בפני עתירה מתוקנת בה התבקש בית המשפט לקבוע כי לעותר לא קיים חוב ארנונה בגין נכס המצוי ברחוב חיים שפירא 10 ראשון לציון (להלן:"הנכס") וזאת בהיעדר חזקה של העותר בנכס בתקופת היווצרות החוב. עיקרי העובדות וההליכים בראשית שנות השבעים החלה המשיבה-עיריית ראשון לציון (להלן:"העירייה") לפתח את המקרקעין בתחום שיפוטה המצויים באזור התעשייה המערבי בראשל"צ ובהתאם החלה בשיווק מגרשים לתעשייה במקום. העותר היה מעוניין לפתח עסקיו באזור זה ולפיכך בין העותר לעירייה נכרת ביום 25.2.73 חוזה חכירה ופיתוח לגבי מגרש 195 בגוש 3947 חלקה 25 ברחוב חיים שפירא 10 בראשון לציון לצורך הקמת מפעל לדברי נוי (להלן:"הנכס"). לאור חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים לרבות הליכים משפטיים הדדיים, סוכם בין הצדדים כי מכלול המחלוקות יובאו להכרעה בפני בורר כב' השופט בדימוס מיכאל בן-יאיר. ביום 6.7.98 נחתם בין הצדדים הסכם בוררות (להלן:"הסכם הבוררות") (נספח א' לעתירה המתוקנת). בין הסוגיות שהובאו לדיון בפני הבורר היתה סוגיית הנכס נשוא העתירה לאור צו סילוק יד אשר ניתן כנגד העותר בפסק דין בת.א 1933/96 ולאור הערעור שהגיש העותר על פסק דין זה. בהתייחס לנכס זה, נכתב בסעיף 5 להסכם הבוררות כי: "מבלי לגרוע מכל זכות ו/או טענה של צד מן הצדדים, הצדדים מסכימים כי העירייה הינה בעלת החזקה בנכס הידוע כחלקה 195, ואם העירייה לא נטלה עד עתה את החזקה בפועל אזי הצדדים מתחייבים לבצע זאת בתוך שבעה ימים מיום חתימת הסכם זה". ביום 14.5.2000 ניתן פסק בוררות ארוך מפורט ומנומק בהתייחס לכל הסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים (להלן:"פסק הבוררות"). בסעיף 21 לפסק הבוררות שכותרתו "סיכום" נקבע כי: "21.1 העירייה תשלם לנאור סכומים אלה: 21.1.1 סך של 424,163 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.1.2000 ועד לפרעון המלא. 21.1.2 סך של 2,520,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 23.3.2000 ועד לפרעון המלא. 21.2 נאור ישלם לעירייה את הסך של 792,786 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.1.2000 ועד לפרעון המלא. 21.3 החיובים הקבועים בסעיפים 21.1 ו-21.2 יקוזזו אלה כנגד אלה" עוד נדרשה העירייה להחזיר לנאור 50% מסך הוצאותיו בבוררות וכן לשאת בהוצאותיו בסך 100,000₪ שכ"ט עו"ד (נספח ג' לעתירה המתוקנת). ביום 6.7.2000 תיקן הבורר את פסקו בשל טעות חישובית שנפלה בו כך שהסכום בסעיף 21.2 שהעותר חויב בו שונה מ-792,786 ₪ ל-802,070 ₪ (נספח ג'1 לעתירה המתוקנת). העותר הגיש לבית המשפט בקשה לביטול/תיקון פסק הבורר (הפ 000916/00). ביום 19.12.2002 ניתן פסק דינה של כב' השופטת ברון צפורה לפיו נדחו טענות התובעים (העותר בענייננו) ופסק הבוררות קיבל תוקף של פסק דין (נספח ד' לעתירה המתוקנת). ביום 10.3.08 הטילה העירייה "צו עיקול על נכסי החייב הנמצאים בידי צד שלישי" קרי עיקול על כספי העותר המוחזקים על ידה בסכום של 1,068,043.91₪ וזאת בשל חובות נטענים בגין ארנונה לשנים 1999-2003 בגין הנכס נשוא העתירה (נספח ו' לעתירה המתוקנת). ביום 4.5.08 שלח ב"כ העותר מכתב לעירייה והעלה טענותיו כנגד החיוב. במכתב טען העותר, בין היתר, כי דבר חוב הארנונה הנטען נודע לו רק מעת קבלת צו העיקול מיום 10.3.08 וכי החוב הנטען מוכחש על ידו ויש לפרטו וליתן לו הסברים ולפיכך על העירייה לשלם לו את חובה הפסוק (נספח ז' לעתירה המתוקנת). ביום 15.7.08 פתח העותר תיק הוצל"פ שמספרו 21-03380-08-9 כנגד העירייה. לטענתו מתוך כלל החוב הפסוק שולם לו סך של 738,487.74 ₪ בלבד ולפיכך התיק נותר עדיין פתוח. כנגד חיוב העותר בארנונה לנכס לשנים 1999-2003 הוגשה העתירה שלפני. בשלב מאוחר יותר התרתי לעותר להגיש עתירה מתוקנת מאחר וטען כי סכומי הארנונה הנדרשים ממנו מופרזים. בהמלצת בית המשפט ניהלו הצדדים מו"מ ארוך וממושך בניסיון לסיים את המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. ביום 17.6.10 , לאור הודעת הצדדים בחלוף הזמן לפיה המו"מ לא צלח, נדרשתי לפסק הדין כאשר העירייה מסכימה כי סכום תביעתה עומד על סך 578,541.82 ₪ (צמוד ליום 3.9.2007) ולא 1,068,043.91 כפי שחושב במקור. אך בטעות לא הועלה אלי התיק במועדו לכתיבה פסק הדין ואני מצרה על כך. טענות העותר החזקה בנכס נשוא העתירה הוכרעה בין הצדדים בסעיף 5 להסכם הבוררות ושם נקבע כי בתוך שבעה ימים מיום החתימה על הסכם הבוררות, תעבור החזקה בנכס לידי העירייה. הסכם הבוררות נחתם ביום 6.7.98 ומכאן, שלכל המאוחר, ביום 13.7.98 עברה החזקה בנכס לידי העירייה. חובות הארנונה הנטענים מתייחסים לתקופה החל מ-1999 ולפיכך מדובר בתקופה בה לא היה הנכס בחזקת העותר. זאת ועוד, בפסק הבוררות שניתן ביום 14.5.2000 נקבע בסעיף 18 שעניינו "תביעת העירייה לתשלום דמי חכירה ודמי שימוש ראויים-מגרש 195" כי:"תביעתה של העירייה לתשלום דמי שימוש ראויים מבוססת על הטענה, לפיה נאור לא פינה את המגרש לאחר שניתן פסק הדין לסילוק ידו מהמגרש, אף לאחר שנקפה הארכה שניתנה לו לפינוי (עד יום 31.1.98). שאלה זו של החזקה במבנה ובמגרש 195 לאחר יום 31.1.98 היא שאלה שאינה פשוטה. אכן הובאו ראיות להחזקת חלק מן המבנה על ידי מאפייה מזרחית. אומר בקצרה, שיש בפני די ראיות לכך, שנאור לא החזיר את החזקה במבנה לעירייה בתום הארכה לפינוי, אולם מצד שני אין בפני ראיות מספיקות לשימושו בפועל של נאור במבנה מאז. אי לכך, אף שאני סבור שנאור אחראי למצבו של הנכס גם בתקופה שחלפה מאז יום 31.1.98 ועד עתה, שכן הוא לא החזיר את החזקה במגרש לידי העירייה, אין לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים כשם שאין לחייבו בארנונה מאז יום 1.1.98. אי לכך, אני דוחה את תביעתה של העירייה לתשלום דמי שימוש בעד החזקת המבנה והמגרש". מהאמור עולה שסוגיית הארנונה הינה פלוגתא אשר עלתה על ידי הצדדים במסגרת הבוררות, סוגיה שנדונה והוכרעה ולפיכך מתקיימים לגביה כל התנאים של השתק פלוגתא. מדובר בפסק בורר שקיבל תוקף של פסק דין המהווה מעשה בית דין. מעבר לאמור, טוען העותר כי לעירייה היתה ידיעה קונסטרוקטיבית שהעותר אינו המחזיק בנכס בשנים אליהן מתייחס חוב הארנונה הנטען. לפיכך מדובר בהתנהגות לא הגונה ובחוסר תום לב של העירייה בעת הטלת החיוב. לראיה, במהלך התקופה שבין 1999-2003 ואף לא בתקופה שלאחר מכן, לא פנתה העירייה לעותר בדרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס. גם משפנה העותר לעירייה במטרה לנסות ולקבל ממנה את הסכומים אשר נפסקו לטובתו, לא נטען בפניו כי יש לו חוב לעירייה בגין ארנונה וכי זו מהווה סיבה לעיכוב התשלום. העירייה מעולם גם לא פעלה לגביית חוב ארנונה באמצעים העומדים לרשותה. הפעולה הראשונה והיחידה בה נקטה העירייה היא הטלת עיקול על נכסי העותר המצויים ברשותה ביום 10.3.08. כך נודע לעותר לראשונה דבר חוב הארנונה הנטען. לפיכך ביום 4.5.08 השיג על חיוב הארנונה וזאת במסגרת המועדים הקבועים לכך בחוק (נספח ז' לעתירה המתוקנת). ההשגה לא נענתה במועדים הקבועים בהתאם לסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ולפיכך, לטענת העותר, יש לקבלה ולו מסיבה זו בלבד. טענה נוספת אותה מעלה העותר היא כי ביום 28.5.97, טרם העברת המחלוקות בין הצדדים לבוררות, השכיר העותר חלק ארי מהנכס למר ירון כהן וזה פתח במקום מאפייה. עם התגלעות הסכסוכים בין הצדדים ולאור הליכים משפטיים שבין העירייה למר ירון כהן (בש"א 3179/00 בבית משפט השלום בהרצליה), הודיע העותר למר כהן כי עליו להעביר את תשלומי השכירות לרבות תשלום הארנונה לידי העירייה וכך נעשה, ואכן לעירייה אין כל טענות בגין חלק זה בנכס והיא אף אישרה בכתב קבלת התשלומים האמורים (מכתבו של עו"ד ירון ארגמן-נספח י' לעתירה המתוקנת). טענות המשיבה-עיריית ראשון לציון בפתח דבריה מבקשת העירייה לעדכן כי ביום 15.7.08 פתח העותר תיק הוצל"פ נגד העירייה. ביום 15.9.09 התקיים דיון בלשכת הוצל"פ ברחובות בפני ראש הוצל"פ שהציעה לצדדים הצעת פשרה. לאחר שהצדדים שקלו את ההצעה החליטו לקבל אותה, ולהסכמות שביניהם ניתן תוקף של פסק דין (נספח 1 לתגובת לעתירה המתוקנת). בסעיף 1 לפסק הדין המוסכם נקבעו הסכומים המוסכמים בין הצדדים אותם על העירייה לשלם לזוכה (העותר בענייננו) המסתכמים בלמעלה מ-2 מיליון ש"ח (צמודים מתאריכים שונים) וזאת בהפחתת סכומים שהוסכם כי על העותר לשלם למשיבה. בסעיף 2 נקבע שעל הצדדים להגיש תחשיב מעודכן באשר לתשלומים והקיזוזים לאחר הפרשי ריבית והצמדה. בסעיף 3 לפסק הדין המוסכם נקבע: "הסכום שיתקבל ממנו "יוקפא" סכום העתירה המנהלית שמתנהל בפני כב' השופטת רובינשטיין בבית המשפט המחוזי עניינים מנהליים, בהתאמה, קרי הסכום שיוקפא הוא סכום קרן החוב הנטען לעניין הארנונה בצירוף הצמדה מיום היוצרות החוב וריבית מיום 3.9.07 ועד התשלום בפועל". לאמור, הוסכם בין הצדדים כי מחוב הארנונה נשוא עתירה זו, אשר עמד במקור על סך של 1,0687,043.91₪, יופחת שיעור הריבית כך שלמעשה יעמוד החוב על סך של 578,541.82 ₪ נכון ליום 3.9.07. עוד טוענת המשיבה כי ביום 24.12.09 העבירה לקופת ההוצאה לפועל ברחובות את סכום חובה כלפי העותר בסך 1,050,623 ₪ בהתאם לפסק הדין המוסכם מיום 15.9.09. סכום זה מתווסף לסכום של 800,000 ₪ ששולם לעותר כבר ביום 15.2.09 (העתק הודעה על ביצוע התשלום-נספח 4 לכתב התשובה לעתירה המתוקנת). כטענה מקדמית טוענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד, לאור העובדה שעסקינן בחובות ארנונה לשנים 1999-2003. לעותר נשלחו במהלך תקופת היווצרות החוב הודעות תשלום לכתובתו כפי שמופיעה במרשם האוכלוסין- רחוב דרובין 14 ראשון לציון ובהמשך, בהתאם לבקשתו, נשלחו הדרישות לת.ד. 1176 בראשון לציון (העתקי תדפיסים-נספחים 7-17 לתגובה לעתירה המתוקנת). מכאן, שהעותר שהיה מודע לחוב הארנונה הנצבר לחובתו, והיה צריך להשיג עליו במועדים הקבועים לכך בחוק ולהעלות טענת "אינני מחזיק". משלא עשה כן עסקינן באי מיצוי הליכים במועדם ובשומה סופית המהווה חוב חלוט שלא ניתן עוד להשיג לגביו. זאת ועוד, העתירה הוגשה ביום 25.1.09. ביום 8.12.09 הותר לעותר לתקן את עתירתו "...במסגרת הנושאים שעלו בעתירה ובפלוגתאות ובמוסכמות מהעבר...". העתירה המתוקנת שהוגשה מהווה הרחבת חזית אסורה לאור העובדה שנטענו בה טענות שלא עלו במסגרת העתירה המקורית ובמסגרת רשימת פלוגתאות ומוסכמות שהגישו הצדדים, לרבות טענה בדבר הפרת חובת ההגינות מצד המשיבה. לגופה של העתירה טוענת העירייה כי העותר, אשר חכר את הנכס מהעירייה ביום 25.2.73 (נספח 24 לתגובה לעתירה המתוקנת), מעולם לא השיב לה את החזקה בנכס, וזאת למרות פסק הדין שניתן ביום 27.11.97 שהורה על סילוק יד (ת.א. 1933/06) (נספח 25 לתגובה לעתירה המתוקנת). ערעור שהגיש העותר על פסק הדין היווה סוגיה בתוך מכלול הסוגיות בהן דן הבורר בהסכמת הצדדים. גם פסק הבורר מעיד על כך כי בעת כתיבתו ביום 14.5.2000 החזיק העותר עדיין בנכס ולפיכך לא יכול העותר לטעון לאי החזקה. ביום 28.5.97 התקשר העותר בהסכם שכירות לגבי חלק מהנכס עם מר רון כהן להפעלת "המאפיה המזרחית" במקום. תוקף ההסכם עד ליום 28.5.05. משנתגלעה מחלוקת בין הצדדים לחוזה השכירות בעניין תשלום דמי השכירות במהלך שנת 2000, פעל העותר כנגד השוכר מר רון כהן בהוצל"פ באמצעות בקשה לביצוע שטר חוב שמסר השוכר לעותר. רק ביום 5.8.03 עלה בידי העירייה לתפוש חזקה בנכס לאחר שנאלצה לנקוט הליכים משפטיים לסילוק ידיהם של צדדים שלישיים אשר שכרו חלק מהנכס מידי העותר, לרבות מר רון כהן (ת.