בפתח הדברים, מן הראוי להסיר מעל דרכנו את הטענות בנוגע לעיכוב ההליכים, ולו על מנת לחסוך את המשך ההתנצחות בנושא זה. אכן, כטענת המשיב (להלן: "הבנק"), בהחלטה מיום 12.11.12 הוריתי על עיכוב ההליכים בתיק זה, לאור כניסת המבקשת 1 (להלן: "החברה") להליכי פירוק. עם זאת, בהחלטה נוספת מיום 29.11.12 הוריתי על המשך ההליכים בתיק, לאור החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.11.12 בתיק 1341-07-12. בהחלטה זו הבהרתי מהי הפרשנות הנכונה, והמתבקשת, של החלטת בית המשפט המחוזי. בשונה מן הנטען ע"י הבנק, דווקא החלטה אחרונה זו מיום 29.11.12 היא אשר הפכה חלוטה (בעוד שההחלטה מיום 12.11.12, אשר ממילא איננה החלטה סופית כפסק דין, ואשר ניתנה לאור ההתפתחות בתיק הפירוק, בכל מקרה טרם הפכה חלוטה עת שונתה). ככל שסבר הבנק כי האופן בו פירש בית משפט זה את החלטת בית המשפט של פירוק איננו משקף את הפרשנות הנכונה, היה עליו להתכבד ולפנות לערכאת הערעור בהקשר זה. התובע לא עשה כן. אעיר, כי גם לגוף העניין, הפרשנות המוצעת ע"י הבנק להחלטת בית המשפט של פירוק היא מנוגדת לשכל הישר ומוטב היה להימנע מלהעלותה. סיכומו של עניין זה - הצדדים מתבקשים להניח מאחוריהם את נושא עיכוב ההליכים ולהימנע מעיסוק נוסף בו, אלא אם יינתנו בהקשר זה הנחיות כאלה ואחרות ע"י בית המשפט של פירוק. משהליך הגישור לא עלה יפה, הגיעה העת (או שמא יש לומר, אין מנוס אלא) לקדם את התיק לגופו. עתה תלויה ועומדת בפניי דרישתם העקבית של המבקשים לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים. כהקדמה להכרעה בנושא זה, יש לעמוד בתמצית על מצב הדברים הדיוני בתיק. ביום 20.6.11 ניתנה למבקשים (ע"י כב' הרשם, כתוארו דאז, נ' זיתוני) רשות להתגונן מפני תביעת הבנק, שהוגשה לכתחילה בסדר דין מקוצר בסכום של כ- 900,000 ₪ ביום 17.3.09. ביום 4.7.11 התיר כב' הרשם למבקשים להגיש תביעה שכנגד נגד הבנק. ביום 11.9.11 דחה כב' הרשם את בקשת הבנק לביטול ההיתר להגשת תביעה שכנגד. על החלטה אחרונה זו הגיש הבנק ערעור (ע"ר 4551-10-11) אשר התברר בפני כב' השופטת א' פריאל, ונדחה בפסק דין מיום 7.1.12. ביחס לפסק דין זה הגיש הבנק בקשת רשות ערעור (רע"א 60400-01-12), אשר נדחתה בהחלטת כב' השופט מ' רניאל מיום 31.1.12. סיכומה של השתלשלות עניינים זו - כתב התביעה שכנגד אשר הוגש ע"י המבקשים כנגד הבנק, בסכום של כ- 1,250,000 ₪ (לצרכי אגרה) נותר על כנו, וכפי שקורה לא אחת, תביעות שכנגד נוטות לעתים לקבל חיים משל עצמן. כך גם בענייננו. המפרק הזמני של החברה ביקש מבית המשפט של פירוק, וקיבל, אישור להוסיף ולנהל תיק זה. משכך, התביעה שכנגד מצויה בתיק. היא טעונה בירור. לא ניתן לדון בטענות הצדדים בבקשות שבפניי מבלי להידרש גם אליה ואל משמעויותיה. לא בכדי ניהל הבנק מאבק עיקש כנגד הגשת התביעה שכנגד. מתן ההיתר להגשתה של זו הציב את הבנק במצב דברים שבו הוא מתגונן מפני תביעה אשר, לפי הנטען ע"י המבקשים, אינה כפופה למגבלת ההתיישנות (טענה אותה הם סומכים על הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958), ועל כן היא מתייחסת לתקופה של שנים רבות לאחור, כאשר נטען כי תחילתה של מערכת היחסים בין הצדדים הינה בשנות השבעים של המאה הקודמת, לפני קרוב לארבעים שנה. המבקשים מבקשים כי בית המשפט יורה לבנק להמציא לידי המבקשים מסמכים ספציפיים רבים. הבנק מתנגד לבקשת המבקשים לקבלת מסמכים נוספים, מעבר למסמכים הרבים עד מאד שכבר העביר לידי המבקשים, וגורס כי דין הבקשה להידחות. טענתו הראשונה של הבנק היא טענה "מקדמית". לטענת הבנק, בקשתם המקורית של המבקשים לגילוי ועיון במסמכים הוגשה עוד בשלב הרשות להתגונן, ביום 9.7.09. בקשה זו נדחתה באופן מוחלט בהחלטה מיום 12.8.09 (ע"י כב' הרשם, כתוארו דאז, א' רובס). על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור (ע"ר 5638-09-09) אשר התברר בפני כב' השופטת ח' לפין-הראל, ואשר התקבל על ידה באופן חלקי בפסק דין מיום 11.1.10. בפסק הדין מיום 11.1.10 (שכותרתו הינה החלטה ולכן כך הוא מכונה לכל אורך הדרך) חוייב הבנק למסור לידי המבקשים את כל המסמכים אשר פורטו במכתב המומחה מטעם המבקשים - מכתב מחברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ נושא תאריך 8.6.09, אשר צורף למכתב ב"כ המבקשים מיום 28.6.09, אשר צורף כנספח לבקשה המקורית של המבקשים לגילוי ועיון במסמכים - אולם זאת בכפוף לסייג שלפיו הבנק ימסור רק מסמכים החל משנת 1989 ואילך. לטענת הבנק, מאחר ופסק דין זה הפך חלוט, משלא הוגשה ביחס אליו בקשת רשות ערעור, הרי שפסק דין זה גודר את המסמכים שניתן לבקש בתיק זה. דין טענה זו של הבנק להידחות. פסק הדין אשר ניתן ע"י כב' השופטת לפין-הראל ביום 11.1.10, כמו גם ההחלטה נשוא פסק הדין, עסקו אך ורק בהיקף חובת גילוי מסמכים מטעם בנק, בשלב בו טרם ניתנה רשות להתגונן מפני תביעתו שהוגשה בסדר דין מקוצר. הדבר עולה בבירור מפסק הדין האמור ומן הפסיקה הנזכרת בו (כמו גם מן ההחלטה נשוא פסק הדין האמור והפסיקה הנזכרת בה). הדבר עולה בבירור מן השלב הדיוני בתיק אותה עת, שעה שבתיק לא היתה מצויה עדיין התביעה שכנגד, ושעה שטרם ניתנה למבקשים רשות להתגונן. הדבר עולה בבירור גם מן הסייג המופיע בפסק הדין האמור לעניין התקופה הרלבנטית והנמקתו. סייג זה נומק בכך שבכתב התביעה טען הבנק כי חשבון החברה נפתח בשנת 1989. משום כך, נקבע בפסק הדין האמור, מאחר והמסמכים דרושים למבקשים על מנת לסייע להם להתגונן מפני התביעה, ומאחר וכתב התביעה מתייחס לתקופה שהחל מ- 1989, יקבלו המבקשים מסמכים המתייחסים לתקופה זו ואילך (הגם שנטען ע"י המבקשים כי מדובר בטעות והחשבון נפתח עוד בשנת 1976). סיכומה של נקודה זו, פסק הדין האמור מיום 11.1.10 הגדיר אך ורק את היקף המסמכים אשר יש לחייב את הבנק למסור למבקשים בשלב שבו טרם ניתנה רשות להתגונן וטרם הוגשה התביעה שכנגד. פסק הדין לא הגדיר, וכלל לא נדרש, אל מלוא היקפה של חובת גילוי המסמכים הצריכים לעניין ניהול התיק באופן מלא, משהועבר לפסים של סדר דין רגיל. גם הטיעון הנרחב מצד הבנק בנוגע לטענות שהעלתה החברה (וחברות אחרות בשליטתה) במסגרת הבקשה להקפאת