1. הנאשם הואשם בהתעללות בחסר ישע, ובתקיפת חסר ישע על-ידי אחראי וגרימת חבלה של ממש. 2. הנאשם עבד כמורה בבית הספר דקלים בירושלים, מוסד חינוכי המיועד לסובלים מאוטיזם ומפיגור שכלי. בבית הספר למד א', יליד שנת 1985, הסובל מאוטיזם ולוקה בשִׂכלו. על-פי כתב האישום, במספר מועדים, החל ממרץ 2003, בעת שא' שהה בכיתה בפיקוחו של הנאשם, סטר לו הנאשם, בעט בו, דחף אותו, היכה אותו באגרופיו, והפּילוֹ לריצפה באמצעות כּף רגלו. 3. ביום 3.6.03, או בסמוך לכך, בסביבות השעה 15:00, במהלך שיעור שהעביר הנאשם, התקרב א' לעברוֹ. הנאשם דחף את א', ולאחר ששב להתקרב אליו, הפּילוֹ הנאשם באמצעות כף רגלו. א' ניסה לקום, אולם הנאשם בעט בביטנו ואמר לו: "עוד לא נרגעת". לאחר שא' קם, תפס הנאשם את ראשו של א' והטיחוֹ בקיר, מספר פעמים. הנאשם הצמיד את א' לקיר, בעט בּבירכּוֹ באיבר-המין של א' מספר פעמים, סטר לו ומשך בפאותיו. לאחר מכן, נתן הנאשם לא' פּיתה ובה פילפל חריף, ואמר לו "בוא תאכל את זה, נראה עד כמה אתה חכם". לאחר שנגס בפיתה, זְרקהּ א' על הריצפה. הנאשם נתן לא' פילפל חריף ואילצוֹ לאכול אותו. הנאשם יצא מן הכיתה, וא' ברח מן המקום. הנאשם החזירוֹ אל הכיתה תוך כדי אחיזה בעורפּוֹ, והיכּה את א' פעם נוספת. כתוצאה מלפיתת הנאשם, נגרם לא' סימן אדום על צווארו. כתוצאה מן המכות, נגרמו לא' סימני אלימות בצווארו, במותנו ובפניו, ופיו דימם. כדי להעלים את תוצאות מעשיו, שטף הנאשם את פצעו של א' והוליכוֹ אל מחוץ לכיתה. 4. אֵלו הם מעשי ההתעללות הגופנית והנפשית בחסר-ישע, התקיפה וגרימת החבלות, שבגינם הואשם הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן - החוק], ולפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ב)(2) לחוק. 5. הנאשם כּופר. לדבריו, מעולם לא היכּה את א', ולא עשה לו את שאר המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. אשמת-שווא ביקשה מנהלת בית הספר לטפּול עליו, כדי לסלקו מבית הספר, בעקבות ניסיונותיה הקודמים שלא צלחו. 6. על מעשיו של הנאשם, העידה סייעת בכיתה שבה לימד הנאשם שיעורי קראטה. בתחילה הלך למישרים, אך "לקראת הסוף, באיזור מרץ אם אני זוכרת, היו כמה פנצ'רים בשיעורים. ארז היה מתנהג באלימות כלפי א'" (עמוד 9). היה "מכה, סוטר ובועט", אמרה העֵדה באופן כללי (שם), ובמענה לשאלת ב"כ המאשימה, איך היכּה הנאשם את א', פֵּרטה העֵדה והדגימה: "דוחף אותו לקיר. הוא היה בועט, הוא היה סוטר לו בלחי. היה עושה לו כף רגל להפיל אותו... תנועת כף רגל, משלב את רגלו ברגלו של א' וגורם לו ליפול" (שם). לבד מ"סטירות, בעיטות דחיפות, תנועת כף רגל, דוחף אותו לקיר, כל מיני דברים כאלה" (עמוד 10), היו גם "אגרופים" (שם). 7. בנוסף על הדברים הכלליים הללו, העידה הסייעת על אירוע מסויים, את מוֹעדוֹ לא זכרה במדוייק, "באיזור מרץ, בין פסח לשבועות" (עמוד 10). במהלך שיעור קראטה, ניגש א' אל הנאשם פעם ופעמיים "ורצה שהוא ייגע בו במגע עמוק", אמרה הסייעת (שם), והדגימה את אופן המגע על לחייו של א', מגע שהיה חשוב ונעים לא', עד ש"זה כנראה כבר היה נמאס לו... וארז קם ועשה לו את התנועת כף רגל להפיל אותו ובעט לו באשכים, סטירות, תפס לו בצוואר, התנהג ממש באלימות, סטירות, דחיפות, בוקסים, אלימות... השכיב אותו על הריצפה ועם הרגל היה בועט בו... ואחר כך שהוא קם, נתן לו בעיטה לאשכים... דחף אותו לקיר, עם הראש לקיר. דחף אותו לקיר ואז את הראש לקיר... כמה פעמים... הוא בעט בו באשכים. בעט בו, סטר לו, נתן לו אגרופים, אלימות שחזרה כל הזמן... הוא משך לו בפיאות כמה פעמים" (עמודים 10 - 12). א' הגיב בהתכווצויות של כאב. הנאשם נתן לא' פּיתה עם חביתה, ירקות ופילפל חריף, ואמר לו "בוא נראה כמה אתה חכם" (עמוד 11). א' "טעם וזרק ואז הוא נתן לו שוב שהוא יקח את זה בכוח" (שם). "שהוא הלך להביא את הפיתה, א' שוב ברח. ארז חזר... וכנראה זה עיצבן אותו שהוא ברח ואז הוא נתן לו את הפיתה ואחר כך הוא שוב פעם בעט בו והתנהג אליו באלימות ואז ירד לא' דם מאיזור הפה... וארז לקח אותו לכיור שנמצא בחדר כביסה... שטף לו את הדם... לקח את א' לחצר שיעברו לו הסימנים והאדום, שהוא תפס אותו ככה", אמרה העֵדה והדגימה לפיתה בצוואר (שם). 8. ב"כ הנאשם מבקש להטיל ספק בעדותהּ של הסייעת, על יסוד ארבעה נימוקים: בעדותה של הסייעת יש בילבול לגבי מועד האירוע. במסמך (נ/4) מיום 22.6.03 אל פקידת הסעד, דיווחה מנהלת בית הספר על האירוע, וציינה כי אירע ביום 1.6.03. בדיעבד התברר, כי לא כך, ביום 1.6.03 אירע אירוע חריג אחר עם הנאשם (נ/3), והסייעת לא נכחה אז. ב"כ הנאשם מצביע על הקושי בקבלת דברי הסייעת על כך שהאירוע נשוא כתב האישום אירע שלושה חודשים קודם לכן. לפי עוצמת האלימות הנטענת על-ידי הסייעת, ניתן היה לצפות לסימנים משמעותיים על גופו של א', סימנים שלא יימחו בהוצאתו מן הכיתה אל החצר. שיהוי רב בחשיפת הפרשה, מספר חודשים, כשבמהלכם לא אירעו אירועי אלימות נוספים. מערכת-יחסים אישית בין הסייעת לבין הנאשם, אשר הניעה את הסייעת להעליל עליו. 9. אמת נכון הדבר, הסייעת השתהתה, ולא מיהרה לדווח על מעשיו של הנאשם. לדבריה, "אני מטבעי לא מספרת כלום. אני כל הזמן שומרת. אבל זה הרגשתי שהוא מעיק עליי, המקרה הזה יושב לי חזק מידי... נסעתי עם אחת הסייעות שהיתה גרה לידי, נסענו למסיבת סוף שנה שהיתה לנו... דיברנו על ענייני העבודה, ואמרתי לה ברכה יש לי משהו שיושב לי על הלב הרבה זמן וקשה לי איתו... וסיפרתי לה את הסיפור והיא אמרה לי שאם אני לא מספרת דבר כזה סוף האמת להתגלות... ובסוף את תשבי גם על ספסל הנאשמים... ואני נבהלתי ואמרתי לעצמי תקחי אומץ... אני יודעת שהייתי צריכה לספר ולא עשיתי משהו טוב עם זה... כל הזמן חשבתי על זה וזה הציק לי הרגשתי צורך לספר ושהיא עם אוזן קשבת אליי והיינו רק אני וברכה לבד אמרתי הנה הרגע הנכון לספר... וסיפרתי לה ולא עבר יותר מ-24 שעות והמנהלת ידעה על כך והם הגיעו אליי הביתה וזה התגלגל לחקירה" (עמוד 12). ניכרים דברי אמת. הסייעת אכן מופנמת ושקטה, בת 22, ניסיון רב טרם הספיקה לצבור, אך שׂכל-ישר יש לה, ודבריה כּנים. ההתרגשות בעטיו של הגילוי ומחמת החקירה, גילהּ הצעיר, חלוף הזמן, והעובדה כי האלימות מצידו של הנאשם כלפי א' לא הייתה כנראה אירוע חד-פעמי, יצרו בילבול אצל הסייעת לגבי המועד המדוייק של האירוע נשוא כתב האישום. 10. הסייעת העידה על "יחסים טובים של מורה וסייעת" (עמוד 13) ששררו בינה לבין הנאשם. לדבריה (שם), לא היה סכסוך ביניהם, דברים שאמר גם הנאשם בהודעתו במשטרה (ת/1, גיליון מס' 2, שורה 30 - 31). על רקע הדברים האלה, מפתיעה הייתה טענת הנאשם - אומנם מהוססת ובחצי-פה - על מעין קשר רומנטי בינו לבינה; מפתיעה ומעיקה. מפתיעה, מכיוון שהנאשם לא ראה לטעון כזאת בחקירתו במשטרה ולא בתשובתו לאישום, כמצופה ממי שטוען לעלילה, אלא רק בהמשך המשפט; מעיקה, מכיוון שנמצאה חסרת בסיס, ולשווא עלולה הייתה להיגרם לסייעת, פגיעה ממשית. לדברי הנאשם, הסייעת "ניסתה להתקרב אליי בצורה אינטימית יותר, זה היה זר לי ואני דחיתי את זה, מידי פעם היא הייתה נוסעת איתי טרמפּ והיתה התפתחות שלא רציתי שאשתי תדע ולא אף אחד ידע מזה. עצרתי את זה די בזמן..." (עמודים 45 -46). לדבריו, לה ולו היו בעיות "סבירות" בחיי הנישואין, "שוחחנו כי די התקרבנו באותה תקופה, יחסית. היא סיפרה על שלה ואני סיפרתי קצת על שלי ולא מעבר לזה" (עמוד 47). ב"כ הנאשם הטיח בסייעת בסוף חקירתהּ הנגדית כי היו לה יחסים רומנטיים עם הנאשם. זוֹ הכחישה מכל וכל (עמוד 19). הנאשם, בניגוד לבא-כוחו, טען כי לא היה קורא לזה 'קשר רומנטי', אלא 'קשר מיני'. זאת, למרות דבריו הנ"ל על כך שהיו רק דיבורים "ולא מעבר לזה" (עמוד 47). "היה משהו קטן אני לא שש לפרט" (עמוד 52). סחור-סחור הלך הנאשם (עמודים 52 - 53), מבלי שניתן היה להציל מפיו דבר אמין וממשי (יעויין שם). 11. הצד השווה בדבריו הסותרים והלא-עקביים של הנאשם לגבי הקשר האמור, הינו כי מדובר בקשר מינורי ביותר, כשם שהחל כך הסתיים, בשקט ובצינעה, בלא סיכסוך ובלי מועקות. למען הסר ספק, ומפאת כּבודהּ של הסייעת אבהיר, כי אני מאמין לדבריה שבהם הכחישה מכל וכל את הקשר הנטען. אמת בפיה. אלא שלצורך הפרכת טענת העלילה שטען הנאשם, אומר, כי גם אילו היה גרעין של אמת בגירסאותיו, הרי שלא הייתה כל סיבה שאותו קשר, קשר שעוצמתו נמוכה ביותר, באופן שהיה ובאופן שהסתיים, יצמיח פעולת-נקם בדרך של עלילה מצידהּ של הסייעת על אודות הנאשם. הסייעת, בתחילת חיי-הנישואין שלה, שומרת-מצוות, בהריון, ומה לה ולשגיונותיו של הנאשם. עלילת-שווא על הנאשם עלולה הייתה לפגוע בסייעת, להיות כחרב פּיפיות בידה, לגרום לחשיפת אותו קשר, ולפגוע בה יותר מאשר בנאשם. אין, איפוא, כל היגיון - לא מבחינת הנאשם ולא מבחינת הסייעת - בטענה, כי מערכת-יחסים שחרגה מיחסי-עבודה, הביאה את הסייעת להעליל עליו. 12. זאת ועוד. ב"כ הנאשם הטיח בסייעת, כי ניצפּתה בביתו של הנאשם. לדבריה, "בחיים לא" (עמוד 14). שוב ושוב נשאלה, והיא בשלה, שללה שלילה מוחלטת ביקור כלשהו בביתו של הנאשם. או אז, נשאלה על אחיו של הנאשם, אותו פגשה כביכול בעת ביקורהּ בביתו של הנאשם, והסייעת התמידה בעמדתה השוללת כל ביקור בבית הנאשם. בנסיבות הללו, מצופּה היה מן הנאשם שיזמין את אחיו להעיד, כדי להזים את הכּחשתה של הסייעת, ועל מנת שנשמע מפי האח שהסייעת אכן ביקרה בביתו של הנאשם. אך מסתבר שיותר קל להטיל רפש, מאשר לבססוֹ בראיות. הנאשם נמנע מהבאתו של אחיו לעדות. לבסוף גם סתר הנאשם את גירסתו הראשונה, וטען כי הסייעת לא הייתה כלל בביתו (עמוד 53). כיוצא בזה, לגבי המורה דורה. לדברי הנאשם, סיפר לה על מערכת היחסים עם הסייעת, "דורה ידעה מזה… היא היחידה שסיפרתי" (עמוד 53). גם את המורה דורה, לא טרח הנאשם להביא לעדות. חזקה על הנאשם, שאם גירסתו הייתה אמת, לא היה נמנע מהבאת עדי-הגנה לביסוס גירסתו-זו, שלהּ ייחס משקל רב בהגנתו. 