1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת, יתרת דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים, דמי חגים,תוספת ותק ודמי ביגוד. יצוין, כי התובעת חזרה בה, במהלך הדיון, משלוש תביעות נוספות, אשר נכללו בכתב התביעה, קרי - תביעה לפדיון חופשה, להפרשים בגין תגמולים ולהחזר סכום אשר נוכה משכרה. 2. להלן עובדות הרקע, אשר אינן שנויות במחלוקת: א. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה וניקיון. ב. התובעת הועסקה מטעם הנתבעת בעבודות ניקיון, באתרי עבודה שונים ובין השאר בבי"ח רמב"ם. ג. מועד תחילת עבודתה : 2.8.98. ד. התובעת עבדה 5 ימים בשבוע בלבד, 8.5 שעות ליום עבודה (ראה סעיף 6 לכתב התביעה ואישור הנתבעת בסעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן). ה. שכר התובעת שולם על בסיס שעתי, בשיעורי שכר המינימום כפי שהיו בתוקף בתקופה הרלבנטית. ו.בתאריך 1.5.99 החלה הנתבעת להפריש הפרשות לזכות התובעת למבטחים, לפנסיה מקיפה, בהתאם לתקנון מבטחים. ז. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד, אשר נחתם בין הנתבעת להסתדרות בתאריך 16.2.93 ונרשם כחוק בתאריך 1.10.94 (להלן: ההסכם המיוחד). בתאריך 22.9.99 חתמו הצדדים על נספח להסכם הנ"ל (להלן: הנספח). ההסכם המיוחד כמו גם הנספח לו צורפו להודעת הנתבעת לביה"ד מיום 23.12.2003. ח. יום עבודתה האחרון של התובעת היה 19.11.01. 3. העידו בפנינו התובעת, בנה מר יגודייב ולדימיר (להלן: הבן) וחתנה, מר ביללוב אנטולי (להלן: החתן)- מחד. מטעם הנתבעת העידו ה"ה יובל אורגד, מנכ"ל הנתבעת (להלן: המנכ"ל) וכן מר מרק קוריסקי, מנהל סניף הצפון אצל הנתבעת ( להלן: קוריסקי). העדויות הראשיות נמסרו על דרך תצהירים, עליהם נחקרו המצהירים בפנינו. התביעה ליתרת דמי הבראה 4. אין מחלוקת, כי בכל תקופת העסקתה של התובעת שולמו לתובעת שני תשלומים ע"ח דמי הבראה: התשלום האחד, בסך 1,104 ₪ שולם בחודש 12/99. התשלום השני, בסך 1,201 ₪ שולם בחודש 1/01. בכתב ההגנה (המתוקן) הודתה הנתבעת בזכאות התובעת ליתרת דמי הבראה בסך של 2,096 ₪ ואין מחלוקת, כי סכום זה סולק לתובעת, לאחר הגשת תביעתה לביה"ד, בתאריך 2.1.03. לגרסת הנתבעת עם תשלום הסכום הנ"ל, סולק לתובעת כל המגיע לה בגין דמי הבראה לכל תקופת העסקתה, בשים לב להיקף העסקתה עפ"י השעות בהן עבדה בפועל ונוכח העובדה, כי זכות התביעה היא לשתי שנות עבודתה האחרונות בלבד. אליבא דתובעת, לאחר כל התשלומים הללו, עדיין נותר חוב דמי הבראה בסך של 316 ₪. התובעת טענה אף היא, כי חישבה את המגיע בהתאם להיקף המישרה בה הועסקה בפועל בהדגישה, יחד עם זאת, כי את התשלומים אשר שולמו לתובעת יש לזקוף תחילה על חשבון החוב שהתגבש עד מועד תשלומם, בניגוד לחישוב אשר נערך ע"י הנתבעת ולפיו הביאה בחשבון את הסכום אשר שולם לתובעת בחלוף שנת עבודתה הראשונה - כסכום אשר יש לזקפו על חשבון המגיע בגין דמי הבראה לתקופת עבודה שלאחר השנה הראשונה (במסגרת השנים הרלבנטיות לתביעה). 