1 .התובע הגיש כנגד עיריית קריית מלאכי תביעת נזיקין על סך של -.5,000 ש"ח, שלדעתו מבטא את עגמת הנפש שנגרמה לו. על פי כתב התביעה, התובע מכר נכס מסחרי ביום 16.7.92. ביום 31/12/93 הוא מסר את החזקה לקונה. החוב הוסדר עד למועד העברת החזקה. בחודש אוגוסט 1992 העביר התובע העתק החוזה לעירייה. החל משנת 1999 נוקטת הנתבעת כנגדו הליכי גביה. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא העבירה את הנכס על שם הקונה ולא פעלה לגבות ממנו את הארנונה. בדיון טען התובע כי הנכס שלו נמכר ע"י כונס נכסים . כל המסים שולמו והנכס הועבר לאחר. אלא שהעירייה גובה ממנו במשך שנים חוב ישן שהיה עליה לגבות מהקונה. מכל מקום טען התובע כי החוב העדכני מופרז. 2 .הנתבעת טוענת שהחוב הוא חוב ארנונה שקדם למסירת החזקה לקונה. הנתבעת צרפה אישורים לגבי שלושה נכסים מסחריים על שם התובע. התובע לא ציין איזה נכס נמכר (נספחים לכתב ההגנה). על שני נכסים היה חוב ארנונה לינואר 1993. על כל הנכסים היה חוב למועד שציין התובע בכתב התביעה למועד מסירת החזקה. עיינתי בחוזה ומועד מסירת החזקה היה בדצמבר 1992. אך מאחר ובנכס היה שוכר אז הוסכם כי ניתן לדחות את המסירה ל 31.12.93. 3 .תובע תמך את תביעתו בחוזה מכר ממנו נלמד כי העמוד הראשון שלו הוא בדפוס שונה מיתר העמודים. כמו כן עולה מהמבוא לחוזה כי היה לו חוב לבנק הפועלים ועל כן הוא מכר את הנכס. על פי סעיף 6(4) לחוזה לקח על עצמו התובע, כמוכר, לסלק חובות עבר. התובע לא הוכיח כי חוב הארנונה הוא למועד לאחר מסירת החזקה. הוא לא התמודד עם היות החוב אולי למועד שלכאורה היה בו שוכר. הוא לא הוכיח שהוא ידע את הרשות המקומית כי יש בנכס שנמכר שוכר שאולי חב בדמי הארנונה. הוא לא הביא כל ראיה שהארנונה היא מתקופה שהנכס הושכר. הוא לא הביא ראיה שלפיה מונה כונס נכסים. או כי לא היה חוב ארנונה למועד מסירת החזקה, או למועד מתן צו הכינוס או כי הכונס סילק את חוב העבר מלפני הכינוס. נציגת הנתבעת הסבירה כי בתקופה הרלבנטית בעיריית קריית מלאכי לא התנו את תשלום כל חוב העבר כאשר ניתן אישור להעברת הנכס לאחר (סעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש)). היא אישרה כי הגביה מהקונה היא החל משנת 1992. 4 .בדיון ביקש התובע לזמן את עו"ד גרינוולד לתת עדות. עו"ד גרינוולד ביצע את המכירה עבור עו"ד בלק שהיה הכונס. לאחר ששקלתי זאת ובהעדר תשתית ראייתית ראשונית כאמור בסעיף 3 לעיל החלטתי לתת פסק דין ולא לדחות את סיום המחלוקת. 5 .אני דוחה את התביעה מכמה טעמים מצטברים: א.התובע טוען כי הרשות המקומית גובה ממנו חוב שנוצר לאחר מסירת החזקה לקונה שרכש את הנכס. התביעה היא לסכום שהוא פחות מסכום החוב העדכני בספרי העירייה. התובע טוען לטרדה אך כל עוד אין הוא תוקף את החוב עצמו ולא מצליח להראות שיחוס החוב על שמו הוא שגוי אין הוא יכול להלין על גבייתו. כי הגבייה לכשעצמה אינה יוצרת לו עילה משפטית לתביעה כנגד הנתבעת. ב.העילה של התביעה הזו חסרה. אם צודק התובע, ואין לי סיבה לחשוב אחרת, אז יתכן והנכס נמכר על ידי כונס. אם כן השאלה היא מתי מונה הכונס. האם הוא השכיר את הנכס. אם כן, האם היה על הנכס חוב ארנונה מלפני הכינוס. מה נעשה לסילוקו. אם החוב נוצר על ידי השוכר מה עשה הכונס לסילוקו. לא ברור מגרסת התובע באולם האם בעלת הדין שלו היא הרשות המקומית. ג.