רקע: 1. בפניי תביעה כספית על סך 796,529 ₪ שעניינה עסקה לרכישת מניות בחברה שבבעלות הנתבעים בצ'כיה. 2. במהלך שנת 2002 נפגש התובע עם נתבע מס' 1 באופן אקראי בחתונה, והחלו לשוחח על השקעות בחו"ל. התובע הכיר קודם לכן את נתבע מס' 1 בהיותו עו"ד שטיפל לו בעסקת מקרקעין לפני מספר שנים. 3. נתבע מס' 1 הוא עו"ד במקצועו, שלמד בצ'כיה, והשקיע בנכסים שם. הוא הקים שם חברה בשם "גלילייה" ( להלן : "החברה") שנכסיה היו: מסעדה בפראג , חלקת אדמה בשטח של 120 דונם אשר רשומה על שם החברה ברשויות המוסמכות וממוקמת כנטען בכביש המוביל מפראג לכיוון גרמניה, מסעדה הממוקמת בקרלו ויוארי, וכן רכב מסוג אופל אומגה שנת ייצור 1995. טענות התביעה: 4. התובע טען כי הוא שילם לנתבע מס' 1 סך של 31,200$ עבור רכישת מחצית הזכויות במסעדה בפראג עד ליום 07.12.02. 5. נתבע מס' 1 הציע לתובע להיכנס כבעל מניות בחברה ולא רק במסעדה, לטענת התובע הצעה זו עלתה מתחילת המשא ומתן ביניהם, לפיכך במרץ 2003 הוסכם כי התובע ירכוש 25% מהון המניות הנפרע של החברה. 6. התובע טען כי הוא שילם סך של 163,000 $ עבור רכישת 25% ממניות החברה, לעומת זאת טענו הנתבעים כי הוא שילם סך של 147,000 $ בלבד. 7. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכסוך פרץ בספטמבר 2003 מהסיבה שהחברה היתה בהפסדים. 8. ההשקעות של התובע לא קיבלו ביטוי במסמכי החברה, והתובע לא נרשם כבעל מניות בחברה, על אף שהנתבעים הכירו בזכותו זו. 9. התובע טען כי נתבע מס' 1 שידל אותו לאורך כל הדרך לרכוש מניות בחברה. נתבע מס' 1 מסר לתובע כבר ביום 09.12.02 את פרטי נכסי החברה, והציג אותם כנקיים מכל חוב. 10. לטענתו שווי נכסי החברה כפי שהוצג לו על ידי הנתבעים בישיבה שבה נכחו הנתבעים הינו 660,000$, וכי המדובר בחברה רווחית ומשגשגת, ומעולם לא נאמר לו כי החברה היתה בהפסדים, או כי היו לחברה התחייבויות רבות. 11. על פי חוות דעת המומחה שהוגשה מטעם התובע נטען כי בהסתמך על מאזן 2002 ההפסד הנקי של החברה הינו 85,309$, כשמחזור החברה הינו 19,320$. נתונים אלו כנטען לא נמסרו לתובע על ידי נתבע מס' 1, מי שכיהן אז כמנהל החברה . לטענתו, היתה מוטלת החובה על הנתבעים למסור לתובע נתונים אלו, והיה עליהם לגלותם בגילוי אקטיבי ויזום מצידם. 12. הוא טען כי התקשר בחוזה עם הנתבעים עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה מכוונת. מדובר בטעות יסודית שאלמלא היא לא היה התובע מתקשר בחוזה. לטענתו, אין המדובר בטעות לגבי כדאיות העסקה, הרי טעות שיש בה כדי לעוות את תמונת הציפיות, הסיכונים והשיקולים המסחריים שעמדו לנגד עיני המתקשר בחוזה, איננה טעות בכדאיות העסקה, גם אם יש לה השלכות כלכליות המקרינות על שווי הממכר. 13. התובע טען כי הנתבעים מכרו לתובע חלק ממניותיהם בשיעור של 25%, תוך הטעייתו במתכוון, הרי בידי הנתבעים בלבד היה המידע הנכון, והם ידעו היטב כי התובע נשען ומתבסס על המידע שהם מוסרים לו. 14. התובע טען כי היתה מוטלת על הנתבע חובת גילוי כל הנתונים שהיו בידיהם על המסעדה, כשבשתיקתם הם הטעו אותו. הוא טען כי מקום שברור למוכר שלקונה אין ידיעה על קיומן של עובודת חשובות להחלטתו עליו לגלותן לו, אפילו יכול היה הקונה להשיג את האינפורמציה בכוחות עצמו לפני סיום המשא ומתן. 15. לטענת התובע, בנסיבות בהן כל המידע מצוי בידי הנתבעים כבעלי מניות בחברה בצ'כיה, כאשר נתבע מס' 1 הוא עורך דין במקצועו, קיימות נסיבות מיוחדות אשר מצמיחות את חובת הגילוי, לפיכך השתיקה כשלעצמה יש בה משום הטעיה. 16. התובע טוען כי קיימת לו עילת תביעה על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), הרי אין ספק לטענתו כי הוא התקשר עם הנתבעים בעסקה עקב טעות, ולולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה. אין ספק כי הנתבעים ידעו על הטעות, והיה עליהם לדעת על הטעות, לפיכך זכאי התובע לבטל את החוזה, כפי שעשה מיד עם היוודע לו דבר הטעות בספטמבר 2003. 17. התובע טען עוד כי גם במידה ומדובר בטעות בכדאיות העסקה הרי התנהגות נתבע מס' 1 חסרת תום הלב, בעצם אי גילוי עובדות מהותיות לתובע, תעניק לו פיצויים בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) לטענתו חלים על המקרה גם סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 18. לחילופין, טען התובע לתרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, מאחר והנתונים שניתנו על ידי הנתבעים הינם בידיעה שמדובר באינפורמציה כוזבת, לפיכך התקיים כאן הצג של עובדות מתוך קלות ראש, כשלא איכפת לנתבעים אם האינפורמציה הינה נכונה או לא. מטרת הנתבעים היתה שעקב האינפורמציה יפעל התובע על פיה ויתקשר עימם בעסקה. התובע סבל מנזק ומחסרון כיס שהנו מלוא הסכומים ששילם לנתבעים. 19. לחילופי חילופין, טען הוא כי חל סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינו עושק. ההתקשרות בהסכם היתה לטענתו תוך ניצול חוסר נסיונו של התובע, תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ולכן זכאי היה התובע לבטל את החוזה. טענות ההגנה: 20. הנתבעים טענו כי תביעתו של התובע היתה צריכה להיות מופנית כנגד חברת גלילייה בע"מ, שכן אין כל יריבות בין התובע לנתבעים, זאת על פי הודאתו כי הוא רכש 25% ממניות חברת גליליה. 21. הנתבעים טענו כי התובע הגיע למסקנה לפרוש מעסקי החברה ועסקי הנתבעים משום שהצפיה שלו לרווח מידי לא התממשה, קרי עקב אי כדאיות העסקה. 22. הנתבעים, ובמיוחד נתבע מס' 1, טען כי לא שידל את התובע ולא הטעה אותו וכי הכל היה פתוח בפניו. הוא טען כי הכניסוהו כשותף בחברה או בעסקים בצ'כיה בגלל שהחברה היתה בקשיים. 23. יתר על כן, טענו הנתבעים כי אין עילת תביעה כנגד נתבע מס' 2, שנכנס לתמונה בשלב מאוחר. 24. הנתבעים טענו כי התובע הינו איש עסקים מיומן ואין לקבל את טענותיו המיתממות כאילו שלא ידע דבר בעסקים וביחסים עם הנתבעים. 25. הם טענו כי התובע לא רצה להיכנס לעומק בנושא שותפות עם נתבע מס' 1 וכי הוא לא ביקש לראות מסמכים. התובע לאחר שערך את בדיקותיו החל להזרים כספים טיפין טיפין, לאחר שהיה ידוע לו כי החברה בקשיים, וכי עליה לסלק את חובותיה, ולמטרה זו הוא נכנס. 26. הנתבעים טוענים כי לא הוכח שהחברה היתה חייבת להרוויח, שכן המדובר בחברה חדשה בצ'כיה המתחילה את דרכה בשנת 2001, ולכן אין צפיה לראות רווחים בשנים הראשונות עקב הוצאות רבות. 27. הנתבעים טענו כי התובע ידע שאין רווחים אלא רק חובות, וכי הצפיה היא לרווח אם המסעדה תשווק טוב. 28. הנתבעים טענו כי הם לא הטעו את התובע, והתובע בכלל לא טעה, אלא התנהג כלפיהם בחוסר תום לב, והחליט להפסיק את קשריו עם חברת גליליא עקב אי כדאיות העסקה וציפיותיו שלא התממשו. 29. הם טענו כי אין להאשים אותם בכך שהתובע העדיף לא לבדוק או לראות מסמכים, והעובדה של אי בדיקה נבעה מכך שהתובע ידע היטב את מצב העניינים, ביקר בשתי המסעדות וראה מה שנעשה שם, והחליט לסמוך על חבריו, ובזה הוא לא טעה משום שידע כי החברה בקשיים ועליו להצילה. 30. הנתבעים טענו כי חובת הגילוי תלויה בנסיבות, ועל פי הנסיבות דנן מה שהיה צריך לגלות גולה, והראיה היא כי התובע הסכים לקבל מסעדת פראג תמורת חלקו בחברה. 31. לטענתם, מידת הזהירות הנדרשת ממשקיע דורשת לכל הפחות ביצוע בדיקות מקדמיות, ולא די להסתמך על מידע שקיבל. התובע לא ערך בדיקות כפי שהודה, דבר העולה כדי רשלנות עסקית העומדת לחובתו. 32. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, מר מילשטיין, מר געפר אבו חמד, והמומחה מר טאהא חוסיין. מטעם הנתבעים העידו מר סודקי דהאמשה, מר מוחמד אחמד חביב אללה, מר מוהנא אבו שאח ושני הנתבעים. ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. דיון ומסקנות: 33. אין מחלוקת כי בין הצדדים נכרת חוזה לרכישת מניות בחברה על ידי התובע. המחלוקות הן בשאלות אם הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב בעת ניהול המשא ומתן לכריתת החוזה, אם אכן הציגו תמונה מטעה בפני התובע כי מדובר במסעדה רווחית ומשגשגת, אם התובע אכן הוטעה על ידי מצג זה, ואם לא היתה מוטלת עליו החובה לברר אודות מצב החברה לפני שרכש את המניות. טעות והטעיה: 34. ההטעיה מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. " 35. יסודות עילת ההטעיה אותם יש לבחון ואותם על התובע להוכיח הם: טעות, הטעיה, וקשר סיבתי כפול בין הטעות להתקשרות ובין ההטעיה לטעות. במידה ומדובר בטעות המתייחסת לכדאיות העסקה בלבד, אין בכך עילה לביטול החוזה והוראות סעיף14(ד) לחוק החוזים חלות גם על עניין ההטעיה (ראה ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 314). 36. מידת והיקף גילוי עובדות יש לעשות על פי דין, נוהג או לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אי גילוי יהווה הטעיה רק אם קיימת חובה לגלות את המידע שלא נתגלה. כך קבע כב' השופט מלץ בע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין , פ"ד מג(2) 753, בעמ' 757-758 (1989): "אחד מיסודות עילה זו הינו קיום קשר סיבתי בן ההטעיה ובין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעייה באי גילויין של עובדות כמו בענייננו, חייב התובע להוכיח, כי הטעות, שנגרמה על-ידי אי-הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר...". 