התביעה 1. בפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 122,513 ₪ שעניינה של הסכם הלוואה שנחתם בין התובע לנתבע, כאשר, לפי הנטען, לא עמד הנתבע בהתחייבותו להחזרת סכום ההלוואה לתובע, חרף הצגת דרישות תשלום מטעמו. 2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והועברה להליך של סדר דין רגיל, לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, בהסכמה, וזאת בהתאם להחלטתה של כבוד הרשמת ג'מילה ג'בארין-כליפה מיום 19.06.2008. משניתנה לנתבע רשות להתגונן הגישו הצדדים את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, עליהם נחקרו בדיונים שהתקיימו בפניי. הצדדים לתביעה והעובדות העומדות בבסיסה 3. שחף דן (להלן: "שחף" או "התובע") התקשר עם אשור חנן (להלן: "אשור" או "חנן") בהסכם להלוואת סכום כספי בשקלים השווה ל- 25,000 $ (להלן: "ההלוואה"). לפי המוסכם, העביר התובע בתאריך 01.02.2006 לידיו של הנתבע את הסך של 25,000 $ אשר מהווים 116,600 ₪, בהתאם לשער מטבע יציג (דולר ארה"ב) לאותו מועד לפי פרסומי בנק ישראל (4.664), כפי שעולה מאישור ביצוע ההעברה הכספית (נספח א' לכתב התביעה). 4. הנתבע אישר את קבלת הסכום בתאריך 16.06.2006 ואף חתם על הסכם המאשר את קבלת הסכום והתחייב, במסגרתו, להחזרת סכום ההלוואה לתובע עד לחודש ינואר 2007. הסכם זה נעשה בכתב יד בו נרשמו הדברים הבאים "אני חנן אשור קיבלתי הלוואה של 25,000 $ משחף דן בינואר 2006. מתחייב להחזיר את כל הסכום בינואר 2007". (להלן: "ההסכם" או "כתב ההתחייבות"). משלא הוחזר סכום זה כמתחייב מההסכם, הוגשה תביעה זו. 5. אי-לכך, עותר התובע לחיוב הנתבע בסכום ההלוואה המקורי (בסך 116,600 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרביים בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 ותקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג- 2003, עד למועד התשלום בפועל, המחושבים על ידו בסך 122,513 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. 6. אוסיף ואציין, כי בין הצדדים קיימת מערכת יחסים מקבילה, במסגרתה הוקם עסק משותף לשני הצדדים בשם "החווה בנהלל- קפה", לעריכת וקיום אירועים שונים, החל משנת 2006 (להלן: "העסק המשותף") והרשום ברשויות המס על שמם של "שחף וחנן" כעוסק מורשה. גרסת התובע וטענותיו 7. נטען בתביעה, כי ההלוואה נשוא התביעה הינה, הלוואה אישית , עצמאית, נפרדת, שניתנה על-ידי התובע לנתבע, והאחרון תחייב להחזירה לאחר שהיא הועברה לחשבונו האישי באמצעות ביצוע "העברה בנקאית". 8. מתצהיר עדותו הראשית, טוען התובע כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים כעין משפחתית רבת שנים, במסגרתה הנתבע אומץ על-יד הוריו של התובע והיה כבן בית ושימש לתובע כאח גדול, דבר שהיווה מקור ובסיס לאמון הרב שרכש התובע לנתבע בכלל ולמתן ההלוואה נשוא התביעה בפרט. לשיטתו, הדבר אף מצא את ביטויו בתצהיר הנתבע עצמו. 9. לשיטת התובע, הנתבע הודה בחקירתו במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן בעצם ביצועה של העברת ההלוואה לחשבונו הפרטי, כאמור בחקירתו בפרוטוקול הדיון מיום 19.06.2008 (עמוד 2 שורות 32-33 ועמוד 3, שורות 1-3). 10. לעניין העסק המשותף, נטען כי כל הטענות המועלות על ידי הנתבע בהקשר זה, לפיהן הוא מנסה לקשור את ענייני העסק המשותף להלוואה האישית שניתנה, אינן רלוונטיות כלל ועיקר לתובענה נשוא הדיון כאן, מאחר ולעניין העסק המשותף קיימים הסכמים אשר נערכו בנפרד ובמנותק מנושא ההלוואה האישית. 11. עוד נטען, כי מדובר בהתחייבות אישית של התובע, כאשר לא נטען ולא צוין במסגרת כתב ההתחייבות, כי ההלוואה הייתה בעלת קשר ו/או זיקה לעסק המשותף, וכל ניסיון לייחס להתחייבות זו מימד של השקעה בעסק המשותף או הלוואה לעסק המשותף, כטענת הנתבע, דינה להידחות. 12. בנוסף נטען, כי ניסיונו של הנתבע לטעון להחזר ההלוואה שניתנה לטובת העסק באמצעות הוצאות שהוציא לטובת העסק המשותף דינה להיכשל, באשר התחייבותו של הנתבע להחזר ההלוואה, הינה מאוחרת לביצוע ההוצאות שנטען כי הוציאו ע"י הנתבע לטובת העסק המשותף, בסך 178,386 ₪, בשים לב לכך שההשקעה העסקית לא זכתה לכל זכר בכתב ההתחייבות. 13. באשר לאופן החזרת ההלוואה, נטען כי הנתבע התחייב כלפי לתובע להשבת ההלוואה בחודש ינואר 2007, לאחר שיתקבלו לידיו של הנתבע כספים מקרן הפנסיה משירות בתי הסוהר (להלן: "תשלומי קרן הפנסיה"). גרסת הנתבע וטענותיו 14. לשיטת הנתבע, כפי שעולה מתצהיר עדותו הראשית, מדובר בכספים שמהווים השקעה בעסק המשותף בין הצדדים. הנתבע מכחיש בתוקף את טענת התובע, כי ההלוואה הינה בעלת אופי אישי וכי הובטח שפירעונה יהיה מתשלומי קרן הפנסיה. 15. לדידו, מדובר במעין הלוואה שניתנה לטובת כינון ויסוד השותפות בעסק, שהייתה אמורה להיפרע רק כאשר השותפות תתחיל לשאת רווחים. לשיטתו, יחסיהם של הצדדים לפי השותפות היו בשיעורים של 75% לתובע ו- 25% לנתבע. הנתבע פירט בהרחבה את ההשקעות הכספיות שלו בעסק המשותף, ההלוואות שנתן לתובע, תשלומי דמי שכירות ותשלום הוצאות לסגירת החשבון המשותף של העסק, המסתכמים לטענתו בסך של 178,386 ₪, סכום שלשיטת הנתבע, חב לו התובע. לגרסתו, הכסף שהופקד בחשבונו, הוחזר לשותפות בדמות של מימון התשלומים המנויים והמאוזכרים לעיל. 16. באשר לנסיבות החתימה על כתב ההתחייבות, נטען כי מדובר במסמך שהושג תוך כדי "סחיטה", עת שהופתע הנתבע בהתפרצותו של התובע אל ישיבה שנערכה בין הנתבע ללקוחות שנועדה לתיאום קיום אירוע בעסק, בה דרש התובע באופן מפגיע את חתימת הנתבע על המסמך בכתב אגב התבטאות מתלהמת ובוטה כלפי הנתבע. הנתבע, אשר חש מבוכה, נתן את כתב ההתחייבות לתובע על מנת שיתאפשר לו להמשיך את הישיבה. 17. הנתבע מעלה טענות בדבר צורת ניהול קלוקלת של השותפות ע"י התובע, אשר גרמה לו, לטענתו, נזקים כספיים, המפורטים בהרחבה בסעיף 21 לתצהיר העדות הראשית מטעמו. לאור זאת, טוען הנתבע כי יש לקזז סכומים אלה מכל סכום שייקבע ע"י ביהמ"ש, כי הנתבע חייב לתובע (להלן: "טענת הקיזוז"). עדויות הצדדים 18. התובע והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. 