1. התובעת רכשה מאת הנתבעים דירה הנמצאת ברחוב ויצמן 96, תל אביב, וזאת על פי הסכם מכר מיום 22.05.2002 (להלן: "הדירה"). החזקה בדירה נמסרה לתובעת ביום 30.06.2002. 2. שורש הסכסוך אשר הוביל לתביעה טמון בדרישת תשלום מטעם ועד הבית על סך 36,206 ₪ מיום 30.6.2002 שנתקבלה אצל התובעת מספר ימים לאחר כניסתה לדירה, בגין שיפוץ כללי אשר עתיד היה להתקיים בבניין (ראה נספח ב' לכתב התביעה). התובעת טוענת כי לאחר בירור עם ועד הבית, התברר לה כי שלוש שנים קודם לחתימת הסכם המכר, הוכרז הבניין בו נמצאת הדירה כמבנה מסוכן ע"י מנהל ההנדסה של עיריית תל אביב ולפיכך נדרשו בעלי הדירות לשפץ את הבנין. התובעת טוענת כי הנתבעים הוליכו אותה שולל במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם המכר, והסתירו מעיניה את ההכרזה האמורה, הגם שאמרו לה באופן "אגבי", כהגדרתה, כי הבניין עתיד לעבור שיפוץ, וזאת על אף שידעו על ההכרזה ונכחו בישיבות ועד הבית שדנו בנושא. 3. התובעת מסתמכת על מכתב מטעם מנהל המחלקה לפיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב מיום 21.03.1999 אשר לטענתה מהווה הכרזה על הבניין כמבנה מסוכן (ראה נספח ג' לכתב התביעה) (להלן: "מכתב העיריה"). בסעיף 2 למכתב העיריה נכתב בין השאר: "בביקורת אשר נערכה ביום 21.03.1999 נמצא כי הבניין... מהווה סכנה למחזיקים בו ו/או לציבור...". בסעיף 4 למכתב נדרשו בעלי הדירות לבצע שיפוץ מקיף בבניין הכולל את חיזוק עמודי הבניין, תיקון משטחי המרפסות בבניין, תיקון מעקה הגג, תיקון חדר המדרגות, תיקון תקרת מפלס הגג ותיקון הגדר בחזית הבניין. התובעת טוענת כי הנתבעים היו מודעים למכתב העיריה ואף על פי כן הסתירו זאת מעיניה. לעניין זה היא מפנה לס' 2.1 להסכם המכר הקובע כי "המוכר מצהיר כי לא ידוע לו על כל פגם נסתר בממכר, או כל פגם עליו לא מסר לקונה...". בהתאם לכך טוענת התובעת כי הסתרת קיומה של ההכרזה מהווה הפרה של הסכם המכר, ולפיכך זכאית היא למלוא הפיצוי המוסכם עפ"י ס' 7.4 להסכם. 4. התובעת צירפה לתצהירה העתק מפרוטוקולים של אסיפות דיירי הבנין שנתקיימו בנוכחות הנתבע מס' 1 (להלן: "כהן"), הדנים בשיפוץ הבניין ובהכרזת העירייה על המבנה כמסוכן. התובעת טענה כי עצם נוכחותו של כהן בישיבות ועד הבית האמורות מצביעה על מודעותו למצבו הבעייתי של הבניין באופן שחייב אותו להעמידה על הדבר בעת המשא ומתן לרכישת הדירה (ראה נספחים ד 1-3 לתצהיר התובעת). התובעת מוסיפה וטוענת כי לו הייתה הכרזת הבניין כמבנה מסוכן מובאת לידיעתה טרם כריתת ההסכם הרי שלא הייתה רוכשת את הדירה או לכל הפחות מנסה להפחית את מחירה. 5. הנתבעים חולקים מכל וכל על טענותיה של התובעת. כהן טוען בתצהירו כי מעולם לא קיבל הודעה מאת עיריית תל אביב בדבר הכרזתו של הבנין כמבנה מסוכן, ובנוסף לכך מכחיש כי מכתב העיריה נשלח לביתו או הובא לידיעתו. כראייה לדבריו מפנה כהן לרשימת הנמענים של מכתב העיריה החסרה את שמו (ראה ס' 14 לתצהיר כהן). לעניין הפרוטוקולים של אסיפות הדיירים, הודה כהן בתצהירו כי אכן נטל חלק פעיל באסיפות שעסקו בשיפוץ הבניין, אולם לטענתו, סבר כי סוגיית השיפוץ הועלתה עקב הוראה כללית מטעם העירייה ולא בשל הכרזה על הבניין כמבנה מסוכן. לטענת כהן, אכן ישיבות ועד הבית עסקו בשיפוץ הבניין, אולם נושא ההכרזה על הבניין כמבנה מסוכן כלל לא הועלה לדיון, ולפיכך לא ניתן לייחס לו כל ידיעה בהקשר זה. כהן אף מוסיף וטוען כי מסר לידי ועד הבית שיקים בסך כולל של 20,000 ₪ בגין שיפוץ המבנה, אשר הושבו לידיו לאחר מחלוקות פנימיות בין דיירי הבניין אשר עיכבו את תחילת השיפוצים. 6. זאת ועוד, הנתבעים טוענים כי מכתב העיריה כלל אינו מהווה הכרזה על הבניין כמבנה מסוכן. מעבר לכך, הם טוענים כי גם לו היה מוכרז הבניין כמבנה מסוכן, הרי שהתובעת יכולה הייתה לגלות בעצמה במשרדי העירייה כל פרט הנוגע לבניין, ואין בחתימת הסכם המכר כדי להטיל אחריות מוחלטת על הקונה. לעניין אי גילוי העובדות טוען כהן כי יצא ידי חובתו בכך שהודיע לתובעת כי עתיד להתקיים בבניין שיפוץ יסודי. 7. השאלות הטעונות הכרעה הן האם אכן הוכרז הבנין כמסוכן; האם הנתבעים ידעו על כך; אם ידעו, האם היו מחוייבים לגלות את דבר ההכרזה לתובעת; האם יצאו ידי חובתם בגלותם לה כי הבנין עומד לעבור שיפוץ, ובאיזה אופן הציגו את השיפוץ הצפוי. 8. הנתבעים טוענים כי מכתב העיריה מיום 21.3.1999 אינו מהווה הכרזה על הבניין כמבנה מסוכן. לענין זה הם מבקשים להבחין בין הודעה לפי ס' 3 לחוק עזר לתל אביב יפו (הריסת מבנים מסוכנים) תשל"ב- 1971 (להלן: "חוק העזר"), לבין הודעה בדבר מבנה מסוכן לפי ס' 4 לחוק העזר. אכן, קיים הבדל בין שני סוגי ההודעות, ולא הרי הודעה לפי ס' 3 כהרי הודעה לפי ס' 4. הודעה לפי ס' 3 ניתנת כאשר ראש העיריה סבור כי בנין "מהווה סכנה למחזיקים או לציבור" ואזי הוא רשאי לדרוש מבעל הבנין לבצע את העבודות המפורטות בהודעה. לעומת זאת, הודעה לפי ס' 4 ניתנת כאשר ראש העיריה סבור "כי בנין נתון במצב שיש בו סכנה ממשית למחזיקים או לציבור וכי בשל כך יש להורסו או לאטמו". בעוד שהודעה לפי ס' 3 מחייבת את הבעלים לבצע תיקון בבנין, שאם לא כן, תבצעו העיריה על חשבונם, הרי שהודעה לפי ס' 4 חורצת את גורל הבנין להריסה או אטימה, אלא אם תבוטל בעקבות הליך של השגה. טעמו של דבר הוא שהודעה לפי ס' 4 ניתנת כאשר קיימת סכנה ממשית למחזיקים או לציבור, ואילו הודעה לפי ס' 3 ניתנת כאשר קיימת סכנה בדרגה פחותה. במקרה דנן, ניתנה אמנם הודעה לפי ס' 3 ולא לפי ס' 4, אך גם הודעה כזו בהחלט מהווה קביעה כי מדובר בבנין המהווה סכנה למחזיקים ולציבור. 9. האם אכן ידעו הנתבעים על אותה הכרזה? כהן השתתף באסיפות הדיירים בהן נדונה כוונתה של העיריה להכריז על הבנין כמבנה מסוכן (ראה פרוטוקולים של האסיפות וכן עדותו בע' 11 לפרוטוקול). כהן אף הודה בתצהירו ובחקירתו כי ידע על הדרישה לשיפוץ המבנה והעביר שיקים לועד הבית בגין השיפוץ המתוכנן, אך הוא טוען שדבר ההכרזה בפועל מעולם לא הובא לידיעתו. לטענתו, העלאת עניין ההכרזה העתידית על הבניין כמבנה מסוכן בישיבות ועד הבית שימשה כאלמנט הרתעתי בלבד לצורך רתימת הדיירים לשיפוץ כללי וכדבריו: "תמיד היה לי הרושם שניסו להפחיד את האנשים בנושא ההכרזה כדי לשכנע אותם לבצע את השיפוץ" (ראה עמ' 11 לפרוטוקול). בהקשר זה ראוי לעיין בתוכן הפרוטוקולים של אסיפות הדיירים. בישיבה מיום 1.4.1998, בה השתתף כהן, נאמר בין השאר: "כתוצאה של הזנחה על פני שנים רבות, הבנין מתפורר- בעיקר העמודים. העיריה עומדת להכריז על הבנין כ"מבנה מסוכן". הדבר מחייב נקיטת פעולות בדחיפות המירבית לשיפוץ הבנין...חשוב להבין שאם אמנם יוכרז הבנין כ"מבנה מסוכן" הדבר ירשם גם בטאבו והמשמעות היא שיהיו לנו קשיים למכור דירות". בישיבה נוספת מיום 7.7.1998, בנוכחות כהן, שוב נדון הענין ונרשם כי "העיריה עומדת להכריז על הבנין כ"מבנה מסוכן" עם כל המשמעותיות [כך במקור] הקשורות בכך...". משמע, משתתפי האסיפה ידעו היטב, עוד קודם להכרזה הפורמלית, כי זו צפוייה לבוא. ההכרזה עצמה לא נפלה איפוא כרעם ביום בהיר. 10. בסופו של דבר נשלחה ההכרזה על ידי העיריה ביום 21.3.1999. למרות שכהן אינו מכותב בהודעה, ולמרות הכחשתו בתצהירו כי ידע על קיומה, אין זה סביר כי כהן, שהשתתף באסיפות הדיירים, לא ידע אודותיה. יתר על כן, כהן הודה בחקירתו כי בפועל נודע לו על ההכרזה: "אוסיף ואומר כי לא קיבלתי אף פעם מעיריית ת"א הודעה שהמבנה הוכרז כמסוכן לציבור, רק שמעתי על זה בישיבות הוועד וחשבתי שזו דרך לשכנע את מי שסירב לשיפוץ" (ע' 12 לפרוטוקול). חיזוק למסקנתי לפיה כהן ידע על ההכרזה בפועל היא מסירת שיקים על ידו לשם השיפוץ הנדרש, בסכום כולל של 20,000 ₪, שיפוץ שלא יצא באותה עת לפועל (ע' 11 לפרוטוקול). סביר מאוד להניח כי מי שמוכן להשתתף בשיפוץ בעלות כה ניכרת יודע היטב כי השיפוץ הוא הכרחי, ותולדה של הכרזת העיריה. 11. מסקנה זו לפיה ידע כהן על היות הבניין מבנה מסוכן, מעלה את השאלה האם היה עליו לגלות לתובעת את דבר קיומה של ההכרזה, או שמא יצא ידי חובתו בכך שסיפר לתובעת על שיפוץ עתידי במבנה. לעניין זה עולה גם השאלה מהו היקף השיפוץ עליו דווח לתובעת בעת המשא ומתן לכריתתו של הסכם המכר. התובעת טוענת כי הנתבעים סיפרו על השיפוץ בסתמיות ולא תיארו באופן ברור כי עתיד להתקיים שיפוץ רחב היקף ויסודי בבניין, וכדבריה : "כל שהנתבעים עשו הוא לציין בסתמיות ובאופן כמעט אגבי כי בכוונת הועד לבצע שיפוצים כלשהם בבניין, מבלי לציין באיזה היקף שיפוצים מדובר, מה הסיבה לשיפוצים ומה עלותם..." (ראה