי היטב בחומר הראיות שלפני, איני סבורה כי בביטול האישום נגד ד"ר קרן יש משום פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. בבחינת מושכלות יסוד היא שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים מהווה אפליה או אכיפה בררנית. הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתו לדין של מי מן המעורבים בפרשה נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית, ואף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית. בענייננו, בכל העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, נושאים הם באחריות אישית וישירה לביצוען, בעוד שחלקו הלכאורי של ד"ר קרן בביצוע אותן עבירות נגזר אך ורק מתפקידו וממעמדו כווטרינר הרשותי, ומכח אחריות כעין שילוחית, שספק אם ניתן היה לבסס את קיומה. לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, כי ד"ר קרן היה שותף למעשי העבירה, וכל הטענה היא כי היה בבחינת אחראי וממונה על הנאשמים. לפיכך, איני מקבלת את גישת בא כח הנאשמים. למעלה מן האמור, טענת ההגנה מן הצדק בענייננו היא במידה רבה "תמונת מראה" להגנת הצידוק שנטענה על ידי הנאשמים ונדונה בהרחבה בהכרעת הדין, ומשכך איני מוצאת טעם להידרש אליה. 79. לסיכום: על יסוד כל המפורט בהכרעת הדין, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירה שיוחסה לו באישום הראשון. כמו כן החלטתי לזכות את נאשם 3 מן העבירה שיוחסה לו באישום השני. יחד עם זאת, אני מוצאת כי נאשמים 1 ו-2 אשמים בעבירה שיוחסה להם באישום השני ומרשיעה אותם בדין. כמו כן אני מוצאת כי נאשם 2 אשם בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(9), לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של היזק לבעל חיים, על פי סעיף 451 לחוק זה, ומרשיעה אותו בדין. בעלי חייםמשפט פליליפיקוח על כלבים וחתוליםהתעללות