אני מזכה את נאשם 6 מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. נאשם 6, X X, הואשם יחד עם 5 נאשמים נוספים בכתב אישום, אשר ייחס לו שתי עבירות, על פי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "החוק") בצירוף סעיף 7 לחוק, וסעיפים 8 ו-9 לצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001 (להלן: "הצו הבנקאי"). פרט אישום אחד נמחק, כפי שיפורט להלן. פתח דבר 1.המשפט נשוא תיק זה נמשך במשך תקופה לא קצרה, שעיקרה הוקדש לבירור אחריותם של כל הנאשמים. במהלך שלב ההוכחות העידו מעל 50 עדים, על פני למעלה מ- 3,000 עמודי פרוטוקול, והוגשו מעל 1,200 מוצגים. בסופו של יום, בסיום פרשת התביעה, הגיעו המאשימה וחמשת הנאשמים הראשונים להסדר טיעון. נאשמים 1-5 הורשעו (למעט נאשם 5 שלגביו ניתן "גמר דין" ללא הרשעה) ודינם נגזר. לאורך ציר הזמן, נאשם 6 (להלן: "הנאשם" או "X"), ששימש כמנהל סניף בנק פאג"י בירושלים, השתתף בדיונים ואולם מרבית האישומים לא נגעו לעניין שני האישומים בהם הוא הואשם. מטעם זה ביקש הנאשם בזמנו להפריד את משפטו ממשפטם של האחרים, במטרה לקצר לגביו את ההליכים לאור העובדה כי הוא הושעה מתפקידו כמנהל סניף, ולאחר תקופה מסוימת עבר לשמש בתפקיד משני בבנק. בקשתו לא נענתה בזמנו, כמפורט בהחלטתי בנדון (החלטה מיום 1.2.05), אם כי הוא שוחרר מלהתייצב למספר ישיבות, לגביהן תואם בין הצדדים כי לא יעידו עדים לעניין האישומים שיוחסו לו אותה העת. עוד יצוין כי אישום מס' 6, שיוחס גם לנאשם 6, נמחק אף לגביו, הואיל והעד המרכזי המתגורר כיום בצרפת לא הגיע למתן עדות. לאור זאת התרתי שהעדתו תתבצע באמצעות כינוס ועידה (Video Conference), אולם ביום הדיון שתואם עם הרשויות בפריס, הודיע העד כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל בצרפת, הוא אינו חייב להתייצב למתן עדות אלא אם מדובר בכתב אישום שהוגש נגדו. בעקבות זאת, כאמור, נמחק אישום זה. רקע כללי 2.נאשם 6 שימש בתקופה הרלבנטית לכתב האישום מנהל סניף 182 של בנק פועלי אגודת ישראל מקבוצת הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק" או "פאג"י") אשר ברח' שלומציון המלכה בירושלים (להלן: "הסניף"). בסניף זה התנהלו חשבונות בנק של נאשמים 1 עד 5, אשר שירתו אותם בעסקיהם. נאשם 6, כנטען, היה מצוי בקשר חברי ועסקי הדוק עם נאשמים 1 ו- 4. אישום מס' 5 מייחס לו, יחד עם נאשם 4, שכאמור משפטו הסתיים, את העובדות שלהלן. העובדות על פי כתב האישום 3.בסמוך לחודש מאי 2000, ביקש אדם בשם אסולין שהינו קרוב משפחה של הנאשמים האחרים, לגשת למכרז כמשווק אזורי של תחנות מפעל הפיס. כתנאי מקדמי להשתתפות במכרז, נדרש אסולין להמציא ערבות בנקאית בסך 750,000 ₪ ומכתב ממנהל בנק כי במידה ויזכה במכרז, יערוב הבנק לסכום נוסף של כ-8 מיליון ₪ (להלן: "מכתב הערבות"). אסולין פנה לנאשמים 1 ו-4 וביקש שיסייעו לו בקבלת כתב הערבות. נאשם 1 הפגיש את אסולין עם נאשם 6, אשר נאות להנפיק את מכתב הערבות, בתנאי שאסולין יפתח חשבון בנק בסניף, ויפקיד בו סכום כסף ראשוני לצורך קבלת מכתב הערבות. ביום 16.5.00 פתח אסולין בבנק פאג"י חשבון על שמו, שמספרו 708224 (להלן: "חשבון אסולין" או "החשבון"). נאשם 4 הפקיד בחשבון סכום כסף ראשוני לצורך קבלת מכתב הערבות. כחודש לאחר פתיחת החשבון, נודע לאסולין כי לא זכה במכרז, ומאותה עת, לא עשה הוא עצמו שימוש נוסף בחשבון אסולין. ממועד זה, ועד 9.7.01, עשה נאשם 4 שימוש בחשבון אסולין, בין היתר, לצורך עסקיו בתחום מתן שירותי מטבע וניכיון שיקים. במסגרת זו ביצע, בין היתר, פעולות של משיכת מזומן, הפקדת מזומן, משיכת שיקים והפקדת שיקים. כל פעולותיו של נאשם 4 בחשבון נעשו, כנטען, ללא הרשאה ו/או יפוי כוח. ככל שנחוץ לעניינו של נאשם דנן, מצוין בכתב האישום כי מיום 17.2.02, מועד כניסת הצו הבנקאי לתוקף, ועד ליום 16.12.03, ביצע נאשם 4, או מי מטעמו, בחשבון אסולין פעולות בהיקף של 29,799,064 ₪. נאשם 6, כנטען, ידע כי הפעולות בחשבון אסולין אינן נעשות על ידי בעל החשבון, אסולין, וכי הכספים בחשבון זה הינם רכושו של נאשם 4, וכי הפעולות נעשו על ידו ו/או בעבורו, ללא הרשאה או יפוי כוח מאסולין. ביום 9.7.01, חתם אסולין, בנוכחות נאשם 6, על יפוי כוח המאפשר לנאשם 4 לפעול בחשבון. להבנתו של אסולין, ניתן יפוי הכוח לנאשם 4 על מנת שהאחרון יוכל למשוך את סכום הכסף הראשוני שהופקד על ידו בחשבון, כמתואר לעיל. לאחר מועד זה, המשיך נאשם 4 לעשות שימוש בחשבון אסולין לצרכי עסקיו. במסגרת זו ביצע, בין היתר, פעולות של משיכת מזומן, הפקדת מזומן, משיכת שיקים והפקדת שיקים. בחשבון זה לא נמסר לבנק טופס הצהרה על נהנה, כמשמעותו בצו הבנקאי, וכן לא דווח לבנק על נהנים בחשבון מלבד בעל החשבון. עוד נטען בכתב האישום כי על תאגיד בנקאי חלה חובת דיווח לרשות המוסמכת, בין היתר, על פעולות הנחזות בעיניו כבלתי רגילות, ובכללן פעילות שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח הבנקאי, וכן כאשר נראה שבעל החשבון מנהל את החשבון בעבור אחר, מבלי שהצהיר על כך. נאשם 6 ידע, כנטען על ידי המאשימה, כי הפעולות בחשבון אסולין אינן נעשות לטובתו של בעל החשבון, אסולין. כן נטען כי נאשם 6 ידע שהכספים בחשבון אסולין מוחזקים בעבורו ו/או לטובתו של נאשם 4, כך גם הפעולות הנעשות בו, וכי נאשם 4 הוא המכוון את הפעולות בחשבון אסולין. למרות זאת, לא דיווח על כך להנהלת בנק פאג"י ו/או לרשות לאיסור הלבנת הון. בגין כך שלא דיווח להנהלת בנק פאג"י ו/או לרשות לאיסור הלבנת הון, כי נאשם 4 נהנה בחשבון אסולין ופועל בו בעבורו ולא בעבור בעל החשבון, מסר נאשם 6 מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח ו/או במטרה לגרום לדיווח בלתי נכון לפי סעיף 7 לחוק איסור הלבנת הון. על כן מיוחס לנאשם ביצוע עבירה של הלבנת הון - עבירה על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, יחד עם סעיף 7 לחוק, בשילוב עם סעיפים 8 ו-9 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א-2001 (להלן: "הצו הבנקאי"). עד כאן האמור בכתב האישום, המייחס לנאשם את העבירות כמפורט בפתיח הכרעת הדין. תשובת הנאשם לכתב האישום 4.הנאשם כפר בכל המיוחס לו בכתב האישום באופן גורף, והעלה טענות הגנה במהלך המשפט ובסיכומיו, כפי שתפורטנה בדיון להלן. דיון הצגת הסוגיות המתעוררות בהכרעת הדין 5.במסגרת הדיון באישום המיוחס לנאשם 6, לרקע ולעובדות הנחוצות לעניין, נדון בשאלות ובמחלוקות העולות והנדרשות, בין היתר, לצורך הכרעת הדין, ואלה הן: א.הסוגיה הראשונה הינה היקף תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק. לשם בירור סוגיה זו נבחן מהן החובות המוטלות על תאגיד בנקאי, והאם ניתן להרשיע תאגיד בנקאי בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, או שמא להטיל עליו עיצום כספי על פי סעיף 14 לחוק בלבד? בתוך כך נדון בשאלה האם, באישום על פי סעיף 3(ב) לחוק, ניתן לעשות אבחנה (או הבדלה) בין תאגיד בנקאי או אורגן אחר שלו, לבין נותן שירותי מטבע, והאם ניתן להעמיד עובד של תאגיד בנקאי לדין בגין מניעת דיווח, על פי סעיף 3(ב) לחוק? ב.האם התקיימו במקרה דנן יסודות העבירה המיוחסת לנאשם לפי סעיפי החוק והצו הבנקאי. ג.מן הכלל אל הפרט - האם כשל הנאשם באי דיווח סובייקטיבי בכל הקשור ל"חשבון אסולין"? הוראות החוק ותכליתו 6.כאמור, החיקוקים בהם מואשם נאשם דנן הינם סעיף 3(ב) לחוק בצירוף סעיף 7 לחוק, וסעיפים 8 ו-9 לצו הבנקאי. לשון הסעיפים בשלמותם תובא להלן, במסגרת הדיון. בעניין פרשנות החוק קבע כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) כי "ניתן ללמוד על מטרת החוק ועל תכליתו מההיסטוריה החקיקתית שלו, כגון דינים וחשבונות של ועדות ציבוריות, הצעת החוק, דברי השר בקריאה ראשונה ודברי יושב-ראש הוועדה בקריאה השנייה (בג"צ 131/65 (סביצקי ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד יט (2) 369), בעמ' 377)." (בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים, פ"ד לט (1) 169 ,עמ' 175-176). בדבר חשיבותו, נחיצותו ומטרתו של חוק איסור הלבנת הון, אין מחלוקת. על הרקע לחקיקתו, אצטט, בקליפת אגוז, מתוך דברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט- 1999, ה"ח 2809, כ"ה בניסן התשנ"ט, ע' 420 (להלן: "הצעת החוק"): "שיטות הלבנת ההון הן רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות לתהליך מובנה של שימוש במערכות אלה, לשם הפקדת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים. התהליך כולל, בין היתר, פעולות של "מיקום" כספים (לרוב מזומנים בסכומים גדולים) במערכת פיננסית לגיטימית באופן המטשטש טשטוש מרבי את מקורם האסור של הכספים ומקשה את איתורו. כן כולל התהליך פעולות פיננסיות לגיטימיות נוספות, כגון המרה, הפקדה, משיכה ועוד כאלה פעולות הנעשות בין גורמים הממוקמים במדינות שונות. הפעולות האמורות נעשות בדרך של "הטמעתו" של הרכוש במערכת הכלכלית הלגיטימית, כך שלא ניתן לשחזר את מקורו העברייני." ובהמשך: "ההבנה הבין-לאומית בדבר האסטרטגיה החדשה למלחמה בעבריינות סמים ופשע מאורגן באה לידי ביטוי בשורה של צעדים שננקטו במישור הבין-לאומי, בסטנדרטים משותפים לפעולה ובאימוץ חקיקה המאפשרת את יישומם של אותם סטנדרטים. ההכרה הבין-לאומית האמורה היא גם זו המונחת ביסודה של אמנת האו"ם נגד הסחר הבלתי חוקי בסמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים משנת 1988 (להלן - אמנת וינה). האמנה קוראת לשיתוף פעולה עולמי, לסיוע משפטי בין המדינות, להפללת התופעות של הלבנת הון שמקורו בסחר בסמים , ולאימוץ אמצעי זיהוי, איתור, תפיסה וחילוט של רכוש מולבן. גם אמנת מועצת אירופה בדבר הלבנת הון, חיפוש, תפיסה והחרמה של רכוש שמקורו בעבירה, שנעשתה בשטרסבורג בשנת 1990, והדירקטיבה של מועצת אירופה (E.U. Money Laundering Directive 308/91) ענינן המלחמה בהלבנת הון והן מדברות לא רק בהלבנת רכוש שמקורו בסחר בסמים אלא גם בהלבנת רכוש שמקורו בעבירות חמורות אחרות. בשנת 1989 הוקם בפריז, בחסות ראשי שבע המדינות המתועשות, כוח המשימה הבין-לאומי (Financial Action Task Force - FATF) כיום חברות בו עשרות מדינות והתארגנויות אזוריות." ובהקשר להערכות, פיקוח ודיווח נאמר: "מודל ההיערכות אשר נבחר, והמוגש בזה כהצעת חוק, תואם בשינויים מסוימים, את המודל של הקהילה האירופית, המתבסס על חובת דיווח של עסקאות חשודות ועל חובת דיווח מוגבלת של עסקאות לפי אפיונים מסוימים, לעומת המודל האמריקני שיש בו חובת דיווח גורפת וכללית, והמחייב פיתוח מאגרי מידע עצומים, ומערכת מסועפת של גופים סורקים ומפענחים." תכליתו של החוק הוצגה אף על ידי שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, כאשר הובא החוק לאישורה של הכנסת, כדלקמן: "הצעת החוק שמונחת בפני המליאה התגבשה במסגרת המחויבות להגביר את המאבק כנגד עבריינות בתחום הסמים המסוכנים ונגד פשע מאורגן, כאשר התופעה של הלבנת הון מלווה את התחומים הללו והולכת ותופסת לה דפוסים מתוחכמים יותר, מורכבים יותר, והיקפה גם הוא משמעותי יותר. ברחבי העולם מוכרת המלחמה בהלבנת ההון כאסטרטגיה עיקרית למאבק נגד עבירות סמים ונגד פשע מאורגן, ומדינת ישראל גם היא מצווה לקום ולעשות מעשה בתחום חשוב זה. אדוני היושב-ראש, הלבנת הון, על-פי הגדרתה, היא פעולה ברכוש שמקורו בפעילות עבריינית, שנועדה לטשטש את מקורו הבלתי-חוקי של הרכוש הזה ולשוות לו אופי תמים, אופי חוקי, וזאת תוך שימוש מובנה במערכות פיננסיות מקומיות ועולמיות, תוך ניצול יעילותן והגלובליזציה שלהן, בין היתר במגמה להטמיע את הרכוש בהן, כך שלא ניתן יהיה לשחזר את המקור העברייני שלו." (ד"כ, 175, 4245 (התשנ"ט)). כפי שיפורט להלן, המערכת הבנקאית ראתה את כניסתם לתוקף של הוראות אלו כמהפך חשיבתי אדיר - מעבר מעקרון החיסיון הבנקאי למערכת של דיווחים. בהמשך דבריו של השר הנגבי, הובהרה מידתיותו של שינוי זה: "ההתערבות בזכות לפרטיות, בסודיות הבנקאית וביחסי הנאמנות שבין הלקוח לבין הגוף הפיננסי מוצדקת לנוכח חיוניות החובות המוטלות על הגוף הפיננסי במלחמה בתופעה של הלבנת הון, וכן בשל הצורך להגן על המוסדות האלה מפני ניצולם בידי עבריינים, מפני פגיעה בשמם הטוב, מפני פגיעה בתקינות עסקיהם." (שם, שם). הסוגיה הראשונה - היקף תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק 7.טרם נדון בסוגיה זו, מן הראוי להביא את לשון סעיף 3(א) לחוק, המהווה את ליבת החוק, וזו לשונו: "(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין- (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה." בהמשך נתייחס לשוני בין חלקי הסעיף, ולאילו ציבורים הם מכוונים. סעיף 3(ב) לחוק 8.על מי חלה הוראת סעיף 3(ב) לחוק? האם על כל אדם, על תאגיד או שמא כוונת המחוקק היתה להחיל סנקציה פלילית כה חמורה (עשר שנות מאסר) רק על המעורבים בדרך זו או אחרת בתהליך הלבנת הכסף? שאלות אלו אינן עולות בכדי, אלא, כפי שיפורט בהמשך, העמימות הינה מנת חלקה של הוראת חוק זו (אופיה של חובת הדיווח ועבירת מניעת הדיווח יחדיו), ובדין הפלילי קא עסקינן. כפי שארחיב בהמשך, עקרון החוקיות מחייב הצבת גבולות ברורים וידועים, אולם כאשר לשון החוק עמומה וקיום החבות מותנה בשיקול דעת הפקיד הבנקאי, על בית המשפט לבחון את גבולותיה של הוראת החוק לאור תכליתה וערכי היסוד של שיטת המשפט הישראלית. זוהי לשון סעיף 3(ב) לחוק: "העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א) [10 שנות מאסר - י.ש.]; לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח". בדברי ההסבר לחוק, הוצגה תכליתו של סעיף זה, כך: "סעיף 3 ... כן מוצע לאסור עשיית פעולה ברכוש כשמטרת הפעולה למנוע דיווח לפי סעיפים 7 או 9 המוצעים, שכן מניעת דיווח כאמור מאפשרת גם היא את ניתוק הקשר בין הרכוש לבין העבירה שאליה הוא קשור (סעיף קטן (ב) המוצע). מוצע להטיל עונש חמור על עבירה של הלבנת הון בשל ההשלכות השליליות הרבות שיש לביצוע העבירה והפגיעה החמורה בתקנת הציבור". ראשית, אין חולק כי איסור הליבה הינו איסור הלבנת ההון אשר צמח מפעולה ברכוש אסור (סעיף 3(א) לחוק). כמו כן, קבעה הפסיקה כי סעיף 3(ב) אינו המטרה כי אם האמצעי למניעת הלבנת ההון האסור ומשמש כ- "חגורת הביטחון" של סעיף 3(א) לחוק. דעתי כדעת כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, פ"ד נח (3) 613 (להלן: "פרשת אדר"), בקובעו: "ליבתו של החוק, כפי שאמרנו בדברינו למעלה היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א)." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, ע' 619). על דבריו אלו חזר כב' המשנה לנשיא מ' חשין בע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 397, 410 (להלן: "פרשת שם טוב")), ודבריו הובאו על ידי כב' השופטת ד' ברלינר בע"פ 2592/06 שלמה גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1527, 1529 (להלן: "פרשת גואטה")). ראיה לעמימותו של החוק הינה השינויים התכופים בלשונו, עוד טרם יבשה הדיו על הנוסח הראשון, והצורך של בית המשפט העליון לקבוע הלכות באשר לאופן החלת הוראת חוק זו, זמן כה קצר יחסית לאחר חקיקת החוק. בית המשפט העליון דן באשר לפרשנות ראויה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק בשני מקרים: אחד בפרשת שם טוב, הנ"ל, שם נקבע כי רכוש משמעו כל רכוש ולאו דווקא רכוש אסור, כאמור בסעיף 3(א) לחוק. במקרה השני נקבע, זה לא מכבר, מפי כב' השופטת ד' ברלינר בע"פ 3395/06 מאיר X נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2), 811 (להלן: "פרשת מאיר X"), כי בהוראת חוק זו, מעשה אף מחדל, במשמע. טרם נבחן את הפרשנות הראויה לסעיף 3(ב) לחוק, ביחס ליתר סעיפי החוק והצו הבנקאי, נעמוד על עקרונות יסוד בדיני התאגידים והחובות המוטלות על התאגיד הבנקאי על פי החוק. חובות התאגיד הבנקאי 9.כאמור, מטרתו של החוק למנוע מצב בו ישראל הופכת להיות מרכז עולמי להלבנת הון, ולשם כך נאסרה בחוק פעולת ההלבנה (סעיף 3(א) לחוק). זוהי המדרגה הגבוהה. המדרגה השניה הינה מניעת היכולת להלבין את ההון באמצעות מוסדות פיננסיים לסוגיהם, ולשם כך נקבעה חובת דיווח רחבת היקף. חובה זו הוטלה על התאגידים הבנקאיים, על מנהלי תיקים, על נותני שירותי מטבע, על חברי בורסה, על מבטחים וסוכני ביטוח ועל חברות המנהלות קופות גמל. חובות התאגיד הבנקאי נקבעו בסעיפים 7 ו-8 לחוק. סעיף 7 שכותרתו "הטלת חובות על נותני שירותים פיננסיים", קובע כדלקמן: "(א) לשם אכיפתו של חוק זה יורה נגיד בנק ישראל בצו, לאחר התייעצות עם שר המשפטים והשר לביטחון הפנים, לגבי סוג ענינים ופעולות ברכוש שיפורטו בצו, כי תאגיד בנקאי - (1) לא יעשה פעולה ברכוש במסגרת השירות הניתן על ידו אלא אם כן יהיו בידיו פרטי הזיהוי, כמפורט בצו, של מקבל השירות מאת התאגיד הבנקאי; הנגיד יקבע בצו מיהו מקבל השירות לענין זה;קביעה זו יכול שתכלול נהנה מהפעולה ויוצר נאמנות או הקדש (בסעיף זה - מקבל השירות); היה מקבל השירות תאגיד או שהפעולה נעשתה לבקשת תאגיד או באמצעות תשבונו של תאגיד, יכול שהקביעה תכלול את מי שיש לו שליטה בתאגיד; לענין פסקה זו - (א) "נהנה" - אדם שבעבורו או לטובתו מוחזק הרכוש או נעשית פעולה ברכוש, או שביכולתו לכוון פעולה ברכוש, והכל במישרין או בעקיפין; (ב) "שליטה" - כהגדרתה בחוק ניירות ערך, וכל מונח בהגדרה האמורה יפורש לפי החוק האמור; (2) ידווח באופן שייקבע בצו על הפעולות ברכוש של מקבל השירות שיפורטו בצו; (3) ינהל רישומים וישמור עליהם באופן ולתקופה שייקבעו בצו, בענינים אלה: (א) פרטי הזיהוי כאמור בפסקה (1); (ב) הפעולות שנקבעה לגביהן חובת דיווח כאמור בפסקה (2); (ג) כל ענין אחר, שייקבע בצו, הדרוש לשם אכיפתו של חוק זה. (ב) לשם אכיפתו של חוק זה יקבע שר בצו, לגוף מהגופים כמפורט בתוספת השלישית הנמצא באחריותו, לאחר התייעצות עם שר המשפטים והשר לביטחון הפנים, חובות זיהוי, דיווח, רישום ושמירה, כאמור בסעיף קטן (א), שיחולו עליו; כן יקבע שר כאמור את דרכי מילוין של החובות שנקבעו בצו. (ג) על אף הוראות כל דין, ניתן לקבוע בצו, סוגי דיווח שגילוים, או העיון בהם אסור; המגלה דבר או המאפשר עיון בדיווח בניגוד לצו שניתן לפי סעיף קטן זה, דינו -מאסר שנה. (ד) דיווח לפי סעיף זה יועבר למאגר המידע כאמור בסעיף 28. (ה) הדרכים והמועדים להעברת דיווח למאגר המידע ייקבעו על ידי שר המשפטים, בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים, וכן בהתייעצות עם - (1) נגיד בנק ישראל - לענין תאגיד בנקאי; (2) השר שבאחריותו נמצא אותו גוף - לענין גוף מהגופים המפורטים בתוספת השלישית." סעיף 8 לחוק שכותרתו "אחראי על חובות תאגיד", קובע כך: "(א) תאגיד שחלות עליו חובות לפי הוראות סעיף 7 ימנה אחראי למילוי החובות. (ב) אחראי למילוי החובות יפעל לקיום החובות המוטלות על התאגיד לפי הוראות סעיף 7, להדרכת העובדים לקיום החובות כאמור ולפיקוח על מילוין. מטיל על חובת מינוי אחראי." בדברי ההסבר לחוק, באשר לסעיף 7 והתוספת השלישית, נאמר כך: "סעיף 7 והתוספת השלישית לסעיפים קטנים (א) ו-(ב) והתוספת השלישית במטרה למנוע את ניצולם של גופים פיננסיים למטרות הלבנת הון וכדי לאפשר את איתורן, בעוד מועד, של פעולות פיננסיות החשודות בפעולות של הלבנת הון והנעשות באמצעות גופים פיננסיים, מוצע להסמיך את נגיד בנק ישראל להטיל על תאגידים בנקאיים ועל חלפנים חובות דיווח וחובות נוספות, כמו זיהוי לקוחות וניהול רישומים ושמירתם, וכן להסמיך את שר האוצר להטיל חובות דומות על הגופים המפורטים בתוספת השלישית. בתוספת השלישית מפורטים גופים פיננסיים שעלולים להיות מנוצלים למטרות הלבנת הון. חובות הדיווח, הזיהוי והרישום שמוצע להטיל על הגופים הפיננסיים השונים, מוצדקות בשל חיוניותן במלחמה בתופעה של הלבנת הון וזאת על אף שיש בהן משום התערבות בזכות לפרטיות וביחסי הנאמנות בין הלקוח לגוף הפיננסי. חובות מסוג זה מקובלות בחקיקה של מדינות מערביות רבות מתוך הכרה שחובות אלה נועדו למנוע את ניצולם של מוסדות פיננסיים בידי עבריינים ופגיעה בשמם הטוב ובתקינות עסקיהם כתוצאה מכך. לסעיף קטן (ג) מוצע להסמיך את נגיד בנק ישראל ואת שר האוצר לאסור בצו גילויים של דיווחים מסוימים, וזאת כדי שלא לפגוע בעבודת המשטרה בקשר לעבירות לפי החוק המוצע. מוצע שגילוי מידע בניגוד להוראות הצו יהווה עבירה. לסעיף קטן (ד) הדיווחים לפי הסעיף המוצע יועברו למאגר מידע שיקים שר המשפטים לעניין זה, כאמור בסעיף 23 המוצע". ביחס לסעיף 8 נאמר בדברי ההסבר: "סעיף 8 כדי לייעל את יישום הוראות סעיף 7 המוצע על ידי המוסדות הפיננסיים השונים, מוצע לחייב מוסד פיננסי למנות אדם שיהיה אחראי על קיום החובות שנקבעו למוסד הפיננסי ושיפקח על מילויין על ידי עובדי המוסד." (שם, שם). טרם אדון בכל חובה בנפרד, אשוב ואדגיש את הפער שבין פירוט החובות הקובעות על התאגיד הבנקאי, אשר קיבלו ביטוי נרחב בחוק עצמו ואף הורחבו בתקנות, בצווים ובהוראות המפקח, אל מול לשונה החסכנית של עבירת מניעת הדיווח, הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק. לשון קצרה זו הביאה לעמימות גבולות העבירה, ואי הוודאות הכרוכה בכך. חובת הדיווח 10.חובת הדיווח של התאגיד הבנקאי נקבעה בחוק, בסעיף 7(א) לחוק, כאשר חובת הדיווח של יתר הגופים המפורטים לעיל, נקבעה בצווים, על פי הרשאה מפורשת בחקיקה ראשית - סעיף 7(ב) לחוק. חובות הדיווח נועדו לאתר מקורות לכסף שמקורו בפשיעה ולאפשר מעקב אחריו בכניסתו לתוך המערכת הלגיטימית, ובכך למנוע הסוואתו. חובות דיווח לגבי פעולות חריגות או פעולות שלכאורה אין להן הצדקה כלכלית, נועדו לאפשר שיקוף מירבי של כספי הלבנת הון ושל העברתם במערכת הבנקאית והפיננסית. על פי הוראת סעיף 28 לחוק, הוקם מאגר מידע אליו אמורים להגיע הדיווחים השונים המחויבים על פי החוק. על פי הוראת סעיף 29 לחוק, הוקמה רשות איסור הלבנת הון, שהינה הרשות המוסמכת לעניין מאגר המידע (להלן: "הרשות המוסמכת" או "הרשות לאיסור הלבנת הון"). זאת על מנת שיובטח שימוש יעיל במאגר המידע לצורך המלחמה בהלבנת הון. ביום 17.2.2002 נכנסו לתוקפם פרקים ג' עד ה' לחוק איסור הלבנת הון, אשר נועדו לאפשר אכיפתו של החוק באמצעות הטלת חובות דיווח על נותני שירותי פיננסיים לגבי פעולות לקוחותיהם, והקמת מערך פיקוח ובקרה אשר בראשו עומדת הרשות לאיסור הלבנת הון, האחראית על יישום החוק ועל ריכוז המידע המצטבר. על חשיבותו של מנגנון הדיווח והפיקוח, עמד כב' המשנה לנשיא מ' חשין בפרשת שם טוב, שעניינה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנושא החילוט (המסווג כהליך אזרחי, ועל המשמעות לסיווג - ראו להלן). זו לשונו: "מנגנון הדיווח והפיקוח - מנגנון שבאמצעותו מיושמות הוראות החוק - ניצב למעשה בתשתיתו של חוק איסור הלבנה. ליבתו של מנגנון זה מצויה בהוראת סעיף 7 לחוק, ובה קבועה חובתם של נותני שירותים פיננסיים לדווח על פעולות פיננסיות שונות שמבצעים לקוחותיהם. תכלית הדיווח נגלית על פניה: לחשוף את פרצופן האמיתי של פעולות הנחזות על פניהן להינתן תמימות בעוד אשר תכליתן היא הלבנת הון." (שם, פסקה 10). ובהמשך: "על חשיבותה של חובת הדיווח כנדבך מרכזי במלחמה בהון השחור יעיד הטיפול הדקדקני והנרחב בה בחוק; ובעקבות החוק - בהקמת מנגנון הדיווח אשר הוקם. אכן, הדיווח הוא אמצעי ולא מטרה, אך המדובר הוא באמצעי אשר בלעדיו ייגרע עיקרו של החוק. וכך, משהפכו הבנקים אמצעי בידיהם של עבריינים להלבנת הון, ראה המחוקק לסטות מדוקטרינות מקובלות מקדם, והחליט לכרסם אף בחובת הנאמנות והסודיות של הבנק כלפי לקוחותיו (לעניין זה ראו מאמרה של פלאטו-שנער, לעיל, בפיסקה 24). וכפי שצוין בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ט, 424): חובות הדיווח, הזיהוי והרישום שמוצע להטיל על הגופים הפיננסיים השונים, מוצדקות בשל חיוניותן במלחמה בתופעה של הלבנת הון וזאת על אף שיש בהן משום התערבות בזכות לפרטיות וביחסי הנאמנות בין הלקוח לגוף הפיננסי. חובות מסוג זה מקובלות בחקיקה של מדינות מערביות רבות מתוך הכרה שחובות אלה נועדו למנוע את ניצולם של מוסדות פיננסיים בידי עבריינים ופגיעה בשמם הטוב ובתקינות עסקיהם כתוצאה מכך. ועל כל אלה נאמר אנו: טול מחוק איסור הלבנה את חובת הדיווח - ונטלת ממנו את נשמתו." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 415). (כן ראו עת"מ (י-ם) 473/07 ש.י. דייטש בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3), 12448). 11.כפי שקבע כב' המשנה לנשיא מ' חשין, בפס"ד שם טוב, "שלא כדרכו בחוקים אחרים, בחוק איסור הלבנה הקדים המחוקק נעשה לנשמע" (שם, ע' 411). ככלל, החקיקה הישראלית בנויה כך שתחילה מפורטות החובות, לאחר מכן ההפרות-העבירות, ולבסוף נקבע העונש שלצידן. במקרה דנן, חובת הדיווח נקבעה בסעיף 7 לחוק, כאשר הסנקציה על הפרת חובה זו נקבעה בסעיף 14, אולם העבירה של מניעת הדיווח נקבעה בסעיף 3(ב) לחוק. בחינת החוק מעלה כי קיימים בו שני מסלולים שונים - למסלול הראשון פן מעין אזרחי-מנהלי. מסלול זה דן בהפרת חובת הדיווח הקבועה בסעיף 7 לחוק. מאחר שמסלול זה הינו בגין אי-דיווח, אזי הסנקציה יכולה להיות מוטלת אך על מי שחייב בדיווח. מסלול זה נקבע בסעיף 14(א) לחוק הקובע כי על אדם אשר לא דיווח כדין יכולה הוועדה להטיל עיצום כספי. הוראה זו אינה חלה על עובדו של התאגיד הבנקאי אלא מכוונת כלפי פרטים המחוייבים בדיווח, כדוגמת סוכני ביטוח, מנהלי תיקים וכדו'. המשכו של הסעיף קובע כי כאשר אדם הינו עובדו של תאגיד, יוטל העיצום על התאגיד. משמע ישנו פטור גורף לעובדי התאגיד הבנקאי מאחריות לאי-דיווח של הבנק. בעניין המסלול הראשון יש להוסיף שהסעיף המקביל לסעיף 14 לחוק, העוסק בעבירת אי דיווח על פי סעיף 9 לחוק, הינו סעיף 10 לחוק אשר אינו נוקט בסנקציה אזרחית אלא בסנקציה פלילית. כמו כן, סעיף 15 לחוק מאפשר להטיל עיצום כספי על אדם שלא מדווח על פי סעיף 9 לחוק, אולם אם הוטל עיצום לא ניתן לשוב ולהגיש כתב אישום כנגד אדם זה, על פי סעיף 10 לחוק. השוואה זו מעלה כי כוונת המחוקק היתה במפורש שלא להטיל סנקציה פלילית על עבירת אי דיווח של תאגיד בנקאי על פי סעיף 7 לחוק. עוד יצויין כי החלטת הוועדה להטלת עיצומים, ניתנת לערעור בזכות על פי סעיף 20 לחוק (ראו: ו"ע (שלום יר') 197/06 אלחנין לתקשורת ומימון 2002 בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-של 2008(1), 587 (כב' השופטת א' שניידר)). המסלול השני הינו המסלול הפלילי. מסלול זה אינו בגין הפרת חובת דיווח אלא בגין מניעת דיווחים (גרימת אי-דיווח) על פי סעיפים 7 או 9. מסלול זה נקבע בסעיף 3(ב) לחוק הקובע כי "העושה פעולה" או "המוסר מידע כוזב" במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח שגוי, עובר עבירה. באשר לשני מסלולים אלו כותבת ד"ר רות פלאטו-שנער במאמרה "הסודיות הבנקאית וחובת האמון על מזבח המלחמה בהלבנת הון - סקירה השוואתית", מאזני משפט ג', 253, כך: "מה קורה אם בנק לא מילא את החובות המוטלות עליו מכוח הדין? רק בעניין אחד נקבעה עבירה פלילית: כאשר בנק גילה ללקוחו פרטים בנוגע לדיווח מיוחד או דיווח משלים שנעשה אודותיו למאגר המידע. בכל שאר המקרים, אי מילוי החובות לכשעצמו אינו עבירה פלילית. הסנקציה המוטלת על הבנק במקרה של הפרת החוק או הצו היא סנקציה אזרחית, עיצום כספי מכוח סעיף 14 לחוק. ... מקרה אחר לגמרי הוא כאשר בנק נמנע במודע ממילוי חובותיו, דבר העלול להיחשב עבירה פלילית לפי סעיפים 3(ב) או 4 חוק איסור הלבנת הון, בהתקיים היסודות הנפשיים הקבועים באותם סעיפים". (שם, עמ' 266). על דברי המלומדת פלאטו-שנער, כי המסלול הפלילי אינו חל רק על פרטים אלא יכול לחול אף על התאגיד הבנקאי, אם יוכח כי מלבד אי העברת הדיווח מתקיימים אף יסודות עבירת מניעת הדיווח, אעמוד בהמשך. 12.חובת הדיווח מפוצלת לשניים - הדיווח האובייקטיבי והדיווח הסובייקטיבי. הוראות מפורטות באשר להיקף הדיווחים ודרך ביצוע הדיווחים לרשות המוסמכת נקבעו בפרק ג' לצו הבנקאי (סעיפים 8 עד 13): על התאגיד הבנקאי הוטלה בסעיף 8 לצו חובת דיווח לפי גודל הפעולה, בהתאם למאפיינים מסוימים כגון סוג הפעולה, מקורה ויעדה. סעיף 9 לצו מטיל על התאגיד הבנקאי את החובה לדווח לרשות המוסמכת דיווחים נוספים על פעולות של מקבל השירות, שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד הבנקאי, נחזות בעיניו כבלתי רגילות, אשר הפעולות הנוגעות למקרה דנן נמנו לעיל. נושא זה הינו בעל משמעות רבה, כפי שיפורט להלן, מאחר שעמימות הוראת החוק, בצירוף קביעת חובה שאינה מוחלטת אלא תלויית שיקול דעתו של הבנקאי, מחייבת את צמצום מותת כנפיה של העבירה. חובת דיווח על-פי חוק ניירות ערך 13.ניתן ללמד על חובת דיווח מתחום אחר, אך קרוב, והוא הוראות חוק ניירות ערך תשכ"ח- 1968 (להלן - "חוק ניירות ערך"), העוסקות בחובות הדיווח, אם כי מטרותיו שונות. נקודת המוצא לעניין חובת הדיווח של תאגידים שמניותיהם מוצעות לציבור או נסחרות בבורסה, קבועה בסעיף 36(א) לחוק ניירות ערך, הקובע: "תאגיד שניירות ערך שלו הוצעו לציבור על פי תשקיף חייב להגיש לרשות דו"חות או הודעות לפי פרק זה כל עוד ניירות הערך שלו נמצאים בידי הציבור; תאגיד שניירות ערך שלו נסחרים בבורסה או רשומים בה למסחר חייב להגיש דו"חות או הודעות לפי פרק זה לרשות ולבורסה." הוראות תקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים), תש"ל-1970, כוללות הוראות מפורטות בדבר האירועים המחייבים דיווח, מתכונתם של הדיווחים, הפרטים שייכללו בדיווחים ומועדי הגשתם. תקנה 36(א) קובעת: "בדוח יובאו פרטים בדבר כל אירוע או ענין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים בשל טיבם, היקפם או תוצאתם האפשרית ואשר יש להם או עשויה להיות להם השפעה מהותית על התאגיד, וכן בדבר כל אירוע או עניין שיש בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר ניירות הערך של התאגיד." סעיף 53(ג)(8) לחוק ניירות ערך קובע סנקציה עונשית כספית לגבי תאגיד שלא קיים את הוראות סעיף 36 לחוק או התקנות שהותקנו לפיו. בנוסף, מונה חוק ניירות ערך מספר הוראות, שבצידן סנקציות פליליות לגבי ביצוע עבירות מתחום הדיווח. הסיבה לכך ברורה: לב ליבו של חוק ניירות ערך הוא עקרון הגילוי הנאות, אשר מטרתו להבטיח שוק הון יעיל, על-ידי חשיפת כל אינפורמציה שהיא רלבנטית למשקיע הסביר (ראו: ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ' נכסים נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818; ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, תק-על 97(3), 513). בדומה למצב בחוק איסור הלבנת הון, חובת הדיווח והגילוי שחב בה תאגיד מוגדרת, כאמור, בתקנה 36(א) לתקנות, בה נקבעו חיוב בגילוי ודיווח של אירוע או עניין המתרחש בתאגיד, החורג מעסקיו הרגילים בשל טיבן, היקפן או תוצאתן האפשרית, והוא עלול להשפיע באופן מהותי על התאגיד. אף מכוח חוק ניירות ערך כן הותקנו תקנות הקובעות את אופן החתימה על הדו"חות, הכללת פרטים בדרך של הפניה, והצורך לצרף בנסיבות מסוימות חוות דעת, דו"ח או אישור (ראו: ת"פ (שלום, ת"א) 3794/02 מדינת ישראל נ' פינקלמן, דינים ועוד כרך ל', 960 (כב' השופט ד' רוזן)). המסקנה הנלמדת מהשוואת הוראות שני החוקים הללו (חוק איסור הלבנת הון וחוק ניירות ערך) הינה כי המחוקק ברצותו מפרט וברצותו נוקט בהוראות כלליות. חובת הזיהוי 14.מלבד חובת הדיווח, חלות על התאגיד הבנקאי שלוש חובות נוספות, הראשונה שבהן הינה חובת זיהוי הלקוח (סעיף 7(א)(1) לחוק). לשם קיומה של חובה זו מטיל הצו הבנקאי על התאגיד הבנקאי חובות זיהוי שונות, נוסף על המפורט בחוק, באשר לחשבונות המנוהלים על ידו, בעלי החשבון, בעלי השליטה, נהנים בחשבון וכל מי שנכלל בהגדרות החוק והצו הבנקאי. הצו הבנקאי מגדיר את המונחים הנחוצים לענייננו כדלקמן: "ה. 'בעל חשבון' - מי שרשום בתאגיד בנקאי כבעל חשבון; ו. 'נהנה' - 'אדם שבעבורו או לטובתו מוחזק הרכוש או נעשית פעולה ברכוש, או שביכולתו לכיוון פעולה ברכוש, והכל במישרין או בעקיפין". (שם, סעיף 1). סעיף 4 לצו הבנקאי קובע את חובת ההצהרה על נהנה ועל בעל שליטה בחשבון. 15.חובה חשובה נוספת, בה לא נדון, הינה חובת שמירת המסמכים (סעיף 7(א)(3) לחוק). האחראי למימוש החובות על פי סעיף 7 לחוק 16.החובה הרביעית המוטלת על התאגיד הבנקאי הינה החובה הקבועה בסעיף 8 לחוק, המורה לתאגיד הבנקאי למנות אחראי לקיומן של החובות המוטלות על התאגיד בסעיף 7 לחוק. מסעיף 8 עולה אפוא, כי על התאגיד הבנקאי למנות אדם מיוחד אשר הוא "אחראי" למילוי החובות המפורטות בחוק ובצו הבנקאי. המאשימה טוענת כי משעוסקים אנו בדיווח הסובייקטיבי, אין לקבל את ה כי אין לייחס לפקיד בנק עבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק, בשל מחדל של אי דיווח סובייקטיבי, בנימוק כי החובה על פי החוק היא של התאגיד ולא של הפקיד. אולם, ערה לקושי שמעורר סעיף 8 לחוק בקשר עם אחריות עובדי התאגיד הבנקאי, מפנה המאשימה לדברי כב' השופט מ' רביד בת"פ 344/04 (מחוזי, ירו') מדינת ישראל נ' שור, תק-מח 2005(3), 6958 (להלן: "פרשת שור"), בו נדונה שאלת חבותם, בין היתר, של עובדות הסניף בו שימש נאשם 6 מנהל, אשר קבע בהחלטה בטענות מקדמיות, כדלהלן: "פקידי הבנק הבאים במגע עם הלקוחות הם המזינים בנתונים את מי שאחראי למילוי חובת הדיווח מטעם התאגיד (סעיף 8 לחוק). האחראי למילוי חובות התאגיד מקבל את הנתונים הדרושים מפקידי הבנק. האחראי לא יוכל לקיים חובות אלה ללא קבלת הנתונים מפקידי הבנק. אין מדובר בדיווחים אוטומטיים הנוגעים להפקדות מעל לסכומים מסוימים (ראו פרק ג' לצו הבנקאי), אלא בחובות, כאמור בסעיף 7 לחוק, שהאחראי יוכל למלאן רק אם יקבל את הנתונים הנכונים מפקיד הבנק. אם פקיד הבנק יחדל, יופר הצו, שכן האחראי לא יוכל לדווח או לא יוכל לדווח דיווח אמת. החובות האמורות מצויות בפרק ב' לצו והן זיהוי, ובכלל זה הצהרה על נהנה ועל בעל שליטה ופעולות שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד הבנקאי והידוע לפקיד מהיכרותו עם הלקוח, נחזות בלתי רגילות (סעיף 9 לצו הבנקאי)". (שם, פיסקה 7). ובהמשך: "כאמור, יש להפריד בין חובת הדיווח של התאגיד הבנקאי לבין העבירה של מי שעושה מעשה כדי שלא יהיה דיווח או לגרום לדיווח בלתי נכון. עבירה זו יכולה להתבצע על-ידי הלקוח של הבנק ועל-ידי פקיד הבנק. הפרשנות שלה טוענים ב"כ הנאשמות 4-5 הינה בניגוד לתכליתו של החוק ותביא לריקונו מכל תוכן. התאגיד הבנקאי לא יהיה אשם כי לא היתה לו ידיעה שפקידיו אינם ממלאים את חובתם ולכן יהיה פטור מאחריות (סעיף 4 לחוק), ואילו עובדיו יהיו פטורים מאחריות כי אין מוטלת עליהם חובה לדווח לרשות ולכן אין להרשיעם בעבירת מחדל." (שם, פסקה 8). דעתי שונה, בעיקר לעניין החלת עבירת מניעת הדיווח על פקיד הבנק, והעמדתו בסיכון של עונש של 10 שנות מאסר, ואדון בכך להלן. חובותיו של 'האחראי' לא נותרו כעניין ערטילאי. ביום 6.3.02 נכנסו לתוקפן תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח של תאגידים בנקאיים והגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, למאגר המידע), התשס"ב - 2002 (להלן: "תקנות הדיווח"). תקנה 4(א)(2) לתקנות הדיווח קובעת: "דיווח על פעולה בלתי רגילה יועבר לרשות המוסמכת סמוך, ככל האפשר בנסיבות העניין, לאחר עשיית הפעולה או רישומה, לפי הענין." תקנות אלו קובעות אף מי הוא הגורם עליו מוטלת העברת הדיווחים של המוסד הפיננסי אל המאגר. בסעיף ההגדרות נקבע: "אחראי" - כמשמעותו בסעיף 8 לחוק, או מי שהוא הסמיכו לכך, והודעה על הסמכתו נמסרה לראש הרשות; האחראי הינו זה אשר מהווה את חוליית הקשר שבין הרשות לבין המוסד הפיננסי. בסעיף 3 נקבע מבנה הדיווח, ובאשר לדוח המשלים נקבע בסעיף קטן (א)(3) לתקנות הדיווח, כך: "דיווח משלים יימסר לפי דרישת ראש הרשות מן האחראי; הדיווח ייערך כפי שיורה ראש הרשות בכל דרישה כאמור." [ההדגשה אינה במקור - י.ש]. וכך בסעיף 3(ב) לתקנות הדיווח: "דיווח לפי תקנת משנה (א) יהיה חתום בידי האחראי; הועבר בקובץ ממוחשב, יישא הדיווח קוד מיוחד לזיהוי הגוף המדווח, שיימסר לו מראש בידי ראש הרשות." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. סעיף 4 לתקנות הדיווח קובע כי: "(א) מועדי הדיווח ייקבעו בידי ראש הרשות לפי אלה: ... (3) דיווח משלים יועבר לרשות המוסמכת סמוך, ככל האפשר בנסיבות הענין, לאחר המועד שהאחראי קיבל את דרישת ראש הרשות." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. כמו כן, המפקח על הבנקים פרסם הוראות באשר לחובותיו של האחראי - הוראה מס' 411 (פרו', 19.6.07, ע' 723). עמדנו בפירוט על הוראות אלו על מנת להפנות לאופן פעולת האחראי, ודרך ביצוע תפקידו. מי חב על הפרת חובה על ידי תאגיד בנקאי 17.כפי שפורט לעיל, על התאגיד הבנקאי מוטלות ארבע חובות, אשר המרכזיות בהן הן חובת הזיהוי וחובת הדיווח. חובות אלו מוטלות על התאגיד, כתאגיד, והחוק קובע במפורש שעל התאגיד למנות אחראי לקיומו של החוק. כפי שציינתי לעיל, הסנקציה בגין הפרת חובת הדיווח על ידי התאגיד או מי מעובדיו, קבועה בסעיף 14 לחוק בדמות העיצום הכספי. הטלת חבות על תאגיד אינה חריג בשיטת משפטנו, והאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד הוכרה על ידי הדין הישראלי מימים ימימה (סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, תק-על 2003(2), 3246; רע"א 2735/99 עמותת בית הכנסת לספרדים נ' אורנשטיין, פ"ד נה (3) 433, עמ' 440-441; רע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202, 205-206; ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ, פ"ד לו(2) 21, 27). סעיף 47 לחוק החברות קובע כי "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה", כאשר סעיף 46 לחוק החברות קובע מיהם האורגנים, כדלקמן: "האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין." מנגד, האורגן אינו יכול "להסתתר" מאחורי אחריותה של החברה למעשיו, ואילו לא יוחסו מעשיו לחברה היה חב הוא על מעשיו, אזי ייחוס אחריות לחברה אינה גורעת מאחריותו האישית של האורגן (סעיף 54 לחוק החברות). בע"פ 109/72 מדינת ישראל נ' פז, פ"ד כח(1) 93, מציין השופט מ' לנדוי (כתוארו אז), כדלקמן: "הרבה דיו כבר נשפך בספרות ובפסיקה בארצות המשפט המקובל על רעיון הזהות של גוף מאוגד עם מי שפועל מטעמו, לצורך האחריות בפלילים, ועדיין הבהירות מאתנו והלאה בסוגיה זו." (שם 99). אולם מאז הובהרה סוגיה זו, ועל השלכת תורת האורגנים על האחריות בפלילים עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, בקובעו: "... היעדים החברתיים אותם מבקשת החברה להשיג באמצעות המשפט הפלילי, עולים בקנה אחד עם הכרה באחריות פלילית אישית של התאגיד. בחברה המודרנית, התאגיד הוא בסיס עיקרי לפעילות אנושית. ישנן מדינות בהן יש יותר תאגידים מבני אדם. במקום שבמסגרת התאגיד מתרחשת התנהגות הנתפסת על-ידי החברה כעבריינית - העלמת מס, הפרת חוקי תכנון ובניה, ניהול פעילות הנוגדת את המוסר הציבורי (סרסרות לזנות) וכיוצא בהם - מקדמים את הערכים שהחברה רוצה להגן עליהם על-ידי הטלת אחריות פלילית אישית על התאגיד. בכך מקדמים מטרות של מניעת הישנות העבירות והרתעה. חברה הנושאת באחריות לפעולות האורגנים, תעשה פעולות - בעיקר באמצעות בעלי המניות - לסילוקם של האורגנים שפעלו שלא כדין. טובת ההנאה שצמחה מהפעילות האסורה, מן הראוי לה שתלקח מהחברה. כמובן, אחריות פלילית אישית זו של התאגיד לא תבוא במקום האחריות האישית של האורגנים. עד כמה שאלה ביצעו עבירות, הם יהיו אחראים למעשיהם." (שם, פסקה 9). וכך גם נקבע בע"פ 5640/97 רייך רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 433: "המנהלים האורגנים - הם המוח והמרכז וניתן לראות כל מעשה או מחדל שלהם כמעשה התאגיד. זו הזהות שבין האורגנים לבין התאגיד, בייחוס המחשבה הפלילית של האורגן לתאגיד, אך אין בכך כדי לשלול את השתכללות כל רכיבי העבירה באורגן עצמו שגם הוא יועמד לדין. האורגן המבצע נושא תמיד באחריות והעובדה שהוא משתמש בחברה כמכשיר לא תעמוד לו כהגנה בפני תביעה (ראה: ע"פ 137/79 חיים גלנט נ. מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 746, דברי השופט ש' לוין)." (שם, ע' 446). סעיף 8 לחוק איסור הלבנת הון קובע אפוא, גורם נוסף (אורגן - בעל תפקיד), הנושא באחריות למעשי התאגיד, בדמותו של ה"אחראי". האם סעיף 8 לחוק יוצר למעשה חיץ בין מלבין ההון או נותן השירותים הפיננסיים לבין הבנקאי בתאגיד הבנקאי? 18.סעיף 9(ד)(1) לחוק קובע על מי אינה חלה "חובת הדיווח" לפי סעיף זה: "חובת הדיווח לפי סעיף זה לא תחול על אלה: (א) בנק ישראל (ב) תאגיד בנקאי ...". ואילו ס"ק 2 קובע: "אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לפטור מחובת דיווח לפי סעיף 7". הוראה נוספת אשר לה השלכה לעניין אחריות התאגיד קבועה בסעיף 14 לחוק שכותרתו "עיצום כספי על הפרת חובה לפי סעיפים 7 או 8", בה נדון להלן. על פי הוראה זו, אם האחראי הפר את חובת הדיווח, עדיין אין להשית עליו עיצום כספי אלא על הבנק בלבד. פרוש זה עולה בקנה אחד עם דברי הועדה להטלת עיצום בהחלטתה (ראו להלן). סעיף 2(ח) לצו הבנקאי קובע: "לעניין סעיף קטן (ו), לפי הוראת האחראי למילוי החובות לפי סעיף 8 לחוק לגבי חשבון מסוים ולעניין סעיף קטן (ז), בפעולה, שההוראה לביצועה נחזית כנושאת את חתימת בעל החשבון או מורשה החתימה, יראו את הנחזה להיות חתום על הוראת הביצוע כמבצע הפעולה." הנה כי כן, האחראי הוא שנותן הוראות למילוי החובות שהטילו החוק והצו על התאגיד הבנקאי. חוק איסור הלבנת הון אינו מגדיר מי בתאגיד הבנקאי הינו בעל התפקיד שחובת הדיווח מוטלת עליו בהיותו "אחראי" כהגדרתו בסעיף 8 לחוק. האם מדובר ב"נושא משרה" כהגדרתו בחוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן - "חוק החברות")? ההגדרה קובעת: "'נושא משרה' - דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן מנהל אחר הכפוף במישרין למנהל הכללי;" אמנם ההגדרה רחבה היא, אולם משבא חוק החברות להטיל אחריות על יחידי האורגן, קובע סעיף 54(א) כדלקמן: "(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". בענייננו, בחוק איסור הלבנת הון, הוטלה חבות על הבנק למנות "אחראי" על-פי סעיף 8 לחוק, ואין הוא מטיל אחריות על יחידי התאגיד הבנקאי. יוצא אפוא, שכאשר קובע החוק חובת דיווח על התאגיד, לכל היותר ניתן למתוח הוראה זו ביחס לאורגניו של התאגיד ולאחראי אשר מונה על פי החוק. 19.אין זו הפעם היחידה בה מרחיב החוק את רשימת האחראים למעשי התאגיד. כך נקבע אף בסעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח- 1988, כדלקמן: "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי חבר-בני-אדם, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה, באותו חבר-בני-אדם, מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר האחראי לאותו תחום, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל אמצעים סבירים להבטחת שמירתו של חוק זה." סעיף זה בא לקבוע אחראים נוספים למעשי האורגן, אף אם אין הם אורגנים על פי חוק החברות. כך סברתי בת"פ (מחוזי יר') 377/04 מדינת ישראל נ' ירון וול, תק-מח 2007(3), 284 (2007): "בנוסף, אף לו עסקינן במנהל אשר אינו 'אורגן', על פי הוראות חוק החברות, הרי שהאחריות הפלילית המוטלת על פי החוק יוצאת מגדרי חוק החברות. ס' 48 לחוק מרחיב את האחריות למעשי התאגיד אף על "מנהל פעיל". השאלה האם ה"מנהל הפעיל" הינו דווקא אחד האורגנים או שמא הינן אף מנהל מדרג הביניים, נדונה בפרשת בורוביץ', וכך הכריע שם בית המשפט: "בית-המשפט המחוזי קבע, כי "מנהל פעיל" כולל את "כל ההנהלה הפעילה של החברה, לרבות משנה למנכ"ל וסמנכ"ל". כן דחה את טענת מערערי Xון, כי ההגנה המצומצמת המוקנית למנהל בסעיף 48 סיפה מחייבת להגביל, בדרך הפרשנות המצמצמת, גם את חוג האחראים הפוטנציאליים שהסעיף חל עליהם. בערעורו טען נגה רחמני, כי את המונח "מנהל" בסעיף 48 יש לפרש על-פי משמעותו בדיני החברות, ומכאן כי רק מנכ"ל החברה עונה להגדרה האמורה. ב זו אין כל ממש. המונח שאותו יש לפרש איננו "מנהל" כי אם "מנהל פעיל". מונח זה אינו מופיע כלל בחקיקה הרלוונטית לדיני החברות, אלא בסעיף 48 לחוק ההגבלים. תכליתו הכללית של חוק ההגבלים ותכליתו הספציפית של סעיף 48 מחייבות לפרש את המונח "מנהל פעיל" כך שיחול, לכל הפחות, על אותם נושאי משרה שבכוחם למנוע (או לצמצם) בפועל את מעורבות החברה בביצוען של עבירות לפי החוק (השוו: ע"פ 4148/03 ישי X נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 629, 633-632). ממצאיו העובדתיים הנכוחים של בית-המשפט המחוזי, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, מעלים בבירור כי נגה עונה להגדרה זו. כן עולה מהם כי תנאי ההגנה שבסעיף 48 סיפה לא התקיימו לגביו, ולא-כל-שכן כי לא עלה בידו להוכיח, כנדרש בסעיף, כי העבירות נעברו שלא בידיעתו וכי נקט כל אמצעים סבירים לשמירתו של חוק ההגבלים." (שם, 4856). לאור האמור, המבחן הינו מבחן ההשפעה ולא מבחן התפקיד." (שם, ע' 325). הבעייתיות בהטלת אחריות אישית על עובד נדונה בע"פ 113/72 סלים עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (2) 136, שם נדונה סוגיה דומה בקשר עם הוראות חוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968. במקרה זה הואשם עובד של עסק הטעון רישיון, בניהול עסק ללא רישיון. כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן קובע: "לפי זה, הרשיון צריך שיהא בידי מי שעוסק בעסק הטעון רישוי, ואם גם עובד-שכיר הוא בכלל זה, יוצא שבמפעל המעסיק פועלים הרבה, כל אחד מן העובדים צריך רישוי; אחרת אין "בידו" רשיון. אך זוהי תוצאה אשר אין הדעת סובלתה". (שם, ע' 138). ובהמשך: "התופסת הוראת-העונשין שבחלק השני של סעיף 14(ב) גם בעובד-שכיר שעסק בעסק של זולתו מעבידו, כשלזה האחרון לא היה הרשיון הדרוש? חברי הנכבד, השופט קיסטר, הפנה במהלך הבירור את שימת הלב לכך, שייתכנו מקרים בהם בעל העסק נעדר מן הארץ, וגלל כן קשה, אם בכלל אפשרי הוא, להביאו לדין. בעל העסק הניח את ניהולו בידי עובד שכיר או מורשה. כדי לסגור את העסק המתנהל באורח לא-חוקי, ללא רשיון, מן הצורך במקרה כזה להעמיד לדין מי שבפועל מנהל את העסק גם אם אינו מנהל אותו בעבור עצמו. אך אם היתה זאת כוונת המחוקק - ונראה הדבר שהיתה - חוששים אנו שלא הצליח להעלותה על ספר החוקים. עובד-שכיר כזה מקבל שכרו מבעל העסק, אך אינו נוטל חלק ברווחים. הוא זוכה בשכר, תמורת עבודתו, אם הרוויח בעל העסק ואם הפסיד. מלשונו של סעיף 14(ב) לחוק יוצא, כי כמי שעסק בעסק ללא נטילת רווחים, אינו אשם בעבירה. מטרת ההוראה שבסעיף 14(ב) היתה, כנראה בעליל, להרחיב את יריעת האיסור שבסעיף 4 לחוק. אך עשיות המחוקק לא עלו יפה, ומן הראוי שיתן דעתו על הצורך לתקן את החוק, כדי להבהיר מה מידת אחריותו של אדם העובד בעסקו של אחר, שאין לו רשיון. לדבר זה נודעת חשיבות רבה לא רק בגלל העונש הצפוי לאדם כזה, אלא - ולעתים זה העיקר - הואיל והרשעתו של אדם כזה יכול שתגרור אחריה צו של הפסקת העיסוק בעסק, על-ידי סגירת החצרים, ונמצא, עסקו של פלוני נסגר עקב הרשעתו של אלמוני בניהול העסק." (שם, ע' 139). מכאן נמצא למדים אנו, כי המחוקק התייחס לתאגיד כתאגיד ולא לבעל תפקיד מסויים, למעט לעניין תפקיד האחראי. העבירות המיוחסות לתאגיד והעונש שבצידן הטלת עיצום כספי על תאגיד בנקאי 20.בסעיף 14 לחוק שכותרתו: "עיצום כספי על הפרת חובה לפי סעיפים 7 או 8", נקבעה עבירת אי-הדיווח ונקבע העונש שבצידה: "(א) מצאה ועדה כי אדם הפר הוראות לפי סעיף 7, רשאית היא להטיל עליו, ואם הוא מועסק על ידי תאגיד - על התאגיד, עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. (ב) מצאה ועדה כי תאגיד לא מינה אחראי למילוי החובות כאמור בסעיף 8(א), רשאית היא להטיל על התאגיד עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. השאלה שמעורר סעיף 14 לחוק הינה, האם מטרת החוק הינה כי על תאגיד בנקאי ניתן להפעיל סנקציה זו בלבד של עיצום כספי? כן נשים לב לכך שלעניין העיצום הכספי החוק מטיל את הסקציה בגין הפרת החובה על אדם ולא על התאגיד בלבד, אולם בעיצום הכספי יישא התאגיד במקומו. ניתן ללמוד על כוונת המחוקק, אם ניתן להטיל סנקציה כספית, במקרה דנן - עיצום כספי, ובמקביל גם לנקוט בהליך פלילי, לאור ניסוח הוראות בחוקים אחרים שנחקקו טרם החוק דנן. כך, בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, נקבע: "15. סמכות תובע קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; סעיף זה אינו גורע מסמכותו של תובע להגיש כתב אישום אם ביקש מקבל ההודעה להישפט על העבירה". בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמל אוסטפלד, פ"ד מו (3) 501, התייחס כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין להוראה זו, בקובעו: "מה מקומה של הוראת סעיף 15 במסגרת החוק, וכיצד משתלבת היא במסכת החוק הכוללת? עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל. מסקנה זו - כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא - נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף 15 לחוק גופו: תובע כי יבקש להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק "כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו". החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט בהליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו". ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצידו הצדק ראוי" (שם, פיסקה 13). כך גם בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיף 225 שכותרתו: "כתב אישום בעבירות קנס", הקובע: "(א) קביעת עבירה כעבירת קנס אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל עבירה כזאת כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הזמנה לפי סעיף 222". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. סעיף 228 שכותרתו: "ברירת משפט", נקבע בס"ק (ד), כדלקמן: "(ד) קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב)". פועל יוצא מהשוואה זו הינו שכאשר המחוקק אינו רוצה לשלול את הסמכות להגשת כתב אישום כנגד מבצע עבירה, לבד מסנקציה אחרת (עיצום כספי, קנס), הוא קובע זאת מפורשות ומקנה למאשימה הסמכות להגישו. לאור זאת, נראה שהמחוקק ייחד את העיצום הכספי כעונש על התאגיד הבנקאי בעבירת אי הדיווח. במקרה שלפנינו אכן הוטל בפועל עיצום כספי על בנק פאג"י, כמפורט להלן. פרשנות סעיף 3(ב) לחוק 21.חוזרים אנו אפוא לשאלה העומדת לפתחי, האם תאגיד בנקאי או פקיד הבנק הינם בגדר "העושה פעולה ברכוש" או "המוסר מידע כוזב"? לשם כך יש לבחון מי הם החוסים תחת כנפי הגדרת "העושה" ו-"המוסר". בראש הדברים אומר אף אני, בלשונו של כב' השופט א' מצא (כתוארו אז), כי "אינני מבקש לערער את אבני הבוחן הידועות הנקוטות בידינו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, ע' 465 (להלן: "פרשת ויסות המניות")). אין אני בא לשנות סדרי בראשית, אלא לבחון את החלת הדין הפלילי מקום בו ישנה עמימות בחוק מסוים. כפי שכתב כב' המשנה לנשיא מ' חשין בפרשת שם טוב, אף אנו נתחיל את מסע הפרשנות בלשונו של החוק. תחילה יודגש, כי אין אני מתעלם מדברי כב' השופטת ד' ברלינר בפרשת מאיר X הנ"ל, באומרה: "די בעיון בסעיף שעל הפרק, קרי: סעיף 3(ב) כדי להגיע לכלל מסקנה שחלפני הכספים לא הוצאו מכלל העבריינים הפוטנציאליים. העבריין על פי סעיף זה הוא העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב יהא העושה או המוסר אשר יהא, ובלבד שעשה זאת במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי לא לדווח לפי סעיף 9 או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון. על פניו מדובר בסעיף המופנה כלפי כולי עלמא." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, ע' 818). התייחסותה לשאלה זו הינה, כמודגש לעיל, לגבי חלפני כספים עליהם נמנה המערער אשר עמד לפניה. מדבריה ברי, כי קביעתה זו נוגעת לתחולת הסעיף על נותני שירותי המטבע. כמו כן, הקביעה כי הסעיף מופנה כלפי כולי עלמא נאמרה כהנחה סבירה - "על פניו" באשר הוא לא התייחס כלל לתאגיד הבנקאי, לגביו כאמור ישנן הוראות ספציפיות בחוק. כפי שיפורט בהמשך, אין מעמדו של נותן שירותי המטבע כמעמדו של התאגיד הבנקאי ועובדיו. 22.עתה ניתן להתחיל לצעוד עקב בצד אגודל בדרך פרשנות החוק. כאמור, עסקינן בחוק אשר לשונו עמומה, על כן תחילה יש לבדוק את המונחים שבסעיף ההגדרות. "פעולה ברכוש" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כך: "הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור". ניתן לפרש הגדרה זו בשני אופנים: האחד - ההגדרה נחלקת לשני חלקים: החלק הראשון הינו "הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה". חלק זה עוסק בשינוי הבעלות ברכוש. החלק השני, דהיינו: "וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור", עוסק בפעולות אשר מתבצעות ברכוש ללא זיקת בעלות. השני - ההגדרה הינה אחת, והיא קובעת כי פעולה הרכוש הינה העברת הזכות הקניינית בו או ביצוע פעולות בו, על ידי בעליו. דעתי היא כי דרך הפרשנות הראויה הינה דרך הפרשנות השניה, הואיל ולא סביר לקבוע שפקיד בנק המקבל הפקדת שיק לחשבון לקוח, יהיה בגדר עושה פעולה ברכוש. כמו כן, ניכר כי כל הפעולות המנויות בחלקה השני של ההגדרה הינן פעולות המעידות לכל הפחות על שליטה ברכוש. לבד מזאת, כפי שיפורט בהרחבה להלן, כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות העומדות בתכלית החוק, תיזקף לזכות הנאשם הפרשנות המקלה (סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")). לאור זאת, הפרשנות הנכונה, לטעמי, למונח "פעולה בנקאית" הינה פעולה בנקאית של בעל הזכות ברכוש או בעל השליטה בו. אין ספק כי בנקאי המבצע פעולה בנקאית לבקשת לקוח אינו רוכש זכות כלשהי ברכוש, ומכאן שלא יהיה זה נכון להחיל על התאגיד הבנקאי או עובדו חבות מכוח היותם "עושה פעולה ברכוש". כמו כן, אף לו הייתי קובע כי בהפקדת הרכוש בתאגיד הבנקאי, הופך זה לבעליו, הרי שבוודאי שלא ניתן לומר זאת על הפקיד הבנקאי, אלא הבנק עצמו. בניגוד לאמור באשר לתאגיד הבנקאי או עובדו, בפסקי הדין אשר בהם נדון סעיף 3(ב) לחוק, נקבע לא פעם כי לקוח של הבנק, בין אם אדם פרטי הוא ובין אם הינו נותן שירותי מטבע, הינו בגדר "עושה פעולה ברכוש". בפרשת אדר, הוצגה השאלה באופן הבא: "בהפקידו את הכספים בחשבונו בדרך שהפקידם, האם עבר המשיב על הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה? מוסכם כי ההפקדות נעשו בדרך שנעשו במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 שלחוק, ובמובן זה עבר המשיב על איסור הקבוע בסעיף 3(ב)." (שם, ע' 617). ובתארו את העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) נקט כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין, בזו הלשון: "... ובקביעת עבירה למי שעושה פעולה ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 (או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון)." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 620). דברים אלו נובעים אף מדברי ההסבר להצעת החוק לסעיף 3, בהם נקבע כי: "כן מוצע לאסור עשיית פעולה ברכוש כשמטרת הפעולה למנוע דיווח לפי סעיפים 7 או 9 המוצעים, שכן מניעת דיווח כאמור מאפשרת גם היא את ניתוק הקשר בין הרכוש לבין העבירה שאליה הוא קשור (סעיף קטן (ב) המוצע)." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. וכך גם בפרשת מאיר X: "די בעיון בסעיף שעל הפרק, קרי: סעיף 3(ב) כדי להגיע לכלל מסקנה שחלפני הכספים לא הוצאו מכלל העבריינים הפוטנציאליים." (שם, ע' 818). מאחר שאין הבנקאי או התאגיד הבנקאי יכולים להיכנס תחת כנפי הגדרת "עושה פעולה ברכוש" נשאלת השאלה מהי הפרשנות אשר יש להעניק לאמור בהמשך הסעיף: "מוסר מידע כוזב". וביתר שאת, האם אי העברת דיווח פנימי על ידי בנקאי מהווה מסירת מידע כוזב היכולה לגרום להרשעתו בעבירת מניעת הדיווח. בעניין זה אני סובר כי אין להטיל אחריות זו על כתפי הבנקאי, מטעמים מספר. אפרט. פרשנות החוק 23.הטעם הראשון נובע מפרשנות לשון החוק עצמו. כאמור, מטרת החוק הינה לנתק את השרשרת אשר תחילתה ברכוש האסור והכסף אשר צמח ממנו, וסופה ככסף נקי בחשבון הבנק של המלבין. לשם כך נבנה החוק מרבדים מספר, כשהרובד הבסיסי, ליבת החוק, כנאמר לעיל, הינו הרובד העברייני בדמות מלבין ההון. על מנת להקשות על מלבין ההון, הוטלו חובות דיווח על מקבלי הכסף מהמלבין. על אף שמבחינת החקיקה חובות הדיווח הוטלו הן על התאגידים הבנקאיים והן על נותני שירותי המטבע וגורמים פיננסיים נוספים, אין לראות בתאגיד הבנקאי כחוליה קרובה למלביני ההון, אלא הינו החוליה האחרונה בשרשרת. נבחן את ההבדלים ביניהם. התאגיד הבנקאי אל מול נותני שירותי מטבע 24.באשר לחשיבות חובת הדיווח, דברי כב' המשנה לנשיא מ' חשין הינם דברים נכוחים ומילותיו כדרבנות. ודוק, בפרשת שם טוב נקט המשנה לנשיא במילים: "חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים למינויים על פעולות לקוחותיהם". דברים ברורים נאמרו אף על ידי כב' השופטת ד' ברלינר בפרשת מאיר X, אולם גם שם, כאמור, הערעור הוגש בעניינו של נותן שירותי מטבע ולא תאגיד בנקאי או עובד הבנק. יודגש כי גם בפרשת אדר היו הנאשמים לקוחות בנק ולא פקידיו. כאן העיקר, שכן בסעיף 1 לחוק (סעיף ההגדרות), "נותן שירותי מטבע" מוגדר כ"מי שחלה עליו חובת רישום כאמור בסעיף 11ג'", ו"שירותי מטבע" מוגדרים כ-"שירות כמפורט בסעיף 11(גא)(1) עד (5)". משפונים לסעיף 11 לחוק, קובע סעיף 11ג(א)(1) כדלקמן: "המרת מטבע של מדינה אחת במטבע של מדינה אחרת". לעומת זאת, המונח "תאגיד בנקאי" מוגדר בסעיף 1 "כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א-1981, וכן תאגיד כהגדרתו באותו חוק שהואגד בישראל". עולה מכאן שהמחוקק הבחין ברורות בין תאגיד בנקאי, ובמקרה דנן - בנק, לבין אלה העוסקים בהמרת מטבע (נאשמים 1-4). דברי כב' המשנה לנשיא, נאמרו, כאמור, במשפט אשר התייחס לממיר מטבע ולא תאגיד בנקאי! לעניין אותו קו, מפנה ב"כ המאשימה לדברי כב' השופטת ג' (דה-ליאו) לוי בהחלטה בטענתו המקדמית של הנאשם להורות על ביטול כתב האישום, בת.פ. (נצרת) 132/03 מדינת ישראל נ' שלמה גואטה (לא פורסם, 2.11.03) (מופיע באתר נבו), בציינה: "כל מטרתו של הדיווח על פי סעיפים 7 ו-9 הינה "ללכוד ברשת' את מי שמנסה להלבין הון. בהעדר קריטריונים אחרים כאמור, הציב המחוקק קריטריונים לגודל 'החורים ברשת' וקבע קריטריון כספי שיסייע באיתור העבריינים. לצידו נקבע סעיף עזר נוסף, שמי שמבצע פעולות ברכושו במטרה "להגדיל את החור" ולא להילכד בביקורתה של הרשות המוסמכת, אף הוא מבצע עבירה חמורה." (שם, ע' 8). מכל מקום, אף דברים אלה מתייחסים לגבי נאשם שהיה ממיר מטבע ולא תאגיד בנקאי. בהחלטתו בבקשת המדינה לחילוט בפרשת שם טוב (בערכאה הדיונית) מציין כב' השופט א' טל בה"פ (מחוזי, ת"א) 1478/02 מדינת ישראל נ' שם טוב (לא פורסם, 8.9.2003), לעניין הפרדה בין הלבנת הון לחובת דיווח, כדלקמן: "אינני מקבל את טענת המשיבים לפיה שומה על המחוקק הישראלי לקבוע חוקים נפרדים לעבירת הלבנת הון ברכוש אסור ולעבירת אי-דיווּח כשלעצמה, כפי שעשו המחוקק האמריקאי והאוסטרלי, וכי בהעדר הפרדה כאמור ניתן להסיק כי המחוקק הישראלי לא ראה בעבירת אי-דיווּח כשלעצמה עבירה של הלבנת הון. המשפט האמריקאי והאוסטרלי בהקשר זה הם אכן מקור משפט השוואתי, אשר מהם שאב המשפט הישראלי בהקשר החוק הנדון כיווּן, השראה ודרך, אך אין הם מהווים מקור מחייב למחוקק הישראלי, אשר מצא לנכון לאחד בחוק אחד ואף בסעיף אחד את שתי העבירות הנדונות: עבירת אי-דיווּח כשלעצמה מחד, ועבירת הלבנת הון ברכוש אסור מאידך. בחירה זו אינה מקרית, שכּן היא מדגישה ביֶתר-שׂאת את תכלית החוק כתכלית רחבה שאינה מצומצמת אך לדָּלֶת אמותיה של המלחמה בפשיעה, אלא רואה את הערך של דיווּח אמת לרשויות כערך ראשון במעלה, אשר אינו סותר, אלא משלים וּמחזק את המטרה של לחימה בפשע המאורגן, ואף מהווה חולייה הכרחית בקידום המטרה של המלחמה בהלבנת הון כאסטרטגיה עיקרית למאבק נגד עבירות סמים ופשע מאורגן" (שם, פסקה 60). אכן, עבירת אי הדיווח קשורה היא, ומהווה תנאי, למלחמה יעילה בהלבנת ההון האסור, אולם היא אינה חמורה כעבירת הלבנת ההון עצמה. 25.