ס' 11 לתצהיר התובעת). לטענתה, הבינה כי מדובר רק ב"שיפוץ קוסמטי" (ע' 6 לפרוטוקול). דבריה של התובעת בהקשר זה נתמכו גם בתצהירו של מר אלברט אלון, אשר ליווה את התובעת במהלך ומשא ומתן, וטען כי באף אחת מן הפגישות שנערכו בין הצדדים לא ציינו הנתבעים שהבניין עתיד לעבור שיפוץ בהיקף רחב אלא אך ורק דיווחו לתובעת על שיפוצים אפשריים להסרת פגמים קוסמטיים בבניין (ראה ס' 6 לתצהירו של מר אלברט אלון), וכדבריו, "אמרו לנו שכל הדיירים רוצים ליפות ולסדר את הבנין" (ע' 9 לפרוטוקול). הנתבעים מאידך טוענים כי דיווחו על השיפוץ הצפוי בבנין. עדותם של התובעת ואלברט אלון מהימנה עלי, ואני מתרשם כי הנתבעים ניסו למזער את היקפו של השיפוץ הצפוי. מכל מקום, לא נראה לי כי המוכר יוצא ידי חובתו כלפי הקונה בכך שהוא מעדכן אותו כי צפוי שיפוץ של הבנין, אם הוא מסתיר מפניו את הרקע להחלטה בדבר השיפוץ הצפוי, קרי, כי העיריה הכריזה על הבנין כמבנה מסוכן או שהיא מתכוונת להכריז עליו כאמור. 12. יש ממש בטענות התובעת לפיהן הסתרת קיומה של הכרזת העיריה נגועה בחוסר תום לב ועולה כדי הטעייה. גם קיומה של הודעה לפי ס' 3 לחוק העזר, ולא רק הודעה לפי ס' 4 לחוק העזר, הוא מסוג המידע שחובה להביאו בפני קונה פוטנציאלי של הדירה. גם אם כל קונה יכול להתרשם במו עיניו ממצבו הרעוע של הבנין אשר בו הוא עומד לרכוש דירה, אין הדבר דומה למצב בו יש "גושפנקא סטטוטורית" של העיריה לפיה הבנין כה רעוע עד אשר הוא מהווה סכנה למחזיקים בו ולציבור (גם אם אין המדובר בסכנה ממשית המצדיקה הריסה או אטימה). לפיכך, אין ספק כי מוכר דירה היודע כי ניתנה הודעה לפי ס' 3 לחוק העזר לגבי הבנין בו נמצאת הדירה, מחוייב לגלות עובדה זו באוזני הקונה. הודעה כזו מתחייבת מעקרון תום הלב הנוהג במשפטנו. אי גילוייה של עובדה כזו עולה כדי הטעייה לפי ס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי הטעייה היא אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. כבר נפסק כי אי גילוי עובדות כאשר יש לצפות שאדם הגון היה מגלה אותן לצד השני מהווה חוסר תום לב. לעניין זה ראה ד"נ 7/81 פנידר ואח' נ' דוד קסטרו פ"ד לז(4) 673 ,עמ' 696-697: "הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה... כללי התנהגות נאותים אינם שתיקה והימנעות משקר בלבד..., אלא הם אותם יושר והגינות, המחייבים בנסיבות נתונות עשיית מעשה במקום ש"רשע היה יושב ושותק"... אי-גילוי מקום בו מתבקש גילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב. בנסיבות, בהן יש בעובדות כדי להשפיע על אופיים של ההסדרים הנערכים כתוצאה מן המשא ומתן בין הצדדים, חלה חובת גילוי כביטוי לחובת תום הלב... יש נסיבות, בהן חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי ... חובת תום הלב כוללת את החובה לגלות ולהבהיר עובדות