1. בתיקים הנ"ל, שענינם זהה, הגיש התובע "עתירות למתן צו על תנאי" אשר יורה למל"ל לבטל חוב כספי שהמל"ל טוען, כי התובע חב בו ולחילופין "להורות למל"ל לקזז את החוב בתמורה לעבודה שאעשה עבור המל"ל". כן ביקש התובע להורות למל"ל להסיר את העיקולים שכבר הוטלו ולהשיב לו את הכספים אשר עוקלו, בתוספת הצמדה וריבית. 2. מטיעוני הצדדים, כפי שפורטו בכתב כמו גם בעל-פה בדיון שהתקיים בבית הדין עולה, כי אין כלל מחלוקת עובדתית וכי מדובר בטענות משפטיות בלבד. 3. התיק הובא בפני השופטת כשופטת מוקד, במסגרת מנ"ת ביטוח לאומי והצדדים טענו טענותיהם בפניה, הכל כמפורט בפרוטוקול. מאחר ומדובר במחלוקת משפטית בלבד נכתב פסק דין זה ונחתם על ידי המותב לאחר הוועצות בין כלל חברי המותב ועל דעת כולם, לאחר שכל חברי המותב עיינו בכל המסמכים אשר הוגשו על ידי הצדדים כמו גם בטיעוניהם כפי שפורטו על ידם בכתב וכמפורט בפרוטוקול הדיון. 4. להלן העובדות, שכאמור, אינן שנויות כלל במחלוקת, כעולה מטיעוני הצדדים בעל-פה ובכתב: א. במהלך שתי השנים 1997 ו- 1998 עבד התובע, לסירוגין, 8 חודשים סה"כ ואילו ב- 16 החודשים האחרים, בתקופות מ- 3/97 ועד 11/97 ומ- 4/98 ועד 10/98 לא עבד התובע ולא היו לו הכנסות. ב. לחודשים בהם עבד התובע שולמו עבורו דמי ביטוח לאומי, על דרך ניכוי משכרו והעברתם למל"ל. ג. ל- 16 החודשים בהם לא עבד התובע - לא שילם דמי ביטוח לאומי. ד. כעולה ממכתבו מיום 26.11.00, המופנה ליועץ המשפטי למל"ל (שעותקו צורף לתביעה) קיבל התובע, בחודש 11/00 הודעה מן המל"ל לפיה עליו לשלם סך 1,914 ₪ חוב דמי ביטוח לאומי לחודשים בהם לא עבד בשנים 97, 98, כמפורט לעיל. ה. התובע לא שילם את החוב ובחר להתכתב עם היועהמ"ש למל"ל, היועהמ"ש לממשלה ונגיד בנק ישראל, כעולה מעותקי המכתבים שצורפו על ידו לעתירתו. עיקר טענתו במכתביו הנ"ל מתמצה בכך, שלדעתו אין לחייבו בדמי ביטוח לאומי לחודשים בהם לא היתה לו הכנסה כלשהי, שכן לא עבד בהם ואף לא תבע דמי אבטלה או גמלת הבטחת הכנסה וממילא לא שולמה לו גמלה כלשהי. לחילופין טען, כי מסכים הוא "ללכת לקראת הביטוח הלאומי ולשלם את החוב ... באמצעות עבודה סבירה שאבצע עבורו... ולא באמצעות תמורה כספית...". ו. משלא שולם החוב ויצויין, כי פניותיו של התובע לגורמים עמם התכתב - נדחו, הפעיל המל"ל את סמכותו על פי פקודת המיסים (גביה), אשר חלה על דמי ביטוח לאומי מכוח סעיף 367 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 והטיל עיקולים, על כספי התובע, אצל מחזיקים שונים. העיקולים בוצעו בחודשים 7,8,11,12/02 כמו גם בחודשים 1,2,3/03 ובמסגרתם עוקלו סכומים ממשכורותיו בחודשים הללו . ז. להשלמת התמונה יצוין, כי התובע הגיש תחילה עתירתו לבג"צ וזו נדחתה על דרך הפניתו לבית דין זה. 5. תמצית טענותיו של התובע: א. לא ניתן לחייב בתשלום דמי ביטוח לאומי באין הכנסה. ב. התובע מלין על כך, כי הצעתו "לשלם את החוב בכך שאעבוד עבורם" לא זכתה למענה והוא הדין לגבי הצעתו למל"ל "לבטל את ביטוחי בביטוח לאומי". ג. העיקולים גרמו לתובע נזק, שכן לאחריהם "מותיר לי המל"ל סכומים זעומים במיוחד לצורך מחייה", בהתחשב במשכורותיו, הן מלכתחילה דלות, לטענתו. 