השופט ע' מודריק זו עתירה להורות על בטלות דרישות תשלום חוב ארנונה שהוציאה עיריית רחובות כנגד העותרים וכן דרישה לביטול עיקולים מינהליים שהוטלו על נכסי העותרים (העותרים הם אב ובנו ולהלן ייקראו - העותר). הרקע העובדתי פשוט למדי. העותר הוא בעל נכס שהושכר על-ידיו מיום 1.8.1994 עד 31.12.1994 לגב' פנינה טרכטנברג-שפיצר (להלן - גב' שפיצר). הסכם השכירות הופקד בעיריית רחובות כדי לעמוד בדרישת ההודעה לצורך תשלומי ארנונה הנקובה בסעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות או הפקודה). מיום 2.1.1996 עד יום 13.5.1997 הושכר הנכס לחברת פנינה בא.מ. שירותי קייטרינג ואפיה (להלן - חב' הקייטרינג) שגב' שפיצר היא בעלת המניות ובעלת השליטה בה. ביום 14.5.1997 הושכר הנכס לחב' סלטי איכות החמוצים בע"מ (להלן - חב' הסלטים). אין מחלוקת שהעותר לא הודיע לעירייה על חילופי המחזיקים בנכס. גם גב' שפיצר לא ערכה הודעה מתאימה על כך שהחל ממאי 1997 היא איננה מחזיקה עוד בנכס, בין באופן ישיר ובין באמצעות החברה שבשליטתה. על-כן, גב' שפיצר נותרה רשומה ברישומי העירייה כמחזיקת הנכס גם לאחר שעזבה את הנכס. משנת 1994 ועד לחודש פברואר 2001, לא קיבל העותר הודעות חיוב או הודעות תשלום ארנונה עבור השנים 1998-1994. דרישות החיוב הומצאו לגב' שפיצר (שכאמור הייתה כל העת רשומה כמחזיקה של הנכס וכיוון שזו לא שילמה את החיובים הצטבר חוב שכלל ריבית פיגורים). בעקבות הודעה של בא-כוחה של גב' שפיצר אל העירייה על כך שגב' שפיצר עזבה את הנכס (לרבות חב' הקייטרינג שבשליטתה) בסוף 1996, תיקנה העירייה את רישומיה והציגה בפברואר 2001 דרישת תשלום לעותר. כיוון שהדרישות לא מולאו הוצאו צווי עיקול מינהליים ובחודש יוני 2001 נשלח קבלן להוצאה לפועל לביצוע העיקול בדירתו של העותר. העותר ניסה להידבר עם הגורם המוסמך בעירייה כדי לבטל את דרישות החיוב ואת ביצוע העיקולים, אך הדבר לא עלה בידו באופן מלא. הוסכם רק, כי יינתן שיק ביטחון בסכום הכולל של החוב וכי הליכי העיקול יעוכבו לזמן מה (לטענת העותר עד 10.8.2001 שהוא מועד פירעון השיק). חרף זה ב-10.7.2001 הופיע קבלן ההוצאה לפועל פעם נוספת בביתו של העותר כדי לבצע את העיקול. גם אז, לאחר משא ומתן, הוסכם לעכב את הביצוע עד סוף יולי 2001 אלא שקודם למועד זה, 23.7.2001 הוגשה העתירה דנן. טענות סף בא-כוח העירייה טען כמה טענות סף ואלו הן: (א) שיהוי; (ב) היעדר עילה ואי-מיצוי ההליכים; (ג) חוסר ניקיון כפיים; (ד) השתק ומניעות. טענת השיהוי מבוססת על כך שבהתאם לסעיף 323 לפקודת העיריות ניתן להשיג על פעולת עיקול או תפיסת טובין בתוך 14 ימים בלבד מיום שאלה בוצעו. העתירה דנן הוגשה למעלה מחודש ימים לאחר ביצוע פעולת העיקול. יתר-על-כן, חל שיהוי גם מכוח תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א -2000 (להלן - התקנות), שכן למן קבלת הודעת דרישת החוב (בפברואר 2001) ואפילו למן קבלת תשובת מנהל מחלקת המיסים בעירייה כנגד ההשגה על הדרישה (אפריל 2001) חלפו כמה חודשים עד שהוגשה העתירה, פרק זמן שהוא לפחות כפול מן המותר על-פי התקנות. אינני מקבל את טענת השיהוי. עיקר העתירה איננו על העיקול המינהלי ועל תפיסת טובין שנעשתה או לא נעשתה. עיקר העתירה הוא לבטלות דרישת חיוב