הליכים שהגישו בתיק 19415-07-12, אין בו כדי לשלול את החובה לגלות מסמכים, ככל שזו קיימת, אף לא כדי לצמצם את היקפה. לכל היותר, יהיה רשאי הבנק להעלות את הטענות המועלות על ידו בהקשר זה במסגרת הדיון לגוף העניין. אף המבקשים ראו לנכון להעלות טענה "מקדמית". לשיטתם של המבקשים, בדיון מיום 20.3.12 הוסכם כי הבנק ימציא את כל המסמכים הנדרשים תוך 30 ימים. בהחלטות מיום 12.4.12, 23.5.12, 25.6.12, ניתנו לבנק ארכות לבצע את המוטל עליו. לפיכך הבנק מושתק כעת מהעלאת טענות כנגד חובתו להמציא מסמכים. גם דין טענת הסף של המבקשים להידחות. בדיון מיום 20.3.12 לא נטל על עצמו הבנק התחייבות להמציא את כל המסמכים המבוקשים, ובהחלטה שניתנה בתום הדיון הוריתי לבנק להגיש הודעה אליה יצורף תצהיר גילוי המסמכים ולחילופין תשובתו לבקשת המסבקשים לגילוי מסמכים ככל שתהא התנגדות למבוקש בה. מן הראוי, אפוא, לבחון את הבקשה לגילוי ועיון במסמכים לגופה. בחינת הבקשה לגופה מגלה כי רובם המכריע של המסמכים המבוקשים בה הינם רלבנטיים לדיון ואינם חסויים. טענה לפיה הבנק כבר העביר מסמכים רבים מאד ("מאות, אם לא אלפי מסמכים"), ולאחר מכן הוסיף והעביר מסמכים יחד עם מכתבו למגשר, וכן הוסיף והתייחס לדרישה לקבלת מסמכים במכתב נוסף מאת ב"כ הבנק אל ב"כ המבקשים - אין בה כשלעצמה כדי להוות טעם לאי-מסירת מסמכים אחרים שהתבקשו. יש בה, לכל היותר, כדי להוות נימוק לגיטימי לדרישת עלויות האיתור וההעתקה של המסמכים. יודגש כי בהחלטת כב' הרשם מיום 20.6.11, ההחלטה בה ניתנה למבקשים רשות להתגונן, הובהר כי עד לאותו מועד לא הומצאו למבקשים אפילו כל המסמכים בהתאם לפסק הדין מיום 11.1.10 ודי היה בעובדה זו כשלעצמה כדי להוות טעם ליתן למבקשים רשות להתגונן (סעיפים 7-8, 13, 20 ובמיוחד סעיפים 45-52 להחלטה). בהתאם לפסיקה הענפה בנושא גילוי מסמכים בכלל, ובתביעות המתנהלות בין בנקים ולקוחותיהם בפרט, נקודת המוצא הינה חובת גילוי מלא ומקיף של כל מסמך רלבנטי. בענייננו, היקפה של חובת הגילוי הינו רחב ביותר, לאור אופיין של טענות המבקשים - המבוססות בין השאר על חישובים המתפרסים על פני שנים רבות - הן כטענות הגנה מפני תביעת הבנק הן כטענות עליהן מבוססת התביעה שכנגד (ומובהר כי אין בהחלטתי זו כדי לקבוע, או לרמז, שסיכויי קבלתן של טענות המבקשים טובים המה). בענייננו, חובת הגילוי חלה על כל השנים בהן לכאורה פעל חשבון החברה, דהיינו החל משנת 1976 ועד היום (דומה שמבחינה מעשית, הבנק הכיר בכך עוד טרם מתן החלטתי זו, שכן מההתכתבות בין הצדדים עולה כי הבנק אינו מתייחס באופן שונה למסמכים הקודמים לנקודת זמן מסויימת). בענייננו, חובת הגילוי חלה גם על חשבונות הבנק הפרטיים של המבקשים 2-4, בשים לב לטענות בדבר התניית שירות בשירות, טענות שכב' הרשם התיר למבקשים להישמע בהן. גם לאחר קבלת מסמכים בידי המבקשים ביום 6.6.12 וביום 8.8.12, נותרו מסמכים רבים מאד שלגביהם לא ניתן גילוי מסמכים כדין. בנוגע לרובם המכריע של המסמכים לא מצאתי כי נטענה מטעם הבנק טענה ראויה כלשהי, ומן הראוי אפוא לחייב את הבנק