6. תמצית טענות המל"ל: א. התובע חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי גם לחודשים בהם לא עבד ולא היתה לו הכנסה - מכוח הוראותיו המפורשות של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה, 1995 (להלן: "החוק"). ב. ניתן היה לפתור את ענינו של התובע לו פנה אל המל"ל בבקשה להגיע להסדר תשלומים, על פי נוחיותו; לחילופין - לו הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ו/או לדמי אבטלה לחודשים הרלוונטיים, בהם לא היתה לו הכנסה לדבריו, תשלום דמי הביטוח היה מוצא פתרונו במסגרת הוראות החוק הרלוונטיות; משלא פעל התובע כאמור וגם לא סילק חובו - אין מנוס מגבית החוב על דרך העיקולים. דיון והכרעה 7. הוראות החוק הרלוונטיות לעניננו הן כמפורט בפרק טו לחוק, אשר כותרתו "דמי ביטוח". על פי סעיף 342 לחוק שלושה המה החייבים בדמי ביטוח: המעביד בעד עובדו; העובד העצמאי; ו"מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי". השניים האחרונים - חייבים בתשלום דמי ביטוח בעד עצמם. 8.התובע, שלא עבד ב- 16 החודשים הרלוונטים היה, אם כן, במעמד של "מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי". 9.על פי הוראות סעיף 348 (ב) לחוק - בתוקף מעמדו הנ"ל חייב היה התובע בתשלום דמי ביטוח מינימליים, המחושבים מהכנסה מזערית אף היא, המיוחסת לו. וזו לשונו המפורשת של הסעיף: "מבוטח שאין לו הכנסה או שהכנסתו אינה מגעת לסכום המזערי האמור לגביו בלוח יא ישתלמו בעדו דמי הביטוח כאילו הכנסתו היתה הסכום המזערי האמור". 10. הוראות החוק הן ברורות, חד משמעיות ומדברות בעד עצמן. המחוקק הטיל, במפורש, חובת תשלום דמי ביטוח לאומי (הגם מזערית), על מחוסר הכנסה, בהיותו מודע למצבו זה. הטעם לכך ברור אף הוא ונעוץ בעצם מהותו, טבעו וטיבו של הביטוח הלאומי ואין לנו אלא להפנות, לענין זה, להלכה הפסוקה בה הוסברו הדברים. נביא את עיקרי הדברים: "דמי הביטוח הלאומי משתלמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת הגמלה מדור לדור... אין הם בגדר דמי ביטוח הנזכרים בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, המשולמים באופן וולונטרי ע"י מי שעורך ביטוח מסחרי... הביטוח על פי חוק הביטוח הלאומי הוא ביטוח חובה, שהיקפו נקבע בחוק ושיעור דמי הביטוח נקבע אף הוא בחוק או על פיו..." (ראה דב"ע שן/22-0 המל"ל נ. משה גליק, פד"ע כב 161, 167). "הקשר בין המוסד לביטוח לאומי לבין החייב בדמי ביטוח אינו מחוזה או מהתחייבות בדומה, אלא מכוח החוק. כך גם החובה לשלם דמי ביטוח... המוסד לביטוח לאומי הוקם על ידי מעשה המחוקק וסמכויותיו וכוחו נקבעו על ידי המחוקק... משכך - המל"ל אינו רשאי למחוק חוב ... אינו רשאי להיות נדיב על חשבון כלל המבוטחים ולוותר על דמי ביטוח או למחול דמי ביטוח... (ראה דב"ע לה/22-0 המל"ל נגד כרמלי, עבודה ארצי ח (1) 190). "אין ספק, כי תכלית חקיקתו של החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו, חוק הביטוח הלאומי - היינו - חלוקת גמלאות לסוגיהם על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו, כנכה, הזקן, הילד, היולדת, המובטל, היתום והאלמנה. אותה חלוקה שהיא, כאמור, תכלית החוק - לא תוכל להעשות ללא גבית כספים מכלל ציבור המבוטחים... באין גביה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית לחוק". ראה דב"ע נ"ז/150-0 מוזס נ. המל"ל, פד"ע ל"ב 102. 