37. התובע טען כאמור כי מדובר בטעות יסודית שאלמלא היא הוא לא היה מתקשר בחוזה. הנתבעים מכרו לתובע חלק ממניותיהם בשיעור של 25% ממניות החברה. הנתבעים בחרו כנטען להטעות במתכוון את התובע, בידי הנתבעים בלבד היה המידע הנכון והן ידעו היטב כי התובע נשען ומתבסס על המידע שהם מוסרים לו. התובע טען כי היתה מוטלת על הנתבע חובת גילוי אודות כל הנתונים על המסעדה שהיו בידיהם, כשבשתיקתם עצמה הם הטעו את התובע. 38. בתשובות שמסרו הנתבעים לשאלון ביום 12.10.05 ענו בסעיף 9 כי " היו חובות דמי שכירות ועבור ריהוט ולפרסומת שכבר נעשתה, עובדות אלה הוצגו בפני התובע. החברה קיבלה התראה בענין עלות ריהוט וגם דרישות בעל פה בענין דמי שכירות לא היו תביעות". לעומת זאת הצהיר נתבע מס' 1 בתצהיר העדות הראשית מטעמו כי הציג בפני התובע " את המסמכים המפרטים את ההכנסות וההוצאות של מסעדת פרג לפני השטפונות ואחרי השטפונות . . . ". מכאן עולה כי התובע לא קיבל תמונה מלאה וברורה אודות מהות החובות שרבצו על המסעדה בפראג. 39. גם ממוצג (ת/1) עולה כי נתבע מס' 1 לא הציג בפני התובע את המצב לאמיתו. באותו מכתב הנושא את הכותרת "הוצאות דחופות לצורך חיזוק שתי המסעדות" לא הסביר נתבע מס' 1 שהמסעדה בהפסדים. הוא ביקש 60,000$ עבור פרסומת תשלום חובות מס הכנסה ומל"ל, תשלום משכורות וחובות אחרות לצורך שיפור העבודה והכנה לעונה הבאה, וכן לצורך פתיחת מסעדה שלישית, ותשלום לנאסר על חשבון שכר עבודתו. בהער ה שבמכתב צוין כי הפרטים ימסרו לתובע בהגיעו לפראג. באותו מכתב אין זכר לעובדה כי קיימים הפסדים גדולים בניהול המסעדה בפראג. 40. נתבע מס' 1 העיד כי הוא לא מסר פרטים לתובע אודות הסכום ששולם עבור המקרקעין ששייכים לחברה, על אף שמהרישום עולה סכום קטן יחסית למה שטען התובע שהוצג בפניו, וכך העיד נתבע מס' 1: "ש. בכמה כסף רכשת את המקרקעין. ת. הצהרנו הרבה פחות ממה ששולם בפועל . . . ש. זה היה בערך 5,000 , 6,000 דולר. ת. אם זה כתוב אז נכון. ש. התובע ומר מרמלשטיין טוענים שאמרת להם שזה עלה לך בין 120,000 ל 145,000 דולר. אתה רכשת בפועל בין 5,000 ל 6,000 דולר. התובע צירף שמאות משנת 2004 שהשווי של הנכסים זה 22,000 דולר. אנו רחוקים מ-60,000 דולר ובוודאי מ -120,000 דולר. ת. חו"ד של השמאי שלו היא מוזמנת, אני מוכן להזמין חו"ד נגדית. . . . היום השווי של הנכסים מעל 130,000 דולר לפי מה שידוע לי, מעולם לא אמרתי לא לתובע ולא לשמוליק בסכום שהם ציינו, פשוט לא אמרתי להם סכום. " (ראה עמודים 53-52 לפרוטוקול). בנוסף העיד נתבע מס' 1 שלא נתן לתובע מספרים לעניין הוצאות והכנסות או הפסדים, וכך הוא העיד: "ש. אמרת לו מספרים. ת. הוא לא שאל. הוא שאל כמה צריך לשלם." (עמ' 50 שורות 18-19). 41. בהמשך חזר נתבע מס' 1 על עדותו שלא מסר פרטים לתובע, בתקווה שיוכל לשקם את מצבה של המסעדה, וכך העיד: "ת. פעלתי כל הזמן בתום לב, לא נכנסתי לפרטים. נתתי מתוך תקווה עם השותף שלי שהמסעדה תמשיך להשתפר, ואפילו רשמנו לו בשלב יותר מאוחר להגדיל לו את החלק שלו מרבע לשליש, ורצינו להציל את החברה ולעזור לכולנו, גם אני הפסדתי וגם השותף שלי הפסיד יותר ממנו בהרבה. לא נכנסנו לפרטים, אם היה שואל היינו נכנסים לפרטים". (ראה עמוד 50 שורות 21-24 לפרוטוקול). 42. בסעיף 12 לתצהיר נתבע מס' 1 הוא מצהיר כי: " נכנסנו לפרטים על המסעדה החדשה בכארלובי ווארי . . . וכי תעלה לנו ההשקעה סכום אינו סופי בין 80,000 $ - 90,000 $, ואמרתי לו שיש לה סיכוי טוב להצליח ע"פ הבדיקה שערכתי וע"פ היעוץ שקיבלתי . . . " (ראה עמוד 6 לתצהיר). 43. על אף שעלו מספר סתירות בין עדותו של מר מילשטיין שהעיד מטעם התובע לבין הכתוב בתצהיר עדותו הראשית מטעמו, ועל אף שזכרונו היה סלקטיבי לטובת התובע, הגעתי למסקנה כי מצירוף עדותו עם שאר העדויות והמוצגים עולה תמונה כללית לפיה הוצגה המסעדה בפראג כמקום בעל סיכויים טובים להצליח, וכך הוא העיד: "ת. כשהייתי נוכח הנתבע הציג מצג מאוד יפה על הצלחה בלתי רגילה ופוטנציאל עתידי של המקום הזה, המסעדה בפרג'. נסענו יחד לקרלו ויוארי, ובדרך הצביע הנתבע על איזה מקום ואמר שיש כאן אדמות והוא קנה אדמות ב-120,000 דולר וזה יהיה מקום בעתיד כשצ'כיה תכנס לאחוד האירופי שיעבור שם כביש ואפשר לבנות תחנת דלק. נסענו למסעדה בקרלו ויוארי והנתבע אמר שזה עסק הולך ורץ. ש. אתה ראית גם את המסעדה השניה בקרלו ויוארי. ת. כן. ש. המסעדה בפרג' היתה פועלת או שעדין לא. ת. נכנסו אנשים לא היו משפצים, זו מסעדה שעבדה." (עמוד 4 שורות 15-21). 44. מחוות הדעת שהוצגה מטעם התובע אודות מאזניה של החברה (כשלא הוגשה כל חוות דעת נגדית), עולה כי החברה בהפסדים כבר משנת 2001, כשההפסד הנצבר לסוף השנה היה 21,504 $, ובשנת 2002 ההפסד הנצבר לסוף השנה היה 88,175$, ובשנת 2003 הגיע ההפסד לסך 208,117$. על אף כל הנתונים הללו בחר הנתבע לא למסור את הפרטים הנ"ל לתובע. 45. ממכלול העדויות התרשמתי כי בעת שהתקשר התובע בעסקה ידע שהוא נכנס כשותף כדי לתמוך בחברה שמפסידה, אולם התמונה בפניו לא היתה שטוחה עד הסוף, כך שהוא לא ידע באיזה גודל של הפסדים מדובר. מההתכתבות בין הצדדים עולה כי התובע נדרש להעביר באופן דחוף סכומים גדולים לנתבעים לכיסוי התחייבויות מיידיות של החברה, ולצורך ניהול המסעדות התקין. הסכומים שנדרשו מהתובע היו לתשלום התחייבויות בסיסיות ביותר של תשלום מסים, משכורות עובדים, הוצאות פרסום וכד'. אדם סביר יכול בנקל להסיק מתמונה זו מצוקה אמיתית של החברה, אשר נזקקה לעזרתו ותמיכתו המיידית של התובע כדי לעמוד בהתחייבותיה הבסיסיות. אם כך יהיה נכון להסיק מעובדות אלו שהתובע ידע או היה צריך לדעת כי הוכנס לעסק כדי לתמוך או להציל את החברה. 46. בנסיבות אלו, הנחתו או ציפייתו של התובע להשיג רווח מהשקעה זו בטווח הזמנים הקרוב לא הייתה מבוססת, והייתה בטענות יסודה. ניתן מכך להסיק כי היתה טעות מצידו של התובע בהערכת מצבה של המסעדה, ואותה טעות היא שגרמה לו להתקשר באותה עסקה. 47. כעת עולה השאלה, אם המדובר בטעות שבכדאיות העיסקה לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים שאינה מקימה עילה לביטול ההסכם, אם לאו. בע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ''ד לב(1) 231, 238, נקבעה על ידי כבוד השופט אשר ההגדרה של טעות בכדאיות העסקה כדלקמן: "בדרך-כלל ניתן לומר שטעות מתבטאת בסתירה שבין המצב העובדתי או המשפטי המוצהר לבין אותו המצב לאשורו, ואילו טעות בכדאיות של עסקה משמעה טעות רק ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעסקה. ברור שיכול קונה בעסקת מכר לטעות בענין שווי הממכר, אך ברור גם שטעותו יכולה להתייחס לענינים אחרים כגון: תיאורו של הממכר, תכונותיו וכיוצא באלה". בע"א 488/83 בן ציון צנעני נ. מאיר אגמון, פד"י לח(3) 141 נקבע בעמ' 152 כי: "טעות בכדאיות העסקה היא טעות, המתייחסת לערך העסקה או לשוויה המסחרי או הכלכלי, ויש לשים לב לכך, שעל פי נוסחו מוציא החוק מגדר טעות לא את הטעות בכדאיות העסקה כי אם את הטעות בכדאיות העסקה גרידא. כלומר, אם הטעות בכדאיות נובעת מטעות בהנחות אחרות הקשורות לעיסקה או המצטרפות אליה, ניתן להעלותה כעילה לביטול החוזה". עולה מהעדויות שבפניי כי טעותו המהותית של התובע בעסקה זו היא בהערכת השווי האמיתי של נכסי החברה וחובותיה, ומשני נתונים אלו כמובן נגזר השווי האמיתי של מניותיו. אם נסכם את טענתו של התובע יוצא כי שווי מניותיו היה פחות בהרבה מהסכום ששולם על ידו תמורת מניות אלו. 48. התובע נכנס לעסקה בתקווה להפיק רווחים אולם המסעדה לא הניבה רווחים כפי שקיווה, לפיכך ולאור האמור לעיל הגעתי למסקנה שהטעות הינה ביחס לשווי המניות שרכש בחברת התובע, כך שלא היתה כאן יותר מאשר טעות בכדאיות העסקה , טעות שאינה מצדיקה את ביטול ההסכם. (לעניין זה ראה ע"א 280/87 רן קופלמן נ' דניאל בינקין, פ"ד מג(2) 753 , 758-759 (1989)). 49. אמנם על פי סעיף 15 לחוק החוזים מוטלת חובת גילוי על מי שמתקשר בחוזה, אולם השאלה אם היתה מוטלת חובה על הנתבע 1 ליידע את התובע אודות הטעות, אינה מתעוררת אלא אם הצד השני התקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה. משנקבע לעיל כי המדובר בטעות בכדאיות העיסקה שאינה מהווה טעות המצדיקה ביטול ההסכם, הרי מתייתר הצורך לדון בשאלה אם נתבע מס' 1 הפר את חובת הגילוי כלפי התובע במובן סעיף 15 לעיל. לאור האמור, יש לדחות את טענת התובע בדבר הטעייה. 50. נשאלת כעת השאלה אם הנתבעים שידלו את התובע להיכנס לאותה עסקה ולהשקיע בנכסים בחו"ל. התובע לא הוכיח כי הנתבעים שידלו אותו להיכנס לאותה עסקה, כך למשל בעדותו של געפר אבו אחמד, מטעם התובע, עולה כי בין נתבע מס' 1 לתובע כשנפגשו לראשונה באקראי בחתונה התחילה השיחה ביניהם כשיחה כללית והתפתחה לכיוון עסקי, כשדיברו ביניהם כי בכוונתם לעשות עסקים ביחד בחו"ל, אולם לא נאמר כי נתבע מס' 1 שידל את התובע לעשות איתו עסקים, וכך הוא העיד: "ש. האם השיחה שהיתה בין עלי לנתבע היתה שיחה כללית על עסקים ומה הוא עושה ומה נסאר עושה, באופן כללי. ת. נכון. ש. אך לא דיברו ביניהם שהם רוצים לעשות עסקים ביחד. ת. דיברו. ש. אמרו אולי. ת. אני שמעתי שלנתבע יש עסקים בחו"ל, שמעתי שיש לו עסקי נדל"ן, אדמות ובעיקר מסעדות, הוא מנהל מסעדות שם. ש. אם אתה חברו הטוב של עלי ידוע לך שעלי היה נוסע לחו"ל על מנת לנסות להשקיע בחו"ל, כמו רומניה, הונגריה אוקראינה. ת. לא. " (עמוד 9 שורות 5-15) 51. יתרה מכך, מעדותו של התובע עולה כי באותה תקופה הוא היה מעוניין להשקיע בעסקים בחו"ל, על אף שהוא ניסה לטעון את ההיפך וכך העיד: ש. לא התעניינת שם תוך כדי הטיול במה ניתן להשקיע. ת. תוך כדי היו הצעות של קניית דירה פה ושם, אך לא השקעתי ולא נכנסתי לזה. ש. אפשר לומר שמי שהציעו לך אם אתה יכול להשקיע בדירות, היו אנשים מהארץ או מחו"ל. ת. מהארץ, החברים שלי שנסעתי איתם היו אומרים שכדאי לקנות שם דירה או נדל"ן שם בחו"ל, זה היה תוך כדי טיול. (עמוד 13 שורות 1-7). כמו כן הוא העיד : "ש. בחתונה כשישבתם ביחד דיברתם באופן כללי על עצמך ועל עצמו ולא קבעתם ולא סיכמתם שום דבר אתה והנתבע. ת. שמעתי על העסקים שלו בחו"ל, אותו מקרה מוהנא הכניס אותי לתמונה של העסקים שלו. מוהנא אמר לי שהוא בעל עסקים גדול, הסבירו לנו שהוא בעל עסקים גדול בצ'כיה יש לו נדל"ן ומסעדות ויש לי שאיפות לעוד דברים לעשות שם. אני שמעתי והיה לי תוכניות להשקיע במשהו, שמעתי בדקדוק." (עמוד 13 שורות 15-20). עוד הוא ממשיך: "ת. היו כמה שיחות אחרי, ביקשתי יותר להיכנס לעסקים, ביקשתי הסברים מה יש לו להציע לי, באיזה שלב אמר שמוצעת לו מסעדה בקרלו ויוארי ואם אני רציני ורוצה להשקיע, זו הזדמנות לקנות. ש. מוהנא אמר לך שהנתבע הציע לו שותפות במסעדה הזו. ת. הוא אמר לי שאם היה לו כסף היה נכנס איתו, עד כדי כך הוא סמך עליו, אפילו רצה למכור אדמות ולהיכנס איתו כשותף, אך אביו של מוהנא לא הסכים". (עמוד 14 שורות 6-11). 52. מכלל העדויות לעיל לא שוכנעתי כי הנתבעים שידלו את התובע להתקשר בעסקה זו, התובע היה מעוניין להשקיע בחו"ל, מצא הזדמנות והחליט לנצל אותה. תום לב וחובת הגילוי: 53. על אף שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, נשאלת השאלה אם התנהגותו של נתבע מס' 1, בעצם אי הגילוי מהווה הפרה של חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), והאם זכאי התובע לפיצוי בגין כך לפי סעיף 12(ב). 54. עקרון תום הלב הינו אחד מעקרונות היסוד של דיני החוזים בשיטת המשפט שלנו. סעיף 12 דלעיל קובע כי: "12. תום לב במשא ומתן (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב . (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה . . . " 55. התנהגות בתום לב בעת משא ומתן לקראת כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות, היינו חובה שלא להטעות את הצד האחר על ידי אי גילוי מידע חשוב לשיקוליו. מהו מידע חשוב אינו ניתן להגדרה כוללנית, וקביעתו במקרה המסויים תיעשה לפי נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה (ראה ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ''ד לב(1) 231, 238). 56. אחת החובות הבולטות ביותר שמטיל עיקרון תום הלב היא חובת הגילוי המוטלת על הצדדים למשא ומתן. לעניין זה נפסק בע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר ואח' פ"ד מד (3) 769, 777 כדלקמן: "במסגרת החובה לנהוג בתום-לב בעת המשא ומתן, על צד למשא ומתן גם לגלות למשנהו את אותן עובדות אשר ניתן לצפות שצד תם-לב יגלה למשנהו. כפי שקובעת בעניין זה המחברת המלומדת שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 49 "תחום תחולה מובהק ושכיח של חובת תום-הלב במשא-ומתן הוא תחום הגילוי. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב במשא-ומתן לובשת צורה של אי-גילוי עובדות, כאשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום-הלב היא אקטיבית, ומטילה חובת-עשייה. חובת תום-הלב כוללת חובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות, ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה". 57. כאמור לעיל לא גילה נתבע מס' 1 לתובע מידע מהותי וחשוב אודות ההפסדים של המסעדה בפראג. הוא לא הציג בפניו מספרים הממחישים את ההפסדים המצטברים של המסעדה ושל החברה, והסתפק בכך שהתובע ידע שהמסעדה בקשיים כלכליים. נתבע מס' 1 לא הכניס את התובע עמוק לתוך התמונה. על אף שידע חשיבות מידע זה למי שמתכוון לרכוש מסעדה או מניות בחברה שבבעלותה מסעדה, בחר נתבע מס' 1 שלא לגלות פרטים אלו לתובע, תוך תקווה לשיטתו שהתובע יוכל להציל את המסעדה ולהעמידה שוב על הרגליים. 58. משנקבע בפסיקה כי חובת תום הלב כוללת החובה לגלות במסגרת מו"מ לקראת כריתת הסכם מידע חיוני לצד שכנגד, אף אם אותו צד יכול היה לקבל את אותו מידע בכוחות עצמו, הגעתי למסקנה כי נתבע מס' 1 התנהג בחוסר תום לב בעת שלא גילה בפני התובע מידע חיוני אודות מצב המסעדה והחברה, בניגוד לסעיף 12 לחוק. עצימת עיניים: 59. מסקנתי דלעיל בדבר הפרת חובת תום הלב מצד נתבע מס' 1 כלפי התובע, אינה מנקה את התובע מכל אשם לנזק שנגרם לו. בל נשכח כי המדובר בהשקעה כספית רצינית במדינה זרה, שהתובע לא היה מעורה בחיי הכלכלה, העסקים והמסחר שם, ויחד עם זאת בחר ל"זרוק את כספו" ע"י השקעה כאמור מבלי לבדוק את העניין לעומק, או לא להתייעץ עם גורמים מקצועיים. כמו שהתובע עשה לאחר הגשת התביעה, ופנה לקבלת ייעוץ וחוות דעת של רו"ח, היה יכול לעשות כך טרם ההשקעה, כדי לעמוד על מצבה האמיתי המדוייק של החברה. יכול היה התובע לבדוק וללמוד את הנושא, ולעשות השקעה יציבה ומחושבת. תחת זאת בחר הוא לבצע השקעה מהירה ופזיזה, אולי בתקווה לרווח קל ומהיר. 60. יתרה מכך, עולה מסעיף 12 לתצהיר התובע, כי הוא שילם לנתבע סך של 31,200$ בשלושה תשלומים אף בטרם יצא לו לנסוע לצ'כיה בכלל או להתרשם בעצמו מהמסעדה, כשרק בינואר 2003 נסע התובע לצ'כיה עם מר מילשטיין. 61. התובע לא רק שאינו מכחיש זאת אלא הוא מודה כי כל מה שביקש מנתבע מס' 1 בספרי החברה יכול היה לקבל (ראה עמוד 22 שורה 22-23), אולם הוא בחר לסמוך על חברו מר מוהנא אבו שאח, ועל הנתבע, ובחר במודע לא להיכנס לפרטי פרטים לפני שהתחיל והמשיך להזרים כספים לנתבע מס' 1. התנהגות זו היא מוזרה בלשון המעטה, לאור העובדה שלא מדובר באדם תמים ונאיבי אלא באיש עסקים מנוסה וממולח. כך התובע העיד: "ש. אחרי ששמעת ממוהנא אודות הנתבע ואמינות שלו והעסקים. . . ביררת בעצמך אם מה שאומרים עליו נכון. ת. לא, החבר המשותף שלנו והוא אמין בשבילי מספיק כקצין משטרה, הכוונה למוהנא, זה הספיק לי. " (ראה עמוד 14 שורות 12-15). והוא ממשיך : "ת. אף פעם לא ביקשתי מסמכים כי סמכתי עליו, ועל אנשים שהמליצו עליו. . . " (ראה עמוד 16 שורה 29 ). כשנשאל מדוע הוא לא ביקש חשבונות בנק הכנסות והוצאות עוד בטרם השקיע ענה : "ת. סמכתי עליו כעו"ד, ועל מוהנא בהתחלה, זה עניין של אמון, נתתי לו כספים שלא נתן לי במקום אישו, ורק אח"כ, וגם בזה סמכתי עליו". (ראה עמוד 19 שורות 11-12 ). 62. יתרה מכך, מעדותו של מר מלשטיין עולה אותה תמונה: "ש. בישיבות בין התובע לנתבע כשנכחת בהם האם זכור לך או שיודע אם עלי ביקש מסמכים חשבונות נסחי רישום חשבונות בנקים. ת. לא ידוע לי אם ביקש מה שידוע לי שלא הוצג שום דבר. לא זכור לי שעלי ביקש את המסמכים." (עמ' 4 ו-5 לפרוטוקול) . 63. הפסיקה התייחסה רבות לעניין "עצימת עיניים" של מתקשר בחוזה, ואינו משמעות יש לייחס לה. כך נקבע בע"א 7785/99 ... ואח' נ. פאריינטי ואח', פד"י נה(3) 85, 92: ""עצימת עיניים" כמוה כמודעות לקיומה של עובדה או של זכות. כך הוא המצב במשפט הפלילי בנוגע למחשבה הפלילית, כפי שנקבע היום בהוראת סעיף 20(ג)(ו) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. .... וכך מן הראוי שהמצב יהיה גם במשפט האזרחי. ואמנם, הדעה המקובלת היא, למשל, כי המונח "ביודעין" המופיע בהוראת סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - אשר מטילה אחריות בגין גרם הפרת חוזה - כולל אף "עצימת עיניים"". 64. בנסיבות העניין, וממעשיו, או ליתר דיוק, ממחדליו של התובע עולה כי הוא "עצם את עיניו" מלראות את התמונה האמיתית של המצב, כאילו לא רצה לדעת, וביקש להשקיע תוך הסתמכות מוחלטת על דברי הנתבע. הוא ידע או שיער כי אם "יידע" את המצב לאמיתו ייאלץ מן הסתם לקחת אחריות מלאה על השקעותיו, וככל הנראה מכך הוא ניסה להימנע. 65. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להטיל אשם תורם על התובע לנזקיו, איש עסקים מנוסה, ממולח, וותיק, שבחר לעצום את עיניו ונמנע לברר אודות ההזדמנות העיסקית שניצבה בפניו, על אף שהיה ביכולתו בקלות לברר את מצב המסעדה בעצמו בטרם התחיל להזרים הכספים. בנסיבות אלו, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 30%. תרמית: 66. סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי: " תרמית 56.תרמית היא הֶצֵג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון". 67. יסודותיה של עוולת התרמית הם חמישה: א. היצג כוזב של עובדה; ב. העדר אמונה באמיתות ההיצג; ג. הכוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג, ויפעל בהסתמך עליו; ד. התובע הוטעה, ופעל על סמך טעותו; ה. התובע סבל מנזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג (ראה ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225 (1987). 68. התובע לא הוכיח כי היה היצג כוזב של עובדה, וטענותיו להטעייה מצד הנתבעים נדחו, לפיכך לא התקיימו יסודות עוולת התרמית. עושק: 69. גם יסודות עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) לא התקיימו, מקום שלא הוכח כי התובע היה מחוסר ניסיון, או שהיו פערי כוחות בינו לבין הנתבעים, לפיכך אין זה המקרה שלנו. התביעה נגד נתבע מס' 2: 70. הטענה העיקרית שהפנה התובע כנגד נתבע 2 הינה שידול להיכנס לעיסקה (ראה סעיף 15 לסיכומים). עוד טוען כנגדו שלא גילה לו פרטים אודות מצבה הכלכלי של החברה (ראה סעיף 14(א) לסיכומים). אולם כשנשאל התובע בחקירה הנגדית על הטענות כנגד נתבע מס' 2 הוא העיד כך: "ש. כל היחסים והטענות את מפנה כלפי הנתבע ושלבי היה זניח. ת. שלבי נכנס בשלב מאוחר יותר לתמונה. " (עמוד 19 שורות 30-31). 71. מכאן עולה כי הגורם הדומיננטי בכל שלבי ההתקשרות וקיום החוזה היה נתבע מס'1 כשנתבע מס' 2 היה גורם שולי, נגדו לא הועלו טענות ספיציפיות כלשהן, והוא נכנס לתמונה בשלב יותר מאוחר. 72. לאור האמור, שוכנעתי כי יש לדחות את התביעה כנגד נתבע מס' 2. הפיצויים: 73. השאלה הראשונה שיש להתייחס אליה בשלב זה היא מהו הסכום ששולם על ידי התובע לנתבעים. 74. על פי טענת הנתבעים, הכספים שהועברו על ידי התובע, על אף שלא הוצגו במאזני החברה, התקבלו על ידי החברה, כשהתובע טוען שהוא העביר סך של 163,000 $ ואילו הנתבעים טענו כי הם קיבלו סך של 147,000 $ בלבד. חשוב לציין כאן כי בשום שלב לא הכחישו הנתבעים את זכותו של התובע להירשם כבעלים של 1/4 ממניות החברה, על אף שהדבר לא נרשם בפועל בספרי החברה. 75. התובע לא הוכיח כי העביר סך של 163,000 $, שכן לא הציג על כך כל קבלה, לפיכך יש לקבוע כי הסכום ששולם ע"י התובע הוא אותו סכום בו מודים הנתבעים, הוא סך של 147,000$. 76. כאן המקום לציין כי גם לאחר שנודע לתובע על מצבה האמיתי של החברה הוא בחר שלא לשלוח הודעה לביטול הסכם הרכישה מחמת הטעיה. חלק ממניות החברה נמכר ונשלח העתק מאותו הסכם מעירה אל התובע כדי שידאג הוא בעצמו לגביית חלקו. הנתבעים אמנם הקפיאו את התנהלות המסעדות אולם לא נהגו מול התובע כאילו החוזה ביניהם בוטל. (ראה עמוד 54 שורות 18-32). יחד עם זאת אין בכך כדי לפגוע בזכותו של התובע לקבל פיצויים בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק החוזים. 77. בנסיבות כאמור הוכיח התובע, שהמשא ומתן שנוהל איתו לקראת כריתת החוזה לא התנהל בדרך מקובלת ובתום-לב מצד נתבע מס' 1, וכי, על-כן, זכאי הוא לפיצויים על הנזק שנגרם לו על-פי סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) סעיף 12(ב) קובע כדלקמן: "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות ס' 10,13 ו- 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים". 78. הנזק הניתן לפיצוי לפי סעיף זה הינו הנזק שנגרם לתובע עקב המשא ומתן וכריתת החוזה, והוא נועד להשיב את מצב המתקשר - הנפגע לקדמותו. מכוח סעיף זה, יהיה התובע זכאי לפיצויי על פי סעיפים 10 ו- 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). 79. בסעיף 10 לחוק התרופות מכירים דיני החוזים בנזקים ממוניים, וכך נקבע בו: "נפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". 80. התובע טען כי גובה הנזק שנגרם לו עקב חוסר תום הלב מצד הנתבעים הינו מלוא הסכום ששולם על פי החוזה, שהינו על פי טענתו סך של 163,000$. מחוות הדעת שהוגשה על ידי התובע לא ניתן להעריך את גובה הנזקים שנגרמו לתובע בגין התקשרות זו. לא קיימת בהכח זהות בין הסכום ששולם ע"י התובע לבין הנזק הממוני שנגרם לו. זה לא מובן מאליו, ועל התובע להוכיח זהות בין שני נתונים אלו. לא ברור לנו לגופו של עניין מהו הערך האמיתי של מניותיו של התובע בחברה, או מהו ערך המסעדות ונכסי החברה, הבעלים של הנכסים. בנסיבות אלו לא ברור מה הרוויח ומה הפסיד התובע בעסקה זו, כן לא הוכח כי אותו הפסד נגרם כתוצאה מאי גילוי הנתונים הדרושים ע"י נתבע מס' 1, או כתוצאה מחוסר תום הלב במו"מ. התובע התייחס לעניין זה בשטרה אחת בכתב התביעה, ולא חזר על טענה זו לאחר מכן, לפיכך ולאור האמור לעיל אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזק הממוני שנגרם לו כטענתו. 81. סעיף 13 לחוק התרופות מכיר בנזק הלא ממוני, וכך הוא קובע: "13. פיצויים בעד נזק שאינו של ממון גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". נקבע לעיל כי נתבע מס' 1 לא מילא אחר חובת הגילו שבה הוא חב כלפי התובע בשלב של מו"מ, לפיכך יש בכך משום חוסר תום לב במו"מ. אני מאמינה לתובע כי ניהול מו"מ ללא גילוי עובדות מהותיות גרם לתובע עוגמת נפש רבה, ציפייה ואכזבה, טרחה רבה, הן בהעברת כספים לחו"ל בכל מני דרכים, והן בנסיעות לצ'כיה על מנת לבור את מצבה של המסעדה והחברה מקרוב. הפיצוי בגין נזק לא ממוני נמצא בשיקול דעתו של בית המשפט, והוא ייקבע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של התיק. 82. בנסיבות העניין אני קובעת כי יש בסכום של 200,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בנסיבות העניין. הקטנת נזק: 83. סעיף 14 לחוק התרופות חל מכוח סעיף 12(ב) לעיל, לפיכך יש לבחון את שאלת הקטנת הנזק. סעיף 14 קובע כי: "14. הקטנת הנזק (א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12 ,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או לה קטין ". 84. למען יישוב הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, פנו הם לוועדה של אנשים מכובדים כדי שיגשרו ביניהם. אותה וועדה מנתה נציגים מטעם שני הצדדים, כשהצעתה של הוועדה, בטרם נפגשה עם נתבע מס' 1 שהיה בפראג, היתה שנתבע מס' ישלם לתובע סך של 100,000 $ כדי להוציא אותו מהשותפות. כך התובע העיד לעניין זה: "ש. מוחמד הציע לך שתסעו ביחד לנתבע לצ'כיה כדי שישמע את הנתבע. ת. לא נכון, לא אני הייתי צריך לנסוע, אלא געפר ומוהנא כדי לפתור את הבעיה שם, זה בגלל שסוכם על 100,000 דולר והוא נסע לאחיו כדי למצוא פתרון איך לסדר לי את הסכום". (עמוד 24 שורות 4-6). גם מעדות של געפר אבו אחמד עולה שהיתה הצעה של 100,000$ שלא ממושה בסוף, והוא העיד כדלקמן: "ש. האם ההצעה של 100,000 דולר היתה לפני שהוועדה שמעה את הנתבע או אחרי. ת. עוד באותו ערב כשסוכם על 100,000 דולר היתה שיחה שהנתבע לא נכח ואיך יסכים, אז מוהנא התקשר לנתבע בשיחת טלפון לחו"ל באותה ישיבה שמעתי שהוא מדבר איתו מה בדיוק היה בשיחה אני לא יודע, אחרי השיחה מוהנא אמר שהנתבע אמר שמה שהוא סוגר מקובל עליו. כך כולם הבינו שהנתבע מייפה את כוחו של מוהנא לסגור את הנושא על 100,000 דולר. לכן היתה הפניה אליי מטעמם שאני אסגור עם התובע שייפה את כוחי לסגור את העניין על 100,000 דולר. כך הבנו שנסגר הנושא". (עמוד 10 שורות 7- 13). ועוד העיד הוא כי היתה הצעה כזו שנתקבלה על ידי התובע, אולם לא יצאה לפועל מסיבות שונות: "ת. שמענו את התובע הציג את גרסתו, אני זוכר שאחיו אמר שיבדקו עם הנתבע. היו עוד ישיבות אך מאף ישיבה לא יצא שום דבר. בישיבה האחרונה שאני זוכר טוב מאוד, אז נכחתי ואמרו שנגיע לסכום של 100,000 דולר, היה שם מוהנא, הוועדה כולה הציעה את הסכום הזה ועלי ייצא מהשותפות. הטילו עליי את המשימה לשכנע את עלי בסכום של 100,000 דולר מאחר ודובר פעם על 130,000 דולר באחת הישיבה שלא נכחתי. באותו ערב התקשרתי לעלי ואמרתי לו שסוכם על 100,000 דולר ואני זוכר שמוחמד אחיו של הנתבע אמר מספיק שחטנו את עלי מספיק. מתחת ל100,000 דולר נרד, דיברתי עם עלי בטלפון, עלי התלבט ואז אמרתי שסיכמנו, אז עלי אמר בסדר . . . . . . ת. עוד באותו ערב כשסוכם על 100,000 דולר . . . אז מוהנא התקשר לנתבע בשיחת טלפון לחו"ל באותה ישיבה שמעתי שהוא מדבר איתו מה בדיוק היה בשיחה אני לא יודע, אחרי השיחה מוהנא אמר שהנתבע אמר שמה שהוא סוגר מקובל עליו. כך כולם הבינו שהנתבע מייפה את כוחו של מוהנא לסגור את הנושא על 100,000 דולר. . . ש. מאוחר יותר מי חזר בו מההצעה הזו. ת. כל הוועדה, הבנתי כששוחחתי עם הוועדה מאוחר יותר אמרו שהנתבע לא מסכים, אני אישית לא דיברתי עם הנתבע באותו שלב. ש. דובר בוועדה כיצד 100,000 דולר יוחזרו. ת. לא, אבל באותה ישיבה סוכם שמוחמד יסע לחו"ל וביקש שנצטרף אני התובע ומוהנא. אני הסכמתי שניסע יחד עם מוהנא, אחרי כמה ימים מוהנא אמר שלא מסתדר לו עם הנסיעה ולכן לא נסעתי ועד כמה שהבנתי מוחמד אחיו של הנתבע נסע". (ראה עמודים 9-10). 85. הנתבעים ניסו לטעון כי התובע היה הסיבה לאי המשך הדיונים בוועדה ולאי הגעה להסכמה, אולם טענתם זו לא הוכחה. אנשי הוועדה לא נסעו לצ'כיה מאחר והיה קשה לחלק מהם, וכך העניין נגמר ולא קויימה ההצעה של הועדה, ולא היו ישיבות נוספות. לפיכך לא הוכח כי התובע לא ניסה להקטין את נזקו לפי סעיף 14 לחוק התרופות. 86. לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את נתבע מס' 1 לשלם לתובע סך של 140,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.05 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20%. התביעה כנגד נתבע מס' 2 נדחית, ועל התובע לשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3000 ₪. תום לבחובת הגילוי