התביעה, העובדות הצריכות לה ועיקר טענות הצדדים 1. מונחת בפניי תביעה בסך 181,636 ₪ אשר הגישה גרונדמן ושות' חברה לייבוא ושיווק מוצרי ספורט בע"מ, המשווקת ומוכרת מוצרי ספורט שונים (להלן: "גרונדמן"). מנהל מחלקת הספורט בגרונדמן הינו מר רועי שפגט (להלן: "שפגט"). התביעה הוגשה כנגד ארבעה נתבעים: נתבעת מס' 1 הינה חברת כתר סאל בע"מ (להלן: "כתר"); חברה אשר התאגדה בחודש 8/2009 וקיבלה על עצמה את זכויות הניהול במחלקת הנוער של קבוצת הפועל פתח תקווה בכדורגל. יאמר כבר כעת כי חברה זו מצויה בהליכי פירוק ולפיכך ההליכים כנגדה מעוכבים. נתבע מס 2 הינו מר שחר ילין, אשר שימש מנהל מחלקת הנוער בקבוצת הפועל פתח תקווה עד לפירוק כתר והזמין את הציוד מגרונדמן (להלן: "ילין"); נתבע מס 3 הינו מר דורון ליבנה אשר שימש בעל מניות בכתר (להלן: "לבנה") ונתבע מס' 4 הינו מר גיא יקותיאל (להלן: "יקותיאל"), אשר רשום כבעל מניות רוב בכתר. בעניין זה טוענים הנתבעים כי יקותיאל הינו עו"ד שהחזיק בנאמנות 66% מהון מניות כתר עבור מר לחמן עמירם (להלן: "לחמן") מכח הסכם נאמנות מיום 17.10.2011 שצורף לתצהירו. ילין, לבנה ויקותיאל יכונו להלן: "הנתבעים". 2. אין מחלוקת כי ביום 3.5.2010 נחתם הסכם בין גרונדמן לעמותה לניהול כדורגל פתח תקווה (להלן: "העמותה") לאספקת ציוד (להלן: "ההסכם"; נספח א' לכתב התביעה). על פי סעיף 9 להסכם, התחייבה העמותה לרכוש מוצרים מגרונדמן בסך שלא יפחת מ- 100,000 ₪ לעונת כדורגל. בנוסף, המחתה העמותה את זכותה לקבלת כספים בסך 100,000 ₪ מאגודת הפועל לגרונדמן (להלן: "המחאת הזכות"; נספח ב' לכתב התביעה). יוער כי אין חולק שקבוצת הבוגרים היתה זכאית לקבל מגרונדמן ציוד ללא תמורה נגד התחייבות מחלקת הנוער לרכוש ציוד בהיקף האמור. 3. לאחר החתימה על ההסכם, נכנסה העמותה להליך של פירוק. טענתה העיקרית של גרונדמן (המוכחשת ע"י הנתבעים) הינה שנציגי כתר התחייבו שהאחרונה תכנס לנעלי העמותה בכל הקשור להתחייבויותיה על פי ההסכם. מכל מקום אין חולק כי בעונת המשחקים 2010/11 הוזמן באמצעות ילין ציוד בסך 280,000 ₪ (ראו כרטסת גרונדמן אשר צורפה כנספח ד' לכתב התביעה), ולאחר שמימשה גרונדמן את המחאת הזכות נותר חוב שמהווה את סכום התביעה. לשיטת גרונדמן, לנתבעים קיימת אחריות אישית בגין חוב זה ומכאן התביעה. מנגד, הנתבעים הודפים טענות אלה ולשיטתם כתר אינה צד להסכם ואינה חייבת לגרונדמן דבר. בנוסף ולחלופין טוענים הנתבעים כי אף אם היה ממש בטענות כלפי כתר אזי אין עילה לחיובם באופן אישי. זוהי בתמצית התביעה שבפניי, אסקור את טענות הצדדים ביתר פירוט. טענות גרונדמן, בתמצית 4. לטענת גרונדמן, כחודש לאחר חתימת ההסכם ובטרם רכישת מוצרים הגיעו למשרדיה לבנה ומר אפי צפריר; מנכ"ל העמותה (להלן: "צפריר") והציגו לפניה מצג שלפיו כתר הינה בבעלות וניהול לבנה, יקותיאל ומר איל לחמן (להלן: "לחמן") והיא זו אשר תחזיק ותנהל את מחלקת הנוער. עוד הוסבר שכתר תכנס בנעלי העמותה בכל הקשור להתחייבויותיה על פי ההסכם ובכלל זה הזמנת ציוד ומוצרי ספורט כנגד תשלום לגרונדמן. לשיטתה לבנה הבטיח שבעלי כתר ידאגו לשלם את התמורה בגין הציוד וציין שמדובר ב"אנשים רציניים". 5. עוד מוסיפה גרונדמן וטוענת שילין, שתפקד כמנכ"ל ונושא משרה בכתר, הזמין ממנה מוצרים מעת לעת אשר סופקו על פי הזמנות והתחייב שהתשלום ישולם לגרונדמן, הגם וידע כמו שאר הנתבעים שאין לכתר כל יכולת כספית לשלם. לשיטת גרונדמן הנתבעים חבים בסכום החוב יחד ולחוד. ילין ולבנה התחייבו בעל פה לפרוע כל חוב אשר תהיה חייבת לה כתר באופן אישי; לבנה אף הקפיד לשוחח עם גרונדמן לפחות פעם בשבוע והציג מצגים של אדם אמיד אשר ערב אישית לפירעון החוב בגין הציוד אשר סופק. מוסיפה גרונדמן וטוענת שהנתבעים הבטיחו בכל פעם שהתשלום יוסדר בעת הקרובה - לעיתים טענו