5. לאחר שבחנו טענות הצדדים ולאחר עיון בתלושי השכר אשר הוצגו בפנינו הגענו למסקנה, כי אכן נותרה יתרת חוב בלתי משולמת לתובעת. נקדים ונציין, כי שני הצדדים נקבו, סתמית וכללית, במספר שעות עבודתה של התובעת, אשר על יסודו חישבו את היקף משרתה. אף אחד מן הצדדים לא טרח לפרט מנין נלקחו הנתונים עליהם התבסס וכיצד הגיע לסה"כ מספר שעות העבודה בהן נקב, שהן שונות ממספר השעות בהן נקב הצד השני. בבואנו לבדוק את תביעתה זאת של התובעת, התבססנו על תלושי השכר אשר הוצגו בפנינו. בתלושים בהם לא צויינו שעות העבודה, נערך החישוב על בסיס מספר ימי העבודה כרשום בתלוש כפול 8.5 שעות עבודה (נתון לגביו אין מחלוקת). 6. עפ"י הנתונים הללו הננו קובעים כדלקמן: בשנת העבודה הראשונה- מ 8/98 ועד סוף 7/99 עבדה התובעת 2,065 שעות סה"כ, משמע - 172 שעות בממוצע לחודש, המהווים 92.5% מהיקף מישרה מלאה באותה עת (186 שעות לחודש). לשנה זאת הייתה התובעת זכאית, אם כן, לדמי הבראה בסך 1276 ש"ח (276 ₪ ליום הבראה X 5 ימים X 92.5%). תמימי דעים אנו עם התובעת, כי את התשלום בסך 1,104 ₪ אשר שולם לה בגין דמי הבראה ב - 12/99 - יש לזקוף ע"ח החוב אשר התגבש עד המועד הנ"ל, בהיותה זכאית לדמי הבראה עם תום שנת עבודה ראשונה. בחישוב זה נותר, אפוא, חוב דמי הבראה בלתי משולם בסך 172 ₪ בגין שנת העבודה הראשונה. בשנה השניה מ 8/99 ועד סוף 7/00 עבדה התובעת 1898.5 שעות סה"כ, משמע - 158.20 שעות בממוצע לחודש, המהווים 85% מהיקף משרה מלאה באותה עת. לשנה זאת הייתה התובעת זכאית, אם כן, לדמי הבראה בסך 1438.20 ₪ (282 ₪ ליום הבראה X 6 ימים X 85% ). מן התשלום השני והאחרון אשר שולם לתובעת במהלך עבודתה, בסך 1,201 ₪ אשר שולם ב- 1/01, יש לנכות תחילה את החוב לשנה הקודמת בסך 172 ₪. יוצא, כי לשנה השניה שולם סך של 1029 ₪ בלבד ונותר, אם כן,חוב לשנה זאת בסך 409.20 ₪. בשנת העבודה מ 8/00 ועד סוף 7/01 עבדה התובעת סה"כ 2133.5 שעות, קרי - 177.79 שעות בממוצע לחודש, משמע 95% מהיקף משרה מלאה. לשנה זאת הייתה אם כן התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 1800 ₪ (285 ₪ X6 ימים X 95% ). לחדשים 8/01 ועד 11/01, בהם עבדה התובעת 70 ימים, 595 שעות, המהווים 148 שעות בממוצע לחודש, קרי - 25% משרה (במאמר מוסגר נעיר, כי חישוב התובעת, לפיו עבדה בפרק הזמן הנ"ל, שאינו מגיע ל 4 חדשים - 75% מישרה (!) - אין כל בסיס). לתקופה זאת הייתה התובעת זכאית ל - 163.87 ₪ בגין דמי הבראה (285 ₪ ליום הבראה X 2.3 X25% ) עם תום עבודתה הייתה התובעת זכאית, אפוא, ליתרת דמי הבראה בסך 2373. לאחר הגשת התביעה שולם לתובעת סך 2096 ₪ ונותר, אפוא, חוב דמי הבראה בסך 277 ₪ בלבד. יש להצטער על כך שהצדדים, אשר היו שניהם מיוצגים, לא השכילו לגשר על פער מזערי זה והתעקשו לנהל דיון לגביו, במהלכו הגישו הבהרות ותגובות להבהרות והגם שערכו חישובים אין ספור, לצערנו, טעו בחישוביהם. לסיכום, הננו קובעים כי הנתבעת לשלם לתובעת יתרת דמי הבראה בסך 277 ₪. התביעה ככל שהיא מתייחסת לסכום העולה על הסך הנ"ל - לא הוכחה ונדחית. התביעה לדמי ביגוד 7. עפ" ההלכה הפסוקה,הזכות לדמי ביגוד היא זכות נלווית, שאינה ניתנת לפדיון עם תום יחסי עובד מעביד, באין הוראה מפורשת לכך במקור המשפטי מכוחו היא נתבעת. (ראה לענין זה דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נגד גואנה יחיאל, פד"ע כז 436). בענייננו, אין הוראה מפורשת המקנה זכות לפדיון דמי ההבראה לאחר תום העבודה, באף אחד מן ההסכמים הקיבוציים (המיוחד והענפיים), אף לא בצו ההרחבה, אליהם הופנינו כבסיס המשפטי לזכות. משכך, התביעה לענין זה - נדחית. התביעה לדמי חגים 8. עפ"י ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים, זכאית התובעת לתשלום דמי חגים בגין 10 ימי חג בשנה (ראה סעיף 11 ב' להסכם). אין מחלוקת, כי התובעת, אשר הועסקה 5 ימים בשבוע בלבד, אינה זכאית לתשלום בגין חגים אשר היו בימי ששי ושבת בשבוע. בנספח ז' לתביעה, פירטה התובעת את מועדיהם של כל ימי החג אשר היו במהלך כל תקופת העבודה, בציון היום בשבוע, זולת ימי הראשון במאי, הגם שטענה לזכאות לתשלום דמי חג גם עבור יום זה. לפי הטבלה,היו סה"כ 23 ימי חג - שהיו ימי חול, בפרק הזמן הרלבנטי ( מחודש 9/98 ועד 10/01). משלא ניתן פירוט באשר למועדי האחד במאי - האם חלו בימי חול או בימי שישי - שבת, ברי כי לא נוכל להביאם בחשבון. למותר לציין, כי נטל ההוכחה בדבר הזכאות - מוטל במלואו על התובעת. פורטו, אם כן, 23 ימי חג סה"כ בפרק הזמן הרלבנטי לתביעה זאת. אין מחלוקת, כי התובעת קיבלה, בכל התקופה, תשלום בגין 7 ימים בלבד ולא מעבר לכך. על הנתבעת לשלם, אם כן, לתובעת דמי חגים בגין 16 ימי החג הנותרים, בסך כולל של 2354.28 ₪, (לפי 147.14 ₪ ליום עפ"י חישוב שיעורם היומי של דמי החגים בכתב התביעה, לגביו אין מחלוקת). באשר לטענת הנתבעת, כי עפ"י הוראות צו ההרחבה - אין זכאות לתשלום ל-3 חדשי העבודה הראשונים, אין בידנו לקבל הטענה, נוכח הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים ואשר אליו הופנינו ע"י הנתבעת עצמה (!). עפ"י ההסכם המיוחד, בחלוף 6 חדשי עבודה ראשונים, המהווים תקופת ניסיון, "ייחשב העובד כעובד קבוע וייהנה מכל הזכויות הנובעות מהסכם זה, מיום כניסתו לעבודה", בלא כל תנאי. נוכח הוראה זאת, בהתחשב בתקופת עבודתה של התובעת ולאור הוראות סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957 ברי, כי התובעת זכאית לתשלום דמי חגים החל מיום עבודתה הראשון אצל הנתבעת קרי - החל מ - 8/98. לאור האמור ונוכח פירוט ימי השבוע בהם היו החגים, כמפורט בנספח לתביעה ואשר אין כל סתירה בין האמור בו לבין פירוט הנתבעת בהודעתה לביה"ד מ- 23.12.03 (אלא שהנתבעת סבר, בטעות, כי נכללו בימים שתמורתם תבעה התובעת את התשלום - גם ימי שישי ושבת)ׁהננו קובעים, כי על הנתבעת לשלם לתובעת יתרת דמי חגים בסך כולל של 2,354 ₪. תביעת התובעת, ככל שהיא עולה על הסך הנ"ל - לא הוכחה ונדחית. למותר לציין, כי התעלמנו מהודעת ב"כ התובעת מיום 4.1.04, בה "הודיעה" התובעת, כי היא זכאית לתשלום עבור 35 (!) ימים, באין תיקון לכתב התביעה בו נתבע תשלום בגין 21 ימים בלבד ומשלא פורטו מועדיהם של החגים בהם מדובר, מעבר ל - 21 הימים. התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות למבטחים לחדשים 8/98 - 4/99 9. בסעיף 10 להסכם הקיבוצי המיוחד נקבע, כי "המעסיק, שלג לבן בע"מ, יבטח את עובדיו בפנסיה מקיפה במבטחים בהתאם לתקנותיה". עוד נקבע, כזכור, כי בחלוף 6 חדשי הניסיון "ייחשב העובד כעובד קבוע וייהנה מכל הזכויות הנובעות מהסכם זה, מיום כניסתו לעבודה" (סעיף 4 להסכם). על אף ההוראות החד משמעיות הללו והגם שהתובעת החלה לעבוד ב 8/98, הפרישה הנתבעתהפרשות לזכות התובעת למבטחים רק החל מחודש 4/99. נעיר, כי עיון בתלוש השכר לחודש 5/99 מעלה בבירור, כי בחודש זה בוצעה הפרשה בשיעור המכסה הפרשות ל- 2 חדשים, הן לחודש 4/99 והן לחודש 5/99 - בניגוד לטענת התובעת כאילו ההפרשות בוצעו רק מ -5/99. בהודעתה לביה"ד מיום 23.12.03 טענה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, כי מאחר ובנספח להסכם המיוחד, אשר נחתם ב 22.9.99 נקבע, כי הפרשות לקרן פנסיה תבוצענה רק בחלוף 12 חדשי עבודה - אין הנתבעת חייבת בפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות לתקופה הנתבעת. אין בידנו לקבל הטענה. לא זו בלבד שהנספח אינו חל רטרואקטיבית אלא ש"נעלמה", מסתמא, מעיני הנתבעת הוראה מפורשת אשר נקבעה אף היא בנספח גופו ולפיה "אין בסעיף 2 לעיל (הוא הסעיף המוזכר לעיל) כדי לפגוע בעובדים שהחברה החלה להפריש לגביהם לקרן הפנסיה ו/או ביטוח מנהלים ו/או בכל הסדר פנסיוני אחר לפני חתימת הסכם זה". ההסכם נחתם, כזכור, ב 9/99. ההפרשות לזכות התובעת החלו ב 4/99. נדמה, כי אין עוד צורך להכביר מילים ולומר, כי נוכח כל האמור לעיל,היה על הנתבעת להפריש את ההפרשות לזכות התובעת מראשית עבודתה ב - 8/98 ומשלא עשתה כן זכאית התובעת לפיצוי. שיעור הפיצוי הוא כשיעור ההפרשות אשר לא בוצעו (חלק המעסיק) לחדשים 8/98 ועד 3/99 ועד בכלל, המשקפות את הנזק אשר נגרם לתובעת כתוצאה מאי ביצוע ההפרשות בפרק הזמן הנ"ל. שיעור ההפרשות בו מדובר מסתכם בסך כולל של 1,964 ₪ בחישוב לפי 6% מן השכר בשיעורו כנקוב בתלושים. במאמר מוסגר נעיר, כי אין כלל מחלוקת בדבר שיעור הפרשות המעסיק לפי 6%, שיעור בו הודתה הנתבעת בכתב הגנתה המתוקן (סעיף 29 לכתב ההגנה). משכך, לא ברור החישוב לפי 5.5% המוזכר בתצהיר עד הנתבעת, מר אורגד (סעיף 10 לנ/1), אשר לא זו בלבד שאין לו כל בסיס, אלא שהוא נעשה בניגוד גמור לנטען בכתב ההגנה, בלא כל הסבר. לסיכום, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות למבטחים לחדשים 8/98 ועד 3/99 ועד בכלל בסך כולל של 1,964 ₪. התביעה, ככל שהיא עולה על הסך הנ"ל - לא הוכחה ונדחית. התביעה לתשלום תוספת ותק- החל משנת העבודה השנייה 10. בכתב תביעתה השתיתה התובעת את התביעה לענין זה על הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הניקיון, מיום 30.6.85, אשר נחתם בין ההסתדרות לבין "התאחדות החברות וקבלני האחזקה והניקיון בישראל וכל חבר בה". התובעת העמידה תביעתה לעניין זה על סך של 2,031 ₪. בהודעתה המבהירה לביה"ד, מיום 4.1.04 טענה התובעת, כי גם מכוח צו ההרחבה בענף הניקיון - זכאית היא לתשלום תוספת הוותק. 11. בהסכם הקיבוצי המיוחד, אליו הופנינו על ידי הנתבעת עצמה, צויין בסעיף 14 בזו הלשון: "המעסיק מצהיר, כי הוא מקיים את האמור בהוראות ההסכמים הקיבוציים שבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות ו/או כל הסכם קיבוצי שנערך והוא בר תוקף בענף הניקיון, לרבות צווי הרחבה שהוצאו על הסכמים אלה והוא מתחייב לקיימם במהלך התקופה בה הסכם זה יהיה בר תוקף. מקבל השירות ו/או מזכיר האיגוד המקצועי יהיה זכאי בכל עת לקבל תלושי שכר ופרטים אחרים בדבר תנאי העבודה בהם מועסק העובד. תנאי זה הינו עיקרי בהסכם והפרתו תהיה הפרה יסודית היורדת לשורשי ההסכם". (ההדגשות - לא במקור). 12. נוכח הצהרתה הנ"ל, משקיבלה על עצמה הנתבעת, מיוזמתה, את הוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הניקיון, בהן נכלל ההסכם הקיבוצי עליו השתיתה התובעת תביעתה זאת - ברי, כי עליה לשלם לתובעת את תוספת הוותק הנתבעת מכוחו של ההסכם הנ"ל. בסעיף 5 להסכם נקבע: "החל מן השנה השניה לעבודתו אצל המעסיק, תשולם לעובד תוספת וותק בגובה של 1.5% לכל שנת עבודה". בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת, סתמית וכללית את זכאות התובעת לתוספת וותק (ראה כתב ההגנה המתוקן). בהודעה שהוגשה מטעמה במהלך הדיון טענה, כי חישובי התובעת לפיהם שיערכה את תוספת הוותק בשיעורים כנקוב בצו ההרחבה - אין להם כל בסיס. מטעמים השמורים עימה, לא טרחה הנתבעת להתייחס להצהרתה בסעיף 14 להסכם הקיבוצי המיוחד, אשר לאורו זכאית התובעת לתוספת מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי מ- 1985. לפיכך, אף אם אין כל בסיס לחישובי התובעת (לגבי שיערוך הסכומים הנקובים בל"י בצו ההרחבה) ואכן - הטענה מקובלת עלינו, לא הוכחשה זכאות התובעת לתוספת מכח ההסכם הקיבוצי הכללי מ- 1985 ומכל מקום, הנתבעת לא הבהירה מדוע אין התובעת זכאית לתוספת מכוח ההסכם הנ"ל, נוכח הצהרתה בהסכם הקיבוצי המיוחד, כי היא מקיימת את כל ההסכמים הקיימים בענף וכי "זהו תנאי עיקרי בהסכם היורד לשורשו". 13. אשר על כן הננו קובעים, כי התובעת זכאית לתשלום תוספת וותק על פי ההסכם הנ"ל. דא עקא, שגם לענין זה טעה ב"כ התובעת בחישוביו, עת חישב את התוספת כתוספת חודשית, לפי 1.5% לכל חודש, לשנת הזכאות הראשונה ואילו לשנה השניה חישב לפי 3% לכל חודש (???). אין כל בסיס לדרך חישוב זאת, שהיא מוטעית מיסודה ומופרזת. דרך החישוב הנכונה היא לפי 1.5% בלבד לכל שנת עבודה, בתשלום חד שנתי, החל מן השנה השניה. בחישוב כאמור זכאית התובעת לתוספת וותק בסך כולל של 1,165 ₪ סה"כ, החל מ- 8/99 (שנת העבודה השניה) ועד תום עבודתה ועל הנתבעת לשלם לה את התוספת בשיעורה זה. תביעת התובעת, ככל שהיא מתייחסת לתוספת הוותק בשיעור העולה על הסך הנ"ל - לא הוכחה ונדחית. התביעה לפיצויי פיטורין נזכיר, כי נטל ההוכחה לגבי טענת פיטורין - מוטל במלואו על העובד, הטוען כי פוטר. האם הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה כאמור? 14. אין מחלוקת, כי בתאריך 19.11.01 פוטרה התובעת ע"י מנהל העבודה האחראי על עובדי הנתבעת בביה"ח רמב"ם, מר יוסף, לאחר שסירבה לעבור ממשמרת הערב בה עבדה למשמרת בוקר. אין גם מחלוקת, כי בפגישה אשר התקיימה בין התובעת למר קוריסקי (מנהל סניף הצפון של הנתבעת), אליו פנתה התובעת בידעה, מסתמא, כי הוא המוסמך להחליט בענין פיטוריה - סוכם, בהסכמת התובעת, כי תשוב לעבודה וכי תשובץ במשמרת הבוקר בלא שייגרע משכרה. הפגישה התקיימה ביום 27.11.01. 15. בתאריך 28.11.01 התייצבה אכן התובעת לעבודה כמוסכם וגילתה, לטענתה, כי נעלי העבודה אשר הושארו על ידה בחדר נעול ברמב"ם ואשר מפתחותיו נמסרו על ידי התובעת לעובדת במשמרת אחריה - "נעלמו". הממונה, מר יוסף, סירב להתיר לה לעבוד ללא נעלי עבודה והורה לה לשוב למחרת, מצויידת בנעליים כנדרש. אליבא דתובעת פנתה בו ביום לייעוץ בהסתדרות ובהתאם לעצתו של מר אדמון מן ההסתדרות שבה למחרת לעבודה, ללא נעליים ועמדה על כך כי הנתבעת תספק לה תקציב לרכישת נעלי עבודה. עפ"י האמור בכתב התביעה "מנהל העבודה לא רק שסירב להקצות לה כספים לרכישת נעליים, אלא פיטר אותה שנית ללא הודעה מוקדמת". 16. הגם שהתובעת הייתה מיוצגת בהליך זה, לא ניתנו בכתב התביעה פירוט או הבהרה כלשהם באשר לאקט ה"פיטורין" לו טענה התובעת. בתצהיר עדותה הראשית העידה: "המנהל יוסף לא רק שסירב ליתן לי כסף לקנות הנעליים (הוא אמר לי : "מה אני חמור לתת לך כסף?") אלא אף פיטר אותי מהעבודה. הוא אמר לי במפורש כי אני מפוטרת מהעבודה". דא עקא, שבחקירתה הנגדית בביה"ד, עת התבקשה להבהיר במפורש מה נאמר לה הבהירה : "יוסי אמר שהוא עובד כמו חמור ואין לו כסף לנעלי עבודה ואת בת זונה ויכולה ללכת הביתה... הוא לא אמר לי דבר מעבר לכך...". (במאמר מוסגר נעיר, כי ביה"ד מצר על הסגנון והנוסח אשר הוכתבו לפרוטוקול). בשלב זה הוסיפה התובעת : "לא חזרתי לעבודה משום שהעליבו אותי...אחרי המילים האלה לא רציתי לחזור לעבודה...אמרתי שאלך להסתדרות ואספר איך הוא מתנהג עם העובדים". 17. לגרסת התובעת פנתה שוב להסתדרות והפעם סיכמה עם נציג ההסתדרות, מר אדמון, כי "יפעל לקבלת מכתב פיטורין ואישור העסקה ואם לא יתנו מכתב פיטורים, הוא יעזור בהגשת תביעה נגד הנתבעת". לגרסתה, "בניגוד להבטחתו" (?), סיכם מר אדמון עם מר קוריסקי על שובה של התובעת לעבודה ואף קיבל הבטחה מפורשת לספק לתובעת נעלי עבודה, הכל כמפורט במכתבו לתובעת מ - 6.1.02. 18. אין מחלוקת, כי התובעת לא שבה לעבודה, על אף הסיכום, שתוכנו הודע לה. עת נשאלה בביה"ד מדוע לא שבה לעבודה, לאור הסיכום וההבטחה, טענה כאמור, כי החליטה לא לחזור: "... החלטתי לא לחזור יותר לעבודה... אני לא חזרתי כיוון שהם העליבו אותי"". נעיר, כי גרסה אחרונה זאת בדבר ה"עלבון" והגורם לו, צצה ועלתה לראשונה בביה"ד, בלא שהובא לה זכר קודם לכן ואין היא מהימנה עלינו. גרסתה הכבושה והעמומה של התובעת, אשר הסתפקה לאורך כל הדרך באמירה סתמית וכללית, כי "פוטרה" התגלתה, בסיכומו של דבר, כהחלטה שלה - לא לחזור עוד לעבודה, הגם שהנתבעת, באמצעות מנהליה המוסמכים, הבהירה במפורש, כי אין היא כלל מפוטרת וכי עליה לחזור לעבודה, תוך מתן התחייבות ברורה וחד משמעית לציידה בנעלי עבודה - על חשבון הנתבעת, הכל כמפורט במכתב הנתבעת אל נציג ההסתדרות מיום 13.12.01 (צורף לתצהירי הנתבעת). כזכור, מכתב זה של הנתבעת נכתב בתשובה למכתב אשר נשלח בשם התובעת ע"י מר אדמון מן ההסתדרות ובו התבקשה הנתבעת להעסיק את התובעת או, לחילופין, לציידה במכתב פיטורין. גרסת התובעת, כי המכתב נכתב בניגוד לרצונה - אינה מקובלת עלינו. נציג ההסתדרות, הוסמך, מסתמא, ע"י התובעת לפנות, בשמה ומטעמה, אל הנתבעת ולבוא עמה בדין ודברים לגבי שובה לעבודה ככל שיסופקו נעלי עבודה. וכי מה לו, לנציג ההסתדרות,לכתוב בשם התובעת דברים שהם בניגוד לרצונה ובניגוד למוסכם עמה? התובעת, מטעמים השמורים עמה ועל אף שהיתה מיוצגת בהליך זה - לא טרחה להשמיע את עדותו של מר אדמון בביה"ד. אמנם, מר אדמון הוזמן, אך ב"כ התובעת הודיע, כי הוא מוותר על עדותו ומסתפק בעדויות בן התובעת וחתנה (שאין בהן כדי להשליך על הענין). סבורים אנו, כי הדברים מדברים בעד עצמם. 19. בסיכומו של דבר התרשמנו, כי התובעת נשלחה לביתה ביום 28.11.01 אך ורק משום שלא הייתה מצויידת בנעלי עבודה. התובעת התבקשה לשוב למחרת, לעבודה הסדירה, מצויידת בנעליים. התובעת עמדה על כך, כי הנתבעת תממן את רכישת הנעליים ומשסורבה ע"י מר יוסף שחזר ושלח אותה לביתה באין נעלי עבודה, החליטה היא, מיוזמתה, שלא לשוב לעבודה. דא עקא, שבתיווכו של נציג ההסתדרות, נענתה הנתבעת, מסתמא, לדרישה והובטח לתובעת מפורשות (בכתב) כי הנתבעת אכן תספק לתובעת את הנעליים הדרושות. התובעת נדרשה לשוב לעבודה מיידית. בנסיבות אלו, משהובהר לתובעת, על ידי מנהליה המוסמכים של הנתבעת, כי עבודתה לא הופסקה וכי נענית אף דרישתה, הרי הוסר כל מכשול לשובה לעבודה. משלא שבה התובעת לעבודה לאחר כל אלה, מה גם נוכח הצהרתה, כי היא זו שהחליטה לא לחזור יותר - הרי מדובר בהתפטרות. "הסיבה" לאי שובה לעבוה לאחר קבלת מכתב התובעת, שהוזכרה על ידה לראשונה בביה"ד, על דרך "העלבון" בשל התבטאות "מעליבה" כביכול של האחראי מטעם הנתבעת כלפיה - אינה מהימנה עלינו נוכח העלאתה לראשונה בביה"ד, באין זכר לדברים קודם לכן, לא בכתב התביעה, לא בתצהיר עדותה הראשית ואף לא בתיעוד מזמן אמת, קרי - במכתבו של נציג ההסדרות אשר נכתב, ככלות הכל, בשמה ומטעמה וסביר, כי אם אכן התבטא מר יוסף כלפי התובעת באמירות משפילות ומעליבות, הייתה מדווחת על כך למר אדמון אליו פנתה, לדבריה, לייעוץ בסמוך ליום המקרה. לא זו בלבד שאין במכתב זכר לדברים, אלא שהנתבעת התבקשה במכתב להביע עמדתה בדבר שובה של התובעת לעבודה בכפוף לתיקון "המעוות" שהתבטא אליבא דתובעת, אך ורק באי אספקת נעלי עבודה ובאי תשלום תוספת כלשהיא שהסתבר, כי אין היא זכאית לה כלל. 20. בנסיבות אלו, באין תימוכין כלשהם לגרסת התובעת, משלא הזמינה אף את מר אדמון למתן עדות, אשר מן הסתם היה בה כדי לשפוך אור על הדברים ולענות על התמיהות העולות מגרסאות התובעת ועדותה ונוכח הכחשת הנתבעת לגבי גרסת התובעת, הרי לא הוכחה טענתה כי פוטרה. התביעה לפיצויי פיטורין - נדחית אפוא וממילא - נדחית אף התביעה לדמי הודעה מוקדמת. טענת הקיזוז של הנתבעת 21. בכתב הגנתה ביקשה הנתבעת לקזז, מכל סכום בו תחוייב, דמי הודעה מוקדמת בגין החלטת התובעת להתפטר והתפטרותה בפועל בלא הודעה כנדרש לנתבעת. נוכח קביעותינו דלעיל, משהתפטרה הנתבעת, בלא מתן הודעה מראש, אכן הזכות לנתבעת לקזז חלף הודעה מוקדמת מחיוביה כלפי התובעת עפ"י פס"ד זה. הנתבעת העמידה את סכום ההודעה המוקדמת על סך של 3,217 ₪, בלא מתן הסבר או הבהרה כלשהם לסכום ולדרך חישובו. חישוב ממוצע שכרה של התובעת ל - 12 חדשי עבודתה האחרונים מביא לסך של 2,817 ₪ בלבד וזהו שיעור דמי ההודעה המוקדמת המותר לקיזוז ע"י הנתבעת. 22. לסיכום ועל יסוד כל האמור לעיל במצטבר הננו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובעת : א. יתרת דמי הבראה בסך 277 ₪. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים לחדשים 8/98 - 3/99 בסך 1,964 ₪. ג. יתרת דמי חגים בסך 2,354 ₪. ד. תוספת ותק בסך 1,165 ₪. לסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ 1.12.99 ועד לסילוק המלא בפועל. כל תביעותיה האחרות של התובעת בתיק זה - נדחות. 23. לנתבעת הזכות לקזז מסה"כ חיוביה עפ"י פס"ד זה, כמפורט לעיל, את הסך 2,817 ₪ כאשר אף לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ 1.12.99 ועד לסילוק המלא בפועל. בסיכומו של דבר יהא אפוא על הנתבעת לשלם לתובעת את ההפרש בלבד, (לאחר הקיזוז), הכל כמפורט לעיל. 24. נוכח התוצאה עפ"י פס"ד זה - ישא כל צד בהוצאותיו. 25. לצדדים הזכות לערער על פסה"ד לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסה"ד. דמי הבראהחוב