בגין ארנונה. זו איננה כפופה למגבלות הזמן הנקובות בסעיף 323 לפקודת העיריות. ההליך הנדון כאן איננו הליך לפי סעיפים 314 או 322 לפקודת העיריות המוגבלים במגבלות המועדים הנזכרות לעיל. אשר לשיהוי לפי התקנות אכן דרישת החיוב נודעה לעותר באפריל 2001, והיה עליו להשיג עליה בעתירה מינהלית תוך 45 ימים. אלא שבינתיים הגיעו המעקלים לביתו והוא, לדבריו, השיג פסק זמן להסדרת הסכסוך בינו לבין העירייה. פסק הזמן הזה אמנם הופר, אך לפחות על פני הדברים, נראה לי, שכל עוד ניתן אותו פרק זמן בידי העותר להסדיר את עניינו עם העירייה, לא החל "מירוץ" הזמן לפי התקנות. היעדר עילה ואי-מיצוי ההליכים - המשיבה גורסת שהיה על העותר להקדים ולנקוט בהליכי ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 עד שהוא פונה בעתירה מינהלית. יכול להיות שיש טעם מסוים בדבר, אף כי אני חושש שהסוגיה המועלית על-ידי העותר בעתירה הזאת אינה כלולה בתחום סמכותה של ועדת הערר. על-כל-פנים משנוכח העותר לדעת שהמעקלים מגיעים לביתו חזור ושנה וכל הסכם (לדבריו) שהוא משיג עם הגורם המתאים בעירייה מופר על-ידיה, קשה להלין כלפיו על שמיהר לשטוח את טענותיו בפני בית-משפט זה כדי להשיג סעד של צדק וכדי להשיג סעד זמני שיבטיח שלא יוטרד עוד בעיקולים עד שהעתירה תוכרע. טענות חוסר ניקיון כפיים ומניעות הן אינן טענות סף אלא הן למעשה תשובות לגוף העתירה. התוצאה היא שאינני רואה מקום לקבל את טענות הסף. העתירה לגופה העותר מעלה שורת טענות ביחס לדרישת חוב הארנונה שננקטה כלפיו. אולם, לאחר שפירטתי לעיל את נתוני העובדה שלמעשה אינם שנויים במחלוקת, מסתבר לי כי השאלות הטענות בירור הן שתיים: האחת, האם העותר הוא החייב הנכון בהקשר לדרישת תשלומי הארנונה. השנייה, האם ניתן לחייב את העותר לאחור (רטרואקטיבית) משהסתבר באיחור לעירייה שהוא החייב. החייב הנכון לא ירדתי לסוף דעתו של העותר מדוע הוא נאבק בהרחבת האומר על כך שהוא איננו החייב הנכון. העובדות מלמדות שדרישת החיוב בעניין הארנונה מופנית כלפי העותר בהקשר לפרק הזמן לאחר עזיבת גב' שפיצר וחב' הקייטרינג. אין הוא נדרש לתשלום בגין התקופה שבה החזיקו שפיצר וחברתה בנכס. אני קובע שגב' שפיצר וחברת הקייטרינג החזיקו בנכס עד 13.5.1997 (אמנם חוזי השכירות שהעותר צירף מסתיימים בדצמבר 1996 וחב' הסלטים נכנסה באמצע מאי 1997. העותר עצמו צירף מכתב של בא-כוחה של גב' שפיצר האומר שהיא עזבה את הנכס בדצמבר 1996 אולם זו עדות מפי השמועה ואילו התצהיר של העותר נותר בנקודה הזו בלי שנסתר שכן לא נערכה חקירה על התצהיר). אשר לתקופה שבה החזיקה, לכאורה, חב' הסלטים בנכס, מצוי לנו מקרא מפורש בסעיף 326 לפקודת העיריות: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו... אלא שאם היתה כאן מכירה... ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור יהיו המוכר... או המשכיר חייבים בארנונה. .." (ההדגשה שלי - ע' מ'). אין מחלוקת שהעותר לא הודיע לעירייה על עסקת ההשכרה של הנכס לחב' הסלטים ומכאן שהוא חייב בארנונה בגין התקופה שלאחר עזיבת הנכס בידי גב' שפיצר וחברת הקייטרינג. אין נפקה מנה בכך שלפי הוראת סעיף 325 לפקודה צריך המחזיק בנכס להודיע לעירייה על עזיבת הנכס כדי שיתבטל חיובו בארנונה לתקופה שלאחר העזיבה. סעיף 326 לפקודה הוא פשוט וברור והטלת החיוב על הבעלים או המשכיר שלא הודיע על עסקת השכירות ברורה אף היא ומובנת. הרי משקיבלה העירייה, אמנם במאוחר, הודעה מאת בא- כוחה של שפיצר על עזיבת הנכס, אין היא מחויבת לנחש שמישהו אחר מלבד הבעלים החזיק בנכס לאורך אותה תקופה. טענת העותר כאילו העברת החזקה בנכס מידי גב' שפיצר לחב' הסלטים נעשתה בלי ידיעתו ורק בצירוף חתימתו הפורמאלית על הסכם השכירות נראית לי הבל ורעות רוח. הנכס הוא של העותר והוא שהשכירו, וגב' שפיצר איננה בעלת מעמד בהסכם עם חב' הסלטים. סיכומה הברור של הנקודה הוא שבדין נקבע חיובו של העותר בארנונה לתקופה הנדרשת. חיוב רטרואקטיבי אחרי שקבעתי שבדין נקבע העותר כחייב מתעוררת שאלה האם ניתן לערוך חיוב רטרואקטיבי, היינו לחייב אותו בשנת 2001 בגין חיובי ארנונה משנים שקדמו. לדעתי, אין צורך לדקדק יתר על המידה בסוגיה של הטלת חיובי ארנונה באורח רטרואקטיבי או שינויי החיובים באורח רטרואקטיבי, שכן בענייננו תרמה, שלא לומר גרמה, התנהגות העותר לכך שהוא נדרש לשלם את חיוביו שנים מספר לאחר שנת החיוב הרלוונטית. העירייה הרי לא שקטה על שמריה כל השנים ולא חדלה מדרישת חיובי ארנונה ביחס לנכס. היא עשתה כן בכוונה את דרישותיה אל גב' שפיצר, שהרי גב' שפיצר הייתה רשומה כל העת בעירייה כמחזיקת הנכס. העותר נכשל בכך שלא העמיד את העירייה על שינוי המחזיקים, על עזיבת גב' שפיצר ועל כניסת גורם אחר במקומה. על-כן, אין לו אלא להלין על עצמו בקשר לכך שדרישת התשלום הגיעה אליו מאוחר לאחר שהסתברה לעירייה הטעות שאיננה טעותה שלה. אינני רוצה לייחס זדון לעותר בכישלונו להודיע לעירייה על שינויי המחזיקים בנכס. אולם אפילו הייתה זו התרשלות גרדא או טעות בהבנת המחויבות שלו על-פי הדין, אין הוא יכול להיבנות מן הטעות. אילו נתפסה העירייה על ה"טעות" שאין לה כל זיקה וכל "אשם" בה, היה העותר יכול לרשום "פטנט" להתחמקות מתשלומי ארנונה. פלוני משכיר נכס לאלמוני (או מוטב לחברה אלמונית) ולאחר שהנכס נעזב בידי המחזיק, אין מודיעים לעירייה על שינויים במחזיק וזו שולחת דרישות תשלום אל המחזיק הרשום, דרישות שמצטברת אליהן ריבית פיגורים ואחר כך גם צווי עיקול והליכי ביצוע של העיקול, אך משמתברר לאחר זמן שהעירייה רודפת אחרי הרוח בשדה, שוב אין היא יכולה לחזור אחר הבעלים שלא דיווח על השינוי בהחזקה. ה"פטנט" הזה אינו מתקבל על הדעת ולא כך יש לפרש את דיני הרטרואקטיביות של חיובי הארנונה. סיכומה של הנקודה הוא שמוצדקת הייתה העירייה בדרישת התשלום כלפי העותר, הגם שהדבר נעשה שנים מספר לאחר שנת החיוב הרלוונטית. אעיר רק, שייתכן שזכותו של העותר "לגלגל" את החיוב אל חב' הסלטים אם אכן זו החזיקה בנכס משך שנה ויותר. אינני נדרש לדבר. העותר אינו טוען לחיובה של חב' הסלטים וכל העניין נותר בינו לבין חב' הסלטים וכן לבין העירייה. יעשה העותר כפי שהוא מבין ורואה לנכון לעשות. התוצאה היא שהעתירה נדחית והצו הזמני בטל. עם זה, לנוכח קביעתי שגב' שפיצר החזיקה בנכס במישרין או באמצעות חב' הקייטרינג עד אמצע מאי 1997, יש לתקן את דרישת החיוב באופן שהיא תתחיל מ-14.5.1997. העותר ישלם למשיבה, עיריית רחובות, את הוצאותיה בעתירה זו בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה