1. התובע, יליד 1936, עלה לישראל מרוסיה בשנת 1990. בהגיעו לגיל 65, בינואר 2001, הגיש התובע לנתבע תביעה לקיצבת זיקנה, ותביעה להשלמת הכנסה, לפי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן - "החוק"). הנתבע אישר את התביעה לקצבת הזקנה, אך דחה את התביעה להשלמת הכנסה, בטענה שהתובע משתמש ברכב מנועי, אשר היה בעבר בבעלותו (ראה מכתב הדחיה מיום 9.1.02 המצורף לכתב התביעה). 2. את התביעה שלפנינו הגיש התובע נגד ההחלטה הנ"ל, משלטענתו, הוא מכר את הרכב לחתנו, כבר בספטמבר 1998, ומאז לא נהג ברכב, לא השתמש בו ולא נשא בהוצאות אחזקתו. נציין כבר כאן, כי בעקבות תביעה חדשה שהגיש התובע לנתבע - אושרה תביעתו להשלמת הכנסה, החל מ- 1.5.02. 3. על העובדות הצריכות לעניין העידו בפנינו: התובע, אשתו - קלרה שלאפר, וחתנו - ארנולד שטיבלמן, שמסרו עדותם הראשית בתצהירים ונחקרו על תצהיריהם. מטעם הנתבע העיד החוקר, ג'מאל בראכה, אשר גבה עדות מהתובע, בעזרת תרגום של אשתו. אין מחלוקת, כפי שהתרשמנו גם במהלך הדיון, כי התובע אינו שולט בעברית, והוא מתקשה למסור עדות בעברית, נעזר בתנועות ידיים, ונזקק לעזרת מתרגם. 4. עובדות הרקע - אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת: (1) התובע, יליד 1936, נישא לאשתו, קלרה, בשנת 1963, ברוסיה. בשנת 1990 עלו בני הזוג לישראל, יחד עם ילדיהם, והתגוררו בקרית אתא, עד 1993. (2) בשנת 1992 קנה התובע רכב חדש, מכונית פרטית מסוג פיאט אונו, שנת ייצור 1992, שמספרה 4 - 3680305 (להלן- "הרכב"). אין מחלוקת כי לתובע רשיון נהיגה, וכי הוא נהג ברכב והשתמש בו, כל עוד היה הרכב בבעלותו. (3) בשנת 1993 עברה המשפחה להתגורר בכרמיאל. (4) בתקופה מדצמבר 1999 עד יוני 2000, במשך כ- 7 חודשים, עבד התובע, כנהג, בחברת "מדי רז" לציוד רפואי. (5) בספטמבר 1998 - הועברה הבעלות ברכב, על שם חתנו של התובע, ארנולד שטיבלמן, בעלה של בתו ילנה (להלן- "ארנולד"). על נסיבות מכירת הרכב לארנולד, העיד התובע בתצהירו: "בשל הוצאות אחזקת הרכב הגבוהות, מכרתי את הרכב ביום 10.9.98 לחתן שלי, ארנולד שטיבלמן… וזאת תמורת 11,000 ש"ח". הגם שלא הובאה בפנינו ראיה בדבר תשלום הסכום של 11,000 ש"ח ששילם ארנולד לתובע תמורת הרכב, לדבריהם במזומן - אנו מקבלים את גירסת התובע בדבר מכירת הרכב, משנתמכה גירסתו בעדות אשתו וחתנו, ארנולד, והוצג בפנינו אישור שינוי הבעלות ברכב (נספח לתצהיר התובע). (6) משרכש ארנולד את הרכב, והבעלות נרשמה על שמו - הוא שילם את הוצאות אחזקת הרכב, כדבריו: "בכל הוצאות אחזקת הרכב, מאז שקניתי אותו מהתובע, נשאנו רק אני ואשתי: ביטוח חובה, ביטוח מקיף, רישוי שנתי וטיפולים" ( ראה רשיונות הרכב ותעודות הביטוח לשנים 1998 עד 2002, ומספר חשבוניות טיפולים, ששולמו על ידי ארנולד, וכן דפי חשבון הבנק של ארנולד, המעידים על פרעון התשלומים האמורים). (7) התובע ואשתו מתגוררים בכרמיאל, ברח' אשכולות מס' 118. בתם, ילנה, מתגוררת עם בעלה, ארנולד וילדיהם במרחק של כ 200-300 מטר מבית ההורים, באותו רחוב (אשכולות) בבית מספר 80. (8) הגם שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית גרס התובע כי במועד הגשת תביעתו להבטחת הכנסה הוא לא נהג ברכב - אין מחלוקת כי במשך מספר שנים, גם לאחר שהעביר את הבעלות ברכב לחתנו, הוא המשיך לנהוג ולהשתמש בו, כדבריו (בעמ' 7): ”עד יולי 2000 אני נהגתי ברכב של חתני. הוא נתן לי מידי פעם לנהוג ברכב". גם בתקופת עבודתו בחברת "מדי רז" (בשנת 2000-1999) הוא השתמש ברכב בקביעות, כפי שהצהיר בהודעתו לחוקר: "הייתי מגיע ברכב שלי, אונו לבן, והרכב שייך לשטיבלמן ארנולד ...". ברי, אפוא, כי במשך תקופה ארוכה, גם לאחר שהבעלות ברכב הועברה לארנולד, התובע המשיך להשתמש ברכב בקביעות. (9) בהגיעו לגיל 65, בינואר 2001, הגיש התובע לנתבע תביעה לקיצבת זיקנה, ולהשלמת הכנסה, לפי חוק הבטחת הכנסה. הנתבע אישר את התביעה לקצבת הזקנה, אך דחה, כאמור, את התביעה להשלמת הכנסה, בטענה שהתובע משתמש ברכב הנ"ל, אשר היה בעבר בבעלותו. הגם שבמכתב מיום 10.1.02, המתייחס לקיצבת הזיקנה (נספח 2 לכתב התביעה), נרשמה הערה כי התובע "לא זכאי להשלמת הכנסה הואיל ובבעלותך רכב", אין מחלוקת כי התביעה להשלמת הכנסה נדחתה בטענה של שימוש ברכב, כפי שפירטה פקידת התביעות את נימוקי הדחיה, במכתב הדחיה מיום 9.1.02 (נספח 1 לכתב התביעה): "בדקתי את תביעתך על פי חוק הבטחת הכנסה, ולצערי אני נאלץ (צ"ל: נאלצת - נ.ו) לדחותה, כיוון ש: … הינך משתמש ברכב מסוג פיאט אונו, מודל 1992". (10) כפי שצויין לעיל, על פי הצהרת הנתבע בכתב ההגנה, לאחר שנדחתה התביעה, בגינה הוגשה התביעה שלפנינו, הגיש התובע ביום 1.5.02 תביעה חדשה להשלמת הכנסה - ותביעתו אושרה, משמע שאין מחלוקת כי ממאי 2002 אין בבעלותו רכב מנועי והוא אינו משתמש ברכב. דיון והכרעה 5. התובע טוען, כי בכל תקופה רלבנטית לתביעה הוא לא נהג ברכב ולא השתמש בו, למעט נסיעות בודדות, כאשר הצטרף לחתנו בנסיעותיו לשוק, אחת לשבוע, וגם אז הוא לא נהג ברכב בעצמו, כפי שהסביר בתצהירו: ”אני לא נהגתי ברכב. כל השימוש שלי ברכב הסתכם בכך, שפעם בשבוע, כאשר ארנולד היה נוסע לשוק, הוא היה לוקח אותי עמו לעריכת קניות בשוק. בכל הנסיעות הללו לשוק, פעם בשבוע בלבד, היה נוהג אך ורק ארנולד". 6. לאחר ששמענו עדות התובע, שנתמכה בעדות אשתו וחתנו, אשר מסרו גירסה זהה בתצהיריהם, ונתנו דעתנו להודעה שמסר התובע לחוקר מטעם הנתבע, המפריכה את גירסתו הנוכחית - הגענו למסקנה כי יש להעדיף את הגירסה המקורית, כפי שמסר התובע לחוקר, על פני גירסתו המשופצת, כפי ששוכללה בשלב הגשת התביעה לבית הדין. לא נעלם מעינינו, כי התובע אינו שולט בעברית, ואין ספק שהוא מתקשה להבין את השאלות, כל שכן שאינו מסוגל למסור גירסה מלאה ולהשיב בצורה בהירה על שאלות בעברית. אלא, שנאמנה עלינו עדות החוקר, ג'מאל בראכה, כי גבה את העדות מהתובע בעזרת תרגום של אשתו, וכל הדברים שנרשמו בדו"ח החקירה, לרבות דברים הסותרים, מניה וביה, את הגירסה בתצהירו, נרשמו על פי דברי התובע, לאחר שהשאלות והתשובות תורגמו על ידי אשתו, וכי התובע אישר את נכונות תוכן ההודעה, בחתימתו על הדו"ח, לצד חתימת אשתו וחתימת החוקר (ראה ההצהרות, עליהן חתמו התובע, אשתו (כמתרגמת) והחוקר, בתחתית כל אחד מדפי דו"ח החקירה - נספח 4 לכתב התביעה), כפי שנפרט להלן: (1) בהודעה לחוקר ציין התובע, מספר פעמים, כי הוא משתמש ברכב אשר מכר לחתנו וכי הוא נוהג ברכב בעצמו, כפי שהשיב לשאלות החוקר: "ש. אתה משתמש ברכב? ת. אם יש צורך, אני משתמש. ש. למה אתה צריך את הרכב? ת. אני הולך עם הרכב לשוק. ש. כל כמה זמן אתה משתמש ברכב, וכמה פעמים ביום? ת. לפעמים פעם ביום אני משתמש. ש. לבנק, אתה נוסע עם הרכב? ת. לפני מספר חודשים, הייתי מגיע לבנק, אך היום אני משתמש בכספומט…". לקראת סיום החקירה, חזר החוקר לעניין השימוש ברכב (ככל שניתן לפענח, מתוך העותק שהוגש לבית הדין): "ש. אשה משתמשת ברכב? ת. זה לאשה. ואם הייתי יודע שאסור להשתמש ברכב - לא הייתי נוהג, ולא אמרו לי". בתצהירו ובעדותו בבית הדין - הכחיש התובע כי התשובות הנ"ל, כפי שרשם מפיו החוקר, אמנם נאמרו על ידו. לטענתו, החוקר גבה ממנו עדות ללא תרגום, "כאשר אני מנסה ללא הצלחה רבה להבין את השאלות, ולענות ברוסית, בעברית המעטה שאני יודע, ובתנועות ידיים". יתר על כן, התובע העיד, וגם בעניין זה נתמכה גירסתו בעדות קלרה, אשתו, כי הוא ביקש לקרוא לאשתו, שלא היתה אותה שעה בבית, כדי שתסביר לו את השאלות ותתרגם את התשובות, אך החוקר סירב להמתין לה, ומכאן טענתו שרוב העדות נגבתה ממנו ללא תרגום, כפי שפירט בתצהירו: "כאשר הגיע החוקר התקשרתי לאשתי, קלרה, שיודעת עברית טוב יותר, ביקשתי ממנה להגיע הביתה לצורך עריכת תרגום. אולם החוקר לא המתין לבואה של קלרה, אלא החל בגביית ההודעה. קלרה הגיעה כאשר החוקר היה כבר בעמוד השלישי להודעה, ולקראת סיום גבייתה". בעדותו בבית הדין חזר התובע על אותה גירסה (בעמ' 6): "ישבנו רק שנינו. לא היה שם אף מתרגם. השתמשתי בתנועות ידיים וסימנים. רק לקראת סיום החקירה התקשרתי לאשתי, ואחר כך היא הגיעה…". התובע מוסיף וטוען אף זאת, כי הוא חתם על דו"ח ההודעה רק לאחר שהחוקר הקריא לקלרה את הדברים שנרשמו מפיו, ולאחר שקלרה תרגמה לו את הדברים שהקריא החוקר - אלא, שלדבריו, המשפטים שצוטטו לעיל "לא נאמרו על ידי לחוקר, ולא הוקראו על ידי החוקר לאשתי". קלרה, כאמור, מסרה בתצהירה גירסה זהה לגירסת התובעת, משהעידה, בהתייחס לשאלות ולתשובות הנ"ל בעניין השימוש ברכב: "הדברים … לא הוקראו לי על ידי החוקר, וכמובן לא תרגמתי אותם לבעלי". גירסת התובע ואשתו אינה מקובלת עלינו, מששוכנענו כי החוקר גבה מהתובע את ההודעה במלואה, בנוכחות אשתו, ובעזרת תרגומה, וכי כל שאלה, וכל תשובה, תורגמה, נרשמה, והוקראה לתובע, שאישר בחתימתו את נכונות כל ההודעה, כפי שהסביר החוקר (בעמ' 10): "הוא אמר לי שאשתו נמצאת במקום אחר. ביקשתי שיקרא לה כדי שהיא תהיה נוכחת, כדי שאוכל לדבר איתו. הוא אמר שאשתו יודעת עברית. הוא התקשר לאשתו, וכעבור זמן מה היא הגיעה. עד שהאשה הגיעה אנחנו ישבנו. הוא טיפל בנכדים שלו ואני ישבתי וחיכיתי עד שהאשה הגיעה. אני משוכנע שלא התחלתי לחקור אותו לפני שאשתו הגיעה". (2) התרשמנו מעדות החוקר, כי הוא זכר היטב את נסיבות החקירה, ואנו מעדיפים את עדותו על פני עדות התובע ואשתו, כפי שחזר החוקר בנחישות על גירסתו, בחקירתו הנגדית: "ש. הם אומרים שהיא הגיעה רק בסוף החקירה. ת. אני הוזהרתי לומר את האמת ואני אומר בדיוק מה שהיה. אני משוכנע בכך ב-100%. …. כל מה שרשום בדו"ח ההודעה, אלה דברים שהתובע אמר ואשתו תרגמה. גם השאלות וגם את התשובות. אחרי כל שאלה חיכיתי שהיא תתרגם. הם היו מדברים, ואז היא היתה פונה אלי ואומרת מה שהוא השיב". לא רק זאת שהחוקר הפנה את כל השאלות לתובע, באמצעות אשתו, שתרגמה את כל השאלות ואת כל התשובות, והחוקר גם הקריא לה כל מילה שנרשמה בדו"ח ההודעה, אלא אף זאת שעולה מעדות החוקר כי קלרה התעקשה להבין היטב כל דבר שנרשם בדו"ח, כדבריו (בעמ' 10): "היא לא קראה לבד את כל הדו"ח, אלא ביקשה ממני להקריא אותו. היו קטעים שהיא ביקשה ממני לחזור פעמיים על כל משפט, ואני חזרתי עליו. אני נדהם שהיום טוענים את הדברים האלה נגדי, כאילו הקראתי רק חלק מההודעה…". (3) אנו מעדיפים את עדות החוקר על פני עדות התובע ואשתו, מכמה טעמים: ראשית, עדות החוקר אמינה עלינו, מששוכנענו כי הוא עשה מלאכתו נאמנה, בצורה מקצועית והגונה. להזכירך, שלחוקר אין עניין אישי כלשהו בתוצאות החקירה שהוא מבצע, לבד השאיפה לברר את העובדות לאשורן, להשיג את כל הפרטים והנתונים הדרושים, ולהביאם בפני בפקיד התביעות - שהוא המחליט בתביעה, על פי המידע והנתונים שבפניו, בהתחשב בהוראות החוק והפסיקה. לתובע ולאשתו - יש כמובן אינטרס לזכות בתביעה, ומשהבינו כי הגירסה שמסרו לחוקר הביאה לדחיית התביעה, כי אז שיפרו ושיכללו את גירסתם, בין השאר בטענה שהדברים שנמסרו לחוקר - לא הובנו או שכלל לא נאמרו לחוקר. שנית, בעדותם בבית הדין אישרו התובע ואשתו את נכונות כל העובדות שנרשמו בדף הראשון של ההודעה, וגם אישרו עובדות ופרטים נוספים אשר נרשמו בהמשך החקירה, כגון: תאריך עלייתם ארצה, המקומות בהם התגוררו, פרטים על עבודתו של התובע בחברת "מדי רז", לרבות תקופת העבודה ותאור תפקידו של התובע, פרטים על מכירת הרכב לחתן, המחיר ששילם לו ארנולד תמורת הרכב, עיסוקיו ועבודתו של ארנולד - וכיוצ"ב עובדות ופרטים רבים שאין מחלוקת בדבר נכונותם. גם באשר למספר שנות נשואיהם, הגם שהתובע הכחיש בעדותו כי אמר לחוקר שהם נשואים 38 שנים, כדבריו: "אני לא אמרתי שאנחנו נשואים 38 שנים, וזה גם לא נכון" - מתברר כי אין ממש בהכחשתו, משהצהירה אשתו מיד בתגובה: "אנחנו נישאנו בספטמבר 1963" משמע שבמועד החקירה (2001) הם אכן היו נשואים 38 שנה. אין זאת אלא, שהחוקר לא בדה דברים מליבו, אלא רשם את כל העבודות, כפי שמסר לו התובע, בעזרת תרגום מלא של אשתו, משהבין היטב את השאלות ואת התשובות - ואישר את נכונותן. שלישית, לא רק זאת שעולה מעדויות התובע ואשתו כי כל הפרטים שנרשמו מפי התובע בראשית החקירה ובמהלכה נרשמו במדוייק על ידי החוקר (למעט, לטענתם, העובדות המתייחסות לשימוש ברכב) אלא שגם הדברים שנרשמו בסוף החקירה - מחזקים את אמינותה. במה דברים אמורים? - בנסיון להוכיח כי החוקר לא רשם את דברי התובע, טענה קלרה בעדותה (בעמ' 5): כי בסוף החקירה היא אמרה לחוקר "שבכלל לא ידענו שאסור לנו לשבת באוטו ולנסוע עם הילדים". לדבריה, "את זה אני אמרתי לו והוא לא כתב את זה בדוח". גם בכך טועה קלרה, ומטעה. הדברים אכן נאמרו, בנוסח דומה, וגם נרשמו בדו"ח, בסוף החקירה, מפי התובע: "אם הייתי יודע שאסור להשתמש ברכב, לא הייתי נוהג ולא אמרו לי". ברי, אפוא, כי לא היה מדובר על איסור "לשבת באוטו ולנסוע עם הילדים", כפי שטענה קלרה, אלא על שימוש ונהיגה ברכב. על כך נשאל התובע ועל כך הוא השיב, לרבות ההערה הנ"ל שהוסיף בסיום החקירה. (4) חיזוק נוסף לגירסה המקורית, כפי שמסר התובע בהודעתו לחוקר, היינו שמידי פעם, לפעמים אחת ליום, הוא נוהג ברכב של חתנו - היא העובדה שהרכב חונה, לעיתים קרובות בפתח ביתו של התובע, המרוחק כ 200-300 מטר מביתם של הבת ובעלה, בעלי הרכב. אין מחלוקת, כי בבואם לבקר אצל ההורים, הבת ובעלה אינם מגיעים ברכב, שהרי הם גרים במרחק קצר של הליכה מבית ההורים. התובע ועדיו טוענים, כי ארנולד נהג להחנות את הרכב ליד בית ההורים, משום ששם נמצא התובע רוב שעות היום, והוא היה משגיח על הרכב, כפי שהסביר גם ארנולד: "נהגתי להחנות את הרכב ליד הבית של התובע (רח' אשכולות 118, כרמיאל). ליד הבית שלי (ברח' אשכולות 80, כרמיאל) שרטו את הרכב, ולכן נהגתי להחנות אותו ליד הבית של התובע, בכדי שישגיח עליו. התובע היה כל היום בבית, מטפל בנכדים, וכך יכול היה מידי פעם להסתכל דרך החלון אל הרכב, ולראות כי הכל כשורה עמו". גם בעניין זה - קשה לקבל את ההסבר של התובע, הגם שגירסתו נתמכה בעדות אשתו וחתנו. ראשית, עולה מדו"ח סיכום החקירה (מוצג נ/1) כי החוקר הגיע מספר פעמים לביתו של התובע, ומצא הרכב בחניה הצמודה לבית, ובימים אחרים הוא מצא את הרכב חונה ליד ביתו של ארנולד. ברי, אפוא, כי החשש שמא מאן דהוא ישרוט את רכבו - לא מנע מארנולד להחנות את הרכב ליד ביתו (ברח' אשכולות 80). אין זאת אלא, שבימים בהם נזקק התובע לרכב, וארנולד מסר את הרכב לשימושו, נהג התובע להחנות את הרכב ליד ביתו (ברח' אשכולות 118). שנית, בהודעה לחוקר, משנשאל התובע מדוע הוא מחנה את הרכב ליד ביתו - הוא לא אמר כי נתבקש להשגיח ולשמור על הרכב, ולא ציין כי החניה ליד ביתו של ארנולד אינה בטוחה, אלא תשובתו שם היתה אחרת: "ש. למה החנית את הרכב שלך מול הבית, וזה כל הזמן פה, בכניסה לבניין 118? ת. כי זה חצר. ש. למה הרכב לא חונה מול אשכולות 80, איפה שהבת ילנה ובעלה גרים? ת. כי אנחנו גרים על יד. ש. האם יש מקום חניה באשכולות 80, ליד הבית של הבת? ת. כן. יש. התובע לא הכחיש, אפוא, כי נהג ברכב והחנה אותו ליד ביתו, ולא טען כי ארנולד החנה את הרכב, אלא רק ציין כי הוא מחנה את הרכב ליד ביתו, "כי אנחנו גרים על יד". (5) בדו"ח סיכום החקירה, ציין החוקר אף זאת, ש "בחקירה סביבתית נמסר כי הרכב שייך לאדם רוסי, שמו ולדימיר, וכי הוא תמיד נראה נוהג ". הגם שבקביעת העובדות לא היינו מסתפקים ב"חקירה הסביבתית", המבוססת על עדות שמיעה, בנסיבות המקרה, בהתחשב גם בעדות שמסר התובע בעצמו לחוקר - העובדה שהרכב חונה לעיתים קרובות ליד ביתו של התובע מתיישבת עם הגירסה שהוא נוהג מידי פעם ברכב. 7. ככל שיש סתירה בין הדברים שנרשמו בהודעתו לחוקר, לבין גירסת התובע במסגרת ההליך המשפטי שבפנינו - אנו מעדיפים, כאמור, את הדברים שמסר לחוקר בהודעתו. ראשית, עדותו של החוקר אמינה עלינו, מה גם שהתובע אישר את תוכן ההודעה, בחתימתו עליה, ואשתו אישרה בחתימתה, כי תרגמה את הדוח לתובע, כלשונו. שנית, כפי שנקבע בפסיקה, "יש לתת עדיפות לגירסה הקודמת, שנמסרה לפני שהמבוטח ידע מה השיקולים לקבלת תביעתו או דחייתה" (דב"ע נה/193-0 אברהם ברנט נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 97, 103). בעניין העדפת גירסה שמסר תובע לחוקר, על פני עדותם של העדים בבית הדין, נאמר בדב"ע נז/37-0 חיים אוחנה נ. המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי לא(3) 66: "צדק בית הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גירסתו בפני בית הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לענין זה ראה: דב"ע נב/13-0 מירון - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 82, 87: "עם זאת, רשאי בית הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד בדו"חות שהוגשו לבית הדין" (דב"ע לא/78-0 בעמ' 159)… על העדפת דברים שנאמרו לחוקר המוסד, נאמר בדב"ע מח/42-0 בעמ' 473: "בית הדין האזורי שמע את המערער, שהיה העד היחיד שהעיד במשפט, התרשם מעדותו, ורשאי היה להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על אלה שאמר לפני בית הדין, מה עוד שהתרשם שגרסותיו של המערער בבית הדין הן גרסות מאוחרות ו"משופצות" לצורך הדיון"." 8. משהגענו למסקנה כי בתקופה הרלבנטית לתביעה התובע השתמש ברכב ונהג בו לעיתים קרובות, משמע שמדובר בשימוש קבוע ולא משיבוש חד פעמי או אקראי. שימוש ברכב, אם הוא שימוש קבוע ולא אקראי או חד פעמי - הינו בבחינת "נכס" שהוא "טובת הנאה" כמשמעותה לעניין סעיף 9(ג) לחוק, השוללת את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה (דב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי - סעדה סנא, פד"ע כ"ה 293 ופסקי הדין המאוזכרים שם). 9. אשר על כן, בהסתמך על העובדות והנימוקים שפורטו לעיל - אנו דוחים את התביעה. 10. אין צו להוצאות. רכבמשפט תעבורההבטחת הכנסה