מטריאליות לפני כריתת החוזה, אם הדבר מתחייב לאור מהותה של העיסקה או לאור נסיבותיו של המקרה. חובת הגילוי היא תולדה של האמון המתחייב בין צדדים המנהלים משא ומתן, ומקורו של זה בחובה המשפטית, העולה מסעיף 12" (ראה גם ת"א (חיפה) 1207/95 ליה רוז בע"מ נ' החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ, תקדין מחוזי 9650 (2) 2000) כן נקבע כי הפרתה של חובת הגילוי לפי סעיף 12 לחוק החוזים הכללי מהווה הטעיה עפ"י הסיפא של סעיף 15 לחוק (תב"ע (ב"ש) נג367-3 אבדל חכים מחמד עתמה נ' המועצה המקומית רהט, תקדין עבודה 255 (3) 97). 13. אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה התובעת בעצמה יכולה היתה לברר האם הבנין הוכרז כמבנה מסוכן, בבחינת "ייזהר הקונה". אכן, עסקינן בעניין הניתן לבירור בועדת המבנים המסוכנים בעיריית תל אביב. דא עקא, לא ניתן לדרוש מקונה דירה לברר פרטים מסוג זה בעיריה, ולכפות על כל מי שמתקשר בחוזה מסוג זה מסע בכל משרד עירוני או ממשלתי הקשור באופן כזה או אחר בדירתו, כאשר המוכר יודע את העובדות כהווייתן. מכל מקום, מחדל כזה של הקונה, אינו משחרר את המוכר מחובתו לגלות ביוזמתו לקונה את כל המידע הרלוונטי המצוי בידיעתו שלו. 14. זאת ועוד, גם אם הייתי מניח כי הנתבעים דיווחו לתובעת אודות שיפוץ רחב היקף (ואני מתרשם כי הם ניסו להמעיט מחשיבותו של השיפוץ), הרי שלא היה בכך כדי לפוטרם מאחריות. לכאורה ניתן היה לומר כי אין הבחנה בין דיווח על שיפוץ יסודי בבניין לבין שיפוץ יסודי שבא עקב צו עירוני, מאחר ובכל אופן מדובר שיפוצים זהים. דא עקא, נראה לי כי הכרזה על בניין כמבנה מסוכן אינה עניין של מה בכך ומעידה על חומרתו של מצב הבנין, בשונה ממצב בו השיפוץ הוא פרי יוזמה עצמית של הדיירים. 15. התנהגות הנתבעים בהקשר זה לוקה בחוסר תום לב ומגיעה לכדי הטעיית התובעת. כהן ידע כי הוא מסתיר מן התובעת פרט מהותי אשר אינו ידוע לה, וגילויו עלול להרתיעה. התנהגות זו חורגת מסטנדרט סביר של הגינות. ניתן לצפות ממוכר סביר לדווח לקונה על מצבו של הבניין בלא כחל וסרק כדי שזה יקבל החלטה מושכלת, על יסוד כל הנתונים הרלבנטיים, האם הוא מעוניין לרכוש את הדירה ובאיזה מחיר. התובעת צירפה לתצהירה הסכם לגבי דירה אחרת בבנין הכולל גילוי כאמור, אלא שבצדק טוען ב"כ הנתבעים כי מסמך זה אינו קביל כראייה, משום שלא הוגש באמצעות הצדדים להסכם. מכל מקום, אין צורך בהצגת הסכמים אחרים באותו בנין כדי לקבוע מהו סטנדרט התנהגות ראוי בין מוכר לקונה. 16. אינני מקבל את טענת הנתבעים כאילו פטורים הם מכל טענה בענין מצבו של הבנין לאור ס' 3 להסכם המכר המהווה סעיף AS IS וקובע כדלקמן : "הקונה ראה את הממכר ואת מצבו הפיזי ובדק את זכויותיו... ומצאו מתאים לצרכיו מכל הבחינות והוא מוותר על כל טענה מחמת אי התאמה או פגם...". לצידו של סעיף זה יש לקרוא את הצהרת המוכר בס' 2 להסכם, לפיה "המוכר מצהיר כי לא ידוע לו על כל פגם נסתר בממכר, או כל פגם עליו לא מסר לקונה... המוכר מצהיר כי אין כנגד הממכר כל הליכים בגין בניה שלא כדין וכן לא עומדים כנגדו כל צווי הריסה כלשהם". לטעמי, קיומה של הכרזת הבנין כמבנה מסוכן היא בבחינת פגם נסתר, וההצהרה לפיה לא קיימים נגד הממכר צווי הריסה היא אמירת האמת, אך בוודאי לא כל האמת. יתר על כן, עולה מהצהרה זו נסיון מכוון להסתיר את העובדות כהווייתן, דווקא בשל ההתייחסות המרגיעה לענין אי קיומם של צווי הריסה, שהוא השלב הבא בחומרתו לאחר הכרזת מבנה מסוכן. בעיני זוהי הצטעצעות ניסוחית, העוברת ליד האמת. במילים אחרות, אם לא היתה כל התייחסות של הנתבעים לענין מצבו של הבנין, ניחא, אך כאשר הם מצהירים כי אין צווי הריסה נגד הבית, ובאותה נשימה ממש הם אינם מגלים כי קיימת הכרזה אחרת בענין הבנין, הם חוטאים לאמת ויוצרים מצג מטעה כלפי התובעת. אכן, התובעת רכשה דירה בבנין ישן שמצריך שיפוץ, ועל כך היא מנועה מלקבול, בין השאר לנוכח הוראת ס' 3 להסכם המכר. אך התובעת לא ידעה ולא היתה צריכה לדעת כי לא מדובר כך סתם במבנה ישן שמצריך שיפוץ, אלא במבנה שהעיריה הגיע למסקנה כי הוא מסוכן ליושביו, גם אם אינו מחוייב בהריסה. 17. מן המקובץ עולה כי יש ממש בטענת התובעת לפיה הפרו הנתבעים את חובת תום הלב העולה מס' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ואף חטאו בהצהרות מטעות בגוף ההסכם. 18. התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים לשלם את סכום הפיצוי המוסכם הקבוע בס' 7.4 להסכם המכר, בסך של 15,000 דולר, ולחלופין, לשלם את עלות שיפוץ הבניין בסך 36,206 ₪ בהתאם להודעת ועד הבית מיום 30.06.2002 (ראה נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: "נספח ב"). 19. ב"כ הנתבעים הראה בחקירתה הנגדית של התובעת כי בוצעו בבניין שיפורים מעבר למחויב על פי דרישת העיריה, אלא שבמכתב הועד נספח ב', שהנו הראיה היחידה לעניין עלות השיפוצים, לא בוצעה כל הפרדה בין מרכיב התשלום שנועד לתיקונים אשר נדרשו ע"י עיריית ת"א, לבין מרכיב התשלום שנועד לשיפורים קוסמטיים במבנה ובוצעו על סמך שיקול דעתם של הדיירים בלבד (ראה עמ' 6 לפרוטוקול שם נשאלת התובעת בהקשר לדרישת העירייה "הם ביקשו לעשות גינה אינטרקום ולצבוע בחוץ?..", וענתה בתשובה לא.. אם עושים אז עושים הכל.") . כמו כן, התובעת לא צירפה לתצהירה את הקבלות בגין התשלומים ששילמה עבור השיפוץ. 20. מכל מקום, התובעת אינה חייבת להוכיח את הנזק שנגרם לה בפועל, משום שהיא עותרת בראש וראשונה לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם ואשר שיעורו סך בש"ח השווה ל- 15,000 דולר. בס' 7.4 להסכם נקבע כי פיצוי זה ישולם במקרה של "הפרה יסודית של חוזה זה". הצדדים לא הגדירו מהי הפרה יסודית של ההסכם. יחד עם זאת, נראה לי כי אי גילוייה של הכרזת העיריה, ובעיקר, ההצהרה המטעה של המוכרים בס' 2 להסכם, עולים כדי הפרה יסודית של ההסכם. 