רקע 1. לידתה של עתירה זו בצו הרשאה לתפיסת מיטלטלין המצויים בדירתו של העותר (להלן: "צו ההרשאה"), שהוצא על ידי המשיבה בהתאם לסמכויות הנתונות לה לפי סעיפים 309-311 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות") בגין חוב ארנונה בסך של 21,858.60 ₪ נכון ליום 27.10.05 (ראו צו שנחתם ביום 13.12.05, נספח לבש"א 33387/05 שעניינה סעד זמני). 2. העותר שהגיש עתירתו בעצמו ואינו מיוצג, הרבה כתיבה והעלה טענות מטענות שונות בהכללה מבלי לסמוך על הוראות חוק ובאופן לא סדור. בניסיון לבור אחרי בסיס הטענות כפי שעלו מהעתירה גופה, על תצהירה ונספחיה, מהבקשה לסעד זמני ומהערותיו של העותר לכתב התגובה של המשיבה, מצינו כי המחלוקת בענייני ארנונה שבין הצדדים נמשכת מזה 16 שנה. בשנים אלו ניהל העותר שיג ושיח עם המשיבה שעיקרו תשלום מיסי ארנונה לשנים 1990-1992 ו - 1995-1997. בפניותיו למשיבה טען כי הוא זכאי להנחה בארנונה בגין שנים האמורות, אם בשיעור מלא ואם בשיעור חלקי, מחמת היותו מובטל ובשל העדר הכנסות. פניותיו אלו נדחו על ידי ועדת ההנחות אצל המשיבה מנימוקים שונים, ביניהם כי אינו עומד במבחן ההכנסות המזכות בהנחה. בתוך פרק הזמן האמור נקט העותר אף במה שהוא מכנה "שביתת ארנונה" בשל העדר יכולת לשלם ארנונה מחד, ודחיית בקשותיו הנשנות להחזר/פטור המגיע לו על פי דעתו, כדין, מאידך. בשנת 1999 פתח העותר בהליך משפטי נגד המשיבה לאחר שנותק חיבור המים לדירתו, אך ההליך נמחק לאחר שאספקת המים שבה והתחדשה עם תשלום החוב (ראו החלטה מיום 1.12.99 בבש"א 5338/99 בבית משפט השלום בהרצליה, נספח ג1 לעתירה). 3. בשנת 2000 ועקב פניותיו, חזרה ועדת ההנחות ובחנה את עניינו של העותר בהתייחס לכל השנים שבמחלוקת. ועדת ההנחות קיבלה את ערעורו של העותר בהתייחס לשנת 1997 (ראו מכתב יו"ר ועדת ההנחות מיום 11.1.00, נספח ד לתגובת המשיבה). נושא חיוביו בארנונה נבדק פעם נוספת בשנת 2003, ואז נמצא כי גם בשנת 1996 היה העותר זכאי להנחה בשעור של 80%. אלא מאי, המשיבה התנתה את ההנחה האמורה בסילוק יתרת החוב שהצטבר אותה עת ועמד על 17,500 ₪ (ראו מכתב המשיבה מיום 24.6.03, נספח ד1 לעתירה). טענות הצדדים 4. בעתירה שלפני טוען העותר, בתמצית, כי באכיפת הארנונה נוהגת המשיבה בשרירות לב ומשתמשת באמצעי שכנוע בריוניים, כניתוק המים בדירתו. נימוקיה של המשיבה לדחיית בקשותיו להנחה/פטור מארנונה אין בהן ולא כלום עם מצבו בפועל, והוא מדגיש כי רק לאחר שנים של פניות הכירה המשיבה בזכאותו להנחה בגין השנים 1996 - 1997, והגדילה לעשות כאשר שללה לאחר מכן את ההנחה לשנת 1996 בנימוק כי לא ניצל את שעת הכושר שניתנה לו להסדיר את חובותיו. לעותר אף טענות בהתייחס להרכבה של ועדת ההנחות ואופן פעולתה. כן, מוסיף הוא וטוען כי המשיבה נוהגת "לנפח" את חובותיו ולייחס את תקבוליו - שהינם עבור מים בלבד - כתקבולים בגין חוב ארנונה, והכל במטרה ליצור עילה לניתוק המים בדירתו. בגין פעולות אלו, הנושאות גוון פלילי ועולות כדי הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד, אף הגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד המשיבה. 