11. די בכל האמור לעיל על מנת להוות מענה לכל טענותיו של התובע כפי שפורטו לעיל, כנגד עצם חיובו בתשלום דמי ביטוח לאומי לחודשים הרלוונטיים, כמו גם כנגד ביצוע העיקולים על ידי המל"ל, לגביית החוב, באין הענות מצד התובע. לא למותר יהא לציין, כי בפתח הדיון בבית הדין ולאחר שהוסבה תשומת לב ב"כ התובע להוראות החוק הרלוונטיות אישר, כי אכן "ידוע לי כי נקבע בחוק, כי גם מי שאינו עובד חייב לשלם דמי ביטוח, בשיעורים מזעריים". יחד עם זאת עמד התובע על ניהולו של תיק זה וחזר וטען: "אני רוצה שהחיוב לגבי יבוטל, כי זה לא ישים לטענתי מבחינה כלכלית. אני אומר שהמחוקק צריך להצביע על המקורות מהם יבוא הכסף". אין לנו אלא לחזור ולהפנות את התובע לזכותו להגיש תביעה לדמי אבטלה, ככל שהוא נפלט ממעגל העבודה ו/או להגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, בהתייחס לחודשים בהם אין לו הכנסה לדבריו, שאזי יבוא פתרונו במסגרת הוראות החוק הרלוונטיות, כפי שמפורט במכתב שקיבל מלשכת היועץ המשפטי לממשלה ואשר עותק הימנו צורף לתביעתו. על פי תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלם דמי ביטוח) התשל"א - 1971, נקבע פטור לתקופה של 12 חודשים, למי שמתייצב כמחוסר עבודה בלשכת שירות התעסוקה. ובאשר למקבל דמי אבטלה, בסעיף 348 (ד) לחוק נקבעו דמי ביטוח לאומי מזעריים אשר משולמים מתוך דמי האבטלה. עוד יצויין, כי גמלת הבטחת הכנסה, לכשעצמה, נכללת בין ההכנסות הפטורות מתשלום דמי ביטוח לאומי על פי סעיף 350 לחוק. תמוהה טענתו של התובע, לענין זה, כי "אינני מעונין בקבלת קצבאות כנ"ל... משום שיש למל"ל כל מיני תנאים .למשל הם דורשים שמי שתובע הבטחת הכנסה לא יהיו לו חסכונות ובכך אני טוען שפוגעים בפרטיות", כמו גם טענה שהועלתה באחד ממכתביו, כי אינו מעונין בקצבאות, "בשל חוקים הקשורים בקבלת דמי אבטלה אשר לעניות דעתי עלולים להסב לי נזק..." משבחר התובע שלא לפעול במישור הנ"ל, אין לו להלין אלא על עצמו. הוא הדין בסירובו, העקרוני אף הוא, מסתמא, לפנות למל"ל על מנת להגיע להסדר תשלומים בו יוכל לעמוד. לענין זה טען: "אני לא פונה למל"ל כי אני חושב שאני לא חייב להם... אם אפנה אליהם פירושו של דבר שאני מכיר בכך שאני חייב". (???) ברי, כי אין התובע יכול לאחוז במקל משני קצותיו, קרי - מחד לטעון "אין לי" ומנגד לא לפעול בדרכים שהמחוקק העמיד לרשותו על מנת לדאוג לכיסוי ביטוחי אף בחודשים בהם אין לו הכנסה מעבודה. מכל מקום, מהתנהגותו זאת יכול היה המל"ל להסיק, כי אין לו, לתובע, כל בעיה פיננסית וניתן, לכן, לגבות את החוב על דרך העיקול. 12. באשר להצעת התובע "לבטל את ביטוחי בביטוח לאומי" ולבטל, במקביל, גם את החוב, בבחינת הצהרת "לא מדובשו של החוק ולא מעוקצו", למותר לציין, כי גישתו זאת של התובע, לפיה מותיר הוא בידיו את ההחלטה אם בכלל לשלם דמי ביטוח לאומי, מתי לשלם וכמה לשלם, כמו גם אם להיות מבוטח אם לאו - מקעקעת לחלוטין את יסודות הביטוח הסוציאלי ותכליתו של החוק, כמפורט לעיל. 13. באשר להצעת התובע לסלק את החוב בכך "שאעבוד עבורם " נדמה, כי אין צורך להכביר מילים ולומר, כי מדובר בהצעה בלתי מוסרית, הנוגדת את תקנת הציבור וברי, על כן, כי אף לא זכתה להתייחסות רצינית ולמענה מטעם המל"ל. 14. באשר לטענתו הנוספת של התובע, לפיה נותר לו סכום זעום למחייה לאחר ביצוע העיקולים, נוכח משכורתיו הדלות: מעיון בהודעת התובע שצורפה לתיק בדבר שיעורי משכורתיו בחודשים בהם בוצעו עיקולים, כמו גם הסכומים המעוקלים, לא נמצאנו כי היתה חריגה מן המותר על פי חוק . ראה לענין זה סעיף 8 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. מכל מקום גם לענין- זה אין לנו אלא לחזור ולהעיר, כי הדרך פתוחה היתה בפני התובע ועודנה פתוחה בפניו לפנות למל"ל על מנת להגיע להסדר תשלומים, אשר לא יכביד עליו, במידת האפשר. התובע, כאמור, בחר ביודעין ובמתכוון שלא לעשות כן ואין לו להלין אלא על עצמו. 15. לסיכום ומכל הטעמים כמפורט לעיל במצטבר, נדחות תביעותיו של התובע בתיקים דנן. אין צו להוצאות. דמי ביטוח לאומיחובביטוח לאומי