19. בנוסף, מטעם הנתבע, צורף תצהיר עדות ראשית של אלפסי דני (להלן: "אלפסי"), אשר הועסק כעובד בעסק המשותף האמון על העניינים הלוגיסטיים והארגוניים של העסק. אלפסי הצהיר, כי התובע היה מציג מצג, לפיו הוא השותף הבכיר של העסק ביחס של 75% לטובתו ו- 25% לזכות הנתבע. עוד הצהיר אלפסי אודות התנהלותו הלא-ראויה והרשלנית של התובע בעסק המשותף, אשר גרמה, לטענתו, לנזקים והפסדים כספיים. אלפסי הצהיר, כי הוא היה עד לפגישה, במהלכה אמר התובע לנתבע, כי הוא השקיע בעסק 25,000 $, מעבר להשקעה מטעמו שביססה את יחסי השותפות בשיעור של 75%-25% וכי סכום זה יוחזר לתובע רק לאחר שהעסק יתחיל להרוויח כלכלית וכי בשום שלב מהפגישה הנ"ל לא צוין, כי מדובר בהלוואה אישית. 20. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות האחת בתאריך 16.06.2009 (להלן: "ישיבת ההוכחות הראשונה") והשנייה התקיימה בתאריך 19.09.2009 (להלן: "ישיבת ההוכחות השנייה"). בישיבה הראשונה נחקרו התובע, הנתבע ועד ההגנה דני. 21. בתום ישיבת ההוכחות הראשונה, לאחר שנשמעו עדויות התובע, הנתבע ואלפסי, ביקש ב"כ הנתבע לשקול להזמין לעדות עד נוסף, בשם בלעיש מאיר (להלן: "העד הנוסף" או "מאיר"), יועץ מס, שניהל את ספרי המס של השותפות, מן הטעם שנבצר ממנו להגיע לישיבת ההוכחות הראשונה בשל מצבו הבריאותי. משכך היו הנסיבות, החלטתי במעמד הדיון, להתיר לב"כ הנתבע למסור הודעה בה יודיע באם הוא עומד על זימון ושמיעת עדותו של העד הנוסף, לאחר שהעמדתי למול עיני עיקרון חקר האמת ואת העובדה, כי מדובר בעד שזומן כדין ע"י ב"כ הנתבע לישיבת ההוכחות האמורה (החלטה מיום 22.4.2009). כן הוריתי על העברת תמצית העדות הצפויה של העד הנוסף לעיונו של ב"כ התובע, כמבואר בהחלטתי המפורטת שם. הודעה כאמור לא איחרה לבוא, וביום 01.07.2009 עתר ב"כ הנתבע מבית המשפט לצוות על זימונו של העד הנוסף. בהחלטתי מיום 04.07.2009 התרתי את זימון העד הנוסף וקבעתי את התיק לישיבת הוכחות נוספת ליום 17.09.2009. לעניין זה אוסיף ואציין, כי בתאריך 12.07.2009, הגיש ב"כ התובע הודעה לביהמ"ש, בה ציין כי בתום ישיבת ההוכחות הראשונה, נודע לו כי העד הנוסף נכח באולם בית המשפט בבוקר יום הישיבה ובראשיתה, כאשר דבר זימונו הוסתר מן התובע ומבא-כוחו. טענות התובע בסיכומים 22. בסיכומיו, טוען התובע, כי הנתבע אישר את חתימתו על ההסכם וכי לא עלה בידו לסתור את האמור במסמך בכתב. כל טענותיו של הנתבע בהקשר זה הינן טענות בעל-פה שלפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני וההלכה הפסוקה, יש להוכיחן במסמך בכתב. עוד מפנה ב"כ התובע להלכה הפסוקה, לפיה אדם שחתם על הסכם ואישר את חתימתו, אינו יכול להשמיע טענות בכל הנוגע למהותו של ההסכם או תוכנו. כך המצב בענייננו, משאישר הנתבע, כי ערך במו ידיו את ההתחייבות בכתב ולא רק חתם עליה. 23. עוד נטען בסיכומי התובע, כי טענתו של הנתבע לפיה ההלוואה ניתנה לו על ידי התובע כהלוואה לעסק המשותף, מהווה הודאה והדחה שמעבירה את נטל השכנוע לגבי עובדות מדיחות אלו אל שכמו של הנתבע, נטל שבענייננו לא הורם, כך לשיטת התובע. 24. לעניין זימון העדים על ידי הנתבע נטען, כי לא ניתן על ידי ב"כ הנתבע הסבר המניח את הדעת מדוע לא ניתן היה לקבל את תצהירו של מאיר, העד הנוסף, בכתב, כאשר בסופו של יום, תצהיר כזה אכן ניתן. לשיטתו, יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט משמעותיות בשל צורת ניהול ההליך, בניגוד לכללי הפרוצדורה האזרחית. טענות הנתבע בסיכומים 25. לראשונה בסיכומיו, טען הנתבע, כי על נסיבות העניין שלפנינו יש להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 בדבר סדרי הדין ודיני הראיות, וזאת מאחר ועל-פי הצהרת הצדדים הניצים, בין השניים התקיים קשר משפחתי. כבר עתה אציין, כי דין טענה זו להידחות על הסף, וטוב היה עושה ב"כ הנתבע לו היה נמנע מלהשמיעה משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה. גם דין טענה להידחות לגופה, באשר אין כל תחולה או זיקה לחוק בתי המשפט לענייני משפחה על ענייננו, משלא הוכח בפניי כי הנתבע הינו בן משפחה, כהגדרת מונח זה בחוק הנ"ל. זאת ועוד, טענה זו אינה יכולה להישמע מקום שהנתבע בעצמו סותר אותה, שעה שהוא מבקש לייחס להלוואה נשוא הדיון פן עסקי גרידא. 26. בסיכומיו, היפנה הנתבע לעדויותיהם של עדי ההגנה מאיר ואלפסי אשר מהוות, לשיטתו, תמיכה, אישור וחיזוק למכביר בגרסתו. לטענתו, מדובר בעדויות ניטרליות, שאין למוסרי עדויות אלו כל אינטרס אישי בתוצאות ההליך. לדידו, עדויות אלו תומכות בעמדתו, כי הסכום של 25,000$ נשוא הדיון הינו ההלוואה/השקעה לעסק המשותף. 27. בנוסף נטען בסעיף 14 לסיכומים, כי "ההלוואה" שהתובע מנסה להציג כלל לא נעשתה בכתב. העברת הכסף בוצעה לחשבונו הפרטי של הנתבע במועד תחילת הפעילות העסקית של העסק המשותף, בתאריך 01.02.2006, כאשר לא היה לעסק חשבון נפרד, בעוד שההתחייבות בכתב, עליה תולה התובע את יהבו, כמבסס ההלוואה, נעשה רק ביום 10.06.2006, דהיינו כעבור למעלה מ-4 חודשים ממועד מתן ההלוואה (נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). 28. הנתבע הוסיף וטען בסיכומיו, כי הוא פנסיונר של שירות בתי הסוהר וכוחות הביטחון ואיננו זקוק להלוואות אישיות וכי במועדים הרלוונטיים לתביעה זו היו ברשותו מאות אלפי שקלים בבנק ולכן כלל לא נזקק לעזרתו הכלכלית של התובע (עמוד 19, ש' 31-32, עמוד 20 שורות 37-28 ועמוד 24 ש' 21-22). 29. עוד נטען, כי אין תחולה לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני על נסיבות המקרה שלפנינו לעניין המסמך בכתב. עם זאת, טוען הנתבע, כי חל החריג שבסעיף 82 (א) לחוק הפרוצדורה העותומאנית, לעניין פעולות שבין אנשים שקיימת ביניהם קרבה משפחתית או מעין משפחתית. 