13. מקובלנו, אומנם, כי "לא ראינו אינה ראייה" (משנה עדיות ב, ב), אך ראוי לציין גם את תגובותיהן של המורה ליאורה מנדלסון ושל המנהלת, שתיהן פסלו את טענת ה'רומן', כבלתי מתקבלת על הדעת. המורה ליאורה חייכה כלא-מאמינה. לדבריה התמצתה מערכת-היחסים בין הנאשם לבין הסייעת ב"יחסי עבודה" (עמוד 23). "יש הרבה רכילות בבית הספר" (עמוד 27) - הסבירה המורה ליאורה מדוע היא משוכנעת שיחסי הנאשם והסייעת לא חרגו מיחסי-עבודה גרידא - "קשה להאמין שהיה אפשר להסתיר דבר כזה" (שם), שלא עלה כלל בשיחות-רכיל בבית הספר. המנהלת גם היא נרעשה לשמע הטענה חסרת-הבסיס, ושללה אותה לחלוטין (עמוד 34). 14. אני דוחה, איפוא, לחלוטין, את הטענה על 'רומן' כביכול בכלל, וכמניע לעלילה מצידהּ של הסייעת על הנאשם, בפרט. עדותה של הסייעת התאפיינה בזהירות ובהיצמדות לעובדות כהווייתן ככל שזכרה אותן. הסייעת לא ביקשה להגזים ולא להטעות, לא לנקום ולא לשקר. בכנות סיפרה על התהליך שעברה, שבתחילה הדחיקה והסתירה, גם לא רצתה להרע לנאשם, עד שלא יכלה עוד לשאת זאת בקירבּה, שוחחה עם סייעת אחרת, חששה פּן תואשם היא-עצמה על שתיקתה, ואז החליטה לספר. עדותה של הסייעת ראויה לאמון מלא. 15. תימוכין לעדותה של הסייעת באו מפיה של המורה ליאורה. זו, מורה לחינוך מיוחד, הייתה המחנכת של א' והכירה אותו במשך כ- 6 שנים. בעיקרו של דבר, א' איננו אלים. הוא תזזיתי והיפראקטיבי. לדבריה, בתחילה היה קשר טוב בין הנאשם לבין א', עד ש"במהלך הזמן ראיתי שזה קשר של פחד, היה לי ברור שהוא מאד מפחד ממנו… ראיתי את התגובות שלו לידו. ראיתי שהוא מנסה לברוח, מתחמק, עושה תנועות של התגוננות. יושב זמן ממושך שזה לא אופייני לו. מציית שזה גם לא אופייני לו" (עמוד 22). בצד התיאור הכללי, תיארה המורה ליאורה גם אירוע קונקרטי שבו הובא א' לשבת ליד הנאשם, "והוא ישב המון זמן וזה היה לי מאד מוזר, הוא כמעט לא זז, ברגע שהוא רצה לקום ארז עשה תנועה קלילה והיה ברור שהוא מפחד ממנו והתיישב בחזרה ולא זז… הוא ישב ופחד ממנו ועשה תנועה של התגוננות" (שם). א' חזר לעשות פּיפּי במכנסיים, לאחר שנחשב באותה תקופה לגמוּל (עמוד 21). המורה ליאורה ייחסה את התנהגותו החריגה כמתואר של א', להתעללות מצידו של הנאשם (עמוד 28). 16. מנהלת בית-הספר, גב' תרצה שפייר, העידה כיצד נודע לה על הפרשה. העובדת הסוציאלית הודיעה לה על מקרה מאד קשה שדוּוח על-ידי הסייעת, שהיא מרגישה צורך לדווח עליו, אך מבקשת שלא לעשות זאת בבית הספר. בפגישה עם המנהלת והעו"ס בצהרי אותו היום (22.6.03), גוללה הסייעת את הסיפור, והמנהלת רשמה מפיה את עיקריו. המנהלת פנתה בו ביום אל המפקחת, זו היפנתה אותה אל הממונה על החינוך המיוחד במנח"י, ועל-פי הנחייתו הועברו פרטי המקרה לפקידות הסעד. בערבו של יום, כתבה המנהלת מכתב מפורט אל פקידת הסעד (נ/4; יעויין בו). המנהלת העידה בפרוטרוט על אשר דיווחה הסייעת (עמוד 29), אותם דברים שעליהם העידה הסייעת בבית המשפט. 17. ב"כ הנאשם טוען על המנהלת, "על רצונה להפליל את הנאשם ולו על-ידי הבאת טענות שונות ומשונות נגד הנאשם ללא קשר לכלום וללא כל ביסוס עובדתי" (עמוד 5 לסיכומים). אכן, זו טענתו המרכזית של הנאשם, "המנהלת החליטה לאורך זמן להיטפל אליו ובהמשך, לאחר שניסיונותיה לסלקו מבית הספר לא צלחו, לעבור לאמצעים חמורים יותר, אשר גרמו בסופו של דבר להשעיית הנאשם" (עמוד 6 לסיכומי ב"כ הנאשם). 18. הנאשם טען על משטר של אימה ופחד בבית הספר, על השפּלות ובִזיונות מצידה של המנהלת: "תרצה לא אוהבת ראש גדול, היא לא אוהבת שעונים לה, היא מחפשת מישהו שירכין את ראשו" (עמוד 50). המורה בוריס ברגלסון אישר את דבריו של הנאשם. 'הבּנות' - בבית הספר - נגד 'הבּנים' (עמוד 73; סעיף 8 לתצהירו). מקורבותיה של המנהלת קונות את מעמדן בהלשנות על אוזנהּ. לדבריו, המנהלת היא אישה מרירה וקשה (סעיף 13 לתצהיר), מתעללת בצוות המורים (סעיף 2 לתצהיר), ועושה שימוש ציני ואכזרי באנשי צוות נגד זולתם (סעיף 9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, אומנם הסכים העֵד כי ישנה חובת דיווח על אירועים חריגים, כי יש צורך לבֹדקם, וכי המינוח 'הלשנה' לא תמיד מתאים. העֵד אישר, כי משנבדקו תלונות על אודותיו, ולא נמצאו הוכחות, המנהלת "האמינה שלא היה שום דבר, ועזבה אותי" (עמוד 68). נטען לגביו, כי נתן לילד מכוּר לניקוטין, להריח סיגריות. אין מדובר בחשד סתם (עמוד 64), היה בסיס לתלונה, ובהחלט נכון היה מצידהּ של המנהלת לנקוט במספר פעולות בקשר לכך. דומה, כי העֵד בוריס ברגלסון נגוּע במקצת. גם המורה אלכסנדר יופה ביטא תחושה של מרירות כלפי המנהלת (עמוד 77), וכן גם המורה ולרי פרנליך ש'טורטר' כהלכה על-ידי המנהלת, לטענתו, בהכנה חוזרת ונשנית של תוכנית-עבודה, ולא זכה למעמד שציפה לו, חרף שלושים ושש שנות ניסיונו (עמוד 79). המנהלת התלוננה עליו שנגע בתלמיד (עמוד 82). היה זה תלמיד עם בעיות מיניות, ואסור היה לגעת בו כדרך שעשה המורה פרנליך. כנראה שלא הייתה למורה פרנליך כוונה שלילית באותו מגע, אך המנהלת ראתה את עצמה מחוייבת להגיב על אותה נגיעה. מאז אותו אירוע, שייך גם פרנליך ל'נפגעי' המנהלת. מפי הנאשם ומפי מקצת מעדיו שמענו עוד כהנה וכהנה טרוניות על הניהול הנוקשה, ועל האווירה העכורה בבית הספר, והכל - אליבא דנאשם וסיעתו - בעטייה של המנהלת. 19. המנהלת, וותיקה ומנוסה, מסורה, ודומני כי היא קפדנית, ודרישותיה מעצמה ומצוות המורים, מחמירות. סגנון הניהול, נוקשה. המנהלת מקפידה על קלה כחמורה, מדווחת, מתלוננת, מעירה. לא מתחנפת, לא מטייחת ולא משקרת. המנהלת בקיאה ברזי התקנון, בסדרי העבודה ובנהלים. המנהלת שולטת ביד רמה באנשי הצוות. לא תמיד האווירה בבית הספר טובה. יש והיא עכורה. מטבע הדברים, ישנם חסידים וישנם מתנגדים למנהלת. אך אין זה משפטהּ-שלה, אלא משפטו של הנאשם. הנאשם יצא חוצץ נגד המנהלת, כביכול ניצבים הוא והיא משני עברי המיתרס; ולא היא. בבית הספר, המנהלת הינה דמות מרכזית. לא כן במשפט. הנאשם הוא הדמות המרכזית במשפט, הסייעת הינה העדה המרכזית, והמנהלת הינה עדה שולית, כי לא ראתה בעיניה את מעשיו של הנאשם. לא לי לדונהּ, ולא באכסניה הנדונה, שהיא משפטו הפלילי של הנאשם. למען הסר ספק אבהיר, כי זולת מילים אחדות - לא ממצוֹת - כנ"ל, אין לראות בדבריי משום נקיטת עמדה - מטוב עד רע - לגבי תיפקודהּ של המנהלת בבית הספר. 20. אמת, בית הספר הוא קשה. קשה לתלמידים וקשה ל- 80 אנשי הצוות. מאד. התמודדות יום-יומית עם תופעות המאפיינות את החינוך המיוחד. אם בבית ספר רגיל במקומותינו, קשה להנהיג סדר ומשמעת, הרי שבחינוך המיוחד קשה הדבר שבעתיים; תלמידי בית הספר דקלים, הם מן הקשים שבחינוך המיוחד. אין לכּחד. לעיתים נוצר צורך במגע פיזי כדי לרסן התנהגות חריגה. כך בכלל, ולגבי א', בפרט. ישנם מצבים שבהם מותר, ואף צריך, לאחוז בו, להוליכוֹ, למנוע בעדו לסכן את עצמו או את אחרים. זהו רע הכרחי במוסד דוגמת בית הספר דקלים. 21. במסגרת ניסיונו של הנאשם להשיב מלחמה שערה, נטען על תקרית אלימה כלפי תלמיד, ואשר בה הייתה המנהלת מעורבת. מעשה שהיה כך היה. באחד הימים, עמדה המנהלת לצאת מבית הספר. היא סבלה אז מדלקת בגיד. את תיקהּ החזיקה בידהּ. אחד התלמידים ניגש אליה מאחור "וסחב לי את הפיאה מהראש" (עמוד 33). המנהלת הסבירה, כי בהיותה דתייה, "בשבילי לעמוד בלי פאה, בלי כיסוי ראש, זה כמו לעמוד עירום, ואני הייתי חייבת להגן על גופי, לא יכולתי לעשות כלום ביד... ובאופן אינסטינקטיבי נתתי לו מכה קלה בלחי ימין, והוא הירפה והפאה חזרה. הייתי שמחה מאד לולי זה קרה" (שם). אכן, אירוע חריג ומיותר, אך "אין הנדון דומה לראיה" (בבלי, פסחים טו, א). המנהלת לא עשתה הנחות לעצמה. מיד התקשרה להוריו של התלמיד, דיווחה למפקחת, "ואמרתי לה תשמעי מה קרה ואם זה אומר שאני לא מנהלת אני מקבלת על עצמי את הדין" (שם). התקיים דיון עם צוות בית הספר ועם הפיקוח, הנושא הועבר לפקידת הסעד האיזורית, "אני השתתפתי בכל קבוצות הדיון, פתחתי את זה לכל הצוות, סיפרתי מה קרה לי, ולמה קרה, ומה היו המהלכים... שיתפתי את וועד ההורים ואת אלו"ט... היה לי חשוב להגיד שאם לך, איש צוות, עשית משהו שלא ייעשה, יש דרכים איך לטפל בזה. חובה שיהיה יידוע, ותיעוד" (עמוד 34). לא רק מן המנהלת שמענו על כך, אלא גם מן המורה ליאורה ומחלק מעדי ההגנה (למשל מבוריס ברגלסון: "היא אספה את כל הצוות ואמרה שעשתה טעות", עמוד 67). דומה בעיניי, כי מיותר היה להביא את סיפור המעשה הזה במשפט; הנאשם לא יִיבּנה ממנו. אצל הנאשם אין מדובר בכּשל רגעי, ולא באיבוד עשתונות מחמת קשיי המקום. הרקע והנסיבות - מה שלפני ומה שאחרי - שונים בתכלית. מה גם שגירסת ההגנה של הנאשם, איננה שנכשל מחמת קשיי המקום כדרך שאנשי צוות אחרים נכשלים מעת לעת. גירסתו אחרת. הנאשם מכחיש אלימות מכל מין וסוג. בהיותו, לשיטתו, מורה טוב, ידע להתמודד מבלי שנזקק להפעיל כוח. כך או כך, אין בכוחו של הסיפור על אודות המנהלת, כדי להועיל לנאשם. 22. במובן מסויים, סיפור זה הינו בעוכריו של הנאשם. היה בו כדי לחזק את הרושם על אודות המנהלת. קשה וקפדנית ככל שתהיה, אך לא חוטאת לאמת. אופיהּ הקפדני של המנהלת מנתב את דרך הילוכהּ, על-פי תקנון בית הספר (ת/4), על-פי נהלי משרד החינוך, וכמצוות החוק. המנהלת - 'יֵקית' - איננה ה'טיפוס' לסטות מכל אלה. אדרבא, עקב בצד אגודל היא פועלת באופן עקבי ושיטתי 'לפי הספר'. בּרי, כי המנהלת לא העלילה עלילת-שווא על הנאשם. 23. בעניין אחד, דומני, ישנה תמימות-דעים בין התביעה לבין ההגנה. מחלק גדול מן העדויות, הצטיירה תמונה חיובית על אודות תיפקודו של הנאשם ועל התנהלותו בבית הספר בתחילת דרכו. הוא היה מורה טוב ומבטיח. בחינוך המיוחד יש הרבה יותר בנים מאשר בנות, אך הרבה יותר מורות מאשר מורים. הנאשם התקבל לעבודה בברכה, עם המלצה טובה, וגילה השתדלות להצליח (דברי המנהלת בעמוד 30). המנהלת "נתנה לו המון כבוד, המון הערכה, היא שמחה שיש מחנך גבר, היה מקרה... שהצוות התלונן בפני תירצה על ארז על כל מיני דברים שהוא יוצא לא בזמן... ותרצה כינסה ישיבה עם הצוות ואמרה מה פתאום ממציאים דברים כאלה עליו, ומה זה הנקמנות הזו... זאת הייתה ישיבה של גיבוי לארז" (דברי המורה ליאורה בעמוד 23). לדברי הנאשם, אמרה המנהלת אחרי חודשי עבודתו הראשונים, "שאני המורה הכי טוב בבית הספר" (עמוד 49). עד ההגנה, המורה אלכסנדר יופה, נשאל על שנת עבודתו הראשונה של הנאשם, האם הכל היה בסדר גמור עם הנאשם ועם המנהלת. העד השיב באופן נחרץ: "מעולה, לא טוב. חלום שלי יחס כזה" (עמוד 78); "מה שאני חושב, שהוא מִכּוֹכב הוא נפל למטה" (שם). גם מן הסייעת שמענו על שיעורי הקראטה "שהלכו בהתחלה טוב והכל היה בסדר" (עמוד 9), עד שבהמשך "היו כמה פנצ'רים" (שם). 24. ההערכה שרווחה בבית הספר הייתה שבעיות מבית, הן אשר גרמו לירידה בתיפקוד ולעצבנות אצל הנאשם. הסייעת הבחינה בדבר הזה: "הוא היה עצבני וכעוס כל הזמן. אני תמיד התרשמתי ואמרתי שצריך להפריד את חיי העבודה מהחיים הפרטיים" (עמוד 13). הסייעת זכרה משפט שאמר הנאשם לא', לאחר שנקט נגדו באלימות: "אני מצטער, זה היה הבית" (עמוד 9). לדבריה, אחרי שהיה מכה את א', היה הנאשם אומר שהיה לו קושי בבית (שם). לדברי המורה ליאורה, הנאשם "צעק וקילל את אחראית המערכת... לא היו יחסים מאד טובים. היו תלונות כלפיו, הרבה תלונות, לא רק מצידה של תרצה" (עמוד 23). לדברי המנהלת, "היו איחורים בלתי פוסקים. הטיעון היה יש לי בעיה משפחתית. אשתי חולה, יש מתח סביב זה. אני צריך להביא את הילדים לגן..." (עמוד 30). המנהלת שוחחה כמה פעמים עם הנאשם, מצידו הייתה השתדלות, וניכר שיפור. אלא שבהמשך באה "התדרדרות משמעותית שהתבטאה בבעיות משמעת מאד קשות, כמו לצאת להפסקה של חצי שעה ולחזור אחרי שעתיים עם טיעון שאחי היה חולה... היו בעיות סביב המשמעת, היו בעיות סביב הזנחה בטיפול בילדים, בטיפול רפואי ופיזי ואני הייתי עדה למשל להתפרצות קולנית של ארז על א' על זה שהוא מתרוצץ בכיתה... היו התנגשויות מאד קשות עם אנשי צוות, עם אלימות מילולית... שיחות טלפון פרטיות באמצע שיעור וכך אני יודעת על דברים שקרו במשפחה כי שמעתי את השיחות וההתדיינויות בבית המשפט" (עמודים 30 - 31). המנהלת תיארה בהרחבה (שם) פעולות שעשתה, באופן הדרגתי ומתמשך, בתוככי בית הספר ומחוצה לו, במישור המקצועי ובמישור המשמעתי, בעל-פה ובכתב, כדי להביא את הנאשם לתלם של עבודה מקצועית. 25. הנאשם הפריז קמעא בתיאור סגולותיו כמורה, וכמי שתלמידיו סרים למשמעתו גם בלי צורך במגע פיזי (עמוד 44). מאבטח בבית הספר העיד על כך שהנאשם, כשאר המורים, נדרש למגע פיזי כדי להכניס את א' מן החצר אל תוך בית הספר (עמוד 65). כך העיד גם אחד המורים המסייעים, שלפעמים היה צריך - גם הנאשם - לתפוס פיזית את א' כדי להחזירו אל הכיתה (עמודים 60 - 61). אך לא בכך מואשם הנאשם. נעלה מספק, כי בבית ספר דוגמת דקלים, יש צורך מעת לעת במגע פיזי. לצוות בית הספר ניתנה הדרכה בקשר לכך. 26. הנאשם טוען, כאמור, כי נרדף על-ידי המנהלת. "היא הייתה הולכת במסדרונות, הייתי מתחבא בכיתה כדי לא לדבר איתה... אני אומר את זה בצורה סמלית... היא הייתה נזכרת בכל מיני דברים ואז היו מתחילים הצרות... שיעורים שלדעתה לא היו מקצועיים מספיק" (עמוד 55). אינני מקבל את טענת הרדיפה שטען הנאשם. אמת, המנהלת לא עברה לסדר היום על התקלות בעבודתו. את בית הספר היא מנהלת ביד-רמה. המנהלת לא חסכה את שבט לשונהּ מן הנאשם, גם כתבה לתיקו האישי, ולפיקוח, על בעיות מקצועיות ומשמעתיות. אך אין זו רדיפה, ולא טינה אישית. זהו ניהול מקצועי ומוקפד. כך נהגה ונוהגת המנהלת גם עם אנשי צוות אחרים שיש תקלות בעבודתם, למגינת-ליבם של חלקם, ולשביעות רצונם של אחרים. הנאשם מצידו, לא הרכין ראש, אלא השיב. לעיתים לעניין, ולעיתים על דרך של התנצחות. מכל מקום, רדיפה לא הייתה, וממילא לא הייתה קרקע פוריה להצמיח עליה עלילת-שווא. 27. הנאשם מנסה לשלב בין שתי טענות שטען להגנתו: טענת ה'רומן' עם הסייעת וטענת הרדיפה על-ידי המנהלת. הטענה 'המשולבת' הינה, כי הסייעת הייתה כלי-שרת בידיה של המנהלת, עושת-דברהּ, לטפול עליו אשמת-שווא. כל-אחת משתי הטענות הללו, כשהיא לעצמה, כאמור, אינה מחזיקה מים; שילובן, איננו מחזקן, אלא מחלישן. מעין הודאת בעל-דין על כך שאינן יכולות לעמוד. מה לה, לסייעת הקטנה והנפחדת, מאחרוני אנשי הצוות בוותק ובהיררכיה (מבלי לגרוע כהוא זה מסגולותיה ומטיב עבודתהּ), ולמנהלת החזקה, ה'כּל-יכולה', שעל פיה יישק דבר בבית הספר? ה'חיבור' הנטען, שיתוף-הפעולה בין המנהלת לבין הסייעת, קשירת הקשר בין השתיים לטפּול על הנאשם אשמת-שווא פלילית כדי להביא לסילוקו מבית-הספר, אינה מתקבלת על הדעת. כיוצא בזה, אין ממש בטענת הנאשם על המשך העסקתה של הסייעת, כטובת הנאה שניתנה לה בשל שיתוף-פעולה עם המנהלת. סגולותיה-שלה עמדו לה; וטיב עבודתה (עמוד 34). לאחר שילדהּ, תיכננה הסייעת לעבור דירה ובשל כך להפסיק את עבודתהּ בבית הספר. תוכניתה נדחתה, ולפיכך המשיכה לעבוד עוד שנה בבית הספר דקלים (כעובדת-עירייה שסמכות הפיטורין נתונה להּ, עמודים 17 ו- 34). 28. מוסיף הנאשם וטוען על הסייעת, שניים אלה: כי היא-היא האלימה מבין השניים, ולא הוא; וכי "היה ידוע שהיא הייתה המלשינה של ביה"ס, היא הייתה מוציאת הדיבה של ביה"ס ולא רציתי להתעסק איתה" (עמוד 45). לגבי ה'התעסקות', סתר הנאשם את דבריו-שלו (עמודים 46 - 48). לדבריו דווקא כן 'התעסק' עם הסייעת, לפחות בשיחות שהיו להם, "התקרבנו באותה תקופה, יחסית" (עמוד 47). אשר לאלימות, טען הנאשם כי הסייעת הייתה "מכה מכות רצח, אמרתי לה שבפעם הבאה אני מדווח למנהלת ולא אכפת לי מהתוצאות. היא הבטיחה שהדברים לא יישנו שוב, ואחרי כמה ימים קיבלתי הודעה מהמשטרה לבוא לחקירה" (עמוד 45). 29. אני מתקשה להאמין לנאשם. הוא-עצמו קישר בעדותו בין ה'איום' שלו על הסייעת שייתלונן עליה אצל המנהלת, לבין זימונו להיחקר במשטרה סמוך לאחר מכן. אם אכן כך, ואם ידוע היה שהיא מלשינה, ואם "היה ידוע שתרצה הייתה משתמשת בה" (כטענת הנאשם בעמוד 48), מדוע לא אמר דבר וחצי דבר מכל אלה בחקירתו במשטרה? מדוע כשנשאל אם הוא מסוכסך עם הסייעת או עם סייע אחר השיב שלא? (ת/1, גיליון 2, שורות 30 - 31). הנאשם פיקח דיו, וחזקה עליו שאם הייתה בפיו טענה של ממש להדוף את החשדות שהוטחו בו בעת חקירתו במשטרה, היה אומר אותה בפה מלא. שתיקתו אומרת דרשני. 30. לשתיקתו יש להוסיף את העובדה, כי זולתו לא טען מאן דהוא על אלימות מצידה של הסייעת. אדרבא, לדברי המנהלת (עמוד 34), "אף פעם" לא היו איתה בעיות של אלימות: "היא קטנטונת, סמכותית, עבדה בכיתה של בוגרים והסתדרה יפה מאד"; "כל הדיווחים שלי על [הסייעת] היו חוות דעת חיוביות מאד" (שם). גם המורה ליאורה תיארה את הסייעת כעובדת טובה ומסורה (עמוד 23), עובדת שלא נקטה באלימות "וסביר להניח שאני הייתי יודעת אם היה" (שם). אף לא אחד מעדי ההגנה של הנאשם, העיד על אלימות מצידה של הסייעת. כשלעצמי, אין לי אלא להסכים עם דברי ב"כ המאשימה. לבד מהפרכת טענת האלימות מצידה של הסייעת לגופה, גם אין בה היגיון: "מדוע תרדוף תרצה דווקא אחרי מורה טהור ותמים כמו הנאשם, ותגבּה דווקא מורה אלימה שמכה במקל? אין לדברים האֵלו שחר" (עמוד 100). 31. חיזוק נוסף להפרכת טענת העלילה ולתמיכה בטענת האלימות כלפי א', יש בסימני פציעה שנמצאו על גופו. לדברי המורה ליאורה: "אני זוכרת שא' הוריד חולצה היו סימנים... היו שריטות... במקומות שלא אופייניים. לא בגלל שהוא נפל. סימנים לא רגילים. ואז פנינו לכנרת ולתירצה שבאה וראתה ורשמה וביקשה מאיתנו להמשיך לרשום אם נראה סימנים כאלה" (עמוד 22). לדברי המנהלת, ביום ד' בסיוון, בחופשת חג השבועות, "המורה ליאורה קראה לי, מה שראיתי זה יש לו עור מאד בהיר, ראיתי הרבה עקצוצים לא טריים. בצד שמאל בכתף ראיתי אדום. היה משהו בצד ימין. ראיתי המטומות די טריות, לא מאותו יום. וראיתי שריטות מקבילות לאורך הגב ובמותניים... ישבנו ליאורה, מיכאל ואני ודנו בזה. ומה שעשינו, ביקשתי לשאול אם מישהו ראה אם מישהו פגע בא'. דיברתי עם אחראי בשם אולג מההוסטל והוא אמר לי יש לו אלרגיה, הרופא ראה אותו, ואמרתי העקצוצים זה אלרגיה, השריטות לא. אמרתי לו שיברר עוד פעם. ואז דיברתי איתו יותר מאוחר, והרופא ראה את האלרגיה לפני שנה והוא ראה את העקצוצים והוא נתן לו את אותה משחה ובזה הנושא נרגע" (עמוד 33). למקרא הודעתו במשטרה (נ/7) של אולג פולישצ'וק מן ההוסטל, עולים מאפיינים דומים לאֵלו שתוארו על-ידי המורה ליאורה ועל-ידי המנהלת. 32. עינינו הרואות, כי באותה תקופה אכן עבר על א' דבר חריג. על גופו בלטו שריטות וסימנים שבית הספר ראה אותם כמדאיגים, עד כדי יצירת קשר עם ההוסטל שבו שהה. אולג פולישצ'וק ציין בהודעתו (שם), כי המנהלת נשמעה בטלפון מאד מודאגת. אין די ראיות - מבחינת הזמן והמקום - לקשור את הנאשם דווקא לאותם סימני אלימות. אך יש במתואר, כדי לתרום עוד להפרכת טענת העלילה. חודשים לפני גילוי האלימות של הנאשם כלפי א', פועלת המנהלת, כביכול, לחיזוק העלילה העתידה. א' עצמו, לא העיד במשפט. הוא אינו מסוגל לכך (ת/2 ו- ת/3). 33. לסיכום הפרק העובדתי, אציין את התרשמותי השלילית מעדותו של הנאשם; איננה אמינה ובלתי סבירה. עדי ההגנה, מקצתם נגועים ב'התחשבנות' עם המנהלת, אך מכל מקום, חרף דעתם החיובית על הנאשם ועל כך שלא ראו אותו נוהג באלימות, לא היה בדברי-עדותם כדי לשלול אותם עניינים קונקרטיים המיוחסים לנאשם בכתב האישום. מנגד, העידה הסייעת בפשטות וביושר, דבר דבור על אופניו. דבריה שכנעוני, כשהם לעצמם בכלל, ובשים לב לחיזוקים שבאו לעדותה בדברי המנהלת והמורה ליאורה, וכמתואר לעיל, בפרט. 34. מכאן לפרק המשפטי. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה האם התקיימו יסודותיה של עבירת ההתעללות בקטין או בחסר ישע. א' איננו קטין, אך אין עוררין על היותו חסר-ישע (פרוטוקול מיום 20.6.04; ת/2 ו- ת/3). ב"כ הנאשם טוען כי אין מדובר בהתעללות, אלא בתקיפה 'סתם'. גם אם נעשו המעשים במספר מועדים, הרי שלא נעשו כדבר שבשיגרה או באופן קבוע. ב"כ המאשימה טוענת להתעללות, שבאה לידי ביטוי בסידרת המעשים שתוארו בכתב האישום, במשך הזמן, בכאב שנגרם, בביזוי ובהשפלה. 35. בית המשפט העליון נדרש להבחנה שבין התעללות לבין תקיפה: "עבירת ההתעללות הינה עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית... אין התביעה נדרשת להוכיח גרימת נזק בפועל לקורבן בבואה להוכיח ביצועה של עבירת התעללות... "התעללות גופנית", תכלול הפעלת כוח או אמצעי פיזי כלפי גופו של הקורבן במישרין או בעקיפין, ותיעשה באופן ובמידה שעלולים לגרום נזק או סבל פיזי-גופני או נפשי-רגשי, או שניהם... על היותה של ההתנהגות בעלת פוטנציאל לגרימת נזק או סבל ניתן ללמוד, בין היתר, מסוגו וטיבו של המגע או האמצעי שננקט; ממידת הכוח שהופעל כלפי הקורבן ומעוצמתו; מההקשר והנסיבות בהן הופעל הכוח או האמצעי הפיזי; מתדירות הפעלתו ומשך הזמן בו הוא הופעל; משיטתיות השימוש בכוח או באמצעי הפיזי; מחריגותה של ההתנהגות וסטייתה מן המקובל בחברה וכיוצא באלה שיקולים... נקודת המבט המכריעה לצורך קביעת התקיימותה של התנהגות העולה כדי עבירת התעללות היא זו של המתבונן מן הצד, קרי, נקודת המבט האובייקטיבית הבוחנת את התנהגותו של המתעלל כלפי הקורבן" [ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 145]. כב' השופטת ד' ביניש פירטה שם סממנים אופייניים לסיווג התנהגות המהווה התעללות. 36. יִישֹוּם הדברים הלכה למעשה, מחייב את סיווג מעשיו של הנאשם דנן כהתעללות. גם אם אין מדובר בשיטה שנהג בה הנאשם מעשה-שיגרה, הרי שמדובר בסידרת-מעשים, ולא במכּה או בעיטה, זעֵיר פֹּה זעֵיר שם: סטירות, בעיטות, דחיפות, מכות-אגרוף, הפּלה ארצה באמצעות כף הרגל, בעיטה בבטן ובאיבר המין, הטחת הראש בקיר, משיכה בפיאות. על אלה נוספה אותה פּיתה ובהּ פילפל חריף, שהנאשם אילץ את א' לאכול בכוח ובדיבור מתגרה. אומנם, לא בכל אחד מן המעשים יש אכזריות, אבל ההצטברות וההימשכות, יחסי-התלות שבין בעל-המרות לחסר-הישע הנזקק, הפגיעה הפיזית, הכאב, ההשפלה והביזוי, כל אלה מלמדים כי לא בתקיפה 'סתם' עסקינן; אלא בהתעללות ממש. חוששני, כי המעשים הגיעו כדי סדיזם. היסוד הנפשי התקיים בנאשם, המשמש מורה בחינוך המיוחד לא מתמול-שלשום, ובהיותו מוּדע לטיב ההתנהגות ולהתקיימותן של הנסיבות הרלבנטיות הקבועות בעבירה הנדונה. דומה, כי ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק, בהיותו אחראי על א' חסר הישע, אך על-פי כתב האישום יוּחסה לנאשם עבירה לפי סעיף 368ג רישא, שאינה מדברת באחראי דווקא. כשלעצמי, לא ראיתי להחמיר עם הנאשם מעבר למה שיוּחס לו בכתב האישום. גם כך העבירה חמורה דיהּ. 37. העבירה האחרת המיוחסת לנאשם בכתב האישום, הינה תקיפת חסר ישע על ידי אחראי וגרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382 (ב)(2) לחוק. התקיפה באה לידי ביטוי באותה אלימות שנקט בה הנאשם כלפי א', כאמור לעיל, ואשר הותירה את רישומהּ על גופו של א'. סימן אדום על צווארו כתוצאה מן הלפיתה, סימני אלימות בצווארו, במותנו ובפניו, ופיו אשר דימם. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה האם היה הנאשם אחראי על א' חסר הישע. ב"כ הנאשם טוען, כי בעבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק, אין ניתן להאשים 'אחראי' שאיננו 'בן משפחה'. ב"כ המאשימה תומכת את יתדותיה בהגדרת אחראי על קטין או חסר ישע, שבסעיף 368א(1) לחוק, שהוא, בין היתר, "מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא...". 38. אכן, לכאורה, הדין עם המאשימה. הנאשם מילא אחר התנאים הנ"ל. בהיותו מורה בכיתה שבה נכחו כשישה תלמידים, בהם א'; כשמלבדו לא היה עוד איש-צוות, זולת הסייעת; כשמדובר בשיעור קראטה שלימד הנאשם; בשים לב למסגרת החינוכית, בית הספר דקלים; ברי, כי הנאשם אחראי היה לשלומו של א'. 39. אלא שהמאשימה מייחסת לנאשם בסעיף 2 להוראות-החיקוק שבכתב-האישום, עבירה לפי סעיף 380 לחוק (תקיפה הגורמת חבלה ממשית), בנסיבות סעיף 382(ב)(2) לחוק (תקיפות בנסיבות מחמירות). הדבר הזה בלתי-אפשרי. זו לשון סעיף 382 לחוק: (א) נעברה עבירה לפי סעיפים 379, 380 או 381 (א)(1) או (3) כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם, דינו של כל אחד מהם - כפל העונש הקבוע לעבירה. (ב) העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, "בן משפחתו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה: (1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו; (2) קטין או חסר ישע, שעליו עובר העבירה אחראי, כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א. (ג) העובר עבירה לפי סעיף 380 כלפי בן זוגו, כמשמעותו בסעיף קטן (ב), דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה. 40. תנאי בלעדיו אִיין לתחולתו של סעיף 382 (ב) הינו שהעבירה בוצעה כלפי בן משפחה. תנאי הכרחי, אך לא מספיק. התנאי שבסעיף-קטן (ב)(2) איננו חילופי לתנאי שבסעיף (ב); זהו תנאי מצטבר. לשון-החוק תוכיח, ותכלית-החקיקה תוכיח. לשון החוק: ו' החיבור - "וְהוא אחד מאלה - שבסעיף (ב). אומנם, סעיף-קטן (ב)(2) גופו, מפנה להגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" שבסעיף 368א, אך אין בּכּוחהּ של זו להרחיב את תחולת הסעיף, באשר נועדהּ לצמצמהּ, וללמדנו שהסעיף לא יחול בכל מקרה של תקיפת קטין שהוא בן משפחה. למשל, בן 12 שתקף את אחיו בן ה- 17. התוקף הינו בן משפחה, אך איננו אחראי על אחיו הגדול ממנו [ת"פ (באר-שבע) 3340/02 מדינת ישראל נ' אלקרינאוי אחמד (לא פורסם) (כב' השופט נתן זלוצ'ובר)]. אם - כשיטת המאשימה - "בן משפחה" לעניינו של סעיף 382 (ב) לחוק, הינו "אחראי על קטין או חסר ישע", כהגדרתו בסעיף 368א לחוק, אין טעם ולא תכלית בציון המונח "בן משפחה" בסעיף 382 (ב) לחוק. 41. גם סעיף 382 (ג) לחוק ילמדנו. סעיף זה נועד להחמרת הענישה גבי תקיפה הגורמת חבלה ממשית (סעיף 380 לחוק), כשזו נעשית כלפי בן-זוג; על מה ולמה לא תהא החמרה דומה גבי תקיפה הגורמת חבלה ממשית הנעשית על-ידי "אחראי על קטין או חסר ישע", כהגדרתו בסעיף 368א לחוק, כשם שהוחמרה הענישה בסעיף 382 (ב) לחוק, גבי תקיפה 'סתם' (סעיף 379 לחוק)? הכרח הוא, איפוא, לפרש גם את סעיף 382 (ב) לחוק, באופן שלא יחול על כל "אחראי על קטין או חסר ישע", כהגדרתו בסעיף 368א לחוק, אלא רק על "בן משפחה" כמשמעותו בסעיף 382 (ב) לחוק, ובהתקיים אחד משני התנאים המצטברים המנויים בסעיפים-קטנים (1) ו- (2). 42. החמרת הענישה גבי תקיפה שנעשתה על-ידי "אחראי על קטין או חסר ישע", כהגדרתו בסעיף 368א לחוק, קיבלה את ביטויה הסטטוטורי בסעיף 368ב (א) לחוק (ובאופן שההחמרה אינה על תקיפה 'סתם', אלא רק על תקיפה הגורמת חבלה של ממש): "התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו חבלה של ממש, דינו - מאסר חמש שנים; היה התוקף אחראי על הקטין או על חסר הישע, דינו - מאסר שבע שנים". [עוד על תכלית החקיקה, ועל טעמים לדמוֹת או להבחין בין "בן משפחה" לבין "אחראי על קטין או חסר ישע", בת"פ 3340/02 הנ"ל]. 43. לבד מן האמור לעיל, הרי שעניינו של סעיף 382 (ב) הנ"ל, במי שעובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו; עניינו איננו במי שעובר עבירה לפי סעיף 380. אין ניתן, איפוא, להאשים, ולא להרשיע ב"עבירה לפי סעיף 380, בנסיבות סעיף 382(ב)(2) לחוק", כדרך שביקשה המאשימה בכתב האישום; ניתן היה, דומני, להרשיע בעבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק. אך משלא נתבקשתי לעשות כן, ומכיוון שממילא הירשעתי את הנאשם בעבירה חמורה - התעללות בחסר ישע - לא ראיתי להרשיעוֹ גם בעבירה זו, אלא רק בעבירה לפי סעיף 380 לחוק. 44. אשר על כן, החלטתי להרשיע את הנאשם בהתעללות בחסר ישע, עבירה לפי סעיף 368ג רישא לחוק; ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק (אם כי, לא בנסיבות המחמירות שלפי סעיף 382(ב)(2) לחוק). דיני חינוךאלימותאלימות בבית ספרבית ספר