כתב התביעה 1. התביעה הוגשה ביום 26.9.2006 והועברה לטיפולי בתחילת שנת 2010. התובע 1 (להלן: "ע’") היה תלמיד כתה י' בבית הספר תיכון עירוני עמל ב, מכללה לטכנאים והנדסאים, המצוי ברח' אמסטרדם 6, שכונת נווה עוז, פתח תקווה (להלן: "בית הספר"). התובעים 2 ו-3 הם הוריו של התובע 1. בכתב התביעה נטען כי בתאריך 14.6.1977, בהיות ע’ כבן 15.5 שנים, הוא התגלה על ידי אביו שהוא תלוי בצווארו באמצעות חבל, על מתקן מתח בחצר בית ההורים. ע’ הובהל על ידי מד"א לבית החולים שניידר, עבר החייאה ואושפז ליחידה לטיפול נמרץ ילדים כשהוא סובל מפגיעה מוחית קשה. בתאריך 24.7.1977, הועבר ע’ לשיקום בבית החולים אלי"ן, אך כפי נטען בכתב התביעה, מאמצי השיקום כשלו. כיום, שרוי ע’ במצב של תרדמת ואינו מגיב לסביבתו, הוא סובל משיתוק בארבע גפיו עם שינויים ספסטיים קשים. הוא מרותק למיטה וכסא גלגלים, אינו שולט על סוגריו ונזקק לטיפול תרופתי קבוע. ע’ תלוי באופן מוחלט בזולת בכל פעולה, והוא זקוק לעזרה סיעודית מלאה, במשך 24 שעות ביממה. כנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 1996 ו-1997 החלו גורמים עבריינים לחדור לתחומי בית הספר, בניסיון להדיח תלמידים קטינים לביצוע עבירות. ידם של הגורמים העבריינים הגיעה גם אל ע’ "אשר נשלח על ידם לגנוב כלי רכב ממונעים דו גלגליים ולהביא אותם לידיהם, תוך כדי כך שאותם גורמים עבריינים מאיימים עליו, ומהלכים עליו אימים". עוד נטען בכתב התביעה כי עקב כך החל ע’ להתדרדר בלימודיו, הוא נעדר תכופות מבית הספר לפרקי זמן ארוכים, כאשר איש מהצוות הפדגוגי או מצוות המורים בבית הספר לא נתן תשומת ליבו לנעשה עם ע’, ולא יידע את הוריו. לאחר שההורים הבחינו בהתדרדרות בלימודיו של ע’, הם הזמינו לביתם את יועצת בית הספר, על מנת לוודא כי הפיקוח על ע’ במסגרת בית הספר יוגבר, ויינתנו לו טיפול והדרכה מתאימים. היועצת הבטיחה כי כך ייעשה, אך הלכה ולמעשה, כך נטען בכתב התביעה, הנתבעים 1 ו-2 נמנעו מלהעביר את הטיפול בע’ ליועצים החינוכיים בבית הספר, ואיפשרו לו ולאחרים לעשות בבית הספר ככל העולה על רוחם. עוד נטען, כי רק בדיעבד נודע להוריו של ע’ כי, נוסף על התדרדרות בלימודים, הוא נראה בתוך תחומי בית הספר כשהוא נוהג באופנועים כבדים באין מפריע, מבלי שמנהל, מורה או מחנך יעירו לו על כך. לטענת התובעים, צוין בתעודת בית הספר כי ע’ החסיר בסמסטר הראשון 51 ימי לימוד ובסמסטר השני 37 ימי לימוד, אך חרף זאת הוגדרה התנהגותו בתעודה כ"טובה" ושקידתו בלימודים הוגדרה כ"טובה מאוד". הדבר מוכיח, לטענת התובעים, כי המערכת שקטה על שמריה ולא התייחסה לעובדה כי התנהגותו של ע’ הייתה חריגה ובלתי מקובלת. כשלב סופי בהתדרדרות מצבו של ע’, החלה הנתבעת 3, משטרת ישראל, לחקור אותו במהלך החודשים מאי ויוני 1997, בחשד לגניבת אופנועים. ביום 4.6.1997 בסמוך לשעה 20:00, ערכו שוטרים מוסווים תצפית על ביתו של ע’, כשהם ממתינים לשובו, והוא הגיע לבית בשעה 20:45 לערך. עם זיהויו של ע’, התדפקו השוטרים על דלת דירתם של התובעים ודרשו כי ע’ יתלווה אליהם לחקירה במתקן משטרתי "כאחרון הפושעים". ע’ הובא לחדרי חקירות במשטרת פתח תקווה, שם נחקר שעות ארוכות, תוך שהשוטרים מפעילים עליו "לחץ נפשי ניכר ודורשים ממנו להפליל את חבריו לגניבות האופנועים". בכתב התביעה נטען, כי בלחץ החוקרים הודה ע’ במיוחס לו והוביל את אנשי המשטרה למקום הימצאותו של האופנוע. עוד נטען, כי ע’ לא נחקר על ידי קצין נוער, או על ידי אדם אחר המתאים לביצוע חקירות מסוג זה. אביו של ע’, התובע 2, לא הורשה להיות נוכח במהלך גביית הודעתו של ע’, למרות שביקש מאחראי במקום לשבת ביחד עם בנו, בעת שזה נחקר. על פי טענת התובעים, יצא ע’ מחדר החקירות כשהוא חיוור, המום וממעט לדבר. במהלך השבוע, לאחר המעצר, החל ע’ להסתגר בעצמו, מיעט לדבר ונמנע מלהתלוות להוריו לפעילויות משפחתיות. לטענת התובעים, ביום 13.6.1997 שחל ביום שישי, האזין האב לשיחת טלפון מאיימת, אותה קיים ע’ עם אחד "מחבריו", ובמהלכה התבקש ע’ לצאת מהבית ולהגיע למקום מפגש. האב מנע מע’ לעזוב את הבית ואף הודיע לו כי הוא עומד לפנות למשטרה בקשר לאיומים, אך ע’ הפציר באב כי לא יעשה דבר עד ליום ראשון. על פי הנטען בכתב התביעה, נכנסו חייו של ע’ לסחרור, שעה שמצד אחד מופעלים עליו כוחות עבריינים, שאף הגיעו לתוך תחומי בית הספר ואילצו אותו לגנוב אופנועים, ומהצד האחר מופעל עליו "מכבש לחצים" מצד המשטרה להפליל ולהלשין על חבריו, תוך איום בנקיטת הליכים פליליים נגדו. במצב דברים זה, עמד ע’ בלחץ נפשי קשה, מבלי שהייתה לו יכולת להשפיע על מצבו ולשנותו, ומעבר לכך, "באה התעלמות הממסד החינוכי, אשר זנח למעשה את התובע ולא נתן לו כל מענה או פתרון מעשי ראוי". כל הנסיבות הנ"ל, כך נטען על ידי התובעים, "הביאו את התובע למצב נפשי בלתי נסבל, תוך כדי כך שנופצה תדמיתו העצמית וגרמה לו לכרוך חבל סביב צווארו ולתלות עצמו בחצר בית הוריו, אולי כניסיון לזעקה אחרונה לעזרה". בכתב התביעה נטען כי נטל הראייה רובץ על שכמם של הנתבעים, להראות כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזק, וזאת מהטעמים הבאים: א. אין לתובעים כל יכולת לדעת מה הנסיבות אשר גרמו לנזקיו של ע’, שכן אין הם יודעים את אשר אירע במהלך חקירתו במשטרה, ואין להם ידיעה לגבי התעלמות והעדר הפיקוח, מצד הנתבעים כולם. לטענת התובעים, הנזקים שנגרמו לע’ מתיישבים יותר עם המסקנה כי הדבר נעוץ ברשלנות הנתבעים, מאשר עם האפשרות האחרת כי הם לא התרשלו כלפי ע’. ב. התובעים אינם יודעים ואין להם יכולת לדעת מדוע לא השכילו הנתבעים לעשות את כל הפעולות הראויות או המתחייבות בנסיבות העניין על מנת להפנות את ע’ לטיפול מתאים, על סמך סימני המצוקה שנגלו לנגד