30. עוד טוען הנתבע בסיכומיו, כי בענייננו אין תחולה לכלל "ההודאה וההדחה", מאחר והנתבע כלל לא הודה שמדובר בהלוואה אישית וכי הודייתו התייחסה אך ורק לעצם העברת הכספים לחשבונו. אי-לכך, הנטל נותר על כתפיו של התובע להוכיח, כי מדובר בהלוואה אישית. 31. באשר לגוף המחלוקת, חזר הנתבע על שאר טענותיו, כפי שעמדתי עליהם דלעיל. דיון ומסקנות 32. לאחר שעיינתי במלוא טענות הצדדים, שקלתי את עדויותיהם והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי ולאחר שבחנתי את שלל הראיות שהוגשו לתיק, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה, כמפורט. 33. במסגרת הדיון עליי להידרש לשתי שאלות שלגביהן נטושה המחלוקת בין הצדדים בתיק, כדלקמן: האחת, עובדתית בעיקרה, לפיה יש לבחון לאיזו מטרה בוצעה ההעברה הבנקאית נשוא הדיון; באילו נסיבות חתם הנתבע על כתב ההתחייבות ומהי מטרת מתן ההלוואה. בהיקשר זה, יידרש ביהמ"ש להכרעה אילו מבין גרסאות הצדדים הניצים היא העדיפה. השנייה, משפטית בעיקרה, לפיה אם אכן מדובר בהלוואה, כטענת התובע, אזי יש לבחון איזו השלכה יש להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על התביעה שלפנינו. המתווה הנורמטיבי 34. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (להלן: "חוק הסדרת הלוואות") חל על מערכת היחסים בין מלווה כספים, למעט תאגיד בנקאי, ללווה, שאיננו תאגיד. ההסדר המשפטי של שוק ההלוואות החוץ בנקאיות טומן בחובו שני אינטרסים מנוגדים. מן העבר האחד של המתרס עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נולדה לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, דהיינו, מתן הלוואה לגורמים אשר אינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית. הכרה זו, במובלע, מניחה כי תנאי ההלוואה משקפים את הסיכום הגלום בה. מן העבר השני עומדת השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה, ולמנוע מן המלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ה"ח 2172; בר"ע 5889/95 קווי אשראי לישראל נ' וניני, פ"ד נא (1) 424 (1997); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח (3) 934 (2004); ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 24.06.2007) (להלן: "הלכת מיסטר מאני"). 35. החוק האמון על השגת האיזון האמור הוא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"). החוק נחקק על מנת להתגבר על כשלים ובעיות שהולידה המציאות, אך המצע הנורמטיבי, טרום חוק זה, לא מצא להם פתרונות נאותים. לעניין תכלית החוק, יפים הדברים הבאים: "עניינו העיקרי של החוק המוצע הוא ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות במה שקרוי 'השוק האפור'. עד כה היתה הימנעות מלהתערב בדרך החקיקה, בפעילות כלכלית זו מחמת שתי סיבות עיקריות: האחת, שבדרך זו מוענקות הלוואות לאנשים שהמערכת הבנקאית אינה מוכנה לתת להם אשראי בשל העדר בטחונות מספיקים, וכן שתנאי האשראי בשוק זה משקפים את רמת הסיכון הגבוהה; הסיבה השניה היתה, שקביעת שיעור מרבי של ריבית יש בה התערבות יתר בחופש ההתקשרות, ושניתן להסתפק בקביעה של חובת גילוי נאות של תנאי ההלוואה, לפי דיני החוזים. בנוסף לכך נראה היה כי ניתן למצוא סעד בבית המשפט על פי הנורמות הכלכליות של דיני החוזים בענין עושק והעדר תום לב. המציאות ראתה מקרים קשים שלא מצאו פתרון נאות במסגרת המשפטית הקיימת, ובתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות" (הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993, ה"ח 2172". 36. במטרה ליצור את האיזון הראוי, הוטלו בחוק הסדרת הלוואות מספר חובות על המלווה, ואלה נועדו להעניק ללווה את ההגנה האמורה. כך למשל נקבעה חובת הגילוי, שמהווה נדבך חשוב בתביעה לפי חוק זה. דוגמאות אחרות הן: הגבלות על העלות הממשית של האשראי לפי סעיף 5 לחוק, סדרי דין מיוחדים לפי סעיף 8 לחוק, דיני ראיות ייחודים לפי סעיף 13 לחוק ועוד. 37. חובת הגילוי (מופיעה בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות) דורשת מן המלווה לגלות ללווה במסגרת הסכם ההלוואה פרטים שונים, כאשר הרלוונטיים מביניהם לענייננו הם: "3. חובת גילוי (א) מלווה, העומד לחתום על חוזה הלוואה עם לווה, יתן לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו עותק חתום ממנו לאחר החתימה; (ב) חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של הפרטים האלה: (1) שמות המלווה והלווה, ומעניהם המלאים; (2) סכום ההלוואה; (3) הסכום שקיבל הלווה בפועל; (4) שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פרעון ההלוואה; (5) ... (9) תקופת ההלוואה, וסכומי התשלומים לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; (10) הצעדים, על פי הדין ועל פי החוזה, שרשאי המלווה לנקוט בשל אי תשלום במועד, לרבות העמדת הלוואה לפרעון מיידי, והתנאים לנקיטת צעדים אלה; 38. חובת הגילוי מחייבת, כי הפרטים האמורים יופיעו בכתב בחוזה ההלוואה, מכוח סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות הדורש מסמך בכתב (ה"פ (ת"א) 10355/09 ליבוביץ נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 5.3.00); ת"א (ת"א) 180327/99 ערסאן נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 22.5.02), וכן הלכת מיסטר מאני שלעיל). מדובר בחובת גילוי קוגנטית, ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה (ת"א (ת"א) 45290/04 ע.כ. אשראי ופתוח (1994) בעמ"מ נ' בועז הראל, תק-של 2006(4) 13836 (2006); ובעניין הלכת מיסטר מאני שלעיל). 39. לצד חובת הגילוי מכח חוק הסדרת הלוואות, מוטלת על המלווה גם חובת הגילוי הכללית מכוח חוק החוזים (סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים), המקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בשוק הלוואות אפור ושעה שיש פערי כוחות בין הצדדים. 40. המחוקק, מתוך החשיבות הרבה אותה הוא מייחס לחובת הגילוי בהלוואות חוץ בנקאיות, העניק בחוק הסדרת הלוואות שני נתיבים בהם יכול לילך לווה בבואו לקבל סעד בגין הפרת חובת הגילוי מצידו של המלווה. הראשון שבהם הוא סעיף 4 לחוק הסדרת הלוואות הקובע, כי על מקרה בו הופרה חובת הגילוי, חלות הוראות סעיף 12 ו-15 לחוק החוזים אשר מאפשרות ללווה לבטל את חוזה ההלוואה. השני שבהם הוא המעוגן בסעיף 9 לחוק הסדרת הלוואות, הקובע הוראות לביטול או שינוי תנאי בבית המשפט, שאף הוא מוביל לתוצאה זהה. סעיף 9(א) לחוק מאפשר, אפוא, במידה והופרה חובת הגילוי, לבטל את החוזה או לשנותו. להבדיל מהסעד הניתן מכוח סעיף 15 לחוק החוזים, שנתון לשיקול דעת הצד המוטעה, הסעד הניתן מכוח סעיף 9(א) הוא תולדה של שיקול דעתו של בית המשפט. כאמור, בידי בית המשפט מונחת הבחירה אם לבטל את החוזה או רק לשנותו במידה הנדרשת כדי להתאימה לדרישות החוק. 41. חובת גילוי כאמור לעיל, כפופה גם היא לכללי מניעות שונים, החשוב מהם לסוגיה המונחת בפניי הינו נסיבות החתימה על חוזה ההלוואה. לעניין זה אפנה להלכה הפסוקה לפיה, צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שקראו או תוך הסתמכות עיוורת על צד ג', מנוע מלטעון להפרת חובת הגילוי, שכן מנקודת מבט משפטית ואף מבחינה לוגית, לא ניתן לומר כי צד לחוזה שלא ראו, הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי (ת"א (חיפה) 284/05 RUTH SIMON SHARP נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(2), 1385). אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ומי שלא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 (1965) וכן ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591 (1999)). 42. עוד נקבע, כי יזהר החותם, ויזכור כי באם אכן לא יקרא את החוזה לא תעמוד לו, בדרך כלל, הגנת ההטעיה, כאמור לעיל. הטעיה תתכן רק מקום שצד לחוזה עשה את המוטל עליו, בין אם מדובר בקריאת החוזה ובין אם מדובר בחובה אחרת, והטעות נגרמה עקב מחדלו או מעשהו של הצד השני לחוזה. נפסק, כי בית המשפט יתחשב גם כן ביחסי הכוחות בין הצדדים. בעניין רייז שלעיל נאמרו הדברים הבאים: "מערכת היחסים בין הלווה, הזקוק- לעיתים באופן נואש- להלוואה, ואינו יכול להשיגה אלא בדרך חוץ- בנקאית, לבין המלווה, פותחת פתח לניצול לרעה של הבדלי הכוח ושל הפער ביכולת המיקוח. הותרת הלווה בלא מערכת של הגנות סטטוטוריות, כפי שהן מפורשות בפסיקה, עלולה להרבות מצבים שבהם ייכנסו הלווים למערכות יחסים חוזיות חד-צדדיות, בלתי הוגנות- ובלתי יעילות. לווים אלה עלולים לשקוע, עד מהרה, בבוץ תובעני וטובעני, שאין ממנו מוצא". 43. יחד עם זאת, החוק מסייג את תחולת חלק מסעיפיו, בהתאם לסעיף 15 לחוק, בהתקיימן של שתי חלופות. האחת, כאשר המלווה נתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק או אז לא יחולו הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לחוק בדבר חובת עריכת חוזה בכתב, חובת הגילוי, וכן בדבר זכות המלווה להקדמת מועד הפירעון. משמע, חוק הסדרת הלוואות אינו פוטר את המלווה מחובת הגילוי האמורה, למעט במצב בו מדובר במלווה שנתן הלוואה שלא דרך עיסוק. החלופה השנייה, כאשר "הלוואה שהסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על 25,000 ₪ או על כל סכום אחר שקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר, ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". לפי חלופה זו, ההגנות שבסעיפים 5 ו- 6 לחוק (שיעור עלות אשראי מרבי והגבלה על ריבית פיגורים) אינן חלות על לווה שסכום ההלוואה שקיבל בפועל עולה על 25,000 ₪, וזאת בהתאם לתכלית החוק, להגן על לווים קטנים מפני ניצול מצוקתם (ע"א 1259/05 סאלח עג'מי נ' פואנקינוס, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 05.10.2006). 44. הלכה פסוקה היא, כי "אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק" (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (לא פורסם)). אך מנגד גם תוצאה, לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת, יודע מתחילה, כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה (רע"א 2132/09 אברהם אריה נ' ארנון בס, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 08.07.2009)). בהלוואות כאלה, משבאו לעולם, יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על-ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו (דברי כב' השופט א' רובינשטיין בעניין הלכת מיסטר מאני שלעיל). 45. במסגרת זו, קבע המחוקק בסעיף 8 לחוק, סדרי דין מיוחדים למקרים בהם מבקש המלווה להגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שטר שנמסר לפירעון הלוואה חוץ בנקאית או במקרה שבו הגיש מלווה תובענה בבית משפט כנגד לווה. לפיכך קובע סעיף 8 לחוק בזו הלשון: "(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה ההלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין. (ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה: (1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב); (2) התשלומים ששילם הלווה לפרעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום; (3) יתרת החוב במועד הגשת התובענה; (4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה; (5) כל סכום שמועד פרעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה; (6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר". 46. בנוסף, כאמור, שומה על המלווה לפרט את הפרטים שנקבעו בס"ק (1)-(6) לסעיף 8 לחוק. בע"א (ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.01.2009) נקבע, כי עניינו של סעיף 8 לחוק אינו בהיבט הפרוצדוראלי בלבד אלא יש לו היבט מהותי, לרבות בהתחשב בהוראות האחרות שבחוק: "בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא, ענינו של סעיף 8 אינו בהיבט הפרוצדוראלי בלבד אלא יש בו היבט מהותי, לרבות בהתחשב בהוראות האחרות שבחוק. כפי שנקבע בע"א (ת"א) 1834/06 קי ג'י צ'ינג' בע"מ נ' בס ארנון (ט.פ. מיום 30.4.06) ע"י כב' השופטת דותן, במסגרת תביעה שבין החברה למערער, 'מטרת סעיפים 3 ו-8 דלעיל, חיובו של המלווה על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות לגילוי מלא של כל פרטי ההלוואה, הן בשלב החוזי והן בעת הגשת כתב התביעה או הבקשה לביצוע שטר, שעילתה בחוזה הלוואה חוץ בנקאית". 47. ודוק: על התובע להציג את התשתית העובדתית כתנאי מוקדם לדיון בתביעתו. לא הנתבע צריך להציב תשתית עובדתית ביחס לסכומי ההלוואות, תנאיהן, ואשר נפרע מהם. הנטל מוטל על התובע-המלווה, כולל נטל של הצגת מסמכים בכתובים המצביעים אודות אשר טוען הוא לו (ראו: עניין בס ארנון שלעיל). כך נקבע, כי "מעת שקיימת מחלוקת בין הצדדים, מהי ההלוואה שבגינם ניתנה ההלוואה, מי היה נותן ההלוואה ומה היו תנאיה- על התובע למלא את כל הנדרש לפי סעיף 8 לחוק. בכל מקרה עליו להציג את חוזה ההלוואה על מנת להציב את אותה תשתית עובדתית ראשונית הנדרשת ממנו לפי סעיף 8 לחוק. תשתית זאת חייבת להיות בהתאם לסעיף 2 לחוק, אשר הינה הוראה מהותית ומעת שהצד שכנגד חולק על אשר ייטען בעל-פה המלווה שוב לא ניתן יהיה לקבוע מהי ההלוואה, נסיבותיה ותנאיה". 48. סעיף 1 לחוק קובע, כי כל נותן הלוואה הינו בגדר מלווה לפי החוק, שככל שאינו תאגיד בנקאי. עם זאת, חובת חוזה ההלוואה בכתב לא תחול על מלווה שנותן הלוואה שלא בדרך עיסוק, כהוראת סעיף 15 לחוק. "דהיינו הכלל הינו, כי מי שנותן הלוואה וראו אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כן הדבר"-(עניין בס ארנון). 49. עוד נפסק, כי בניגוד לסעיף 9 לחוק, אשר קובע כאמור מנגנון במקרה של אי מילוי אחר סעיפים 5-7 לחוק, בסעיף 8 לא קבע המחוקק סנקציה מפורשת במקרה של אי עמידה בסדרי הדין שנקבעו בו. עם זאת, אין לראות בשתיקתו של המחוקק בעניין זה משום רצון להקל עם המלווה או לוותר על תנאי הסף האמור (שם, בעניין בס ארנון). 50. כן נקבע, כי אם התובע (במקרה שבו הגיש מלווה תובענה בבית משפט כנגד לווה) או מבקש בקשת הביצוע של השטר, עומד על טענתו כי לא מדובר בתובענה שהחוק חל עליה, לא יהיה מנוס מלברר תחילה מהי אכן המסגרת המשפטית בה אנו מצויים. האם המסגרת המשפטית של החוק או מסגרת שמחוצה לו. ודוק, המסגרת המשפטית שונה בכל אחד מהמקרים הללו, הואיל והעילה שונה. יתר על כן, על בית המשפט, מיוזמתו, להידרש לסוגיה זאת, ולא להותירה ללא מענה ולדון בתביעה כאילו הטענה לא נטענה או לדון בכל הסוגיות גם יחד (ראה עניין בס ארנון שם דובר על שטרות שניתנו כתמורה/בטוחה להלוואה חוץ בנקאית). מן הכלל אל הפרט 51. כעת אבחון את המקרה המונח בפניי לפי ההלכות בפסיקה וסעיפי החוק שעמדתי עליהם לעיל. ראשית אסיר מדרכי את המחלוקות העובדתיות שנטושות בין הצדדים שעיקרן נעוץ במהותה ואופייה של ההלוואה נשוא התביעה ונסיבות עריכת הסכם ההלוואה וחתימתו. הלוואה עסקית האומנם? 52. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע העביר ביום 10.02.2006 לחשבונו האישי של הנתבע סכום כספי בסך של 25,000 $. מחומר הראיות שהונח בפניי עולה, כי בין הצדדים נערך ביום 16.06.2006 הסכם הלוואה בכתב, במסגרתו אישר הנתבע כי קיבל לידיו מן התובע הלוואה בגובה של 25,000$ והתחייב לפירעונה במועד קבוע וידוע מראש (ינואר 2007). 53. הנתבע הודה, בריש גלי, כי הסכם ההלוואה נערך בכתב ידו ובחתימתו. יחד עם זאת, טען הנתבע, כי ההלוואה נשוא התביעה אינה הלוואה אישית אלא השקעת כספים לעסק המשותף וכי חתימתו על הסכם ההלוואה נעשתה תוך "סחיטה". 54. כך העיד הנתבע בחקירה נגדית אודות נסיבות החתימה על הסכם ההלוואה: "ש. אני מציג לך את נספח ג' לתצהיר התובע שהינו הסכם ההתחייבות של החזר ההלוואה, אתה מזהה אותו. ת. כן. ש. אני מציג בפניך את המקור של המסמך. ת. כן. ש. מי כתב אותו. ת. אני". (הדגשה לא במקור - עמ' 22, ש' 7-13). 55. הנתבע המשיך והעיד, כי : "אני כתבתי אותו בזמן שישבתי עם לקוח והתובע הגיע מבחוץ מאזור החניה, הוא ישב והתחיל להציק בנושא של לכתוב, אי אפשר היה לתקשר איתו והרגשתי לא נעים. זה נעשה לאחר שישבנו איתו מספר פעמים וניסינו להציל את המקום ... והייתי חייב לעשות זאת כדי שיעזוב אותי וילך" (הדגשה לא במקור - עמ' 22, שורות 13-17). 56. אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה חתימתו על הסכם ההלוואה באה בעקבות "סחיטה" שאליה נקלע מצד התובע אשר אילץ אותו, כך לטענתו, לחתום על החוזה בכתב. כבר עמדנו על כך, שהנתבע בעצמו ערך וחתם על הסכם ההלוואה, ומשכך כל טענותיו בנוגע למהות ההסכם או תוכנו אינן יכולות לעמוד לו. כאמור, ההלכה הפסוקה, לפיה אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חתם ובמה התחייב, חלה על נסיבות המקרה שבפנינו מקל וחומר, כאשר המסמך בכתב נערך על ידי הנתבע בעצמו. 57. אוסיף ואציין, כי לא שוכנעתי שעריכת הסכם ההלוואה ע"י הנתבע נעשתה תוך "סחיטה". לאחר שבחנתי בקפידה את עדות הנתבע לעניין עריכת הסכם ההלוואה ונסיבות חתימתו, לא שוכנעתי כי התקיימה בענייננו אחת העילות המנויות בחוק החוזים, כגון עושק, רמייה, אילוץ וכדומה, אשר מצדיקות את בטלות החוזה ו/או ביטולו. בענייננו בחר הנתבע לחתום על הסכם ההלוואה אחר דרישתו של התובע להעלות על הכתב את מתן ההלוואה וההתחייבות להשבתה, דרישה אשר באה בעיתוי שלא היה נוח לנתבע (ראו עדות הנתבע בעמ' 22 ש' 22-32). 58. עוד לא שוכנעתי, כי "הסחיטה" שמתאר הנתבע הן בתצהיר עדותו הראשית והן בעדותו בפניי, היוותה הסיבה להיעדר עיגון לאופייה העסקי של ההלוואה בהסכם בכתב שנערך בין הצדדים. חיזוק לכך אני מוצאת דווקא בהתנהלות הנתבע לאחר החתימה על הסכם ההלוואה. הנתבע מעולם לא שלח לתובע הודעה על ביטול ההתחייבות, לא כל שכן מייד עם הסרת "הסחיטה" או אי-הנוחות, כטענתו. הנתבע אף לא הגיש תלונה למשטרה כנגד התובע בגין "סחיטה". לאור האמור, אני קובעת, כי הסכם ההלוואה נחתם על ידי הנתבע מרצון מלא, טוב וחופשי, על-פי שיקול דעתו, ומטעמיו הוא. 59. באשר לאופייה של ההלוואה, מחד קיימת גרסתו של התובע, כפי שמצאה את ביטויה בתצהיר העדות הראשית מטעמו ובעדותו בפניי, מהן עולה, כי ההלוואה נשוא הדיון הינה הלוואה אישית, אשר ניתנה לנתבע, על-פי ובהתאם לבקשתו, כאשר ההיכרות רבת השנים עם הנתבע, אופי הקשר שהתקיים בינו לבין התובע והאימון הרב שרכש התובע כלפי הנתבע, היוו המקור והבסיס למתן ההלוואה. 60. לצידה של מערכת יחסים מעין משפחתית ששררה ביניהם, נקטו הצדדים בצעדיהם הראשונים לקראת יסודו והקמתו של עסק משותף, אשר בסופו של יום לא צלח, כאשר כל אחד מהצדדים מנסה לגלגל את האחריות לכישלון העסק אל כתפיו של הצד השני. לעניין זה אציין, כי שתי מערכות אלו, עומדות לבחינה בבסיס תביעה זו, שכן לשיטת התובע ההלוואה הינה הלוואה אישית שאינה קשורה למערכת היחסים העסקית שהתקיימה ביניהם ושאינה מוכחשת כלל וכלל על ידו. 61. מנגד, עומדת גרסתו של הנתבע, לפיה ההלוואה נשוא הדיון ניתנה כהשקעת כספים לעסק המשותף שניהל יחד עם התובע. 62. עליי לציין, כי עמדת התובע לגבי מהות ההלוואה ואופייה הייתה מוצקה ועקבית לאורך כל הדרך, ועל כן אני נותנת בה אימון רב. לעומת זאת, גרסתו של הנתבע, בהקשר זה, לא הייתה אחידה ועקבית. מחד, מגדיר הנתבע את ההלוואה נשוא התביעה כהשקעת כספים בעסק (סעיף 6 לתצהיר עדות ראשית) ובאותה נשימה אוחז הנתבע בטענה, כי ההלוואה הינה הלוואה לטובת העסק המשותף (עמ' 19 ש' 15 לפרוט' מיום 16.06.2009, עמ' 3 ש' 14-20 לפרוט' מיום 19.06.2008). נהיר, כי מדובר בגרסאות עובדתיות העומדות אחת כנגד רעותה, וככאלו הן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מכל מקום, בין אם מדובר בהלוואה עסקית ובין אם מדובר בהשקעה עסקית, טענות אלו אף עומדות בסתירה לקו ההגנה בו נקט הנתבע לאורך כל ההליך, עת טען כי החתימה על הסכם ההלוואה נעשה תוך "סחיטה", שכן מה הבסיס לסחיטה אם מדובר בהלוואה לצורך מימון העסק ששני הצדדים שותפים לו. סתירה נוספת בגרסת הנתבע מצאתי בזיקה לסכום כספי נוסף בסך של 48,000$ שהשקיע התובע בעסק המשותף. גם בהקשר זה, מסר הנתבע גרסאות נוגדות. בדיון שהתקיים בבקשת רשות להתגונן ביום 19.06.2008 הודה הנתבע, כי התובע השקיע בעסק סך של 48,000$ (עמ' 3, ש' 5-6 ). דא עקא, בישיבת ההוכחות הראשונה שלל הנתבע בחקירה נגדית, כי התובע העניק לעסק סכום כספי של 48,000$ (עמ' 18, ש' 25-26 לפרוט' מיום 19.06.2009). למיותר לציין, כי הפרכות שנתגלו בעמדת הנתבע, כפי שתוארו לעיל, יש בהן כדי לקעקע את גרסתו, עד כדי נטילת מהימנותה. 63. לאור האמור, עדיפה בעיניי גרסתו של התובע, לפיה הלוואה הינה אישית, על פני גרסת הנתבע, לפיה ההלוואה נשוא התביעה הייתה בעלת אופי עסקי. 64. ודוק: הנטל להוכיח, כי ההלוואה הינה בעלת אופי עסקי גרידא מוטלת על שכמי הנתבע, ובנסיבות העניין שלפנינו לא עמד האחרון בנטל זה. 65. חיזוק נוסף למסקנתי האמורה, מוצאת אני בעובדה כי הצדדים ערכו הסכם בנוגע לעסק המשותף בתאריך 24.12.2006 (נספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע), דהיינו כשנה לאחר הענקת ההלוואה נשוא התביעה וחצי שנה לאחר החתימה על הסכם ההלוואה. העובדה, כי הנתבע היה צד להסכם שותפות הנוגע לעסק מעידה על כך שהצדדים ניהלו את ענייני העסק המשותף בהסכם עצמאי ונפרד במובחן ובמנותק מההלוואה האישית שהייתה ביניהם. הדעת נותנת, שאם אכן הייתה ההלוואה מיועדת לעסק בלבד ומשוללת כל פן אישי, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם השותפות. העדר עיגון לכך בהסכם השותפות, כאמור, תורם להנחה, כי ההלוואה לא הייתה קשורה לעסק כלל ועיקר. 66. יתרה מזו, הנתבע טען כי יש לנכות את השקעותיו בעסק המשותף מסכום ההלוואה אשר ניתנה, לטענתו, לטובת העסק המשותף וכי הוא מצוי בהשקעה עודפת בעסק ביחס להשקעותיו של התובע. הנתבע צירף לתצהירו אסופה של חשבוניות המעידות, לטענתו, על הוצאות שהוציא לטובת העסק המשותף. עיון בחשבוניות מלמד, כי הסכם ההלוואה הינו מאוחר לביצוע ההוצאות הנטענות לטובת העסק המשותף. דא עקא, לא היה להוצאות העסקיות הללו כל זכר בהסכם ההלוואה. גם עובדה זו תומכת במסקנה, כי ההלוואה ניתנה ללא קשר לעסק המשותף. 67. בנוסף על כל האמור לעיל, מאפילה חזקה ראייתית הפועלת כנגד הנתבע. הנתבע נמנע מלהציג בפני ביהמ"ש מסמכים רלוונטיים מתיק השותפות, אף שיועץ המס מאיר הגיע למתן עדות מטעמו בביהמ"ש. מתיק העסק ניתן היה ללמוד באם קיים קשר בין ההלוואה נשוא התביעה לבין העסק המשותף, אם לאו, וכן ההוצאות העסקיות שהוציא העסק המשותף ואשר מקורן בהלוואה הנ"ל, כך לטענת הנתבע. מדובר במידע שאמור להימצא אצל יועץ המס מאיר ולא הובאה כל סיבה סבירה להימנעות מהצגת מידע זה (ראו: העדות של מאיר בעמ' 35 שורות 24-30). בנסיבות אלו, יש מקום לקבוע עפ"י ההלכה הפסוקה הקיימת בנושא כי הימנעות צד מהבאת ראיות שהיו יכולות לסייע בהוכחת טענותיו, במיוחד כאשר מדובר בטענה מרכזית העומדת ביסוד ההגנה, ראוי שתיזקף לחובתו. 68. מטעם הנתבע העידו שני עדי הגנה אלפסי ומאיר. הנתבע טוען בסיכומיו, כי יש בעדויות אלו כדי להוות חיזוק ואישור למכביר בגרסתו. בחנתי בקפידה את העדויות של אלפסי ומאיר, ברם אינני שותפה לדעתו של ב"כ הנתבע, משמצאתי כי לא ניתן לבסס על סמך עדויות אלו ממצאים, כפי שיובהר להלן. 69. באשר לעדותו של אלפסי, בסעיף 12 לתצהיר העדות הראשית מטעמו ציין אלפסי, כי השתתף בפגישה עסקית ביחד עם התובע והנתבע, במהלכה שמע את התובע אומר כי השקיע בעסק המשותף סכום כספי ראשוני בסך של 25,000 $ אשר שימש לרכישת ציוד ואמצעים שונים להתחלת פעילותו של העסק. דא עקא, בחקירתו הנגדית כשנשאל ע"י ב"כ התובע אודות הכסף שהשקיע התובע בעסק, חזר בו אלפסי מן האמור בתצהירו ושלל כל ידיעה אודות ההשקעה של התובע בעסק, מהותה, שיעורה ותנאי תשלומה. אלפסי העיד, כי : "ש. אתה יודע כמה כסף השקיע חנן בעסק? ת. לא יכול להגיד עד האגורה האחרונה אני יודע 25% שזה החלק שלו. אני לא יכול להגיד סכום מדויק... ש. אתה יודע כמה התובע השקיע בעסק. ת. אני יודע רק מכתב התביעה. אני יודע שהתובע היה 75%, והנתבע היה 25% זאת אני יודע בוודאות. ש. אין לך מושג כמה התובע השקיע בעסק ת. אין לי מושג. (הדגשה לא במקור- עמוד 25 שורה 29 ואילך ועמוד 26 שורות 1-6). 70. לעומת זאת, מאיר העיד, כי התובע העביר לחשבונו הפרטי של הנתבע סכום כספי בסך של 25,000$ ששימש כהשקעה בעסק המשותף. עדותו של מאיר באשר למהות ההלוואה ואופן נתינתה, עלתה בשלב מאוחר יחסית של ההתדיינות לאחר שכבר נשמעו עדויות התובע, הנתבע ואלפסי. גרסה זו הופיעה לראשונה בביהמ"ש (חקירה ראשית) וכלל לא נטענה בכתב ההגנה של הנתבע, לא כל שכן במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, על אף שדובר בעדות חשובה הנוגעת לסוגיה מרכזית המצויה במחלוקת. גרסה זו הינה בגדר עדות כבושה ולפיכך אינני מקבלת אותה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בספרו של י. קדמי "על ראיות" חלק ראשון בעמ' 261: "הכלל הוא: עדות כבושה, ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש עדותו חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע על שומה נכבשה העדות עת רבה, מדוע החליט העד לחשפה". הנתבע לא סיפק הסברים, לא כל שכן הסברים סבירים ומניחים את הדעת, מדוע לעדות של מאיר לא בא כל זכר בכתבי טענותיו. 71. כראיה לטענותיו, הציג מאיר טפסי ריכוז וחשבוניות מס (נ/2), שלגביהם נטען כי הם חתומים ע"י התובע וכי הוגשו לשלטונות המס. ברם, במהלך חקירתו הנגדית של מאיר, התברר, כי ייתכן ומסמכים אלה כלל לא הוגשו לרשויות המס (עמוד 34, שורות 11-12), ולפיכך אין בכוחם כדי להועיל לגרסת הנתבע. 72. מאיר הוסיף וטען בחקירה ראשית, כי ההלוואה בסך של 25,000$ שהעניק התובע לטענתו לעסק המשותף שימשה כמקור לתשלום ההוצאות השוטפות המפורטות במוצג נ/2. דא עקא, במענה לשאלת ביהמ"ש סתר מאיר את עדותו שמסר בחקירה הראשית והודה, כי אינו יודע באם ההוצאות העסקיות המצוינות ב- נ/2 שייכות להלוואה נשוא התביעה, אם לאו (עמו' 31, ש' 7-8). גם מטעם זה, לא ניתן לייחס לעדות של מאיר משקל ראייתי סגולי. 73. כרסום נוסף בגרסתו של מאיר אני מוצאת בהימנעותו מהצגת מלוא תיק השותפות שמנוהל אצלו לעיונו של ביהמ"ש (כאשר הסכמת התובע ניתנה לכך) והסתפקותו בהגשת מסמכים נבחרים מן התיק, מבלי שניתן לכך הסבר סביר המניח את הדעת. למיותר לציין, כי גם עובדה זו פועלת לרעת גרסת הנתבע. 74. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא הוכיח שההלוואה נשוא התביעה הינה בעלת אופי עסקי ואף לא הוכיח, כי ההלוואה נפרעה על ידו בדרך כלשהי, כאשר עדי ההגנה לא תרמו כהוא זה באישוש גרסת הנתבע אודות מהותה של ההלוואה ואופייה. יישום הוראות חוק הלוואות חוץ בנקיות על נסיבות העניין שבפנינו 75. כעת עליי לבחון באם הסכם ההלוואה נשוא התביעה עומד בדרישות הדין, לרבות דרישות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ותקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית) תש"ן- 1989. 76. בענייננו, התובע והנתבע הינם מלווה ולווה, בהתאמה, כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הנ"ל. לפיכך, על מערכת היחסים שביניהם חל, לכאורה, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. 77. עסקינן בהלוואה בסכום העולה על 25,000 ₪, ומשלא הוצגו ראיות על עיסוק קודם של התובע במתן הלוואות, ומששוכנעתי, כי ביסוד מתן ההלוואה עומד הקשר ההדוק ששרר בין הצדדים בתקופה הרלבנטית למתן ההלוואה, נסתרת החזקה בנוגע למלווה "שלא על דרך עיסוקו". 78. משכך הם פני הדברים, הרי שאין כל תחולה להוראות סעיף 2 לחוק הנ"ל על נסיבות המקרה שלפנינו המורה, כי "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב". משמע, חובת עריכת הסכם בכתב אינה מוטלת על כתפי התובע בנסיבות העניין הנדון לפנינו. 79. יחד עם זאת, מצאתי כי התובע פעל לפי הוראות סעיף 8 (א) לחוק הקובע, כי : "הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה ההלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין". 80. למעלה מן הנדרש, אציין כי מצאתי חיזוק נוסף לאמור לעיל בדבר העדרה של חובת עריכת הסכם בכתב בנסיבות המקרה שבפנינו בהוראותיו של סעיף 15 (א) לחוק הנ"ל הקובע, כי לא חלות בענייננו הוראות סעיפים 2, 3 ו- 7 לחוק שעניינן חובת עריכת חוזה הסכם בכתב, חובת הגילוי והקדמת מועד הפירעון, בהתאמה. 81. מאחר ומדובר במתן הלוואה שסכומה הינו 25,000$ השווה לסך של 116,600 ₪, יש לבדוק מהי ההשלכה שיש להוראת סעיף 15 לחוק על ענייננו. בחוק המקורי, סעיף 15 התייחס לסכום שהינו גבוה מ- 25,000 ₪. ברם לפי תקנות הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (קביעת סכום לעניין סעיף 15(ב) (1) לחוק), התשס"ז-2007, תוקן הסכום ל- 1 מליון ₪, כאשר תחולת התקנות הינה ביום 28.07.2007 (30 ימים מיום פרסומן). בענייננו, מדובר בהלוואה שניתנה בשנת 2006, דהיינו לפני התיקון של תשס"ז. לכן הסכום הרלוונטי לענייננו הוא 25,000 ₪. מאחר וסכום ההלוואה נשוא הדיון עולה בהרבה על הסך של 25,000 ₪, שהוא סכום התקרה הקבועה בסעיף 15(ב) (1) לחוק, כאמור, אזי ההגנות שבסעיפים 5 ו- 6 לחוק שעניינן שיעור עלות אשראי מרבי והגבלה על ריבית פיגורים אינן חלות על המקרה דנן. לאור האמור, לא מצאתי, כי נפל כל דופי בהתנהלותו של התובע או הפרת חובה על ידו. גובה השער היציג (דולר) 82. מעיון בנוסח ההסכם עולה, כי הצדדים לא קבעו מאומה בדבר שיעור הריבית נשוא סכום ההלוואה. כל שנאמר בו הוא, כי הנתבע מתחייב להחזיר את מלוא הסכום של 25,000$ בינואר 2007. לשיטת התובע, יש להחזיר לידיו את סכום ההלוואה לפי שער הדולר היציג ביום מתן ההלוואה, דהיינו במועד ביצועה של ההעברה הבנקאית לחשבונו של הנתבע, בתאריך 01.02.2006, אשר עמד על 4.839 ₪. מנגד, טוען הנתבע, כי יש לחשב את גובה ההלוואה בשקלים בהתאם לשער הדולר היציג נכון ליום 31.01.07, שהוא המועד המוסכם להחזרת ההלוואה, שעמד לשיטתו על 4.26 ₪. 