5. המשיבה סבורה כי יש לדחות את העתירה על הסף משני טעמים; האחד, כי העתירה עוקפת את הוראת פקודת העיריות המורה למי שרכושו עוקל להגיש תובענה להשבתו בתוך פרק זמן קצוב. השני, מחמת שיהוי, באשר בקשותיו של העותר להנחות נדונו במהלך שנות התשעים ולכל המאוחר בשנת 2003, ונדחו ברובן. קבלת עמדת העותר בשלב זה יש בה כדי לפגוע באינטרסים הכלכליים של הרשות המקומית ולהקשות באופן בלתי סביר על האפשרות לגבות חובות מנישומים. לגופה של העתירה טוענת המשיבה כי צו העיקול הוצא כדין והליכי הגבייה נעשו בסמכות ומתוך שיקול דעת. לאור חזקת התקינות המנהלית והיות פנקסי העירייה ראיה לכאורה לקביעת הארנונה כקבוע בפקודת העיריות, שתי חזקות אשר לא נסתרו - אין הצדקה לביטול הפעולה מנהלית. כמו כן מצביעה המשיבה על כך שצו ההרשאה מתייחס לחוב שנוצר בשנים 1999-2002 (כולל יתרה בסך של 181.3 ₪ משנים קודמות), ואינו קשור לשנים הנטענות בעתירה. כן מבארת המשיבה כי מיד כשנודע לה כי העותר מבקש לייחס תשלומים אותם שילם לחוב המים בלבד על מנת שלא ינותק זרם המים בביתו, פעלה כבקשתו, ומכאן שאין כל שחר לטענותיו. אשר לטענת ההתיישנות שהעלה כלפיה העותר בבקשתו לסעד זמני, טוענת המשיבה כי משבחרה לפעול לאכיפת זכויותיה שלא באמצעות תביעה רגילה בבית המשפט אלא באמצעות הליכי גבייה מנהליים, אין היא נתונה בסיכון של קבלת טענת התיישנות אשר חלה רק במישור שבו בוחרת הרשות המקומית לממש זכויותיה באמצעות הגשת תביעה אזרחית. דיון צו ההרשאה 6. סעיפים 305-323א לפקודת העיריות עניינם סמכויות המשיבה לתפוס ולעקל מיטלטלין של נישום על מנת לגבות את הארנונה המגיעה ממנו. כך, על נישום לשלם ארנונה בתוך 15 יום מיום שחל פירעונה. לא נפרע החוב, על הרשות לשלוח הודעה בכתב שבה נדרש הנישום לשלם את החוב בתוך 15 ימים, שאם לא כן הופך החוב לחוב בפיגור שניתן להוציא בגינו צו הרשאה (סעיפים 306, 309 לפקודת העיריות). משניתן צו הרשאה, מוסמך גובה הארנונה לדרוש מן הנישום/החייב את תשלום הסכום שבצו, ואם זה מסרב מוסמך הגובה להיכנס לחצריו של החייב ולתפוס טובין ככל שיראה לו מספיק (סעיף 310). הטובין מוחזקים משך 14 יום ולאחר מכן נמכרים (סעיף 311). חייב המבקש להתנגד להליכים אלו עליו לפעול כאמור בסעיפים 314 ו - 323 לפקודת העיריות. סעיף 314 קובע כי "מי שנפגע על ידי תפיסת טובין לפי הוראות סימן זה רשאי להגיש תובענה נגד העירייה להחזרת הטובין או שווים, עם או בלי פיצויים, או לתשלום פיצויים, בגלל אחת מאלה: (1) עיכוב הטובין; (2) נזק לטובין; (3) טרפה בלתי חוקית או בלתי צודקת או מופרזת; (4) הסגת גבול או היזק למיטלטלין אחרים או למקרקעין; והעירייה תהיה אחראית, ואפשר שינתן נגדה פסק דין, על כל דבר שנעשה לפי סימן זה, או כביכול על פיו". כאמור, ובהתאם, קובע