21. חרף קביעתי כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, נראה לי כי הפיצוי המוסכם לו עותרת התובעת הנו גבוה יתר על המידה וחיוב הנתבעים על פיו יביא להתעשרות שלא כדין של התובעת. הרי בסופו של דבר, עלות השיפוץ כולו, לרבות אותן השבחות של הנכס שלא היו מחוייבות המציאות (אינטרקום, גינה וכו') הסתכמה בסכום כולל של 36,206 ₪ בלבד. אין ספק כי התובעת ידעה שהבית אמור לעבור שיפוץ, גם אם קוסמטי בלבד כטענתה. באופן תמוה התובעת לא טרחה לעשות את הדבר הטבעי ביותר לפני החתימה על החוזה: לגשת לנציגי הוועד כדי לקבל מהם פרטים אודות היקפו של השיפוץ המתוכנן. במסגרת השיפוץ, שעלותו הכוללת היתה 36,206 ₪ לדייר, בוצעו גם שיפוצים ושיפורים מעבר למה שדרשה העיריה במסגרת ההכרזה על מבנה מסוכן. כך למשל, נבנתה מערכת אינטרקום, נשתלה גינה ונצבעו קירות הבנין (ראה ע' 6 לפרוטוקול). אין הצדקה כי הנתבעים יממנו מרכיב זה של השיפוץ. מדובר בבנין משנת 1951 והתובעת הודתה כי ראתה שמדובר בבנין לא מטופח, עם קילופי טיח "כמו 80% מהבניינים בת"א" (ע' 6 לפרוטוקול). התובעת גם ידעה שהבנין עומד לעבור שיפוץ ולא דרשה כי המוכרים הם שישאו בעלויות השיפוץ. התובעת גם לא טרחה לברר מראש מהן העלויות של השיפוץ הצפוי. ביצועו של השיפוץ הסיר את "החרב המתהפכת" של הכרזת העיריה, ולמעשה מדובר כיום בבנין רגיל לכל דבר וענין. הפגם הנסתר של הבנין נרפא איפוא בסופו של דבר. התובעת גם לא מימשה את ברירת הביטול שעמדה לה עקב מעשה ההטעייה שבוצע כלפיה. 22. על פי סעיף 15(א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, רשאי בית המשפט להפחית את הפיצויים המוסכמים, אם ראה שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק המסתבר מההפרה שניתן היה לצפותו בעת כריתת החוזה. במקרה דנן, הנזק שניתן היה לצפותו בעת כריתת החוזה הינו עלות השיפוץ הצפוייה, כדי לעמוד בדרישות העיריה. עלות זו לא היתה 36,206 ₪ אלא 20,000 ₪, משום שזו היתה עלות השיפוץ עליה ידעו הנתבעים בעבר ואשר בגינה אף מסרו בשעתו שיקים לוועד הבית. שיפוץ מצומצם זה לא יצא בסופו של דבר לפועל, אך הוא משקף את ידיעתם של הנתבעים בדבר הסכום הדרוש לשם ריפוי הפגם הנסתר הנעוץ בהכרזת העיריה. מאידך גיסא, הפיצוי המוסכם אינו חייב להיות זהה לנזק שניתן היה לצפותו, אלא הוא יכול לעלות עליו, ובלבד שיתקיים יחס סביר בינו לבין הנזק שניתן היה לצפות. נראה לי כי בהתחשב בכל הנסיבות שתוארו לעיל, יש להפחית את הפיצוי המוסכם ולחייב את הנתבעים בפיצוי בסך של 25,000 ₪. 23. סוף דבר, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 24.גילוי נאות במכירת דירהמקרקעיןחובת הגילוי