83. אכן, עומדת בפניי השאלה לפי איזה מועד יש לחשב את סכום ההלוואה שיש להחזיר לידי המלווה, בהתאם לשער הדולר היציג, האם בשיעורו ככזה ביום מתן ההלוואה או שמא במועד המוסכם להחזרת ההלוואה. מחלוקת זו מתעוררת, כפי שעולה בבירור משיעורי הדולר היציג במועדים השונים, שלגביו חלה ירידה בשנת 2007 בהשוואה לשנת 2006, אז היה הדולר בשיעור יותר גבוה. 84. בהעדר הוראה לעניין שיעור הריבית מכוח החוזה, אני קובעת כי התובע זכאי להחזר בגין סכום ההלוואה (הקרן) בסך 25,000$ לפי השער היציג של דולר ארה"ב ביום מתן הכספים בתאריך 01.02.2006, כפי שנקבע בשערי חליפין יציגים של בנק ישראל, ואשר עמד על 4.6640 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו יום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הערות אודות צורת ניהול התיק 85. לא ניתן לחתום פסק דין זה מבלי להתייחס להתנהלות ההגנה בתיק, כאשר העלימו הנתבע וב"כ מבית המשפט את דבר הימצאותו של עד ההגנה מאיר באולם הדיונים בישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה בתיק ונקיטת צעדים חד צדדיים בעניין זה, ואבהיר. 86. כבר נפסק לא אחת, כי על בעל דין חלה חובת תום לב בדרך התנהלותו הדיונית בבית המשפט. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בבש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2) 4580 (בפסקה 10): "תורת תום הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי היא הכתה שורשים במשפט המהותי. היא מתפרשת כיום על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449, בעמ' 461-462; ע"א 207/83 ועד הנאמנים לנכסי ההקדם המוסלמי בתל-אביב-יפו נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד מב (2) 369, בעמ' 375-376; ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, תק-על 94(3) 2119; על"ע 2531/92 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו, פ"ד נח(4) 55, בעמ' 74; רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, בעמ' 52; ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) נ' נחום, תק-על 2005(1) 5078, פסקה 8; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט), בעמ' 47 ). חובת תום הלב הדיוני נגזרת מאופיו של ההליך הנוגע בדבר, ומטיב הנושא הנדון בו". 87. דברים אלה הולמים, למרבה הצער, גם את נסיבות העניין שנדון כאן בפניי. כאמור, הנתבע ובא-כוחו העלימו מבית המשפט את עצם נוכחותו של העד מאיר באולם הדיונים בישיבת ההוכחות הראשונה. תחת זאת, הציגו מצג מטעה, לפיו נבצר מהעד מאיר להגיע לביהמ"ש מסיבות בריאותיות, ואף ביקשו לקבוע דיון הוכחות נוסף לשמיעת עדותו של מאיר. לצורך המחשת הדברים אביא את דבריו של ב"כ הנתבע במלואם: "ב"כ הנתבע: ישנו עד נוסף שהיה אמור להגיע לעדות, אבקש מביהמ"ש לשקול ולתת לנו את האפשרות להודיע אם הוא יבוא או לא. ניסיתי ליצור איתו קשר אתמול במטרה לדעת אם הוא תורם למשפט או לא, אבל לצערי הוא לא ענה לטלפון ובדקתי עם הלקוח שלי ונאמר לי שאינו בקו הבריאות. אני אודיע לביהמ"ש תוך 3 שבועות אם אני משיג אותו או לא ואם אני צריך אותו". (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 8-13). 88. נעתרתי לבקשה האמורה והתרתי את זימון העד מאיר לדיון הוכחות נוסף, כאשר לנגד עיני עמד העיקרון של חקר האמת. יחד עם זאת, קבעתי כי ההכרעה בסוגיית ההוצאות תישקל על ידי בתום ההליך. 89. בתום ישיבת ההוכחות הראשונה הוגשה הודעה מטעם ב"כ התובע ובה נמסר, כי העד מאיר נכח בישיבת ההוכחות הראשונה וכי הדבר לא גולה לביהמ"ש. משהתייצב העד מאיר למתן עדות בישיבת ההוכחות השנייה, הוא נשאל ע"י ביהמ"ש אודות פשר נוכחותו באולם בית המשפט בישיבה הקודמת והוא השיב: "לשאלת בית המשפט: אני ידעתי על מועד הדיון. אני ישבתי כאן באולם בית המשפט בדיון קודם. אז הרגשתי לא טוב, הרגשתי סחרחורות ולכן הודעתי לב"כ הנתבע שאני הולך ולא יכול להעיד. אני לא מכיר את הפרוצדורה, פעם ראשונה שאני מעיד. ש. באיזה שלב היית נוכח באולם בית המשפט. ת. אף אחד. הרגשתי התרגשתי, אני בן 63, סובל מלחץ דם גבוה. לא נכחתי באולם בזמן שמיעת בעלי הדין. את נכנסת, אני ראיתי אותך. היה מעבר בין דיון שלך לבין דיון אחר ואז הודעתי לב"כ הנתבע כי אינני יכול להישאר לא מרגיש טוב וחייב ללכת" (עמ' 34 ש' 29-33; עמ' 35 ש' 1-6). 90. יובהר, כי דבריו של העד מאיר, כי מסר הודעה על עזיבתו לב"כ הנתבע, כלל לא הוכחשה על ידי ב"כ הנתבע. עולה הרושם, כי בהתנהלות הנתבע וב"כ היה, למעשה, ניסיון לזכות ביתרון דיוני על הצד שכנגד, ללא כל הצדקה לכך. גם אם הייתי מקבלת את הטענה, כי העד לא חש בטוב רגעים לפני תחילתו של המשפט, שומה היה עליו או על ב"כ הנתבע להביא עובדה זו לידיעתו של בית המשפט במעמד הדיון עצמו ולא לנקוט בפעולות משפטיות חד צדדיות, במיוחד שבשלב זה עדיין לא וויתרו הנתבע וב"כ על זימון העד מאיר מטעמם. 91. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי עד למועד כתיבת שורות אלו לא הוצג כל אישור רפואי המאשש את הטענה בדבר מצבו הרפואי של מאיר ואשר בשלו עזב את אולם הדיונים עוד בטרם החלה שמיעת עדותו. 92. לאור האמור, התנהלות הנתבע כפי שתוארה לעיל, תובא בחשבון בעת פסיקת הוצאות לטובת התובע. סוף דבר 93. לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת. 94. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 25,000$, לפי השער היציג של דולר ארה"ב ביום מתן הכספים (01.02.2006) 4.6640 ₪, שהינם 116,600 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום המלא בפועל. 95. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה כפי ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד להחזר בפועל ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. 96. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. 97. החיובים האמורים עפ"י פסק דין זה מותנים בתשלום המחצית השנייה של האגרה ע"י התובע. 98.חוזההסכם הלוואהחובת הגילויהלוואה