סעיף 323(א) לפקודת העיריות כי לא תוגש תובענה אם עברו 14 יום מיום תפיסת הטובין. עוד יש להדגיש כי הגשת תובענה מחייבת את הנישום בהפקדת סכום הארנונה שבפיגור בקופת בית המשפט (או מתן ערובה) ולחילופין קבלת פטור על פי חוק או תקנות בית המשפט (סעיף 323(ב) לפקודת העיריות). הוראות דומות, בשינויים המחויבים, חלות גם בעניין סמכותה של המשיבה לעקל בגין חוב ארנונה בפיגור דמי שכירות, חובות ומשכורת המגיעים לחייב (ראו סעיפים 319- 323 לפקודת העיריות). 7. לאור ההסדר המפורט לעיל נמצא כי אין בית משפט זה מוסמך לדון בטענות העותר, שיש לו סעד חלופי. סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 קובע כי בית משפט זה ידון בעתירה מנהלית בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים. בית המשפט העליון לא יזקק לעתירה שעניינה החזרת טובין או שוויים לאור הסעד האלטרנטיבי הקבוע בפקודת העיריות (ראו אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות 607 (כרך ב' 1998), ומכאן שאף לא בית משפט זה. אוסיף כי באנלוגיה לתביעת השבה, שהסמכות לדון בה נמצאת בידי בית המשפט האזרחי לפי סכום התביעה (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' צרפתי, טרם פורסם, פסק דין מיום 19.9.05), פורום זה אינו המקום המתאים לדון בטענות העותר לעניין צו ההרשאה. בהערת סוגריים אעיר כי צו ההרשאה בוצע ביום 13.12.05 וככל הנראה נמסר לעותר באותו מועד. העתירה הוגשה בתאריך 26.12.05 שהוא בתוך המועד הקבוע בפקודת העיריות להגשת תובענה. אלא, שכאמור, העתירה נדחית מטעמים של העדר סמכות. 8. טעם נוסף לדחיית התביעה ככל שמתייחסת היא לצו הרשאה הוא כי טענות העותר מתמקדות בשנים 1990-1992 ו - 1995-1997 ואילו מתדפיסי החוב המצורפים לתגובתה של המשיבה מתברר כי החוב בגינו נחתם צו ההרשאה מקורו בשנים 1999 - 2002 (כולל יתרה בת 181.3 ₪ משנת 1998) בהן לא שילם העותר ארנונה כלל (ראו נספחים ב1 - ב4 לתגובה). מכאן, שאין לטענות העותר ולא כלום עם חוב הארנונה בגינו הוצא צו ההרשאה. 9. על פני הדברים, הפך חובו של העותר לחלוט, אולם בפי העותר טענה שעניינה התיישנות החוב, כולו או חלקו. דין טענה זו להדחות ככל שמדובר בחוב שהתגבש משנת 1999 ואילך. המשיבה פתחה בהליכי גבייה מנהליים בדצמבר 2005, כך שלגבי החוב שהצטבר בתקופה זו (1999-2002) ושטרם עברו שבע שנים מיום שנולדה לגביו עילת התביעה - אין התיישנות (ראו סעיף 5(א) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958). למעשה, המחלוקת בין הצדדים מתמצית בסך של 181.3 ₪ בלבד (נומינלי לשנת 1998). טענת התיישנות הינה במהותה טענת הגנה דיונית, ולא ניתן לעשות בה שימוש כעילת תביעה קרי, כעילה לפסק דין הצהרתי שהחוב התיישן ואין הנושה רשאי לגבותו (זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל 13 (כרך א', 1991); ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309 (1974)). זאת