התובע סבור שהנתבעת הייתה צריכה לגבות את החוב מהקונה. אך הוא לא הרים את נטל הראיה לכך. כגון שהחוב הנתבע הוא מהתקופה לאחר מסירת החזקה. הנטל להבאת הראיות והשכנוע מוטל עליו. אם הוא טוען כי בכל מקרה היה על הנתבעת לגבות גם את חוב העבר מהקונה, אז אין לכך כל בסיס משפטי בדין, בין בפקודת העיריות ובין בהלכה הפסוקה והדבר גם נוגד את סעיף 6(4) לחוזה המכר שהוא צירף. ההסדר המשפטי הוא שכאשר מובאת העסקה לרישום בלשכת רישום המקרקעין נדרש המוכר להמציא אסמכתא כי כל החובות על הנכס ובכלל זה חוב לרשות המקומית סולקו (תקנה 9(ב)(4) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התש"ל-1969). התובע לא הביא ראיות שהנכס רשום בלשכת כרישום המקרקעין בכלל ועל שם הקונה בפרט. על כן לא הוכח שהנתבעת התרשלה במתן אישור כאמור. בנכסים לא רשומים נדרש האשור בדרך כלל על ידי החברה המשכנת. אך בהעדר אישור שהנכס הועבר משפטית על שם הקונה לא קמה החובה להמציא את האישור ומכאן גם לא ניתן לטעון להתרשלות. העיון בסעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מלמד כי המועד להמצאת התעודה הוא מועד רישום העסקה בפנקס המקרקעין. ד. לפנים משורת הדין בחנתי את הטענה שהמכירה הייתה על ידי הכונס. התובע לא הביא ראיות לקיומו של כונס. הוא גם לא הביא ראיות מה הבסיס המשפטי של צו הכינוס. אם מדובר על צו מכוח מימוש שעבוד אז חוב הארנונה הקודם למינוי הכונס אינו גובר על השעבוד בכל מקרה. הואיל והארנונה אינה מס המגיע על המקרקעין על כן החוב של הארנונה אינו נופל בגדר שעבוד ראשון, אלא החוב הופך לשעבוד רק אם נרשם ואם נרשם אז השאלה איזה שיעבוד קדם [סעיף 11א סעיפי משנה (1) ו-(2) לפקודת המסים (גביה)]. התובע לא הוכיח מה היה המקור למתן צו הכינוס וממילא לא הוכיח כי החוב של הארנונה היה בגדר שעבוד ראשון. ה.לחלופין היה על התובע להראות שהחוב של הארנונה נצבר תוך 12 חודשים שקדמו ליום מתן צו הכינוס. שמשלא עשה כן הוא לא הוכיח כי לחוב שהנתבעת גובה ממנו יש דין קדימה (סעיף 78(1) (ד)(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980). ו.התובע פנה להליך זה מבלי שבידיו מלוא הכלים להוכיח את תביעתו. ז.בהנחה שמונה כונס ואם החוב לא נפל בגדר שעבוד קודם כאמור בסעיף קטן ד. או בגדר זכות קדימה כאמור בסעיף קטן ה. אז היה על התובע להראות שלאחר סילוק החוב לזוכה עצמו נותרו בידי הזוכה כספים ואלה חולקו בהתעלם מחוב הארנונה. הוא לא הביא לכך כל ראיות. מידע זה לא נמצא בידי עורך דין גרינוולד אלא בידי הזוכה בתיק שבו ניתן צו הכינוס, בידי הכונס עצמו ואפילו בידי החייב ולמצער, בידי מערכת ההוצאה לפועל. ח.באשר לחובות של הרשות המקומית בתקופת הכינוס- ההלכה הפסוקה היא שהכונס היה מחויב לסלק את חוב הארנונה לתקופה שבה הוא היה הכונס. אם החוב נפל בגדר תקופה זו אז בעל הדין של התובע אינה הרשות המקומית. 6 .התביעה נדחית. לאור סימני השאלה הרבים אין צו להוצאות. ארנונה (חובות)שכירותחובארנונה