על אף שמוטלת על התאגיד הבנקאי ועל נותני שירותי המטבע אותה החובה - חובת הדיווח, מקומו של התאגיד הבנקאי בשרשרת הלבנת ההון אינו כמקומו של נותן שירותי המטבע. נותן שירותי המטבע אינו מפוקח כדוגמת התאגידים הבנקאיים, והוא זה אשר בדרך כלל בא במגע ישיר עם מלביני ההון. התאגיד הבנקאי, ובוודאי במקרה דנן, הינו נותן השירותים לנותן שירותי המטבע. על כך עמדה כב' השופטת ד' ברלינר כבר בע"פ 8325/05 מאיר בלס נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 152 (להלן: "פרשת בלס"), בזו הלשון: "על פני הדברים, העובדות כפי שהוכחו בתיק זה, יכולות להוות דוגמא קלאסית של התיאור הערטילאי שצוטט לעיל מתוך הצעת החוק. המערערים הטמיעו את הכספים שמדובר בהם (ואשר בדיעבד אין מחלוקת כי מקורם בגניבה מהבנק למסחר ללא קשר לשאלת ידיעתם של המערערים בזמן אמת על מקור הכספים) בשגרת העבודה הלגיטימית שהם מנהלים, של חלפנות כספים, ומכאן ואילך שוב לא ניתן לעקוב אחר מקור הכספים. בהמשך מונים דברי ההסבר להצעת החוק את האמצעים האופייניים להלבנת הון. ס"ק 8 מתייחס במפורש ל"שימוש בחלפני כספים לפעולות המרה או העברה של סכומי כסף גדולים", ולא בכדי, שהרי: "מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב" (ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405). כאשר זוהי המטרה, מי אם לא חלפני הכספים מהווים את המכשיר האידיאלי להשגתה. ניתן לומר כי חלפני הכספים הם בגדר "אבות הטיפוס" של עברייני הלבנת הון שראה המחוקק לנגד עיניו לעניין האפשרות להלבנת הון, שכן הפעילות בה הם עוסקים היא קרקע פורייה לצורך הלבנת כספים." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 162). בפרשת מאיר X הנ"ל, נדון ערעור של נותן שירותי מטבע על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, בשל כך שלא העביר דיווחים לרשות המוסמכת. מדברי כב' השופטת ד' ברלינר עולה שחלקם של נותני שירותי המטבע בשרשרת ההלבנה גדול מזה של התאגידים הבנקאיים. זו לשונה: "פרנסתם של חלפני הכספים מבוססת על השירות אותו הם נותנים ללקוחותיהם ותמורתו הם מקבלים את העמלה שהיא שכרם. הלקוחות- הם מלביני הכספים הפוטנציאליים - שמטבע הדברים אינם מעוניינים בחשיפת זהותם, שהרי כל המטרה היא להטמיע כסף שחור בכסף כשר באופן שהידיים, דרכן עבר "הכסף הטמא" לא תיחשפנה. מתן שירות שאינו מחייב את מלבין הכספים לחשוף את זהותו הוא ללא ספק שירות עדיף עבור זה האחרון. הדעת נותנת שחלפן כספים שלא ידקדק במצוות רישום ודיווח יזכה לקהל לקוחות נרחב וממילא לתמורה הכספית שיקבל עבור השירותים שיספק. חלפני הכספים יכולים אכן להוות את חוד החנית במלחמה בהון השחור אם ינהגו כפי שהורה להם המחוקק. זאת מחד גיסא. מאידך גיסא, חלפני הכספים לרוע המזל יכולים בפוטנציה להיות גם אבות הטיפוס של עברייני הלבנת הון משום שהפעילות בה הם עוסקים יכולה להוות קרקע פורייה לעניין הלבנת כספים (ע"פ 8325/05 בלס ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וראה גם סעיף 8 בהצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999 (ה"ח תשנ"ט, 420)). אין הגיון ואין גם ביסוס לטענת הסנגור כאילו המחוקק נתן אמונו מראש בחלפני הכספים, שעל כן לא ראה לחושפם לסנקציה של מאסר, והסנקציה היחידה שהעמיד נגדם היא באמצעות עיצום כספי. די בעיון בסעיף שעל הפרק, קרי: סעיף 3(ב) כדי להגיע לכלל מסקנה שחלפני הכספים לא הוצאו מכלל העבריינים הפוטנציאליים." [ההדגשה אינה במקור- י.ש.] (שם, פסקה 15). ובהמשך מוסיף כב' השופט א' רובינשטיין, אשר הצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, באומרו: "ההכרעה בסוגיה שבפנינו ביסודה ברורה בתכלית, כעולה מניתוחה של חברתי. הצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999 (הצעות חוק תשנ"ט, 420) מסבירה את הצורך הדוחק שהביא לחקיקה, ובין האמצעים האופיניים להלבנת הון נזכר (עמ' 420) "שימוש בחלפני כספים לפעולות המרה והעברה של סכומי כסף גדולים". ראו גם הצעת חוק איסור הלבנת הון (תיקון) (נותני שירותי מטבע וסמכויות פיקוח), תשס"ב-2002, הצעות חוק תשס"ב 294, שם נאמר בין השאר כי הסדרת הרישום באה "בשל הידיעה שדרך חלפני כספים עלולות להתבצע עבירות של הלבנת הון". פשוט כביעתא בכותחא כי המוסדות הפיננסיים, נותני שירותי המטבע שבפרק ד' 1 בחוק, ובהם החלפנים, הם חוליה מרכזית במאבק. נדרשה לכך השופטת ברלינר בע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ובין השאר ציינה כי "כזכור ראה המחוקק בחלפנים את אחד האמצעים האופייניים להלבנת הון", וכן "מטרת המחוקק היתה למגר נוהגים שעלולים להסוות את הנתיב האמיתי שעבר הכסף". האם ניתן לומר כי דווקא החלפנים יוצאו מכלל סעיף 3(ב), ואין הם חשופים אלא לעיצום כספי? אין דרך לפירוש כזה, לא על פי לשון החוק ולא על פי תכליתו, והרי הם אמורים להיות "שומרי שער" ו"צופה לבית ישראל", ומצויים במידה רבה בקל וחומר אל מול מלביני ההון עצמם... אחתום כדברים שאמרתי בפרשת בלס הנזכרת, ואומר גם כאן כי ראוי שהעוסקים בחלפנות כספים יקראו את פסק הדין, כדי שלא ייכשלו כפי שנכשל המערער ולא ימיטו על עצמם פלילים; "על העוסקים בכספים בשירות שמטבעם עשויים להיות גבוליים להקפיד להימצא בצד החוקי של הגבול ולא לגלוש מעבר לו" [ההדגשה אינה במקור- י.ש.] (שם, ע' 820). 26.פרשנות זו מביאה למסקנה כי ישנם שלושה מעגלים, כדלקמן: אין אנו טוענים כי החוק מדבר בשני קולות, נהפוך הוא. בבואנו לבחון את משמעות המונח "המוסר מידע כוזב", אשר אינו מוגדר על ידי החוק, הרי שלפרשנות אשר ניתנה ל"עושה פעולה ברכוש" השפעה רבה על משמעות המשכו זה של הסעיף. לזאת יש להוסיף, כי לאור הניתוח הנ"ל, הרי שהגורם החיצוני אשר מגיע לבנק הוא זה אשר גורם את אי הדיווח. כאשר אדם פונה לבנק הוא אינו פונה לפקיד זה או אחר, אלא הוא נכנס בשעריו של התאגיד, מטרתו הינה הטעיית התאגיד ושיבוש חובת הדיווח בה חייב התאגיד. דילמה זו, אשר ניכרת בה תחושת עמימותה של הוראה חוקית זו, עלתה אף בדיוני ועדת המשנה של ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, אשר דנה בנוסחו של החוק. להלן תשובותיה של עו"ד גלוריה וייסמן, אשר היתה הממונה על ניסוח החוק מטעם משרד המשפטים: "היו"ר ציפי לבני: אפשר להפריד בין מצב שבו פקיד צריך לדווח לבין מצב שהוא לא עשה את זה. עו"ד גלוריה וייסמן: אין עבירה פלילית על פקיד על אי-דיווח, יש עיצום כספי על המוסד הפיננסי. כשמישהו רוצה להלבין הון על-ידי כך שהוא מונע את הדיווח הנכון - זה דבר אחר וזו אחת מהעבירות." (דיוני ועדת המשנה, 25.1.2000) [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. ובהמשך, לשאלת היועץ המשפטי של וועדת המשנה: "שלמה שהם: לטעמי, גם אם הרף צריך לרדת אני בעד ויתור על הפקיד החשדן, יש לזה גם סיבות חברתיות ואחרות. החוק לא אומר סתם שפקיד חשדן צריך לדווח אלא הוא אומר: אם אתה הפקיד לא דיווחת עברת עבירה חמורה. עו"ד גלוריה וייסמן: זו לא עבירה. אני מדברת על פקיד שלפי תבחינים שיהיו - בין אם הם אובייקטיביים, בין אם הם רק סובייקטיביים ובין אם הם שילוב של השניים - שלא דיווח, לא פקיד שעבר את העבירה של סעיף 4, אין שום עבירה. הבנק יתכבד וישלם עיצום כספי. זה מה שיש בחוק הזה, אין שם עבירה, זה לפי בקשתכם." (דיוני ועדת המשנה, 25.1.2000) [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. מדברים אלו עולה כי כוונת המחוקק היתה להבחין בין גורם פנים בנקאי אשר התאגיד "ישלם" על מעשיו או מחדליו, לבין גורם חוץ בנקאי הפועל במטרה למנוע מהבנק את קיום חובת הדיווח. בעניין זה חשוב לשוב ולהדגיש כי חובת הדיווח קמה רק כאשר הבנקאי סובר, על פי שיקול דעתו, כי המדובר בפעולה בלתי רגילה. עצם קיומה של החובה הינו דבר שבשיקול דעת!. 27.זאת ועוד, כב' השופט רביד בפרשת שור, בחר לפרש עבירה זו בהרחבה על מנת שלא ייווצר מצב בו אף גורם לא ייתן את הדין על כך. לדבריו לולא תוטל אחריות פלילית על עובדו של התאגיד הבנקאי הרי שמחד העובד לא ישא באחריות למעשיו ומנגד התאגיד לא ישא באחריות כי לא היתה לו ידיעה שפקידיו אינם ממלאים את חובתם ולכן יהיה פטור מאחריות (סעיף 4 לחוק). תחילה יצויין כי סעיף 4 לחוק עוסק ברכוש אסור ולא בכל רכוש, ועל כן אינו מכוון כלפי כל המקרים הנכנסים תחת כנפי סעיף סעיף 3(ב) לחוק אשר אינו מוגבל דווקא לרכוש אסור (ראו: פרשת שם טוב, ע' 412-413). מלבד זאת, הטלת אחריות מטעם זה אינה עולה מלשון החוק, ממנו ברור כי עובד של התאגיד הבנקאי שלא העביר דיווח ללא כוונה להכשיל את הבנק, אינו נושא באחריות אישית למעשיו (סעיף 14 לחוק). הרי באי דיווח ללא מטרה של מניעת דיווח, לו הבנק לא יודע על הפעולה עקב אי הדיווח של הפקיד, האם לא יהיה אף גורם אשר ייתן את הדין? למעשה החוק הסדיר פרצה זו וקבע כי האחריות בתחום הדיווח מוטלת לפתחו של התאגיד ולא של העובד, כך שגם באשר להימנעות מדיווח, מטעמי אחידות החוק, ראוי להטיל את החבות לפתחו של התאגיד. לו הפרשנות אשר תתקבל תהא כאמור בהחלטתו הנ"ל של כב' השופט מ' רביד ב המקדמית, הרי שעבירה זו תהה עבירה רחבה אשר גבולותיה מטושטשים. באשר לסוג זה של עבירות נאמר מפי כב' השופט י' טירקל בע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' X גרוסמן, פ"ד לו (1) 405, כך: "הטרידה אותי לא מעט השאלה, אם אין לראות בעצם רכישתן של האגרות על-ידי המשיב מעשה פסול, מבחינת אמות המידה של התנהגות ראויה ושל חובת הנאמנות הנדרשות מעובדי ציבור במילוי תפקידיהם, שיש לאסור אותו באמצעות סאנקציה פלילית. שאלות דומות, בהקשר של סעיף 284 לחוק העונשין (לפנים - סעיף 140 לפקודת החוק הפלילי, 1936) וסעיפים אחרים של חוק העונשין נדונו לא אחת על-ידי בתי המשפט שעמדו על ההבחנות (בין פסול לשאינו פסול מבחינה אסתטית, בין מותר לאסור מבחינת הדין המשמעתי ובין מותר לאסור מבחינת הדין הפלילי). ראה, בין היתר, ע"פ 139/79;ע"פ 20/53; ע"פ 151/66. חברי הנכבד, השופט ברק, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, הבחין בעניין זה בין התנהגות, שהיא בתחום של "פגם אסתטי", שהחברה מעבירה אותה על-ידי כללי אתיקה, כאשר אינה רצויה מבחינה חברתית, אל התחום ה"אפור" של העבירה האתית, לבין המצב, שבו התופעה מכה שורשים ומניבה פרי אסור, שאז היא עוברת אל התחום ה"שחור" של האיסור הפלילי (דברים שנאמרו בטכס חלוקת תעודת בוגר לתלמידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים - 1972). וכפי שציינתי במקום אחר (ע"פ 796/80), יש עבירות, שאין להן שיעור בדברו של המחוקק, אבל יש להן שיעורים בדברה של הרשות השופטת, הקובעת אותם מזמן לזמן לפי המעשה ואף לפי העושה. הסכנה, הרובצת לפתחו של בית המשפט בדונו בעבירות כאלה, היא, שמא תוך כוונתו לעשות סייגים כדי להרחיק את עובד הציבור מן העבירה יימצא מכניס בתחומה של עבירה התנהגות פגומה מבחינת סדרי מינהל תקינים שאינה עולה כדי עבירה. ויש להיזהר, כפי שלמדנו, "שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר" (בראשית רבה יט, ג)." (שם, ע' 411). ובע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נז (2) 496, נאמר כי: "כבר נפסק לאמור: "אל לנו להביא לידי כך, כי 'נטביע גושפנקא של התנהגות פלילית הגוררת עונש רציני על מעשים רבים ושונים בחיי יום יום, שקשה להניח שהמחוקק רצה להחיל עליהם' את האיסור הקבוע בחוק (ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673 705-704)." (שם, ע' 528). כפי שראינו לעיל, כאשר החוק דנן מתייחס לתאגיד, אומר הוא זאת באופן ברור. וכאשר מבקש הוא להתייחס לכלל, נוקט הוא בלשון "אדם" (סעיף 14 לחוק). פרשנות החוק הפלילי - עקרון החוקיות 28.בסעיף הראשון לחוק העונשין קבוע כלל מנחה בדין הפלילי, והוא שאין עונשין אלא אם כן מזהירין. זו לשון הסעיף: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו." הוראות עמומות אינן עולות בקנה אחד עם עקרון החוקיות, אשר יוחד לדין הפלילי בשל הסנקציות הפליליות הכרוכות בפגיעה בחירויות הפרט ובקניינו. כמו כן, ככל שהדרישות שמציב החיקוק מרובות המה, והרף העונשי שהוא קובע גבוה יותר, כך על החיקוק להגדיר בדקדוק רב יותר ובאופן חד משמעי, את החובות או האיסורים שהוא יוצר בהוראה הקונקרטית. האיזון שבין האחריות הפלילית לבין הפגיעה בחירויות הפרט הביאה אף לחקיקתו של סעיף 34כא לחוק העונשין, הקובע כי מקום שדין ניתן לפירושים סבירים אחדים על פי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין. בפרשת רוס, ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, נאמר: "כלל גדול הוא בדיני העונשין: 'אין עונשין מן הדין' (סנהדרין נ"ד, ע"א) - לא מקל וחומר, ולא מגזירה שווה, ולא מכל היקש או אנאלוגיה, אלא מן החוק הכתוב והחקוק בלבד. החוק הוא אשר יכול לעשות מעשה פלוני, על מרכיביו המוגדרים, לעבירה פלילית; ומה שלא עשה החוק בלשון ברורה ומפורשת, אין שום פרשנות ואנאלוגיה והגיון יכולים לעשות" (שם, ע' 372). באשר לעקרון החוקיות מציין בית הדין הצבאי לערעורים בע/123/02 אל"ם שי' י' נ' התובע הצבאי הראשי, תק-צב 2004(1) 37, כך: "מכאן, כאמור, עולה הדרישה כי על לשון החוק הפלילי להיות בהירה ומוגדרת. עמימות בלשון החוק איננה בהכרח קונסטרוקטיבית. היא איננה מקנה יתרון, אלא להיפך, באשר היא מנוגדת לעקרון החוקיות. ניסוח גמיש של הוראת חוק בפלילים איננו יכול לשמש כמנוף פרשני בעת ביאור תכליתו של החוק, אלא כתירוץ לעבריין בכוח וכנימוק לזיכויו בפועל." (שם, פסקה 19). המחבר ש.ז. פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך א' (1984), דן בעקרון החוקיות וטיב הגדרת פרטי החיקוק, בציינו: "לסיכום, איסור פלילי שאינו מוגדר די הצורך, כך שכל אדם יידע לכלכל את התנהגותו לפיו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם העקרון, לפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין וגורם לאבדן בטחונו המשפטי של הפרט". (פלר, שם, ע' 16). המחבר אהרן ברק, במאמרו שלהלן, מבאר בקשת רחבה יותר את מהות העיקרון והיבטיו, בזו הלשון: "הדרישה כי הפגיעה תהא בחוק או לפי חוק משקפת את עקרון החוקיות ... עיקרון זה אינו בעל אופי פורמלי גרידא. אכן, הגבלה "בחוק" משמעותה שהחוק צריך להיות כללי, פומבי, ידוע ומפורסם. החוק צריך להיות נגיש (בהבנה אליו) וגם ודאי (בתחומי פריסתו). על כן אין חוק פלילי 'סתום' (vague) מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה." (אהרון ברק 'הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)', מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 5, 18). כן מוסיף המחבר פלר לעניין הכלל הראוי להסדרת התנהגות חברתית כדלקמן: "... לא כל ערך חברתי זוכה בהגנה באמצעות אחריות פלילית על פגיעה בו, אלא רק הערכים החיוניים ביותר לקיום החברה ולהתפתחותה. יש גם כלים משפטיים ולבר-משפטיים אחרים, חמורים פחות, באמצעותם ניתן להשליט יראת כבוד לערכי החברה ושמירה עליהם." (פלר, שם, ע' 721). (עוד ראו: ע"פ 4654/03 חרב וליד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4404, שם פסקה 11 (כב' השופטת ע' ארבל)). אם בעבר נטו בתי המשפט להיצמד לפרשנות המילולית של האיסור הפלילי, מתוך הנחה כי זו הדרך הראויה ליישם את עיקרון החוקיות במשפט הפלילי, הרי שכיום חדרה הפרשנות התכליתית אף לתחום המשפט הפלילי ותכליתו של החוק הינה חלק מלשונו. כך קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1672, ואלה דבריה: "בישראל אומצה שיטת פרשנות תכליתית גם בתחום העונשין. איתור תכלית החוק הפלילי מחייב שימוש באמצעים פרשניים שונים. ראשית, נבחנת לשון החוק. שנית, בבחינת החוק תיבחן התכלית הסובייקטיבית המשקפת את רצון המחוקק ההיסטורי, ובצידה התכלית האובייקטיבית הנורמטיבית, שעניינה המטרה והערכים שהדין נועד להגשים [א' ברק "על פרשנות של הוראה פלילית", מחקרי משפט יז (תשס"ב), 347, 349]. אם בחינת התכלית על שני פניה תעלה יותר מפירוש סביר אחד לדין, ולא ניתן להכריע איזה מהם סביר יותר על רקע כוונת החוק, כי אז, ורק אז, יועדף הפירוש המקל עם הנאשם. ... (ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נו (3) 721, 729; ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פד"י נא(5) 481, 500; ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1) 535, 550)." (שם, ע' 1699). אולם, לצד הבחינה התכליתית יש ליתן משקל נכבד ללשון החוק. על כך חזר לאחרונה כב' השופט א' גרוניס בע"פ 766/07 ברק X נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2199 (2007), כדלקמן: "כאשר מדובר בפרשנות חוק פלילי, הגם שהשאיפה להגשים את תכלית החוק נותרת בעינה, דומה כי יש מקום לאיזון שונה מבחינת המשקל אותו יש להעניק ללשון החוק." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 2203). סעיף 34כא לחוק העונשין - מספר פירושים סבירים להוראת חוק 29.שעה שישנם פירושים סבירים לסעיפי חוק אלה, על מנת לקבוע איזה מהם עדיף נפנה לכללי הפרשנות שבדין. בדנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' חליל פאוזת אסד, פ"ד נח (5) 547, מתייחס לסוגיה זו כב' הנשיא א' ברק, בזו הלשון: "אילו הייתי חופשי, היה עלי להפעיל את שיקול דעתי בהכרעה בין שני הפירושים הנוגדים. הייתי נתון במצב "שבו המשפט כאילו אומר לשופט: 'עד כאן קבעתי אני את תוכנה של הנורמה ואת תוצאותיה על נסיבותיו של מקרה קונקרטי. מכאן ואילך, עליך, השופט, להכריע'. הילוכו של המשפט כאילו נגמר בצומת, ועל השופט להחליט - בלא אמת-מידה ברורה ומדוייקת - לאיזה כיוון יפנה" (בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג (3) 728, 745). אך האם אכן מצוי השופט במקרה שלפנינו בצומת דרכים זה? האין אמת-מידה משפטית הקובעת את הכיוון בו על השופט לפנות? האין כלל של "ברירת דין" הקובע באיזה פירוש יש לבחור? התשובה הינה, כי במקרה שלפנינו איננו מצויים בצומת דרכים זה. כללי המשפט 'לא מיצו את עצמם'. מצוי כלל של 'ברירת דין' הקובע אמת מידה נוספת שעל השופט לקחתה בחשבון בטרם יורשה לפנות לשיקול דעתו. אמת מידה זו מצויה בסעיף 34כא לחוק העונשין. מהי אמת מידה זו, ומה פועלה במקרה שלפנינו? סעיף 34כא לחוק העונשין 15. סעיף 34כא לחוק העונשין, אשר הוסף לחוק העונשין בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, קובע: 'פרשנות ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין'. הוראה זו מעגנת בחובה כלל פרשנות. הוראת פרשנות זו נחוצה היתה. בטרם החוקה ניתן היה למצוא בפסיקה אימרות, לפיהן יש לפרש הוראה פלילית באופן מצמצם, או לטובת הנאשם. גישה זו, היתה שגויה, והפסיקה עמדה על כך. עתה אמר המחוקק את דברו. נקבע כי בהתקיים התנאי הקבוע בהוראה, מתבקשת תוצאה פרשנית. מהו אותו תנאי, ומהי אותה תוצאה? אכן, הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין זקוקה היא עצמה לפרשנות (ראו ברק, 'על פרשנותה של הוראה פלילית', מחקרי משפט יז 347 (תשס"ב); קרמניצר ולבנון, 'בית המשפט כמסייע לדבר חקיקה: על הסיוע לדבר עבירה ועל הפרשנות בפלילים', מחקרי משפט יז 403 (תשס"ב); סנג'רו, 'פרשנות מרחיבה בפלילים? האומנם 'אין מחוקק מבלעדי המחוקק ולו בלבד נתכנו עלילה החקיקה'? על נשיא בית-המשפט העליון כמחוקק-על והספד לכלל הפרשנות המצמצמת', עלי משפט ג' 165 (2003), וכן Kremnitzer, “Interpretation in Criminal Law” 21 Isr. L. Rev. 358 (1986)). פרשנות זו מבחינה בין שני שלבים בבחינתו של סעיף 34כא לחוק העונשין (ראו ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 481, 500; ע"פ 6696/96 הנ"ל)." (שם, ע' 555). הנה כי כן, ועדת העיצומים הטילה על בנק פאג"י בגין המעשים והמחדלים נשוא פרשה זו, עיצום כספי בסך 750,000 ₪. נקיטת המדינה בהליך זה מעידה כי כך יש להבין את תכלית החוק. אולם, גם אם יטען כי הואיל והדבר לא נאמר במפורש בחוק, כי אז קיימות שתי אפשרויות סבירות, שכן לא מדובר בין אפשרות של נקיטת הליך או אי נקיטתו, אלא בין שתי דרכים של נקיטת הליך אך מסוג שונה, הרי שניתן ליישם במקרה דנן את הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. ברע"פ מדינת ישראל נ' אמיר גנאים, תק-על 2007(1), 1661, מתייחס כב' השופט א' רובינשטיין להתקיימות הפירוש המקל עם הנאשם, וקובע: "כדי לא להותיר את הנייר ריקם אציין, כי איננו סבורים שרלבנטי סעיף 34כא לחוק העונשין, הקובע כי אם "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". כפי שציין הנשיא ברק בדנ"פ 1558/04 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547 סעיף זה מופעל 'רק כאשר פירושו של הדין על פי תכליתו מעלה כמה פירושים, וכל אחד מהם הוא פירוש סביר המגשים את תכליתו של הדין...' (עמ' 557); לדידנו, תכלית החוק כאמור מושגת אך בפירוש דלעיל. כפי שהוסבר בפרשת אסד (עמ' 558) ותואר בע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 76, 93 יוחל סעיף 34כא 'שעה שקיימים שני מובנים (או יותר) האפשריים מבחינה לשונית, ושניהם מגשימים את תכלית הדין כפי שמבין אותה הפרשן, יבחר הפרשן בפירוש התכליתי... 'המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין', והבחירה היא נורמטיבית כלפי 'נאשם היפותטי' שעליו מוטלת אחריות לפי אותו דין' (הדגשה במקור - א"ר). אם נסב את האמור אל ענייננו, הפרשנות התכליתית מורה לנתיב שבו הילכנו". (שם, פסקה 14). אמור מעתה, האישום בהלבנת הון מופנה כלפי מלביני ההון עצמם כרובד הראשון, וכלפי מפקידי הכספים אצל התאגיד הבנקאי, דהיינו נותני שירותי המטבע, ברובד השני. ואילו לגבי התאגיד הבנקאי, הנמצא ברובד השלישי, נגדו יינקטו הליכי עיצום כספי, בהתאם לחומרת אי הדיווח או סוגה, כמפורט הן בסעיף 7 לחוק והן במדרג שבתוספת לצו הבנקאי. 30.בת"פ (מחוזי ת"א) 40083/07 מדינת ישראל נ' חג'אמי רמי, תק-מח 2007(3), 11591, מחיל כב' השופט ע' מודריק את הפרשנות הנ"ל אף לגבי נותני שירותי מטבע, בציינו: "החובות לפי הצו בדבר נותני שירותי מטבע חלות על "נותני שירותי מטבע". ההגדרה של מושג זה בחוק איסור הלבנת הון היא "מי שחלה עליו חובת רישום כאמור בסעיף 11ג [לחוק]". חובת הרישום לפי סעיף 11ג לחוק חלה על "כל מי שעיסוקו במתן [שרותי מטבע] ... המפורטים להלן...". נמצא שעל הנאשם כמי שלפי טענת כתב האישום עסק במתן שירותי מטבע, חלה חובת רישום. כיוון שחלה עליו חובת רישום חלות עליו גם החובות לפי צו נותני שירותי מטבע. אכן, הצו אינו נוקב בסנקציה וייתכן שהפרת החובות הללו מאפשרת רק הטלת "עיצום כספי" לפי חוק איסור הלבנת הון. אולם, כאמור, הנאשם אינו מואשם בהפרת חובות הזיהוי, אלא ההפרה משמשת כרקע עובדתי הניצב בבסיס כתב האישום. אינני יודע מהי תכליתו של התיאור העובדתי הזה (שאיננו משמש כשלעצמו כבסיס לעבירה טיפוסית). ייתכן שהתיאור מיועד להראות שהיעדר הרישום איננו עניין פורמאלי בלבד אלא שהנאשם קיים פעילות מעשית של נותן שירותי מטבע שאינן מקיימת את חובות הצו. מבחינה זו אין האישום פגום ואין הוא פסול. " [ההדגשה אינה במקור - י.ש] (שם, ע' 11594). יודגש כי אף בהחלטה הנ"ל מדובר בדיון בטענות מקדמיות, ומכל מקום איני צריך להכריע בשאלה שהוצבה שם על המדוכה, בקשר עם הטלת כספי על חלפן כספים. סבירות 31.טעם נוסף המביא למסקנה כי יש להחיל הוראת סעיף 3(ב) לחוק על המעגל האמצעי בלבד, דהיינו המעגל הבא בקשר ישיר עם מלביני ההון, הינו עקרון ההלימה. כאמור לעיל, לולא לשונה העמומה של הוראת החוק הנדונה ברורה היתה כוונת המחוקק, אולם כאשר בוחנים אנו את מותת כנפיה של הוראת דין פלילי, אשר לוקה בעמימות, הרי שחזקה על המחוקק שהתכוון לקבוע הוראה סבירה. לזאת יש להוסיף, כי הוראת חוק אשר עניינה בחינת הפעלת שיקול הדעת הנמסר לפקיד הבנקאי מכוח הצו, אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם עבירות מוחלטות. במילים אחרות, האם סביר שבגין אי-דיווח פנימי, הנתון לשיקול דעתו של הפקיד הבנקאי, אשר אינו מוטל על העובד כחובה חוקית אלא על התאגיד הבנקאי, יהא הוא צפוי ל-10 שנות מאסר? לעניין הלימת העונש לעבירה, נאמר בספרו של ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', תשמ"ד - 1984, "לכל עבירה עונש בצידה ההולם את חומרתה" (שם, ע' 45), או במילים אחרות חזקה היא שתכליתו של חוק הינה להגשים תוצאות סבירות. כב' השופט א' ויתקון מציין בע"פ 330/73 מרגריטה אליאסף נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 212, כדלקמן: "ודאי הוא שחובתו הראשונית של הפרשן היא לרדת לסוף דעתו וכוונתו של המחוקק, אך בעשותנו כך רשאים וחייבים אנו להעמיד את המחוקק בחזקתו שהתכוון לדבר סביר". (שם, 219). בחינת הסבירות של הוראת החוק אינה מוגבלת להליך האזרחי, אלא הינה עקרון יסוד בשיטת המשפט. עקרון זה נדון אף בדברי כב' השופטת ט' שטרסברג-X בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פנחס פרשט, פ"ד לט (3) 1, כדלקמן: "הביטוי "בלתי סביר" איננו זר בחקיקה האזרחית ואף לא בחקיקה הפלילית. בית המשפט נדרש למלאו תוכן על-פי שיקולים ראויים לכל עניין ונושא. " ... גם בעניינים פליליים .... נדרשים בתי-המשפט לפסוק מהי התנהגות ,סבירה' או ,בלתי סבירה', והסבירות היא שאלה מעורבת של משפט ועובדה התלויה, בדרך כלל, בנסיבות המיוחדות אשר בהן היא מתעוררת" (השופט ח' X בבג"צ 295/65 הנ"ל, בעמ' 322)." (שם, ע' 6). בהמשך לדבריה אלו, הוסיפה כי הפרשנות הראויה להוראת חוק הינה הפרשנות המקיימת. אלו דבריה: "טוען בא-כוח חברת החשמל, כי יש לפרש את החוק בצורה דווקנית לטובת הנאשם; על כך יושב לו, כי הכלל הבסיסי הוא, שנורמה פלילית, כמו כל נורמה אחרת, אין לפרש לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא בדרך שתקיים את כוונחו של המחוקק ותגשים את מטרת החקיקה (ע"פ 288/81 קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 617; ע"פ 624/81 וינטראוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 376, בעמ' 382; ע"פ 881 ,787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לה (4) 421, בעמ' 427)." (שם, ע' 7). עקרון הפרשנות המקיימת, נקבע אף הוא הן בדין האזרחי והן בדין הפלילי. כך נקבע בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה - מר אריאל שרון, תק-על 2003(3), 1982: "כמותו של כלל זה הוא הכלל המשפטי הכלוא בביטוי - ut res magis valeat quam pereat יחיה הדבר ואל ימות, דהיינו: אם ניתן לפרש טקסט המכיל נורמה משפטית בשני אופנים, נבכר את הפירוש המקיים את הנורמה על פני הפירוש שיביא לאובדנה." (שם, עמ' 2047). האם גילה המחוקק דעתו כי העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) הינה עבירה חמורה ביותר השווה בערכה לעבירת הלבנת ההון (סעיף 3(א) לחוק), לפגיעה בביטחון המדינה (סעיף 112(ב) לחוק העונשין), מסירת מידע לאויב (סעיף 111 לחוק העונשין), עבירת הסרסרות בנסיבות מחמירות (סעיף 203 לחוק העונשין), עבירת החטיפה (סעיף 369 לחוק העונשין) ועוד. לאור עקרון ההלימה, הרי לא סביר להעמיד כל אדם "אשר יהא", ובוודאי פקיד הבנק אשר בידו שיקול הדעת לבחון האם מדובר בפעולה בלתי רגילה אם לאו, בסכנת הרשעה בעבירה זו שעונש של 10 שנות מאסר בצידה. לאור עמימות הוראת החוק, מביא אפוא עקרון הסבירות, אף הוא, למסקנה כי עבירת מניעת הדיווח יועדה לגורמים השייכים למעגל האמצעי או לגורמים חיצוניים למערכת הבנקאית הבאים בשעריה במטרה למנוע ממנה לקיים את חובותיה. וחזרה אל פעולת פקיד הבנק - כך למשל, האם סביר שבגין אי דיווח על: "ריבוי זיכויים מהוראת קבע לחשבון בלא סיבה נראית לעין" (פריט 21, בתוספת השניה לצו הבנקאי), ובמיוחד כשהדבר נתון לשיקול דעת הפקיד, יהא צפוי עובד בנק ל-10 שנות מאסר? 32.משנותנים להוראת סעיף 3(ב) לחוק פירוש מחמיר (תחולתה כלפי כל אדם כשעונש של 10 שנות מאסר קבוע בצידה), ראוי להפנות לסעיף 262 לחוק העונשין, שעניינו עבירת אי מניעת פשע, לה נקבע עונש נמוך פי חמישה, הקובע: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. סוגיה זו עלתה בזמנו בהקשר עם סעיף 33 לפקודת החוק הפלילי, 1936, קודמו של סעיף 262 הנ"ל. כב' השופט ח' X (בדעת מיעוט), מציין: "אקדים ואחווה דעתי שאין סעיף 33 בא לחייב אדם בהלשנה: מי שיודע על חברו שגנב וגזלן ושודד הוא, אינו חייב לרוץ למשטרה ולמסור לה ידיעתו, אף אם על-ידי מעצרו ("המונע") של חברו ניתן למנוע כל מיני מעשים של גניבה ושוד, או אף אם המשטרה תוכל באמצעים אחרים למנוע בעדו מלהוציא זממיו מן הכוח אל הפועל. על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם; ואם כי צמחה שנאה זו על רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות. ולענין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש. באנגליה גופא, שממנה ירשנו את הוראת סעיף 33 הנ"ל, כבר אמר בר-סמכא גדול לפני כמאה שנים שהעבירה היא מיושנת ואבד עליה הכלח minal Law, Vol. 2, p. -Stephen, History of Cri 238, ובארצות-הברית של אמריקה סירבו להכיר עוד בעבירה זו ולהעניש עליה (U.S. V. WORCESTER; 190 F.SUPP.P.548 AT P.565-66, (1960))" (ע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 714, עמ' 718). בע"פ 5204/07 עלי אבוסמור נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 3504 (3.9.2007), דן לאחרונה בית המשפט העליון בעבירה זו וזיכה את המערער שהורשע בה. באשר להצדקות להטלת החובה נשוא העבירה על האזרח הפשוט, מציינת כב' השופטת ע' ארבל (בהסכמת כב' השופט ע' פוגלמן כנגד דעתו של כב' השופט א' רובינשטיין בדעת מיעוט (שאימץ את עמדת הרוב בפרשת פלוני הנ"ל)), כך: "ההצדקות המרכזיות להטלת חובה על האזרח למנוע פשע הינן מניעת סכנה לערכים מוגנים בסיסיים בחברה, כגון ערך חיי אדם, ולצד זה שמירה על תחושת הביטחון של הפרטים בחברה, כאשר מנגד הפגיעה בחירות הפרט כתוצאה מהטלת חובה זו היא על פניה מזערית (גור-אריה, בעמ' 368-369). קיומה של חובה מעין זו מסייעת למשטרה בתפקידה באכיפת החוק ובמניעת פשעים, ובכך אף לחברה בכללותה, שהרי לא ניתן לצפות מהמשטרה לדעת על כל פשע העומד להתבצע, ולשם כך היא זקוקה לעזרת הציבור. יש הסוברים כי חובתו של היחיד נגזרת מן האמנה החברתית של חיים יחדיו בחברה (עניין הר-שפי, בעמ' 750). עוד נימוק להחלת חובה זו היא יצירת מעין "ביטוח הדדי" של האזרחים אלה כלפי אלה, כך שמדובר באינטרס של כל פרט בחברה (ראו X קרמניצר "החובה להלשין או החובה לדווח - על העברה של אי-מניעת פשע" המשפט 20 בעמ' 26, 28 (יוני 2005) (להלן: קרמניצר))." (שם, ע' 3507). ובהמשך: "לדעתי, כאמור, כאשר בא בית המשפט לבחון האם להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע, עליו לאתר את ההצדקות להחלתה של עבירה זו על המקרה הנידון, לצד הקשיים המתעוררים כתוצאה מכך, ולאזן ביניהם. לטעמי, גמישותו של המונח "אמצעים סבירים" המופיע בנוסח העבירה, מאפשרת להימנע מהרשעה בעבירה של אי מניעת פשע במקרים בהם הקשיים ביישומה של העבירה גוברים על ההצדקות להחלתה. כך למשל, ניתן לומר כי לא קיימים אמצעים סבירים למניעת פשע מבחינתו של אדם היודע שבנו עומד לבצע עבירת רכוש כלשהי מסוג פשע. האיזון בין השיקולים בעניין זה מביא למסקנה כי לא קיים בסיטואציה כזו אמצעי סביר למניעת הפשע ככל האמור באותו אדם, דוגמת אביו של הזומם." (שם, ע' 3509). על דבריה אלו חזרה כב' השופטת ע' ארבל (בהסכמת כב' השופטת א' פרוקצ'יה וכב' השופט י' אלון) בע"פ 2617/05 פרץ דהאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 71 (7.1.08), והוסיפה: "ניסוחה של העבירה בחוק הישראלי הוא רחב ביותר, יש האומרים רחב יתר על המידה, ומאפשר החלתה על סיטואציות רבות. ניתנת היא להחלה גם על סיטואציות שיש מי שיסבור שאין זה מוצדק להחילה עליהן, במיוחד כאשר מדובר בפשעים שאינם מן החמורים. כפי שציינתי בהזדמנויות קודמות, לטעמי הקשיים העולים מיישומה של העבירה אינם מאיינים את ההצדקות לקיומה, אלא אך מצריכים יישום המודע לקשיים ומתחשב בהם (ראו למשל: עניין אבוסמור, בפסקה 15). כאשר בא בית המשפט לבחון האם להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע עליו לאתר את ההצדקות להחלתה של העבירה על המקרה הנדון אל מול הקשיים המתעוררים כתוצאה מכך, ולאזן ביניהם." (שם, פסקה 13). וראויים אף דברי כב' השופט י' אלון, אשר הוסיף על פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל, כדלקמן: "הניסוח המאוד רחב של הוראת סעיף 262 והיותה עבירת מחדל אשר התוצאה אינה אחד ממרכיבה, מחייבת בחינה מדוקדקת ואמות מידה והוכחה מוקפדות של מרכיבי ה"ידיעה" (של הנאשם) ושל "הזמם" (של האדם האחר) - בטרם יואשם אדם, ולימים יורשע, בעבירה זו של אי מניעת פשע. הקפדה זו נדרשת ביותר. בלעדיה חלילה עלולה לגלוש המאטריה המורחבת של הוראת סעיף זה לתחומי מחשבות והשערות שבין האדם לבין עצמו בתחומים שהנורמה העונשית אינה אמורה כלל לחול עליהם בחברה דמוקרטית." (שם, ע' 78). שתי עבירות אלה, כפי שמציין בית המשפט כאמור לעיל, באות להגן על ערכים מוגנים בסיסיים בחברה, אולם בצידה של העבירה של אי מניעת פשע, עונש של שנתיים מאסר, ואילו אם נקבל את דעת המאשימה, כי יש להרשיע בנקאי העובר על עבירה של מניעת דיווח, על דרך המחדל, יהא הוא צפוי לעונש של 10 שנות מאסר. סיכום ביניים לעניין סעיף 3(ב) לחוק 33.מן המקובץ עולה, כי כאשר לשון החוק עמומה היא, ומדובר בחובה אשר נתונה היא לשיקול דעת, דעתי היא שיש לפרש את סעיף 3(ב) כמתייחס לרובד השני (נותני שירותי המטבע), וכן כי אין להחיל את העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק על תאגיד בנקאי או על פקיד הבנק. זאת ועוד, המחוקק גילה דעתו כי התאגיד הבנקאי ועובדו חד הם, לעניין אחריות הבנק על עובדיו. כך נקבע בסעיף 14 לחוק. סעיף זה אף מגדיל וקובע כי על אי העברת הדיווח על ידי התאגיד לא תוטל סנקציה פלילית כי אם סנקציה אזרחית במהותה - העיצום הכספי. בבוא המחוקק לקבוע את האחריות השילוחית הנ"ל, שם הוא לנגד עיניו את היכולת של התאגיד להדריך את עובדיו ולוודא כי אלו מקיימים את הוראות החוק. ולא די בכך, המחוקק (בסעיף 8 לחוק) אף קבע כי תאגיד בנקאי ימנה אחראי מיוחד לצורך הטמעתו וקיומו של החוק, החייב להעביר את הדיווח בכתב, ובכך גילה דעתו כי התאגיד הינו זה שאחראי על העברת הדיווחים, שאם לא כן מדוע יש צורך באחראי? הרי הפקיד יכול להעביר המידע ישירות למרכז המידע שהוקם? אכן, כנגד פרשנות זו תיתכן פרשנות אחרת, על פיה כל אדם, באשר הוא אדם, אם לא "ילשין" על זולתו במטרה למנוע מהתאגיד הבנקאי לקיים את חובתו, הרי שניתן יהיה להרשיעו בעבירה זו. למה הדבר דומה, לפלוני, אדם מן היישוב, אשר עומד בתור בבנק ושומע כי ראובן מבקש משמעון כי הם יחלקו את סכום הכסף אשר נמצא באמתחתו (העולה על הסכום הנקוב בדין), ולא יפקידוהו בחדא שעתא. פלוני, המוחזק כיודע את הדין, יודע על חובתו של הבנק לדווח על הפקדה מעבר לסכום מסויים, ומטעמיו הוא, מעלים עינו ממידע זה. לו נקבע כי "המוסר מידע כוזב" הינו כל אדם אשר נמנע ממסירת מידע נכון (מעשה= מחדל) הרי שפלוני צפוי לבלות את העשור הבא בחייו מאחורי סורג ובריח. קושי זה היה אף מנת חלקה של השופטת ברלינר בפרשת מאיר X, אשר בה, כאמור, נדון עניינו של נותן שירותים פיננסיים, וכך כתבה: "צומת העברת הכספים בו מצוי נותן שירותי המטבע פותחת בפניו דרכים רבות יותר להפוך למלבין הון מאשר בפני האזרח "הפשוט", שאיננו מעניק שירותים פיננסיים לפרנסתו. אין כל היגיון בכך שאזרח כזה יהיה חשוף לסנקציה חמורה יותר מזו שלה חשוף מי שנמצא בצומת ועובר בו מדי יום." (שם, ע' 818). כאמור, כאשר נוצרת התנגשות בין שתי פרשנויות אפשריות בדין הפלילי, קובע סעיף 34כא לחוק העונשין כי הפרשנות אשר תחול הינה הפרשנות המקלה עם הנאשם. 34.כפי שפורט בהרחבה, לשונה של הוראת החוק בעניין עבירת מניעת הדיווח (סעיף 3(ב) לחוק) הינה עמומה, וקביעה כי מדובר בפעולה בלתי רגילה הינה קביעה שבשיקול דעת, זאת בניגוד ליתר הוראות החוק אשר פורטו בהרחבה, בין בחוק ובין בתקנות ובצווים אשר נתקנו על פיו. בהינתן שהוראת החוק עמומה היא, בבוא בית המשפט להחיל הוראת דין פלילי במקרה שנדון לפניו, יבחן הוא אותה לאור עקרון החוקיות. במקרה כגון זה תבחן הוראת החוק לאור תכליתה, ובין היתר תיבחן לאור סעיף 34כא לחוק העונשין ולאור עקרון ההלימה וסבירותה של הוראת החוק. במקרה דנן, כפי שדנתי לעיל בהרחבה, דעתי היא כי עמימותה של עבירת מניעת הדיווח, הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק, יחד עם היות בדיווח הסובייקטיבי עניין שבשיקול דעת, מביאה למסקנה כי אין להחילה על כל אדם ויש לקבוע כי היא אינה חלה על התאגיד הבנקאי או על פקידי התאגיד הבנקאי. די בכך בכדי לזכות את הנאשם המעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום דנן, בהעדר אשמה. הסוגיה השניה - אי-התקיימות יסודות העבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק 35.לאחר זאת, לו הפרשנות לחוק אינה כפי שקבעתי לעיל, הרי שיש לזכות את הנאשם עקב אי התקיימות יסודות העבירה. בכך אדון עתה. יסודות עבירת מניעת הדיווח 36.כמפורט בראשית הכרעת דין זו, נאשם 6 מואשם בביצוע עבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק בצירוף סעיף 7 לחוק, וסעיפים 8 ו-9 לצו הבנקאי. משמע, הוא מואשם במניעת דיווח, הנדרש על פי סעיף 7 לחוק ומוסדר בסעיפים 8 ו-9 לצו הבנקאי. סעיף 8 לצו הבנקאי עוסק בעיקרו בדיווחים האובייקטיביים, וסעיף 9 לצו הבנקאי עוסק בדיווחים הסובייקטיביים (ודוק, החוק והצו הבנקאי, אינם נוקטים במינוח דיווח אובייקטיבי או במינוח דיווח סובייקטיבי). היסודות העובדתיים של סעיף 3(ב) הינם 'העושה/ המוסר' ו-'פעולה ברכוש/ מידע כוזב'. העושה או המוסר - באשר לכך נקבע כי מחדל הינו בגדר מעשה, כך שאי-מסירה הינה בגדר מסירה. פעולה ברכוש או מידע כוזב - על מנת שתיעשה פעולה או יימסר מידע, על העושה או המוסר להיות בעל היכולת, משמע עליו להיות בעל הזכות או היכולת לפעול ברכוש או להיות בעל המידע. השאלה אפוא הינה, האם היה בידי נאשם על פי סעיף 3(ב) לחוק, שהינו פקיד של תאגיד בנקאי, מידע אשר אותו נדרש הוא להעביר? ואם כן - האם העבירו? היסוד הנפשי הינו במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון. באם התשובה לשאלה העובדתית הינה חיובית, המידע אשר חובה להעבירו היה בידי הנאשם, נשאלת השאלה האם אי העברת המידע, הדיווח הפנימי, הינו במטרה למנוע מהבנק לעמוד בחובת הדיווח. לשם כך יש לבחון, בין היתר, את מודעותו של הנאשם להוראות החוק, התקנות והצווים, משום שאם לא היה מודע להן ברי כי לא פעל על מנת לסכלן ("במטרה"). בנוסף, לו ייקבע כי היה מודע להוראות אלו, על המאשימה להוכיח כי פעל במטרה לסכלן. דיון ביסוד העובדתי 37.במקרה דנן, היסוד העובדתי הינו מניעת האפשרות לקיים את חובת הדיווח הקבועה בסעיף 7 לחוק. כפי שפורט לעיל, בפרשת מאיר X נקבע כי מעשה כולל אף מחדל, על כן די בהוכחת העובדה כי בידי הנאשם היה מידע אשר חייב בדיווח והוא לא העביר דיווח פנימי בבנק לאחראי על קיומו של חוק איסור הלבנת הון. אשוב ואדגיש, כי אי-הדיווח לכשעצמו אינו מקיים את כל יסודות העבירה, אלא יהיה עליי לבחון האם מתקיים היסוד הנפשי של הדיבור: "במטרה". על מנת לקבוע כי הנאשם לא העביר דיווח פנימי לממונים, יש להוכיח את ידיעתו באשר לפרטים הדורשים דיווח. ה שעצם היותו מנהל סניף מביאה בהכרח למסקנה כי המידע היה ברשותו אינה מקובלת עליי. כפי שיצויין בהמשך, הוכח שאף מרבית הפעולות החריגות אינן דורשות אישור מנהל סניף אלא די באישור סגן מנהל הסניף, וכי עיקר החשיפה של מנהל הסניף הינה ביחס ללקוחות עסקיים או לחשבונות אובליגנטים, ולא חשבונות פרטיים שאין בהם צורך בביטחונות, כמו חשבון אסולין. ראשית יש לחזור ולציין מהן הפעולות אשר דורשות דיווח במקרה דנן. סעיף 8 לצו הבנקאי קובע חובת דיווח לפי גודל הפעולה. להלן הפעולות הדורשות דיווח הרלוונטיות לענייננו: "(א) תאגיד בנקאי ידווח לרשות המוסמכת על הפעולות כמפורט להלן: (1) פעולה של הפקדה בחשבון או משיכה ממנו של מזומנים, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ, בסכום שווה ערך ל-50,000 שקלים חדשים לפחות; ... (3) פעולה של החלפת שטרות ומעות במזומן, לרבות המרה, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ, בסכום שווה ערך ל-50,000 שקלים חדשים לפחות;" סעיף 9 לצו הבנקאי קובע חובת דיווח על פעולות בלתי רגילות - חובת הדיווח הסובייקטיבי, כאשר סעיף 9(ב) מפנה לתוספת השניה לצו הבנקאי אשר בין יתר 22 הפעולות המנויות שם, מופיעות הפעולות הבאות: "1. פעילות שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח שנקבעה בסעיף 8; 2. נראה שבעל החשבון מנהל את החשבון בעבור אחר, בלי שהצהיר על כך; ... 6. פעילות הנראית כחסרת היגיון עסקי או כלכלי, בהתייחס לסוג החשבון או לדרכי התנהגותו של הלקוח; 7. פעולה בחשבון, בהיקף מהותי, באמצעות מיופה כוח, שאינו רשום בחשבון כמורשה חתימה; ... 10. הפעולה בחשבון בלתי אופיינית לבעל החשבון או לסוג החשבון, בלא סיבה נראית לעין; 11. היקף פעולות יוצא דופן או שינוי משמעותי ביתרת חשבון, בלא סיבה נראית לעין; 12. מספר פעולות בחשבון לאותו יעד או מאותו מקור, בלא סיבה נראית לעין; 13. הפקדות מרובות, בלא סיבה נראית לעין, על ידי אדם שאינו בעל החשבון או מורשה החתימה. ..." גם כאן, אשוב ואדגיש כי ענייננו בדיווח סובייקטיבי - הקביעה האם מדובר בפעולה בלתי רגילה הינה קביעה שבשיקול דעת!! עתה אבחן האם הנאשם ידע על הפעולות הדורשות דיווח בחשבונו של אסולין והאם העביר דיווח על כך. ידיעת הנאשם באשר לפעולות בחשבון אסולין 38.המאשימה טוענת שנאשם 6 הודה בחקירתו בפה מלא כי ידע בזמן אמת, שX X (נאשם 4) הוא זה שעושה שימוש בחשבון ע"ש אילן אסולין לטובת עצמו ולטובת עסקיו כחלפן. לדבריה, בחקירתו הראשונה במשטרה נשאל הנאשם, "למה משמש חשבונו של אסולין?" ותשובתו הייתה: "ייתכן מאוד לפעילות של X X". (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג. 3 ש.23-24). המאשימה מפנה להמשך הודעתו, שם אמר לגבי X X, שהוא: "חלפן כספים ויש לו דלפק המרה". (ת/637 הודעה מיום 17.12.03 ג' 1 19-20). בהמשך של אותה חקירה כששאלו אותו לידיעתו ביחס לסך הכספים שמתגלגלים בחשבון, הוא ענה: "לדעתי כמה עשרות אלפי שקלים כל יום או כל יומיים." (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג. 4 ש.30-31). כאשר נשאל הנאשם על ידי החוקרת האם החשבון של אילן אסולין איננו חשבון של שוק אפור, ענה כך: "הפעילות לדעתי בחשבון של אסולין היא המרת מטבע." (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג.6 ש.32-33). מיד בהמשך שאלה אותו החוקרת אם הוא יודע מה אילן אסולין עושה, והנאשם ענה: "כאשר אילן פתח את החשבון למיטב זכרוני הוא היה מנהל מכירות של איזו חברה. אני לא יודע אם הוא שינה מקצוע." (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג.6 ש.37-38). לטענת המאשימה, גרסה זו הינה האמת, וגרסאותיו המאוחרות אינן כך. לדבריה, הנאשם לא נתן הסבר מניח את הדעת לשינוי אשר חל בגרסתו. טרם אבחן את גרסאותיו המאוחרות של הנאשם, כלשון המאשימה, אציין כי עיון במלוא דבריו של הנאשם בחקירה הראשונה (ת/637), מעלה תמונה שונה במקצת. כך באשר לידיעה כללית של מנהל סניף באשר לעסקי לקוחות הסניף: "ש. האם מחובתך בתור מנהל בנק לברר במה בדיוק מתעסקים הלקוחות שלך מאין מגיעים הכספים? ת. הסניף אמור לבדוק ולדעת." (שם, ג.1, ש.49) באשר למבצע הפעילות בחשבון אסולין, אמר הנאשם בחקירה כי הוא יודע שX X פועל בחשבון אולם ייתכן וגם אסולין פועל בו: "אח"כ קיבל X X ייפוי כוח לעסוק בחשבון בשנת 2001 ומאז ועד עתה פועל בחשבון X X. ייתכן ואסולין פועל בחשבון לי אין אינדיקציה לכך". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ג.2. ש. 19) דברים ברורים אמר אף באשר לסוג החשבונות לגביהם מקבל מנהל הסניף דיווח. אלו דבריו: "ש. מאיזה סכום שנכנס ויוצא מהחשבון אתה מתערב או מקבל דיווח עליו? ת. בחשבון שהוא לא אובליגנט (מערכת שבה נמצאים כל הלקוחות עם ערבויות מעל 100,000 ₪), לא מגיע אליי בכל מקרה." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ש. 32). תשובת הנאשם באשר לכתובתו של אסולין מהווה ראשית ראיה לגרסתו (שתפורט להלן) בדבר הצגת המסמכים טרם החקירה. כאשר נשאל "מי גר ברח' הארבעה 24/20?" ענה כך: "לפי צילום ת.ז. שבחשבון זו הכתובת של אילן אסולין במועד פתיחת החשבון." (שם, ש. 56). משמע, כי בניגוד לטענת המאשימה, שכל המסמכים אשר הוצגו לו בחקירתו מצויינים בגוף החקירה, הוצגו לנאשם מסמכים אשר הצגתם אינה מתועדת בחקירה זו. אין מנוס ממסקנה זו מאחר שקשה לומר כי הנאשם שמר במגירת שולחנו צילום ת.ז. של אסולין משנת 2000(!), מועד פתיחת החשבון. 39.לאור האמור, דבריו בחקירתו מיום 17.2.2004, אינם מהווים גרסה חדשה. שם טען הנאשם כי הוא לא ידע מי מנהל את חשבון אסולין בפועל ואין הוא יודע למי שייכים הכספים אשר בחשבון זה. כך לשון ההודעות: ש. "האם עובדה שX הוא מיופה כוח מבטלת את חובתך לדווח על כך שחשבון משמש רק את X X וירון X ולא את בעל החשבון, אילן אסולין?" ת. "אני לא יכול לדעת את מי החשבון משמש". (ת/665 הודעה מיום 2.3.04 - 17:51, ג.4 ש. 86-88). ובהודעה שסומנה ת/648: "לא ידוע לי האם היה נהנה לחשבון זה." (שם, ג.1 ש. 18) ובהמשך: "לא יודע למי שייכים הכספים המתנהלים בחשבון אסולין." (שם, ג.2 ש. 29-30) כאשר ניתנה לנאשם האפשרות להסביר את השוני, לכאורה, בגרסאות, כך עשה, ואני נותן אמון בהסברו זה. בחקירתו הראשית ניתנה לנאשם האפשרות להסביר את היקף ידיעתו באשר לחשבון אסולין והיקף הפעילות בו. אביא דבריו במלואם: " ש: טוב. עכשיו בוא נדבר קצת על החשבון של אילן אסולין. אתה מוכן לתאר לנו את מה אתה ידעת על החשבון של אילן אסולין עד לחקירה הראשונה שלך במשטרה. ת: אני ידעתי שקיים חשבון של אילן אסולין, זכרתי כלומר למיטב זיכרוני אז בתקופה הזו שהם פתחו את החשבון כדי לצאת, כלומר אילן אסולין פתח את החשבון כדי לצאת לאיזה מכרז משותף, מכרז של מפעל הפיס, ומי שהביא אותו אליי זה אבא של X X, זה לגיטימי טבעי, ש: לא, X X, אבא של ירון לא אבא של X X. ת: לא, לא, X X שהוא בעצם חותנו או חמו אותו דבר של אילן אסולין, זה טבעי לגיטימי שלקוח מביא לקוח, לקוח מביא קרובים שלו, לקוח מביא, חבר מביא חבר לבנק ולעבוד על פעילות. ש: או.קי., ת: הוא שם שם את הביטחונות ודיברנו על התנאים, לא זוכר בדיוק כרגע מה היו התנאים, והבנתי בסוף שהם לא זכו במרכז, וזה הכל. אני יודע שבשלב מסוים X X כלומר אילן אסולין נתן לX X ייפוי כוח, וזהו. עכשיו חשבון כזה של אילן אסולין הוא לא חשבון אשראי, הוא לא חשבון אבליגן, זה לא חשבון שמצריך ממני מנהל הסניף התייחסות, אני לא רואה את כל הצ'קים שעוברים לחשבון, אני נמצא בקומה למעלה, יש לי פה אפילו תמונות אם כבוד השופט רוצה לראות, אני, ש: בוא תתאר איך נראה הסניף ברשות, ת: הסניף הוא בעצם הסניף הוא שתי קומות, שלוש קומות בעצם, למטה קומת מרתף ומחסנים וחסין וכל מה שקשור, למטה זה עובר ושב, עובר ושב וטל"ר ואשראי עסקי, ולמעלה אני יושב, השקעות ומטבע חוץ. למטה מורשה החתימה זה היה הסגן שלי זאב שהוא היה אחראי על הקופות על הטל"רים על כל מה שקשור לעניין ושם בעצם כל ההפקדות מתבצעות, כל הפעילות הפרונטלית מול הלקוחות השותפים, הפקדות משיכות מתבצע למטה. ולי אין קשר יום יומי עם הדבר הזה כי אני נמצא למעלה, עיקר העיסוק שלי זה לקוחות גדולים אובליגנטים, ש: שאתה אומר אובליגנטים בוא תסביר, ת: אובליגנטים, ש: לקוחות שצורכים אשראי, ת: לקוחות שיש להם חבות בחשבון, ש: שצורכים אשראי, נותנים ביטחונות, שצריך לפקח ולראות שהאשראי לא חורג, ת: לקוחות שצורכים אשראי ונותנים ביטחונות מעל מאה אלף שקל וזה לא היה מקרה בדבר הזה ולא הצלחתי, כלומר, ש: והחשבון של אסולין לא היה כזה. ת: מבחינתי בקטע הזה לא היה כזה. לא הצטרך את ההתערבות שלי. שיכול להיות שמידי פעם ראיתי פה צ'ק שם צ'ק, אולי במקרה בא לידיעתי משהו, אז לא, לא, לא הצטרכתי לבדוק מה קורה בחשבון, לא הצטרכתי לראות את המחזורים שבחשבון, לא היה לי שום כלי לראות, ש: או.קי., ת: פעילות בחשבון." (פרו', 2.9.07, ע' 7-8). הנאשם אף הסביר כיצד נודעו לו הפרטים אשר מסר בחקירתו הראשונה. אלה דבריו: "לפני שהתחילו עם החקירה הפורמאלית אמרו לי, הראו לי את כל מה שהיה בחשבון, הראו לי את הצ'קים, של מי החתימה הזו של החתימה כאן, הראו לי את כל הסדרה של הצ'קים. כלומר רק אז שבאתי לפני החקירה, זה היה קדם החקירה, לדעתי משהו כמו רבע שעה עשרים דקות, הראו לי את כל הדברים הראו לי את הפתיחת חשבון, הראו לי את הייפוי כוח, הראו לי את כל הצ'קים שיצאו בחשבון, שאלו אותי מי חתם פה מי לא חתם פה, ובקטע הזה התחלתי לראות את ההיקפים של, של המשיכות בחשבון הזה, משיכות והפקדות, משיכות בחשבון הזה." (שם, ע' 9). מעיון בגרסתו בחקירה הראשונה, עולה כי הנאשם ידע על נסיבות פתיחתו של חשבון אסולין, אולם גם ידע כי אסולין ניסה לפנות לדרך מקצועית חדשה, ולשם כך פתח את החשבון. דברים אלו עולים מדברי הנאשם שם, בהם אמר כי אסולין היה מנהל מכירות אולם הוא אינו יודע אם "שינה מקצוע" (ראו ציטוט מלא לעיל). יצויין שדברי הנאשם בדבר שינוי המקצוע של אסולין, נתמכו בדברי ירון X (נאשם 1), אשר העיד, מטעם המאשימה, כך: "ש. מי זה אילן אסולין? ת. גיסי. ש. מה הקשר, היה לך איזשהו קשר עבודה איתו? ת. עם אילן? בהתחלה היה לי איזשהו קשר איתו לגבי הנושא של המכרז במפעל הפיס שהוא פשוט מאוד התחיל עם כל מיני תכניות עסקיות והוא בנה והוא עבד באיזשהו מקום עבודה. בסביבות שנת 2000 הוא עזב את מקום העבודה ואז הוא חשב על כמה רעיונות מסוימים, זה היה הקשר שהיה לי." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (פרו', 25.7.07, ע' 88). הנאשם עצמו דבק בגרסתו, על אף החקירה הנמרצת שניהלה המאשימה. כך העיד: "ת. אבל אני אמרתי לך שראיתי את השקים, הראו לי את כל השקים, הראו לי את כל החבילה, ואז הכול התחבר לי. את יודעת מה זה מסביר? את לוקחת משהו אובייקטיבי ועושה אותו סובייקטיבי, את מצפה שאני אראה את כל מה שאתם ראיתם. החוקרים הכי טובים בדקו את כל החשבון עברו, ולי לא נתנו, חוקרי מס הכנסה בדקו את הכול ומע"מ בדקו את הכול והפרקליטים הכי טובים בדקו את הכול ואותי מצפים ממני שאני אדע את כל מה שבדקתם ואת כל החקירה שעשיתם." (פרו', 6.9.2007, ע' 174). הנאשם גם העיד על חקירה אשר לא מצאה את ביטויה מהודעותיו: "ת .אחרי, סליחה, אחרי חקירה הוא [רו"ח בר-לב - י.ש.] לקח אותי גם למטה, חצי שעה הצידה ואמר לי, אוף דה רקורד, בוא אני אשב איתך, ישב איתי חצי שעה, אמר לי X, אנחנו לא מחפשים אותך, מחפשים את ירון, תשפוך את הכול, אמרתי אין לי מה להגיד, חצי שעה, הוא בר לב לקח אותי למטה, בחדר חקירות. וההוא דודו עמר אומר, תגיד לי מה קורה שם, הוא שואל אותו, מה קורה שם, נו, יש משהו? הוא שואל אותו. אני אומר לו אין לי מה להגיד, אני את כל מה שאני אומר, אין לי מה להסתיר, כל מה שיש לי, אני אומר. משהו נכתב מזה? כלום, בר לב לא ישב ככה שלוש שעות, שעתיים." (שם, ע' 176). הנאשם לא הכחיש שX X היה מיופה כוח בחשבון וביצע בו פעולות, אולם הדגיש כי לא ידע האם חשבון אסולין הינו חלק מקבוצת החשבונות של משפחת X. כך העיד: "ש.אתה יודע אבל - שגם אסולין ישב עם X X, ת. אני יודע שX X, הוא מיופה כוח בחשבון, ש. ואתה גם הודית שאתה יודע שהחשבון הזה - ת. התבצעו שם פעולות על ידי X X, זה מה שאמרתי, ש. ושזה חשבון חלפנות, ושעוברים שם - ת. בדף הבא שאלו אותי שם, אם כבר את ממשיכה, האם זה שייך לקבוצת החשבונות של X ירון או X X, ואמרתי לא ידוע לי, באותה חקירה, ארבע שורות אחרי, זה את לא מקריאה." (שם, ע' 180). ובהמשך שב על גרסתו כי מנהל סניף אינו חשוף לכל החשבונות בסניף: "ש . שואלת למי שייך הכסף בחשבון? ת. איזה כסף? איזה כסף? ש. אתה אמרת - כ.ה. שפירא: הכסף שנכנס ויוצא, זה של אילן X - ת. מאיפה אני יכול לדעת? אני יכול לדעת למי שייך הכסף? יש לי דרך לדעת למי שייך הכסף? אני בכלל יודע, לא ידעתי את היקפי הפעילות בחשבון הזה, מה אני עוקב אחרי החשבון הזה? יש לי מעקב אחרי החשבון הזה? ש. אז איך אתה נתת - ת. יש לי נתונים על החשבון הזה? היום יש דוחות מקבלים דוחות המנהלים, בחשבון הזה יש כל הפעולות האלה, תתייחס אליהם, מה כל הפעולות האלה, היום, בגלל הלבנת הון, אז, שום דבר לא היה, אתה לא רואה כלום, מנהל סניף, אם חשבון הוא לא אובליגנט, לא עולה אליו, הוא לא רואה כלום, לא רואה פעילות, לא רואה מה קורה שמה." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, ע' 183). 40.המאשימה ניסתה לסמוך את מסקנתה בדבר ידיעתו של הנאשם את הנעשה בחשבון אסולין והקשר לירון X, בשיחה שהוקלטה בין הנאשם ובין ירון X (תמליל השיחה סומן ת/1139). במענה לכך שב הנאשם על גרסתו כי ידע שX X הינו מיופה כוח בחשבון אסולין ואף חזר על גרסתו שרק לפני החקירה נודע לו על אופי הפעילות בחשבון. כך העיד: "ש.בדיוק את השאלה שאני שואלת אותך עכשיו, למה אתה נותן לירון פרטים על חשבון של אילן אסולין, למה? אתה לא מכיר את אילן אסולין, אתה לא ראית אותו, אולי פעם, פעמיים אולי ראית אותו. ת.אני לא, הגרסה שאני אומר עכשיו, היא לא שונה מזה, לא אמרתי שום דבר שונה מזה. ש.מר X, הגרסה שלך פה מבהירה דבר אחד, כמו שכולם ידעו בסניף שהחשבון הוא משרת את X X, גם אתה ידעת שהחשבון משרת את X X, לכן אין לך שום בעיה לתת לירון - ת.על סמך מה אני יכול, אני יודע שX X עשה - אני יודע שX X היה לו ייפוי כוח, אני יודע את זה. ש.מה הקשר ל- ת.אבל אם הוא עושה את הפעולות לעצמו או לאילן אסולין, מאיפה אני יכול לדעת? על איזה בסיס אני יכול לדעת? ש.אמרת, חלפנות, ת.מה הקשר? כי ראיתי את השקים שיצאו להם מהחשבון, ש.מה הקשר שראית את השקים? ת.מה זאת אומרת ראיתי את השקים, אני אומר לך שראיתי את כל השקים שיצאו מהחשבון, הם עברו איתי על כל השקים שהגיעו בחשבון, עצמי, אילן אסולין, מי חתם פה, מי לא חתם פה. ש. נו, ת. את רואה שרוב הפעילות שמה, את השקים שהראו לי, הרבה שקים של X X אז אני הנחתי שאם X X מתעסק בחלפנות, אז הוא גם פה עושה את הדבר הזה, מאיפה אני יכול לדעת?" (שם, ע' 188). גרסת הנאשם בחקירותיו ובעדותו, הינה אחידה וקוהרנטית והיא אמינה בעיני. בנוסף, גרסתו אינה עומדת בדד במערכה, אלא דבריו נתמכים בגרסאות עדים נוספים, כפי שיפורט להלן. 41.מדברי עדת התביעה קשאני עולה כי ההפקדות החשבון נעשו על ידי X X (נאשם 4), בדלפקי הטלרים ולא אצל מנהל הסניף. כך העידה: "ש: השאלה הייתה איך את יודעת מי מנהל את החשבון. אנחנו מדברים על חשבון אסולין אני אזכיר לך והשאלה שלי איך את יודעת מי מנהל את החשבון. אמרת לנו שאת לא מכירה את אילן אסולין, ואישרת לנו שאת חושבת שזה X X אביו של ירון שמנהל את החשבון. השאלה היא איך את יודעת. ת: מי שבא להפקיד את השיקים לחשבון, אני לא יודעת מי הוא, מה הוא לחשבון. הוא הפקיד את השיקים לחשבון." (פרו', 26.9.05, ע' 1218). כן העידה כי היא זו אשר ביצעה את ההפקדות בחשבון הנ"ל: "ש: טוב אני רוצה להציג לך מסמך שמסומן ת/687. מסמך הפקדת מזומן לחשבון 708224 בסניף שלומציון של בנק פאגי. החשבון על שם אילן אסולין. את מזהה את סוג המסמך הזה? ת: כן. ש: את יכולה רק להסביר לנו איזה סוג מסמך זה? מה זה מסמך כזה? בתור פקידה בבנק? ת: הפקדת מזומן לחשבון בנק. ש: או קי. עכשיו אני רואה שכתוב כאן שם הפקיד דליה. מה זה אומר? ת: שאני עשיתי את ההפקדה. ש: בסדר. מי מכניס את הפעולות את המספרים לתוך המחשב? ת: אני". (שם, ע' 1219). גם עדת התביעה הינדה הקלמן, אשר שימשה בתפקיד אחראית מדור עובר ושב, העידה כי הפעולות התבצעו הדרך הרגילה ולא באמצעות מנהל הסניף: "ש: כתוב פה אני יודעת שX אבא של ירון מיופה כוח בחשבון ובהם הוא מפקיד ומושך כסף. את מאשרת. ומה שאמרת במשטרה אני מניח שאלה דברים נכונים, אמרת אמת. כן? ת: לא שיקרתי." (פרו', 11.10.05, ע' 1460). באשר לאחריות על המסלקה, העיד עד התביעה זאב גולדמן, כי עד סכום מסוים ניתן האישור על ידי הנהלת חשבונות, ומעבר לכך האישור הינו בסמכות מנהל סניף או סגנו. כך העיד: "ש: מי אחראי בסניף על נושא המסלקה? ת: בדרך כלל בהנהלת חשבונות זה ממוין עד לגובה מסוים של רמה מסוימת של שיקים. ומסכומים מעבר לכך עובר אלי או אל המנהל הסניף. ש: הבנתי או אליך או אליו. ת: כן. ש: אם יש בעיה עם איזה שהוא שיק אז הוא גם כן עובר אליך או אליו? ת: כן. ש: הבנתי. עכשיו לגבי דו"חות אובליגו חריגים גם כן למי זה הולך אליך או אליו? ת: כן. ש: לשניכם? ת: כן. ש: לפי ת: לפי רמות". (פרו', 1.9.05, ע' 81). באשר לחשבונות האמורים העיד X X כי מי שאישר לו את הפקדת השיקים היה בד"כ סגן מנהל הסניף ולא הנאשם. אלה דבריו: "ש: מי היה מאשר את הצ'קים האלה? ת: היה בדרך כלל הסגן, על פי רוב סגן מנהל שם, לא זוכר איך קראו לו. עו"ד מרינסקי: זאב X. ת: זאב. זאב הוא היה מאשר". (פרו', 11.7.07, ע' 30). ראיות נוספות באשר לידיעת הנאשם את הנעשה בחשבון אסולין 42שתי טענות נוספות נטענו על ידי המאשימה בתמיכה לעמדתה, על פי הן הנאשם היה מודע לנעשה בחשבון אסולין. אחת נגעה לתחום עסקאות הפורקס וראיה נוספת היתה החתמת X X על יפוי כוח לחשבון. ודוק, כתב האישום מייחס לנאשם עבירה רק לגבי חשבון אסולין ולא לחשבונות של יתר הנאשמים. כנגד שתי טענות אלו הציג הנאשם גרסת הגנה אשר לא נסתרה על ידי המאשימה, כפי שיפורט להלן. א. עסקאות הפורקס 43.המאשימה טוענת כי הנאשם ייעץ לירון X (נאשם 1) בעסקאות פורקס. מכך מסיקה היא שהנאשם היה מודע היטב לנעשה בחשבונות הנ"ל, וידע כי החשבונות אינם מנוהלים על ידי בעליהם. זו נסמכת על עדותו של גולדמן בחקירה הראשית, אשר העיד כך: "ש. גדול. תגיד לי ירון מה הייתה תדירות המפגשים שלו עם X? עם X? ת הוא היה נכנס כמעט כל יום לסניף. ש. כמעט כל יום. ת. כן. ש. מתי? ת. מתי? ש. בוקר? צהרים? ערב? ת. שעות שונות. ש. שעות שונות. ת. בדרך כלל בצהרים. ש. הבנתי. ומה הם היו עושים בפגישות? ת. זה אני לא יודע. ש. לא יודע. אתה יודע אם X היה מייעץ לו בכל מיני עניינים? ת. אני יודע שX היה לו התמחות טובה בפורקסים. ש. התמחות טובה בפורקסים ת. כן ש. וירון התעסק בפורקסים? ת. כן. ש. הוא נעזר בX? ת. כן. ש. כן. אז X ייעץ לירון בפורקסים זה מה שאתה אומר לי למעשה. ת. כן. אולי גם בדברים אחרים." (פרו', 1.9.05, ע' 108). אלא שמדברים אלו חזר העד בחקירה הנגדית, כדלקמן: "ש: כן. ואני אומר לך שמאחר ולX הייתה התמחות באובליגו של פורקסים. הוא ישב עם ירון X כדי לוודא ולייעץ שנושא האובליגו בכל העסקאות הפורקס יהיה בסדר. ת: כן. ש: הוא לא נתן לו יעוץ איך איזה עסקאות פורקס לעשות. ת: לא לא". (שם, ע' 136). ראיות נוספת לעמדת המאשימה הינן שתי שיחות מוקלטות אשר באחת נשמע הנאשם מדבר בלשון רבים "את המיליון מאה למתי גלגלנו?" (ת/ 653 - שיחה מספר 1009 מתאריך 27/4/03 שעה 14:07 האזנה מספר 436/03), ובשניה אמר "אלה יתחילו להתלבש על החשבונות שלנו, חליאה אלאללה" (ת/1142 - תמליל שיחה של הנאשם וירון מספר 1410 האזנה 436/03). לדבריה, הנאשם לא נתן הסבר סביר לדברים אלו. אין דעתי כדעת המאשימה. אכן הנאשם דיבר בלשון רבים, אולם הסברו מניח את הדעת ומשתלב עם עדויות נוספות. לדבריו, כמנהל הסניף הינו אחראי על מתן האובליגו וקביעת הביטחונות ויחסיו עם ירון X בעניין עסקאות הפורקס היו בעניינים אלו. גרסת הנאשם נסמכה על עדותו הוא, ועל עדויות נוספות, כדלקמן: באשר ליחס הביטחונות להשקעה בעסקאות פורקס העיד מר דוד הורוביץ: "ש: אתה גם יודע אולי מתוקף תפקידך ונסיונך כבנקאי וגם ספציפי בבדיקה, שעסקאות מטבע, עסקאות עתידיות על מטבע מתאפיינות במחזורים מאוד גבוהים בשעה שבפועל כסף שעובר מיד ליד בסוף היום שהעסקאות נסגרות הוא כעשרה אחוז מהמחזור אולי או בגובה איזה משהו שהוא מכונה מארג'ינג שעל סכום העסקה ועליו רק צריך את הבטחונות, אבל העסקה כדי לייצר, ההימור או העסקה העתידית, או עסקאות הפוראקס האלה, נוקבות במחזורים מאוד גדולים על אובליגו בסדר גודל, על בטחונות של עשרה אחוז, ת: בטחונות יותר קטנים, הרבה. ש: הרבה. ב-1 ל-10, זה היחס בערך בשוק? זה לא דווקא לבנק פאג"י זה כל השוק. בנק ישראל זה הוראות. ולכן לקוח שעוסק בתחום הזה באמצעות הסניף הזה או דרך הבנק, לא חשוב, יש לו חשבון בנק והוא עסקאות מטבע עסקאות forwards, מטבע הדברים המחזורים שלו הם גדולים מאוד בגלל אופי העסקאות האלה, ת: נכון. ש: וזה כלול כאן בדוחות אם היו עסקאות כאלה, הם נכללו. ת: אם היו אז נכללו". (פרו', 19.6.05, עמ' 791). וכך העיד הנאשם בנושא זה: "לייעץ, ירון יכול לייעץ לי בפורקס, אני לא ייעצתי לו אף פעם". (פרו', 6.9.07, ע' 168). ובאשר לידיעה על זהות הפועל בחשבון, העיד: "ש: אתה גם אומר בחקירה שלך, שמי שמנהל את עסקאות הפורקס של X X, זה ירון X, הוא עושה חמישים אחוז מהפעילות, נכון? ת: אני לא זוכר, את אומרת לי דברים, אני לא - ש: זה כתוב, זה נשמע לך לא נכון? ת: הוא היה מיופה כוח שם, הוא עשה פעילות". (שם, ע' 155). ובאשר לכך כי המחזור הכספי של ירון X כולל אף את עסקאות הפורקס, והנובע מכך, העיד: "אז הורוביץ אמר את זה בחקירה, שכשהוא אמר מחזור, אז זה כלל בתוכו את הפורקס והפורקס הוא יש שם מינוף". (שם, ע' 157). וכן: "אז הוא אומר בעדות שלו, שנושא של הפורקס, ירון היה פעיל מאוד בפורקס, וכשאומרים פורקס, אם הוא עושה עסקה על מיליון דולר, שבעצם מצריכה ביטחונות של 5% מהדבר הזה, אז הוא לוקח את כל מיליון דולר כמחזור, וזה לא נכון". (שם, שם). אף ירון X עצמו העיד באשר לעסקאות הפורקס אשר נעשו על ידו, ומעדותו עולה כי הקשר עם הנאשם היה על מנת לקבל אישור לבצע עסקת פורקס, ולא ייעוץ: "ת: בהיקפים גבוהים. השאלה היא היקף גבוה בעסקאות פורקס זה לא בהכרח גבוה, כי זה עסקה שהיא ממונפת מאוד אבל ברמת העיקרון הייתי נחשב לשחקן ברמה בינונית בתחום. ש: מול מי עמדת בקשר בנוגע לעסקאות האלה? ת: מה שקורה שיש שתי אפשרויות, או להיות לקוח שהוא לקוח ישיר של חדר העסקאות אבל אז לא היתה לי עדין את הפריבילגיה הזאת, לא יודע משום מה, ולכן הייתי צריך כל עסקה שאני מקבל אני מקבל אישור דרך או שרה שהיא אחראית בנושא המט"ח או מX שהוא מנהל סניף". (פרו', 25.7.07, עמ' 39). ירון X העיד אף באשר לחובה הדווקנית בעניין הביטחונות אשר צריך הלקוח להעמיד לטובת עסקת פורקס. אלה דבריו: "בדרך כלל בעסקאות פורקס אתה צריך שתהיה לך מסגרת של ביטחונות של 10%, עכשיו לי אישרו 5% דרך החדר העסקאות. כי אם אתה מתעסק מעל סכום מסוים נותנים לך גם 5%, עכשיו, היו ימים שהייתי קצת בחוסר של בטחונות כי הפוזיציה היא משתנה מהפסד לרווח. אז ככל שאתה בהפסד בעסקה אז הביטחון צריך לגדול בהתאם. ה-5 צריך להיות תמיד נטו, אז מה שקרה, היו הרבה פעמים שהיו מתקשרים אלי ואומרים תשמע יש פה חוסר של פיקדונות. אז הוא התכוון לזה שאם לא אעמוד בול ב-5% אז יתלבשו על החשבון ויקחו את ה-10% כאילו האשראי של ה-5 יהפוך להיות 10 באופן אוטומטי" (שם, ע' 50). לאור ראיות אלה, אני מקבל את גרסת הנאשם באשר לאופי הקשר עם ירון X בעניין עסקאות הפורקס. ב. יפוי הכוח 44.ראיה נסיבתית לאופן ההדרכה, הדגשים והטמעת הנורמות החדשות ניתן לראות בעובדה שעל אף שחשבון אסולין נפתח בשנת 2000, ותקופה קצרה לאחר מכן התברר כי אסולין לא זכה במכרז של מפעל בפיס, רק ביולי 2001 נחתם יפוי כוח בחשבון של אסולין לטובת X X (פרו', 6.9.07, ע' 169). באשר לנסיבות החתימה על יפוי הכוח העיד X X כך: "ת .בחקירה במשטרה גם חקרו אותי ואני הסברתי. אולי לא הסברתי את זה כמו שצריך. היתה תקופה כזו שמהרגע שאילן בא וחתמנו, בשלב הראשון היתה הוראה טלפונית היה אישור כזה טלפוני שאני אוכל להתחיל לפעול בחשבון ואז יום אחד בא אני זוכר X ואומר לי תשמע, אם לא יבוא לחתום חתנך אני סוגר לך את החשבון. לא מעניין אותי שהוא בתל אביב, בחוץ לארץ, אין דבר כזה שיהיה פתוח. אמנם יש הוראה טלפונית אבל זה לא מספיק, הוא חייב להיכנס אלי..." (פרו', 11.7.07, ע' 21). העד אסולין העיד כי הוא אינו זוכר במפורש מי ביקש ממנו לחתום על יפוי הכוח, אולם מדבריו עולה בפירוש כי רק לאחר למעלה משנה, נוצרה בעיה עם ביצוע הפעולות על ידי X X. כך העיד: "ש.מי ביקש ממך לתת את היפוי כוח? ת.אני חושב מנהל הבנק. ש.אני רוצה להפנות אותך, קודם סליחה אני רוצה להגיש את המסמך. כב' השופט:ת/230. ש.אני מפנה אותך להודעה מיום ה-8.2.2004 לשורות 33 עד 39. שואלים אותך מדוע בכל זאת חתמת אחרי יותר משנה לחמך? האם לא שאלת אותו מדוע ועוד נדלקה אצלך נורה אדומה. אתה אומר: לפי מה שזכור לי בקשתו הייתה שאחתום על מנת שהוא יוכל למשוך את הכספים שאותם הפקיד במועד פתיחת החשבון. האם זה נכון מה שאמרת כאן במשטרה? ת.חשבתי שזה הוא או שזה מנהל הבנק אני לא זוכר בדיוק מי מהם. ש.ההודאה הזאת ניתנה ב-8.2.2004 הסיכוי שאז זכרת יותר טוב מי אמר לך? ת.יכול להיות שזה הוא, יכול להיות שזה מנהל הבנק. אני לא, גם היום לא זוכר בוודאות מי זה היה. ש.בהמשך של אותו מקום אני בשורה 37. אתה אומר לא נדלקו לי נורות אדומות כי בכל זאת מדובר בחמי בקשתו נראית לי הגיונית. שוב אתה אומר שהבקשה הייתה של חמך. זה נכון מה שאמרת כאן בהודאה? ת.אני לא זוכר אם זה היה הוא או מנהל הבנק. עוד פעם אני אומר ש.אבל כשאמרת במשטרה אמרת אמת במשטרה? ת.אני מוכן לחזור על הגרסה של המשטרה זה לא משנה לי." (פרו', 17.5.05, ע' 458). דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותו של X X כי הדרישה היתה דרישתו של מנהל הסניף. 45.בהקשר זה, כאמור, עיקרית הינה כי עיקר ההדרכה נגעה להשלמות הפרטים בחשבונות הקיימים ופחות באשר למהות הדיווחים. החתמת יפוי הכוח אינה דבר של מה בכך בהתחשב בכך שטרם החוק, לקוחות ותיקים ומוכרים יכלו לפעול בחשבונות קשורים לאור ההכרות האישית עימם. החידוש של קביעת הנהנה בחשבון הביא, ככל הנראה, לדרישה לחתום על ייפוי כוח. בעניין האפשרות לפעול באמצעות ייפוי כוח, ושלא ראו בכך פעולה בלתי רגילה, העידו פקידי הבנק ומנהלי סניפים אחרים. כך העידה עדת התביעה הינדה הקלמן: "ש: עכשיו אני שואל אותך שוב כבנקאית כאחראית על העו"ש תחת הכותרת שחברי שאל אותך מבחינת דיווחים סובייקטיבים כאילו פעילות חריגה או לא חריגה. העובדה שמדובר בלקוח ותיק ואמין כמו X X בסניף. שהוא אביו של ירון X שהוא לקוח שזה בקבוצה של לקוחות מוכרת באופן אישי להנהלה. לבעלי התפקידים הבכירים. שהאבא X X הוא מיופה כוח של חתנו שהוא בן משפחה. העובדות האלה שזה אנשים מוכרים שזה מיופה כוח שהוא בן משפחה של החתן שלו ודאי שלא צריכה להקים שום סיבה לבנק לפקפק בפעילות, לדווח דיווחים לראות בזה משהו חשוד, זה דברים שיגרתיים. ת: נכון". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (פרו', 11.10.05, ע' 1477). בהמשך לדבריה, יודגש שוב, כי עניינו בדיווחים הסובייקטיבים. משמע - השאלה הינה האם הבנקאי הסביר, לאחר הפעלת שיקול דעתו, באותה העת, היה מעביר דיווח על כך. בעניין ביצוע פעולות בחשבון באמצעות יפוי כוח, העיד גם שרגא גרבינסקי, שהיה הממונה על חוק איסור הלבנת הון בבנק: "ש: הבנתי. אמור לי עכשיו על פי הנהלים של בנק פאג"י או הבנק הבינלאומי בהתאם לנהלים שפורטו בחוזרים שאתה הצבעת לגביהם שרבים נכתבו על ידך, ולפי הבנתך כמי שהיה ממונה על היחידה לאיסור הלבנת הון של הבנק איזה חובת דיווח קמה במקרה שבו עובד בנק מבחין שכסף שעובר בחשבון איננו של בעל החשבון אלא של מיופה הכוח וכל הפעילות בחשבון נעשית לטובתו של מיופה הכוח ובעבורו ולבעל החשבון אין כלל כל קשר לפעילות בחשבון ולכסף שעובר בו? אם הבנת את השאלה, היא הייתה קצת ארוכה. ת: אני הבנתי את השאלה. פה נכנסת הנקודה של הצהרת נהנים. כשפעולות בחשבון נעשות עבור מישהו שלא דווח כנהנה מבחינת החוק יש מקום לדווח על זה, אבל אני הצהרתי במשטרה, אני חזרתי והדגשתי שהצהרתי, שאנחנו היום מסתכלים על משהו במשקפיים של היום ולא במשקפיים של אז, החוק באותה תקופה היה חוק מאוד חדש, והניסיון הבנקאי בחוק הזה הוא היה שינוי מהפכני בחשיבה הבנקאית הישראלית, אני ניסיתי להדגיש את זה בחקירה למרות שהחוקר ניסה להתחמק ממני. ש: שאתה אומר שבאותה תקופה למעשה הדברים לא היו מוטמעים לאיזה תקופה אתה מתייחס? ת: תחילת החיים של החוק, עוד בתקופת הגרייס שהיה, שנה, שנה וחצי, הבעיה היא שהבנקים נקנסו כולל הבנקים שלנו". (פרו', 19.6.05, ע' 740). ובהמשך, ביחס לחשבונות המתנהלים על פי יפוי כוח: "ש: או.קיי. אז אני רוצה לראות, שאלו אותך ככה, אני פשוט מזכיר ואם אתה מוכן לאשר לי, אני מקריא מתוך ההודאה שלך, אני מפנה לשורות 82 עד סוף העמוד הזה עד 95. שואלים אותך, "לפי הבנתך האם יש חובת דיווח במקרה בו עובד הבנק מבחין שהכסף בחשבון אינו של בעל החשבון אלא של מיופה הכוח וכל הפעילות בחשבון נעשית לטובתו של מיופה כוח ובעבורו ולבעל החשבון אין כלל קשר לפעילות בחשבון או לכסף שעובר בו" אתה עונה, "חד משמעית כן", זאת אומרת יש חובת דיווח, ת: כן. ש: "אלה גם ההנחיות לסניפים", ת: נכון. ש: ואתה מוסיף "יחד עם זאת ברצוני לציין שהתקופה אליה מתייחסת החקירה, המודעות לנושא איסור הלבנת הון הייתה בראשיתה ודברים שהיו ברורים מאליהם לא היו ברורים אז". ת: שהיום ברורים מאליהם. ש: "דברים שהיום ברורים מאליהם לא היו ברורים אז". ת: כן, אבל כבר אמרנו את זה מקודם. זה נכון. ש: שואלים אותך הלאה. לפי ההערה שלך בתשובתך האחרונה מנהלים שנתקלו בתופעה שהוזכרה בשאלה האחרונה יכלו שלא להבחין בזה או להקל ראש בגלל שלא הייתה מודעות באותה תקופה. תשובה, "כן, משום שעל זה היה חוק חדש ששינה את כל כללי החשיבה הבנקאית. כיום דבר כזה לא יכול לעבור". מה שנאמר כאן זה נכון? ת: זה נכון, לחלוטין. כל מה שאני מצהיר זה אמת." (שם, עמ' 748). עד התביעה, עדי דיסקין, העיד באשר לרלוונטיות שיש להיכרות הקודמת עם הנפשות הפועלות: "ש: אני רוצה עכשיו רגע לחזור, עכשיו במנותק רגע מתקופת זמן של זמן הראשוני או הלימודי ולהיום, באופן עקרוני, בנושא של דיווח סובייקטיבי לאור גם הרקורד שלך בבנק והעובדה שאתה משפטן, שהושגה לך פה דוגמא על פעילות שנעשית בחשבון על ידי מיופה כוח, ואמרת צריך ללמוד את נסיבות המקרה, ניקח מנהל סניף תיאורטי שיש לו בסניף פעילות כזאת אבל אני מכניס לך כמה נתונים שוב לשאלה העקרונית ותגיד רק אם זה רלוונטי או לא לתובנה הכללית שתצטבר כדי להציף את זה למעלה בלשונך או לא. למשל שמדובר בבני משפחה שמדובר בלקוחות מאוד ותיקים מוכרים באופן אישי בבנק, שפועליים לאורך שנים, זה נתונים רלוונטיים? ת: בהחלט" (שם, ע' 768). גם מנהלי סניפים אחרים העידו כי לא העבירו דיווחים על חשבונות המנוהלים על ידי מיופי כוח. כך העיד אבי אברהמי: "קודם כל השאלה אם בכלל אני אמור לדעת אם הוא עושה את זה לטובתו, או לא עושה את זה לטובתו. הרי אם הלקוח פועל לפי זכויות החתימה בחשבון, שזה גם דבר שבודקים, כלומר בקופה, אם יש פועלים לפי ייפוי הכוח, אם יש ייפוי כוח בחשבון, והלקוח פועל לפי ייפוי הכוח, באותה תקופה בוודאי שא' אתה לא יכול מבחינה מעשית לדעת לטובת מי הוא פועל, אם הוא עושה את זה לטובתו או לטובת מישהו אחר, וב', הנושא של הדיווח שמיופה כוח עשה פעולה לטובת מישהו אחר שצריך לדווח על זה, זה משהו שבכלל לא היה במודעות, בכלל לא היה לעניין. אני יכול לומר לכם שאפילו היום, אפילו היום יש מספר חשבונות שאם תשאלו אותי אם היום, כאשר הנושא הזה כבר נמצא באמת בשיא המודעות וכולם כל הזמן, אצלי יש קלסרים , יש לי שני קלסרים עבי כרס, של דיווחים סובייקטיביים, אם תבואו ותשאלו אותי אם היום אני סגור במאה אחוז שאני יודע את כל הפעולות שנעשות, האם הם נעשות בדיוק לטובת בעל החשבון, אני אשיב לכם היום בשלילה. זה משהו הרי, זה דבר שאי אפשר להקיף אותו בכלל". (פרו', 6.9.07, ע' 231). וכך ישראל ירט: "ש: או.קי. זאת אומרת אני רוצה, אם אני הייתי לוקח אז מקרה, של חשבון שיש בו מיופה כוח כדת וכדין, מתוך ייפוי כוח והיה חשש שהמיופה כוח, או היה אפשרות שהמיופה כוח עושה את הפעולות עבור עצמו, אבל שהוא זה שהפעולות שמבוצעות בחשבון, הן עבור עצמו. כיצד אתה היית נוהג באותו עניין, ב-2002, 2003? היית עושה עם זה משהו? ת: שום דגש על הקטע הזה, שום דגש, לא היה מבחינתנו שום הבדל מבחינה של פיקוח שעושה פעולה או הלקוח עצמו, הבנתי - בכל מקרה אני לא ראיתי שום שינוי בין לקוח ומיופה כוח. מיופה כוח הוא בא בהבנה שלנו, כשליח של שולחו, של - ש: אז אני אהיה יותר בהיר ואם הנתון היה שמיופה הכוח עושה את הפעולות עבור מיופה הכוח, האם באותה תקופה אתם הייתם פועלים באיזה שהוא אופן, מוציאים דיווח? ת: ממש לא, ממש לא". (שם, ע' 250). מדברים אלו מוכח כי על פי הבנת המערכת הבנקאית את החוק באותה העת, די היה בייפוי כוח בחשבון על מנת שניתן יהיה לפעול בו. הלך חשיבה זה מצא את ביטויו בעדותו של הנאשם. כך העיד: "ת .הנושא פה על ידי, זה הנושא, את עוצרת פה, אני לא יודע אם בכוונה, אבל שמבוצעות על ידי מי שאינו בעל חשבון, אינו מורשה חתימה, או מיופה כוח, זאת אומרת אם הוא מורשה חתימה, אם הוא מיופה כוח ואם הוא בעל חשבון, אז זה בסדר. " (שם, ע' 136) ובהמשך: "ת .X X הוא מיופה כוח, אז מה? ש .הוא רק מיופה כוח, אז יש לו - ת .מיופה כוח יכול לעשות - ש .לעוד אנשים? ת .מיופה כוח יכול לעשות הכול בחשבון, ש .בעצמו, ת .בעצמו, הוא יכול לעשות הכול בחשבון," (שם, ע' 187) כאמור, כך פעל גם הנאשם דנן. דרישה נוספת של הנאשם מירון X 46.דברים דומים עולים גם מדברי הנאשם ביחס לבקשתו מירון X להמצאת אישורים על פעילות דלפקי ההמרה. עולה אפוא, כי בנקודות בהן היה מודע הנאשם להוראות החוק, החלקים אשר הוטמעו, פעל הוא כנדרש, וכך העיד: "ש .בסדר, מאה אחוז. עכשיו אתה אמרת בהודעה הראשונה שלך במשטרה, שבאוקטובר 2003 אתה ביקשת מירון גם לX ירון פינאנסים וגם לשירה, ב- 17 בדצמבר 03, גיליון 6, שורות 39 עד 43 - אתה ביקשת ממנו שימציא לך אישורים ממשרד האוצר, לגבי הפעילות של דלפקי ההמרה. אתה זוכר את זה? זה כתוב בהודעה שלך, ת .קשה לי לזכור עכשיו, זה היה לפני ארבע שנים, ש .ואתה הסברת כי אתה ביקשת את הרישיון הזה, בגלל שבאחד החוזרים של ענייני הלבנת הון, הייתה התייחסות לנושא הזה של דלפקי המרה, אז אתה רצית שיהיה לך את האישור. זה מה שכתוב בהודעה שלך שם, ת .או.קי., ש .אתה אומר שאתה לא מסתייג, אז אני פשוט מסיקה שאתה כן ער לחוזרים של הלבנת הון, עובדה שאתה אומר שאתה ביקשת את האישור הזה, בגלל מה שכתוב בחוזר של ההלבנת הון שהועבר אליך. ת .אני לא אמרתי שאני לא קראתי אף חוזר של הלבנת הון, אמרתי שהיו הרבה חוזרים, וטבעי שאתה אולי לא היית חלק מהחוזרים, התעמקת בחלק מהדברים." (שם, ע' 155). די באמור כדי לטעת ספק בידיעתו בפועל של הנאשם באשר לפעולות הבלתי רגילות אשר נעשו בחשבון אסולין, וכן באשר לנהנה בחשבון. כאמור, גרסתו של הנאשם אמינה בעיני ונתמכה בדברי עדים נוספים, ועל פיה, הנאשם ידע על קיומו של חשבון אסולין ועל העובדה כי X X הינו מיופה כוח בחשבון, אולם לא ידע על זהות מבצעי הפעולות בחשבון זה, על אופי הפעילות בחשבון זה ועל היקף הפעילות שם. לאור כך, ברי כי לא ניתן לדרוש מהנאשם להעביר דיווחים על מידע אשר לא היה ברשותו. אחריות מנהל סניף להעברת הדיווחים 47.המאשימה טוענת עוד כי הנאשם, מכוח תפקידו כמנהל הסניף, היה חייב להעביר את הדיווחים. לשם כך מפנה המאשימה לעדות שרגא גרבינסקי, מי שהיה האחראי על חוק איסור הלבנת הון בבנק הבינלאומי לאחר עדי דיסקין, כי לא היה מעולם נוהל ספציפי שמנהל הסניף הוא אחראי לדיווח, אבל השכל הישר אומר שכשמנהל הסניף אחראי לקופה, אז הוא גם אחראי לכל מה שמתרחש בסניף (פרו', 19.6.05, 724-725). לדבריו, האחריות תמיד תישאר האחריות של ההנהלה, זה לא ישתנה לעולם לדעתו, מה שעשו זה שהוסיפו גורם שנקרא נאמן לאיסור להבנת הון, זה אותו אחד שהוא צריך להיות יותר ערני, יותר מעורה בחומר וגם להנחות את האחרים בתוך הסניף ואת זה הוסיפו בזמן כלשהו בשנת 2004 (שם, ע' 724-725). בעניין זה העיד עדי דיסקין, בחקירתו הנגדית, כי האחריות על העברת הדיווחים הפנימיים בבנק היו על מנהלי הסניפים. כך העיד: "ת.צו הנגיד מבחין בשני סוגי הוראות. ההוראות שבלשון העם נקראות ההוראות האובייקטיביות האוטומטיות וההוראות שבלשון העם נקראות ההוראות הסובייקטיביות וזה אומר הוראות שבשיקול הדעת. המערכות נבנו כך שהם יעקבו אחר כך כל פעולה בבנק, כאשר פעולות מרמה מסוימת ובזמני הגבול היה ל-200 אלף שקל פעולות ברמה מסוימת, פעולות אחרות ברמה של מיליון, כפי שזה מפורט בצו, נקלטו וזה הועלה מדיה מגנטית אחת לשבוע הועבר לרשות לאיסור הלבנת הון, דובר שזה צריך להיות פעם ביום אבל אני חושב שעד היום הרשות עדיין לא ערוכה לקבל את זה פעם ביום, אז למיטב ידיעתי זה עדיין פעם בשבוע, ולאחר מכן הדיווחים הסובייקטיביים זה אומר אם עולה חשד שפעולה זאת או אחרת של לקוח כזה או אחר יש לה איזה שהם אלמנטים של ניסיון שלא לעמוד בדרישת הצו והחוק, ולכן שמה סובייקטיבי כל אחד לפי שיקול דעתו, ירצה ידווח, יחליט שהוא רוצה לדווח, יחליט שזה פעולה כשרה ולא ידווח עליה. ש. רק בפועל, הדיווח הזה מתבצע מבחינת מי אחראי על זה בסניף בתקופתך? ת. בכל סניף מנהל הסניף אמור להציף את הבעיות כלפי מעלה, כלפי האחראיים עליו, הן האחראים עליו מבחינה בנקאית, ובסופו של דבר זה היה אמור להגיע אליי, אני הייתי מרכז, אמור לרכז את החומר, והייתה לנו וועדה שהייתה אמורה לדון בזה ברשותו של ראש אגף גם בנושא הזה הוצא נוהל איך אנחנו צריכים להתנהג בנושא הזה, החומר ברשות לאיסור הלבנת הון היה אמור לצאת בחתימת האחראי וכך נעשה כשמצא לנכון." (פרו', 19.6.05, ע' 759). כאמור לעיל, העד גרבינסקי העיד כי מעולם לא היה נוהל ספציפי שמנהל הסניף הוא האחראי לדיווח, אולם לדעתו כך אומר השכל הישר (שם, ע' 724). דברים אלה הינם בגדר סברה בלבד, ואין בהם כדי לשנות את הוראות החוק ואת לשונו, ולפיכך אינם מעלים ואינם מורידים לענייננו. חובה, הנגזרת ממנה חבות פלילית, אינה יכולה להיות נתונה להנחה כי על העובד לפעול על פי השכל הישר. עוד העיד גרבינסקי כי: "באותה תקופה לא היו בסניפים מה שנקרא אחראי לאיסור הלבנת הון, או נאמן לאיסור להבנת הון כך שבאופן טבעי זה לפי פירמידת הסניף, הפירמידה של הסניף זה הנהלת הסניף." (שם, ע' 724). בעניין זה הוסיף הוא, כי האחריות תישאר של ההנהלה, אף לאחר מינוי נאמן לאיסור הלבנת הון, על מנת שיהיה יותר ערני ויוכל אף להנחות את האחרים בתוך הסניף, תפקיד שנקבע רק בשנת 2004 (שם, ע' 725). 48.עמדת המאשימה לעניין הוראת סעיף 8 לחוק, הינה בבחינת 'העיקר חסר מן הספר'. המאשימה מבקשת להסתייע לצורך הרשעת הנאשם בעדותה של הגב' רודנסקי, שחיזקה לטענת המאשימה את דבריה במשטרה והעידה: "ש.כן. וגם האמת שגם בהודעה השנייה שלך חצי שנה אחרי שאת נשאלת בערך את אותה שאלה אז את אומרת בעמוד 2 שורה 59 חשבתי שX מנהל הסניף או זאב הסגן שלו הם אלה שצריכים לדווח דיווח סובייקטיבי. את מאשרת? זאת הכוונה שלך. ת.כן. במיוחד בפעילות שבתחום שלהם." (פרו', 11.10.05, ע' 1488). או בדברי העדה הינדה הקלמן כי ראתה את האחריות לדיווחים סובייקטיביים על הממונים עליה - מורשי החתימה. עדוֹת אלה (גב' רודנסקי וגב' הקלמן) הינן נאשמות בת.פ. (י-ם) 344/04 מדינת ישראל נ' שור, הנ"ל, והן היו עובדות הסניף שנאשם 6 היה מנהלו. אך טבעי הוא שהן מבקשות לפרוק אחריות מעל כתפן, ולפיכך יש להתייחס לעדותן בזהירות הראויה. בנוסף, כפי שהעיד אמיתי וייס, אם פקיד לא מדווח למנהל אין למנהל יכולת לדעת על פעולה בלתי רגילה: "ת: תראי, את קראת חלק מזה, מה שקראת כאן, זה לגבי הביצוע, יש לו סעיף אחד, הוא אומר - על הפקיד ליידע את מנהל הסניף, על הפעולה שנראית בעיניו כבלתי רגילה ומנהל הסניף יחליט בהתייעצות עם מנהל המחוז, האם לדווח ליחידה על איסור הלבנת הון. ש: נכון, ת: מה זה אומר? זה אומר שאם הפקיד שלי בסניף, לא הבין את זה, אז אני כמנהל סניף לא יודע מזה בכלל, ש: או.קי., ואם אתה יודע מזה? אז מה אתה עושה? אתה לא פונה למנהל המחוז? ת: לא, סליחה, אני אומר עוד פעם, אם הפקיד שמטפל בחשבון יום, יום, לא יידע את מנהל הסניף ואני אומר לך עוד פעם, בחשבונות עו"ש בדרך כלל מנהל סניף לא מתעסק איתם, אז אם הפקיד לא יידע אותי, אז לא ידעתי ולא העברתי שום דבר". (פרו', 6.9.07, ע' 213). נזכור כי הרציונאל מאחורי הוראת סעיף 8 הינו בכובד האחריות שהחוק החדש הטיל על מערכות רבות וביניהן הבנקים, באשר ראה בדיווח נושא המצדיק קביעת תפקיד מיוחד, זאת על מנת ליישם את מטרות החוק, שישמש אף מדריך ומפקח (סעיף 8(ב) לחוק), ויעסוק בו "במשרה מלאה". אין זה סביר שמנהל סניף בנק יעסוק במשרה מלאה רק במעקב יום יומי אחר כל הפעולות הנעשות בכל אחד מחשבונות לקוחות הבנק, בין אם מדובר בעשרות לקוחות ובין אם מדובר במאות לקוחות, בין אם מדובר במאות הפקדות ומשיכות, ובין אם מדובר באלפי פעולות שכאלה. כך גם לבדיקת 22 הפריטים והמשימות שנדרש מהתאגיד הבנקאי לברר על פי התוספת השניה לצו הבנקאי, כמפורט לעיל ולהלן. סיכום ביניים 49.לאור האמור, נותר בליבי ספק ביחס לידיעתו של הנאשם באשר לביצוע הפעולות הדורשות דיווח בחשבון אסולין, ומשכך נותרתי בספק בעניין התקיימות היסוד העובדתי של העבירה. דיון בעניין היסוד הנפשי היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 3(ב) לחוק 50.היסוד הנפשי הגלום בסעיף 3(ב) לחוק הינו יסוד נפשי מסוג 'מטרה', משמע - עבירה התנהגותית. בעבירה מסוג זה על המאשימה להוכיח כי עובר העבירה, לכאורה, עשה מעשה במטרה למנוע דיווח, משמע אין די באי-דיווח כשלעצמו, על מנת להרשיעו בעבירה זו. עבירת מטרה 51.עבירת מטרה הינה עבירה בה דרושה מחשבה פלילית ברמה של מודעות בפועל של עושה העבירה ליסוד העובדתי שבה, לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. בצד מודעות זו חייבת להיות מוכחת כוונה להשיג את המטרה. במקרה דנן המטרה אשר הוגדרה בחוק הינה "שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7" או "לגרום לדיווח בלתי נכון" (באשר לעבירת המטרה, ראו: יעקב קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה), 160-161; ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) 550-546). טרם תיקון 39 לחוק העונשין, קבעה הפסיקה את "הלכת הצפיות", לפיה "ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות שקולה כנגד כוונה". בתיקון 39 נחקקה קביעה זו בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, כדלקמן: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן." כך קבע כב' הנשיא א' ברק ברע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97: "משקבענו כי היסוד הנפשי הנדרש הינו מסוג "מטרה", נשאלת השאלה, כיצד ניתן להוכיח כי המטרה שעמדה לנגד עיני המערערים הייתה "כדי להטעות משקיע סביר"? לעתים קיימות ראיות (ישירות או נסיבתיות) מהן ניתן להסיק את דבר קיומה של מטרה זו. בהיעדר ראיות שכאלה ניתן לעתים להיזקק ל'הלכת הצפיות'." (שם, ע' 109). סוגיה זו נדונה גם ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מ"י נה(5), 729 (להלן: "פרשת אלגד"), וכב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, קבעה כך: "פסיקתו של בית-משפט זה מאוחדת בדעה כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת "הכוונה" ב"צפיות", כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של "כוונה", לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה"צפיות" בהלכה הנוהגת בפסיקתנו מזה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על פי תכליתה החקיקתית ועל פי טיבה, כפי שהיה נהוג טרם תיקונים 39 ו-45 לחוק העונשין." (שם, ע' 748). בבקשת המדינה לחילוט בפרשת שם טוב (בערכאה הדיונית לענין החילוט) דן כב' השופט א' טל בשאלת השוני שבין סעיף 9 לחוק לבין סעיף 3(ב) לחוק, כדלקמן: "סעיף 3(ב) עניינוֹ בעבירת מטרה, משמע שהמטרה המרכזית המניעה את האדם לבצע פעולה ברכוש או למסור מידע כלשהו אודות הרכוש, היא המטרה של מניעת דיווּח. לעומתו, סעיף 9 מנוסח באופן המטיל חובת דיווּח כללית על אדם בכניסתו לארץ וּביציאתו ממנה, ללא הדרישה כי אי-הדיווּח יהווה מטרה שרק בהתקיימהּ מתגבשת העבירה." (שם, פסקה 59). אף השאלה האם לשם הרשעה על פי סעיף 3(ב) לחוק נדרש מעשה אקטיבי או שמא די במחדל, הוכרעה לא מכבר (כב' השופטת ד' ברלינר (בהסכמת כב' השופטים א' א' לוי וא' רובינשטיין) בפרשת מאיר X, כפי שפורט לעיל). כפי שיפורט להלן, לא הוכח כי לנאשם דנן היתה המודעות ליסודות העבירה ובנוסף לא הוכח כי הוא נמנע מלהעביר את הדיווחים במטרה שלא יהיה דיווח על פי סעיף 7. לא רק זאת, אלא הוכח להיפך. על אף זאת אוסיף כי, לבד מהיסוד הנפשי המוגבר הדרוש הוכחה בעבירות מטרה (ראו: ת.פ. (מחוזי, ירו') 417/97 מדינת ישראל נ' הפניקס חברה לביטוח - חלק ראשון, תק-מח 2001(4), 381), הרי שבעניינו של פקיד בנק קשה היא הוכחת היסוד הנפשי אף מעבר לרגיל. עבירה זו, ככל עבירה התנהגותית, הינה עבירה הנוגעת לדברים שבלב. ככלל, עצם עשיית המעשה מעידה לעיתים על כוונת העושה, לא כך בעניינו של פקיד הבנק. כאמור, המחוקק דנן הוציא במפורש את אי העברת הדיווח, ללא כוונה להימנע מדיווח, מתחום המעשים הפליליים. לאור כך, על המאשימה להרים את נטל ההוכחה כי נעשה מעשה שאינו אסור (אי העברת דיווח פנימי) במטרה לבצע עבירה. 52.סיבה נוספת להעלות את רף הוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו הינה הענישה הבלתי סבירה הקבועה לצידה. בפרשת שם טוב, דן בית המשפט בנאשמים תושבי ארצות הברית, אשר הפקידו סכומי כסף ניכרים בדולרים בחשבונם בבנק הפועלים. הפקדות הכספים עוררו חשד כי מדובר בביצוע עבירות על פי החוק, ולפיכך ביקשה המדינה מבית משפט השלום צו להקפאת חשבון הבנק של המערערים, ובהמשך ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי חילוט המט"ח. בית המשפט נעתר לבקשה והורה כן. על כך ערערו הם לבית המשפט העליון. כב' המשנה לנשיא, השופט מ' חשין, ניתח את הוראות החוק, וכב' השופטות מ' נאור וא' חיות הצטרפו לקביעות. אפנה לנאמר על ידי כב' השופטת א' חיות לעניין התוצאה העונשית של החוק בהבחנה בביצוע עבירות על פי סעיף 3(א) לחוק או 3(ב) לחוק, לעומת הוראת סעיף 10 לחוק והפער ביניהן, ונתייחס לפער זה בהיבט של ביצוע עבירה על ידי תאגיד בנקאי. דעתי היא, שאם מבקשים להחילה על אי דיווח מטעם מי מהתאגיד הבנקאי, הרי החוק לוקה באי סבירות קיצונית. אלו דברי כב' השופטת א' חיות, בהרחבת מה: "יחד עם זאת, נוכח הפירוש הרחב הניתן למונח 'רכוש' שבסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, נוצרת תוצאה לא רצויה ולפיה העונש המוטל על העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק, אותה הגדיר חברי כעבירה המיועדת לשמש 'חגורת ביטחון' בלבד לקיום חובות הדיווח הקבועות בחוק, זהה לעונש המוטל על 'עבירת הליבה' הקבועה בסעיף 3(א) לחוק. במילים אחרות: מי שביצע פעולות ברכוש, כל רכוש, במטרה למנוע דיווח כנדרש על פי החוק, דינו זהה למי שביצע פעולות המיועדות להסתיר את מקורו של רכוש המוגדר כ'רכוש אסור': זה כמו זה צפויים לעונש של עד עשר שנות מאסר. הבעייתיות העולה בהקשר זה מודגשת נוכח הוראת סעיף 10 לחוק איסור הלבנת הון שבדומה לעבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק, אף היא עניינה בהפרת חובות דיווח בלא שנדרשת הוכחה כי הרכוש שלגביו נעברה העבירה הוא 'רכוש אסור'. למרות זאת, העונש בשל עבירה על פי סעיף 10 לחוק עומד על שישה חודשי מאסר בלבד, לעומת עונש מרבי של עשר שנות מאסר בגין עבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק. נראה, כי פער ענישה זה אינו מוצדק ואין בו כל היגיון, גם אם מביאים בחשבון את ההבדל שבין היסוד הנפשי מסוג מטרה, הנדרש בעבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק, לעומת היסוד הנפשי מסוג מודעות, הנדרש בעבירה על פי סעיף 10 לחוק. אני סבורה כי מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו למצב דברים בלתי רצוי זה, ויעשה לתיקונו. דרך אחת לעשות כן היא לצמצם את הפער ברמת הענישה שבין העבירה הקבועה בסעיף 10 לחוק איסור הלבנת הון ובין העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק. דרך נוספת היא לתת אפשרות לנאשם בעבירה על פי סעיף 3(ב) להוכיח להגנתו כי הרכוש שלגביו נעברה העבירה איננו מהווה 'רכוש אסור', ואם כך יוכיח יושווה מצבו מבחינת רמת הענישה למי שביצע עבירה על פי סעיף 10 לחוק". (פרשת שם טוב, שם, פסקה 1). בחלקה הראשון של הכרעת דין זו, סברתי כי חוסר הסבירות הנ"ל הינה אחד הנימוקים מדוע אין להחיל את הוראת סעיף 3(ב) לחוק על התאגיד הבנקאי או על עובדיו, אולם אף אם לא תתקבל פרשנות זו לחוק, הרי שחוסר סבירות זה בוודאי שהינו רלוונטי להחמרה של נטל ההוכחה של היסוד הנפשי הדרוש. עניין נוסף, המייחד את פקיד הבנק, עולה מדברי כב' השופטת ברלינר בפרשת מאיר X, הנ"ל: "דומני כי לא יהיה זה מופרז לומר כי בפרק הזמן הקצר יחסית מאז חקיקתו של החוק הפכו אמירות אלה לנכסי צאן ברזל בתחום זה ובדין כך. משאלה האמירות הנורמטיביות, קביעה כי אי דיווח אינו ממלא אחר רכיב המעשה בעבירה על פי סעיף 3(ב), יש בה משום כריתת הענף עליו יושבת עבירה זו וריקונה מתוכן." (שם, ע' 817). באשר לעובדו של התאגיד הבנקאי, הרי שקביעה שאין הוא חב על אי העברת הדיווח הפנימי, אינה כורתת אמנם את הענף עליו יושבת העבירה. מהעדויות שהוצגו נראה כי כאשר מוטל עיצום כספי על הבנק, פועל הבנק ביתר נמרצות להכשיר את עובדיו כראוי. עניין זה עלה פעם אחר פעם בעדויות עובדי הבנק וכן כך עולה מהחלטות ועדת העיצומים ומדיווח בנק ישראל (ראו להלן). מודעות הנאשם והמערכת הבנקאית כולה לחובת הדיווח 53.המאשימה טוענת כי הנאשם היה מודע לחובות המוטלות עליו על פי חוק, לרבות חובת הדיווח הסובייקטיבית, מכוח אמרות הנאשם, לפיהן במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הנאשם היה מודע בפועל לכלל החובות המוטלות עליו מכוח חוק איסור הלבנת הון, לרבות העברת הדיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון, אך בחר מטעמיו הוא שלא לנהוג על פיהן. הנאשם, לדבריה, לא דיווח בשום שלב על כך שX X, מיופה הכוח בחשבון על שם אסולין הוא למעשה הנהנה בחשבון וכי בחשבון ישנה פעילות כספית שאינה מתאימה כלל לעיסוקו של אסולין כפי שהנאשם ידע עליו דהיינו, מנהל מכירות. כאמור הנאשם אמר בחקירתו כי לא ידע על שינוי עיסוקו של אסולין. בחקירתו הראשונה במשטרה, כשנשאל לגבי היכרותו את חוק איסור הלבנת הון ענה הנאשם: "אני חושב שאני מכיר את חוק איסור הלבנת הון". (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג.1 ש.9-10) כן ציין שם, שבתור מנהל סניף הוא אמור להבין אותו. (שם, ג.1 ש.11-12). כן נשאל הוא אם עבר השתלמויות בעניין, ותשובתו היתה: "עברתי הרצאה או שתיים בעניין מזמן לפני מס' חודשים". (ת/637, הודעה מיום 17.12.03, ג.1 ש.14) עוד טוענת המאשימה כי בחקירתו הראשית, לאחר ששמע את העדויות בעניין זה, תיקן הנאשם את גרסתו הראשונה במשטרה, ואמר כי השתתף בכנס בעניין הלבנת הון שנערך בנובמבר 2001. (2.9.07, חקירה ראשית, עמ' 4). 54.השאלה עיקרית הינה האם הנאשם ידע מה עליו לדווח, בדגש על הדיווח הסובייקטיבי. ברי שכאשר אדם אינו יודע מהי החוב המוטלת עליו הוא אינו יכול לבצעה. לאור העדויות אשר יפורטו, לא רק שישנו ספק סביר בדבר ידיעתו של הנאשם מהם הדיווחים הסובייקטיביים אשר עליהם הוא חייב לדווח, אלא השתכנעתי חד משמעית כי המושג "דיווח סובייקטיבי" המטיל למעשה הפעלת שיקול דעת על ידי תאגיד הבנקאי או עובדו, לא הובן כראוי הן על ידי הנאשם והן על ידי המערכת הבנקאית בכללה. טרם פירוט העדויות, ועל מנת למקד את נקודת המבט כראוי, אין לי אלא להביא את דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' מצא, בפרשת ויסות המניות (שהצטרף לדעת הרוב בזיכוי באישום הראשון), אשר, בהתייחס לנקודת הזמן בה התרחשו האירועים נשוא כתב האישום שם, קבע: "לא ייפלא, כי גם משנוצרה המודעות לרכיביה העובדתיים של העבירה, לא נוצרה המודעות שהעשייה עצמה אפשר והיא מהווה עבירה פלילית. ואמנם, עובדה מוכחת היא, כי גם משנוצרה המודעות, איש לא העלה על דל-שפתיו, וכנראה גם לא על דעתו, כי הוויסות היווה עבירה, או שהמשכו מהווה עבירה". (שם, ע' 466). לעניין הכרת החוק מפנה ב"כ הנאשם לדברים שנאמרו גם על ידי עדי תביעה וגם מפי עדי הגנה, ואתייחס, לחלקם, בקליפת אגוז. הינדה הקלמן, שהינה עובדת הסניף, העידה: "אני רוצה להגיד שכל הנושא הזה של החוק הזה לא היה ידוע לנו. בגדול ידעו שפעולות מעל 200 אלף שקל במזומן עוברות דיווח אוטומטי לרשות להלבנת הון. לא היה לנו שום הדרכה משהו פורמלי שנתנו לנו מה כן צריך לעשות מה לא, בשיחות בלתי פורמליות הייתי קוראה לזה, אמרו לנו שבגדול החוק הזה אם אנחנו חושדים באיזה לקוח שהוא מתעסק בסחר בסמים, או בכלי זין, או בזנות, פעולות של כזה לקוח אנחנו צריכים לבוא לדווח. זה בגדול מה שידענו. לא מעבר לזה" (פרו', 11.10.05, עמ' 1462). העדה דליה קשאני: "ש: היום אולי זה לא חוכמה זה חוכמה בדיעבד מה שנקרא, חוכמה לאחר מעשה. עכשיו הבנק כותב על שנים 2000 2003 לגבי המונח דיווח אובייקטיבי. הוא אומר ככה אני מפנה לסעיף 2 ל-ת/301. בתקופה זו לא היה כל ניסיון מצטבר. ושאלות רבות נותרו ללא תשובה. עקב חוסר הניסיון של כל העוסקים בנושא כולל אנשי בנק ישראל זה ברמות הבכירות. עכשיו יש לנו הזדמנות לשמוע מחיי היום יום בדלפקים. מישהו ב-2003 2002 ידע איך לאכול את הדבר הזה שנקרא הלבנת הון? ת: לא. ש: מה? ת: לא. ש: זה היה סינית. ת: בהחלט. היה חדש". (פרו', 26.9.05, ע' 1241). ובהמשך: "ש: ומר גרבינסקי אישר שהוא היה הממונה משנת 2003 אמצע 2003 ואילך שכשהפרשה הזאת התפוצצה זה היה כמו רולטה רוסית. זה היה יכול ליפול על כל סניף. הייתה קמה אותה צעקה. זאת גם הייתה התחושה שלכם? וזה היה כמו רעם ביום בהיר. ת: כן". (שם, ע' 1244). עד התביעה, מר עדי דיסקין, שהיה הממונה הראשון על היחידה לאיסור הלבנת הון בבנק (ה"אחראי") בתקופה 2001 עד 2003, העיד: "ש. מר דיסקין אמרת לטעמי בצדק רב לגבי החוק הזה, הצו שמתייחס באופן ספציפי לחובות של התאגידים הבנקאיים יש בעיות היו בעיות ותמיד יהיו גם בעיות, ואתה כבר לא בתפקיד מספר חודשים או אפילו יותר משנה, סליחה, ממרץ 2003. אולי ככה תסביר לנו על סמך מה ולמה אתה אומר, מה מיוחד כל כך בתחום הזה שהוא כל כך חדשני ומהפכני שיוצר את כל הבעיות והמבוכות האלה? ת.הוא חדשני, הוא מהפכני, אני הוא מטיל על אנשים שהמיומנות שלהם היא לא בחקירות או בשאלות לעסוק בדברים שהם מעבר לתחום האחריות, שהם מעבר לתחום החינוך שלהם נקרא לזה, לטעמי יש סעיפים סתומים עדיין מעבר לשאלה סעיפים, מעבר לשיקול הדעת הסובייקטיבי, שניתנים למספר פרשנויות ותעיד העובדה שגם החוק תוקן גם צו הנגיד תוקן גם צו המפקח על הבנקים תוקן, כל האלה עברו תיקונים ואם אני זוכר נכון התיקון הראשון, הטיוטה של התיקון הראשון כבר פורסמה על ידי בנק ישראל לפני פברואר 2002. טיוטת תיקון למה שנחקק בינואר 2001." (פרו', 19.6.05, עמ' 765). כך גם נשאל העד מילגרום שמעון: "ש: נכון. עכשיו תראה כל הנושא של דיווח סובייקטיבי העידו כאן הבנקאים הבכירים של קבוצת הבינלאומי לא בנק פאגי של כל הקבוצה שזאת הייתה רעידת אדמה. התפיסה החדשה הזאת שהיא בניגוד לתפיסה המסורתית של הבנקאים ששומרים על פרטיות הלקוח. הם לא בולשים אחריו, והם בטח לא מדווחים עליו. אז עכשיו בא החוק והופך בעל כורחם בנקאי שזה איש סודו של הלקוח ונציג הרשויות ותמסור דיווחים סובייקטיביים ולכן היה נדרש פרק זמן מאד ארוך לעכל את המשמעות של הדבר הזה. ת: בהחלט כן. ש: אתה זוכר את החוויות האלה. ת: כן". (פרו', 26.9.05, ע' 1308). עדת התביעה שרה רודנסקי, עובדת הסניף, העידה: "ש: ואת עונה קיבלנו הרבה חומר על הנושא והיה לי מפגש בנושא של הנהלת הבנק עם הבן אדם שאחראי על הנושא הלבנת הון בבנק ששמו עדי דיסקין. ואמרו לנו בפירוש שהלבנת הון לא קשור למס הכנסה. כלומר שאנשים שמנסים להעלים ממס הכנסה זה לא הלבנת הון. אמרו לנו שמטרת החוק של הלבנת הון זה לנסות לפגוע בכסף שמושג באמצעות סמים, סחר בנשים, סחר בנשק, ארגוני טרור, משפחות הפשע וכו'. ת: נכון" (פרו', 11.10.05, ע' 1490). העד עדי דיסקין, העיד בהמשך: ש: עכשיו, אם הייתה איזה שהיא אי בהירות מסויימת מבחינתך למי פנית? ת: א' הייתה, יש ותהיה בעוד הרבה שנים אי בהירות בנושא הזה והגופים שאני עבדתי מולם היו אנשים בבנק ישראל, היה רפרנט מקצועי והייתה עורכת דין מהמחלקה המשפטית שאיתם נועצתי" (פרו', 19.6.05, ע' 757). וכן: "2003-2002 זה אפילו לא היה בשלב החיתולים, זה היה בקושי, יש שם הכרעת הלידה של החוק, אז הנסיבות עוד לא נלמדו." (שם, ע' 764). ובהמשך: "אני יכול לספר לך למשל שאני פניתי בערך אמצע 2002 לרשות לאיסור הלבנת הון וביקשתי שיוציאו לנו אירועים שהם קיבלו דיווחים, בלי שמות כמובן, כדי שנוכל להשתמש בזה בחומר לימודי. כנראה שלקח להם יותר מידי זמן עד שהם יצאו מ זה ב-2004 או משהו כזה." (שם, שם). עדת התביעה, החוקרת לילך שרף, נשאלה והשיבה: "ש: הסבירו לכם מה זה דיווח אובייקטיבי מה זה דיווח סובייקטיבי. ת: למדנו את זה כן. לפני זה ולמדנו את זה גם תוך כדי החקירה אני חושבת שאפילו עם X ישבנו ולמדנו את זה ביחד. איך זה בדיוק מתבצע. איך זה בדיוק נעשה. איך זה בדיוק עבד. ש: אני בעניין הזה מסכים איתך. עכשיו, ת: כן זה היה חוק חדש לכולנו". (פרו', 26.9.05, ע' 1386). [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. עדות זו אינה מותירה מקום לספק בדבר טיב הכרת החוק. החוקרת עצמה מעידה כי היא ישבה עם הנאשם והם למדו יחדיו את הוראות החוק, משמע לאחר שנפתחה החקירה הגלויה נשוא אישום זה. העד זאב גולדמן העיד: "ש: והוא אמר שלפני אוגוסט 2003 הדברים לא היו ברורים כלל בנושא יישום הוראות חוק הלבנת הון. ורק מסביבות אוגוסט 2003 החל תהליך של הטמעה של החוק והצווים שהוצאו מחוק. אני אומר את זה לצורך חברי זה עמוד 752 לפרוטוקול. זה קצת לפני הפיצוץ אבל הוא אומר רק אז החל תהליך של הטמעה. כנראה שהפיצוץ היה כמו שאמרת ת: צונאמי. ש: צונאמי כן. אז גם אתה יכול להצטרף לדברים האלה. ת: כן." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (פרו', 1.9.05, ע' 132). ובהמשך: "ש: עכשיו ולכן אם אדון גרבינסקי אומר בעמוד, אומר שבתקופה של, עכשיו אני חוזר לתקופה של 2001 ודאי, אבל אפילו 2002 וכל שנת 2003 הנושא לא היה מוכר, נושא הלבנת הון היה בחיתוליו בראשיתו. דברים שהיום ברורים לנו אולי הם למעשה חוכמה שלאחר מעשה בשעתו אנשים גיששו באפילה והיו במבוכה גדולה בעניין הזה. מקובל עליך הדבר הזה? ת: כן. ש: גם אתה חשת כך? ת: בהחלט". (שם, ע' 133). והנאשם עצמו העיד: "או.קי., אז בתקופה הזו חלק מהחוזרים לדעתי רוב החוזרים היו בהארד קופי, אני לא זוכר בדיוק איזה תקופה, יכול להיות שהחבר'ה שהעידו פה, לא זוכר את ה- איך הם הגדירו את זה, אבל חלק היו בהארד קופי, אני לא יודע אם קראתי את כולם, אני לא יודע אם הגיעו לידי כולם". (פרו, 6.9.07, ע' 121). וכן מר X X (נאשם 4): "סליחה, אז אני אומר לך גם עכשיו, עכשיו אחרי ארבע שנים, אני לא יודע מה זה הלבנת הון, ואם תואילי בטובך אחרי הדיון תלמדי אותי ותסבירי לי מה זה הלבנת הון. אני לא יודע מה זה הלבנת הון". (פרו', 11.7.07, ע' 25). כן העידו מנהלי סניפים של בנק פאג"י כעדי הגנה. העד אמיתי וייס מציין: "מובנים וברורים, אז זה נראה כאילו אם אני אגיד שלא היו מובנים וברורים, זה נראה - אבל באמת, אז צריך להבין יותר מזה, הרי לפני חוק איסור הלבנת הון, הרי אנחנו הבנקאים כשהיה ללקוח שאפילו סתם עבירה אחרת, של מיסים, העלמות מס, הרי דיברו כולם על הבנקאות השוויצרית כבנקאות נהדרת שכולם הולכים אליה בגלל שיש סודיות ואף אחד לא מדבר. אנחנו כבנקאים תמיד היה לנו ברור, לאורך כל השנים, שכל מה שמתבטא בסודיות ובפעילות בעסקאות של הלקוח שהם לא משהו דרמטי חס וחלילה אני יודע על רצח, או אני יודע, סתם משהו שלא אמור לדעת, אבל כל הדברים הם לכאורה, הם לא מענייננו, כשהתחילו להכניס את הנושא של, כשנכנס החוק לאיסור הלבנת הון, אז אפילו כשהייתי בבנק מזרחי, אני חושב תחילת 2001, אז הביאו עשו הרצאה כזאת לכל המנהלים ודיברו, אבל - איך אומרים, זה כמו הבוץ בקפה השחור, זה לא, זה לא חלחל, זה לא ירד, זה לא משהו ש- שאפשר להגיד שהוא כמו היום, זה דבר" (פרו', 6.9.07, ע' 202). והעד ירט ישראל, אף הוא מנהל סניף בבנק פאג"י העיד: "ת: החל מהתקופה של 2003, באזור הזה, הדברים השתנו בתפיסה שלנו, אנחנו היינו בנויים - על סודיות בנקאית, שזה NUMBER ONE, מספר אחד של אופי בנקאי, כשהלקוח שאל ללכת לשוויצריה או לבוא לירושלים, או לאשדוד WHAT EVER סודיות בנקאית היה בנשמתנו, כך חונכו, והיום הפכתם להיות ק.ג.ב., מלשינון כל אחד בכיס הקטן, בסדר, אני מכבד את החוקים, כך צריך להיות". (שם, ע' 259). 55.תחושת הבלבול זועקת מעדויות אלו. כמו כן, העדים הללו ונוספים העידו כי כל האמור הינו ביחס לתקופת כניסתו לתוקף של החוק - בבחינת עלות השחר. לשם השוואה נדמה בנפשנו את הפעם הראשונה בה רואים את עלות השחר. בתחילה אור עמום, אשר הולך וגובר. רק בסופו של יום ניתן להבין כי אור זה הינו אורה של חמה, אולם זאת בדיעבד. כך בענייננו. מעדויות אלו עולה לא רק חוסר הידיעה אלא אף מעבר לכך - מרבית העדים מדברים על כך שהערכים אשר בהם דובר הם עצירת הפשיעה המאורגנת, הזנות וכדו'. תחושה זו אינה סובייקטיבית גרידא אלא עולה היא במפורש מדברי השר הנגבי כפי שצוטט לעיל (בעמוד 6 להכרעת הדין), ומדברי כב' השופטת ד' ברלינר בפרשת בלס הנ"ל, כדלקמן: "חוק איסור הלבנת הון מהווה ביטוי להצטרפותה של מדינת ישראל למלחמה הבין לאומית בעבריינות מכל הסוגים. הניסיון המצטבר הכלל עולמי הוכיח כי המלחמה באותן תופעות עברייניות רחבות היקף, כגון סחר בסמים, סחר בנשים, שוק ההימורים, זנות וכיו"ב, צריכה להיעשות גם על ידי מעקב אחרי הכסף הרב המתגלגל בשווקים כתוצאה מאותה פעילות. בהצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999 (ה"ח תשנ"ט, 420) (להלן "הצעת החוק") נאמר בנושא זה כי "המאבק הבין לאומי בעבריינות... מתמקד בעשור האחרון בתופעה של הלבנת הון הננקטת בעיקר בידי סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, בתחכום גדל והלך, כאמצעי לשמור בידיהם את רווחי פעולתם העבריינית". (שם, ע' 161). אין לצפות מפקיד בנק, אף אם הוא מנהל סניף, אשר מוסברים לו עקרונות אלו ובא אליו לקוח ותיק אשר ידוע לו כי הוא אינו פושע, שיתעורר בו החשד הנדרש כדי להעביר דיווח סובייקטיבי. על אף שדנתי באריכות באשר לעקרון החוקיות, חשוב לשוב ולהביא את דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף יאיר נווה, תק-על 2006(1), 320, דווקא ביחס למשמעות תחושת הבלבול הנ"ל. אלה דבריה: "דרישת הבהירות בנורמה הפלילית נגזרת מעקרון החוקיות. איסור פלילי שאינו מוגדר די צורכו, באופן שאדם ידע כיצד לכלכל את דרכו ולהימנע מהפרתו, אינו מתיישב עם עקרון היסוד לפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה. מציאות כזו עשויה לגרום לאובדן הבטחון המשפטי של הפרט (ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, (כרך א'), עמ' 15-16; דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פד,י נח(5) 547, 562-3; רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן. תק-על 2005(1) 4187, פסקה 4)." (שם, ע' 331). תחילה ותחולה 56.תקופה זו, תקופת הביניים, או תקופת הדמדומים, נדונה לא אחת בפסיקה, לא רק בהקשר קביעת המועד לכניסת חוק לתוקפו, אלא במובן הרחב של מתן תקופת זמן להתארגנות, למידה והסתגלות הציבור לנורמה או לתקנה החדשה. תחושת הבלבול של כל העוסקים בתחום הבנקאות מתחזקת לאור סקירת כניסתם לתוקף של סעיפי האישום על פי מדרג חשיבותם (החוק, הצו, התקנות), ולאורך ציר הזמן ביחס לתקופה הרלוונטית לפרשה שלפנינו. החוק פורסם בספר חוקים 1753 ע' 293 ביום 17.8.00. סעיף 35 קובע מועדי "תחילה" כדלקמן: "35 תחילה (א) שר המשפטים יקים את מאגר המידע ואת הרשות המוסמכת כמשמעותם בסעיפים 28 ו-29 לא יאוחר מתום שמונה עשר חודשים מיום פרסומו של חוק זה. (ב) פרקים ג' עד ה' ייכנסו לתוקף במועד שייקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים ועם נגיד בנק ישראל או השר הנוגע בדבר, לפי הענין; ובלבד שמועד כניסתם לתוקף של פרקים אלה יהיה בתוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) ולאחר הקמתם של הרשות המוסמכת ושל מאגר המידע. (ג) שר המשפטים רשאי בצו, כאמור בסעיף זה, לקבוע מועדים שונים לכניסתם לתוקף של הפרקים האמורים או חלק מהם. (ד) תחילתו של סעיף 4 יהיה במועד כניסתן לתוקף של תקנות לפי סעיף 6(ב)". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.]. יוער כי תוקף פרקים ג' עד ה' לחוק, הוחל ביום ה' באדר התשס"ב (17 בפברואר 2002), זאת, על פי צו איסור הלבנת הון (כניסה לתוקף של פרקים ג' עד ה' לחוק), התשס"ב-2002. כן נקבעה הוראת מעבר כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 14, בשנה הראשונה לכניסתם של סעיפים 7 ו-8 לתוקף, לא יוטל עיצום כספי על המפר בשל הפרתו הראשונה, אלא תישלח לו התראה בכתב על ההפרה" [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, סעיף 36). קביעת מועדים מאוחרים יותר לכניסת החוק לתוקף כמפורט לעיל, מלמדת, מחד גיסא, על הצורך שראה המחוקק בהתארגנות הרשויות, לצורך התקנת התקנות והצווים, הקמת המאגר וכן על מנת לגייס את כוח האדם המתאים לטפל במטלות שהחוק והצווים מטילים הן על הרשויות והן על הציבור ועל התאגידים הבנקאיים. מאידך גיסא, יש להניח שלנגד עיני המחוקק עמדו השיקולים בצורך, כבכל חוק חדש, לאפשר לציבור ולתאגידים הבנקאיים את הטמעתו הפנמתו, והערכות לביצועו של החוק. יחד עם זאת, נותרה השאלה האם קביעת מועדי התחילה בקביעת נורמה וסדרים חדשים, בסדר הגודל בו מדובר במקרה דנן, היתה מספיקה. בע"פ 104/72 אנטון ראב נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 412 (להלן: "פרשת ראב"), נדון צו בדבר רישוי עסקים שבא לשנות מצב קיים על ידי יצירת דרישה חדשה, שעה שמחוקק המשנה לא קבע הוראת מעבר, ובצו לא נקבע מועד תחילתו, משמע הוא חל מיום פרסומו (סעיף 17 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש)). בית משפט השלום ואף בית המשפט המחוזי דחו ה כי הצו אינו סביר. בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) י' X), דחה הערעור, אולם ציין: "גב' ביניש ש בפנינו למשיבה, הפנתה את תשומת לבנו לפסק-הדין ב-בג"צ 34/50, [1], שבו עמד לדיון תוקף החלטת מועצה מקומית בדבר הטלת מס גולגולת מודרג. בפסק הדין, שניתן מפי השופט חשין נאמר (בעמ' 903): 'החלטות וחוקי-עזר בלתי-חוקיים של מועצה מקומית, אפילו כשהם מוציאים-לפועל ופוגעים לרעה בפרט, אין בית-המשפט מצווה על ביטולם, אלא על הפסקת ביצועם בלבד. מטעם זה, כך נראה לי, אין לדרוש מאת המועצה לבטל את ההחלטה שנתקבלה על-ידה בזמנה בדבר הטלת מס גולגולת מודרג; וחלק זה של הצו-על-תנאי יש לבטל מכל מקום'. גב' ביניש טוענת, שביצוע הצו לא נעשה באופן בלתי-סביר, לא הוגשו משפטים נגד בעלי עסקים מיד עם תחילת החוק, ולפני שהשלטונות נקטו צעדים משפטיים שלחו מכתבי התראה לבעלי עסקים. (ההדגשה - אינה במקור). נראה לנו, כי טענת אי-הסבירות היא מבוססת. אולם אין אנו בדעה שקבלת זו צריכה להביא לפסילת הצו ולביטול הרשעת המערער" [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, 416). ובהמשך, ובזה העיקר: "דעתנו היא - שהצו הוא בלתי-סביר מבחינה זו שלא הותקנו בו הוראות מעבר לגבי עסקים קיימים; הוראות אלה צריכות היו לתת הזדמנות נאותה לבעלי עסקים קיימים להגיש בקשה לרשיון ולהבטיח שאלה מהם שהשתמשו בהזדמנות זו לא יוטרדו במשפטים פליליים עד אשר יקבלו הודעה מרשות הרישוי על החלטתה לגבי הבקשה לרשיון. נראה לנו, כי תקופת זמן של חודש אחד מיום פרסום הצו מספיקה לבעל עסק קיים לשם הגשת בקשה לרשיון. מה התוצאה של אי-סבירות הצו, המתבטאת בהעדר הוראות מעבר כאמור לעיל? הלכה פסוקה היא, שבתי-המשפט מוסמכים להעביר תחת שבט בקרתם חקיקת-משנה (להבדיל מחוק של הכנסת), ולבדוק אם יש בה פגם של אי-סבירות (ע"א 311/57, הנ"ל). במקרה דנא הפסקת הביצוע איננה צריכה לחול על הצו בשלמותו, אלא יש לצמצם אותה לאותם המקרים הנמצאים בתחומי הוראות המעבר החסרות. במלים אחרות - אין לבצע את הצו לגבי בעלי עסקים קיימים אשר הגישו את הבקשה לרישיון תוך חודש מיום פרסום הצו. כל עוד לא קיבלו תשובה מרשות הרישוי על החלטתה. מאידך אין כל סיבה שלא לבצע את הצו לגבי בעל עסק, שלא הגיש את בקשתו תוך הזמן הנ"ל" (שם, 418). כך גם בקביעת תחולת צו מוחלט שבית המשפט מוציא מלפניו נקבעת תקופת מעבר לתחולתו. דוגמא אחת מיני רבות מצינו בבג"ץ 288/00 אדם נ' שר הפנים, תק-על 2001(3) 808, שם נקבע: "שאלנו את עצמנו מה יהא אורכה של אותה תקופת-מעבר שנקצוב, ולאחר שיקול החלטנו כי הכרעתנו בדין תחילתה תהא שישה חודשים מיום שימועו של פסק-הדין. בתוך תקופה זו, כך יש להניח, ניתן יהא ליזום תיקון לתמא 22, ולקבוע בה הוראת-מעבר אשר תביא במנין, מן הצד האחד, את כל הקשיים והאילוצים הנילווים להליכיה של תוכנית מפורטת...". (שם, פסקה 63). בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא (4) 367 (להלן: "פרשת מנהלי השקעות") התייחס בית המשפט (הנשיא א' ברק), ליחס בין המשפט לזמן, וציין: "הוראות המעבר שבחוק תיקי השקעות מעוררות שאלות הקשורות ליחס שבין המשפט לזמן. זהו תחום נרחב ומעניין, אשר נחקר עד כה אך מעט. לעניין היחס בין חוק חדש לזמן, מן הראוי להבחין בין שאלות הקשורות למועד התוקף של החוק לבין שאלות הקשורות למועד התחולה של החוק. מועד התוקף עוסק בשאלה מתי נכנס החוק לתוקפו ("מועד התחילה") - ביום פרסומו, במועד שקדם לכך או במועד מאוחר מכך - ומתי מגיע תוקפו לידי סיום. מועד התחולה עוסק בשאלה על אלו פעולות מבחינת הזמן חל החוק: על פעולות שפעולתן נסתיימה בעבר (תחולה רטרואקטיבית); על המצב הקיים (תחולה אקטיבית או מיידית); על פעולות שייעשו בעתיד (תחולה פרוספקטיבית) (ראו: Driedger, On The Construction of Statutes 3 rd. ed. 486 1994)." (שם, 410). ובהמשך: "הנה כי כן, נקודת החיתוך של הוראות המעבר (סעיף 48) בחוק תיקי השקעות לעניין חובת הבחינות, המבחינה בין מי שעסק בעבר לפחות שבע שנים בניהול תיקי השקעות לבין מי שעסק בעבר תקופה קצרה משבע שנים, אינה מידתית. אין היא מתחשבת דיה בנסיון החיים ובאינטרס ההסתמכות של העוסקים הישנים. אין היא מאזנת כראוי בין הנזק לפרט לבין התועלת לכלל. כמובן, בכל הוראות מעבר יש הכרח לקבוע נקודת חיתוך מבחינת הזמן. בכל קביעת זמן יש מן השרירות. מכאן לא נובע שכל הבחנה הקשורה בזמן היא שרירותית. אף שקו הגבול בין יום ולילה הוא שרירותי משהו, וקיים פרק זמן של דמדומים, כולנו נדע להבחין בין יום ולילה בלא שהבחנה זו תהא שרירותית (השוו ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק, פ"ד מג(1) 356, 361)". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם,415). בע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 885, התייחסה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש אל מקרה גבול, כדלקמן: "מקרי גבול הקוראים תיגר על מגבלות החוק קיימים תמיד... כך היא דרכם של חוקים: הם מותחים קו ואנו נימצא תמיד מצידו האחד של הקו או מצידו השני. ככל שנתקרב אל קו הגבול כך יתחזקו הספיקות והשאלות בנוגע למקרים הגבוליים". (שם, פסקה 13). אכן קביעת גבול או מתיחת קו, הן לעניין משקלות ומידות, ובמיוחד לעניין זמנים, הייתה מאז ומתמיד שאלה קשה. (עוד ראו: בג"צ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל, תק-על 2000(1), 562 (כב' השופט מ' חשין)). בבג"צ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר, תק-על 2007(2), 101, מביא כב' השופט ד' חשין את הדילמה שהתעוררה בסוגיה זו בגמרא, בציינו: "את הצורך בקביעת גבולות ותחומין, מידות ושיעורין, מוצאים אנו, כמובן, גם במקורותינו. כך, כדוגמה, נקבע במשנה כי גוזל שנפל משובך ופלוני מצאו, יוכל להיוותר בידי פלוני אם נמצא במרחק הגדול מ-50 אמה מהשובך; ואם נמצא במרחק הקטן מ-50 אמה, הרי שיש להשיבו לבעל השובך. הלכה זו נקבעה, כפי שמבארת הגמרא, על בסיס ההנחה שהגוזל, המכונה "המדדה", לא יכול היה להתרחק מהשובך יותר מ-50 אמה; ובלשונו של ר' עוקבא בר חמא: "כל המדדה - אין מדדה יותר מחמשים" (בבלי, בבא בתרא, כג, ב). על-כן, אם נמצא הגוזל מעבר למרחק של 50 אמה מהשובך, הוא נחשב כהפקר ופלוני רשאי לנכסו לעצמו. גבול זה אינו שרירותי בפני עצמו, משום שהוא נתמך ברציונאל. ברם, גם גבול זה, כמו כל גבול, אינו נקי מקשיים, כמו בעיית העמימות שקיבלה ביטוי בקושייתו המפורסמת של האמורא ר' ירמיה, ששאל מה הדין כאשר רגלו אחת של הגוזל בתוך תחום 50 האמה, ורגלו השנייה מחוצה לו. בשל קושייתו זו הורחק ר' ירמיה מבית המדרש; וכך מובא הדיון בעניין זה בתלמוד: 'תנן: ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה - הרי הוא של בעל השובך ... חוץ מחמשים אמה - הרי הוא של מוצאו ... בעי רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא' (שם). כל כך למה? בשל ההכרה בחשיבות שבעצם קביעת השיעורין. זאת חרף שולי השרירותיות עליהם עמדנו, וחרף בעיית העמימות העולה מקושייתו של ר' ירמיה." (שם, ע' 106). 57.פועל יוצא מן האמור, כי משנקבעת נורמה חדשה יש לאפשר לציבור שאמור לנהוג לפיה, תקופה מתאימה להפנמתה והטמעתה בהתנהלותו. כך, פרשות ראב ופרשת מנהלי השקעות הנ"ל, מחזירות אותנו לאמרה הידועה: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (יבמות פא, א. כן ראו בהרחבה שו"ת רדב"ז ד', קל"ט; אנציקלופדיה תלמודית - ערך: 'אזהרה', שם, כרך א'). הפסיקה התייחסה לכלל רחב זה בהקשרים שונים, ובין היתר לעניין זכותו של נאשם לדעת מה האשמה המוגשת נגדו, וגילוי מלא של העובדות שעל פיהן הובא הנאשם לדין, זאת במטרה לאפשר לו להיערך כראוי להגנתו (ראו ע"פ 534/84 אסתר אריה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 561). אם נסכם את מועדי תחילה ותחולת החוק והצווים נמצא למדים כדלקמן: א.החוק פורסם ביום 17.8.00 ב. פרקים ג' עד ה' נכנסו לתוקף ביום 17.2.02. ג.הצו הבנקאי פורסם ביום 25.1.01 ונכנס לתוקף ביום 17.2.02. ד. תקנות הדיווח נכנסו לתוקף ביום 6.3.02. ה. הקמת מאגר המידע - תוך 18 חודש מיום פרסום החוק (17.2.02). ו. הטלת עיצום כספי על המפר - לא יוטל בשנה הראשונה לכניסת סעיפים 7,8 לתוקף. בענייננו, תקופת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם הינה מיום 17.2.02 ועד ליום 16.12.03, אולם כפי שיפורט בהמשך, מהעדויות עולה במפורש כי עיקר ההדרכות החלו בשלהי שנת 2003 ותחילת שנת 2004 - כפועל יוצא מהתפוצצות הפרשה דנן. הטמעת הנורמות שביסוד החוק 58.המאשימה טוענת כי מנסיבות חיצוניות עולה כי הנאשם לא העביר את הדיווחים הנדרשים במטרה שלא יתבצע דיווח על ידי הבנק. לדבריה יש לעשות שימוש ב'חזקת המודעות' ו'חזקת הכוונה' - המשמשים, ככלל, להוכחת רכיבי היסוד הנפשי, ולדעתה עומדים לעזר במקרה זה כמו במקרים אחרים (ע"פ 125/61 היועץ המשפטי לממשלה נ' נחום רימר ואח', פ"ד טו (4) 2119, 2121). כן מבקשת המאשימה ללמד על הקורלציה בין העבירות של השתמטות ממס לבין העבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, בהם ישנם קווי דימיון רבים, ואף שם נוהגים בתי המשפט לעשות שימוש תדיר בחזקות שבעובדה, תוך התבססות על כלל הנסיבות העובדתיות שמעלה המקרה והתנהגותו "החיצונית" של העבריין, וזאת לשם קביעת ממצאים באשר לכוונתו או ידיעתו של האחרון (ע"פ 485/82 אידלסון ואח' נ' מ"י, פ"ד לז (4) 823, 833; י' קדמי, על הדין בפלילים, בעמ' 129-130; ג' עמיר עבירות מס, בעמ' 444). גם בהקשר זה מן הראוי לבחון את הוראת סעיף 19 לחוק העונשין, הקובע: "דרישת מחשבה פלילית אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". זאת ועוד, בפרשת אלגד הנ"ל, נקבע כך באשר לעבירות מסוג 'מטרה': "מהגדרה זו של הביטוי "בכוונה" בהוראת הפרשנות שבסעיף 90א(2) הנ"ל עולה, כי בעבירות מסוימות שאינן עבירות תוצאה - עבירות שבהגדרתן מופיע הביטוי "בכוונה" - נכללים המניעים והמטרות ביסודות העבירה, ומשמשים כיסוד נפשי מיוחד. על פי גישה זו, בעוד שבדרך כלל, כאשר האיסור הפלילי יוצר עבירה ללא דרישת תוצאה, אין המניע והמטרה נכללים כיסוד מיסודות העבירה, הרי בעבירות מסוימות מכוח ההגדרה המיוחדת להן, נכללים יסודות אלה כחלק מהיסוד הנפשי הנדרש בעבירה. פרופ' פלר הגדיר עבירות אלה כעבירות שנדרשת בהן "מחשבה פלילית מיוחדת" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) 550-546)." (שם, ע' 747). לעניין טענת המאשימה כי על הנאשם הנטל להביא ראיות לצורך הוכחת הסייגים לאחריות הפלילית, אשר עומדים לו על פי סעיף 34 לחוק העונשין, מפנה המאשימה לחקירתו הראשית של הנאשם לעניין ניסיונו להצדיק את הימנעותו מדיווח, שם אמר הנאשם פוזיטיבית והחלטית כי אף אחד לא העביר דיווחים, כך העיד: "ת: המנהלי סניפים פנו אליי אמרו לי X, אתה היית קורבן של כולנו ומזל שזה אתה ולא אנחנו. ש: מאיזה בחינה? הם כן הוציאו הם לא הוציאו דיווחים סובייקטיביים? ת: מאיזה בחינה, ש: אף אחד לא הוציא דיווחים סובייקטיביים, ת: לא הוציאו דיווחים סובייקטיביים, לא, מהבחינה הזו שאפילו בהנהלה אמרו לי מזל שזה אתה, אנחנו אומרים שאתה בן אדם ישר ואין לך שום בעיה מבחינת יושר אישי, זה התכוונתי מזל שזה אתה ולא מישהו אחר. ש: אבל אף סניף לא הוציא דיווחים סובייקטיביים, ת: לא הוציאו, לא הוציאו, אמרו, אתה הקורבן של כולנו. מזל שקרה המקרה שלך." (פרו', 2.9.07, עמ' 6). כמו כן מצביעה המאשימה על תעודת עובד ציבור של הרשות ממנה עולה כי הועברו כ-160 דיווחים סובייקטיביים מפאג"י ומהבנק הבינלאומי במהלך התקופה הרלוונטית (ת/1161). הנאשם טוען כי יחסית למספר סניפי הבנק, מדובר בפחות מדיווח אחד לסניף בממוצע, במהלך כל התקופה!. המאשימה מפנה להודעתו הראשונה במשטרה בה אמר הנאשם כי באוקטובר 2003 הוא ביקש מירון (נאשם 1) כי ימציא לו אישורים ממשרד האוצר לגבי פעילות דלפקי ההמרה לחשבונות "X ירון פיננסים" ו"שירה שירותי המרת מט"ח". (הודעת הנאשם מיום 17.12.03, ג.6). "ירון אמר לי שפיכמן מטפל בזה והוא אמר שמטפל בכך גם מול משרד האוצר", והסביר כי ביקש את הרשיון בגלל שבאחד החוזרים בענייני הלבנת הון היתה התייחסות לנושא דלפקי המרה. "אז רציתי שיהיה.." (ת/637 הודעה מיום 17.12.03, ג6) "פיכמן אמר לי שזה בתהליך עם אחד בשם צחי ממשרד האוצר". כללית, הנאשם העיד על עצמו כי היה ער לחוזרים בענייני הלבנת הון! כן מפנה המאשימה לת.פ. 394/04 מדינת ישראל נ' מאיר X, תק-מח 2006(1), 711, בו נדון ענינו של נותן שירותי מטבע, שהואשם בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק בשל כך שלא העביר דיווחים לרשות על פעולות שהיו חייבות בדיווח. כב' השופט מ' רביד קבע לענין המודעות לחובת הדיווח כדלקמן: "אף אם נלך לשיטת הנאשם, לפיה לא היה מודע לחובתו לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון, ברי כי בנסיבות המתוארות לעיל - לפיהן אין חולק כי הובא לידיעת הנאשם קיומן של חובות כלפי הרשות לאיסור הלבנת הון אך הוא לא מצא דחיפות בבירור פשרן - היה על הנאשם לכל הפחות לבדוק המצב לאשורו, בפרט עת אך החל עיסוקו כנותן שירותי מטבע. משבחר הנאשם להתעלם מאפשרות קיומה של חובת הדיווח כלפי הרשות לאיסור הלבנת הון, הנמנית על היסוד העובדתי שבעבירה, ונמנע מלבדוק מצב הדברים לאשורו, יש לראות הנאשם כמי שהיה מודע בפועל לקיומה של חובה זו." (שם, ע' 722). לעומת דברים אלה, מפנה הנאשם לתשובות העדים בנושא ההטמעה וההפנמה, מהם עולה תמונה שונה מזו שטוענת לה המאשימה, ולפיה היה פער רב בין החומרים שהגיעו לבנק מן הרשויות, לבין יכולת קליטתם והפנמתם. עוד טוענת המאשימה באשר להטמעת הנורמה, כי כל עובדי הבנק עברו הדרכות וקיבלו חוזרים, אשר בהם נקבעו חובות הדיווח הפנימיות. מאחר שהנאשם השתתף בהדרכות וכל עובד חייב לקרוא את החוזרים, יש לדחות את טענת אי ידיעת החובה. לצורך כך מצביעה המאשימה על הפעולות שנעשו לצורך יישום החוק. עדי דיסקין, העיד כי בינואר 2001 התחילה העבודה המעשית של יישום חוק איסור הלבנת הון, עת התחילו בישום הוראות הנגיד. השלב הראשון היה סינכרוניזציה של מה שנדרש כדי להתאים את הטפסים והנהלים למציאות החדשה ולאחר מכן הצו נכנס לתקפו (פרו', 19.6.05, ע' 757). את דיסקין ליוו אנשים מהמחלקה המשפטית ומכל זרועות הבנק ע"מ שהכל יהיה מוכן לתאריך היעד - פברואר 2002 (שם, פרו' 758). דיסקין העיד כי הקשר עם עובדי הבנק היה דו צדדי, הוא עמד לרשותם בכל שאלה ובכל מקרה שהיו לבטים, הוא עבר על הדו"חות כאשר הגיעו אליו. שאל שאלות כשנדרשו. (שם, ע' 761). שרגא גרבינסקי, מי שהיה ממונה על איסור הלבנת הון בקבוצת הבנק הבינלאומי מ-1 במרץ 2003, שהחליף דיסקין בתפקיד, עמד גם הוא על תפקידה של היחידה: "כלפי פנימה זה הנחיות והדרכה ובקרה כמו שאמרתי מקודם, כלפי חוץ זה בעיקר דיווח." (פרו', ע' 724). כמו כן נערכו הדרכות וימי השתלמות וכנסים לעובדי הבנק. עובדי הבנק הבכירים, לרבות מורשי חתימה קיבלו הדרכה כבר בסוף שנת 2001, אותה הם תודרכו להעביר בסניפיהם. כן הוחלט להדריך ולהכשיר את העובדים תוך כדי עבודה. לקראת סוף 2001 היתה הרצאת פתיחה לכ-150 עובדים, ממנהל הבנק עד רמת מנהלי סניף, ובהם גם מנהלי הסניפים של בנק פאג"י המהווה חלק אינטגרלי מהבנק הבינלאומי. הרצו בה אנשי בנק ישראל ונציג משטרת ישראל. לאחר מכן המשיכו בהדרכות, מול מנהלי סניפים, מול, לפחות, חלק ממורשי החתימה. (עדות דיסקין, פרו' 759). שמות המשתתפים פורטו בת/293. עובד הבנק מר גולדמן העיד כי היה במחלקת הדרכה בתל אביב, וכי העבירו את הפקידים ואת המנהלים הדרכה ע"י מצגת ו"כל האינסטרומנטים האחרים", כדבריו (פרו' 101). שרה רודנסקי העידה, כי נכחה במפגש הדרכה אחד כשיצא החוק ב-22.1.02 (פרו', 1487). כל זאת, לטענת המאשימה, בניגוד לדברי הנאשם כי אמנם השתתף בנכס, אך הוסיף וטען כי לא ממש הסבירו להם על החובות הסובייקטיביות המוטלות על התאגיד הבנקאי. הבנת משמעות הדיווחים הסובייקטיבים 59.באשר לשימוש ב'חזקת המודעות' ו'חזקת הכוונה', ככלי עזר להוכחת היסוד הנפשי, ראוי להביא את דברי בית המשפט העליון בע"פ 9604/04 מאיר כריכלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 3704 (2007) (כב' הנשיאה ד' ביניש בהסכמת כב' השופטים א' גרוניס וד' חשין), אשר קבע כך: "חזקת הכוונה הינה חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה, ואשר לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. "משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה" (עניין כלב, בעמ' 376; ראו גם עניין חמאתי, בעמ' 717). יש להדגיש כי חזקה זו הינה אך כלי עזר ראייתי, אשר יש לעשות בו שימוש זהיר, ואשר כל ספק סביר שיעורר הנאשם יטול ממנו את כוחו (ראו: ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב (3) 383, 394 (להלן: עניין גנדי); ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 45, 49 (להלן: עניין אשקר); ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649; עניין חמאתי, בעמ' 717)." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 3711). 60.הנאשם נשאל בנושא העברת הדיווחים הסובייקטיביים, וכך העיד: "ש: אתה אמרת שלא היו דיווחים סובייקטיביים? ת: אני יודע מה קורה למעלה? אני מדבר איתך על מנהלי סניפים". (פרו', 6.9.07, ע' 150). ובהמשך: "אני אומר לך, זה מה שאמרו המנהלים, לא הוצאנו דיווחים". (שם, ע' 151). אף כאשר עומת הנאשם עם תעודת עובד הציבור ממנה מוכח, לטענת המאשימה, כי הבנק העביר דיווחים לרשות, דבק הוא בגרסתו כי מנהלי הסניפים לא העבירו דיווחים סובייקטיבים באותה התקופה. אלה דבריו: "אני חוזר שאני אמרתי את מה שאמרתי, זה על סמך מה שאמרו לי מנהלי הסניפים, וכשאמרתי דיווחים סובייקטיביים, מה שהם אמרו לי, התכוונתי למנהלי הסניפים. את מראה פה בהיבט בנק, לא בהיבט סניפים". (שם, ע' 153). והמשיך: "ת: מה זה? אז אני מסביר לך שוב, הדיווחים שאת מראה לי פה, זה דיווחים שיוצאים לא בהכרח מהסניפים, אלא מההנהלה על סמך חומר שיש להם, הם רואים בהנהלה כמו שהקראת שמה, פעולות מזומנים הם רואים את זה הרי, אז הם יכולים לדווח בנפרד, לא קשור לסניף בכלל. ש: כתוב פה באופן ספציפי דיווחים בלתי רגילים, התקבלו מסניף שלומציון המלכה של בנק פאג"י. ת: מחשבונות מסניף כנראה, מחשבונות בסניף, הם רואים את הפעולות הרי. ש: אתה אמרת שלא עברו שום דיווחים, הנה, עוברים. ת: אז אני מסביר לך, יש פעולות שהם עושים בלי עזרת הסניף". (שם, שם). ה כי הועברו דיווחים על חשבונות בסניפים אשר לא הועברו על ידי הסניף, נתמכת בעדותו של העד גרבינסקי, כאשר התייחס למוצג ת/296, כדלקמן: "ש.הסבר לי בבקשה מהו המכתב או מהו הדיווח האם הוא מוכר לך? ת.החקירה, בחקירה שנחקרתי במשטרה נשאלתי האם אנחנו איתרנו ביוזמתנו פעולות בקבוצת החשבונות שנבדקו אז על ידי המשטרה, אמרתי שלמיטב זכרוני היה דיווח כזה אבל אני צריך לחזור למשרד ולראות אם היה דיווח, וזאת התוצאה מצאתי שאכן כן היה דיווח אחד כזה. ש.אמור לי, הטופס שמצורף למכתב, ת.זה הטופס הסטנדרטי לרשות לאיסור הלבנת הון. ש.הבנתי. עכשיו, כשנשאלת במשטרה לגבי, רק שנהיה במסגרת הדיון, לאלו חשבונות נשאלת? ת.קבוצת החשבונות שהיו בחקירה, אני לא זוכר את כולם כרגע אבל למיטב זכרוני שישה או שמונה חשבונות משהו כזה. ש.קשורים לאדם אחד, בגדול שם אתה זוכר? ת.לקבוצת אנשים בשם ירון X אם אני לא טועה פיננסיים, או ירון X פיננסיים, משהו כזה. ושירה." (פרו', 19.6.05, ע' 740). הנה כי כן, במוצג ת/296 אין פירוט מאיזה סניף הגיע דיווח, ומי העבירו. דברים אלה של העדים, עולים בקנה אחד עם אחריות התאגיד עצמו, וקיומו של אחראי שפעל באופן כושל, כפי שאכן ועדת העיצומים קבעה (ראו להלן). באופן פרטני שמענו דברים דומים מפי אמיתי וייס: "אני יכול להגיד שבסניף שלי אני לא רוצה להיכשל איך אומרים בזיכרוני, אבל אני לא זוכר שהוצאנו דיווחים אולי אחד, שניים, מכסימום, התקופה הייתה תקופה של נקרא לזה בלבול גדול ואי הבנה, זה נורא קשה להעיד היום על מה שהיה אז, כי היום הדברים כל כך" (פרו', 6.9.07, עמ' 201). ובהמשך: "ת: תראי, גם העובדה היא שצריך להבין שכמות הדיווחים הסובייקטיביים, שהיו באותה תקופה, הם היו שואפים לאפס, זה לא רק אצלי בסניף היה, זה היה בכל הבנק. ש: ואתה אומר את זה בתור? ת: זה היה אז כמויות קטנות מאוד של דיווחים. ש: בתור מה אתה אומר את זה עכשיו? עו"ד מרינסקי:שאנחנו כבר יודעים את זה, לא - ש: אני שואלת, איך אתה יודע את זה? ת: אני חבר הנהלת הבנק ואני יודע את זה. ש: אליך מועבר כל דיווח סובייקטיבי שמגיע לבנק? ת: נכון להיום כן. ש: שמועבר לרשות לאיסור הלבנת הון? ת: נכון להיום, כן. ש: לא, אני שואלת אז, אתה עכשיו מעיד לי על מה שהיה עד התקופה הרלבנטית שלנו, זה עד דצמבר 2003. ת: תראי, אנחנו, אני אגיד לך מאיפה אני יודע את זה, אני יודע את זה מהתקופה עכשיו, מכיוון שגם היום יש מה שנקרא יצא דוח, דוח נוסף של בנק ישראל, בנושא של איסור הלבנת הון , הוא דוח שמדבר גם על הדוח, על זה שקיבלנו עליו עיצומים. חלק מהדוח הנוכחי מדבר על מה תיקנו או לא תיקנו, בעקבות הדוח שהיה ובעקבות העיצומים שקיבלנו. מה שעשינו בהנהלת הבנק, בשיתוף עם מנהל היחידה לאיסור הלבנת הון, בדקנו את כל הנושא של הדיווחים. אז אני יכול - אני לפחות רגוע בזה שכיום בבנק פאג"י מדווחים כמויות מאוד, מאוד גדולות של דיווחים, ואני יכול להגיד שאיכות הדיווח היא מאה אחוז, זה מבחינתנו מה שאנחנו כהנהלת הבנק עושים. אבל בדקנו גם את הסטטיסטיקות שהיו בעבר, בעבר כמעט ולא היו דיווחים" (שם, עמ' 214). אשר למספר הדיווחים העיד וייס: "ת: עד ליום דצמבר 2003, זה ככה אני קורא, היו 31 בלבד, אם אני לא טועה, 15 סניפים של בנק פאג"י היו אז באותה תקופה, היום אנחנו עשרים פלוס, אבל 15 סניפים, בשנה וחצי, 31 דיווחים, אני לא יודע איך, זה נראה לי - סליחה שאני אומר, צחוק מהעבודה, מה זה, זה? ש: אתה חושב? ת: אני בטוח, תסתכלי כמה דיווחים יש היום, יש לנו - יש לנו היום מאות דיווחים. כ.ה. שפירא: זה צריך להיות פחות? ת: מה? כ.ה. שפירא: בגלל המודעות גם של הציבור, זה היה צריך להיות פחות. עו"ד מרינסקי: אף אחד לא לוקח צ'אנס, כל מה שזז, יוצא דיווח. ת: לא, אחרי הדוח הזה, כשהנהלת פאג"י הייתה בוועדה לעיצומים, אמרו להם משפט אחד, שהוא מנטרה היום בבנק פאג"י, כשאין ספק, יש ספק. שיש ספק, אין ספק, סליחה". (שם, עמ' 225). הדברים חוזרים על עצמם גם בעדות אבי אברהמי: "לא היה שום דיווח סובייקטיבי בתקופה הזאת, הנושא הזה לא היה כלל וכלל במודעות של מנהלי הסניפים, הקטע היה יותר קטע טכני, כלומר היה צריך להשלים פרטים... לדעתי זה היה משהו בסביבות סוף 2003 או 2004, הסיפור הזה, אבל כל הפעולה הייתה פעולה יותר טכנית". (שם, עמ' 231). וכן בעדות ירט ישראל: "ש: אתה בטוח שמאצלך לא היו? ת: לא יצא. כ.ה. שפירא: מהסניף שלך לא היו? ת: לא" (שם, ע' 256). 61.לטענת המאשימה, במשטרה ניסה הנאשם להתכחש להיכרותו עם החוק. בחקירתו הראשית, לאחר שכבר הוכח כי השתתף בכנס בסוף שנת 2001 (ת/293), הודה הנאשם כי השתתף בכנס, אך הוסיף וטען כי לא ממש הסבירו להם על החובות הסובייקטיביות המוטלות על התאגיד הבנקאי: "אז ככה, לפי מה שאני משחזר את הדברים ומה שהדברים צצים ועולים מהחקירות ועד כרגע, כל מענייני הבנק כל, מרבית, כלומר מרבית הדברים שדיברו עליהם הן בהרצאה הראשונית שדיברנו עליה וכמה פעמים בסוף נובמבר 2000, בסוף בנובמבר 2001 קודם כל מדברים על 2001 ההרצאה הראשונה שהשתתפתי בהרצאה אירוע פתיחה כמו שהגדיר את זה עדי דיסקין, דיברו בגדול ממש בגדול במקרו על הנושא של הלבנת הון, שרוצים להוציא את ישראל מהרשימה השחורה, מה זה הלבנת הון בעצם, מה דיברו, דיברו שם על היה שם נציג משטרה, נציג בנק ישראל, עדי דיסקין האחראי על הלבנת הון בבנק והיתה גם אחראית על בנקאות, בנקאות מסחר, פרטית בבינלאומי. על מה דיברו שם? דיברו שם על מקרו, שהלבנת הון זה סחר בסמים, זה טרור, זה זנות וכל מה שקשור לזה. ואמרו שם שזה לא מס הכנסה, לא מדובר על מס הכנסה, על זה דיברו, ועלתה בסוף רות . . . היא היתה בעצם מבחינת הבנק אחראית על כל התחום הזה מעל עדי דיסקין, אמרה חברייה, ממחר אנחנו כולנו כמו שור טוריאני להשלמת פרטים, כולם להשלמת פרטים. כלומר הם אמרו שהם מתחברים למחשבים של משרד הפנים מחשבים של המדינה, הם מצליבים מידע והמוטו הוא השלמת פרטים. זאת אומרת חשבונות שאין בהם כתובות, להשלים כתובות, תעודות זהות לא תקינות, פרטים לא נכונים וכו' וכו', זה היה המוטו של הבנק." (פרו', 2.9.07, ע' 4). לטענת המאשימה בהחלטת הועדה להטלת עיצום כספי על בנק פאג"י בגין הפרת הוראות החוק, מיום 4.4.04, יש התייחסות לביקורת שנערכה בחודשים אוג' - ספט' 2003 (נ/54). ובסעיף 1 בפרק ב' מצוין במפורש: "על פי רישומי הבנק, בוצעה הדרכה פרונטלית למנהלים ולמורשי חתימה בלבד ...", דהיינו כי ניתנה הדרכה מספיקה למנהלים ולמורשי חתימה. יחד עם זאת, ההחלטה איננה מתייחסת ספציפית לסניף זה ואינה נוקבת בשמות. מר מילגרום שמעון העיד: " ש.לא, לא אבל אני אומר אחר כך יפרשו לי, לא יפרשו לי. אני מה שאני הבנתי זה שאתה אומר שאם אני מקבל את הרושם שמישהו רוצה להתחמק מהדיווח האובייקטיבי של התקרות שנקבעו, ועושה פעולות כאלה, אז אני צריך לדווח דיווח סובייקטיבי וזאת המטרה. ת.נכון. ש.ורק אחר כך אתה אומר עכשיו בעקבות כל הפרשה שהתחלתי לקרוא את החוזרים אז אני רואה שגם אם יש הרבה פעילות במזומנים, אז גם כן צריך להוציא דיווח סובייקטיבי. אבל זה עכשיו אחרי הפיצוץ. ת.נכון.". (פרו', 26.9.05, ע' 1315). העדה הינדה הקלמן סיפרה: "ש: עוד שואלים אותך בחקירה שלך אותה חקירה של 28.12 וגם בחקירה השלישית האם ידעת אם ראית שיש פיצולים שם, אני לא נכנס לשאלה הזאת היות ואני לא רוצה לפתוח כאן את החזית, אני רק מזכיר את ההקשר. שלא שאחר כך פתחתי את זה בחקירה הנגדית אני לא. מדוע לא דיווחת על פי חובת הדיווח הסובייקטיבי אליו את קשה לי להבין את המילה, זה בהודעה מ-28.12. גיליון 4 שורה 8. אליו את מודעת. סליחה אליו את מחויבת. קשה לי להבין את המילה, אני לא רוצה להטעות. עו"ד סיוון: אליו את מחויבת. ש: אליו את מחויבת ואת עונה הדיווח הסובייקטיבי נכנס בזמן האחרון ולא ידעתי שאני צריכה. ת: נכון. ש: ואומר לך החוקר חובת הדיווח הסובייקטיבי קיימת מ-11.5.02. מדוע בכל זאת לא דיווחת. את אומרת לא ידעתי. ת: לא ידעתי. ש: בסדר לא ידעת. ומה שאמרת שם זה דברים נכונים. ת: אמרתי את האמת". (פרו', 11.10.05, ע' 1480). כך גם העד דוד הורוביץ, העיד כי: "אז כמו שכנראה כתבתי במסמך אם אני זוכר את המילים, לא זוכר את המילים המדויקות אבל בתקופה ההיא כל ההוראה הזאת הייתה הוראה חדשה מאוד שבקושי ידעו איך לאכול אותה, והדיווח האובייקטיבי יצא אוטומטית, הדיווח הסובייקטיבי עד כמה שהבינו את המצב אז ומה שדיווחו העבירו את זה לממונה והוא בשיקול דעת, הרי כיוון שהכל היה כפוף לשיקול דעת הוא היה צריך לעשות, כאילו להחליט אם זה להעביר הלאה או לא להעביר הלאה. גם מנהל הסניף אם הוא מחליט להעביר דיווח או לא להעביר דיווח זה הכל תלוי בשיקול דעת אם הוא רואה פעילות חריגה לא פעילות חריגה, רק שלא היה הגדרות יותר מדויקות מה הדברים החריגים שעליהם צריך לדווח. זה בכלל עוד היה בהתחלה בהתחלה, גם אני זוכר שאני הגעתי להנהלה אולי רק אחרי כמה חודשים היה איזה שהוא, כאילו היה איזה התכנסות בשביל לתת הבהרות יותר מדויקות קצת יותר על הסיפור הזה, כך שכל הנושא הזה עוד היה ממש בחיתולים". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (פרו', 19.6.05, 776). העד שרגא גרבינסקי העיד: "אין ספק שבדיווח הסובייקטיבי נדרש שיקול דעת, כל אחד מפעיל את השיקול דעת ברמה שלו, היות והחוק אני אומר באותה תקופה עוד היה יחסית טרי הוא היה שונה מכל הגישה הבנקאית שנהגה קודם אז ייתכן שחלק מהדיווחים שהיו צריכים לצאת היום לטעמי מדווחים יותר מידי, לכל כיוון, אז אולי השיקול דעת עוד לא פעל". (שם, ע' 746). כך העידו אפוא עדי התביעה. אשר לעדי ההגנה, הנאשם עצמו העיד כי: "את מציגה פה תסריט שהוא בדיוני, שאני העלמתי את הדבר הזה, מה יש לי להעלים פה? אז כמו שציינתי, בכנס הזה דיברו ממש במקרו, מה זה סובייקטיבי? מה זה סובייקטיבי, ואם בא לי עכשיו לקוח שאני יודע שהוא סוחר סמים, אז אני מדווח עליו שהוא סוחר סמים, אז זה סובייקטיבי, למה סובייקטיבי? כי אני ראיתי והוכיחו לי שהוא סוחר סמים. אם בא לי אחד שהוא מתעסק בזנות ואני יודע שהוא זנות, אז זה סובייקטיבי, למה? כי אני עושה את זה ולא המערכת מזהה את זה. אם אני רואה מישהו שהוא טרור או משהו בסגנון הזה, אז זה סובייקטיבי מה זה לא סובייקטיבי? זה סובייקטיבי, זה לא אובייקטיבי, זה לא מעל מאתיים אלף שקל, שהמחשב מדווח אובייקטיבי, זה סובייקטיבי, כן". (פרו', 6.9.07, ע' 127). ובהמשך: "ואמרתי לך, אמרתי לך מה זה דיווח סובייקטיבי למה שהבנו, למה שהתכוון עדי דיסקין, דיווח סובייקטיבי, כמו שציינתי לך קודם, יבוא אלי סוחר סמים ואני אדע את זה, אז אני אדווח עליו, יבוא אלי סרסור, שאני אדע שהוא סרסור, אני אדווח עליו, יבוא אלי". (שם, ע' 129). יש ליתן אף חשיבות לעדים שאף הם היו מנהלי סניפים בבנק. כך העיד אמיתי וייס: "ת: מה זה פעילות שנראית בפני הבנק כבלתי רגילה, לסוג החשבון, לאופי עיסוקו הרגיל של הלקוח, כפי שהבנק יודע עליה. צריך להבין שגם אז, סליחה שאני - צריך להבין שגם אז לא היה למשל יש היום טופס הכר את הלקוח, טופס הכר את הלקוח זה טופס מובנה, מסודר, שבו רשום השם של הלקוח ומה העיסוק שלו וכמה פעילות הוא יעשה בחשבון צפויה, והאם יהיו לו העברות לחו"ל, או לא יהיו לו העברות לחו"ל, כל הדברים האלו אז אנחנו לא התעסקנו עם לקוחות בסדר גודל כזה, זה לא שלא הכרנו את הלקוחות שלנו. אבל במיוחד כשמדברים בלקוח עו"ש פרטי, מה מנהל סניף ראיין פעם לקוח עו"ש ובדק מה העיסוקים שלו? לא היו דברים כאלו, לא היו דברים כאלו וזה גם לא היה - זה לא היה משהו שבכלל התייחסנו אליו. בבנק פאג"י במיוחד יש המון , המון , המון לקוחות פרטיים ויש לקוחות פרטיים, איך אומרים, אפשר להגיד שיש להם פעילות אדירה, פעילות אדירה בעו"ש, שלא ידענו מהי בדיוק, זאת אומרת- הבנו - ש: אז לפי הצו אתה לא אמור לדווח על זה? ת: הבנו שבציבור, ציבור הלקוחות של בנק פאג"י, יש פעילות שהיא סמויה מן העין מה שנקרא, לא הבנו בדיוק את הדברים, שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. ולכן אני אומר, הדיווח הסובייקטיבי, לא ידענו מה זה פעילות בלתי רגילה, לא ידענו מה זה קשור לאופי עיסוקו הרגיל של הלקוח, מה זה אופי עיסוקו הרגיל של הלקוח?" (שם, ע' 211). כך גם העיד אבי אברהמי: "ת: אנחנו מדברים על הצו הזה שעליו מדובר, שוב, הנושא שהיה ה MAIN ISSUE היה כל הזמן הסיפור של סחר בנשים, סחר בנשק, סחר בסמים. לא היה בשום שלב בתקופות האלה, למעט אחרי שהתפוצצו כל מיני פרשות, לא דובר על זה שמנהלי הסניף צריכים לדווח על פעולות - ש: מה, בלתי רגילות? ת: לא עניין של פעולות לא רגילות, אלא פעולות ש: לא אופייניות לחשבון? ת: לא, זה לא, הנושא של פעולה שהיא לא אופיינית לחשבון, אני יכול לומר שגם עד היום, זה דבר שהוא לא מוגדר, ש: לא מוגדר? ת: מה זה דבר שהוא לא אופייני לחשבון? ש: לא מוגדר לך? ת: לא, עד היום לא, אבל היום אנחנו נוקטים במשנה זהירות ולכן מדווחים כמעט על כל דבר, אבל באותה תקופה, זה בכלל, בכלל לא היה במודעות. ש: מה זה אותה תקופה? ת: התקופה הזאת שאנחנו מדברים, עד שהתפוצץ הסיפור של X X, הנושא הזה, בכלל לא היה במודעות". (שם, ע' 235). ומוסיף העד ירט ישראל: "ת: שנייה, שנייה, אני רוצה ללמוד, ועל זה למה אני אומר לך, את זה, מפני - אתם מנחיתים על הסניף הנחתות, הנחיות, חוזרים, זה בסדר, ככה צריך להיות, אולי - ש: בוא אני אקל עליך עו"ד מרינסקי: תני לו להשיב, ת: מה המסקנה שלי כשזה שיושב בקצה, לא ברור לי, מה אני צריך לעשות בפועל, האמיני אני לא יודע, בואי נלמד יחד, - על הפקיד, בעת ביצוע פעולה בסניף מכל סוג שהוא הנראה בעיני פקיד כבלתי רגילה, מה זה בלתי רגילה? ש: כתוב לך, ת: סוג החשבון, ש: רגע, שנייה, שנייה, זה לא ת: בואי, בואי נלמד יחד ש: כתוב - הנראה בעיני פקיד הסניף כבלתי רגילה ת: מה זה בלתי רגילה ש: לסוג החשבון או לאופי עיסוקו הרגיל של הלקוח, כפי שהפקיד יודע עליה, יש לפעול באופן הבא. ת: עכשיו אחרי שקראנו את זה יחד פעמיים, בואי ננסה להבין מה המשמעות של זה, מה זה רגילה ומה זה בלתי רגילה. עד לרגע זה, לא מבין". (שם, ע' 256). דברי עדים אלה, מהימנים עלי. אף כשאני יוצא מתוך נקודת המוצא שהם מעוניינים לסייע לנאשם, באשר ראו בו את הקרבן לאכיפת החוק, אולם הם עמדו איתן בחקירה הנגדית והתרשמתי שהם דוברי אמת. בהערכת עדותם נזכור כי עדים אלה העידו כארבע שנים לאחר האירועים, והצגת הדברים כהויתם אינה יכולה כבר לפגוע בהם. יצויין כבר כאן, שאני נותן אמון גם בדברי הנאשם, לא רק בנושא הדיווח הסובייקטיבי אלא בהצגת הגנתו בכללותה, הקשר הדברים כדבריו אף בהקלטות הסתר, שאין מחלוקת שהוא לא ידע שהוא מוקלט. הטמעה באמצעות חוזרים 62.במטרה להטמיע בקרב העובדים את השינוי התפיסתי והחוקי שחל עם כניסת החוק לאיסור הלבנת הון והצו הבנקאי לתוקף, הפיץ הבנק הבינלאומי הראשון לעובדיו חוזרים ונהלים רבים בנושא. חוזרים אלה מבהירים את החובות ודרך יישומם בעבודה השוטפת של הבנק (ת/294; ת/295). החוזרים הופצו לסניפי הבנק בשני אופנים - בעותק קשיח ובמדיה אלקטרונית ישירות למסופי המחשב של כלל עובדי הבנק. קציני הלבנת ההון הנ"ל (דיסקין וגרבינסקי) התייחסו בהרחבה בעדותם להפצת מערכת נהלים המנחים כיצד לנהוג במישור הבנקאי והנוהל הזה, כמו כל נוהל אחר, הובא לידיעת העובדים (פרו' 759). חוזרים מופצים בעקרון בשתי דרכים, עד שלב מסוים מופץ רק מכתב, (לא ברור מהו התאריך שהופץ בצורה כפולה), ואחר כך בדרך ממוחשבת לכל אחד למחשבו האישי, למסוף האישי שלו שהוא יכול לפתוח ולעיין בהם. (פרו, 759). גרבינסקי העיד כי החוזרים של הבנק שנוגעים לאיסור הלבנת הון הופקו לכל יחידות הבנק. (פרו', ע' 731). להמחשת הדברים מפנה ב"כ המאשימה לת/295, המכיל חוזרים כגון: א.חוזר מיום 20/11/2001, שמספרו 035-2001-001: החוזר כולל תיאור כללי של דרישות הצו והשלכותיו על פעילות הסניפים: זיהוי רישום ואימות פרטים של הפועלים בחשבון; רישום פרטי מבצע פעולה שאינו רשום בחשבון; דיווח לרשות על פעולות שונות - אובייקטיבי וסובייקטיבי. ב.חוזר מיום 2/1/2002, שמספרו 035-2002-001: החוזר כולל תיאור דרישות צו איסור הלבנת הון החל על הבנקים. בין היתר, נכתב במפורש, כי חובה על הבנק לדווח על כל פעילות בנקאית הנחשדת בעיני הבנק כבלתי רגילה או שמטרתה לעקוף את חובת הדיווח; וכי הדיווח על פעולות החשודות כבלתי רגילות מחייב את עובדי הבנק לגלות ערנות בכל הקשור לפעולות לקוחותיו. ג.חוזר מיום 30/1/2002, שמספרו 035-2002-008: עניינו של החוזר בדיווח על פעולות בלתי רגילות: הצו מחייב את הבנק לדווח לרשות על כל פעילות בנקאית הנראית בעיני הבנק כבלתי רגילה או שמטרתה לעקוף את חובת הדיווח; הצו מפרט דוגמאות היכולות להיחשב כבלתי רגילות - פעולה שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח על הפעולות המצוינות בצו (לדוג' ביצוע מס' פעולות בסכום הנמוך במקצת מהסכום המחייב דיווח וכד'); נראה שבעל החשבון מנהל את החשבון בעבור אחר, מבלי שהצהיר על כך ועוד. תשומת לב העובדים מופנית לכך שהדוגמאות שפורטו לעיל מייצגות באופן חלקי בלבד פעולות היכולות להחשב כבלתי רגילות. ד.חוזר מיום 14/5/02, שמספרו 035-2002-024: עניינו של החוזר ברענון ובהדגשת ההוראות בדבר הדיווח על פעולות בלתי רגילות (דיווח סובייקטיבי). ה.חוזר רענון 035-2003-007 מיום 6.2.03: דיסקין העיד כי בעקבות ידע שהצטבר, הביאו עוד דוגמאות לסיטואציות שיכולות לקרות כדי שאנשים יהיו יותר ערים לזה. (פרו' 19.6.05, 770). ו.חוזר מיום 26/11/2003, שמספרו 035-2003-083 עניינו של החוזר בדיווח סובייקטיבי: הבנק מחויב לדווח לרשות על פעילות הנראית בעיניו כבלתי רגילה או שמטרתה לעקוף את חובת הדיווח האובייקטיבי, שימוש בטופס חדש לצורך דיווח סובייקטיבי. גם בחוזר זה מפורטות דוגמאות לפעולות היכולות להיחשב כבלתי רגילות. באשר ל על כמות בלתי אפשרית של חוזרים, טוענת המאשימה כי העובדים גולדמן, רודנסקי, קשאני, מילגרום, העידו כי קראו את החוזרים. מילגרום העיד כי מבין האוסף הגדול של החוזרים שהיה עליו לקרוא בתקופה הקצרה, הוא ידע לציין את דוגמת עקרת הבית שמופקדים בחשבונה סכומים גדולים במזומן (פרו', 1321). קשאני העידה כי כל בוקר הופיעו אצלה נהלים על המסך והיא קראה אותם. (פרו', 1124). כך גם רודנסקי העידה כי קיבלה חוזרים מסבירים עם דוגמאות. (פרו', 11.10.05, 1487, 1496). מר דוד הורוביץ התייחס לחוזרים שעסקו בדיווח סובייקטיבי, על פעולות בלתי רגילות. לדבריו החוזרים היו מצויים במערכת הנהלים על מנת שכל עובד יוכל להסתכל בהם. (פרו', 19.6.05, 779). גולדמן, סגן מנהל הסניף, העיד בחקירתו כי חוץ מההדרכות, ההנהלה המרכזית הפיצה הרבה חוזרים אותם קרא. הוא זיהה באופן ספציפי חוזרים שהוצגו לו בחקירתו מת/295: 001-2001-035, 008-2002-035, 024-2002-035. (פרו', 1.9.05, 104-107). 63.אין אני מקבל את טענת המאשימה כי הפצת החוזרים הביאה להטמעת החובה בקרב עובדי הבנק. באשר למודעותם לחובות שמטיל החוק, בייחוד כתוצאה מקבלת חוזרים, העידו עובדי הבנק, כדלקמן: שרה רודנסקי נשאלה בחקירתה הראשית: "ש. מה הבנת לפני הפרשה אם את יכולה להסביר לי. ספרי לי מה ידעת." (פרו', 11.10.05, ע' 1486) ותשובתה היתה: "ת. או קי. ידענו את זה מאד בגדול. קיבלנו הרבה חומר. ובעיקר זה רצו שעכשיו רצו יותר להכיר את הלקוחות לזהות אותם פנים אל פנים. שפותחים חשבון ולהתרשם לקבל אפילו שתי תעודות מזהה לא רק אחת לכל ישראלי עם תעודת זהות ולהשוות את זה עם משרד הפנים. ונוסף גם כן להתאים את הפעולות בחלק מהכר את הלקוח להתאים את הפעולות שהוא פתח את החשבון להתאים את הפקודות לעיסוקו למה שהוא עושה. זה דבר אחד. וגם להיות על המשמר על פעילות חריגות שלא מתאים לבן אדם. וגם אנשים מוזרים שעושים כל מיני העברות מהחשבון שלהם. שנכנס כסף ומנסים להעביר את זה כמה פעמים." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, שם). גם העד מילגרום העיד לגבי הפנמת הוראות החוק בזמן אמת, באומרו: "מבחינת הסניף צריכים להיות ערים לפעילות שנראית על פניו כפעילות בלתי רגילה. פעילות בנפח גדול במזומנים, פעילות שלא מתאימה לאופי החשבון לפי מה שידוע במקרה כזה מדווחים את הדיווח הסובייקטיבי... הדיווח האובייקטיבי מתבצע באופן ממוחשב. לא אמורים להתערב בה." (פרו', 26.9.05, ע' 1300). וכן: "אני לא זוכר, אני לא זוכר הדרכות פרטניות שנכנסו לעומקם של דברים, אני יכול להגיד שיכול להיות שהיו, אני לא זוכר בדיוק מספר החוזרים שהיו, אבל גם כשהיו חוזרים, אני לא בטוח שזה ב- 2001, 2003, אני מדבר על כל התקופה מזיכרוני, אבל תמיד אמרנו שמרוב עצים לא רואים את היער. זאת אומרת הוציאו חוזרים, צריך להבין שבמסגרת החוזרים שמגיעים לסניפים בכל המערכת הבנקאית , אני מכיר במקרה שני בנקים, אז מגיעים המון חוזרים על המון נושאים, זאת אומרת - אני חושב, אני יכול להגיד בצורה חד משמעית שבתחילת הדרך של החוק, לא חושב שהייתה הבנה של המשמעות של החוק כמו שהיא היום". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (פרו', 6.9.07, ע' 202). ובהמשך: "אי אפשר היה להתמודד, לדעתי עוד פעם, אני מדבר רק עלי, לא מדבר על אף אחד אחר, אי אפשר היה להתמודד עם הכמות של החוזרים האלו, ולהבין אותם. זאת אומרת היום למשל, היום למשל יש לומדה ויש חוברת ויש דוגמאות, לא היה את הדברים האלה. אנחנו ממש היינו אני אגיד כסומא באפילה, זה ממש, זה ממש היה מצב שפשוט היה אי - אני עוד פעם, אם יורשה לי, אני חושב שאי אפשר היה להתמודד איתו". [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, ע' 209). העד אבי אברהמי נשאל על כך וענה: "ת: תראי, בעיקרון הנושא של הנהלים והחוזרים שמופיעים במערכת המחשב, זה פועל כדלקמן , יש מדי יום יש איזה מערכת של נהלים שקופצת. עכשיו בנהלים האלה יש שם בממוצע ביום בערך שישה שבעה נהלים, כל מיני שינויים שחלים, עדכונים או כל מיני כאלה דברים, אם תכפילי את זה בשישה ימי עבודה ותכפילי את זה במספר הימים בחודש ותכפילי את זה בשנה, תביני כמה נהלים יוצאים בשנה, בבנק הבינלאומי, שוב, אני לא מכיר בנקים אחרים. עכשיו להגיד לך שכל מנהל סניף קורא את כל הנהלים? זה רחוק מאוד מהמציאות. ש: אתה רוצה להגיד לי שיש לך חובות שמוטלות עליך על פי חוק, ואתה לא מודע לחובות האלה? ת: אני אומר לך שגם היום, גם היום אם תבואי למחשב שלי, את תראי כמה נהלים וחוזרים יש, מנהל סניף לא יודע אם את יודעת מה זה התפקיד הזה, אבל זה תפקיד שהוא באמת עתיר מאוד בשורה ארוכה מאוד של משימות ואני לא יכול לומר לך שבחלוקת הזמן שלנו, סך הכול גם כן די מוגבלת, אנחנו עושים את כל המשימות שלנו לפי הספר ככתבן וכלשונן ואנחנו קוראים כל חוזר וכל נוהל שיוצא, רחוק מאוד". [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, ע' 239). וכן: "אני יכול לומר לך שאנחנו ביקשנו עשרות פעמים מאלה שכותבים את כל החוזרים, שירכזו את כל החוזרים ויסדרו את כל הדברים שסותרים אחד את השני בחוזרים, ושישלחו לנו חוברת מסודרת שנוכל לדעת מה בדיוק הם רוצים מאיתנו" [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 243). לדעת המאשימה שקרי הנאשם וגרסאותיו התפורות מחזקות את ראיות התביעה באשר למודעותו לחוק. אינני מקבל את ה שהוא שיקר בנושא זה, שכן בחקירתו הראשונה במשטרה, השאלה הראשונה שנשאל היתה האם הוא מכיר את חוק איסור הלבנת הון, והוא ענה כי הוא חושב שכן. כשנשאל אם אינו אמור כמנהל סניף להכיר את זה? והוא ענה כי הוא אמור להבין. לשאלה אם עבר השתלמויות, הוא ענה שעבר הרצאה או שתיים לפני מספר חודשים. ואכן בחקירה הראשית אמר שהשתתף בכנס בעניין הלבנת הון שנערך בנובמבר 2001. שנתיים לפני חקירתו הראשונה. גם אם אמר הנאשם כי הכנס היה לפני מספר חודשים, או לפני שנתיים, אמירה זו אינה בבחינת סתירה מהותית. העיצום הכספי על בנק פאג"י והשלכותיו לעבירה המיוחסת לנאשם 64.ראיה מרכזית ואובייקטיבית לאי הפנמת החוזרים, ההנחיות והצווים, הינה התמונה העולה ממוצג נ/54 - החלטת הועדה להטלת עיצום כספי לעניין תאגידים בנקאיים, שהוקמה מכח סעיף 13 לחוק (להלן: "החלטת הועדה" או "הועדה"), בה הוטל על הבנק עיצום כספי בסך 750,000 ₪, זאת לא בשל כשל של הנאשם, אלא בשל כשלים של כל המערכת בבנק הבינלאומי הראשון (הכולל את בנק פאג"י). החלטת הוועדה מיום 4.4.04, שניתנה בגין הפרת הוראות החוק והנוגעת לביקורת שנערכה בחודשים אוגוסט ספטמבר 2003, הוגשה במהלך עדותו של אמיתי וייס. מסמך זה אמנם לא היה מצוי בתיק החקירה, אך לא הובא לידיעת בית המשפט על-ידי המאשימה בכל שלב אחר, חרף שראוי היה לעשות כן (ההחלטה ניתנה פחות מחודש לאחר הגשת כתב האישום (14.3.04)). בהחלטה יש ביטוי משמעותי ביותר לנושא האחריות למעשים או מחדלים נשוא אישום זה. בהחלטה לא מצוין מספר סניף או שם של פקיד זה או אחר, אלא הוא מתייחס, כאמור לעיל, לפעילות סניפים רבים. קבלת המסמך בעת הצגת המסמך המאשימה כי חל עליו חיסיון ולא ניתן להגישו, אולם בהסכמת הצדדים, ניתן צו על פי סעיף 31א לחוק, והמוצג הוגש כחומר חסוי. טרם אבחן ראיה זו לגופה, יש לקבוע האם ראוי להותיר את החיסיון על כנו? התשובה לכך שלילית, ממספר טעמים: הראשון הינו עצם החיסיון - ככלל, החיסיון מוטל על מידע אשר מועבר למאגר המידע. מידע זה אינו בנמצא בהחלטת הוועדה ועל כן אין הוראה המטילה חיסיון על החלטה זו. השני הינו סוג ההליך - הליך של הטלת עיצום כספי הינו הליך מעין שיפוטי. ככזה, חל עליו עקרון הפומביות וראוי כי החלטה זו, על נימוקיה, תהה חשופה לעין כל. השלישי הינו פרסום הטלת העיצומים הכספיים - ה כי יש להטיל חיסיון על ההחלטות על הטלת העיצום הכספי אינה רלוונטית לאחר שהטלת העיצומים הכספיים פורסמה, הן על ידי הרשות המוסמכת: http://www.impa.justice.gov.il/MOJHeb/HalbantHon/News/GeneralCollector.htm; http://www.justice.gov.il/MOJHeb/HalbantHon/Pirsumim/ הן על ידי בנק ישראל: הודעה מיום 1.8.07 - http://www.bankisrael.gov.il/press/heb/070801/070801v.htm הודעה מיום 14.4.04 - http://www.bankisrael.gov.il/press/heb/040414/040414a.htm והן בעיתונות: ראו מאמרה של ד"ר פלאטו-שנער, ה"ש 56 (שם, ע' 266). לאור האמור, אני מסיר את החיסיון אשר הוטל על החלטת הוועדה, בעניינו של בנק פאג"י, דהיינו ההחלטה מיום 4.4.04. הרקע להטלת העיצום הכספי על הבנק 65.בעקבות בקורת שנערכה בבנק בחודשים אוגוסט ספטמבר 2003, נמצאה שורה ארוכה של הפרות לכאורה של הוראות החוק והצו, חלקן טכניות וחלקן נוגעות לאי דיווח. בין יתר טענות הבנק לגבי הממצאים נאמר בהחלטת הוועדה כי: "ייתכן והיתה בעיה בפעילות האחראי לאיסור הלבנת הון בבנק, ובשל כך הוא גם הועבר מתפקידו" (שם, פסקה ג'). בפתח החלטתה, עומדת הועדה על כך שנעשה מאמץ למלחמה בהלבנת הון, דבר שחייב את המערכת הבנקאית בהיערכות רחבת היקף בכל הרבדים, בשינוי מהותי בתפישת הפעילות הבנקאית ובשינוי התרבות הארגונית. כן קובעת הוועדה בהחלטתה: "השינוי בהתייחסות הבנק לנושא איסור הלבנת הון אירע רק עם תחילת עבודת יחידת הביקורת של והפיקוח על הבנקים (אוגוסט 2003), ואז החל הבנק בביצוע השינויים הנדרשים. איחור זה בהבנת חשיבות נושא איסור הלבנת הון ניכר: בהיערכות הבנק בנושא, שהיתה לקויה; בעבודת האחראי הקודם לאיסור הלבנת הון בבנק, שכשל, בתחומי אחריותו השונים לרבות זיהוי פעילות בלתי רגילה, שמחוייבת בדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון; באי דיווח על פעילות בלתי רגילה לרשות לאיסור הלבנת הון עד למועד עריכת ביקורת בנק ישראל; בהדרכה לא מספקת לעובדי הבנק; ובהפרות הרבות המתוארות בפרק ב' להחלטה זו, אשר ברובן הודה הבנק. בהחלטתה התחשבה הועדה בסמיכות ההפרות לכניסתם לתוקף של הוראות החוק הצווים והתקנות, וההערכות רחבת ההיקף שנדרשה ממערכת הבנקאות בתקופה קצרה יחסית; בתיקון המהיר של הליקויים שנתגלו במהלך הביקורת; במאמצי הבנק ליישום הוראות החקיקה, והאמצעים שהקדיש לכך, בייחוד הקמת מערך של מעקב ממוכן אחר פעילות בחשבונות; בשינויים הפרסונליים שערך הבנק - החלפת האחראי לאיסור הלבנת הון, והקמת צוות ייעודי לנושא; ובשינוי מערך קבלת ההחלטות לגבי פעילות בלתי רגילה. כמו כן, התחשבה הוועדה בסמיכות ההפרות לכניסתם לתוקף של הוראות החוק הצווים והתקנות, וההערכות רחבת ההיקף שנדרשה ממערכת הבנקאות בתקופה קצרה יחסית; בתיקון המהיר של הליקויים שנתגלו במהלך הביקורת; במאמצי הבנק ליישום הוראות החקיקה, והאמצעים שהקדיש לכך, בייחוד הקמת מערך של מעקב ממוכן אחר פעילות בחשבונות; בשינויים הפרסונליים שערך הבנק - החלפת האחראי לאיסור הלבנת הון, והקמת צוות ייעודי לנושא; ובשינוי מערך קבלת ההחלטות לגבי פעולות בלתי רגילות. כמו כן, התחשבה הועדה בגודלו של הבנק, ועובדת היותו חברת בת בנקאית, שבנק האם שלה נושא, אף הוא, באחריות מסויימת בגין חלק מהכשלים שהתגלו בבנק." [ההדגשות אינן במקור - י.ש.] (שם, 4) ועוד קובעת הועדה בהחלטתה: "... נראה שכיום הבנק ערוך ומוכן לפעול במידה רבה על פי הוראות איסור הלבנת הון, כפי שהוא אכן פועל, ועיקרה של החלטה זו מתייחס לתקופה שעד מועד הביקורת, תקופה בה התגלו כשלים רבים, בשל העובדה שהבנק איחר ביישום ובהטמעה של הוראות בנושא איסור הלבנת הון." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, 4). לאור מסקנותיה, הטילה הועדה על בנק פאג"י עיצום כספי בסך 750,000 ₪. מדברי הועדה עולה, כי כבר במהלך בדיקתה הבנק ערך תיקונים ושיפורים. משמע, כי עצם הדיון בוועדה השיג את מטרתו. הנה כי כן, הועדה מטילה את האחריות בגין אי הדיווח על התאגיד, בין היתר בשל מחדלי "האחראי" ולא הטילה אשמה על מנהלי סניפים או עובדים אחרים של הבנק. מכאן ניתן להבין את ההיגיון בקביעת "אחראי" שיטפל בנושא הדיווחים, במיוחד כדי למנוע את כל אותם אלמנטים שמעלה המאשימה, למשל האינטרס של הבנקאי בהגדלת נפח פעילותו של לקוח במטרה ליהנות מפרמיות, בונוסים וכיוצא באלה, זאת בבחינת "בפני עיוור לא תשים מכשול". מכאן, שהאחראי צריך להיות עצמאי ולבחון את פעילות הבנק בעיני מפקח ומבקר. כל זאת במיוחד כשמדובר בחוק חדש העוסק בהלבנת הון ואמור ללכוד ברשתו את מלביני ההון עצמם, ובד בבד להטיל עיצום כספי או להביא לדין גם את הגורמים הנוספים שיש להם נגיעה לכך, כגון נותני שירותי מטבע וכן התאגידים הבנקאיים. לגבי התאגיד הבנקאי יש מקום לקבוע בחוק באופן ברור מי הוא בעל התפקיד שאמור לעסוק בדיווח. אכן, משנקבעה "פונקציה" זו בדמותו של האחראי כאמור בסעיף 8 לחוק, היה על התאגיד הבנקאי להבהיר וליידע את עובדי הבנק ומנהלי הסניפים בתוכם, מי הוא אותו אחראי, ועל החשיבות הרבה בכך שיש לאפשר לו למלא את תפקידו. נראה בעיני כי בנק פאג"י כשל במשימה זו, והחלטת הועדה בהטילה עיצום כספי, כנזכר לעיל, נותנת לכך ביטוי הולם. במאמר מוסגר אציין, כי ראינו לעיל כי אם כשל עובד מעובדי הבנק ויש מקום להטיל עליו עיצום כספי, יישא בו התאגיד (סעיף 14 לחוק). מהיבט זה ניתן היה לטעון כי הנאשם, בין יתר הגורמים לכשל, כאמור על ידי הוועדה, חשוף ל"סיכון כפול", אם כי את העונש נשא הבנק. אולם הסנגור לא העלה טיעון זה ולפיכך אינני דן בכך. טרם חתימה (אתמול - 8.1.08), פרסם בנק ישראל החלטה נוספת של הוועדה להטלת עיצומים, ובה הוטל על הבנק הבינלאומי הראשון ובנק פאג"י עיצום כספי בסך 5.5 מליון ₪, בגין הפרות משנת 2006 (ראו: http://www.bankisrael.gov.il/press/heb/080108/080108h.htm). בין אם החלטה זו מעידה על המגמה של החמרת העיצום הכספי והעדפתו על פני נקיטת הליכים פליליים, ובין אם מצביעה היא על הצורך בהרתעה, נאמר בהחלטה בין היתר, כדלקמן: "יחד עם זאת, התחשבה הוועדה לקולא בעובדה שהבנקים פעלו במהירות לתיקון הליקויים שנתגלו במהלך הביקורות תוך הסקת מסקנות אישיות כנגד מנהלים שכשלו בתפקידם או לא מילאו אחר הנחיות קצין הציות (האחראי לאיסור הלבנת הון).". הטלת עיצומים כספיים על כל המערכת הבנקאית 66.עוד יאמר לזכותו של הנאשם כי אף הבנקים האחרים לא הפנימו את החובות שהביאו עימם החוק והצו. הנה כי כן, על פי החלטות הועדה, לא מדובר (כפי שצויין בנ/54) בבנק הנדון בלבד, אלא בהחלטות בעניינם של 9 בנקים מסחריים ו- 2 בנקים למשכנתאות. להשלמת התמונה מן הראוי להביא את הודעת בנק ישראל מיום 14.4.2004, כדלקמן, ובשלמותה: "פעילות ועדת העיצומים לתאגידים בנקאיים, לעניין איסור הלבנת הון ועדת העיצומים לתאגידים בנקאיים לעניין איסור הלבנת הון נתנה ביום ה-4 באפריל את החלטותיה בעניינם של 9 בנקים מסחריים ו- 2 בנקים למשכנתאות. הבקשות להטלת עיצום כספי הם פרי של ביקורות מקיפות שביצעו צוותי הביקורת של הפיקוח על הבנקים בכל הבנקים בישראל, שבחנו את יישום הוראות החקיקה לעניין איסור הלבנת במהלך שנת 2003. הועדה מצאה כי הבנקים הפרו הוראות מסויימות בחקיקה לעניין איסור הלבנת הון וברוב המקרים, הסתפקה הוועדה במשלוח התראה בכתב, ולא הטילה עיצום כספי - בעיקר משום סמיכות ההפרות לכניסתם לתוקף של הוראות החוק הצווים והתקנות. עם זאת, מספר בנקים שאיחרו להיערך לנושא, ושנמצאו בהם בעת הביקורת ליקויים רבים, חויבו בקנסות כספיים, וזאת למרות שמאז תוקנו מרבית הליקויים. הבנקים רשאים לערער על החלטת הועדה בעניינם לבית משפט השלום תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה. להלן עיקרי החלטות הועדה: הבנק הבינלאומי הראשון - עיצום כספי בסך 1,000,000 ש"ח; בנק פועלי אגודת ישראל - עיצום כספי בסך 750,000 ש"ח; בנק דיסקונט למשכנתאות - עיצום כספי בסך 350,000 ש"ח; בנק לאומי - עיצום כספי בסך 350,000 ש"ח; בנק דיסקונט - עיצום כספי בסך 100,000 ש"ח; בנק מרכנתיל דיסקונט; בנק אגוד; בנק ערבי ישראלי; בנק אוצר החייל; בנק קונטיננטל ובנק אדנים - קבלו התראה בכתב מהועדה. עניינם של בנק הפועלים, בנק המזרחי, בנק אינווסטק וחברת הנאמנות שלו נדונו לפני מספר חודשים. החלטות הועדה בעניינם היו מתן התראה בכתב, בעיקר משום שההפרות והליקויים שנמצאו בהם היו בתקופת השנה הראשונה ליישום החוק. מממצאי הביקורות, עולה כי המערכת הבנקאית, ככלל, פעלה ליישום אימוץ הסטנדרטים הבינלאומיים שנקבעו בחקיקה. בין השאר, בוצעה היערכות רחבת היקף בכל הרבדים בבנקים, שכללה תיאום ושיתוף פעולה בין מחלקות שונות, שינוי תפישה ומודעות בקרב אלפי עובדים, שנדרשים מעתה בנוסף למתן שירות ללקוח, גם לסייע למלחמה בהלבנת הון. יחד עם זאת, ולמרות מאמצי הבנקים והאמצעים שהם השקיעו ליישום הוראות החקיקה בעניין איסור הלבנת הון, התגלו גם ליקויים והפרות - בחלק מהבנקים אף הפרות מהותיות - שטופלו במסגרת ועדת העיצומים. ההפרות והליקויים העיקריים- בהתייחס לכל הבנקים - נגעו להפרות בגין הליכי זיהוי ואימות בעת פתיחת חשבון, לרבות, קבלת הצהרה על נהנה ובעל שליטה, ושמירה על מסמכי הזיהוי. כמו כן, נמצאו ליקויים בהליכי העברת הדיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון, בדיווח על פי גודל הפעולה ובדיווח על פעולות בלתי רגילות. הועדה מצאה כי כל התאגידים פעלו לתיקון מהיר של הליקויים שנתגלו במהלך הביקורת. ועדת עיצומים לתאגידים בנקאיים הינה ועדה שהוקמה מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, (להלן - החוק) ושבסמכותה, כחלק מאמצעי האכיפה בכל הנוגע לאיסור הלבנת הון, להטיל עיצומים כספיים (קנסות), על תאגידים בנקאיים, בגין הפרות של החוק, צווים ותקנות שהוצאו מכוחו. הועדה הינה בראשות המפקח על הבנקים, יואב להמן, ובהשתתפות עו"ד שמשון אלבק, היועץ המשפטי של הרשות לאיסור הלבנת הון, ודודו זקן, הממונה על איסור הלבנת הון בפיקוח על הבנקים. תפקיד הועדה הוא לדון בהפרות לכאורה של הוראות החקיקה לעניין איסור הלבנת הון, ולהחליט, לאחר ששמעה את טענות התאגיד הבנקאי, אם אכן הפר הוראות אלו; במקרה בו מוצאת הועדה כי התאגיד הבנקאי הפר את החובות המוטלות עליו, רשאית הועדה לשלוח לתאגיד הבנקאי התראה בכתב או להטיל עליו עיצום כספי עד לגובה של כ-2 מיליוני ש"ח." [ההבלטות וההדגשות אינן במקור - י.ש.]. כמו כן, ביום 31.7.07, הוטל עיצום כספי על בנק לאומי לישראל בע"מ בסך 425,000 ₪ בגין כך ש"נמצאו הפרות בקשר לדיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור", כאמור בהודעת בנק ישראל מיום 1.8.07. מן המקובץ עולה כי אכן, כטענת הנאשם, בעיית ההפנמה של הנורמות החדשות היתה מנת חלקה של כלל המערכת הבנקאית (סוגיה זו יפה גם לעניין טענת הנאשם בדבר אכיפה בררנית, אותה העלה בסיכומיו (ראו להלן)). קיימת אף דעה לפיה אם התנהגות הנאשם גרמה לנזק לצד שנפגע מהתנהגות זו, הרי, אי עמידה בחובותיו על פי חוק זה יכולה לשמש עילה לעוולת הרשלנות (רות פלאטו-שנער, שם, 267). מכל האמור עולה כי קיים מעבר לספק סביר באשר לידיעתו של הנאשם מהו דיווח סובייקטיבי ועל אילו פעולות היה עליו לדווח. האם היה בהתנהלותו של הנאשם ביחסיו עם ירון X (נאשם 1) כדי ללמד על מודעותו לפעילות בחשבון אסולין? 67.הגם שלא ניתן להקיש מיחסיו של הנאשם עם ירון X לעניין מניעת הדיווחים בחשבון אסולין שהינו חשבון שנאשם 4 פעל בו באשר, כאמור לעיל, נאשם 6 לא מואשם במניעת דיווחים לגבי חשבונותיו של ירון X, הרי, לאור הקישור שעושה המאשימה בין יחסיו של הנאשם עם ירון X לבין האישום דנן, נתייחס אף לסוגיה זו. המאשימה לפני, כי התנהלותו של הנאשם מעידה על כך כי הוא לא העביר את הדיווחים באופן מכוון, ובמטרה שלא יהיה דיווח על פי החוק. על התנהגותו הכללית של הנאשם בסניף אותו ניהל, העידה העדה דליה קשאני, שאישרה כי הנאשם היה אדיב כלפי כולם, והוסיפה: "ש: והיחס שלו החברי ולא הכי פורמלי בעולם הוא לא רק כלפי עובדי הסניף הוא גם כלפי הלקוחות. ת: כן. ש: והדלת שלו היית מגדירה אותה שהיא דלת פתוחה. מי שרוצה אצלו זה לא אחד שעושה אמרתי לך הצגות של פגישה בעוד חודשיים. מי שרוצה נכנס אליו. הוא מאד עם פנים ללקוח ובאדיבות, ת: בהחלט. ש: ודלתו פתוחה בפני הלקוחות. ת: בהחלט. ש: ומבחינה זאת ירון X אם רצה להיכנס אליו הוא לא חריג, כל לקוח יכול היה להיכנס אליו בטח לקוחות גדולים. ת: כן". (פרו', 26.9.05, ע' 1237). ועל קשר בין פקידים אל מנהל סניפים וסגניהם, העיד סגנו של הנאשם, זאב גולדמן: "ת: תשמע יש לי גם ידידים אישיים שבאים לעבוד איתי בסניף בגלל שאני עובד שמה. ש: כן ברור. לא זה כן אני לא. ת: אז אני ממילא חבר שלהם. ש: כן. אבל לקוחות סתם ת: יש אנשים שבאים בגלל שX שם באו לעבוד עם X. ובגלל שאני שם באים לעבוד איתי.ויש כאלה אומרים אם אתה תעזוב אני גם עוזב." (פרו', 1.9.05, ע' 114). ובהמשך: "ש: נכון. עכשיו העדת ואני לחלוטין מקבל את הדברים שיש לקוחות שנאמנים לסניף משום ההיכרות האישית עם המנהל או עם הסגן. אולי אפילו הצטרפו כתוצאה מהכרות אישית אין בזה שום דבר פסול. ת: אין בזה שום דבר רע. ש: הם רוצים קצת יחס אישי. נוצרת גם היכרות אישית. זה לא הכל צריך להיות פורמלי. זה קשר עבודה יומיומי אלה דברים מקובלים. ת: נכון. ש: למשל וזה לא חלילה מצביע על שום אי תקינות. ת: לא." (שם, ע' 119). גולדמן אישר שהוא היה אצל בתו של ירון X והם אף נסעו, ואולם ידע לעשות ההפרדה בין ביקור כזה לבין העבודה. והינדה הקלמן העידה: "ת: עם הלקוחות ועם העובדים שלו. הוא היה יותר חבר ממנהל. ש: או קי. וגם היה מקבל אנשים לפני שעת העבודה, או אחרי שעת העבודה זה לא דבר חריג וזה היה לקוחות שונים זה לא לקוח מסוים. ת: מגוון לקוחות ידעו שתמיד יכולים לבוא ואם לקוח ידע שהוא יכול בשעות שהסניף סגור תמיד X היה מקבל אותו גם לפני שמונה בבוקר, וגם אחרי שבע בערב כשהיינו פתוחים, ש: סוגרים ת: פתוחים עד שבע בערב". (פרו', 11.10.05, ע' 1477). כשנשאל הנאשם על ידי ב"כ המאשימה על הקרבה עם עובדים ולקוחות השיב: "ת: איפה שצריך עושים דיסטנס, איפה שאפשר לבטל זה, אני גם זה המוטו שלי גם בצבא, אני יש לי ארבע מאות חייל, וארבע מאות חייל הם חברים שלי, איפה שאפשר למצוא דיסטנס, זה בסדר, יש גבולות. קובעים גבולות. ש: ועם עובדי הסניף, היו יחסים תקינים? ת: בדרך כלל כן". (פרו', 6.9.07, ע' 120). ובהמשך: "אני מטבעי לא מנהל ששומר על דיסטנס מול לקוחות ו-דלת פתוחה, יוצר קשרים טובים עם לקוחות". (שם, ע' 156). גם הבנקאי ירט ישראל נשאל על כך: "ש: איזה יחסים יש לך עם לקוחות הבנק? כלומר יש לקוחות שאתה בשעות הפעילות נפגש עם לקוחות, שותה איתם קפה, הולך למקומות שלהם, שותה איתם קפה, הולך אליהם הבית, לשמחות, איך היית מגדיר את היחסים שלך עם לקוחות הבנק? ת: תלוי, לקוחות נאמר משהו כתשעים אחוז מכלל הלקוחות, הם לקוחות פרטיים, שמעבר לזה שאני בא לשמחות שלהם. כ.ה. שפירא: יש אחרים שאתה משתתף בשמחות שלהם? ת: בוודאי והרבה, הרבה מאוד. כ.ה. שפירא: כן? ת: לקוחות שמכירים את מספר הטלפון שלי, הפרטי, מתקשרים הביתה, מתקשרים לסלוX ו... ש: באיזה שעות? ת: עבודה בנקאית זה - אנחנו משועבדים לא מתוגמלים אבל משועבדים כמעט עשרים וארבע שעות ביממה". (שם, ע' 251). על היחסים בין הנאשם לירון X (נאשם 1) העד זאב גולדמן העיד: "ש: ולמשל קבוצת ירון X, או בוא נדבר על ירון X הוא היה לקוח שלך עוד לפני שX היה מנהל סניף. הוא היה לקוח בסניף מ-95 לפחות. ת: כן. ש: נכון? ת: כן. ש: ולמעשה די מהר אחרי אם זכור לך אם אתה יכול להיזכר די מהר אחרי שהוא נהיה לקוח בסניף הוא מהר מאד סומן שם והצטייר מבחינת הפעילות וההיקף כאחד הלקוחות הגדולים בסניף. ת: כן. ש: מבחינת נפח הפעילות. נכון? ת: נכון. ש: כל זה לפני שX הגיע. ת: נכון." (פרו', 1.9.05, ע' 118). כפי שנצפה אף בתוך הבנק היחסים בין הנאשם לירון X היו שגרתיים כעולה מדברי דליה קשאני. כך אף סיפרה העדה הינדה הקלמן: "ש: משהו היה חריג ביחס שלך שאת ראית שירון מקבל בסניף או שלך אישית עם ירון X והקבוצה שלו לעומת לקוחות גדולים אחרים? ת: לא." (פרו', 11.10.05, ע' 1474). וכך העידה שרה רודנסקי: "ש: למנהל. עכשיו בהמשך לשאלה של חברי בתקופה הזאת הייתה איזה שהיא פעילות לא שיגרתית בסניף. ת: לא נתקלתי". (שם, עמ' 1489). ירון X עצמו נחקר ארוכות בנקודה זו, והעיד: "ש. איך אתה היית מתאר את היחסים בינך לבין X X? ת: יחסים של לקוח ומנהל". (פרו', 25.7.07, ע' 49) ובהמשך: "ש: אני שאלתי אותך איך היית מגדיר את הקשר שלך עם X X, אמרת רגיל, מנהל בנק-לקוח. אז אני עכשיו רוצה להראות לך שבהודעה שלך במשטרה כששאלו אותך, אם אתה מכיר את X X, אז אמרת מנהל בנק, זה בעמוד לפני כן. ת: מה את רוצה שאני אגיד? שהוא היה חבר שלי? ש: שאתה מגדיר אותו מנהל בנק? ת: אז הוא לא חבר. מה זה להגיד חבר, פעם הייתי איתו באיזשהו בית קפה ביחד? בחיים לא. פעם יצאתי איתו לאיזשהו פאב? בחיים לא. פעם הוא היה אצלי בבית? בחיים לא. זה מבחינתי לא חבר." [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] (שם, ע' 51). ואם בענייני קפה עסקינן, מהשיחה המוקלטת, אשר סומנה ת/1144, אשר אין חולק כי נעשתה שלא בידיעתו של הנאשם, עולה כי גם כאשר ביקש הנאשם שירון X יביא לו כוס קפה מאחד מבתי הקפה קרוב לבנק, עמד הוא על כך שהוא ישלם עבור כוס קפה זו. כך נשמע הנאשם בהקלטה: "X: רגע אולי תביא לי קפה טוב משמה אני ישלם אבל". [ההדגשה אינה במקור - י.ש.] ירון X אישר שכך היו פני הדברים: "ש: עוד דבר לגבי היחסים שלך עם X X. זה תמליל של שיחה, אני מפנה ל-ת/1144 ששמענו אותה היום שזאת שיחת אקראי ביניכם שבוודאי אף אחד לא ידע שיקליטו אותה או שיביאו אותה יום אחד כמוצג. אתם מדברים כאן על קפה, ואומר לך X "רגע, אולי תביא לי קפה טוב משמה", מקפה הלל הוא התכוון, הוא אומר "אבל אני משלם". זאת אומרת במהלך היחסים שלכם X אומר, אפילו לא היה מוכן שתשלם עשרה שקלים או שנים עשר שקל שאתה הולך להביא קפה הפוך, כשאתה מזמין אותו, הוא אמר "אני אשלם את זה" נכון? זה מה שהיה בשיחה שהיא שיחת אקראי שקיימתם, שאף אחד לא ידע שיום אחד היא תהיה מוצג כאן בבית משפט. ת: נכון". (פרו', 25.7.07, ע' 57). ואשר למתן הטבות העיד ירון X: "אני אגיד לך יותר מזה, X, תמיד היה לו איזשהי טכניקה כדי לעמוד במסגרת, לא לעשות לי הנחות של דולר, בקטע הזה עובדה שאחרי כל מה שלא קרה וכל הנזק שנגרם, הבנק לא ניזוק בשקל, זה רק מעיד על כמה הוא היה שומר על הנושא של הביטחונות. בקטע הזה לא קיבלתי פריבילגיות ולו כחוט השערה". (שם, עמ' 50). אף נאשם 5 מוטי X העיד בנושא זה: "ש: מה לגבי שעות הפעילות בבנק או יחס מועדף שהייתם מקבלים בבנק? ת: אף פעם לא קיבלתי יחס מועדף בבנק". (פרו', 11.7.07, ע' 12). וכן: "ש: ב-ת/1130 זה שיחת הטלפון שהשמיעו כאן בינך ובין X, באמת אתה אמרת שלא היה לך, ''לא קיבלתי, אף פעם לא קיבלתי יחס מועדף בבנק''. באמת בשיחה הזאת הוא מדבר איתך קצר רוח, אין לו סבלנות אליך, זה מה ששומעים? ת: נכון ". (פרו', 11.7.07, ע' 15). הנאשם עצמו אכן העיד כי מדובר בלקוח גדול בסניף, אולם: "ש. אין לנו מחלוקת שירון X היה לקוח מאוד חשוב של הבנק. ת. לקוח עסקי, גדול כמו ש. מאוד, מאוד גדול ת. כמו עוד מספר לקוחות כאלה ש. מאוד גדול, אתה הגדרת אותו בעצמך, לקוח גדול. ש. לקוח גדול כמו עוד לקוחות כאלה בסניף." (פרו', 6.9.07, ע' 158). ולשאלה: "ש. ומן סתם, יש לך אינטרס להיטיב עם הלקוחות הגדולים האלה, זה שהם לא יעברו לבנקים אחרים, נכון?" (שם, שם). השיב: ת. מה זה להיטיב? יש נהלי עבודה." (שם, שם). העדה דליה קשאני נשאלה לעניין הטבה בעמלות והעידה: "ש: עכשיו לעניין הפטור מעמלה על הפקדת מזומן האם זה נכון שהיו הרבה מקרים שהיה בבנק בחוסר במזומנים והייתם צריכים להזמין ברינקס שיביא לכם מזומן. קרו מפעם לפעם מצבים כאלה. ת: כן. ש: ולהביא ברינקס וכל זה זה עולה הרבה כסף. ת: כן. ש: ויש עניין לבנק בתקופות כאלה או אחרות שאם מישהו בא ורוצה להפקיד כסף במזומן סכום גדול שפותר לו בעיה אז הוא אומר אני בודאי לא רוצה עמלה, רק תביא אתה חוסך לי הוצאות. ת: כן. ש: ואלה בין היתר השיקולים של מנהל הסניף זה שמזמין את הברינקס הוא זה שיודע. ת: כן." (פרו', 26.9.05, ע' 1244). זאב גולדמן נשאל אם קיימים קריטריונים למתן הנחות מעמלות והשיב: "ש: ועל פי מה זה נקבע? על פי מה שהוא מחליט. ת: כן. ש: אין איזה שהם קריטריונים אובייקטיבים לעניין הזה. ת: לא." (פרו', 1.9.05, ע' 95). בחקירתו הנגדית לעו"ד תל-צור (ב"כ נאשמים 1-5), כאשר הופנה העד להודעתו בה אמר שלמנהלי הסניף בעצם יש שיקול דעת לקבוע איזה שהוא הסדר עמלות עד גובה מסוים, אישר זאת והוסיף שזה פחות או יותר עד 25% הנחה, ומעבר לכך צריך אישור של הנהלת הבנק. ושההנחות האלה מעבר לכך יש דירוג, יש דירוג אובייקטיבי של הבנק מאושר זהב כסף ופלטינה כשכל אחד מהדירוגים האלה יש הטבות מסוימות בהתאם להגדרה שלו, השיב: "ת: תראה יש הגדרות אוטומטיות שאם אתה נכנס לתוך המסגרת הזאת כמו מאושר כסף מאושר זה, מאושר פלטינה. אז זה מקבל אוטומטית דרך המחשב אתה מקבל את ההגדרה ונהנה מהטבה. ש: לפי היקף הפעילות? ת: לא." (שם, ע' 96). ולגבי ירון X השיב: "ש.חווית עם הבקשה למתן הנחות, עם התהליך של הטפסים של הבנק. אתה ראית משהו לא תקין פה? ראית משהו לא לפי נוהלי בנק עד עכשיו? לא את התנועה ראש שאתה עונה לא זה לא קולט המכשיר. ת.המכשיר לא קולט. לא ראיתי משהו יוצא דופן. שראית טפסים שגרתיים. ת.כן. ש.פעילות במהלך העסקים הרגיל של בנק? ת.כן. ש.כפי שרואים עם קבוצות לקוחות נוספות? ת.כן." (שם, ע' 115). כן הוסיף העד גולדמן: "ש: כשרוצים לתת לקבוצת לקוחות הנחות משתמשים בטופס הזה. ת: כן. ש: הוא לא הומצא במיוחד בשביל ירון X הטופס הזה. ת: לא. ש: אין פה שום דבר חריג. ת: לא. ש: זה נוהל מוכר וידוע שפועל הלכה למעשה יום יום בבנק. ת: כן. ש: נכון. עכשיו גם התופעה הזאת שיש קבוצת חשבונות קשורים שכתוצאה מגודל הקבוצה והיקף האובליגו שלה. אז היא במעמד מיוחד בסניף מבחינה עסקית. ת: כן. ש: פשוט תופעה מוכרת מאד. ת: כן." (שם, ע' 116). לדעתו מתן הטבות ללקוח זה בגדר שיווק, וכל הבנקים עושים מידי פעם מבצעים. למנהלי הסניפים יש שיקול דעת רחב (שם, ע' 117). ואשר לחלפנים, נשאל זאב גולדמן והשיב: "ש: או קי. בסדר. לעניין הזה כבר דיברנו עליו. עכשיו פטורים מהסוג שקיבל למשל על הפקדות במזומן, משיכות במזומן למעשה כמעט כל החלפנים קיבלו. זה היה נוהל שכל החלפנים שעבדו עם הסניף קיבלו אם הפטורים האלה. זה לא היה דבר שאפיין רק את ירון X. ת: לא היה לנו כמויות כאלה של חלפנים. אפשר לספור אותם בשלוש אצבעות. ש: בסדר. אבל אלה, חלפנים שהיו נהנו מאותם דברים. הוא לא היה שונה מאחרים בעניין הזה. ת: כן. הם עשו. ש: פעילות גדולה. ת: סבב בבנקים אחרים ואלה שנתנו להם יותר לשם הם הלכו. ש: אבל אלה שעבדו קיבלו את אותם הטבות שירון קיבל. ת: כן". (שם, ע' 136). בהקשר לאישור ביצוע פעולה ללא עמלה השיב הנאשם: "כ.ה. שפירא: יש הפקדה, עכשיו כתוב שמה ללא עמלה, באישור X? ת: כן. כ.ה. שפירא: נכון? שואלת אותך התובעת למה אישרת ללא עמלה, אם זה לקוח שאתה לא מכיר אותו, אילן אסולין? ת: אבל אני לא יודע מה היא אמרה לי הפקידה שהתקשרה אלי, יכול להיות שהיא לא אמרה לי - תשמע, יש פה חשבון של אילן אסולין, יכול להיות שהיא אמרה, X X או ירון X, באו להפקיד איקס, היא לא אמרה לי לאיזה חשבון אולי, ואני השבתי, אני לא יודע, אני לא יודע על סמך זה מה קרה פה. כ.ה. שפירא: הבנתי, טוב, בסדר, מה שבעצם אתה אומר זה, שאם זה היה כתב יד שלך, או חתימה שלך, אז היית מתייחס ללקוח גם. ת: יכול להיות, לא בטוח, אני לא יכול דעת מי זה, וכבוד השופט, זה מ - 2002". (פרו', 6.9.07, ע' 182). ובהמשך מסביר הנאשם, כי ויתור על עמלה היה מקובל על מנת לחסוך בהוצאות הכרוכות בהעברת מזומנים על ידי חברת ברינקס, ולפיכך: "...אז אני חושב שלרוב הלקוחות להפקדת מזומנים, אישרנו ללא עמלה. כי היה לנו סניף שהיו הרבה מושכים, עמותות וישיבות, וחלפנים היו מושכים, אז זה אני מניח שאישרתי לעוד להרבה כאלה". (שם, ע' 183). עדות נוספת, לטענת המאשימה, לקשרים מעבר לרגיל בין הנאשם לבין ירון X (נאשם 1), הינה התרומות שנתן ירון X לקרוב משפחתו של הנאשם, מר שלמה X. אף בעניין זה אני מקבל את הסברו של הנאשם, ואביאו בלשונו: ש. כן, אני מדברת על התרומות של ירון לבית הכנסת הזה, שערי ישראל אמת וצדק, בבית שאן, אתה הכרת בין שלמה X לבין ירון? ת. הוא בא, היה לי אירוע שלי, היה שלמה X באירוע, וירון X הוזמן כמו הרבה לקוחות אחרים, ושלמה X ביקש לדעת להכיר אנשים שיכולים לתרום לבית שאן לנזקקים, אז הבאתי אותו לשולחן שישב שם קובי שני וירון, וזהו, זה היה תפקידי בעסק. ככה ירון X הכיר את שלמה X. אז אם את קוראת לזה אני, אז אני. ש. אתה העברת את הכספים ואת הקבלות ודאגו לשלוח לך העתקים על הכספים. לא? לא נכון? ... ש.שאלתי, אתה העברת את הכספים מירון לשלמה X, ת.שירון ביקש, נכון, כן, שהייתי שליח, שליח לדבר מצווה. ש.ידעת שיש בפנים כסף לשלמה X. ת.אני הנחתי שיש בפנים משהו לשלמה X, ש.אתה ידעת שיש בפנים כסף, ת.אני הנחתי שכן, אני מניח שכן, ... כ.ה. שפירא: נראה לך תקין, ש.תיווך שלך לשלמה X, כ.ה. שפירא: שניתנו תרומות למישהו ש- ש.שאתה דאגת להעביר תרומות מירון, מקובי שני, ת.את הקשר השוטף ביניהם, הם עשו ביניהם, לא התערבתי ביניהם, אני הייתי פה שליח, את הקשר הראשוני כמו שציינתי, זה קרה באירוע שלי, כן, אני מודה בזה, ואני הייתי פה שליח מצווה. עם כל הכבוד מי שלא בתוך הנושא של גמ"חים ותרומות וגמילות חסדים, לא יודע את הערך הזה. אני לא אתן לדבר כזה, לאירוע כזה, להשפיע על החלטות שלי ושום דבר - תני לי לסיים רק בבקשה - ושום דבר כזה לא ישפיע על ההחלטות שלי. אז אם הייתי מעדיף את הבית כנסת, או את הנזקקים של קרוב משפחה שלי שלמה X, אז שלשום שעשינו הכנסת ספר תורה, לזכר אחי, היינו מכניסים את ספר התורה לבית כנסת הזה ולא הכנסנו לבית כנסת הזה, כי הכנסנו את זה לבית כנסת שאבא שלי מתפלל, ואם אני תרמתי מנורה של כמה עשרות אלפי שקלים, על שם אחי, ולא תרמתי את זה לבית כנסת של שלמה X קרוב משפחה שלי, אלא תרמתי לאיפה שאני מתפלל בפסגת זאב. אז מה זה מוכיח? אחרת הייתי מעביר את התרומות שלי ושל אבא שלי לשמה. מי שלא בקיא בנושא, מי שלא בתוך העניינים של גמילות חסדים לא יודע את הערך שלהם. שלמה X מה אמר בעדות שלו? אמר אחד שנוגע בכספי ציבור, סרטן במוח יהיה לו, זה מה ששלמה X אמר בעדות שלו." (שם, ע' 193-195). כך העיד גם ירון X: "ש.מי זה שלמה X? ת.שלמה X זה אדם מבוגר שבא, ש.ומה הקשר שלו? ת.אז אני אגיד לך מה קרה. ישבתי בשולחן עם קובי שני, ואז אותו שלמה X פנה לקובי, דיבר איתו שלום, נשיקות, ואז הוא גם אמר לי תכיר זה איש צדיק שעושה הרבה פעילויות של צדקה בבית שאן, הוא דואג שם להרבה נזקקים, קובי ניסה להכניס לי כאילו אם אתה בקטע של לתרום או משהו, זה המקום שהכסף הולך למקום מאוד בטוח, והוא גם דיבר איתי אותו שלמה, ומאז היכרתי אותו." (פרו', 25.7.07, ע' 85) גם שלמה X, מעיד כי הקשר נוצר באותו אירוע של הנאשם. אלה דבריו: "ש.או קיי. מאה אחוז. תגיד מה ההיכרות שלך עם ירון X? ת.ירון X מה הקשר שלי? ש.כן. ש.היה פעם לפני כמה שנים, ש.תגיד לי אתה בכלל, אתה רואה, טוב תמשיך את התשובה סליחה. ת.כן. היינו באירוע של הברית של הבן שלו. הוא היה שמה. ש.של מי? ת.בן של X. ש.איפה זה היה? ת.באיזה אולם בירושלים. ש.בירושלים. ת.בירושלים. ש.טוב. ת.ואנחנו ישבנו פה, אחר כך X בא אמר לי תשמע דוד, אמר הנה זה דוד שלי, בן דוד שלי ויש לו בית כנסת, יש לו זה. והוא שוחט הוא מוהל הכל הדברים האלה אז אמרתי לו תכיר לי אותם. אני הכרתי אותם אמרתי להם תשמעו חבר'ה אולי אתם שליחי מצווה אולי הקב"ה שלח אותכם בשביל המצווה הגדולה. אבל בינתיים אני בונה, רוצה לבנות בית כנסת. אתם שליחים. אתם מלאכים, אולי אתם מלאכים שתוכלו לעזור לי. אני בונה בית כנסת, ואני בונה בית מדרש, אולי אתם תהיו שליחים לעזור לי. ש.תגיד לכמה אנשים הוא הכיר אותך? ת.ביקשתי מאלה, ש.מי זה אלה? ת.מירון ביקשתי מירון, ביקשתי מX, ביקשתי מכל אחד תתרימו את האנשים שאני אוכל להרים את העול הזה. יותר מחמש מאות שש מאות אלף שקל הבניה בבית כנסת, מזגנים, רהיטים, את כל הדברים האלה. ש.תגיד לי רגע באותו אירוע איפה ישבת אתה יחסית לירון X? ת.הוא היה שמה, ואני הייתי פה, ש.אז איך הגעת אליו? ת.הגעתי אליו כי הוא הראה לי אותו, הוא בא אלי, ש.מי זה הוא? ת.X." (פרו', 17.5.05, ע' 413). כאמור, הנאשם אינו חולק כי שימש כשליח בעניין זה, אולם הוא עומד על כך כי מדובר בכספי צדקה וכל חלקו היה ב"שידוך" שבין נותן הצדקה למקבלה. בסופו של יום, אין אני מקבל את טענת המאשימה כי הקשרים האישיים של הנאשם עם הנאשמים האחרים חרגו מהמקובל. לא מצאתי כי מדובר בקשרים חריגים מעבר למקובל בחיי המסחר בין מנהל בנק (או סניף) לבין לקוחות נכבדים של הבנק. כך לעניין ישיבת עבודה על כוס קפה, השתתפות בשמחה משפחתית או תרומה לבית כנסת בו קרוב משפחתו של הנאשם הינו בעל תפקיד. סיכום פרק זה 68.כאמור, על מנת לבסס את קיומו של היסוד הנפשי היה על המאשימה להוכיח הן את מודעותו של הנאשם לחובה המוטלת על הבנק, ובאם מוכחת מודעות זו היה על המאשימה להוכיח כי הנאשם פעל במטרה למנוע את הדיווח. מן המקובץ עולה כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל לפתחה להוכיח את המודעות לחובת הדיווח. כמו כן, לאחר שמיעת העדויות כמפורט לעיל, נותר בליבי ספק באשר למודעות המערכת הבנקאית כולה, והנאשם בתוכה, להוראות החוק במועדים הרלוונטיים לכתב האישום. בנוסף, המאשימה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם פעל במטרה למנוע מהבנק את קיומה של חובת הדיווח, אף לא על פי הלכת הצפיות. טענת הגנה מן הצדק 69.ה בדבר אי העמדת הבנק לדין, והעמדת הנאשם כמנהל סניף בנק רק בתיק זה, לא הועלתה בראשית הדרך במסגרת טענות מקדמיות לענין טענת "אכיפה בררנית", אולם עלתה עם תום שלב הבאת הראיות (פרו', 24.10.07, ע' 309). (לעניין הטלת העיצומים על כלל המערכת הבנקאית, ראו לעיל, ע' 103). לאור תוצאת הכרעת דין זו, אין אני נדרש להכריע בטענת ההגנה מן הצדק. תוצאה 70.אני מזכה את הנאשם, כאמור בחלקה הראשון של הכרעת דין זו, מן הטעם שהוראת סעיף 3(ב) לחוק אינה חלה על התאגיד הבנקאי או עובדו. כמו כן, משנותר בליבי ספק סביר באשר להתקיימות היסוד העובדתי של העבירה, כמפורט בחלקה השני של הכרעת הדין, דהיינו, האם הנאשם ידע על הפעולות המחוייבות בדיווח, ומשקיבלתי את גרסת הנאשם, יש בכך כדי לזכותו אף מטעם זה. בנוסף, נותר בליבי ספק באשר למודעותו של הנאשם לנורמות החדשות אשר נקבעו בחוק, בתקנות ובצווים, בדגש על הדיווח הסובייקטיבי. העדר מודעות זו מונעת את האפשרות כי הנאשם פעל במטרה לסכל את קיומה של חובת הדיווח, ומכאן שלא מתקיים בעניינו היסוד הנפשי. לאור כך, מאחר שלא התקיימו יסודות העבירה, אני מזכה את הנאשם מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בנקמיסיםעבירות מסהלבנת הון