כי ממתינים הם למימון ממקורות שונים וכי מיד עם קבלתו יפרע החוב. לשיטת גרונדמן, כתר חבה מכח מצגי השווא שהציגה, ההסכם שהתקיים בהתנהגות ועשיית עושר ולא במשפט. עוד עותרת גרונדמן להרמת מסך ההתאגדות הן לגבי לבנה והן לגבי יקותיאל, בעלי השליטה החבים חובת זהירות, וטוענת כי ידעו או היה עליהם לדעת את מצבה הכלכלי של כתר. 6. בסיכומיה מוסיפה גרונדמן וטוענת שהנתבעים נטלו ממנה סחורה והתחייבו לשלם עליה מבלי שהיתה להם כוונה לעשות כן וזאת למרות שקיבלו תמורה בגין הסחורה מצדדי ג' ובכלל זה נותני חסויות ושחקני מחלקת הנוער. לשיטת גרונדמן, הנתבעים החליטו מראש שלא לשלם את התמורה מקופת כתר או מכיסם אלא אם יעלה בידם לקבל הקצבות מגורמים חיצוניים, זאת למרות שלכתר היתה יכולת כלכלית לשלם לגרונדמן. הטענה ל"תכנית עסקית" וייחוד כספי עיריית תפתח תקווה לגרונדמן הינה הודאת בעל דין בהקשר זה. בנוסף ולחילופין טוענת גרונדמן בעניין זה כי תוכנית עסקית שכזו לא הוצגה; גם אם הייתה כוונה לייחד את כספי עיריית פתח תקווה דווקא לתשלום לגרונדמן אזי הדבר נעשה על דעתה של כתר ויתר הנתבעים בלבד, מבלי שגרונדמן הייתה שותפה להסכמה זו. 7. עוד טוענת גרונדמן שהנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר ופעלו ב"מימון דק" בידיעה שספק רב אם ישלמו תמורה; שיש לחייב את הנתבעים בין היתר מכח סעיפים 373, 374, 377(ב)(1) לפקודת החברות וסעיף 252 לחוק החברות. עילות נוספות אליהן מפנה גרונדמן הן עוולת התרמית, גזל, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני החוזים והפרת חובת תום הלב. בסיכומי התשובה טוענת גרונדמן להרחבת חזית בכל הקשור לפרשה הנוגעת לראשי העמותה, להודאת בעל דין של ילין, ממנה עולה כביכול שהנתבעים משכו סחורה תוך מתן הבטחת שווא בדבר ביצוע תשלום (דבריו של ילין בעמ' 19 שו' 3-6) ולסתירות נטענות בין עדי ההגנה, בין היתר בנוגע למועד בו ידעו בוודאות כי ההקצבות לא תתקבלנה. טענות הנתבעים, בתמצית 8. הנתבעים הודפים את התביעה מכל וכל. לשיטתם, כתר אינה צד להסכם. כתר הוקמה בחודש 8/2009 במטרה לקחת לידיה את זכויות הניהול במחלקת הנוער וזאת ממניעים חברתיים - פילנתרופיים ולא לשם מטרות רווח; ההסכם נחתם כשנה לאחר שקיבלה כתר את זכויות הניהול כשברור היה שלעמותה אין כל יכולת פירעון; ההסכם אף לא הובא לעיון כתר לפני קבלת כתב התביעה. הנתבעים מציינים שהעובדה שגרונדמן לא הגישה תביעה אישית נגד נושאי התפקידים בעמותה (אשר הינה צד להסכם) הינה תמוהה. 9. הנתבעים מכחישים את הטענה כאילו הסבירו שכתר תכנס בנעלי העמותה, זאת ביתר שאת מעצם העובדה שמחלקת הנוער הופעלה שנה קודם לכן בידי כתר, כאמור, כך שאם אכן כך היו פני הדברים לא היתה כל סיבה שתמנע את חתימת ההסכם בין כתר לגרונדמן ישירות. הנתבעים טוענים כי הדבר היחיד שהובטח הוא שכאשר תעביר העמותה לכתר כספים שאמורים להיות מועברים אליה בגין מחלקת הנוער תעביר היא לגרונדמן כספים בהתאמה, כל שמגיעים לה, ללא כל התחייבות אישית על ידי מי מהם. עוד מוסיפים, כי בעוד כתר מימנה את פעילות מחלקת הנוער, ההקצבות המגיעות לה לרבות מאת גורמים חיצוניים ורשמיים נשללו ממנה דבר שהביא לבסוף לפירוקה. 10. בכל הנוגע לתביעה האישית כנגד ילין נטען כי זה האחרון היה עובד שכיר בכתר שלא הפיק מהציוד כל רווח אישי ולא יעלה על הדעת כי אכן נטל על עצמו אישית התחייבויות כספיות. תפקידו התמצה בניהול לוגיסטי וניהול בשטח מבלי שעסק בעניינים כספיים פרט לגביית דמי חבר והעברתם לכתר; בכל הנוגע לתביעה האישית כנגד יקותיאל נטען כי זה אינו אלא עורך דין האוחז במניות בנאמנות ואיש מטעם גרונדמן מעולם לא החליף עמו מילה, הוא לא טיפל בעסקי כתר לא היה שותף בניהול, לא ידע את מצבה הכספי של כתר, ממילא לא הציג כל מצג ואף לא ידע שגרונדמן סיפקה ציוד. בתצהירו טען יקותיאל שדין התביעה נגדו להידחות לאור ראיות גרונדמן ובבחינת "אין להשיב לאשמה". יקותיאל צירף הסכם נאמנות מיום 17.10.2011 (נספח 1 לתצהירו). גם לבנה מכחיש בתצהירו כי נטל על עצמו התחייבות אישית; לסיכומו של עניין, הנתבעים מכחישים את טענות גרונדמן ובכלל זה את הטענות בנוגע למצגי השווא; להסכמים בהתנהגות; לניצול מוניטין אישי; לידיעה או צורך בידיעה בדבר מצבה הכלכלי של כתר. 11. בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי הינם אנשים תמימים אשר הקימו את כתר להצלת מחלקת הנוער אך לצערם נפלה כתר קורבן להתנהלות פלילית של ראשי עמותת הפועל פתח תקווה בפרשה אשר הוכתרה לימים "הכדור המרכזי" וכתוצאה ישירה ובלעדית מהתנהלות זו, לא קיבלה תקציבים להם היתה זכאית כגון מההתאחדות, מהטוטו ומהעירייה - דבר שהוביל לקריסתה. לטענתם, עד הרגע האחרון האמינו כי יקבלו את ההקצבות אולם התבדו. ואכן, בשנה הראשונה של כתר (עונת 2009 - 2010) התקבלו כספי ההקצבות ומכאן היה בסיס לאמונת הנתבעים. הנתבעים טענו כי תוכנן לשלם לגרונדמן מהכספים שיתקבלו ע"י העירייה אלא שבשל אי סדרים של קבוצת הבוגרים התקציב נשלל. הנתבעים חוזרים על טענתם שבעל הדין הנכון במקרה זה הוא העמותה וכראיה גרונדמן מימשה בטוחה שלה. גרונדמן ויתרה על ערב בהסכם שחתמה עם העמותה; זאת ועוד, בעל הדין הנכון אינו יקותיאל אלא לחמן. דיון והכרעה 12. בדיון שהתקיים לפניי ביום 17.10.2012 ציינתי: "בתיק זה הנתבעים שנותרו בתמונה הם המנהלים ו/או בעלי תפקיד ו/או בעלי מניות של הנתבעת 1, הנמצאת בפירוק. במצב שכזה, יהיה על התובעת להוכיח יריבות אישית, אם מכוח דיני חוזים, אם מכוח דיני נזיקין, אם מכוח דיני הרמת מסך. אציין כי תביעות אלה אינן קלות להוכחה. בנוסף, הבעתי את דעתי שבמקביל יש לנסות ולמצות את הדין הן עם העמותה והן עם הנתבעת 1, וזאת בדרך של הגשת הוכחת חוב" (עמ' 3 ש' 5 - 10). יש לציין כי הוכחת חוב שכזו כנגד כתר הוגשה לטענת גרונדמן ביום 21/11/12 (סעיף 29 לסיכומי גרונדמן), אולם לטענתה אין לכתר נכסים להיפרע הימנן. וכעת לדין ולהלכות הרלוונטיות לענייננו. הרמת מסך - ההלכה 13. ס' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מתיר פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת מטעמי צדק או טובת הציבור. בסעיף 6 עוגנו העילות המתירות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעל מניות, במקרים המוגדרים שם. כבוד השופט א' רובינשטיין התייחס ל"כרסום" שחל בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת באומרו בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, תק-על 2005(4), 270, עמ' 281 (להלן: פרשת דלתות חמדיה): "...כדי לא לקעקע את הדוקטרינה של האישיות המשפטית הנפרדת, ואני ער למי שחששו פן כך יקרה; אך בה במידה סברתי, כי אין ליתן למסך ההתאגדות להסתיר מאחוריו שלדים ועיי חרבות, כשעל הבימה שלפני המסך - כביכול - עולם כמנהגו נוהג". 14. העילות להרמת מסך תבחנה גם בכפוף לעקרון תום הלב מכוח ס' 61(ב) לחוק החוזים: "דומני שכגון אלה הם הקו המפקיד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב". (ראה פרשת דלתות חמדיה מפי השופט א' רובינשטיין, בעמ' 181.) חיובם האישי של המנהלים מכוח תורת האורגנים - ההלכה 15. סעיף 54 לחוק החברות התשנ"ט-1999 מתיר חיוב אישי של אורגן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". ככלל, אורגן או נושא משרה בחברה הפועל כשלוחה איננו נושא באחריות אישית. יחד עם זה, ייתכנו מקרים מכוח פקודת הנזיקין או דיני החוזים, בהם תוטל על נושא המשרה אחריות אישית, תוך הגנה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, קרי ללא הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעלי המניות. 16. הטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה מחייבת הוכחת יסודות העוולה או ניהול ענייניה העסקיים של החברה כלפי צד ג', בחוסר תום לב. אין זה מחובתו של נושא המשרה לדווח לנושאים ונותנים עם החברה על מצבה הכלכלי של החברה, אך מוטלת עליו החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, וזאת מכוח סעיף 12(א) וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי): "...תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו...עקרון תום הלב קובע, כי שמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת תוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה (1)199, 279 מפי הנשיא ברק). נושא משרה, הפועל בשמה ובמקומה של החברה, ינהל את עסקיה :"תוך שמירה על כללי ההגינות הבסיסיים הדרושים לניהול חיי מסחר וכלכלה תקינים" (ראה בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי ואח' נ' טל אימפורט (מוצרי יער) בע"מ). נושא משרה, חב חובת זהירות כלפי הספקים, עליו להימנע מחשיפתם לסיכונים בלתי צפויים, תוך פגיעה בעקרון ההסתמכות ובאמון הטמון בבסיס יחסיהם העסקיים, משהפר את חובתו כלפי הספקים במישור המושגי והקונקרטי, תוטל עליו אחריות אישית מכוח ס' 54 לחוק החברות. עם זאת, יש להזכיר את ההלכה הקובעת שאין חובת דיווח על חברה בדבר הימצאותה בקשיים כלכליים, כל עוד אין מדובר בידיעה ממשית וקונקרטית לגבי חוסר איתנות כספית, ראה ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פד"י נ"ח (4) 693, בעמ' 700. ערבות אישית 17.הערבות מוגדרת בסעיף 1 (א) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967: "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים את חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי". בעניין הוכחת ערבות נקבע לא אחת בפסיקה כדלקמן: " אלא שחוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין, מאחר שיש בו את הפוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים ביותר כלפי הערב. כמו במקרה שבפנינו, יש בו כדי לייחס חובות למי שלא נטלם מלכתחילה. משכך יש לומר, כי על אף שעל יצירתה של ערבות חל חוק החוזים על כל התנאים המפורטים בו, יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימות אותו חוזה" , ראה בע"א (ת"א) 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ נ' דניר דננברג בע"מ (פורסם במאגרים), וראה גם "יחסי ערבות אינם נוצרים מהרהורי הלב של הנושה" ע"א 714/87 נתן שר נ' קלמן (מרק) כהן, פד"י מ"ג (3) 159, 162. ומההלכות ליישומן 18. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות המונחות לפניי לא מצאתי כל עילה לחיוב מי מהנתבעים באופן אישי. התרשמתי כי כתר הוקמה ממניעים חברתיים ומתוך רצון בעליה ומנהליה לשקם את קבוצת הנוער; כי הנתבעים הסתמכו על תקציבים שהיו אמורים להגיע לכתר, שלהסתמכות זו היה בסיס ולנתבעים היתה כוונה אמיתית לשלם באמצעות כתר לגרונדמן; עוד התרשמתי שהסיבה לקריסת כתר נעוצה בכך שתקציבים שהיו אמורים להגיע לכתר באמצעות העמותה נשללו מהאחרונה ו/או לא הועברו על ידה לכתר; כי בעלי כתר השקיעו מכספם בחברה מתוך תקווה כנה שתצליח לשרוד אולם הניסיון לא צלח ולמעשה יצאו כל הצדדים כשידיהם על ראשיהם. עם זאת, לא די בתוצאה העגומה כדי להוביל לחיוב אישי אם מכח דיני חוזים, נזיקין או תאגידים. אפרט קביעותיי אלה להלן, אך אפנה תחילה לשאלה מקדמית: האם קיימת יריבות בין גרונדמן לכתר? - ככל שהמענה לשאלה זו שלילי הרי שכפועל יוצא אין כל מקום לחיוב הנתבעים. האם קיימת יריבות בין גרונדמן לכתר? האם כתר הינה בעלת החוב הנכון? 19. אין מחלוקת שההסכם הינו בין גרונדמן לעמותה כאשר הסכם כתוב בין גרונדמן לכתר לא בא לעולם (עמ' 5 ש' 14 - 15). זאת ביתר הדגשה לאור העובדה שבמועד כריתת ההסכם פעלה כתר וניהלה את מחלקת הנוער ולא היתה מניעה לכאורה שכתר תהיה צד להסכם; וכן לאור עדות שפגט לפיה נהג לחתום על הסכם עם כל הקבוצות מידי שנה (עמ' 4 ש' 16 - 17; עמ' 6 ש' 3), אולם לא מצא צורך לעשות זאת עם כתר, הגם והכיר את נציגי כתר היכרות שטחית בלבד של מספר חודשים בודדים (עמ' 9 ש' 26 - 32). 20. כמן כן, מעיון בחוזה שנחתם בין העמותה לכתר ביום 1.8.2009 עולה שהעמותה העבירה לכתר את זכויות הניהול והשליטה נקיות מכל התחייבות ומבלי שיש בהסכם להוות המחאת חיובים או הסכמה לנטילת התחייבות "מכל מין וסוג שהוא" (ראו "והואיל" 3 - 4 וכן סעיפים 7.2 ו-13); שפגט העיד שמי שהתחייב שכתר או מי מטעמה ישלמו בגין הציוד הוא צפריר הקשור לעמותה ולא מי מהנתבעים "נאמר לי על ידי צפריר שדורון לבנה הוא מהנתבעת 1 והוא יהיה אחראי לקחת סחורה ולשלם עליה" (עמ' 5 ש' 30 - 31 וראו עמ' 6 ש' 5 - 6) ובהמשך: "ש. כלומר הסתמכת על ההצהרה של אפי צפריר? ת. כמובן ועל ההיכרות עם דורון לבנה" (עמ' 6 ש' 7 - 8). צפריר לא הובא לעדות לפניי ולא הוכחה הטענה שאכן התחייב בשם לבנה, ובנוסף היות וצפריר אינו נושא משרה בכתר ברי כי אין ביכולתו ליצור התחייבויות בשם האחרונה. 21. מן המקובץ ניתן להסיק לכאורה על העדר יריבות בין כתר לגרונדמן. ואולם, הנתבעים/נציגי כתר לא התנערו מהתשלום שמגיע לגרונדמן בגין הציוד שסיפקה. הנתבעים לא טענו לפני גרונדמן שכתר אינה חבה בתשלום וכי על גרונדמן לפנות לעמותה. עניין התשלום עלה במיילים שנשלחו ע"י ילין לשפגט; ילין וליבנה העידו שהיתה תכנית עסקית שבה התקציב שאמור היה להגיע מהעירייה יועד לתשלום לגרונדמן (עמ' 19 ש' 27 - 29; עמ' 21 ש' 26 - 27; עמ' 29 ש' 1 - 5). מכאן אני קובעת כי קיימת יריבות בין גרונדמן לכתר. אמנם לא הוכח שכתר תכנס בנעלי העמותה בכל הקשור להסכם אך היו הסכמות שבעל פה שלפיהן כתר תשלם לגרונדמן את התמורה עבורה הסחורה שסופקה. 22. בעניין זה טענו הנתבעים, במיוחד בחקירות ובסיכומים, כי היתה הסכמה לפיה התמורה תשולם מתוך הכספים שיתקבלו מעיריית פתח תקווה : "לא, מראש פומה ידעו שיקבלו כסף מהתקציב של העירייה" (לבנה בעמ' 30 שו' 10). שפגט מצידו הכחיש טענה זו : "לא ידעתי שהיא באה מהעירייה" (עמ' 9 שו' 23), ורק בשלב מאוחר, שהתשלומים בוששו מלהגיע, הדבר נאמר לו (עמ' 9 שו' 23). בנקודה זו מקבלת אני את גרסת גרונדמן: לא נוכחתי כי גובשה מראש הסכמה שכזו; התוכנית העסקית הנטענת לא הוצגה בפניי, וגם היא קיימת כזו, אין באמור בה כדי לחייב ספק שאינו קשור כלל לתוכנית העסקית. מכאן מסקנתי הראשונה - כתר חייבת בסכום החוב; כתר הזמינה את הסחורה; כתר היא זו שקיבלה את הסחורה ונהנתה ממנה; כתר התחייבה בתשלום החוב, ללא כל התנייה בקבלת כספים כלשהם מגורם זה או אחר. 23. בכל הנוגע לסכום החוב, הנתבעים אמנם העלו טענה שלפיה גובה החוב הנטען הינו מנופח. מאידך, לא הציגו כל חשבון נגדי ולא פירטו מהם הסכומים המגיעים לשיטתם לגרונדמן. לפיכך - היה מקום לקבל את התביעה במלואה כנגד כתר, אולם משזו נכנסה להליכי פירוק עוכבו ההליכים נגדה ויש לפעול בעניינה במסגרת תיק הפירוק. האם יש מקום לחיוב מי מהנתבעים או כולם באופן אישי? 24. סבורתני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הגעתי לכלל מסקנה שכתר נטלה על עצמה התחייבויות כספיות מתוך ידיעה ואמונה שהיא אכן תזכה לקבל לידיה תקציבים מוגדרים, שהתקבלו גם בשנה הקודמת לפעילותה. ילין העיד: "הסכומים הם מאוד ברורים לפי סל הספורט ותקציב עירייה וכמות ילדים" (עמ' 20 ש' 3 - 4). לבנה העיד: "היה תקציב מסודר שנבנה לכל שנת פעילות שאומר כמה כסף צריך להיכנס מהכנסות בגין מיסי שחקן, כמה כסף הולך להיכנס מעיריית פתח תקווה, מההתאחדות לכדורגל, ממרכז הפועל ומהטוטו" (עמ' 24 ש' 25 - 27) ובסה"כ 1.6 מיליון ₪ (עמ' 24 שו' 31 - 32). עוד העיד לבנה: " היה תקציב, קיבלנו, ב-2009-2010 משכנו סחורות, איז'ו ויינר היה עובד שלי, משך סחורות, להבדיל ממה שרועי אמר אנחנו כן היינו קודם בפומה, אנחנו נפגשנו שנה קודם לכן עם איז'ו ויינר במשרדים של פומה, איז'ו ויינר היה שכיר שלי בכתר סאל, הכספים של 2009 וההקצבות של 2009 התקבלו כך שלא הייתה בעיה ב-2009". (עמ' 26 שו' 3-6). בעניין זה יצויין כי גרונדמן היתה ספיקת הציוד גם בשנה הקודמת ואכן לא נטען כי נותר חוב לשנת הפעילות של 2009-2010. 25. אולם, בשנת הפעילות 2010-2011 התקציבים, מסיבה זו או אחרת, לא הגיעו ליעדם. בעניין זה אציין כי הנתבעים מודים בסיכומיהם שכיוון שהם אינם גורם מוכר בגופים המתקצבים, הכספים היו חייבים לעבור דרך העמותה ומהעמותה אל כתר, ראו סעיף 20 לסיכומים. כלומר - העמותה נותרה צינור להעברת הכספים, ואם זו האחרונה לא קיבלה את התקציבים ו/או לא העבירה אותם לכתר, לא נותרו בידיה הכספים הנדרשים על מנת לעמוד בהתחייבויות. התרשמתי שכך אכן אירע - כספים מהעירייה ומההתאחדות לכדורגל לא הגיעו לכתר בין אם כי לא הועברו כספים לעמותה ובין אם האחרונה לא העבירה אותם לכתר (עמ' 25 ש' 1 - 6). ליבנה העיד כי קיים "ישיבות מרתוניות עם העירייה" (עמ' 26 ש' 32) בניסיון להסדיר את העניינים. לאורך כל עדותם העידו ילין וליבנה כי הסתמכו על תקציבים שכתר אמורה היתה לקבל בין היתר מהעירייה באמצעות העמותה (עמ' 19 ש' 28 - 29), כי תקציב העירייה היה "ודאי" (עמ' 20 ש' 8, 10 - 11; עמ' 25 ש' 8 - 9; עמ' 30 ש' 9 - 14; עמ' 35 ש' 4 - 5) והוודאות לקבלת תקציבים נוצרה בין היתר מהנוהג בענף (עמ' 25 ש' 7 - 9) ומניסיון ספציפי של כתר משנה קודמת, קרי 2009 (עמ' 26 ש' 1- 21). ילין העיד: "זה ענין של הליך, אתה ממציא עוד אישור לעירייה ומבקשים" (עמ' 19 ש' 29 - 30 ראו גם עמ' 34 ש' 4 - 5) ברוח זו גם העיד ליבנה: "התנהלות של עירייה, אתה מגיע ועושה עוד פגישה ועוד פגישה ומבטיחים לך שיהיה בסדר, ומבקשים עוד מסמך ואתה מגיש להם" (עמ' 31 ש' 1 - 2 ראו גם עמ' 32 ש' 18 - 19). 26. בנקודה זו עדות ליבנה היתה מהימנה בעיני. התרשמתי שאכן לאורך כל הדרך היו בטוחים הנתבעים כי קבלת התקציבים אינה אלא עניין של זמן ופרוצדורה ובכל אותו שלב לא שיערו הם שכתר לא תקבל תקציבים, תקווה שבסופו של יום נגוזה, כשאין לכתר כל אחריות או שליטה בנוגע לאי העברת התקציבים. בניסיון להציל את המצב העיד ליבנה כי השקיע מכיסו כספים בכתר (עמ' 18 - 23), ניסה לחפש ספונסרים ולצמצם הוצאות (עמ' 34 ש' 31 - 32) אלא שניסיונות אלה לא צלחו וכתר קרסה. כפי שהקדמתי וציינתי לעיל, התרשמתי כי מדובר בקריסה כלכלית טהורה; אין מדובר במעשה מכוון מלכתתחילה שיש בו משום תרמית או קנוניה; אין מדובר בחוסר תום לב. 27. בנוסף, איני סבורה כי בהתנהלות הנתבעים היתה משום העדפת נושים: אמנם הנתבעים הודו כי היו הכנסות, "אפילו הכנסות יפות" (ילין בעמ' 18 שו' 16); כי בוצעו תשלומים : "יש שכר מנהלים שמנהלים את המחלקה, שכר מאמנים, ציוד שוטף מעבר לציוד של התובעת, יש הסעות" (ליבנה בעמ' 29 שו' 7-8); כי הוזרמו כספים לחשבון הבנק שם היתה לליבנה וללחמן ערבות אישית: "הכל הוזרם לחשבון הבנק" (עמ' 34 שו' 22). עם זאת, דווקא העובדה שכל הכספים עברו דרך חשבון הבנק מלמדת על שקיפות ולא על ביצוע תשלום מ"הצד"; מרשימת התשלומים שנעשו ניתן ללמוד כי אלו דברים שוטפים, שאם לא היו מבוצעים התשלומים בזמן אמת הדבר היה משתק את פעילות הקבוצה (שכר מאמנים, הסעות), כל זאת כאשר אין מחלוקת שהציוד ברובו סופק כבר בתחילת העונה, ראו הכרטסת נספח ד' המלמדת שכבר בחודש ספטמבר 2010 החוב עמד על סך של כ - 200,000 ₪. אין בעובדה שהילדים שבקבוצה משלמים עבור הביגוד כדי ל"צבוע" את הכסף ולייחד אותו לגרונדמן: מקובל עליי שכתר עבדה עם תקציב כולל ומוגדר, וחלוקת התקציב תוך כדי העונה נתונה לשיקול דעתה, כל עוד כאמור אין העדפת נושים פסולה. לא התרשמתי כי במקרה הנדון מי מהנתבעים הפעיל שיקול זר או שקל את טובתו הוא, והכספים כאמור היו מחוייבים לעבור דרך חשבון הבנק של כתר. מכאן, שגם בעובדה זו אין שיקול זר או אינטרס אישי כלשהו. לסיום נקודה זו אבהיר כי אם וככל שגרונדמן עומדת על טענותיה בעניין ניהול כתר במרמה ומבקשת סעדים לפי סעיף 373 ו - 374 לפקודת החברות, אזי הכתובת הינה בית המשפט המחוזי, במסגרת תיק הפירוק ולא במסגרת תיק זה. אם נכונות הטענות אזי על המפרק לפתוח בחקירה וככל שיחוייבו המנהלים/בעלי המניות, אזי התמורה אמורה להתחלק בין כלל הנושים. 28. וכעת אתייחס בקצרה לכל אחד מנהתבעים. איני סבורה כי יש לחייב את ילין באופן אישי - ילין היה עובד שכיר בכתר אשר הגדרת התפקיד שלו אינה ברורה (עמ' 14 ש' 1 - 3; עמ' 14 ש' 27 - 29) ואין ל"התפס" להגדרת התפקיד "מנכ"ל" שציין בין יתר הגדרות התפקיד שמנה. מהותית, אין חולק כי ילין הזמין את הציוד מגרונדמן וכי היה לו את שיקול הדעת לקבל החלטות בנושא זה (עמ' 14 ש' 5; עמ' 16 ש' 1 - 5). לצד כך, לא הוכח לפניי שילין התחייב באופן אישי ו/או הציג מצג שלפיו יפרע את החוב לגרונדמן ואיני מוצאת כל אינטרס שלו לעשות זאת. שפגט העיד בעדותו מפורשות שילין הבטיח ש"יארגן כסף" (עמ' 10 ש' 28) אך לא מכיסו הפרטי אלא באמצעות לבנה, כתר או ספונסרים (עמ' 10 ש' 30 - 31) "הוא מבחינתי איש הקשר והוא מבחינתי גם צריך להביא כסף, לא מכיסו הפרטי כמובן, מהחברה שהוא המנכ"ל בה" (עמ' 11 ש' 2 - 3). ילין הכחיש אף הוא כי אמר בשלב כלשהו שישלם מכיסו הפרטי (עמ' 14 ש' 20). איני סבורה שיש ללמוד על התחייבויות אישיות מהמיילים שצורפו. שם הוזכר עניין התשלומים אך לטעמי מעצם תפקידו בלבד ולא כהתחייבות אישית. אמנם ילין העיד שכתב לשפגט ששבוע הבא יכנס אליו "לגבי התשלום" במטרה לקבל סחורה (עמ' 19 ש' 4 - 6) אך גם העיד שהיה בטוח שכתר תקבל תקציבים בהמשך (עמ' 19 ש' 27 - 29; עמ' 20 ש' 3 - 11; עמ' 21 ש' 26 - 27) וכי "לא רצינו למשוך סחורה בידיעה שלא נוכל לשלם, זה נא להוריד מסדר הדיון... ללכת מתוך ידיעה ברורה שלא נשלם, לא חונכתי ואני לא מחנך ככה" (עמ' 23 ש' 15 - 19). לא די בדברים הכללים שנאמרו שאינם מעידים על התחייבות אישית או ערבות אישית כדי לחייב את ילין, , ראו ההלכה שהזכרתי בפרק הערבות לעיל. 29. הוא הדין לגבי יקותיאל. יקותיאל העיד כי החזיק במניות עבור לחמן מאחר שהאחרון לא יכול היה להחזיקן מסיבות כאלו או אחרות (עמ' 11 ש' 22 - 27). אין מחלוקת שיקותיאל לא היה מעורב בעסקי כתר (עמ' 12 ש' 1 - 2) וכי שפגט כלל לא החליף עימו מילה (עמ' 10 ש' 1 - 2) ומכאן אין כל מקום לטענת שפגט להתחייבות אישית בעל פה שניתנה על ידו (עמ' 8 ש' 31 - 32). יקותיאל העיד כי מעולם לא חתם על שום מסמך (עמ' 12 ש' 13) וטענה זו לא נסתרה. מעיון בהסכם הנאמנות עולה שלחמן פטר את יקותיאל מאחריות לכל נזק או הפסד העלול להיגרם מהיותו נאמן (כל עוד פעל בסבירות, יושר ותום לב תוך כוונה למלא תפקידו כנאמן (סעיף 5) וכי לחמן התחייב לשאת בחיובים שינבעו מעצם ההחזקה במניות הנאמנות (ובלבד שיקותיאל לא יבצע פעולה העלולה לגרום לחיובו ללא אישור כתוב מראש; סעיף 4). איני סבורה כי רישום יקותיאל כבעל מניות מהווה בנסיבות העניין ניצול לרעה של מסך ההתאגדות: הדין אינו אוסר על החזקת מניות בנאמנות עבור גורם כזה או אחר, וחובת ציון עובדת החזקת המניות בנאמנות בוטלה. התרשמתי כי כתר התנהלה על ידי מורשי חתימה, ראו עדות יקותיאל בעמ' 12 שו' 15 ולא די בעובדה שיקותיאל הודה שלא פיקח על התנהלות כתר (עמ' 13 שו' 5) כדי להוביל לחיוב אישי בחוב כלפי גרונדמן. 30. בכל הנוגע לליבנה, אכן זה האחרון היה בעל מניות בכתר ומורשה חתימה, ומהעדויות שהצטברו בתיק עולה כי לליבנה היתה את היכולות להשפיע אילו תשלומים יעשו תוך כדי הפעילות השוטפת ועם אלו תשלומים ניתן להמתין עד לקבלת ההקצבות, ראו תשובתו בעמ' 30 שו' 2. כמו כן, לא נעלמה עיני מהסתירות בין עדי ההגנה בנוגע למועד בו נוצרה וודאות בנוגע לאי קבלת התקציבים. עם זאת, לא די בכך להוביל לחיובו האישי של לבנה - לא התרשמתי כי הציג מצג שווא לפני גרונדמן, נהפוך הוא מעדותו עולה כי הבהיר לגרונדמן, כפי שגם האמין בעצמו, שכתר מסתמכת על הכנסות וברגע שאלה תתקבלנה החוב יפרע. לא הוכח לפניי שליבנה הונה או הטעה את גרונדמן או שפעל בחוסר תום לב או כל דרך אחרת שמכוחה יש להטיל עליו אחריות אישית. כפי שציינתי, מהשתלשלות האירועים עולה שגם לבנה הינו נושה של כתר, ראו עדותו: "כתר סאל היא חברה פילנתרופית שכל הכספים שהיו לה היו אמורים להיות מושקעים במחלקת הנוער, לא אני ולא אף אחד מכתר סאל לקח כסף מכספים של החברה. אני השקעתי זמן וכסף על חשבון הילדים שלי בחברה הזו, ולא ראיתי מזה שום דבר" (עמ' 31 ש' 15 - 18). 31. לפני סיום אציין שגרונדמן לא מצאה לנכון לדרוש ממי מהנתבעים ליתן ערבות אישית (עמ' 9 ש' 26 - 28). זאת למרות שבהסכם הסטנדרטי, שנחתם עם כל הקבוצות, ישנה התייחסות לערבים - מה שמעיד על נוהג אצלה לקבל ערבויות. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדות שפגט שטען שכשמגיעים "אנשים חדשים לוקחים מהם" (עמ' 8 ש' 29 - 30). איני מקבלת את טענת גרונדמן (לאי החתמה על ערבות אישית לאור יחסי אמון) שעה שהיכרותה עם מי מהנתבעים היתה קצרה ביותר ואת יקותיאל לא הכיר כלל (עמ' 9 ש' 29 - 32; עמ' 10 ש' 1 - 4). 32. לא זו אף זו. התרשמתי שהטענות של גרונדמן כלפי הנתבעים נולדו בדיעבד, לאחר שהבינה כי לא תוכל להפרע לא מהעמותה ולא מכתר. בהקשר זה העיד שפגט: "אתה עושה את זה העמותה וכתר סאל, אני מבחינתי זה הפועל פתח תקווה" (עמ' 7 ש' 13 - 14) ובהמשך: "אני מבחינתי ראיתי גוף אחד הפועל פתח תקווה" (עמ' 7 ש' 16). כלומר, בזמן ההתקשרות גרונדמן לא דקדקה לגבי הגוף המשלם; לא נטלה התחייבויות אישיות; לא ראתה בנתבעים כבעלי דברה אלא ב"הפועל פתח תקווה". למעשה, גם בחקירתו הודה שפגט, בהגינותו, כי הוא אינו מצפה שילין ישלם אישית את החוב אלא החוב הינו של כתר: " הוא מבחינתי איש הקשר והוא מבחינתי גם צריך להביא כסף, לא מכיסו הפרטי כמובן, מהחברה שהוא המנכ"ל בה" (עמ' 11 ש' 2 - 3). 33. לא די בדברים שמנה שפגט בעדותו כדי ליצור אחריות אישית: " ההיגיון שלי אומר שכל מי שהיה קשור לחברה הזו כתר סאל צריך לשאת בתוצאות. לא יכול להיות שמישהו שהיה בתוכו, אם זה עורכי דין ומאמנים לשעבר או לא לשעבר, אני כבר לא יודע מה עשו, נכנסו ויצאו אנשים מהחברה כל הזמן, לדעתי כל מי שעמד בראש כתר סאל בשנה הזו ואחר כך המשיכו עוד שנה אם אני לא טועה, לדעתי צריך לשאת בתוצאות. לא הגיוני שאנשים שעמדו בראש המערכת, שחר ודורון שידעו על כל שקל שיצא וכל פיפס, לא ייתכן שלא יישאו בתוצאות" (עמ' 9 שו' 3-8). עיננו הרואות, שפגט מסביר את המקור לחיוב על פי "ההיגיון שלו"; שפגט מתעלם מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כל זאת כשבזמן ההתקשרות דבר זה לא העסיק אותו כלל; שפגט בוחן את התוצאה (העגומה יש לומר), ותר אחר הכיס העמוק. ניתן להבין את מניעיו, אך לא די בכך כדי ליצור חיוב אישי במקרה הנדון. 34. סוף דבר, התביעה נדחית. בחרתי שלא לעשות צו להוצאות, וזאת בין היתר לנוכח העובדה שהחוב אינו מוכחש; גרונדמן שילמה את מחיר הקריסה של כתר, בין יתר הנושים; וכן לנוכח העובדה שבגרסת הנתבעים נפלו לעיתים סתירות וחלק מטענותיהם נדחו, כמו לעניין חוסר היריבות; הסכמה כביכול בדבר ייחוד כספי התמורה (סעיפים 21-23 לעיל) וטענות לגבי גובה החוב, שלא הוכחו. דיני חברותמניותנאמנות