באופן גורף (בכפוף לסייג שלהלן) לגלות את המסמכים למבקשים במלואם. ויודגש; חיוב הבנק לגלות את המסמכים אין משמעותו חיובו למסור לידי המבקשים עותקים מהם, אלא רק ככל שמסמכים כאלה אמנם קיימים בידי הבנק. בחלוף שנים כה רבות, לא מן הנמנע כי חלק מן המסמכים אינם ניתנים לאיתור. ככל שישנם מסמכים אשר לא אותרו, יהא כל צד רשאי להעלות כל טענה בנוגע למשמעות הדבר. ברם, ואף את זאת ראוי להדגיש; ככל שהבנק טוען כי מסמכים מסויימים מאלה שהתבקשו לא אותרו, אין די לעניין זה בהכללת הטענה במכתב. יש לעשות כן בתצהיר, אלא אם הצד שכנגד מסתפק במכתב. המסמכים שיש להחריגם, לכל הפחות בשלב הנוכחי ובמתכונת הנוכחית בה התבקשו, מן החובה המוטלת על הבנק, הינם המסמכים המצויינים בסעיפים ח. ו- ט. לבקשת המבקשים, כדלקמן: "ח. כלל הפרוטוקולים מישיבות הבנק באשר לחברה אשר התנהלו לגבי האשראי וכיוצ"ב. ט. כלל הבקשות בנושא האשראי שניתן לחברה אשר הוגשו מטעם הסניף לרמת הממונה". מעבר לכך שלטענת הבנק מדובר במסמכים אשר "נהנים מחסיון דיונים פנימיים", טענה שהמבקשים לא התייחסו אליה כלל, הרי שיש ממש בטענת הבנק כי מדובר בבקשות כוללניות יתר על המידה. מן הראוי לזכור כי הבקשה לגילוי מבוססת (כפי שאף נאמר בה במפורש, וכפי העולה מכותרת הבקשה, בה מדובר על גילוי מסמכים ספציפיים) על הוראת תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"), אשר עניינה במתן "צו לגילוי מסמך פלוני". בתקנה זו מדובר בדרישה לגילוי מסמך מסויים, או מסמכים מסויימים. אמנם בית המשפט העליון הרחיב את האפשרות לבקש גילוי מסמך ספציפי בהתאם לתקנה 113 לתקנות (או עיון במסמכים ספציפיים בהתאם לתקנה 117 לתקנות) גם לסוגי מסמכים, וזאת בתנאי שהוכחה הרלבנטיות של סוגי המסמכים, לכל הפחות על פני הדברים, ובתנאי שבידי המבקש אין יכולת לנקוב במסמך הספציפי עצמו [רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193 (2002)]. עם זאת, הגדרת סוגי המסמכים המבוקשים רחבה ביותר, והשימוש במלים כגון "וכיוצ"ב" תומך בכך. סיכומו של דבר - אני מורה לבנק להמציא למבקשים תצהיר ערוך כדין בו יפרט/ו המצהיר/ים מטעם הבנק, לאחר חקירה ודרישה, בנוגע לכל אחד ואחד מן המסמכים המפורטים בבקשה מס' 25 בתיק, למעט המסמכים שצויינו בסעיפים ח. ו- ט. לבקשה האמורה, ולמעט המסמכים שהתקבלו בידי המבקשים ופורטו בסעיף א. לבקשה מס' 31 בתיק, ולמעט המסמכים שהתקבלו בידי המבקשים ופורטו בסעיף א. לבקשתם מיום 4.9.12 למחיקת כתבי טענות, האם המסמך מצוי ברשותו או בשליטתו של הבנק, ואם אינה מצוי בה - וככל שנתונים אלו ידועים - מתי יצא ממנה ומה היה עליו. בשים לב לארכות הרבות שכבר ניתנו לבנק, יסיים הבנק נושא זה תוך 30 יום מהיום. נקבע לישיבת קדם משפט ליום 07.04.13 שעה 09:45. אני מחייב את הבנק לשאת בשכ"ט עו"ד בגין כלל ההליכים המקדמיים שננקטו עד עתה בתיק, בסכום כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום. בשים לב לכלל נסיבות העניין, סכום זה יופקד ע"י הבנק בשלב זה בקופת בית המשפט. גילוי מסמכיםבנקמסמכיםחובת הגילוי