משום שהזכות המהותית של הנושה אינה מתיישנת (ראו סיפא סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958), אלא שנגרע כוחו של הנושה מלגבות את החוב באמצעות בית המשפט. במקרה שלפני הוסיפה המשיבה והביאה אסמכתאות שונות פרי עטם של בתי המשפט המנהליים כי בכל מקרה, על הליכי גבייה מנהליים אין חלה התיישנות (ראו לדוגמא עת"מ (ת"א) 1292/01 שושן (פרסי) נ' עירית רחובות [ 02 (8) 19 (2002); עת"מ (חי') 450/02 קמחי נ' עיריית חיפה, דינים מחוזי לג (10) 776 (2003)). מנגד, ניתן לאתר גישה אחרת לפיה אין זה סביר שהמחוקק ביקש למנוע מחייב את האפשרות להגן על עצמו כשהרשות המקומית פועלת בהליכים תוך שימוש בסמכויות אכיפה מנהליות שהוענקו לה עפ"י החוק. לעניין התיישנות, ניתן לראות בשימוש בכוחות אלה כאנלוגיים להגשת תביעה ו"העובדה שהמחוקק אפשר לרשויות מקומיות "לדלג" על שלב הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה, ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה" (ראו ה"פ 30340/97 (חי') בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, דינים מחוזי לב(8) 859 (2001), וכן ה"פ (ת"א) 176275/01 סרור נ' עיריית רמת גן לא פורסם (2001)). למיטב ידיעתי, הסוגייה של תקיפת הליכים מינהליים באמצעות טענת התיישנות טרם הגיעה לדיון לגופו בבית המשפט העליון, ואינני מביעה בשלב זה עמדתי במחלוקת, בעיקר משום שטענות אלו על העותר להעלות לפני בית המשפט המוסמך. 10. העותר מלין על כי המשיבה פנתה להליכי גבייה מנהליים, במקום להגיש תביעה לבית המשפט או לפנות להליכי בוררות. דין טענה זו להדחות. סעיף 317 לפקודת העיריות קובע כי במקום שהארנונה היא בפיגור, רשאית המשיבה לבחור בין נקיטת הליכים לפי הוראות הפקודה או לפתוח בהליכים לגביית ארנונה כחוב אזרחי, קרי הגשת תובענה לבית המשפט המוסמך. הבחירה בין האפשרויות נתונה לרשות, וזו צריכה להפעיל שיקול דעתה בסבירות, בתום לב בהגינות ועל פי כללי המשפט המנהלי. העובדה כי המשיבה בחרה לנקוט בגבייה מנהלית לפי הוראות פקודת העיריות אין בה, לכשעצמה, כדי להעיד על פעולה בחוסר תום לב. מטבעם, כרוכים בהליכי הגבייה אי נעימות והוצאות לנישום, אך הרשות איננה נושה רגיל, אלא גוף ציבורי שהמחוקק העניק לו סמכויות גבייה עצמאיות רחבות במטרה ליעל את הגבייה. הטענה שנטענה על ידי העותר איננה מבוססת, בפרט ובהתחשב בכך שהחוב נוצר בשל כך שהעותר אינו משלם ארנונה כלל מאז שנת 1999. החלטות ועדת ההנחות 11. ככל שהעותר מלין על החלטות המשיבה שעניינן אי מתן פטור או הנחה לשנים אלו ואחרות, הרי שהמשיבה דנה בנושא זה מספר פעמים במהלך שנות ה - 90, וההחלטות האחרונות ניתנו על ידה בשנת 200 ו - 2003. רק בחלוף כשנתיים וחצי ממועד ההחלטה האחרונה הגיש העותר עתירתו, והיא אכן לוקה בשיהוי ניכר לגביו לא ניתן כל הסבר או צידוק. עתירה מנהלית יש להגיש בלא שיהוי ולא יאוחר מ - 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל עליה הודעה או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם (ראו תקנות 3-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התש"ס - 2000). אין בצו ההרשאה שהוצא בשנת 2005 כדי להוות עילה לבחינה מחודשת של ההחלטות, מיסודן. מקובלת עלי טענת המשיבה כי קבלת העתירה בנסיבות העניין משמעה פגיעה באינטרסים הכלכליים של הרשות המקומית והערמת קושי על גביית המס מעם הנישום. 12. יש להדגיש כי הביקורת השיפוטית מתמצה בבדיקה האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים ואם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980) ; י' זמיר, הסמכות המינהלית (כרך ב', תשנ"ו) בעמ' 763-771). בית משפט זה אינו שם שיקול דעתו במקום שיקוליה של הרשות, ויש לבחון רק אם ההחלטות של המשיבה היו במסגרת "מתחם הסבירות", ואין נפקא מינה אם בית המשפט היה מגיע להחלטה שונה. טענותיו של העותר לעניין שעור ההנחה או הפטור המגיע לו אינן נסמכות על ראיות מוצקות. העותר לא הביא בפני נתונים עובדתיים מלאים המתייחסים להיקף הכנסותיו מחד או לקריטריונים של המשיבה למתן הנחה או פטור מאידך, אשר יאפשרו בדיקה כלשהיא של הטענות. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש בהחלטות המשיבה משום סטייה מהותית ממתחם הסבירות המצדיקה המרת שיקול דעתה בשיקול דעתו של בית משפט זה, וכתוצאה מסתברת אם מבקש העותר לקזז משעור חובו הנקוב בצו ההרשאה הנחות לכאורה המגיעות לו - אין לאפשר לו לעשות כן. 13. העותר מלין על כי חובו תפח מסכום של כ - 13,000 ₪ בשנת 2003 לסכום של כ - 19,500 ₪ בשנת 2004, כאשר במהלך תקופה זו שילם ארנונה והמדד המחירים היה שלילי. כעולה מתגובת המשיבה, ההפרש נעוץ בהנחה שהמשיבה העניקה לעותר בשנת 2003 בגין שנת 1996, הנחה שהיתה כפופה לסילוק יתרת החוב עד סוף אותה שנת הכספים. משלא סילק העותר את החוב, לא עודכנה ההנחה בשנה העוקבת ומכאן הסכום הגבוה. תגובה זו מקובלת עלי ואף עולה בקנה אחד עם תקנה 16 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ"ג - 1993 לפיה זכאי להנחה שלא פרע את יתרת הארנונה עד סוף שנת הכספים, ההנחה שנקבעה לו בטלה ומתווספת ליתרת הארנונה. 14. הנה כי כן, משחב העותר למשיבה חוב ארנונה בפיגור, לא נפל פגם בשיקול דעתה של המשיבה והיא פעלה בסמכות וכדין בהוציאה את צו ההרשאה. סוף דבר 15. אף כי מהטעמים דלעיל מצאתי כי דין העתירה להדחות, בשולי הדברים אציין כי תמוהה הדבר בעיני כי נישום שב ופונה לרשות המקומית על מנת לממש זכויותיו, אך נענה בשלילה, כשבדיעבד מתברר כי אכן זכויות אלו מגיעות לו על פי אמות המידה הנוהגות אצל הרשות. ראוי כי הרשות מקומית, בטרם תדחה פניתו של נישום לקבלת סיוע, תבחן היטב זכאותו ונסיבות פנייתו ותיתן מענה מבוסס ואמיתי על מנת שלא להכביד עליו במימוש זכויותיו. העתירה נדחית אם כך, ובנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. ארנונה (חובות)עירייהחובארנונה