א. 8194/01). מהאמור עולה כי העותר הגיש עתירתו זו בחוסר ניקיון כפיים תוך העלמת עובדות מהותיות מבית המשפט לרבות עובדת אי מסירת החזקה בנכס לידי המשיבה. לא בכדי לא מצרף העותר לעתירתו את פרוטוקול מסירת החזקה בנכס לידי העירייה. הוא גם נמנע מלציין מתי השיב את החזקה, באילו נסיבות ולידי מי. העותר המשיך להשכיר את הנכס למר רון כהן וגבה ממנו דמי שכירות, ומשסירב רון כהן לפנות את הנכס לבקשת העירייה, בטענה שיש לו חוזה שכירות חתום מול העותר, נאלצה העירייה לפנותו. כך או כך חישוב הארנונה בה חויב העותר נעשתה על נכס למעט החלק שהושכר למר רון כהן. אי מסירת החזקה בנכס לעירייה במועדים שנקבעו לכך, הסב לעירייה נזקים כלכליים רבים. בתקופה שמיום 1.1.99 ועד ליום 5.8.03 היום בו עלה בידי העירייה לתפוש חזקה בנכס, לא נהנתה העירייה מדמי שימוש ראויים בנכס שבבעלותה-לא מהעותר מי שהחזיק בנכס ולא ממי ששכרו מהעותר את הנכס לרבות מר רון כהן. בעניין טענת העותר בדבר ההשגה אותה הגיש על החיוב טוענת המשיבה כי הודעות בדבר החוב נשלחו לעותר החל מיום 9.1.08 . משלא שולם חוב זה, הטיל פקיד הגבייה בעירייה ביום 10.3.08 עיקול עצמי על הכספים שהעירייה אמורה לשלם לעותר מכוח פסק הבורר וזאת מכוח פקודת המיסים (גבייה). טענתו של העותר לפיה אך ביום 1.5.08 נודע לו דבר העיקול היא טענה סתמית שאינה נתמכת בראיות. זאת ועוד, פנייתו לעירייה מיום 4.5.08 אינה יכולה להיחשב בגדר השגה לאור העובדה שאינה תוקפת הודעת תשלום לעניין סוג וגודל נכס אלא מכחישה באופן כללי את דבר החוב. בסעיף 4 למכתב מבקש ב"כ העותר להעביר לידיו "פירוט של כל חוב נטען על ידיכם (המוכחש בזאת) של מרשי אליכם, ובכלל זה לגבי איזה נכס מתייחסת הטענה, גודלו, תקופת החיוב, פירוט מדוייק של חשבון החיוב וכל כיו"ב". בסעיף 5 נאמר:"הנכם נדרשים להעביר את הפירוט המבוקש בתוך 5 ימים...". מכאן שלא בהשגה עסקינן וממילא לא הוגשה במועדה. מדובר באי מיצוי הליכים לפיכך העותר גם אינו יכול להעלות לראשונה בפני בית המשפט טענת "אינני מחזיק". לעניין טענת העותר בדבר השתק פלוגתא לאור שהסוגיה נדונה והוכרעה בידי הבורר טוענת המשיבה כי פסק הבורר נחתם ביום 6.7.98. החוב הנטען הינו לשנים 1999-2003 שבהן לא מסר העותר את החזקה בנכס לידי העירייה כפי שקבע הבורר, עובדות שלא היו בפניו בעת מתן פסק הבורר שהתייחס לתקופה שעד 31.12.98. דיון אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם ושמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. שיהוי לטענת העותר דבר חוב הארנונה בגין הנכס לתקופה 1.1.1999 ועד 5.8.03 לא היה ידוע לו עד מועד העיקול שהטילה העירייה על נכסיו ביום 10.3.08. לכל המאוחר ידע העותר דבר העיקול ביום 1.5.08, המועד המצוין במכתב אותו שלח בא כוחו לעירייה כנגד עיקול זה ביום 4.5.08. העתירה (המקורית) שלפני הוגשה ביום 11.11.09 בחלוף שנה ומחצה מהמועד המאוחר ביותר לגביו יכול העותר לטעון לעניין אי ידיעת דבר החיוב. תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהלים (סדרי דין) תשס"א-2000 (להלן:"התקנות") קובעת כי "...תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". בית המשפט העליון קבע לא אחת כי יש להעניק חשיבות מיוחדת לעניין המועדים התחומים הקבועים בחוק להגשת עתירות מנהליות (ראה דברי השופט חשין בעע"מ 1981/02 קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון [לא פורסם] (24.3.2002)). הלכה היא כי מקום בו מועלית טענת שיהוי כנגד עתירה מנהלית, בוחן אותה בית המשפט על פי שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי קרי התנהגות העותר, שיהוי אובייקטיבי קרי פגיעה באינטרסים של הרשות וצדדים שלישיים, ומהות הפגיעה בשלטון החוק במעשה הרשות שכנגדו הוגשה העתירה (עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733-734 (1994); עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 679 (2002)). השאלה אם בסופו של יום תדחה העתירה בטענת שיהוי תוכרע על יסוד איזון בין שלושת יסודותיו והענקת המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם (בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב פ"ד מח(5) 630, 641 (1994); עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, [לא פורסם] (9.4.2003); ע"א 1054/98 חוף הכרמל תיירות ונופש בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו(3) 385, 397 (1998)). העותר לא נתן הסבר מניח את הדעת המצדיק את השיהוי הסובייקטיבי שבהגשת העתירה. כמו כן, מקום שלא נמסרה החזקה בנכס לידי העירייה ולא נמסרה כל הודעה מצד העותר בדבר שינוי חזקה, והרשות קבעה כי יש לחייב בארנונה את המחזיק בנכס בתקופת החיוב, הרי שלא מדובר במעשה של הרשות הפוגע בשלטון החוק. לעניין השיהוי האובייקטיבי הרי שככלל פעילותה של רשות מקומית נועדה לספק שירותים שונים לרווחת תושביה וזאת בעיקר באמצעות מסי הארנונה אותם היא גובה מהם על בסיס שוויוני ובהתאם לשיקול דעתה בקביעת סוגי הנכסים על פי השימוש בהם. "הלכה היא כי לעירייה שיקול-דעת רחב בבואה לקבוע את אמות המידה להטלת חיובי ארנונה; ממילא מצומצמת התערבותו של בית-המשפט בשיקול-דעתה בנימוק של אי-סבירות" (ע"א 565/00 עיריית קריית אתא נ' אדוארד חרס פ"ד נו (3) 784, 787 (2002)). אי תשלום מיסי ארנונה במועדם ובכלל, פוגעת בקופה הציבורית, בהסתמכות הרשות ובוודאות התקציבית שלה וכמו כן מגדילה את הנטל על המשלמים. משכך, די בשיהוי שבהגשת העתירה על מנת לדחותה בהתאם לסעיף 4 לתקנות. לצד הגשת העתירה הגיש העותר בקשה להארכת מועד להגשתה. ביום 9.2.09 ומבלי להיכנס לעתירה גופה, ניתנה הארכה להגשתה כמבוקש. לפיכך לא מצאתי לדחות את העתירה אך בשל השיהוי הניכר שבהגשתה. דיון לגופה של העתירה טענתו המרכזית של העותר היא כי אין לחייבו בארנונה בגין הנכס לתקופה 1.1.1999 ועד 5.8.03 לאור העובדה כי בתקופה האמורה לא החזיק בנכס. העותר סומך טענתו על סעיף 18 לפסק הבוררות, שניתן ביום 14.5.2000 וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.12.2002, בו נקבע כי אין לחייב את העותר בדמי שימוש ראויים ובארנונה בנכס מאז יום 1.1.98. לפיכך, טוען העותר, על העירייה לקיים את פסק הבורר ככתבו וכלשונו ולשלם לו את מלוא הסכומים כפי שאלה נקבעו בסעיף 21 לפסק הבוררות. מנגד טוענת העירייה כי העותר לא קיים את שסוכם בין הצדדים בסעיף 5 להסכם הבוררות שנחתם ביום 6.7.98 בו נקבע שבתוך שבוע ימים ימסור העותר את החזקה בנכס בפועל לידי העירייה מקום שהחזקה בו טרם ניטלה על ידה. החזקה בנכס הועברה לידי העירייה אך ביום 5.8.2003. לפיכך, בתקופת היווצרות חוב הארנונה היה העותר המחזיק בנכס. המסגרת הנורמטיבית - חיוב מחזיק בתשלום ארנונה חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") קובע בסעיף 7 -סעיף ההגדרות כי: "בפרק זה ובתקנות לפיו "נכסים", "בנין", "אדמה חקלאית", "קרקע תפוסה", "אדמת בנין", "מחזיק" ו"דייר משנה" - כמשמעותם בסעיף 269 לפקודת העיריות בסעיף 8 לחוק ההסדרים נקבע כי: "(א) מועצה תטיל, בכל שנת כספים, ארנונה כללית על הנכסים בתחומה שאינם אדמת בניין; הארנונה תחושב בהתאם ליחדת שטח לפי סוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימוש, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית."(ההדגשות אינן במקור-מ.ר.). לאמור, לעניין המונח "מחזיק" שבסעיף 8, מפנה סעיף 7 לחוק ההסדרים להגדרה המצויה בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"פקודת העיריות") שהינה הגדרה קצרה תמציתית ולקונית: " "מחזיק" - למעט דייר משנה". בית המשפט קבע לא אחת כי לצורך הגדרה מפורטת יותר של "מחזיק" יש לפנות להגדרה המצויה בסעיף 1 בפקודת העיריות הקובעת: "מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;" עוד קבע בית המשפט כי ה"מחזיק" לצורך החיוב בארנונה הוא מי שבנסיבות העניין הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס שאינו בהכרח הבעלים (ראו לעניין זה ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לט (3) 341, 343 (1985) וכן רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו (3) 661, 663 (1992)). מכאן שהארנונה, המהווה מס לכל דבר ועניין, מוטלת על ידי הרשות המקומית למטרת מימון פעולותיה על מי שהוא המחזיק בנכס בתחומה. ואולם, ישנם מקרים בהם לא ניתן להכריע בנקל מיהו המחזיק בנכס לצורך הטלת חבות בארנונה. בהקשר זה נקבע: "עם זאת, ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם יתעורר קושי של ממש בקביעת ה'מחזיק', בייחוד מקום שבו קיימים שני גורמים או יותר ה'מתחרים' ביניהם על תואר 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', או ליתר דיוק המצביעים אחד על רעהו באומרם כי האחר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר כאמור. על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה" (רע"א 9813/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות נ' עירית ראשון לציון 16/03/2008 [לא פורסם] פסקה 9 (4.7.2007) (להלן:"פרשת משרד הבריאות")). לפיכך, יש לבחון בענייננו מיהו המחזיק קרי מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס נשוא העתירה-חלקה 195 בגוש 3947 ומיהו העושה בו שימוש ועליו להטיל את החבות במסי הארנונה: "בהטילו את חיוב הארנונה הכללית על ה'מחזיק' בנכס ולא דווקא על הבעלים, כיוון המחוקק ליצור זיקה ברורה בין השימוש בנכס ובין תשלום הארנונה. זאת משום שההצדקה להטלת מס מסוג ארנונה טמונה בהנאה אותה מפיקים הנישומים מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית..."(פרשת משרד הבריאות לעיל, פסקה 8). בענייננו, לא אחת נדרש העותר להחזיר את החזקה בנכס לידי בעליו קרי לידי עיריית ראשון לציון. ביום 27.11.97 הורה בית משפט השלום ברחובות (ת.א. 1933/06) על סילוקו המיידי של העותר מהנכס והשבת זכויות החזקה בו לידי העירייה. בתיק ניתן, לבקשת העותר ולפנים משורת הדין, עיכוב ביצוע סילוק היד עד לגמר תקופת השכירות לפי חוזה החכירה קרי עד ליום 31.1.98. בסעיף 5 להסכם הבוררות מיום 6.7.98 הוסכם בין הצדדים כי העירייה הינה בעלת החזקה בנכס וככל שלא נטלה עד עתה את החזקה בפועל בנכס אזי הצדדים מתחייבים לבצע זאת בתוך שבעה ימים מיום חתימת הסכם הבוררות. בפסק הבוררות מיום 14.5.2000 נקבע בסעיף 13.2 כי: "יש מחלוקת בין הצדדים, האם נאור פינה את הנכס במועד זה, או האם הוא עדיין ממשיך להחזיק בנכס, בין במישרין ובין על ידי שוכרים מטעמו". ובסעיף 18 לפסק הבוררות נקבע: "שאלה זו של החזקה במבנה ובמגרש לאחר יום 31.1.98 היא שאלה שאינה פשוטה. אכן הובאו ראיות להחזקת חלק מהמבנה על ידי מאפייה מזרחית. אומר, בקצרה, שיש בפני די ראיות לכך, שנאור לא החזיר את החזקה במבנה לעירייה בתום הארכה לפינוי, אולם מצד שני אין בפני ראיות מספיקות לשימושו של נאור במבנה מאז". בכל המקרים האמורים בהם נקבע כי על נאור להחזיר את החזקה בנכס לידי העירייה, העותר בחר שלא לעשות כן ואף השכיר את הנכס לאחרים לרבות למר רון כהן- הבעלים של חברת מאפיה מזרחית ייצור ושיווק 1991 בע"מ. גם בכתבי טענותיו לא מציין העותר מתי העביר את החזקה לידי המשיבה ולא מציג ראיות בקשר לכך. טענתו של העותר בעניין החזקה מסתמכת על הסיפא של סעיף 18 לפסק הבוררות שם נקבע כי: "אי לכך, אף כי שאני סבור, שנאור אחראי למצבו של הנכס גם בתקופה מאז יום 31.7.98 ועד עתה, שכן הוא לא החזיר את החזקה במגרש לידי העירייה, אין לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים כשם שאין לחייבו בארנונה מאז יום 1.1.98" . הסתמכותו של העותר על סעיף זה אינה יכולה לעמוד לו כטענת הגנה בפני חיובו בארנונה בגין הנכס לתקופה שבין 1.1.1999 ועד 5.8.03. לכל היותר הוא יכול להסתמך על אמירתו זו של הבורר נכון ליום נתינת פסק הבוררות ביום 14.5.2000 שהרי ברי לכל כי הבורר יצא מנקודת הנחה שככל שהחזקה לא נמסרה לעירייה עד למועד זה, היא תימסר לה לאלתר עם סיום המחלוקות בין הצדדים כפי שאלה נעשו בפסק הבורר. לאחר שהבורר סקר בפסקו את הדין והפסיקה לעניין ארנונה ולעניין מחזיק בנכס החב בתשלום ארנונה, הוא מצא לציין בסעיף 17.2 לפסק הבוררות כי:"אני מוצא, כי ככלל נאור הינו "המחזיק" לעניין תשלום הארנונה, אלא אם הוא, או שוכר משנה מטעמו, הצהיר בפני העירייה, כי החזקה בנכס, בשלמותו או בחלקו, נמסרה לאחר. גם במקרה כזה, האחריות הכוללת לתשלום הארנונה לעירייה חלה על נאור כחוכר המגרש לתקופה ארוכה. בנסיבות שבפנינו, יש לכך משנה חשיבות, שכן שוכרי המשנה של הנכס לא התמידו בחזקתם בנכס, היתה תחלופה גבוהה של שוכרים, ורבים מהם עזבו את המושכר בטרם נקפה תקופת השכירות. כיון שכך נאור איננו פטור מן האחריות הכוללת לתשלום הארנונה". קביעתו זו של הבורר נכונה לגבי כל התקופה בה לא נמסרה החזקה בנכס מהעותר לידי העירייה. אין בפני כל ראיה להעברת החזקה כאמור. לפיכך לא יכול העותר לטעון בהקשר זה טענת "השתק פלוגתא" (סעיף 31 לעתירה המתוקנת) ומעשה בית דין בהסתמך על הסיפא של סעיף 18 לפסק הבוררות בלבד כאמור לעיל. ככלל, תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, קובעת כי לבית המשפט הסמכות לדחות תובענה, בין היתר בנימוק של מעשה בית-דין. הרעיון העומד בבסיסו של עקרון "מעשה בית-דין" הוא סיום ההתדיינות בין בעלי דין בעניין שבו היה להם יומם בבית המשפט, הן לעניין העילה והן לעניין הפלוגתא (ראו לעניין זה נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 12-15). הבורר לא דן ולא יכול היה לדון בחיוב הארנונה בתקופה שלאחר הינתן פסק הבוררות ואילך ולפיכך קבע שכל עוד העותר הוא המחזיק, האחריות על תשלום הארנונה חלה עליו. לפיכך פסק הבוררות שנועד לשים קץ לכלל המחלוקות בין הצדדים כפי שהתגלעו במהלך השנים, לרבות לעניין הנכס נשוא העתירה, לא עסק בהכרעה באותה פלוגתא על כל רכיביה העובדתיים והמשפטיים, כפי שעולה מהעתירה אלא במה שהיה בפניו באותה עת וכחלק ממכלול המחלוקות. בהקשר זה נקבע: "החלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין - בטרם יוחל השתק פלוגתא . לעניין זה יש לשאול 'אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה"(רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר [לא פורסם] (21.6.2007)). גם בענייננו לא ניתן לקבל טענה זו שהעלה העותר. המסגרת הנורמטיבית-השגה והעלאת טענה "אינני מחזיק" בפני בית המשפט בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשלו-1976 (להלן: "חוק ערר ארנונה") נקבע בסעיף 3 לעניין השגה כדלקמן: " 3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. לאור האמור בסעיף 3(א) לעיל, לא ניתן לראות במכתב ששלח העותר לעירייה ביום 4.5.08 "השגה" כהגדרתה, כפי שטוען העותר. במכתבו לעירייה ציין ב"כ העותר כי ביום 1.5.08 נודע לו דבר עיקול נכסיו הנמצאים בידי צד שלישי (המשיבה) בגין חובות ארנונה המוכחשים על ידו. עוד התבקשה המשיבה להעביר לעותר פירוט מלא של גודל וסוג הנכסים לגביהם נדרש החיוב לרבות תקופות החיוב, וזאת בתוך 5 ימים. לא מדובר בהשגה בגין טעות בגודלו של נכס שחויב, טעות בסיווגו או בשימוש בו. גם לא נטענה טענת "אינני מחזיק" או טענה שמדובר בחוב שנפרע. המכתב גם לא הופנה למנהל הארנונה. מדובר במכתב לעירייה כנגד קיזוז חוב ארנונה של העותר, כפי שנטען על ידה, אל מול חובה הפסוק אליו, כפי שנקבע בפסק הבורר. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת העותר שהעירייה לא השיבה להשגה שהגיש במועד הקבוע בסעיף 4(א) לחוק ערר ארנונה ולפיכך יש לראות בהשגתו כהשגה שהתקבלה בהתאם לסעיף 4 (ב) לחוק ערר ארנונה. מן האמור עולה שהעותר לא מיצה את ההליכים הקבועים בחוק ואת השגתו הוא מעלה לראשונה בבית משפט זה. בהקשר זה נקבע: "נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 779-780 (2002)). לעניין הטענה "אינני מחזיק" הרי שבהתאם לקבוע 3 (ג) לעיל, ניתן להעלותה לראשונה בפני בית המשפט גם אם לא הוגשה השגה במועדה, למרות שנקבע לא אחת כי "הקביעה מיהו המחזיק עשוייה להיות כרוכה בשאלות עובדתיות שאת בירורן עדיף שלא לעשות בבית משפט זה (בג"ץ 7990/07 הקרן לזכרון לואיז ווטרמן וייז נ' שר הפנים, [לא פורסם] (02/10/2007)) . ואולם על מנת לטעון טענה זו לראשונה בבית המשפט, נדרש אישורו של בית המשפט. בענייננו ביקש העותר בסעיף 129 לעתירתו את רשותו של בית המשפט להעלות טענה זו לראשונה בפניו. גם אם היה ניתן אישור כאמור בנסיבות העניין, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, העותר לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח טענתו לפיה לא החזיק בנכס בתקופת החיוב בארנונה ולא הציג בפני בית המשפט כל ראיות לעניין מועד גמר החזקתו בנכס והודעה בדבר הפסקת חזקה בנכס שנמסרה על ידו לרשות המקומית, כמתחייב על פי החוק. לעניין טענת העותר בדבר הידיעה הקונסטרוקטיבית של הרשות בדבר אי היותו מחזיק וכן זניחת החוב לאור העובדה שמשך שנים לא דרשה העירייה חוב זה מהעותר הרי שסעיף 31 לתשובה המשיבה על כל נספחיו מעיד כי במועדים שונים ורבים שלחה העירייה לעותר הודעות תשלום והתראות בגין חוב ארנונה שלא שולם, הן לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין (רח' דרובין 14 ראשון לציון) והחל מיום 4.11.01 לכתובת שמסר בעירייה (ת.ד. 1176 ראשון לציון). די באלה על מנת להעיד כי העירייה ראתה בעותר "מחזיק" בנכס ודרשה ממנו לשאת בתשלומי הארנונה בתקופת החזקתו זו. לעניין טענת העותר בעתירתו המתוקנת כי העירייה נהגה כלפיו שלא בהגינות ובחוסר תום לב בעת שהטילה עליו את חיובי הארנונה הרי שטענות אלה חורגות מהאישור שקיבל העותר להגשת עתירה מתוקנת ומהוות הרחבת חזית אסורה, הגם שלגופן מדובר בטענות מופרכות מעיקרן לאור התנהלות העותר בנסיבות העתירה בעת שלא פעל להשבת החזקה בנכס לידי העירייה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית. הרשות קיימה את חובותיה על פי חוק למסור לעותר, מי שרשום כמחזיק בנכס, הודעות בדבר חובות הארנונה שנצברו לנכס, ואילו העותר מצידו לא שילם את החוב ולא החזיר את החזקה בנכס לידי העירייה במועדים השונים שנקבע שהיה עליו לעשות כן. בסעיף 3 לתשובתה לעתירה המתוקנת טוענת העירייה כי לאחר הפחתת הריבית מהחוב, כפי שהוסכם בין הצדדים, עומד חובו של העותר לתקופה שבין 1.1.1999 ועד 5.8.03. -על סך 578,541.82 ₪ צמוד נכון ליום 3.9.2007. (להלן:"החוב המופחת") ואולם, מאחר ופסק הבורר קיבל ביום 19.212.02 תוקף של פסק דין, ומאחר ולא ניתן להתעלם מקביעת הבורר בסיפא של סעיף 18 לפיה למרות שטרם הושבה החזקה בנכס מהעותר לעירייה "אין לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים כשם שאין לחייבו בארנונה מאז יום 1.1.98", הרי שיש להפחית מהחוב המופחת האמור, את חוב הארנונה שנצבר לחובת העותר לתקופה 1.1.1999 ועד 14.5.2000 (יום מתן פסק הבורר) ולחייבו אך בחוב שנצבר בנכס לתקופה 15.5.2000 ועד 5.8.2003 (יום נטילת החזקה בנכס על ידי עירייה) צמוד נכון ליום 3.9.2007. אשר על כן העתירה נדחית והעותר מחויב לשלם למשיבה את החוב שצבר בגין הנכס לתקופה 15.5.2000 ועד 5.8.2003, צמוד ליום 3.9.2007. בנסיבות אלו אין צו להוצאות. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה