רקע לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") שעניינה בהגשת תלונה/דיווח ללשכת הרווחה בעיריית עפולה (בעקבותיה הוגשו גם תלונות למשטרה ולחברה הקבלנית המעסיקה של התובעת), על ידי רכזת הטיפול במעון לחסרי ישע והממונה על הכיתות בהם עובדת התובעת, בטענה כי התובעת מתעללת בילדי הגן עליהם היא אמונה. טענות התובעת התובעת (להלן: "התובעת" או "לודמילה") עבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו כמטפלת בגן טיפולי בשם 'חצב' לילדים הסובלים מפיגור שכלי (להלן: "חסרי ישע), בעיר עפולה, והועסקה על-ידי חברה קבלנית בשם 'שי חברה לשירותי סיעוד בע"מ' (להלן: "המעסיקה"), זאת החל משנת 2001 ועד לפיטוריה בתאריך 27.1.2005. לגרסת התובעת, היא עבדה בעיסוק זה למשך כ-18 שנה, בנאמנות ובמוסריות והפכה לדמות ידועה בעיר ובעלת שם טוב. בתצהיר העדות הראשית מטעמה, נכתב כי היא עבדה כעוזרת גננת משך 6 שנים מתוכן 4 שנים בארץ. הנתבעת, דליה מורד (להלן: "הנתבעת" או "דליה"), הינה גננת מטפלת במקצועה, אשר מונתה בשנת 2004 כאחראית מטעם מחלקת הרווחה בעירית עפולה ("רכזת הטיפול במעון), באותו גן טיפולי בו הועסקה התובעת. החל ממועד זה ועד לשנת 2005 היחסים בין הצדדים הניצים התנהלו כסדרם. ברם, בשנת 2005, כך על-פי הנטען, הוציאה הנתבעת את דיבתה של התובעת, עת הגישה תלונה בתאריך 06.01.05, ללשכת הרווחה בעיר ולמעסיקתה של התובעת, בה דווח כי התובעת מתעללת בילדים ופוגעת בהם פיזית (להלן: "התלונה" או "הפרסום"). בעקבות הדברים הנ"ל והחשדות שהופנו כלפי התובעת, נפתח נגדה תיק במשטרה והתנהלה בעניינה חקירה (להלן: "חקירת המשטרה"). לשיטת התובעת, הנתבעת הוציאה את דיבתה רעה ופגעה במשלח ידה ובפרנסתה, ללא שפנתה קודם לכן לתובעת בדרישה לבירור החשד המיוחס לה, ותחת זאת בחרה הנתבעת במתכוון לפעול מיידית להגשת התלונות נגדה. לגרסת התובעת, מדובר בעלילת שווא, והא ראיה לכך, תיק החקירה המשטרתי שנפתח בעקבות תלונת הנתבעת נסגר נגדה, ביום 21.07.05, לאחר ששתי גננות נוספות העובדות יחד עמה, סימה סלנדר ו- כריסטינה מוסו, העידו לזכותה ולטובתה של התובעת (להלן: "סימה" ו- "כריסטינה" - להלן: "עדות הגננות"). נטען, כי בעקבות הפרסום הנ"ל, שהתבטא בהגשת תלונות כאמור ובפרסום ברבים בפני שכנים, מכרים ומעסיקים פוטנציאליים של התובעת, נגרם לתובעת נזק בלתי הפיך, עת הודיעה לה מעסיקתה על פיטוריה בתאריך 27.1.05 (להלן: "הפיטורין"). נזק זה אף נמשך, שעה שהתובעת אינה מצליחה לחזור אל מעגל העבודה באזור מגוריה. אי לזאת, היא עתרה בתביעה זו לחיוב הנתבעת בפיצוי ע"ס 100,000 ₪. יצוין, כי התביעה הנדונה הוגשה ביום 29.06.06, דהיינו לאחר כיותר משנה וחצי ממועד הפיטורין ולאחר כשנה ממועד סגירת התיק במשטרה. עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת הפרה שתי עוולות נוספות: האחת עוולה של 'שקר מפגיע' לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין ו-'עוולת הנגישה'. ייאמר כבר עתה, כי בסיכומיה זנחה התובעת טענות אלו, ולכן לא אדרש אליהן במסגרת פסק הדין. בתצהיר עדותה הראשית, מסרה התובעת פרטים אודות שני אירועים שעומדים ביסוד התביעה הנדונה. יצוין, כי ראיתי לנכון להשמיט את שמות הילדים המאוזכרים בנוסח המקורי של מכתב התלונה/הדיווח, הואיל ומדובר בחסרי ישע שאינם צדדים להליך והם יכונו על ידי באותיות א' ו-ב': מקרה הנוגע לילדה בשם [ב']- באותו מקרה דליה ראתה שלודמילה גוערת בילדה שפתחה את שרוכי נעליה ולודמילה גערה בה ואמרה "ב' די". מקרה שני שארע עם ילד בשם [א']- באותו מקרה היה מדובר בילד הסובל מפיגור שכלי קשה ומבעיות התנהגות קשות, שהאחות של הגן הניחה על ראשו תחבושת ופד מאחר שהוא נהג להטיח אות ראשו בקיר, וזאת על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצמו. במועד האירוע הנטען, הילד [א'] לא היה עם תחבושת ראש, ומשכך הוא היה זקוק להשגחה צמודה יותר. [א'] החל לקפוץ על הטרמפולינה והתכוון לרדת ממנה ולרוץ לכיוון הקיר. לודמילה חששה שמא הוא יכה את ראשו בקיר, ולכן היא תפסה את ידו והושיבה אותו על מנת להגן עליו שמא יפגע בעצמו. לשיטתה, זו היא הדרך הראויה בנסיבות העניין, להגן על הקטין חסר הישע. נטען, כי דליה הייתה מודעת לאופן הטיפול הנדרש בבעיותיו וצרכיו המיוחדים של הקטין [א'], וחרף זאת בחרה להגיש תלונות נגד לודמילה בגין שני האירועים הנ"ל- יחדיו. טענות הנתבעת הנתבעת אינה מכחישה את משלוח מכתב התלונה נשוא התובענה, אך טוענת כי הדבר נעשה בשל התנהגותה התוקפנית של לודמילה כלפי המטופלים, מקום שעסקינן בילדים שמצבם ההתפתחותי קשה וזקוקים לטיפול והשגחה מיוחדים ומוגברים. נטען, כי הדיווח לממונים על לודמילה נעשה בהתאם להוראות הדין והחובות המוטלות על הנתבעת, כאחראית צוות וכמי שנבחרה על ידי אגף הרווחה להיות רכזת הטיפול במעון. לגרסת הנתבעת, פיטוריה של הנתבעת התרחשו לאחר שנערך לה שימוע אצל מעסיקתה, במסגרתו הודתה לודמילה כי היא אכן דחפה את אחד המטופלים וכי התנהגותה כלפיו, לא הייתה ראויה. לאחר הודאה זו, ושקילת מכלול השיקולים על ידי הממונים והמעסיקים של לודמילה, היא פוטרה. נטען, כי הנתבעת פעלה ומילאה אחר חובתה על פי חוק, לשם השמירה על חסרי ישע ומניעת פגיעה בהם על ידי צוות המטפלים. עוד הכחישה הנתבעת, כי היא הפיצה שמועות ברבים בגנותה של התובעת. לטענתה, שליחת מכתב התלונה/הדיווח למעסיקתה של התובעת, נעשה בהתאם להנחייתה של פקידת הסעד באגף הרווחה בעירית עפולה. פקידת הסעד הנחתה את הנתבעת לשלוח לה את הדיווח בכתב ולמענו גם למעסיקתה של התובעת. עוד נטען, כי התלונה למשטרה הוגשה על ידי פקידת הסעד והנתבעת הוזמנה למתן עדות, אך כעדה על האירועים הנטענים. תוכן המכתב בירור התובענה הנדונה ראוי שיחל בהבאת האמור במכתב נשוא התובענה כלשונו, למעט שינוי בשמות הילדים המטופלים, ששמם יושמט מתוכן המכתב, ובמקום שמותיהם המקוריים, אכנה אותם, כאמור, באותיות א' ו-ב' : "אל: שרית תאריך 06.1.05 מאת: דליה הנדון: אני פונה בדווח על התנהגות אלימה של המטפלת לודמילה לפני כחצי שנה נוכחתי בזמן אירוע שהתרחש בפרוזדור בין לודה לילד [א']. לודה ביקשה ממנו שישב משסרב לשבת דחפה אותי לעבר הדלת פנימה. באותו רגע הגבתי בחומרה ציינתי שזהו מעשה שנחשב לאלימות והזהרתי אותה שהדבר לא יקרה שנית. בהמשך הדברים לודה נהגה לצעוק בצורה מוגזמת 'די מספיק'. הערתי לה לדבר יפה ולא בצעקות. יש להדגיש שבאותה עת בחרתי לא לדווח בתקווה שהארוע הוא חד פעמי. לצערי לפני כשבועיים וחצי נכנסתי בהפתעה מהמטבח לכוון הפרוזדור וראיתי אותה דוחפת את [ב'] לתוך העגלה תוך כדי צעקה 'די מספיק'. התכוונה לכך שפתחה את שרוכים של הנעליים. הפעם לא הגבתי כלל אבל היא בהחלט הבחינה שראיתי את האירוע. מייד שיתפתי את המטפלת וולה בארוע שבהתחלה לא האמינה לדברי ורק מאוחר יותר במשך יום העבודה אחרי ששוחחה אישית עם לודה הודתה בפני שלודה אכן אמתה את דבריי. מספר ימים אחרי בתאום פגישה שקבעתי עם שרית דווחתי לה על האירוע הנ"ל שמדווח במכתב זה. העתק: רונית, חברת שי. " חומר הראיות התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן מטעם חברתה לעבודה, כריסטינה. התובעת צירפה העתק מהתלונה, עדויות שתי הגננות במשטרה, הודעת המשטרה על סגירת תיק החקירה נגדה וההודעות שנגבו ממנה ומדליה במשטרה בנוגע לאירועים נשוא הדיון. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה, מטעם גב' שרית לבינגטון (להלן: "שרית" או "פקידת הסעד"), עו"ס האחראית מטעם אגף הרווחה על הפעלת גן לילדים עם פיגור קשה ומטעם גב' ולנטינה צ'רניאק (להלן: "ולנטינה"), מטפלת בגן 'חצב'. כן צירפה הנתבעת העתק מפרוטוקול השימוע שנערך בעניינה של התובעת, העתקים ממכתביה של פקידת הסעד למפקח המחוזי של השרות למפגר ולמנהלת חברת שי- סניף עפולה (שניהם מיום 02.01.05), בקשה לחקירה על ידי המשטרה מיום 06.01.05, מכתבה של מנהלת המעסיקה לפקידת הסעד מיום 04.01.05, וכן סיכום ישיבה משותפת של אגף הרווחה על הנהלת המעסיקה מיום 27.01.05. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שבתי ובחנתי את ראיותיהם, ולאחר ששקלתי את טענותיהם, כפי שפורטו בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, להלן יובאו הטעמים שעמדו בבסיס מסקנתי זו. למקרא טענות ועדויות הצדדים עולה, כי השאלות שבמחלוקת אשר צריכות ליבון והכרעה בתביעה דנן, הינן כדלקמן: ראשית, האם יש בדברים שנכתבו על ידי הנתבעת במכתב הדיווח (התלונה) משום הוצאת לשון הרע על התובעת, במובן חוק איסור לשון הרע. שנית, האם ניתן לראות בדברים האמורים במכתב התלונה/דיווח משום "פרסום" במובן חוק איסור לשון הרע. שלישית, האם עומדת לנתבעת הגנה על פי חוק איסור לשון הרע. רביעית, במידה ופגעה הנתבעת בשמה הטוב של התובעת, מהו גובה הפיצוי לו היא זכאית. אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן. המתווה הנורמטיבי כפי שכבר נקבע בפסיקה, מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי פורסם במאגרים משפטיים, מיום (04.08.08): ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו על-פי אמות מידה המקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על-פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' במובן סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על-פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על-פי הוראות סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהם עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי. איזון זה טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים שעוצבו בחוק, הן לצורך בירור שאלת האחריות והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר. לאור מושכלות יסוד אלה נסלול את הדרך למקרה בו עסקינן. האם הפרסום הנ"ל מהווה עוולה של הוצאת לשון הרע? המחלוקת הראשונה שנטושה בין הצדדים נסובה סביב השאלה, האם המכתב, אשר באמצעותו דיווחה הנתבעת לממונים עליה אודות שני האירועים המתוארים לעיל, מהווה פרסום של לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. אקדים את המאוחר ואציין, כי עדיפה בעיני עמדת התובעת על פני עמדתה של הנתבעת, בכל הקשור להתקיימותו של יסוד לשון הרע בנסיבות העניין שלפנינו, ואבהיר. לשיטת התובעת, עסקינן בפרסום שפוגע בפרנסתה ובמשלח ידה. לעומתה, גורסת הנתבעת, כי אין בפרסום דנן משום הוצאת דיבה ולשון הרע, כמשמעם בחוק. לטענתה, מדובר בפרסום שיש בו ביקורת על מעשיה ואופן התנהגותה של התובעת כלפי ילדים חסרי ישע בשני אירועים ספציפיים, אך אין הדברים מגיעים לכדי אפיונה של התובעת עצמה באופן שיש בו כדי להשפילה, לבזותה או לפגוע בה, כדרישת הוראות סעיף 1 לחוק. נטען, כי על-פי המבחן האובייקטיבי, הנתבעת אמרה וכתבה דברים ברורים, שכל כוונתם הייתה לשמור על המטופלים חסרי הישע בגן, מפני כל התנהגות אלימה. הנתבעת ראתה את שני האירועים, בהם הודתה התובעת, וככל אשר עשתה הנתבעת היה לדווח אודותיהם לממונים, זאת מכוח תפקידה כאחראית על אופן תפקודה של התובעת, כגננת, כלפי חסרי הישע שבגן הטיפולי. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי : "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. הנה כי כן, סעיף 1 (3) לחוק קובע, כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה לשון הרע. כך גם, פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם [סעיף 1(1) לחוק]. בע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא (2) 281, עמ' 293-294, נפסקו הדברים המצוטטים להלן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות (ע"א 68/56, רבינוביץ נ' מירלין, (הלן רבינוביץ נ' יצחק מיו לין, ואח', פ"ד יא 1224- 1226; פ"ע ל66), בע' 1226; ע"א 534/65, דיאב נ' דיאב, [2] בע' 274). איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו". עוד נקבע, כי אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו (2) 607 (2002), פסקה 2). על-פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555 (1992), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 1 (1992), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום "עלול" היה להביא לתוצאה כזו (א. שנהר, דיני לשון הרע, (1997), בעמ' 121; ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"ד נז (1) 424 (1998), 434). פסק הדין המנחה בנושא לשון הרע, ניתן בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח (3) 558. בעמ' 570 לפסק הדין מנה כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) את השלבים אשר עלינו לבחון, על מנת לקבוע, אם ביטוי מסוים, מהווה עוולה של לשון הרע, כדלקמן: "עת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי, על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר ..., לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלת של האדם הסביר. עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע ... בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי... ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי" (להלן: "פרשת שוקן" - הדגשה הוספה ש.נ.). בבחינת השלב הראשון, ובהפעילי את המבחן האובייקטיבי על ענייננו, אומר כי ייחוס עבירה של תקיפת קטין ע"י אחראי -מטפלת בגן ילדים- לא כל שכן בעלי צרכים מיוחדים, ונקיטת 'התנהגות אלימה' של מטפלת כלפי חסרי ישע עליהם היא מופקדת לטפל ולהשגיח, שמתבטאת על פי הנאמר באלימות פיזית ומילולית, מהווה דבר אשר משפיל את אותו אדם שמיוחסים לו דברים אלה, ואף מכפיש את שמו ופוגע בעסקו ובמשלח ידו, ומשכך עונים הם על הגדרת לשון הרע שבסעיף 1 שבחוק. בחינת ביטויים אלה לפי המבחן של האדם הסביר, מובילה למסקנה כי מדובר בביטויים משפילים, פוגעניים, אמירות שבעת אמירתן והשמעתן הן משפיעות על האדם הסביר ששומע אותם באופן שלילי, ועלולות לפגוע באותו אדם אליו מיוחסים הדברים, אשר יש בהם ייחוס התנהגות שיש בה חשד לביצוע עבירה פלילית על ידי בעל מרות האסורה על פי סימן ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הדן ב"פגיעה בקטינים ובחסרי ישע". הטלת דופי כזו המתוארת במכתב התלונה נשוא הדיון, עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקה ובמקצועה של התובעת, כמטפלת בילדים בעלי צרכים מיוחדים, לבזותה אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג חברותיה למקצוע, ההורים והבאים במגע עם הגן בו היא עובדת, ובקרב מעסיקיה והאחראים עליה. בת"א (ת"א) 22/66 זוהר נ' פריזנט, פ"מ ס"ד 344, הגדיר בית המשפט כלשון הרע משלוח מכתב למעסיק, שבו תואר עובד של אותו מעסיק כעצלן ורשלן בעבודתו. בפסיקה חדשה יותר, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת, כי מכתב תלונה נגד מורה המייחס לה התנהגות מחפירה ובלתי אנושית והמעלה ספקות לגבי כישוריה כמורה בבית ספר, המבייש את ציבור המורים עליו היא נמנית וכיוצא באלה תיאורים, מהווים לשון הרע (ע"א (נצ') 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גרי (פורסם במאגרים, ניתן ביום 22.01.2006). כך גם נקבע, כי בקשה להעברתו של מורה לחינוך גופני ומכתבים שנשלחו בעניין זה מהנימוק, כי הוא אינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי, גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בביה"ס ויש לו הערות וטענות לגבי אוכלוסיית התלמידים, מהווים אף הם לשון הרע (ת"א (ת"א) רזינו בסקי נ' קשתי (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.11.2006). אשר על כן, אני קובעת- כי במכתבה של הנתבעת היה משום הוצאת לשון הרע על התובעת, הן על פי הוראות סעיף 1 (1) לחוק והן על פי סעיף 1 (3) לחוק, כאשר תוכנו של המכתב מייחס לה פגיעה ביחסי המרות ששררו בינה לבין תלמידיה ואף מטיל דופי פלילי בהתנהגותה שהתאפיינה על פי הפרסום באלימות מילולית ופיזית כלפי מטופלים, ובכך הוא עלול להשפילה בפני הבריות ולגנותה בשל מעשיה, וכן עלול לפגוע במשרתה של התובעת בתור מטפלת לילדים חסרי ישע. אולם, בכך לא תמה דרכנו בפסק דין זה ויש להמשיך ולבחון את קיומם של שאר יסודות לשון הרע. האם התקיים יסוד "הפרסום" בענייננו? אקדים אחראית לראשית ואציין, כי שוכנעתי כי יסוד הפרסום אף הוא מתקיים במקרה בו עסקינן, ואנמק. פרסום הוגדר בסעיף 2 לחוק בהאי לישנא: "(א) פרסום, לענין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות- (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". ועוד, כאשר אנו דנים בפרסום "בכתב", פרסום כזה עשוי להיחשב כ"פרסום" ולהקים עילה של לשון הרע על פי החוק, גם אם הוא לא יועד לאדם כלשהו (ראו: סעיף 2 (ב) (2) לחוק) ["שנהר", עמ' 89]. בענייננו, שליחת המכתב נשוא הדיון, שקדמה לו שיחה טלפונית שהתקיימה בין הנתבעת לבין שרית פקידת הסעד, הן לידי מחלקת הרווחה בעירייה והן לידי המעסיקה של התובעת, עונה על ההגדרה של פרסום לעניין לשון הרע. בענייננו, הנתבעת שלחה את המכתב האמור, לעו"ס המפקחת בעירייה האחראית על הגן ולמעסיקתה של התובעת, ובכך הוא למעשה נועד והגיע לאדם אחר זולת התובעת, והוא כוון להגיע לאדם אחר זולת התובעת, ודי בכך כדי לקיים את יסוד הפרסום שמהווה אחד מיסודות עוולת לשון הרע על פי החוק. למותר לציין, כי לפי סעיף 2 (ב) (2) לחוק, כאשר אנו בוחנים האם נעשה פרסום לפי החוק, שעה שמדובר בפרסום בכתב, כפי שבענייננו, אין חובה בחוק להוכיח כי הכתב הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, על מנת להטיל חובה ואחריות על אדם לפרסום לשון הרע בכתב. בענייננו, אין חולק כי המכתב נשלח הן למפקחת בעירייה והן למעסיקתה של התובעת. לפיכך, המסקנה היא, כי אף יסוד הפרסום התקיים בענייננו. כפועל יוצא מכך, שני השלבים שנקבעו בהלכת שוקן התקיימו בנסיבות העניין שלפנינו, משמע, המכתב נשוא הפרסום מהווה עוולה של לשון הרע, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק. האם חלות הגנות הקבועות בחוק בשלב השלישי, אנו מצווים לבחון האם קיימת בענייננו אחת ההגנות שנקבעו בסעיפים 13-15 לחוק. תחילת הדברים, אבחן את ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק, והאם יש לבחון, אם בכלל, את תחולת סעיף 14 לחוק העוסק בהגנה "אמת דיברתי". לצורך הדיון בתחולת סעיף 13 לחוק, אתייחס גם למידת הרלוונטיות של הוראת סעיף 15 (2), אליה הפנתה התובעת בסיכומיה, למקרה דנן. בנוסף לאמור, אבחן האם עומדת לטובתה של הנתבעת הגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15-16 לחוק. סעיף 13(9) - הגנת פרסום על פי היתר של רשות מוסמכת הוראת סעיף 13(9) לחוק קובעת, כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". הוראה זו מעניקה הגנה מוחלטת לפרסום שהמפרסם חייב לעשותם מכוח הוראה של רשות מוסמכת לתת הוראה כזו; ולפרסומים שהמפרסם קיבל רשות לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר זה. הוראה זו למעשה מסדירה את שאלת 'החסינות המוחלטת' מפני תביעה בגין לשון הרע. הלכה פסוקה היא, כי תכליתה של הוראת סעיף 13 (9) לחוק היא, להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. לתכלית זו- באה הוראת סעיף 13(9) לחוק "להתיר פרסומים שחובה לפרסמם, בין אם על פי הדין ובין אם על פי הוראה של הרשות המוסמכת לכך כדין, או שהרשות לפרסמם על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ (1) 210, 215). עוד נפסק שם, כי "בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין". הפרשנות שיש לפרש את הוראת סעיף 13 (9) לחוק היא, הפרשנות הדווקנית ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו. זאת אף מן הטעם, שסיווג פרסום כמותר לפי סעיף זה מעניק למפרסם הגנה מוחלטת, גם אם הוא כוזב או נעשה בזדון (ראו למשל ת"א 42680/03 הנ"ל). חוק איסור לשון הרע מבכר את האינטרסים הציבוריים הכלליים הגלומים באותם פרסומים המנויים בסעיף 13 (9) לחוק על פני האינטרסים של מי שנפגע מהם. על כן, ההלכה היא כי מכיוון שפגיעה שקרית וזדונית עלולה לגרום עוול לנפגע- יש לפרש את סעיף 13 (9) באופן דווקני: זאת כדי להבטיח שההגנה לא תינתן לגבי פרסומים שלמענם היא לא נועדה. לאמור, ההגנות המפורטות בסעיף 13 לחוק הן 'הגנות מוחלטות', במובן זה שהן חלות גם על פרסומים שקריים וזדוניים, והשיקולים העומדים בבסיסם הם שיקולים כלליים- ציבוריים. משכך נפסק, כי המפרסם ייכנס בגדרן בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו, וכי בשל האינטרסים הציבוריים הגלומים בבסיסן של ההגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק, בית המשפט רשאי להיזקק לטענת הגנה מוחלטת גם אם היא לא הועלתה בכתב ההגנה, אם העובדות מראות בעליל על קיום ההגנה. הנתבעת טוענת, כי נתונה בידיה הרשות על-פי היתר של רשות מוסמכת לפרסם פרסום כאמור והרשות ניתנה לה על ידי האחראית הישירה מטעם מחלקת הרווחה בעירייה והאחראית על הגן. עוד נטען, כי מדובר ברשות חובה שניתנה מכוח דין (חוק). התובעת אינה חולקת על כך, אך טוענת כי הדבר נעשה באופן זדוני לאור היחסים הרעועים שהיו בין הצדדים הניצים. התובעת אינה מתייחסת בסיכומיה ואינה טוענת מפורשת להעדר תחולה של ההגנה מכוח סעיף 13 (9) לחוק, וטענותיה בדבר העדר תחולה של ההגנה עת מדובר בצד שמוטלת עליו החובה לעשות את הפרסום, כאשר זה נבע מאינטרס לפגוע בתובעת לאור היחסים הרעועים שהיו בין הצדדים. עוד שללה התובעת בסיכומיה את קיומה של ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק עליה אעמוד בהמשך הדברים. להבדל בין שתי ההגנות הללו קיימת משמעות לענייננו, שכן בהגנה המוחלטת על פי סעיף 13 אין משמעות לכך שהנתבעת הייתה מעוניינת בפרסום בשל יחסים בלתי תקינים בינה לבין התובעת, בעוד לגבי ההגנה הקבועה בסעיף 15 משמעות כזו אכן קיימת. בתמיכה לטענתה, צרפה הנתבעת תצהיר עדות ראשית של העובדת הסוציאלית- שרית. בתצהירה, מסרה שרית, בין היתר, כי היא "משמשת כאחראית מטעם אגף הרווחה על הפעלת גן לידים (צ.ל. - לילדים) עם פיגור קשה, נכויות ובעיות התנהגות בשעות אחה"צ, בתפקידי כרכזת תחום פיגור באגף הרווחה בעיריית עפולה ומשמשת גם כפקידת סעד לחוק הסעד טיפול במפגר, האמונה על שלומם של ילדים הסובלים מפיגור בעפולה" (סעיף 1 לתצהירה). עוד ציינה שרית בתצהירה, כי "כשנה לפני האירוע נשוא תובענה זו, התחילה הנתבעת, גב' דליה מורד, לעבוד כרכזת מטעם אגף הרווחה, דרך שי חברה לסיעוד בע"מ" (סעיף 5 לתצהיר). עוד טענה שרית, כי הנתבעת הודיעה לה טלפונית את אשר ראתה, ומשכך היא הבהירה לנתבעת "כי עליה לדווח על האירוע, וכך עשתה" (סעיפים 6-8 לתצהיר). שרית הסבירה בתצהירה אודות הצעדים שננקטו ממועד קבלת הדיווח של הנתבעת, בסעיפים 9-10 לתצהיר. כן מסרה, כי "לבסוף, הזהרתי את התובעת שלא תתנהג כך והבהרתי לה כי כל התנהגות חריגה של המטפלות מדווחת לי וכי עליי לדווח על כך למשטרה לפי חוק הסעד לטיפול במפגר" (סעיף 10). שרית מסרה בתצהירה פרטים אודות הגשת התלונות למשטרה ולפקיד הסעד המחוזי בציינה, כי "לאחר התייעצות עם פקיד סעד מחוזי, דיווחתי על העניין למשטרה בתאריך 6.1.05 וזו פתחה בחקירה. בתאריך 21.7.05 הודיעה המשטרה, כי החליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות" (סעיף 11 לתצהיר). בעדותה בפניי, טענה שרית כי מהדיווח שנמסר לה על ידי דליה היא התרשמה, כי מדובר בדחיפה של חסר ישע וכלשונה "אני כן התרשמתי שיש לו חשד לפגיעה". לשאלת בית המשפט, הכיצד הגיעה להתרשמות כזו, הלה השיבה : "ברגע שמספרים לי שדחפו ילד חסר ישע, זה לא משנה לאיפה היא דחפה אותו. לא נכנסתי לפרטי האירוע אם זה דלת או קיר" (עמ' 23, ש' 1-6). עוד העידה שרית בדיון בפניי, ועדותה נשמעה כמהימנה, כי "דליה אמרה לי שהיא ראתה את המקרה והיא הייתה אחראית בכן (צ.ל. בגן) ואני אחראית מעל דליה. אם יש חשד לפגיעה אני חייבת לדווח על פי החוק. דליה גם חייבת להודיע על פי החוק" (שם, ש' 22-24). ב"כ התובעת חקר ארוכות את העדה שרית אודות שיטת הפעולה הראויה וצורת האחיזה אשר מחייבת דיווח לממונים (עמוד 24 לפרוטוקול), אולם לא מצאתי שיש בחקירה זו כדי להשמיט את הבסיס מעדותה של שרית, שללא ספק מהווה חיזוק לגרסתה של הנתבעת. עוד העידה שרית אודות הפעולות בהן היא נקטה מכוח תפקידה, כפקידת סעד וכאחראית מטעם אגף הרווחה על הגן הטיפולי (עמ' 24, ש' 20-30). בעדותה של שרית, כאמור, נמצא תימוכין, למכביר, בגרסתה של הנתבעת, אשר העידה בפניי כי "מעולם לא העללתי דבר על התובעת. מלאתי את חובתי ודיווחתי לממונים עלי על התנהגותה של התובעת לה הייתי עדה" (סעיף 13 לתצהיר) וכי "אין לי דבר או חצי דבר עם פיטוריה של התובעת. התובעת פוטרה לאחר שנערך לה שימוע על ידי הממונים בחברת שי והם שהחליטו על פיטוריה לאחר ששמעו את גירסתה" (סעיף 14 לתצהיר). עוד ציינה הנתבעת, כי "טענתה של התובעת כי הגשתי תלונה למשטרת ישראל נגדה אינה נכונה. אני מעולם לא הגשתי תלונה במשטרה נגד התובעת. ככל שידוע לי התלונה הוגשה על ידי גורמי הרווחה בעירייה. אני הוזמנתי על ידי המשטרה למסור עדותי בעניין ועשיתי כך" (סעיף 15). עדות זו לא נסתרה כלל בחקירתה הנגדית של הנתבעת שהעידה בפניי, כי היא פנתה בנושא התנהגותה של התובעת רק לעו"ס שרית, שללה משלוח מכתב הדיווח למעסיקתה של התובעת וטענה כי הדבר נעשה על ידי מחלקת הרווחה (עמ' 26, ש' 32-33 ועמ' 27, ש' 1-12). כפי שכבר עמדנו על כך, על מנת שהפרסום יחסה תחת כנפי ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק, על הנתבעת להוכיח כי הייתה חייבת לפרסם את הפרסום (בענייננו הדיווח לפקידת הסעד במחלקת הרווחה בעירייה), בין שהחובה היא על פי דין ובין שהיא על-פי הוראת רשות מוסמכת לכך, או שהרשות שהייתה רשאית לפרסם על-פי היתר של הרשות המוסמכת. חוק העונשין, סימן ו'1 מסדיר את הסוגיה של 'פגיעה בקטינים ובחסרי ישע' ומגדיר בסעיף 368א' 'אחראי על קטין או חסר ישע", ככל מי שהוא "הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע- מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו" או "מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות" (חלופות 1 ו-3). אין חולק, כי התובעת והנתבעת עבדו במעון של ילדים חסרי ישע, כהגדרתם בסעיף 368א' לחוק העונשין, וכי שרית שימשה בזמן הרלוונטי לתביעה זו כעובדת סוציאלית שמונתה על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (הדבר אוזכר בתצהירה של שרית ולא נסתר על ידי התובעת). סעיף 368ד לחוק העונשין מטיל "חובת דיווח", כמפורט בחוק. בענייננו, רלוונטיות חלופות (א) - (ג) לחוק באשר לפעולות שננקטו על ידי הנתבעת וחלופה (ו) רלוונטית לגבי פעולותיה של שרית. מפאת חשיבות הדברים, ומאחר וביהמ"ש מצווה לפרש את ההגנה המוחלטת על פי סעיף 13 (9) לחוק בפרשנות דווקנית, אביא להלן את הוראות הסעיפים הנ"ל כלשונן: , סימן ו'1 מסדיר את הסוגיה של 'פגיעה בקטינים ובחסרי ישע' ומגדיר בסעיף 368א' 'אחראי על קטין או חסר ישע", ככל מי שהוא "הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע- מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו" או "מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות" (חלופות 1 ו-3). אין חולק, כי התובעת והנתבעת עבדו במעון של ילדים חסרי ישע, כהגדרתם בסעיף 368א' לחוק העונשין, וכי שרית שימשה בזמן הרלוונטי לתביעה זו כעובדת סוציאלית שמונתה על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (הדבר אוזכר בתצהירה של שרית ולא נסתר על ידי התובעת). סעיף 368ד לחוק העונשין מטיל "חובת דיווח", כמפורט בחוק. בענייננו, רלוונטיות חלופות (א) - (ג) לחוק באשר לפעולות שננקטו על ידי הנתבעת וחלופה (ו) רלוונטית לגבי פעולותיה של שרית. מפאת חשיבות הדברים, ומאחר וביהמ"ש מצווה לפרש את ההגנה המוחלטת על פי סעיף 13 (9) לחוק בפרשנות דווקנית, אביא להלן את הוראות הסעיפים הנ"ל כלשונן: חוק העונשין, וכי שרית שימשה בזמן הרלוונטי לתביעה זו כעובדת סוציאלית שמונתה על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (הדבר אוזכר בתצהירה של שרית ולא נסתר על ידי התובעת). סעיף 368ד לחוק העונשין מטיל "חובת דיווח", כמפורט בחוק. בענייננו, רלוונטיות חלופות (א) - (ג) לחוק באשר לפעולות שננקטו על ידי הנתבעת וחלופה (ו) רלוונטית לגבי פעולותיה של שרית. מפאת חשיבות הדברים, ומאחר וביהמ"ש מצווה לפרש את ההגנה המוחלטת על פי סעיף 13 (9) לחוק בפרשנות דווקנית, אביא להלן את הוראות הסעיפים הנ"ל כלשונן: חוק העונשין מטיל "חובת דיווח", כמפורט בחוק. בענייננו, רלוונטיות חלופות (א) - (ג) לחוק באשר לפעולות שננקטו על ידי הנתבעת וחלופה (ו) רלוונטית לגבי פעולותיה של שרית. מפאת חשיבות הדברים, ומאחר וביהמ"ש מצווה לפרש את ההגנה המוחלטת על פי סעיף 13 (9) לחוק בפרשנות דווקנית, אביא להלן את הוראות הסעיפים הנ"ל כלשונן: "368ד. חובת דיווח (א)היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שלושה חדשים. (ב)רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או עוסק במקצוע פרה-רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע - שעקב עיסוקם במקצועם או בתפקידם היה להם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי אחראי עליו - חובה עליהם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים. (ג)היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים. ... (ו)עובד סוציאלי שמונה לפי חוק שקיבל דיווח לפי סעיף זה יעבירנו למשטרה בצירוף המלצתו לפעול או להימנע מלפעול בקשר לדיווח, אלא אם כן קיבל אישור שלא להעביר את הדיווח למשטרה מאת אחת הועדות שהקיםשר המשפטים לענין זה; חברי ועדה כאמור יהיו נציג פרקליט מחוז והוא יהיה היושב-ראש, קצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה ועובד סוציאלי שמונה לפי חוק לאותו מחוז". האמור בהוראות החוק לעניין חובת הדיווח, ובשים לב לחומר הראיות ועדויות הצדדים שהונחו לפתחי, כמפורט מעלה, מובילני למסקנה כי הפרסום נשוא התביעה, אפילו יוכח שהוא אינו אמת, הוא פרסום מותר, וככזה הוא אינו יכול לשמש עילה למשפט אזרחי. הפרסום המותר בענייננו עוסק בדיווח אודות התנהגות אלימה של מטפלת כלפי ילדים חסרי ישע הסובלים מפיגור שכלי, משעלה חשד סביר שמא מדובר באלימות מילולית ופיזית אסורה, וכאשר הפרסום נעשה על ידי מטפלת אחרת שהוטל עליה תפקיד ניהולי בגן נשוא הדיון. מדובר בפרסום ששוגר בדמות של דיווח אל העובדת הסוציאלית האחראית על הגן מכוח חוק הסעד (טיפול במפגרים), מחלקת הרווחה בעירית עפולה, וכן למעסיקתה הישירה של התובעת. ענייננו, בשני גורמים (הנתבעת ועו"ס שרית) אשר ניתנו להם הכלים בחוק לבדוק, לפקח ולחקור תלונות כגון אלה הנוגעות להתנהגות בלתי ראויה של מטפלת בגן ילדים, המאופיינת בסממנים של התנהגות אלימה, מילולית ופיזית. יודגש, כי הפרסום נשלח לגורמים המוסמכים בלבד -המשטרה, פקידת הסעד במחלקת הרווחה בעירייה, פקיד הסעד המחוזי-, שבידיהם הסמכות לחקור את האירועים המתוארים ולהפיק את המסקנות הנדרשות. דיווח, כאמור, הינו דיווח חובה שמוטל על אדם שהיה לו יסוד סביר לחשוד, כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע על ידי האחראי עליו (שאם לא יעשה כן הוא בעצמו עלול להימצא אחראי בפלילים), כאמור בסעיף 368ד (א) לחוק העונשין. הדברים נכונים שבעתיים, כאשר עסקינן בחובה המוטלת על מנהל או איש הצוות במעון, אשר היה לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או בחסר הישע ע"י אחראי עליו, כאמור בסעיף 368ד (ב) ו-(ג) לחוק העונשין. חובה זו מוטלת אף על כתפיה של פקידת הסעד שרית, כאמור בסעיף (ו), כמצוטט מעלה. התובעת טוענת, כי מניעיו של הפרסום פסולים הם, לאור היחסים הרעועים ששררו בינה לבין הנתבעת. לדידי, אין בטענה זו כדי לסייע לעמדתה של התובעת, מכיוון שעפ"י ההלכה הפסוקה, "פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומ?נַע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך, זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי 'הגנה מוחלטת' [ע"א (מחוזי נצרת) 57/08 אילנה חייט נ' יעל אשל, (פורסם במאגרים) מיום 12.10.2008]. דברים אלה נכונים גם למקרה בו עסקינן. בפסק דין זה מפנה כבוד השופט א' אברהם לדבריו של כבוד השופט א' מצא בדנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל (07.04.03), שם נאמר כי: "ההלכה שנפסקה בפסק הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו- כלשונם- כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז- 1997) 191-193). כך למשל, נקבע, כי סעיף 13(7) לחוק- שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי המשנה (5) ו- (6) במהלך ישיבה פומבית- מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 66-67). בדומה נקבע, כי על-מנת שפרסום יחסה בצל? של ההגנה הקבועה בסעיף 13 (11) לחוק- שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים- די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאות מודיעין בע"מ, פ"ד מב (1) 797, 800-801). ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד". מסקנתי היא, כי הדיווח אשר שוגר על ידי הנתבעת לעו"ס ולמעסיקתה של התובעת, חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, שכן בית משפט לא יסיג את גבולם של הגורמים המוסמכים במחלקת הרווחה של העירייה והממונים מטעמה בגנים (הנתבעת) שהוטל עליהם תפקיד אחראי ומפקח, וכאשר בידיהם הידע, הנתונים, הכלים והאמצעים לדון, להחליט, להגיש תלונה, להעביר את הנושא לידיעת וטיפול המפקח המחוזי וכו', כל עוד נעשה הדבר בצינורות גורמים אלה שהם בעלי הסמכות לכך. כך הוא הדבר בקשר לחברת שי, המעסיקה בפועל של התובעת. המדובר בדיווח שנעשה ע"י הנתבעת אל מעסיקתה של התובעת, כחברה קבלנית, מכוח חובתה להתריע על ליקויים שהתגלו במהלך עבודתה של התובעת ושוכנעתי מעדותה של הנתבעת בפרט ומחומר הראיות שהובא לעיוני בכלל, כי היה לזו האחרונה יסוד סביר לחשוד כי נעברה עבירה שהתבטאה בהתנהגות פסולה של התובעת כלפי מטופלים חסרי ישע, שהיא אמונה על הטיפול בהם. מאחר והנתבעת ראתה התנהלות פסולה ובלתי ראויה במטופלים, או לפחות קונן בלבה החשד, כי מדובר בהתנהגות פסולה כלפי חסרי ישע, היא פנתה אל הגורמים המוסמכים בלשכת הרווחה בעירייה, טלפונית, או אז הונחתה לשגר גם דיווח בכתב בנדון. הדברים נעשו, לדידי, בהתאם למתווה שנקבע בחוק, ולא מצאתי בהתנהלותה של הנתבעת סטייה ממתווה זה. התובעת אישרה בעדותה בפניי, כי שרית הייתה אחראית על הגן מטעם משרד הרווחה (באמצעות אגף הרווחה של העירייה) וכי הנתבעת מונתה כאחראית על התובעת במסגרת העבודה במעון (עמ' 12, ש' 26-27 ; עמ' 17 שורה 28 ואילך ועמ' 18, ש' 1-4). לאור מסקנתי זו, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלת התקיימותן של ההגנות האחרות שהעלתה הנתבעת ודי בקביעתי, כי יש לקבל את טענת ההגנה של הנתבעת לפיה היא חוסה תחת ההגנה של סעיף 13(9) לחוק, על מנת להביאני לדחיית התביעה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון, להמשיך ולבחון את יתר טענות ההגנה, שמא טעיתי במסקנתי האמורה, זאת לאחר שנוכחתי כי התובעת לא התייחסה כלל בסיכומיה לטענת ההגנה העיקרית של הנתבעת בדבר תחולתו של סעיף 13(9) על ענייננו, והתמקדה בטענות ההגנה שעניינן 'אמת הפרסום' ותום הלב. כפי שכבר ציינתי, הצורך לאבחן בין ההגנות הללו נעוץ בכך, שלפי ההגנה המוחלטת אין חשיבות למניע שבפרסום ואילו לפי ההגנות הקבועות בסעיפים 14 - 15 לחוק שעניינן אמיתות הפרסום, למניע מאחורי הפרסום ישנה רלוונטית מכוח עקרון תום הלב. הגנת אמת דיברתי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שני יסודות מצטברים מגבשים הגנת "אמת הפרסום": האחד, אמיתות הפרסום ; השני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו- השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין. השני- עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת "הארץ" בערעור, עמ' 299). השאלה היא, אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצ"ב. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה (ר' גביזון, איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, זכויות אזרחי בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן, (תשמ"ב) 177, 190-219). ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808); רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם במאגרים ביום 23.12.2004). כך למשל, בע"א 1104/00 אפל נ' חסון נקבע לעניין זה, כי " 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו- אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. אכן, "הנטל רובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פ"ד נב (3) 1 (1998)). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987)). בענייננו, טוענת התובעת כי על הנתבעת מוטלת חובת ההוכחה בדבר אמיתות הפרסום, לפיו הדיווח שנעשה על ידה היה נכון ואמיתי וכי במהלך עבודתה צפתה בהתנהגות תוקפנית מצד התובעת כלפי אחד מחסרי הישע בגן. לשיטתה, השיהוי הרב בהעברת הדיווח על האירוע (שהיה חצי שנה לאחר התרחשות אחד האירועים) שולל את טענתה של הנתבעת אודות אמיתות הפרסום, פוגם בתום ליבה של הנתבעת, כך שאם היה חשש אמיתי לפגיעה בילדים חובתה כאחראית הייתה ממולאת ע"י דיווח מיידי לרשויות המוסמכות. עוד עמד ב"כ התובעת, בסיכומיו, על ההבדלים בגרסה שמסרה הנתבעת בחקירתה במשטרה לבין גרסתה כפי שנכתבה בתלונה שהגישה (סעיפים 7-13 לסיכומים), וזאת על מנת להוכיח, לשיטתו, כי אין אמת בפרסום ובדיווח כפי שנמסר ללשכת הרווחה, לבין אשר התרחש בפועל. מנגד, טוענת הנתבעת לאמיתות הדברים שראתה ושמעה בחושיה. לשיטתה, תימוכין לגרסתה ניתן למצוא, דווקא, בגרסתה של התובעת עצמה, אשר הודתה במספר הזדמנויות שונות, בדבר התנהגות בלתי הולמת כמטפלת כלפי קטנים חסרי ישע שהתחנכו בגן. בתצהירה, ציינה הנתבעת: "6.א במקרה אחד דליה מורד ראתה שאני גוערת בילדה שפתחה את שרוכי נעליה ואנוכי גערה בה ואמרתי 'ב' די ". לשיטת ב"כ הנתבעת, התובעת מודה כי היא 'גערה' בילדה, כאשר השימוש בביטוי זה משמעותו 'לצעוק בכוח ואף להאשים' (דבר שהוא מצוי בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש). לטענתו, הדבר אף אושר במהלך עדותה של התובעת בחקירה נגדית בביהמ"ש (עמ' 14, ש' 29). בפרוטוקול השימוע אשר נערך לתובעת אצל המעסיקה צוין מפורשות, במענה לשאלה "מה היה עם הילד א' לפני חצי שנה?", השיבה התובעת, כי "בלי כוונה דחפתי קצת לכיוון הטרמפולינה אבל לא קיבל מכה, לא דחפתי חזק". התובעת לא התנגדה להגשת המסמך האמור שהעתק הימנו צורף לכתב ההגנה, ולכן הוא מהווה ראיה לאמיתות תוכנו. בחקירתה במשטרה נשאלה התובעת אודות תפיסתו של הקטין א' והיא השיבה, כי הדבר נעשה בעדינות. עוד נשאלה מהי כוונתה לאמרה "בעדינות", השיבה התובעת "ת. אני לא אומרת שזה היה בעדינות עדינות ממש, אבל מהר מהר לקחתי יד" (שורות 17-18 לעדות). עוד טוענת הנתבעת, כי מתקיים בענייננו היסוד השני של הגנה 'אמת בפרסום', באשר מדובר בפרסום עניין ציבורי אשר לפי 'מבחן התועלת', כך לשיטתה תצמח תועלת מעצם עשיית הפרסום ולא רק תועלת מידיעת הפרטים שבפרסום, במיוחד שהנתבעת ראתה הצדקה חברתית בעלת חשיבות ראשונה במעלה לפרסם אודות המקרה דנן לכלל ציבור עובדיה, והכל במטרה לחדד את נורמות ההתנהגות הראויות והמצופות מהמטפלות בגן, להרתיע את ציבור העובדים מהישנותם של מקרים דומים בעתיד, וכן להבהיר כי הנהלת החברה לא תעבור בשתיקה על מקרים בהם ננקטת התנהגות פסולה על ידי המטפלות כלפי מטופלים חסרי ישע. נטען, כי מדובר בפעולה מידתית, מאוזנת, שכללה תיאור מדויק להתרחשות האירועים דנן, שנעשתה במסגרת החובה המוטלת עליה כאחראית בגן לדווח מכוח תפקידה ומכוח החוק על כל התנהגות בלתי הולמת כלפי הקטינים חסרי הישע. בעדותה בפניי, ציינה הנתבעת כי בעדותה במשטרה ביחס לקטינה [ב'] היא מסרה : "על הדחיפות והניעור בעגלה והזעקות של התובעת. איך היא צעקה על הילדה כל פעם שדחפה את השרוכים, היא ניערה אותה חזק בעגלה ואת ראיתי (צ.ל-זאת) בעיניים בדיוק שיצאתי מהמטבח" (עמ' 25, ש' 26-28). בהמשך דבריה העידה הנתבעת, כי "היא ניערה ודחפה. מבחינתי הצורה בה היא ניערה והושיבה אותה בכוח בעגלה, בשבילי זו אלימות" (שם, ש' 31-33 ועמ' 26, ש' 1-4). לגבי הילד [א'] מסרה הנתבעת בעדותה בפניי, כי "הייני ביחד, הוא קם מהטרמפולינה והתחיל לרוץ, היא תפסה אותו ביד והעיפה אותו, אני הייתי בכיוון ושמתי את היד. היא כמעט פגעה בו ואמרתי לה באותו רגע ככה לא מתנהגים וזו אלימות. היא דחפה אותו בצורה כזאת לכיוון הקיר. הייתה גם דלת וגם קיר ... לא משנה אם זו דלת או קיר, אני תפסתי אותו כי היא העיפה אותו ושמתי את היד שלא יתפוס מכה ..." (עמ' 26, ש' 5-11, ש' 23, ש' 27 ועמ' 27). עדותה של הנתבעת, בהקשר זה, נשמעה עניינית לחלוטין ומהימנה עליי ומתוך דבריה האמורים עולה, כי היא ראתה במו עיניה (מקור ראשון) את האירועים נשוא הפרסום. האירוע הראשון, עת התרחש, היא בחרה להפנות את תשומת לבה של התובעת אודות התנהגותה שנראתה בעיניה של הנתבעת כפסולה מבחינה מקצועית, או לפחות בלתי ראויה, ואילו באירוע השני מצאה הנתבעת לנכון לדווח על שני האירועים לממונים עליה ולגורמים המוסמכים, לאחר שהתרשמה כי מדובר במקרים הראויים לדיווח, לאור הישנותם ולאחר שהונחתה לעשות כן על ידי שרית, העובדת הסוציאלית מטעם העירייה האחראית על המעון. הפגיעה הקיימת במכתב דנן, ככל שישנה, היא פגיעה מתונה, שכן היא נאמרה תוך קריאה לבירור העניין, ואין לראות במכתב זה, משום ניצול לרעה של זכות הנתבעת להתלונן נגד התובעת על מה שנראה בעיניה כהתנהגות בלתי תקינה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח ניוח מכתב הדיווח אשר כלל תיאור לאשר ארע מנקודת מבטה של הנתבעת. בהינתן האמור, עומדת לנתבעת גם הגנת האמת בפרסום הקבועה בחוק איסור לשון הרע, בכל הנוגע לדברים שמסרה בדיווח לעו"ס האחראית מטעם העירייה על הגן בו מועסקת התובעת. יושם אל לב, כי הנתבעת עבדה אותה עת בשני 'כובעים': האחד כמטפלת והשני כאחראית על יתר המטפלות בגן, בתור רכזת טיפול במעון, וככזו מוטלת עליה האחריות לדווח לגורמים המוסמכים, לרבות לשכת הרווחה בעירייה, על התנהלות בלתי ראויה מצד מטפלת בגן. שוכנעתי, כי הדיווח של הנתבעת למחלקת הרווחה (שעקב לו דיווח למעסיקתה ולמשטרה), בנסיבות שנוצרו ובהתחשב באופן הדיווח, שיקפו את האמת כפי שראתה אותה הנתבעת, ושלא נסתרה בעדותה של התובעת, כפי שהדבר פורט בהרחבה לעיל. הגנת תום הלב ההגנות שבסעיף 15 לחוק משקפות מקרים בהם, על אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסוימות יש להעדיפם גם מקום שהוצאה לשון הרע. שניים הם היסודות שנדרש, כי יתקיימו בפרסום על מנת שתקום הגנת תום הלב: האחד - הפרסום נעשה בתום לב, והשני - כי נתקיימה בו נסיבה מ- 12 הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק. בסעיף 15(2) הוסדרה הגנה נוספת, לפיה לא תוטל אחריות במשפט בשל לשון הרע אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב בנסיבה, שלפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הפרשנות שהעניקה הפסיקה לחלופה זו הינה מצמצמת. כך למשל, נפסק בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג שלעיל, בהשוואה לסיטואציות שבהם נשקפת חשיבות מיוחדת ועליונה לציבור, כגון מקרים שטמונים בהם סכנה לציבור, לבריאותו ולרכושו. בת"א 793/09 (ש'-קרית גת) כהן רות נ' שמעון עזריאל,(04.01.2011) דחה בית המשפט תביעה של מורה בעילת לשון הרע שהוגשה ביחס לתלונה על אלימות כלפי תלמידיה שהוגשה נגדה ע"ח הורי התלמידים ומנהלת ביה"ס בו עבדה. נקבע, כי לנתבעים עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, מאחר והדברים נאמרו בתום לב. זאת בנוסף לעובדה כי הם נאמרו במסגרת תלונה רשמית על התנהלות המורה כלפי הילדים. הנתבעת טוענת גם לתחולת ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 15 (8) לחוק, העוסקת בפרסום שנעשה בהגשת תלונה על הנפגע, כאשר לשיטתה יש לראות במכתב שנשלח על ידה לעו"ס במחלקת הרווחה בעירייה, האחראית על הגן בו מועסקות התובעת והנתבעת, כתלונה שהוגשה כדין לרשות המוסמכת ולממונה על הנפגע. ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק חלה כאשר "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה עם פרסום אחר של התלונה, של הגשתה או של תכנה". סעיף 15(8) לחוק מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי "זהות מקבל התלונה" ועל פי "תוכן התלונה". במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם "הממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות המוסמכת בנושא שהיא מוסמכת לחקור (שנהר, בעמ' 302). עוד נקבע, כי כאשר מרותו של האדם שאליו הופנתה התלונה אינה מעוגנת בחוק, מוטל על המפרסם להוכיח, כי אותו אדם היה ממונה על הנפגע. מכל מקום, על מנת שתלונה זו תזכה להגנה היא חייבת להיות מוגבלת לסוג העניינים שבנוגע אליהם היה האדם שאליו הופנתה התלונה ממונה על הנפגע (שנהר, בעמ' 303). נפסק, כי הגנת ס"ק 15(8) תחול על תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת או לממונה על התובע, גם אם הוגשה מתוך כוונה לפגוע בתובע וגם אם מתברר בדיעבד, כי תכנה אינו נכון, ובלבד שהמפרסם האמין באמיתותה (ע"א 788/79 אברהם ריינר נ' עז' המנוח ברקו (דב) ריבר, פ"ד לו (2) 141). בנוסף נקבע, כי הגנת סעיף 15(8) מותנית בכך, שהתלונה הוגשה בתום לב. יש ובמקרים מסוימים 'זדון ותום לב אינם מכוונים לאותה מערכת עובדות עצמה. הזדון מכוון למטרת הפנייה למשטרה; תום הלב מכוון לתוכן הפנייה. אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה". בע"א (נצ') 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גרי ניצנה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 22.01.2006) נעשתה הבחנה בין הנמענים אשר קיבלו את מכתב התלונה, לצורך בחינת תחולת ההגנה שבחלופה 15 (8) לחוק. שם קבע כב' השופט הווארי, כי "מכל מקום, הקביעה של בית משפט קמא, כי כל המכותבים במכתבים ממלאים תפקידים הקשורים לחינוך, הינה קביעה כללית וגורפת, שלא נשענת על אף ראיה, והמשיבים לא הביאו בפני בית משפט קמא, כל ראיה המצביעה על כך, כי כל הנמענים במכתב, הם אכן ממונים על המערערת או מוסמכים לחקור תלונות המוגשות בעניינה של המערערת. בהעדר כל ראיה כזו, מן הדין לקבוע כי החלופה של סעיף 15(8) לא התקיימה בענייננו". התובעת, סבורה, כי בענייננו לא הוכחו ארבעת מרכיביה המצטברים של ההגנה הקבועה בחלופה 15(2) לחוק, לפיה במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". לשיטתה, הפרסום נעשה בחוסר תום לב מובהק, שמקורו במערכת היחסים העכורה ששררה בין התובעת לנתבעת במקום העבודה בו שתיהן מועסקות. הראיה להעדר תום הלב הינו השיהוי הרב בדיווח על המאורע הראשון, חצי שנה לאחר התרחשותו. לשיטתה, אין הנתבעת יכולה ליהנות מהגנת תום הלב כאשר מדובר בדיווח שקרי ומעוות, בהתאם להלכה הפסוקה, לפיה נתבע אינו יכול להסתפק בכך שיוכיח, כי הייתה עליו חובה לעשות את הפרסום וכי חובה זו חלה כלפי מי שאליו הופנה הפרסום, כאשר ההגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק תחול רק בהתקיים התנאי המצטבר השלישי, ולפיו תוכן הפרסום המהווה את עילת התביעה אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה (בהקשר זה, לא היפנה ב"כ התובעת לפסיקה רלוונטית והסתפק בהפניה לאמור בספרו של שנהר בעמ' 285). מנגד, טוען ב"כ הנתבעת כי עומדת למרשתו הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, שכן הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנתבעת האמינה באמיתות הפרסום, שהתבטא בדיווח לעובדת הסוציאלית במחלקת הרווחה בעירייה האחראית על הגן דנן, לאחר שנהייתה עדה להתרחשות שני האירועים נשוא הדיון, במיוחד לאחר חקירתה של התובעת והודאתה במעשים המיוחסים לה, ובשים לב לכך שגם בעלי תפקיד אחרים שטיפלו בנושא אף הם האמינו שמדובר באירוע אשר מהווה מעשה אלימות, פסול ובלתי מקובל, או שהיה להם יסוד להניח שהוא כזה. התעלמות מן האירועים הללו והימנעות מהדיווח אודותיהם היה נחשב, לשיטת הנתבעת, כמעילה בתפקיד. לעניין מניעי הנתבעת, נטען כי לא היה לה אינטרס אישי להביא לפיטוריה של התובעת או להעליל עליה עלילת שווא אשר תביא לפיטוריה. הדבר נלמד, לטענת הנתבעת, מהעדויות שנשמעו בפני ביהמ"ש ואשר עונים על הכללים שנקבעו בפסיקה באשר למבחן האמפירי של האדם הסביר ולמבחן הנורמטיבי של ביהמ"ש. כך שהוכח בענייננו, לשיטת הנתבעת, קיומו של אינטרס חברתי המצדיק את הפרסום, גם אם הוא מגלם בתוכו לשון הרע וגם אם בדיעבד התברר (ולא כך) שתוכן הפרסום אינו אמת. נטען, כי מדובר בפרסום שללא ספק נעשה מכוח חובתה של הנתבעת לדווח על התנהגות התובעת לצורך עניין כשר הנוגע לילדים חסרי ישע, החוסה תחת ההגנה הקבועה בחלופה 15(8) לחוק, זאת במיוחד שהנתבעת הסתפקה בדיווח לעו"ס שרית, מכוח תפקידה כאחראית הן על עבודת הנתבעת והן על עבודת התובעת, דווח שנעשה תחילה טלפונית ולאחר מכן שוגר בכתב, לבקשת העו"ס. בענייננו, מדובר בנתבעת אשר מונתה כרכזת טיפול במעון, ובתור שכזו היא הייתה אחראית על המטפלות בגן. מכוח תפקידה זה, מוטלת על הנתבעת אחריות לדאוג, כי התנהגות המטפלות בגן היא מקצועית ותגשים את מטרת התפקיד שהוטל על כתפיהן לטפל בילדים חסרי ישע עם מאפיינים מיוחדים. עת נוכחה הנתבעת, כי עולה חשד להתנהלות בלתי סבירה ובלתי ראויה מצד התובעת כלפי ילדים חסרי ישע, קמה חובתה להעלות את הנושא ולדווח עליו לאחראים עליה, והם המפקחים מטעם העירייה והמעסיק הישיר של התובעת. מעדותה של הנתבעת בפניי, שלא הופרכה כלל ועיקר ע"י התובעת ואף נתמכת למכביר בעדותה של שרית, עולה כי היא נהגה בזהירות ובמידתיות, שעה שדווחה תחילה על האירועים למפקחת, טלפונית, ורק כאשר היא הונחתה לכך היא דווחה על האירועים בכתב עם העתק מקביל לאחראים הישירים עליה ועל התובעת, פקידת הסעד שרית והמעסיקה של התובעת, והכול עפ"י ההנחיות שקיבלה ממחלקת הרווחה בעירייה. עוד שוכנעתי, כי היא מסרה הודעה על כך לתובעת והזהירה אותה כבר במקום ובזמן התרחשות הדברים, ככל הקשור לאירוע הראשון, כאשר הדופי בהתנהגות התובעת והחשש שעלה אודות התנהלות פסולה האמורה להיבחן במשקפת הביקורת, התעצם עם הישנות המקרים, או אז מצאה הנתבעת לנכון לדווח הן על המקרה הקודם והן על המקרה הנוכחי. העדר הדיווח אודות המקרה הראשון, בנסיבות העניין בפניי, דווקא מחזק את גרסת הנתבעת כי היא פעלה בחוסר תום לב ואפשרה לתובעת לתקן את התנהגותה, על ידי מתן הזדמנות נוספת לכך. שוכנעתי, כי השיקולים שהנחו את הנתבעת היו שיקולים מקצועיים גרידא, אשר הסמכות להפעילם נתונה לאנשי המקצוע שבידיהם הכלים והמיומנות להעריך אימתי התנהגות מסוימת תיחשב לפסולה, או לפחות בלתי ראויה, שיש להעמידה במבחן הביקורת של הרשויות המוסמכות והממונים הישירים, ואימתי התנהגות כזו תואמת או הולמת אוכלוסיה כזו או אחרת. בענייננו, שוכנעתי כי אופי וטיב היחסים ששררו בין הנתבעת לתובעת ולעו"ס במחלקת הרווחה בעירייה האחראית על הגן, הטילו על הנתבעת חובה חוקית ומוסרית לומר את דבריה ולדווח, כאשר מקונן בלבה החשד להפעלת כוח בלתי סביר על ידי המטפלת כלפי ילדים חסרי ישע או חשש להתנהגות אלימה, בין אם הייתה מילולית ובין אם הייתה פיזית, או לפחות קיומו של חשש להתנהגות בלתי ראויה (כלשון המחוקק: יסוד סביר לחשוב). לדידי, התלונה והדיווח נעשה בצינור הרשויות המוסמכות בלבד, ומכאן שהתקיים התנאי המפורט בסעיף 15(2) לחוק. עוד ניתן לקבוע, כי הפרסום האמור נעשה בפועל כהגשת תלונה מסוג דיווח על התנהלותה של התובעת בגין שני אירועים ספציפיים, בעניין שבו העו"ס ממחלקת הרווחה בעירייה והמעסיקה שאליהם הוגשה התלונה היו ממונים על התובעת ועל הנתבעת מכוח דין או חוזה, ומכאן שהתמלאו גם תנאי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לאחר שהוכח קיומן של מספר הגנות המפורטות בסעיף 15 לחוק, ולאחר שהוכח שהנתבעת לא ביצעה את הפרסום באופן שחרג מתחום הסביר באותן נסיבות, יש מקום לקביעה, כי הנתבעת ביצעה את הפרסום בתום לב וקמה לה הגנת סעיף 15 לחוק לשון הרע. סעיף 16 לחוק המחוקק הנחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת (סעיף 16 לחוק), כאשר החוק קובע חזקה אימתי ייחשב הנתבע כמי שעשה את הפרסום שלא בתום לב. הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום הלב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של העניין. הפן השלילי של החזקה עניינו ביסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם; לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בין בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב. די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16 (א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16 (ב) (3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב. החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. אולם, החזקה לא תיסתר אלא אם יוכיח המפרסם נסיבות כלשהן המצדיקות הימנעות מנקיטת האמצעים הסבירים לבירור האמת. נפסק, כי "עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה. אם אין בידו לסתור את החזקה על ידי הוכחת נסיבות, המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד החזקה על כנה" (ע"א 354/76). עוד נקבע בפסיקה, כי ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי כאמור היא, כמובן, עניין של טעם, מידה והיקף. הביקורת אשר פלוני משמיע כלפי אחר נעימה יותר לאוזנו מזו המוטחת כלפיו; אך, כאמור, מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פרסום נגדי. ב"כ התובעת טוען, כי יש תחולה לחזקה הקבועה בסעיף 16 (ב) לחוק, השוללת את תום לבה של הנתבעת-המפרסמת את דברי לשון הרע- כאשר הוכח כי הוא אינו אמת, ולא הוכחה אמיתותו, כי נסיבות הדיווח מלמדות על העדר אמונה באמיתות הפרסום, הוא נעשה בשיהוי רב, ובעיקר כי המניע לפרסום היה רצון לפגוע בתובעת כאשר יחסי העבודה עימה היו עכורים. לשיטת ב"כ הנתבעת, הפרסום במקרה דנן לא חרג מתחום הסביר כדרישת סעיף 16(א) לחוק. בנוסף נטען, כי אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לא מתקיימת בענייננו, מכיוון שהפרסום דנן לא חרג מתחום הסביר, לתובעת ניתנה אזהרה מספר פעמים קודם לכן והיא אף אישרה זאת בעדותה. אי-לכך קמה לנתבעת, לשיטתה, החזקה שבסעיף 16 שפעלה בתום לב ועל התובעת הנטל לסתור חזקה זו, נטל שהיא לא עמדה בו. לענייננו, על-פי חומר הראיות בתיק דנן ומעדויות הצדדים, אני קובעת כי התובעת לא הרימה את העול המוטל עליה ולא סתרה את החזקה בדבר תום לבה של הנתבעת. בתצהירה, מסרה התובעת כי "היחסים ביני לבין דליה מורד התנהלו בדרך כלל כסדרם עד אשר החלה דליה מורד להעליל עלי עלילות שווא ולפיהם כביכול פגעתי בילדים באופן פיזי התעללתי בהם וכל כיוצא בזה עלילות שווא פנתה בתלונה למשטרה, כל מחלקת הרווחה בעירייה ולחברת שי חברה לשירותי סיעוד בע"מ" (סעיף 5 לתצהיר). גרסה זו למעשה אינה שונה מגרסתה של הנתבעת עצמה, לפיה "בתחילת תקופת עבודתנו המשותפת, היחסים ביני לבין התובעת היו טובים" (סעיף 5 לתצהירה). מהעדויות שנשמעו וחומר הראיות שהובא בפניי עולה, כי בין התובעת לנתבעת לא הייתה מערכת יחסים עכורה, אלא לכל היותר מדובר במתיחות מסוימת שהייתה בין הנתבעת לשאר המטפלות, על רקע בחירתה ומינויה של הנתבעת לתפקיד של 'רכזת טיפול במעון'. למסקנה זו אני מוצאת חיזוק הן בעדותה של ולנטינה (עמ' 20, ש' 32-33 ; עמ' 21, ש' 1-11), והן בעדותה של הנתבעת עצמה שהעידה כי "בהתחלה היתה מתיחות כי הם לא קיבלו את המהות (צ.ל-המרות) שלי כאחראית" וכי "אח"כ הסתדרנו יפה עם התובעת לאחר שהם קיבלו אותי והסתגלו אליי, הכל היה בסדר" (עמ' 28, ש' 1-12). לאור האמור לעיל, כשלה התובעת בלהוכיח כי במקרה דנן, יש תחולה לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, השוללת את תום לבה של הנתבעת. אי-לכך, נהנית הנתבעת מהגנת תום הלב. הקשר הסיבתי ופיטורי התובעת אין בידי לחתום את פסק הדין מבלי להתייחס לקשר הנטען בין שליחת המכתב נשוא הפרסום על ידי הנתבעת לעו"ס במחלקת הרווחה בעירייה (ולאחר מכן למעסיקה) לבין פיטוריה של התובעת. מבחינת הראיות שהונחו בפניי עולה, כי הנתבעת לא הגישה אץ התלונה למשטרה ולא היא זו ששלחה מכתב למפקח המחוז במשרד הרווחה. התובעת אשר טענה בתחילת ההליך, כי הנתבעת הגישה את התלונה כנגדה במשטרה, חזרה בה במהלך עדותה בפניי וטענה כי הדבר אינו בידיעתה האישית וכי היא נסמכה על דברים שמסרה לה הגננת כסטינה (עמ' 13, שורה 7 ואילך ועמ' 14 ש' 1-14). מחומר הראיות והעדויות שבפניי הוכח, כי פעולות הדיווח למשטרה ולמפקח המחוז במשרד הרווחה נעשו על ידי שרית, העו"ס האחראית על הגן, ולא ע"י הנתבעת. בע"א 212/08 חוסני נ' דב (פורסם במאגרים, מיום 06.09.09) עמד כבוד השופט רון סוקול על הרציונל שבבסיס ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, במסגרתו ביקש המחוקק לעגן את ההגנה על האינטרס הציבורי בדבר העברת מידע לרשויות המוסמכות בנושאים שעליהם הן מופקדות. נפסק, כי "מידע כזה לא תמיד יהיה מדויק, לא תמיד יהיה מבוסס ולעיתים יתברר לאחר חקירה כי הינו מוטעה, אך למרות זאת ישנה חשיבות רבה להגן על המתלוננים. רק הגנה על מוסרי המידע תאפשר לרשויות הציבור למיניהן לקבל מידע נרחב ככל שניתן, ובעקבותיו לחקור ולגלות מעשים בלתי תקינים ואף פליליים של הגורמים העומדים לפיקוחן". נפסק והדברים חשובים לאין ערוך למקרה בו עסקינן, כי הנחת המחוקק היא ש- "מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה" [בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653 (1993)]. בענייננו, טענה הנתבעת כי תלונתה הופנתה לאחראית הישירה- העו"ס מטעם לשכת הרווחה בעירייה ולאחר מכן למעסיקתה של התובעת, זאת בהתאם להנחיה שקיבלה מהעובדת הסוציאלית לאחר שהיא פנתה אליה טלפונית בעניין האירועים נשוא התובענה. כל הפעולות שננקטו משלב זה ואילך, דהיינו המכתבים למפקח המחוז, הישיבות בין המעסיקה בפועל לבין העירייה והגשת התלונה במשטרה, כולן ננקטו על ידי הגורמים המוסמכים לכך, מכוח סמכותם לחקור את האירועים הנטענים, כל זאת לאחר שניתנה לתובעת הזדמנות להשמיע את דבריה; פעולות שלא הנתבעת נקטה אלא הגורמים והרשויות המוסמכים לכך. כאמור, הפעולות הללו ננקטו לאחר שניתנה לתובעת לא אחת הזדמנות להשמיע את דבריה: פעם ראשונה, כאשר הגיעה העובדת הסוציאלית המפקחת על הגן לביקור, שם היא זימנה את התובעת וביררה מולה את המיוחס לה בנוכחות הנתבעת. דברי התובעת עצמה לעובדת הסוציאלית היה בהם תימוכין לטענות הנתבעת, משכך הנושא לא תם ולא נסגר באותו שלב, אלא היה צורך לנקוט בפעולות נוספות. פעם שנייה, ניתנה לה על ידי המעסיקה כאשר זימנה אותה לשימוע. מאחר ואין מדובר בתביעה המופנית לשאר הגורמים האחרים שטיפלו בתלונה, אסתפק בציון לשם השלמת התמונה, כי חומר הראיות בתיק מעלה שמחלקת הרווחה בעירייה (עו"ס שרית) המליצה בפני פק"ס מחוזי לחוק הסעד (טיפול במפגר), במכתבה מיום 02.01.05, לתת לנילונה הזדמנות נוספת תוך פיקוח הדוק של רכזת הטיפול במעון (הנתבעת) ושלה. ברם, מהמכתבים שהוצאו במועדים מאוחרים יותר (נספחים ג-ו לתצהירה של שרית) עולה, כי אגף הרווחה והמעסיקה לא אימצו את המלצתה של העו"ס שרית והחליטו לפטר את התובעת מעבודתה. אמנם, הנתבעת נכחה בישיבה שנערכה ביום 27.01.05, במהלכה נדונה שאלת פיטוריה של התובעת, אולם נוכחותה הייתה מכוח תפקידה כמרכזת אחראית על המעון. רק לאחר שנערך לתובעת שימוע אצל מעסיקתה, בו ניתן למצוא תימוכין לחששות שעלו נגדה, הוחלט על פיטוריה. הדברים נכונים אף לעניין פתיחת החקירה נגד התובעת במשטרה. מחומר הראיות עולה, כי התלונה בעניינה של התובעת הוגשה ע"י אגף הרווחה בעירייה, מכוח סמכויותיה לפי חוק הסעד לטיפול במפגר, עפ"י חוק העונשין שמחיל את הוראותיו על חוק הסעד, כל אימת שעולה חשד להתנהלות בלתי ראויה שלא לומר חשש להתנהגות אלימה על ידי מטפלת במעון של ילדים עם פיגור קשה. ערה אני לכך, כי התיק נגד התובעת במשטרה נסגר בשל העדר ראיות מספיקות להעמדתה לדין בעבירה של תקיפת קטין ע"י אחראי, לאחר שנגבו עדויות הנתבעת, התובעת ומטפלות אחרות המועסקות במעון, אך כפי שעמדתי לעיל, מסירת המידע על ידי הנתבעת, עת דיווחה על שני האירועים הללו, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיה של המתלוננת- הנתבעת- לבין הצעדים שננקטו על ידי אגף הרווחה, המעסיקה והמשטרה, שעליהן מוטלת החובה לחקור ולבחון את אמיתות הדיווח או התלונה המוגשת נגד התובעת. לסיכום התובעת הוכיחה את קיומה של עוולת לשון הרע על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק. ברם, בכך לא תמה בדיקתנו משעובר נטל ההוכחה להוכחת אחת ההגנות בחוק לפתחה של הנתבעת שעליה להוכיח, כי כל הנמענים במכתב הדיווח מטעמה, נמנים על קבוצת האנשים הממונית על התובעת, או שהם מוסמכים לקבל תלונות אודותיה, או לחקור בכל הנוגע למכתב התלונה הנדון. מצאתי, כי הנתבעת השכילה להרים נטל זה וכפועל יוצא מכך, יש לקבל את טענתה בדבר תחולת ההגנה המוחלטת לפי סעיף 13(9) לחוק וההגנות המצוינות בסעיפים 15 ו-16 לחוק. עיון במכתב הדיווח מעלה, כי ניסוחו הינו בגדר תלונה לממונים על המערכת, על מנת שאלה יחקרו את התנהגותה של התובעת שנראית בעיני הנתבעת כמעוררת חשד לקיומו של יסוד סביר לגרימת חבלה של ממש לקטין או לחסר ישע (בין גופנית בין נפשית); והכל תוך שימוש בלשון מתונה שנועדה אך להעמיד את הגורמים המוסמכים על התנהגותה של התובעת וללא שחרגה ממתחם הסבירות, הן מבחינת זהות הנמענים ותפקידם והן מבחינת הניסוח של מכתב התלונה. הואיל והגעתי לכלל מסקנה, כי התקיימו בעניינה של הנתבעת עילות ההגנה הקבועות בסעיפים 19 (5), 15 ו- 16 לחוק איסור לשון הרע, אין אני נדרשת לדון לשאלת הפיצויים. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי דין התביעה לדחייה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. עוד תשלם התובעת לנתבעת את הוצאות עדיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה