השופטת ע' ארבל: 1. ביום 14.1.04 הוצתה הכיתה לאומנות בבית הספר "המאירי" (להלן: בית הספר) בלוד באמצעות חומר דליק שהושלך לתוכה דרך חלון הכיתה השבור. כיתת האומנות שוכנת בקרוואן בחצר בית הספר. כתוצאה מהשריפה נגרמו נזקים כבדים לקרוואן, לתכולת הכתה ולמבנים סמוכים, נזקים שהוערכו בכ-200,000 ₪. המערער שימש עובר להצתה אב הבית בבית הספר. ובתוקף תפקידו היה אחראי לניהול, לשמירה, ולהגנה על הרכוש המצוי בבית הספר. בביצוע מעשה ההצתה הוחשדו בחקירת המשטרה המערער וסלימאן אבו סלימאן (להלן: סלימאן), חברו של המערער ובעל מכולת המצויה בסמיכות לבית הספר. בסיומה של החקירה הוגש נגד כל אחד מהם כתב אישום נפרד המייחס לו מעשה הצתה לפי סעיף 488(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בשלב כלשהו חזרה בה התביעה מכתב האישום נגד סלימאן, ואילו כתב האישום נגד המערער תוקן פעמיים על ידי התביעה: בשלב ראשון, תוקן כתב האישום כך שהאישום שיוחס למערער הוחלף לניסיון לשידול להצתה, עבירה לפי סעיף 488(א) לחוק יחד עם סעיף 33 לחוק. במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט תוקן כתב האישום בשנית, כך שהמערער הואשם באי מניעת פשע, עבירה לפי סעיף 262 לחוק. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' שוהם) הרשיע את המערער, לאחר שנשמעו בפניו הראיות, בעבירה של אי מניעת פשע, וגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום גזר הדין אחת מהעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום השונים שהוגשו בפרשה, היינו הצתה, שידול להצתה או אי מניעת פשע. כן חויב המערער בתשלום קנס בגובה 5,000 ₪, או 9 חודשי מאסר תמורתו. הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על בסיס הראיות שהוגשו בהסכמה, בנוסף לשני עדים שהעידו בפניו ונחקרו בחקירה נגדית - מנהל בית הספר והחוקר שגבה ההודעות בתיק. על סמך עדות המנהל והודעות המורה לאומנות שהוגשו (ת/6, ת/7), קבע בית המשפט שבין המערער למורה לאומנות הייתה מערכת יחסים מעורערת. התנהגותו של המערער בתקופה שקדמה להצתה התאפיינה בהתפרצויות כלפי המנהל וכלפי מורים אחרים, עד כי המנהל ביקש מהגורמים המתאימים להחליפו באב בית אחר. המנהל אף מסר כי ניסה לפשר בין המערער למורה לאומנות ולהציב גבולות לסכסוך ביניהם. הראיות העיקריות במוקדה של הכרעת הדין הן אמרותיו של המערער בהודעה שמסר (ת/1), בתמלול קלטת וידאו (ת/2) ובקלטת חקירה (ת/3). בראשיתה של החקירה הכחיש המערער מעורבות כלשהי בהצתה, אולם בהמשכה של החקירה חל מפנה, שכן המערער מסר הודאה שהוקלטה בוידאו ותומללה מאוחר יותר. בית המשפט, לאחר בחינת חומר הראיות וצפייה בקלטת הוידאו המנציחה את שלבי החקירה, מצא שיש לתת את מלוא המשקל לדברי המערער בחקירה שהוקלטה ותומללה (ת/2), להבדיל מהתשאול המוקדם והרישומים המופיעים באמרה הראשונה (ת/1). על בסיס המכלול הראייתי קבע בית המשפט כי המערער סיפר לסלימאן על הסכסוך בינו לבין המורה לאמנות ואף הוסיף כי המורה כועסת עליו. המערער הצביע בפני סלימאן על הקרוואן המשמש את כתת האמנות והוסיף כי בכתה מצוי ציוד. תגובתו של סלימאן לדברים הייתה כי בכוונתו לשרוף את הכתה בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. בית המשפט קבע עוד כי המערער שמע מפורשות מסלימאן כי הוא מתכוון לשרוף את כיתת האומנות, אך לא עשה דבר על מנת למנוע את המעשה ואף לא ניסה לשכנע את סלימאן לחזור בו מכוונתו זו. יצוין, כי ראיה נוספת שהיתה בפני בית המשפט הינה דו"ח גורמי הכיבוי (ת/8), ממנו עולה כי חלון הקרוואן נופץ ונקבע כי הדבר מצביע על חשד שמדובר בהצתה בזדון. 3. בית המשפט בחן על בסיס התשתית העובדתית האם הוכחו יסודות העבירה של אי מניעת פשע וקבע כי נראה שהמערער האמין שסלימאן רציני בכוונותיו לשרוף את כיתת האמנות והעובדה שהציג הקרוואן בפני סלימאן ופירט בפניו את תכולתו מעידה על כך שמדובר במזימה רצינית. לפיכך סבר בית המשפט כי הוכח רכיב הידיעה הנדרש להרשעה בעבירה של אי מניעת פשע, כמו גם יתר רכיבי העבירה, לרבות אי נקיטה בכל האמצעים הסבירים למנוע את המעשה, משהמערער לא עשה דבר כדי למנוע את ההצתה. לפיכך הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו. 4. בית המשפט קמא גזר על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס. בגזר הדין פרט בית המשפט את שיקוליו בקביעת העונש, בציינו כי אין להקל ראש בעבירה אותה ביצע המערער, בשים לב לכך שהמערער הוא שהציג בפני סלימאן את כיתת האומנות, פרט את תכולתה, וסיפר על הסכסוך עם המורה לאומנות. יחד עם זאת, בהיעדר ראיה לכך שסלימאן מימש את מזימתו, על אף שהמערער האמין כי דבריו של סלימאן כי בנוגע להצתת הכיתה משקפים נאמנה את כוונתו, התייחס בית המשפט לדבריו של סלימאן כאל מזימה שלא התממשה, דבר המהווה "נסיבה ממשית לקולא". עוד ציין כי המערער הינו בן 60, ללא עבר פלילי, ופעמיים נפגע בעבר בתאונות עבודה שהסבו לו נכות בעינו ובגפיו. בית המשפט סבר כי אין מדובר בעבריין שיש לחשוש כי ישוב לבצע עבירות פליליות, ואין באופיו ובאורח חייו כדי להצביע על מסוכנות כלפי הצבור. בכל אלה ראה בית המשפט שיקולים להקלה בעונשו של המערער, אך לא עילה לבטול הרשעתו תוך העמדתו בפקוח שירות מבחן בלבד, כבקשת סנגורו, ולפיכך גזר לו את העונש שצוין לעיל. טענות הצדדים 5. בא כוחו של המערער משיג על ההרשעה, ולחלופין מערער הוא על גזר הדין. לטענתו, יש לזכות את המערער מהעבירה של אי מניעת פשע, מאחר ואין שמץ של ראיה הקושרת אותו בצורה כלשהי למעשה ההצתה: לדבריו, לא הוכח כלל שהייתה הצתה מכוונת, ולמעשה המערער הוחשד בהצתה עוד בטרם הייתה בידי המשטרה שמץ ראיה לביסוס החשד נגדו. לטענתו של הסנגור, החוקר שגבה את הודאתו של המערער ניצל את חולשתו של המערער שהינו כדבריו "רפה שכל ובעל מבנה אישיות משונה", הפעיל עליו לחץ כבד על מנת לשבור את רוחו וגרם לו להודות במעשה שלא עשה. הוא מדגיש כי המערער הינו חולה סכרת שנזקק לתרופות ולכן ביקש לסיים את החקירה במהירות. בא כוח המערער סבור עוד כי נקודת המוצא של המשטרה לפיה סלימאן הוא המצית אינה נכונה, שכן לא היתה לסלימאן סיבה כלשהי לשרוף את הכיתה, הוא הואשם אמנם, אך הכחיש את המעשה ובסופו של דבר התיק נגדו נסגר. הוא מלין על כי חרף העובדה שבשלב מסוים נוכחה המדינה שאין ראיות נגד סלימאן, היא עמדה על הרשעתו של המערער באי מניעת הפשע שסלימאן התכוון לבצע. לעניין זה מטעים הוא, שתי ההנחות לא יכולות לדור בכפיפה אחת: ההנחה שסלימאן שרף את הכיתה והמערער לא מנע אותו מכך, וההנחה שסלימאן לא שרף את הכיתה, שאז לא ניתן להאשים ולהרשיע את המערער באי מניעת פשע. טענה נוספת הינה כי העבירה של אי מניעת פשע, שיוחסה למערער בכתב האישום לאחר תיקונו בשנית, היא עבירה קשה ביותר, שההעמדה לדין בגינה הצריכה להיעשות בצמצום רב והמקרה דנן אינו המקרה המתאים לעשות כן, שכן מדובר בניסיון להכתיב סטנדרטים של התנהגות שלא ניתן לעמוד בהם. טענה נוספת בפי הסנגור הינה כי לצורך הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע על התביעה להוכיח שמישהו זומם לבצע פשע. לטענתו, התיבה "זומם" מקפלת בתוכה דרישה של כוונה, כאשר על התביעה להוכיח שהמערער ידע על הכוונה של המבצע הפוטנציאלי ושהוא התייחס לכך ברצינות. אישום בעבירה זו כאשר הפשע לא בוצע על ידי מי שהמערער לא מנע ממנו את הביצוע, הוא מוטעה לשיטתו. הסנגור מדגיש כי ההסכמה הדיונית להגיש את חומר הראיות לא כללה הסכמה בדבר קבילות האימרות וגורס כי משבית המשפט מתח ביקורת בהכרעת דינו על דרך גבייתה של האמרה ת/1, הוא לא יכול היה לבסס על אימרה זו את הרשעתו של המערער. באשר לעונש חוזר בא כוח המערער על בקשתו בפני בית המשפט המחוזי לבטל את ההרשעה ולהמירה בצו מבחן ללא הרשעה, בהתחשב בגילו של המערער, בהיותו אדם נורמטיבי, בנכותו הרפואית ובעובדה שלכתחילה יוחס לו אישום חמור ביותר ששונה פעמיים עד לאישום נשוא ההרשעה. 6. בא כוח המשיבה טוען מנגד כי יש לדחות את הערעור. הוא מבהיר, כי אמרות המערער לא הוגשו בהסכמה, אלא הן הוגשו על ידי חוקר המשטרה במהלך עדותו בבית המשפט. בשלב מסוים בחקירתו הנגדית של החוקר החליט הסנגור להפסיק את החקירה והסכים להגשת הראיות הנותרות. לגישתו של בא כוח המשיבה, המערער כלל לא מסר גרסה בבית המשפט ולכן אין הוא יכול היום להישמע בגרסה ובטעונים חדשים בעניין העבירה של אי מניעת פשע המתבססים על ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735 (2001) (להלן: הלכת הר-שפי). לדבריו, המודעות למזימה הנדרשת לצורך הרשעה היא מודעות סובייקטיבית, אבל כדי לבחון את המודעות נדרשות ראיות אובייקטיביות. במקרה שבפנינו, ציין בא כוח התביעה, בית המשפט ביסס את ההרשעה על הודאתו של המערער ועל הקלטות של החקירה. הוא עומד על כך שבחקירתו הראשונה (ת/1) הכחיש המערער כל סכסוך עם המורה לאומנות ורק אחרי שהחוקר עימת אותו עם עדותה אישר המערער שסיפר לסלימאן על הסכסוך וסלימאן אמר לו שהוא הולך לשרוף את הכתה. לדבריו, המערער ידע שיש לסלימאן קשר להצתה בפועל והוא מנסה להרחיק עצמו ממנו. הוא ידע שסלימאן התכוון לבצע את המעשה ויתכן שהוא היה יכול למנוע את המעשה. לשיטת בא כוח המדינה, הנסיבות במקרה זה מיוחדות ושונות מהעבירה הקלאסית של מניעת פשע - למערער זיקות מיוחדות גם לסכנה וגם לאובייקט המוגן. המערער הוא אב הבית של בית הספר, האירוע קשור בו ובתפקידו ואין מדובר בדרישה חורגת למעשה הרואי אלא לחובת ערנות מכוח תפקידו. הוא סבור כי אין להשליך על מקרה זה את הבעייתיות הטמונה בעבירה עצמה, באשר כאן ההרשעה אינה "פשוטה" ומבוססת. לעניין העונש הוא טוען כי על בית המשפט להגן על האינטרס המוגן שביסוד העבירה, ולטעמו אין מקום לסלחנות גדולה מכפי שהוענקה למערער בעונש הקל שהושת עליו. דיון 7. הערעור על הכרעת הדין מעלה שתי שאלות: הראשונה, האם הונחה תשתית ראיתית מספיקה לביסוס ההרשעה? השנייה, האם התקיימו יסודותיה של עבירת אי מניעת פשע? אם התשובה לשתי שאלות אלה תהיה חיובית ניתן לדחות הערעור על ההרשעה. הערעור על הכרעת הדין 8. יאמר כבר בפתח הדברים כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בהודעות המערער וצפיתי בקלטות החקירה, ולאחר שבחנתי את הראיות הנוספות כעדות מנהל בית הספר והודעת המורה לאמנות, מצאתי כי הונחה תשתית ראייתית ברורה להוכחת אשמתו של המערער. משכך, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות, כפי שיבואר. 9. ראשית, אזכיר כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט של דיון, זולת במקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת לאור חומר הראיות (ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 14-13 (2004); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 633-632 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). לא מצאתי כי קימת הצדקה לסטות מכלל זה בעניינו של המערער. אמנם, הטעם העיקרי העומד בבסיסו של כלל זה הוא היתרון שממנו נהנית הערכאה הדיונית כמי שיכולה להתרשם מקרוב ובאופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים בזמן מתן העדות. טעם זה, לא מתקיים באופן מלא בענייננו, שכן רק שניים מעדי התביעה העידו בבית המשפט ויתר הראיות והעדויות הוגשו מתוך הסכמה דיונית בין הצדדים, כך שלא היתה לבית המשפט אפשרות להתרשם באופן ישיר מכל העדים. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בחומר הראיות שהוגש בהסכמה, בפרטיכל העדויות שנשמעו, בהודעות המערער וכן צפיה בקלטת החקירה, תוך התחשבות בכך שהמערער לא עלה על דוכן העדים ולא מסר גרסתו בבית המשפט, מוביל למסקנה שבטענותיו של בא כוח המערער אין די כדי להצדיק התערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. כך למשל, באשר להתמקדות במערער כחשוד, הרי שמקריאת פרטיכל עדותו של החוקר בבית המשפט עולה שהמורה לאמנות היא הראשונה שהעלתה חשד כנגד המערער באשר להצתת הכיתה ובמהלך חקירתו המערער סיפר לחוקר על מעורבותו של סלימאן בעניין. בשלב הראשון של חקירתו הכחיש המערער שהיה לו סכסוך עם המורה לאומנות ושלל מעורבות כלשהי באירוע ורק בשלב מאוחר יותר הודה בפני החוקר ופירט את השתלשלות הדברים, כפי שתועד (ת/,2 ת/3). אין מדובר אפוא בהתמקדות במערער כחשוד מבלי שהיה לדברים בסיס. 10. טענה נוספת של בא כוח המערער נגעה לאופן גבית האמרה הראשונה (ת/1) בעיקר בשל העדר רישום או תיעוד בזמן אמת. טענה זו לא הוכחשה על ידי בא כוח המדינה. אכן, נכונה הטענה כי נפל פגם בהתנהלות המשטרה בהיבט זה בשלב הראשון של החקירה ובצדק מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על התנהלות זו, תוך שהדגיש את החשיבות שבתיעוד חקירות מראשיתן גם בשלב "התשאול" או "התשאול המוקדם". לכך נוסיף כי בית משפט זה הנחה פעמים רבות את המשטרה לעניין חקירותיה ועמד על החשיבות להבטיח את זכויות הנאשם על ידי הקפדה על סדרי החקירה ותקינותה, ובפרט הקפדה על כך שממצאי החקירה והודאות החשודים יתועדו במלואם (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) ,529 בעמ' 547 (2002). אכן: "ככלל, הדרך המקובלת להוכחת הודאה בפני איש מרות היא הגשת אימרה שנגבתה מן הנאשם בכתב וחתומה על-ידיו בליווי עדות על אודות נסיבות גביית האימרה על-ידי החוקר ששמע את ההודאה מפי הנאשם וראה אותו חותם על הכתב. בדרך זו יכול בית-המשפט להתרשם מן הנוסח המדויק של הדברים שנאמרו בחקירה, מאופן ניהולה ומפרטיה...(שם, בעמ' 547). צודק הסנגור כי המשטרה הייתה מחויבת להקליט את האמרה הראשונה בהתאם לסעיף 7(א) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002, לפיו הכלל הוא כי קיימת חובת תיעוד חזותי של חקירת חשוד בעבירה שהעונש המרבי שנקבע לה הוא עשר שנות מאסר או יותר, כפי שבענייננו (ראו גם: ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.07)). ואולם, בית המשפט המחוזי נדרש לטענה זו ולא הסתפק במתיחת ביקורת על החקירה והחוקרים אלא נקט בפועל זהירות מרבית, בכך שביסס את ההרשעה רק על ההודאה שנגבתה במהלך החקירה שתועדה והוקלטה (ת/2, ת/3), להבדיל "מאמירות מסוימות שנשמעו במהלך התשאול הקודם והרישומים המופיעים באמרה (ת/1)", כלשונו (פסק הדין, בעמ' 46 ש' 25). 11. לגופן של הראיות, כאמור הראיה המרכזית בתיק עליה ביסס בית המשפט את הרשעת המערער היא הודאתו במשטרה שתועדה והוקלטה (ת/2, ת/3). בית המשפט צפה בקלטת החקירה, התרשם מתוכנם והגיונם הפנימי של הדברים וראה בהם את הבסיס המרכזי לקביעת הממצאים בתיק. ואכן, בהאזנה לקלטת החקירה הדברים נשמעים בבירור: "הוא סלימאן אמר שישרוף הכתה", "למה שאתה מסוכסך עם המורה אני יודע איך לטפל בדברים האלה". בחקירה זו מאשר המערער דברים שאמר קודם לכן בחקירה שלא הוקלטה (ת/1) לפיהם סלימאן אמר לו שישרוף את הכיתה, ובדיעבד מביע המערער צער, המשתמע כצער על מה שקרה. עיון במכלול החומר, צפייה בקלטת וקריאת התמליל מאפשרים לסכם ולקבוע כי על רקע הסכסוך שהתגלע בין המערער לבין המורה לאומנות פנה המערער לסלימאן חברו, סיפר לו על הסכסוך ואף הצביע בפניו על הקרוואן המשמש ככיתת האמנות ופרט מהו הציוד הנמצא בתוך הקרוואן. המערער לא אמר בשום שלב בחקירתו שלא הבין שאכן סלימאן עומד להצית את הכיתה. נהפוך הוא. בשלב מסוים בחקירתו הביע המערער אף נכונות לומר את הדברים בפניו של סלימאן. זאת לאחר שלדבריו, בתחילת החקירה לא סיפר על סלימאן כי פחד. העובדה שאין ראיה פוזיטיבית שסלימאן הצית או שלח אחרים להצית את הכיתה אינה משמיטה את הבסיס מכך שסלימאן אמר למערער שהוא ישרוף את הקרוואן או ישלח משהו אחר לשרוף אותו ומכך שהמערער אכן שמע הדברים, כפי שסיפר על כך בחקירתו. במהלך הקלטת נשמע המערער באופן ברור אומר שסלימאן קשור להצתה ומנסה שוב ושוב להבהיר ששאל את סלימאן אחרי מעשה איך הוא יודע שיהודים בצעו את המעשה. מכל האמור ברור שזו מסקנה אותה מסיק המערער מהדברים ששמע מסלימאן יום קודם להצתה. המערער שמע את דבריו של סלימאן - הבטחתו - ולא ניסה בשום דרך להניא אותו מהמעשה או למנעו מעשייתו. הוא לא מזכיר בחקירתו שאמר לסלימאן שלא יוציא כוונתו לפועל או שאינו חפץ שיצית את הקרוואן. 12. בית המשפט המחוזי מצא חיזוקים להודאות שמסר המערער בדברי עדים נוספים. לסכסוך בין המערער והמורה לאמנות מצא בית המשפט חיזוקים בדברי המורה לאומנות שאף מסרה כי המערער הביע שמחה על שריפת הכיתה, ובדבריו של מנהל בית הספר. המערער ביקש למעט אמנם מחומרת הסכסוך, אך כאשר עומת בהמשך חקירתו עם דברי המורה לאומנות ומנהל בית הספר, הודה כי קימת מתיחות ביניהם. עובדה רבת משמעות נוספת הינה הימנעותו של המערער מלעלות על דוכן העדים ולהעיד במשפטו. פרט זה מהווה חיזוק משמעותי למכלול הראיות נגד המערער. הגרסה וההסברים שמעלה היום הסנגור בפנינו אינם יכולים לסייע למערער מקום שהם לא הועלו על ידו בשלב הדיוני. משכך, נותרו הדברים שמסר במשטרה, על כל המשמעות הנובעת מהם. אי מניעת פשע 13. העבירה של אי מניעת פשע מוגדרת בסעיף 262 לחוק, הקובע: מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים. על ייחודיותה של העבירה, המתבטאת בעיקר בכך שהיא עברת מחדל, על היותה שייכת לקבוצה חריגה בעבירות הדין הפלילי ועל ההצדקות לקיומה, כמו-גם על הטעמים לצמצום תחום פרישתה של העבירה, נכתב רבות ואין לי אלא להפנות לדברים שכתבתי, על ההפניות שבהם, בע"פ 5204/07 אבוסמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.07; להלן: עניין אבוסמור), ואוסיף ואפנה למאמרו של מרדכי קרמניצר "המחדל בדין העונשין" ספר תמיר 197, 237 (תש"ס). ההצדקה המרכזית להטיל על אזרח את החובה למנוע פשע היא בראש ובראשונה מניעת סכנה לערכים בסיסיים ראויים להגנה, כגון ערך חיי אדם, פגיעה בגוף או בביטחון הציבור, ומניעת פגיעה בחירות הפרט (ראו: מרים גור-אריה "חובה למנוע פשע - אימתי מוצדקת" מחקרי משפט יז 355, 369-368 (2002)). ניסוחה של העבירה בחוק הישראלי הוא רחב ביותר, יש האומרים רחב יתר על המידה, ומאפשר החלתה על סיטואציות רבות. ניתנת היא להחלה גם על סיטואציות שיש מי שיסבור שאין זה מוצדק להחילה עליהן, במיוחד כאשר מדובר בפשעים שאינם מן החמורים. כפי שציינתי בהזדמנויות קודמות, לטעמי הקשיים העולים מיישומה של העבירה אינם מאיינים את ההצדקות לקיומה, אלא אך מצריכים יישום המודע לקשיים ומתחשב בהם (ראו למשל: עניין אבוסמור, בפסקה 15). כאשר בא בית המשפט לבחון האם להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע עליו לאתר את ההצדקות להחלתה של העבירה על המקרה הנדון אל מול הקשיים המתעוררים כתוצאה מכך, ולאזן ביניהם. גם אם לא נתעלם מהקשיים ומההסתייגות מהעבירה של אי מניעת פשע, ניתן וראוי לטעמי להטיל חובת דיווח על פשעים העומדים להתבצע, לא כל שכן כאשר מדובר בפשעים חמורים (ראו גם: מרדכי קרמניצר "החובה להלשין או החובה לדווח - על העבירה של אי מניעת פשע" המשפט יא 55 (2007)). העבירה של הצתה לכל הדעות היא עבירה חמורה, אפשר אף לומר חמורה במיוחד, ויש אינטרס חברתי למנעה באשר טמונה בה סכנה חמורה ביותר לחיים ולרכוש. אין מקום לספק בעיני כי ערך החיים של הקרבנות עולה עשרות מונים על אי הנוחות, הקושי וחוסר רצון להלשין או להסתבך בקרבו של מי שחושד או יודע שעברה כזו עומדת להתבצע. מן הכלל את הפרט 14. בית המשפט המחוזי מצא, על בסיס התשתית העובדתית שנפרשה בפניו, כי נתמלאו יסודות העבירה של אי מניעת פשע. בית המשפט קבע כי נתמלאו כל ארבעת יסודות העבירה: ידיעה; כי פלוני זומם; עשיית מעשה פשע; ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנעו. בית המשפט מצא, בעיקר בהתבסס על צפיה בקלטת החקירה ושמיעת הדברים שמסר המערער לחוקר בזמן אמת, כי התגבשה בהכרתו של המערער הידיעה בדבר כוונתו של סלימאן להצית את הכיתה, וכי הוא התייחס ברצינות לאמרותיו של סלימאן בעניין זה. ידיעה זו מבוססת כאמור על אמירה מפורשת של סלימאן כי בדעתו לשרוף את הכיתה, בין בעצמו ובין על ידי שליח. כן נקבע כי המערער התייחס ברצינות רבה לאמירותיו של סלימאן וראה בהן עדות לכוונה ממשית לבצע את העבירה, כאשר על כך שמדובר במזימה רצינית ולא באמירות בעלמא, ניתן ללמוד מן העובדה שהמערער טרח להצביע על הקרוואן בפני סלימאן ולפרט תכולתו. בנוסף, מאחר שהמערער לא אמר לסלימאן כי ימנע מלבצע המעשה, לא פנה למשטרה ולא להנהלת בית הספר, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא נקט צעד כלשהו למנוע את ביצוע המעשה. לנוכח כל אלה קבע בית המשפט כי הוכחו מעבר לכל ספק סביר יסודות העבירה של אי מניעת פשע ועל כן הרשיע את המערער. 15. ליבת העבירה של אי מניעת פשע היא ברכיב הידיעה שפלוני זומם לעשות פשע והוא שיוצר את הזיקה בין הנאשם לבין מעשה הפשע המתוכנן (הלכת הר-שפי, דברי השופט חשין, בעמ' 754). זיקה שכזו מתקיימת בעניין שבפנינו. המערער הוא זה שפנה לסלימאן וספר לו על הסכסוך שנתגלע. הוא שהראה לו את הכיתה וסיפר על הציוד שבתוכה. מודעותו לכוונת הזדון של סלימאן לא נולדה על כן באופן אקראי ולא ובנסיבות בהן לא הייתה לו אפשרות להבין את אשר סלימאן זומם. זאת ועוד. דבריו של סלימאן אינם אמירה בעלמא אלא נשמעים כתכנית ביצוע הנרקמת שעה ששניהם עומדים בחצר ליד הקרוואן העומד במוקד התכנית. המערער ידע אם כן על זממו של סלימאן, ולא רק חשד בו. זממו של סלימאן חלחל בוודאות להכרתו של המערער וניתן לומר אף שהוא היה משוכנע שהפשע יבוצע על ידי חברו. בנוסף, הסכנה שבמעשה הייתה ממשית אך המערער לא עשה דבר כדי למנעו, כפי שהובהר. לאור האמור, בסיכומם של דברים, אני סבורה כי במקרה הנדון נתקיימו רכיבי סעיף 262 לחוק. 16. הסנגור טען באשר להשפעת ביטולו של כתב האישום נגד סלימאן על עניינו של המערער. העובדה שכתב האישום נגד סלימאן בוטל לא צריכה להשפיע על הרשעתו של המערער, שכן גם אם הפשע לא בוצע על ידי סלימאן אלא על ידי אחרים בשליחותו או מטעמו, ואין מחלוקת שהפשע אכן בוצע, אין מניעה להרשיע באי מניעת הפשע את מי שידע על המזימה לבצעו אך לא עשה למניעתו. זאת, גם אם המבצע עצמו לא הועמד לדין. העבירה של אי מניעת פשע היא עבירה של התנהגות שאינה דורשת יסוד של תוצאה ומטרתה לחייב או לעודד האדם לצאת לפעולה, לעתים פעולה דחופה, במטרה למנוע סכנה שאחר זומם לגרום. ברי שכאשר המזימה אכן יצאה לפועל, האינטרס שבאכיפת העבירה גובר וממילא גוברת מידת האשמה המיוחסת לנאשם, שיכול היה למנוע את התוצאה הפוגעת באינטרס החברתי המוגן. 17. כאמור, בבואנו להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע, יש לאתר את ההצדקות להחלתה של העבירה על המקרה הנדון לצד הקשיים המתעוררים ולאזן ביניהם. בנסיבות המקרה צודק בא כוח המדינה כי למערער הייתה זיקה לאובייקט המוגן בהיותו אב הבית של בית הספר ומופקד על שמירת הציוד שבו. מצד שני, היו למערער גם זיקה וקשר למקורות הסכנה, המגבירים את ההצדקה לדרוש ממנו לפעול כדי למנוע את הפגיעה. ההצדקה לדרוש מהמערער למנוע את השרפה במקרה שבפנינו, כאשר היא נבחנת לאור ההצדקות והקשיים שהועלו, מובילה למסקנה חד משמעית שהייתה זו חובתו למנוע את מעשה ההצתה, למנוע את הסכנה האפשרית לפגיעה בחיי אדם, תלמידי בית הספר או אנשים אחרים, כמו גם את האפשרות של פגיעה ברכוש. מכאן, ההרשעה בעבירה של אי מניעת פשע בנסיבות המקרה בדין יסודה, ועל כן אני סבורה כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה. לעניין העונש 18. בגזירת העונש שקל בית המשפט את השיקולים לחומרא ולקולא ואיזן ביניהם. בית המשפט עמד על השיקולים לקולא, וביניהם גילו של המערער, היותו אדם נורמטיבי עד לאירוע בגינו הורשע, נכותו ועינוי הדין שנגרם לו. לטעמי, גזר הדין נוטה לקולא, שכן לא ניתן להתעלם מכך שהמערער, כאב הבית של בית הספר, לא מנע מחברו, שאת אוזנו גלה באשר לכעסו על המורה לאומנות, לבצע את הצתת הכיתה. חומרתו היתרה של המעשה והסיכון שהיה גלום בו, כשהם עומדים למול הנסיבות לקולא, אינם מצדיקים את ביטול ההרשעה כפי שביקש הסנגור. כאמור, מדובר בגזר דין מקל ועל כן אציע לחברי לדחות גם את הערעור על העונש. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מצטרף למסקנתה של חברתי השופטת ע' ארבל, לפיה תשתית הראיות כפי שהתגבשה בעניינו של המערער דנן עולה כדי הקונקרטיזציה הנדרשת להוכחת ה"ידיעה" של המערער, וזאת ברמת המסויימות הנדרשת להתגבשות עבירה לפי סעיף 262 לחוק העונשין. זאת, מתוך המסוכם בבהירות בסעיף 15 לפסק דינה של חברתי. הניסוח המאוד רחב של הוראת סעיף 262 והיותה עבירת מחדל אשר התוצאה אינה אחד ממרכיבה, מחייבת בחינה מדוקדקת ואמות מידה והוכחה מוקפדות של מרכיבי ה"ידיעה" (של הנאשם) ושל "הזמם" (של האדם האחר) - בטרם יואשם אדם, ולימים יורשע, בעבירה זו של אי מניעת פשע. הקפדה זו נדרשת ביותר. בלעדיה חלילה עלולה לגלוש המאטריה המורחבת של הוראת סעיף זה לתחומי מחשבות והשערות שבין האדם לבין עצמו בתחומים שהנורמה העונשית אינה אמורה כלל לחול עליהם בחברה דמוקרטית. ככל שהדברים אמורים בראיות שהובאו לעניין המערער דנן, מסכים אני לניתוח המפורט והבהיר שבפסק דינה של חברתי ולמסקנה כי מתוך כך דין הערעור להדחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. משפט פלילידיני חינוךשריפההרשעההצתהערעורבית ספראי מניעת פשעפשע