עיניהם. על פי טענת התובעים, רשלנות הנתבעים, ביחד ולחוד, היא שהביאה את ע’ למצב אובדני או לפחות תרמה באופן מכריע לניסיון ההתאבדות שביצע. רשלנות זו באה לידי ביטוי במספר מרכיבים: א. העדר פיקוח נאות על כניסתם ויציאתם של תלמידים אל ומחוץ לתחומי בית הספר. ב. אי מתן תשומת לב לעובדה כי ע’ נעדר תכופות מבית הספר, מבלי ליידע את ההורים על כך. ג. הימנעות מלפקח על ע’, אשר נעדר במשך 51 ימים במהלך סמסטר א' מבית הספר, מבלי לדווח על ההורים. ד. מתן הערכה שגויה בתעודתו של ע’, למרות הפרות משמעת רבות מצידו והיעדרותו הרבה מספסל הלימודים. ה. לא מנעו מע’ להסתובב בשטח בית הספר שהוא נוהג באופנוע ללא רישיון נהיגה, ולא פיקחו על מעשיו. ו. לא העבירו את הטיפול בע’ ליועצת חינוכית או לכל אדם כשיר אחר, כדי לטפל במצב המצוקה אליו הוא נקלע, ולחילופין מינוי יועצת חינוכית בלתי מתאימה או בלתי כשירה לטפל בע’. לגבי הנתבעת 2, משרד החינוך, נטען כי זו לא קיימה פיקוח נאות על הנעשה בבית הספר ולא קבעה נהלים שיבטיחו פיקוח על מינוי יועצות חינוכיות. כמו כן, לא נקבעו נהלים בדבר הפניית קטינים לפסיכולוג, כאשר מדובר בתלמידים במצוקה. בנוסף, לא נקבעו נהלים שיבטיחו פיקוח נאות בדבר מינוי מנהלי בתי ספר, לרבות בית הספר נשוא התביעה, אשר יהיו ראויים ומתאימים לתפקידם. לגבי הנתבעת 3, משטרת ישראל, נטען כי היא נושאת באחריות שילוחית למעשים או למחדלים הבאים: מעצרו של ע’ או עיכובו בשעת לילה מאוחרת, בניגוד לנהלי המשטרה בכל הקשור לקטין בגילו של ע’. כמו כן, נמנע מהוריו של ע’ להתלוות אליו או להיות נוכחים בחקירה, ללא סיבה מוצדקת ובניגוד לנהלי המשטרה. עוד נטען כי החקירה בוצעה על ידי גורם שאינו מוסמך לכך, ואף זאת בניגוד לנהלי המשטרה, תוך הפעלת לחץ בלתי סביר על ע’. המשטרה גם לא דאגה להנחות את הוריו של ע’ באשר לטיפול הראוי או להפנותו לגורם מוסמך אחר. אשר לנזק הנטען, הרי שע’ איבד כתוצאה ממצבו כל יכולת להשתכר לצמיתות, ויש לפצותו בגין "השנים האבודות", לפי שכר חודשי שהוא היה עשוי להשתכר, בסכום של 360,000 ₪. כמו כן, נטען כי יש לפצות את ע’ בגין נזק שאינו ממוני, היינו, כאב וסבל שהוא מנת חלקו עקב מצבו הרפואי הקשה, וזאת בסכום של 15 מיליון ₪. הפיצוי הנדרש בגין נזקים מיוחדים שנגרמו הם אלה: א. פיצוי בגין סיעוד ועזרת זולת מיום התאונה ועד היום בסכום של 1,200,000 ₪ . ב. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים ומעקבים בסכום של 600,000 ₪. ג. עזרת צד ג' בעבר בסכום של 500,000 ₪. ד. הפסד השתכרות ההורים בסכום של 350,000 ₪. כמו כן, נטען כי יש לפצות את התובעים בגין נזקים כלליים, מבלי לפרט את שיעור הפיצוי. כתב ההגנה מטעם הנתבעות 1 ו-3 2. הנתבעות 1 ו-3 יוצגו על ידי פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), כגורמים של המדינה. בכתב ההגנה נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ביותר, תוך הכבדת יתר על הנתבעות וגרימת "נזק ראייתי בלתי הפיך וקושי רב באיתור תיעוד רלבנטי ו/או עדים רלבנטיים". לטענת הנתבעות 1 ו-3, מאחר שמדובר בבית ספר השייך לרשת "עמל 1", הרי שהפיקוח הנעשה על ידי משרד החינוך הינו פיקוח פדגוגי בלבד, כאשר הפיקוח בפועל הוא באחריותה של הנתבעת 2 בלבד. כך למשל, הטיפול בהיעדרויותיו של ע’, אם היו כאלה, הם באחריותה של הנתבעת 2 ולא בתחום אחריותו של משרד החינוך. אשר לטענות כלפי הנתבעת 3, משטרת ישראל, נטען כי חקירתו של ע’ נעשתה בהתאם לכללים ולהנחיות, לגבי חקירה בכלל וחקירת קטינים בפרט. החקירה נערכה ללא לחץ ולא הייתה הדרישה להפליל את חבריו, והיא התנהלה "בצורה שקטה ונינוחה ובשיתוף פעולה מלא מצידו". בשום שלב של החקירה, לא גילה ע’ סימני לחץ או מצוקה. לאור השעה המאוחרת שבה התנהלה החקירה, נחקר ע’ על ידי חוקר תורן, מאחר שבמקום לא היה חוקר נוער, וזאת בהתאם לנהלי המשטרה שחלו בעניין זה. עוד נטען כי האב, התובע 2, נכח בחקירתו של ע’, ביום 05.06.1997, הגם שבהתאם להנחיות המשטרה אין חובה לאפשר נוכחות של הורים או אפוטרופוסים בחקירת ילדיהם, אלא אם הם מבקשים להיות נוכחים בחקירה ואין בדבר כדי להפריע למהלכה. בנוסף נטען, כי מאז חקירתו של ע’ ועד לניסיון התאבדותו חלפה תקופה של מעל לשבוע, כאשר במהלך תקופה זו הוא לא גילה סימני חרדה, אי שקט, דכאון או סימנים אובדניים. לפיכך, לא ניתן היה לצפות, ולא היה על הנתבעת 3 לצפות כי חקירתו של ע’ תביא לניסיון התאבדותו. בכתב ההגנה נטען עוד כי האירועים הנטענים בכתב התביעה, אינם קשורים להתנהלותן של הנתבעות 1 ו-3, ולא הייתה להן כל שליטה עליהן, ולפיכך, אין להטיל עליהן כל אחריות בגינן. אין כל קשר סיבתי בין המיוחס לנתבעות 1 ו-3 לבין האירוע או לנזק הנטען, ובכל מקרה רשלנותם של אחרים ניתקה כל קשר סיבתי לנזק כזה. הנתבעות לא היו יכולות או צריכות לצפות את ניסיון התאבדותו של ע’, והראייה לכך היא שאפילו הוריו וחבריו לא צפו את המעשה. לחילופין, נטען כי ניסיון התאבדותו של ע’ מהווה אשם תורם בשיעור של 100%, וככל שמדובר ברשלנות, הרי שיש לייחסה לנתבעת 2, ולהורים, הם התובעים 2 ו-3. לאור זאת, התבקש בית המשפט לדחות את התביעה, בין אם מדובר בדחייה על הסף ובין אם לגופו של עניין. כתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 והודעת צד ג' לתובעים 2 ו-3 3. בכתב הגנה מטעם הנתבעת 2 נטען כי התביעה התיישנה, שכן האירוע התרחש ביום 14.6.1997 ואילו התביעה מטעמם של התובעים 2 ו-3 הוגשה ביום 26.9.2006, היינו, בחלוף למעלה מ-9 שנים לאחר האירוע. על פי ה, הנזק שבגינו הוגשה התובענה התגבש כבר ביום האירוע ולכל המאוחר ביום 24.7.1997, עת הועבר ע’ לשיקום בבית החולים אלי"ן. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי רב, שכן תביעתו של ע’ הוגשה יום אחד לפני התיישנותה. במשך כעשר שנים מאז האירוע לא חל כל שינוי במצבו של ע’, מבלי שההורים פירטו בכתב התביעה מדוע לא הוגשה התביעה קודם לכן, ומדוע השתהו בהגשתה שיהוי כה רב. במהלך אותה תקופה, הוגשה תביעה בשנת 2004 לבית משפט השלום, מבלי שהועלו טענות כמו אלה הנטענות בכתב התביעה. כמו כן, נוהל מו"מ על מנת להגיע לפשרה בעניין זה, כך שהנתבעת 2 יכולה הייתה להניח כי בחלוף זמן כה רב לא תוגש נגדה כל תביעה נוספת. שיהוי זה הסב לנתבעת 2 נזק ראייתי משמעותי וחמור, בכל הנוגע לאיסוף פרטים ומידע אודות האירוע, שכן מסמכים ותעודות שונות הושמדו או אבדו במהלך השנים הרבות. בנסיבות אלה, כך נטען על ידי הנתבעת 2 יש להורות על דחיית תביעתו של התובע 1 על הסף, מחמת השיהוי הרב והבלתי מוצדק, אשר כאמור הסב לנתבעת 2 נזק ראייתי ניכר. לגופו של עניין, נטען כי תחום בית הספר הינו תחום ומגודר והכניסה אליו היא כניסה מבוקרת. הנתבעת 2 מכחישה את ה כי "גורמים עבריינים" החלו לחדור לתחומי בית הספר, במהלך השנים 1997-1996, או כי שידלו קטינים לבצע פעולות עברייניות בתחומי בית הספר. ככל שמדובר בפעילות גורמים אלה מחוץ לכותלי בית הספר, הרי שהנתבעת 2 אינה אחראית לכך, וזאת במיוחד בשעות שבית הספר אינו פעיל. בכתב ההגנה נטען כי פעילותו העבריינית של ע’, ככל שהייתה כזו, התבצעה מחוץ לבית הספר, בסופי שבוע או בשעות הערב והלילה, כאשר בית הספר אינו פעיל. אשר להתנהלות הצוות הפדגוגי או פעילות צוות המורים בבית הספר, נטען כי הוריו של ע’ זומנו ליום הורים, שנערך בסיומו של הסמסטר הראשון של שנת הלימודים תשנ"ז, ובמהלכו הם קיבלו דיווח מפורט על ההישגים בלימודים והתנהגותו של בנם. הדבר נעשה גם בתום הסמסטר השני של שנת הלימודים. לקראת סוף חודש מאי 1997, ערכה יועצת בית הספר ביקור בביתו של ע’, מיוזמתה, ועדכנה את הוריו במצבו. היועצת יזמה את הביקור על מנת לעמוד מקרוב על סביבת מגוריו של ע’ ולברר לאשורן את טענותיו, בדבר בעיות קשות בינו לבין הוריו. היועצת עמדה לראשונה על הסתבכויותיו של ע’ עם החוק, מתוך אותה שיחה עם ההורים. ככל שע’ נזקק לטיפול, בעקבות הסתבכויותיו עם החוק או עם הוריו, אין הנתבעת 2 או מי מטעמה רשאית או יכולה ליתן טיפול כזה, ולכל היותר, ניתן להמליץ על טיפול, כפי שעשתה היועצת. להורים לא הובטח, במהלך הפגישה עם היועצת, כי יינתן לע’ טיפול פסיכולוגי כלשהו במסגרת בית הספר, אלא שהיועצת הפנתה את ההורים אל המדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח תקווה, לשם המשך ייעוץ וטיפול על ידי אנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגיה של הילד. כמו כן, דיווחה היועצת על המקרה למפקחת על הייעוץ במנהל החינוך של עיריית פתח תקווה. הנתבעת 2 מכחישה כי ע’ נהג בתחומי בית הספר באופנועים כבדים, וכי המנהל או אחד המורים הבחין בדבר, או כי יכול היה להבחין בכך. תעודת בית הספר שניתנה במחצית השנה, היינו בתחילת חודש פברואר 1997, אינה רלבנטית למעשיו של ע’, ואין לה כל קשר לאירוע שהתרחש למעלה מארבעה חודשים מאוחר יותר. ההערכה לגבי התנהגותו של תלמיד, אינה קשורה להיעדרויותיו מהלימודים שכן ישנן סיבות רבות להיעדרות ממושכת מספסל הלימודים, שאין בינן לבין התנהגותו של התלמיד ולא כלום. התנהגותו של ע’ בין כותלי בית הספר בסמסטר הראשון לא הייתה שלילית ולא הייתה חריגה, באופן שהצדיק מתן הערכה נמוכה בתחום ההתנהגות. מכל מקום, בתום הסמסטר זומנו הוריו של ע’ ליום הורים וקיבלו דיווח אישי ממחנך הכתה אודות הישגיו הלימודיים והתנהגותו בכלל, לרבות ציוניו והיעדרויותיו מהלימודים. הנתבעת 2 מכחישה כי ע’ החסיר בסמסטר הראשון 51 ימי לימודים ובסמסטר השני 37 ימים, ובשל השיהוי הרב בהגשת התביעה וגרימת נזק ראייתי לנתבעת, אין ניתן לברר פרט זה הנטען בכתב התביעה. מכל מקום, כבר בסמסטר הראשון נרשמה לע’ הערה, אשר הובאה לידי הוריו, ובה נאמר "הישגייך בלימודים אינם משביעי רצון. עליך לשפר את התנהגותך". נוספת שהועלתה בכתב ההגנה היא כי הנתבעת 2 לא ידעה ולא יכלה לדעת על מעצריו של ע’ ועל הסתבכויותיו עם החוק, אלא אם הדברים נמסרו לה במישרין על ידי ע’ או על ידי הוריו. משטרת ישראל לא מסרה לבית הספר כל דיווח על מעצרו או חקירתו של ע’ וגם התובעים לא דיווחו על כך, ורק בשיחה עם היועצת בסוף חודש מאי 1997 עלה הנושא לראשונה. לאחר שנודעו הפרטים אודות מעצרו השני של ע’ ביום 4.6.1997, פעל סגל בית הספר להגברת הפיקוח עליו, ואם היה שינוי בהתנהגותו או במצבו הנפשי של ע’ הרי שהיה על הוריו להתריע על כך לפני הגורמים בבית הספר. על ההורים מוטלת האחריות הראשונית לדאוג לבריאותם הפיזית והנפשית של ילדם, אך הם התעלמו ממצוקותיו של הבן ומהמלצות היועצת, ואף לא דאגו להפנות את האיומים של "חבריו" לחקירה משטרתית. עוד נטען בכתב ההגנה כי התובע 2 הגיש תצהיר במהלך המשפט, שהתקיים בבית המשפט השלום, ובו הכחיש כי ע’ כרך חבל סביב צווארו ואף טען כי בנו לא ניסה כלל להתאבד (התצהיר בנספח ח' לכתב ההגנה). לסיכום, נטען על ידי הנתבעת 2 כי היא ואנשיה "פעלו למען התובע מעל ומעבר לנדרש ולמצופה במסירות, באהבה ובמקצועיות לעילה ולעילה". לאור האמור התבקש בית המשפט לדחות את התביעה. בכתב ההגנה מופיעה התייחסות נרחבת לרכיבי הנזק שנגרם לתובעים ולסכומי הפיצויים הנתבעים, אך אין צורך, בשלב זה, להיזקק לנושא. 4. בהודעת צד ג' ששלחה הנתבעת 2 אל התובעים 2 ו-3 נטען כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ע’, וככאלו הייתה מוטלת עליהם החובה לפקח על בנם הקטין, לדאוג לשלומו ולמצב הנפשי ולנקוט בכל אמצעי הזהירות, על מנת למנוע את קרות הנזק. ההורים היו מודעים, או היו צריכים להיות מודעים, למצבו ולעיסוקיו של ע’, אשר היוו אות אזהרה או קריאה לעזרה של ע’, שממנה הם התעלמו. הם לא השגיחו על בנם, ולא נרתמו לעזרתו בכל האמצעים שעמדו לרשותם, כהורים וכמחנכים. לפיכך, הם נושאים באחריות, בין אם ישירה ובין אם עקיפה לניסיון ההתאבדות שהתרחש ביום שבת ה-14.6.1997, בחצר ביתם. הנתבעת 2 מילאה את חובתה בכך שיידעה את ההורים והתריעה בפניהם, מבעוד מועד, על מצבו של בנם בכל הקשור לתחום הלימודים, היעדרויותיו וחיסוריו, וכן הפנתה את ההורים להמשך טיפול על ידי הרשויות המתאימות. כנטען בהודעת הנתבעת 2, ההורים נמנעו מלנקוט פעולה כלשהי, כמתחייב מחובתם ומתפקידם כהורים. עוד נטען, כי ההורים לא יידעו את צוות בית הספר בדבר מעצרו או חקירתו של ע’ במשטרה, ואף הסתירו זאת במכוון. לפיכך, הם אחראים לכל נזק שנגרם לע’, שכן הדבר נבע עקב רשלנותם הבלעדית או המכרעת. אשר לנטל הראייה, נטען כי אין ביכולתה של הנתבעת 2 לדעת מה הנסיבות המדויקות שגרמו לנזקיו של ע’ וכיצד פעלו הוריו, לאור מצבו של ע’ לאחר חקירתו במשטרה והיותו מאוים על ידי גורמים עבריינים, ולפיכך, יש להטיל את נטל הראייה על ההורים ולא על הנתבעת 2. ראיות הצדדים ראיות התובעים 5. מטעם התובעים הוגשה חוות-דעתו של פרופ' שמואל פניג, פרופ' חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אונ' ת"א ויו"ר ועדת הבחינות להתמחות בפסיכיאטריה מטעם המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית. בחוות דעתו ציין פרופ' פניג כי לע’ ארבעה אחים בוגרים ואחות המבוגרת ממנו ב- 12 שנים. הוא נולד לאחר הריון תקין, כאשר התפתחותו בגן הילדים ובביה"ס היסודי היתה תקינה. בחטיבת הביניים, היו ציוניו של ע’ טובים ומעלה, ובשנת הלימודים האחרונה הוא התקבל לביה"ס התיכון עירוני עמל ב', במגמת אלקטרוניקה וחשמל. עם תחילת הלימודים בבי"ס זה, חלה ירידה משמעותית בכל המקצועות, בהשוואה לשנה הקודמת, ובתעודה המתייחסת לסמסטר הראשון, הופיעה הערה לפיה "הישגיך בלימודים אינם משביעים רצון. עליך לשפר את התנהגותך". לעומת זאת, בחלק הנוגע להתנהגותו של ע’ ניתן לו ציון טוב ולגבי השקידה נאמר כי זו טובה מאוד. נרשמו 2 איחורים, ו- 51 ימי חיסורים. בסמסטר השני, לא היה שיפור בציונים, כאשר הפעם ההתנהגות מוגדרת כבינונית, והשקידה כלקויה. בתקופה זו נרשמו 37 ימי חיסורים. פרופ' פניג ציין כי ההורים לא היו ערים, בחודשים הראשונים, להתדרדרותו בלימודים של ע’, שכן מדובר בילד מופנם, אשר לא נהג לשתף את הוריו בקורות אותו. באסיפת הורים יחידה שהתקיימה, הפנתה המחנכת של ע’ את ההורים לבעיית התנהגות מסויימת, היינו שע’ נוהג לזרוק פתקים בזמן השיעור, אך אין מדובר בתופעה חמורה, שאמורה להדליק אור אדום לנגד עיני ההורים. לאחר שההורים החלו להבחין בהתדרדרותו של ע’ בלימודים, הם התקשרו אל יועצת בית הספר והזמינו אותה אליהם הביתה, על-מנת לשוחח עימו. באותה שיחה, הבטיחה היועצת כי תשגיח על התנהגותו של ע’ ועל התקדמותו בלימודים ותגביר את הפיקוח עליו. לדברי ההורים, למרות הבטחותיה של היועצת לא היה כל פיקוח וההבטחות נותרו ללא כל בסיס. פרופ' פניג ציין כי, על-פי המידע שהגיע לרשותו, בחודש מרץ 1997 החלו גורמים עברייניים לחדור לתחומי ביה"ס כאשר הם משדלים קטינים לבצע עבירות עבורם. ע’ עצמו, נעצר בתאריך 10.5.97 שעה שרכב על אופנוע גנוב עם נוסע נוסף. בחקירתו סיפר ע’ כי התפתה לנסוע באופנוע שאינו שלו וללא רשיון, כיוון ש: "כל החיים שלי אני חושב על אופנועים". בחקירתו הביע ע’ חרטה על המעשה ואישר כי ידע שהאופנוע גנוב. אירוע נוסף, הנוגע לשימוש באופנוע גנוב, התרחש בתחילת חודש יוני 1997, כאשר התקבלה הודעה לפיה ע’ נראה כשהוא רוכב על אופנוע, הדומה לאופנוע שנגנב ממוסר ההודעה, בסמוך לבית הספר עמל. אנשי המשטרה הגיעו לכתובתו של ע’, ומאחר שבדירה לא היה איש הם המתינו, בעמדת תצפית, לבואו. לאחר שע’ הגיע לביתו, הוא התבקש להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, שם הוא הודה כי נסע באופנוע גנוב והוביל את השוטרים אל המקום בו הסתיר את האופנוע. ע’ שוחרר בערבות והמשך הטיפול הועבר לחוליית הנוער במשטרת ישראל. האופנוע עצמו נמצא כשהוא ניזוק וחלקים ממנו נתלשו או נהרסו. בהודעתו במשטרה מסר ע’ כי התבקש על-ידי חבר לגנוב את האופנוע, כיוון שאותו חבר מוכר ברחוב ובמשטרה. עוד נאמר בחווה"ד, כי האב ביקש להכנס לחדר החקירות יחד עם בנו אך הוא נאלץ להמתין בחוץ, והאב משער כי הופעל על ע’ לחץ כבד להפליל את חבריו. בשבוע שלאחר מכן, חל שינוי בהתנהגותו של ע’ והוא נעשה שקט יותר, מבלי שההורים היו מודעים למערכת הלחצים שהופעלה עליו מכל הכיוונים. ביום שישי, 13.6.97 היה האב עד לשיחה מאיימת שהגיעה אל ע’, כאשר הדובר אמר לו: "אם לא תבוא אני לא יודע מה אעשה לך". ע’ ביקש לעזוב את הבית ולפגוש את חבריו, אך האב הזהירו כי לא יעשה כן, וכי יש להגיש תלונה במשטרה. ע’ התחנן שלא להתלונן במשטרה, וביקש להמתין ליום ראשון, אך למחרת היום הוא תלה את עצמו בחצר הבית, בנסיון לשים קץ לחייו. לדעתו של פרופ' פניג מעורבות המערכת החינוכית ומעורבות המשטרה היו יכולים לשנות את מהלך האירועים הטרגיים. אשר לבית הספר עמל, הרי שההורים לא היו מודעים לשינוי הדרמטי בהתנהגותו של ע’, אשר באה לידי ביטוי בהיעדרויות מביה"ס, ירידה בלימודים והתחברות למערכת עבריינית. המידע בענין זה הצטבר בבית הספר והיה חייב להדליק נורות אזהרה, וזאת בעיקר כאשר מדובר ב-51 ימי חיסורים בסמסטר הראשון, כאשר משמעות הדבר שבכל יום שני של הלימודים, לא הגיע ע’ לביה"ס. כמו כן, בתעודת הסמסטר הראשון קיימת סתירה פנימית, שכן ההתנהגות מוגדרת כטובה, והשקידה מוגדרת כטובה מאוד, בעוד שבהערות המועצה הפדגוגית נאמר כי על עמיתי לשפר את התנהגותו וכי הישגיו בלימודים אינם משביעים רצון. מאחר שלע’ לא היתה הסטוריה קודמת של בעיות התנהגות, ומדובר בילד נורמטיבי, הרי שהשינוי שחל בהתנהגותו חייב היה לקבל מענה הולם מצד ביה"ס. לכך יש להוסיף את העובדה כי ע’ נראה כשהוא רוכב על אופנוע בשטח ביה"ס ובסביבתו, דבר שחייב גורם כלשהו מצוות המורים או המחנכים להעיר לו על כך, או להתריע בפני ההורים. גם מעורבותה של היועצת, באה רק לאחר שהיא הוזמנה על-ידי ההורים, ומדובר ב"מעורבות נקודתית", אשר לא היה לה כל המשך. אשר להתנהלות המשטרה, הרי שגם היא תרמה להסלמה במצבו של ע’, שכן הוא נכנס לקונפליקט בין נאמנויות שונות, דבר שחייב התערבות ממסדית, שהיתה קריטית במצב דברים זה. מצד אחד, לחצו החוקרים על ע’ למסור את שמותיהם של חבריו שהיו מעורבים בגנבות האופנועים, ומצד שני, הפעילה עליו החבורה לחץ כבד, מבלי שהיה באפשרותו לשתף גורמים אחרים במצבו. בנסיבות אלה, היו צריכים גורמי המשטרה להגן על ע’ ולאפשר לו הגנה ותמיכה רגשית, כאשר ההורים עצמם לא קלטו את משמעות התסבוכת אליה נקלע בנם. כמו כן, היתה מחוייבת המשטרה לנקוט משנה זהירות בחקירתו של ע’, בהתאם להנחיות מיוחדות הנוגעות לדרכי חקירה של נערים. זאת, בעיקר כאשר מדובר בנער שנמנה על משפחה נורמטיבית, מבלי שהיו לו מפגשים קודמים עם החוק. מניעת נוכחותו של האב בחדר החקירות, גרמה לכך שמקור התמיכה הפוטנציאלית הייחודית בע’, נמנע ממנו. פרופ' פניג הגיע למסקנה כי נסיון ההתאבדות אינו קשור למחלת נפש או לבעיות משפחתיות קשות, שכן מדובר במשפחה מלוכדת וחמה. במקרה דנן, נסיון ההתאבדות נובע מהלחצים אליהם נקלע ע’ וחששו כי אביו ייגש לתחנת המשטרה ויגיש תלונה נגד הגורמים העבריינים. מבחינתו של ע’, ההשתייכות החברתית חשובה לו יותר מהקשר המשפחתי, והוא חשש מאובדן התמיכה של הקבוצה, ומהוקעה על ידה כמלשין או כמשתף פעולה. בנסיבות אלה, בחר ע’ "בעונש מוות" שהיה עדיף מבחינתו על נידוי. מאחר שלע’ היו כוחות נפשיים מוגבלים, והדרך התקשורתית נחסמה בפניו, הרי שההתאבדות נתפסה על ידו כמוצא יחידי. לגישתו של פרופ' פניג, התערבות בשלבים אלה היתה עשויה להביא לשינוי, אך למרבה הצער, לא היתה התערבות כזו, וגם המשטרה סגרה בפניו את המוצא האחרון. לסיכום, סבור פרופ' פניג כי מאחר ששני הגורמים הנ"ל, מערכת החינוך והמשטרה לא פעלו כנדרש, הרי שהם אחראים לתוצאות הקשות, ולהערכתו קיים קשר סיבתי בין מחדליהם של גורמים אלה לבין התוצאה הקשה שנגרמה. בחקירתו הנגדית, אישר פרופ' פניג כי את מרבית העובדות המופיעות בחוות דעתו קיבל מהוריו של ע’, כאשר החלק האחר נובע מתעודות בית הספר ופרוטוקולים של חקירת ע’ במשטרה. אשר לנושא היעדרויותיו של ע’ מביה"ס, הסכים פרופ' פניג כי כאשר כתב כי מדובר ב- 51 חיסורים, הכוונה היא לשעות ולא לימים, וכן הדבר לגבי 37 החיסורים בסמסטר השני. עם זאת, טען פרופ' פניג כי גם היעדרות של 51 שעות על פני סמסטר שלם, הינו דבר חמור, בהשוואה להתנהגותו של ע’ בשנים קודמות. פרופ' פניג הסכים כי לאחר מעבר לבי"ס תובעני ויוקרתי דרושה תקופת הסתגלות, אשר עשויה לבוא לידי ביטוי גם בירידה בציונים. כמו כן, הסכים פרופ' פניג כי עם קבלת התעודה, לאחר הסמסטר הראשון, ההורים היו מודעים לנאמר בה, אך הם לא סברו כי מדובר בדבר חריג המצריך התערבות מיוחדת. אשר לאירוע הראשון, הנוגע לגניבת האופנוע על-ידי ע’, אישר פרופ' פניג כי גם מבחינת ההורים, מדובר בנקודת אזהרה, דבר שאמור לעורר דאגה. לא ידוע לפרופ' פניג אם ההורים טרחו ליידע גורם כלשהו בביה"ס לגבי מעצרו של ע’, שכן הם ראו בכך משום כישלון חד פעמי. לאחר האירוע השני, הגיבו ההורים בחוסר אונים, הגם שהיה ברור להם כי משהו קורה לילד, אך הם לא פנו לקבלת טיפול או ייעוץ מקצועי. לדעתו של פרופ' פניג, מעמדם של ההורים כמקור תמיכה או גורם התערבות "בימים אלה", הוא די מוגבל, הגם שלגישתו ההורים "היו צריכים לפנות לאיש מקצוע בבית הספר, וליידע גורמים יותר מקצועיים" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 2-1). בהתייחס לחקירת המשטרה, טען פרופ' פניג כי נוכחות האב בחדר החקירות היתה חשובה, אך בכל מקרה היה מצפה כי האב יפעל, מעבר לטיפול בתוך התא המשפחתי. לפרופ' פניג לא ידוע מכלי ראשון אם אכן הופעלו על ע’ לחצים כדי להלשין על חבריו, ומעיון בהודעתו של ע’: "זה נראה חקירה די 'זורמת' וקצרה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 9). בתשובה לשאלותיה של עוה"ד כהן - דאום, ב"כ הנתבעים 1 ו- 3, אישר פרופ' פניג כי עד לשיחת הטלפון ה"מאיימת" שהיתה ביום שישי, ההורים: "ראו שינויים בהתנהגות אבל לא סימני מצוקה שיזעיקו אותם" (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 8). פרופ' פניג אישר כי את המידע על חדירת גורמים עברייניים לביה"ס ועל נסיעותיו של ע’ בשטח ביה"ס, תוך שימוש באופנוע גנוב, הוא שמע מההורים, ואין לו כל אפשרות לאמת מידע זה. פרופ' פניג אישר גם כי תופעה של גניבת אופנוע ונסיעה בשטח ביה"ס, אינה מהווה אינדיקציה כלשהי לאובדנות. עם זאת, חזר פרופ' פניג וטען כי היו סימני אזהרה, שהיו צריכים להדליק אור אדום במערכת החינוך והם: "ירידה בלימודים, היעדרות מביה"ס, הופעה עם האופנוע בשטח ביה"ס" (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 28). פרופ' פניג הסכים כי הסיבה המיידית לנסיון ההתאבדות היתה שיחת הטלפון שקיבל ע’, וכן כי מצוקתו האמיתית נבעה עקב הסתבכותו עם גורמים עברייניים מחוץ לכותלי ביה"ס. בחקירתו הנגדית על-ידי עו"ד קרת, ב"כ הנתבעת 2, חזר פרופ' פניג ואישר כי ההורים לא דיווחו לגורם כלשהו בביה"ס על הסתבכויותיו הפליליות של ע’, הגם שלדבריו הם לא נמנעו מזה במכוון. פרופ' פניג אישר כי לאחר שיחת הטלפון ביום שישי, סירב ע’ לקיים שיחה עם הוריו ועם אחיו. בשבת בבוקר הוא הלך לבית הכנסת כרגיל, והתנהגותו שם לא היתה מעוררת דאגה. 6. העיד אביו של ע’, התובע 2, י’ ס’, אשר חזר בתצהירו על עיקרי הדברים המופיעים בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית, טען האב כי לפני שע’ החל בלימודיו בתיכון, הוא נהג לשתף את ההורים ואת אחיו בכל הקורות אותו, אך התנהגותו השתנתה לאחר שהגיע לתיכון עמל. לגבי האירוע הראשון, שבו נמסר לו על מעצרו של בנו, תגובת המשפחה היתה קיום שיחה עם ע’ ואמירה כי לא יעשה שטויות ולא יתעסק בגניבות אופנועים. ע’ לא אמר להם כי חבריו הכריחו אותו לעשות את המעשה, ולדברי האב הוא כמעט לא דיבר "אולי מתוך פחד" (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 23). לטענת האב, הוא ורעייתו לא ידעו כי: "יש לו חברים כאלה, שהם נכנסו לתוך בית ספר והתחילו לפתות את הילדים לגנוב אופנועים. דרדרו אותו". (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 3-2). לשאלה, מה מקור המידע בענין זה, מסר האב כי חבר בשם י סיפר לו על כך, אך הלה אינו מוכן להעיד בבית המשפט. לטענת האב, כל החברים: "...פוחדים. הם ממש פוחדים לבוא להעיד, כולם שותקים" (עמ' 26, ש' 9). האב אישר כי במועד הכנת התצהירים הוא לא פנה פעם נוספת אל החברים וביקש כי יעידו בבית המשפט. כאמור, מידע זה הגיע אליו באמצעות יריב, והוא עצמו לא הגיש בנוגע לכך תלונה במשטרה. לגבי השיחה ביום שישי, טען האב כי הוא התכוון להגיש תלונה, אך ע’ ביקש להמתין עד ליום ראשון, שכן : "הוא פחד פחד מוות מהחברים" (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 23). לשאלה, אם דיווח לגורמים כלשהם בבית-הספר על הסתבכותו של ע’ בגניבה הראשונה, השיב האב, כי לא נעשתה פנייה לבית-הספר, אך כאשר היועצת הגיעה לביקור בביתו, הוא דאג ליידע אותה בנושא. בהתייחס לאירוע הגניבה השני, אישר האב כי כשהגיעו השוטרים לביתו, הוא ביקש מבנו לספר את האמת, ובעקבות חקירה קצרה סיפר להם ע’ היכן מוסתר האופנוע, והם נסעו ביחד עם אנשי המשטרה על-מנת למצוא את האופנוע במקום המסתור. החקירה בתחנת המשטרה נעשתה שלא בנוכחותו, למרות שהוא ביקש להימצא בעת החקירה לצידו של ע’. לשאלה, אם לא חשב, לאחר אירוע הגניבה השני, לבקש עזרה משפטית או מקצועית, השיב האב כי לא נעשתה כל פנייה בנושא זה "לא ידעתי איזה ייעוץ מקצועי, לא חשבתי שיסכים לקבל ייעוץ ממישהו זר" (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 18). האב נשאל אם לא חשש כי ע’ ישוב ויסתבך בפלילים, לאחר שני האירועים שבהם היה מעורב בגניבת אופנועים, השיב האב "למה שיעשה את זה? גמרנו. הוא ראה שזה לא משתלם. ניתק הקשר עם החברים האלה. שכח מכל העסק... ובפעם השנייה אמרנו שזה לא ייתכן, כינסנו את כל הילדים יחד, אמרנו שלא ימשיך בדרך הזו. הוצאנו אותו מהחברים, אמרתי לו 'אין חברים, אף אחד, אתה לא מביא אף חבר. בית-ספר והביתה'" (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 28-23). האב אישר, כי באותה שיחה משפחתית, איש לא שיער כי ע’ נמצא במצוקה, אשר תגרום לו לנסות ולשלוח יד בנפשו. עד לשיחת הטלפון שקיבל ע’ באותו יום שישי, חש האב כי המצב השתפר, וכי בנו חזר למוטב, ומבחינתו "בחיים לא חשבתי שינסה להתאבד" (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 31). האב חזר ואישר, כי באותה תקופה לא הבחין אצל בנו בכל סימן למצוקה. הוא עצמו לא ידע על "שיגעון" שהיה לבנו לגבי נסיעה באופנועים, ולו ידע כי יש דברים בגו, היה מונע ממנו לרכב על אופנוע ללא רישיון. האב אישר, כי ברשות ע’ הייתה קסדה לאופנוע, אך לטענתו, מדובר בקסדה שנמסרה לע’ על-ידי אחיו. לשאלה, מה נעשה על-ידו בתקופה שבין חודש פברואר, מועד שבו הוצאה תעודת הסמסטר הראשון, לבין חודש מאי, כשאז ביקרה היועצת בביתו, על-מנת לטפל בבעיותיו של ע’, השיב האב כי הוא דיבר עם בנו ו"אמרנו שזה לא בסדר, שירד בלימודים, ובגלל החיסורים ירד בלימודים" (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 17). הפנייה ליועצת נעשתה בעקבות הידרדרותו של ע’ בלימודים, ולא בשל החקירה במשטרה. לגבי נושא הגניבות, האב העדיף שלא לדווח על כך בבית-הספר "לא אמרנו לאף אחד בבית-הספר, לא היה לנו שום קשר איתם, זה לא נכון מי שאומר את זה. לא רצינו לערב את בית-הספר" (עמ' 37, ש' 13-12). 7. מטעם התובעים העידה הגב' ב’ ס’, אמו של ע’, אשר מסרה כי היא אחות במקצועה, וכיום היא מטפלת בע’. לאחר אירוע הגניבה הראשון, היא הגיעה ביחד עם בעלה על-מנת לשחרר את ע’ ממעצר, ובדרך הבטיח ע’ "...שיהיה בסדר, ולא יעשה עוד פעם" (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 14). לדבריה, היא האמינה להבטחתו כיוון שהוא ילד בוגר "...היה ילד עצמאי, ילד שאפשר לסמוך עליו" (עמ' 44, ש' 16). היא לא סברה כי יש צורך בייעוץ או טיפול פסיכולוגי, כיוון שחשה "שהכל ישתפר ויסתדר" (עמ' 45, ש' 12). היא עצמה לא חשה, לאחר האירוע הראשון, כי בנה נתון במצוקה כלשהי. לאחר האירוע השני, היא הבינה "שזה חמור וצריך לטפל בזה" (עמ' 46, ש' 13). גם הפעם "הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב" (עמ' 47, ש' 17). על השיחה שהתקיימה ביום שישי שמעה מבעלה, שאמר לה כי "מישהו איים עליו לבוא לגינה, רצה ללכת למשטרה אבל הוא הבטיח לו שביום ראשון ילכו" (עמ' 48, ש' 6). בכל השבוע שקדם לניסיון ההתאבדות, היה ע’ מפוחד, והוא דחה כל ניסיון לשוחח עמו וסירב לסעוד עמה מחוץ לבית, כפי שנהג בעבר. עם זאת, היא לא התרשמה, בשום פנים ואופן, כי קיימת אצל ע’ מחשבה אובדנית. לגבי דיווח לבית-הספר על הסתבכויותיו הפליליות של ע’, מסרה האם כי "לא סיפרנו לבית-הספר בכלל. ליועצת אני לא זוכרת אם אמרנו. אולי בעלי אמר לה, אני לא זוכרת. בסך הכול, דיברנו רק על לימודים" (עמ' 49, ש' 25-24). היא ידעה כי ברשותו של ע’ קסדה, ולשאלה מה עשה ע’ עם קסדה זו, השיבה האם "כמה שידוע לי, שום דבר" (עמ' 50, ש' 22). ראיות הנתבעות 1 ו-3 8. מטעם הנתבעות 1 ו-3, זומנו להעיד אנשי המשטרה אשר היו מעורבים בחקירתו של ע’. רס"ב שלומי חזון מסר בתצהירו כי ביום 10.05.1997 הוא שימש כחוקר תורן לילה במרחב דן במשטרת רמת-גן, ומעיון בתיק החקירה עולה כי בסמוך לשעה 01:55, נעצר ע’ ביחד עם קטין נוסף, כשהם נוהגים באופנוע על המדרכה, בניגוד לחוקי התנועה. ע’ אמר לשוטר כי מדובר באופנוע גנוב, שאותו מצא בפתח-תקווה. משהתברר לשוטר כי אכן מדובר באופנוע גנוב של תושבת פתח-תקווה, נעצרו שני הקטינים והשוטר תפס את האופנוע, וכן שתי קסדות שהיו ברשות הקטינים (דו"ח הפעולה של השוטר בנספח א' לתצהירו של רס"ב חזון). באותו יום, בסמוך לשעה 03:30, נחקר ע’ בחשד לשימוש ברכב ללא רשות ובנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. ע’ סיפר בחקירתו כי מצא את האופנוע כשהוא דולק בגינה בפתח-תקווה, והוא החליט ליטול אותו, ביודעו כי מדובר באופנוע גנוב. רס"ב חזון מסר כי הודעתו של ע’ נמסרה מרצונו הטוב והחופשי, והוא לא חש כי הלה נתון במצוקה כלשהי. בסיום החקירה, הועברו הקטיניםביחד עם הרכוש הגנוב לטיפול חוקרי תחנת פתח-תקווה. מהחומר עולה, כי בשעה 05:46 חתם אביו של ע’ על ערבות צד ג' בפני חוקר במשטרת פתח-תקווה, על-מנת לשחרר את בנו מהמעצר. בחקירתו הנגדית, מסר רס"ב חזון כי הוא משמש כחוקר נוער וניתנו לו הדרכות ספציפיות לגבי אופן החקירה של קטינים. עם זאת, טען רס"ב חזון כי כאשר נעצרים קטינים במהלך הלילה ואין בנמצא חוקרי נוער, הרי שהתורן באותו לילה מוסמך לבצע את החקירה, כיוון "שהוא קודם כל חוקר". רס"ב חזון אישר, כי לא הייתה נוכחות של מי מבין הוריו של ע’ במהלך החקירה, ואם הם היו במקום, לא הייתה כל מניעה, מבחינתו, כי יימצאו בחדר החקירות. הסיבה להעברת התיק לתחנת פתח-תקווה נעוצה בעובדה כי הגניבה בוצעה באזור זה. הצורך לחקור את הקטינים מיידית, נבע בשל ההכרח לבצע את החקירה סמוך, ככל האפשר, למועד ביצוע העבירה. 9. בנוגע לאירוע הראשון, העיד גם רפ"ק אלון שהרבני, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כקצין נוער בתחנת משטרת פתח-תקווה. רפ"ק שהרבני ציין, כי מעיון במסמכים עולה שהטיפול בע’ ובקטין נוסף הועבר לתחנת פתח-תקווה, מאחר שמדובר בתושבי העיר, כאשר הגניבה בוצעה באזור פתח תקווה. לאחר השלמת החקירה, שוחרר ע’ בערבות אביו בתאריך 10.05.1997, שעה 05:46. מספר ימים לאחר מכן, הופנה הקטין אל שירות המבחן על-ידי חוקרת נוער בתחנת פתח-תקווה, ומאחר שמדובר בקטין שלא הסתבך בביצוע העבירות בעבר, נוהגת המשטרה שלא לפתוח תיק פלילי, אלא לפתוח תיק אי-תביעה קטין (את"ק). רפ"ק שהרבני העיד גם על האירוע השני, אשר התרחש טרם שהגיעה המלצת שירות המבחן לגבי האירוע הראשון. ביום 03.06.1997, התקבלה תלונה בתחנת פתח-תקווה מצד תושב, אשר טען כי אופנוע השייך לו, נגנב מהחניה. עוד באותו יום התקבל דיווח מטעם המתלונן, לפיו האופנוע נמצא ברשות ע’. נשלח פקחן נוער בלבוש אזרחי, לביתו של ע’ והוא ערך תצפית מחוץ לבית, ולאחר שוידא כי ע’ ואביו נמצאים בביתם, הוא ניגש לבית-המשפחה, הזדהה כאיש משטרה, וביקש מע’ להתלוות אליו לתחנת המשטרה. בהגיע ע’ ואביו לתחנת המשטרה, ולאחר שהאב שוחח עם ע’, הודה הלה כי גנב את האופנוע והסתירו באזור בית העלמין בסביון. פקחן הנוער ניגש, ביחד עם ע’ ואביו, למקום, ושם נמצא האופנוע הגנוב. לאחר מכן, הוחזר ע’ לתחנת המשטרה ונגבתה ממנו הודעה תחת אזהרה. מהודעה זו עולה מפורשות, כי אביו של ע’ נכח לצידו בזמן החקירה. בתום החקירה שוחרר ע’ לביתו בערבות אביו. לדברי רפ"ק שהרבני, מעיון בתיק ובחומרי החקירה אין כל אינדיקציה כי ע’ הפגין מצוקה כלשהי, וזאת בעיקר כאשר אביו היה מעורב בכל שלבי החקירה. פעולות החקירה, בעניינו של ע’, נעשו בהתאם לדין ולהנחיות הנוגעות לחקירת קטינים. למרות שמדובר במקרה שני, ע’ לא נעצר, חרף העובדה כי הייתה עילה לעצרו, מחשש לשיבוש הליכי חקירה ומסוכנות לציבור. בחקירתו הנגדית, הסביר רפ"ק שהרבני את תהליך ההסמכה כקצין נוער וכחוקר נוער. העד אישר, כי בדרך כלל מי שמוסמך לחקור קטינים הוא חוקר נוער, הגם שיש חריגים לכלל "למשל כשאין זמינות של העובד נוער או שהוא עסוק בדברים אחרים... וזה תלוי גם בשעות יום, הערב, הלילה..." (עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 21-18). כאשר, בשעות הלילה, לא נמצאים בתחנת המשטרה עובדי נוער, רשאי לבצע את החקירה חוקר תורן, ואין צורך לקבל אישור מיוחד לכך. לדבריו "...כשהכניסו את הנושא של חוקר תורן בלילה, היה ידוע שאין חוקרי נוער בלילה ולכן יצטרכו חוקרים רגילים במקרים מסוימים, שלא סובלים דיחוי, לבצע את החקירה" (עמ' 93, ש' 7-6). לשאלה, אם קיימת חובה לאפשר נוכחות של הורים בחקירת ילדים מעל לגיל 14, השיב רפ"ק שהרבני כי ניתן לעשות כן כאשר התנאים מאפשרים זאת, וכאשר אין חשש כי הם ימנעו מהקטין לדבר בחופשיות. לגבי חקירה בלילה, טען רפ"ק שהרבני כי יש לגבות עדות על אתר, כאשר תופסים את הקטין "על חם" וכאשר ישנם מספר מעורבים וקיים חשש לשיבוש מהלכי החקירה. לאחר האירוע השני, נעשתה על-ידו פנייה לשירות המבחן, אך המלצת השירות, לגבי דרך הטיפול בנושא, לא התקבלה לפני שהתרחש ניסיון ההתאבדות של ע’. בסופו של דבר, נסגרו התיקים הנוגעים לשני האירועים על-ידי פרקליטות מחוז המרכז, בחודש פברואר 1998. 10. רס"מ ניר קפלינסקי, אשר שירת בתקופה הרלוונטית במחלק הנוער בתחנת פתח-תקווה, ובמועד האירוע השני שימש כפקחן (בלש נוער), ציין בתצהירו, כי ביום 04.06.1997 התקבלה תלונה על גניבת אופנוע מסוג סוזוקי, אשר חנה ברח' טביב בפתח-תקווה. המתלונן דיווח לקפלינסקי כי הוא חושד שהאופנוע הגנוב נמצא אצל ע’, והוא החליט לערוך תצפית לעבר ביתו של החשוד. כאשר הוא זיהה את ע’, כשהוא נכנס לביתו ביחד עם אדם מבוגר, הוא ניגש לבית, הזדהה בפני ע’ והוריו כאיש משטרה, וביקש מע’ להתלוות עמו לתחנת המשטרה. ביחד עם ע’ הגיע לתחנה גם אביו, ולאחר שהלה שוחח עם בנו, הודה ע’ כי הוא זה אשר גנב את האופנוע, והוביל את אנשי המשטרה למקום בו הוסתר, ליד בית הקברות של סביון. האופנוע נגרר לתחנה על-ידי גרר משטרתי, ולאחר מכן נגבתה הודעתו של ע’ על-ידי החוקר שלומי לדר, שהיה חוקר תורן באותו ערב. לדברי קפלינסקי, לא היה ע’ נתון במצוקה כלשהי במהלך החקירה, ואביו נכח בכל שלבי החקירה, מראשיתה. לדבריו, לו היה מבחין במצוקה מצידו של ע’, הדברים היו מקבלים ביטוי בכתובים. רס"מ קפלינסקי הוסיף, כי כל הפעולות שבוצעו באותו יום נעשו בהתאם להנחיות ולנהלים, והוא התיר לאב להיות נוכח במהלך החקירה, למרות שלא הייתה כל חובה לעשות כן. בחקירתו הנגדית, ציין רס"מ קפלינסקי, כי מאחר שהוא עצמו טיפל בתלונה, הוא סבר כי אין מקום שהוא ינהל את החקירה, ובהתאם להנחיית הממונים, נחקר ע’ על-ידי רס"מ שלומי לדר, שהוא, לדבריו, חוקר מקצועי יותר ממנו. 11. רס"מ שלומי לדר, אשר גבה את הודעתו של ע’ ביום 05.06.1997, שעה 00:35, ציין בתצהירו כי הודעה זו נמסרה מרצונו הטוב והחופשי של ע’, והחקירה נמשכה כ-20 דקות בלבד, ובמהלכה נכח האב, מר י’ ס’. לדבריו, הוא לא הבחין בכל סימן מצוקה מצידו של ע’, שאחרת היה מתעד זאת בכתב. האב חתם על ההודעה בסיום החקירה, וגם הוא לא דיווח על היות בנו נתון במצוקה כלשהי. לאחר החקירה, שוחרר ע’ בערבות אביו, בעקבות הנחיה שהתקבלה מאת רפ"ק אלון שהרבני. בחקירתו הנגדית, ציין רס"מ לדר, כי הוא לא שימש כחוקר נוער, הגם שהשתתף בקורסים לחקירת נוער, אך אין מניעה, לדבריו, כי הוא יבצע חקירות של קטינים במהלך תורנות לילה. משהוטח בו כי לדברי האב, נאסר עליו להימצא בחדר החקירות, טען רס"מ לדר "אם כתבתי בטופס החקירה שהאבא נכח אז האבא נכח. היה נדיר שההורים נכנסים, אם כתבתי אז זה באמת היה" (עמ' 108 לפרוטוקול, ש' 4-3). רס"מ לדר הוסיף, כי לא היה כל דבר חריג בחקירה ו"אם היה משהו חריג או התנהגות חריגה הייתי רושם במזכר" (עמ' 108 לפרוטוקול, ש' 12). ראיות הנתבעת 2 12. מטעם הנתבעת 2, הוגשה חוות-דעתו של פרופ' משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, אשר שימש כראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, כמנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע וכראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטאות בן-גוריון ותל-אביב. לאחר סקירת השתלשלות העניינים עד לניסיון ההתאבדות, כפי שהדברים נמסרו לפרופ' קוטלר על-ידי בני המשפחה, קבע פרופ' קוטלר כי המעשה האובדני לא נבע מתחלואה נפשית משמעותית, והוא מתרשם "כי לחצים חברתיים ומשפחתיים סביב המעצר וגניבת האופנוע היוו גורם מכריע במקרה זה. לחצים אלה גברו ערב המעשה האובדני לאחר שאף שמע שיחת טלפון ובה הם מאיימים על בנו, ובעקבותיה הצהיר האב על כוונתו לפנות למשטרה". לגישתו של פרופ' קוטלר "אירועים אלו, אשר אינם קשורים לבית-הספר ולמשטרה, גרמו ככל הנראה למצוקה נפשית משמעותית שהובילה במקרה טראגי זה לניסיון האובדני והשלכותיו הקשות". ההורים ידעו על התדרדרותו של בנם בלימודים, ואף היו מודעים ללחצים החברתיים בהם היה נתון, והגם שלא ניתן להבין את הלך מחשבתו של ע’ טרם ביצוע הניסיון האובדני, הרי שניתן להתרשם כי ע’ פירש את מעורבותם של בני המשפחה "כלחץ ופגיעה במעמדו במשפחה". פרופ' קוטלר חולק על דבריו של פרופ' פניג, ככל שהדבר נוגע לביקורתו על תפקוד בית-הספר ומערכת החינוך, ולדבריו, יש לראות את הדברים כחוכמה לאחר מעשה. לגישתו של פרופ' קוטלר, קביעה מעין זו חורגת מתחומי המקצוע הפסיכיאטרי, ומכל מקום, אין מדובר ב"נורת אזהרה" שהייתה צריכה להידלק במערכת החינוך. פרופ' קוטלר הוסיף בחוות-דעתו כי "כפסיכיאטר, אינני יכול כלל לקבל את ה כי רכיבה על אופנוע, ירידה בלימודים וביצוע חקירה במקרה של עבירה פלילית לכאורה הם בגדר 'נורות אזהרה' למעשה אובדני. ניתן להעריך התנהגויות אלו כתוצאה של התחברות וזיקה לחברה שלילית ורעה או מעשה משובה של מתבגר". בהתנהגותו של ע’ לא נמצאו סימני אזהרה, שיש בהם כדי לנבא מעשה התאבדות, כגון "דיכאון וחרדה, דיבורים על נואשות, איומים בהתאבדות, דיבורים על חוסר טעם בחיים וחוסר תקווה, התנהגויות של פרידה, כגון חלוקת מתנות, שינויים חדים במצבי רוח, קשיי שינה, או שינה מרובה, התעסקות כפייתית בנושא המוות, איסוף אמצעים קטלניים וכדומה". כל אלה לא התקיימו במקרה דנן, ואם נדלקו נורות אזהרה בעניין זה, הרי שהן התרחשו בין כתלי ביתו של ע’. פרופ' קוטלר הוסיף בחוות-דעתו, כי יש לראות כגורם פסיכולוגי משמעותי לאובדנות, מצב של חוסר תקווה, שהתגבר עקב החקירה המשטרתית והפך להיות קריטי לאחר שיחת הטלפון ביום שישי, כאשר "שיחת טלפון זו בתוכנה, לא הייתה ידועה לא למשטרה ולא לבית-הספר". במובן זה, ניתן להתייחס למעשה האובדני כ"מוות ללא אזהרה", שכן מדובר, מבחינת המשפחה והמערכות הסובבות, באירוע בלתי צפוי, והמחקרים מורים כי גם כאשר ננקטים אמצעים מניעתיים רבים, כמו למשל בצה"ל, "הניסיון לצפייה של מעשים אובדניים הוא חלקי ומאכזב". לסיכום, ציין פרופ' קוטלר בחוות-דעתו כי "נוכח האקט האימפולסיבי ובהעדר סימנים מתריעים מקדימים, איני רואה כיצד ניתן להטיל את האשמה על בית-הספר והמשטרה, אשר לא יכלו לשער, לצערנו, את גודל הסערה הפנימית בה היה שרוי (ע’ - א.ש.) בשעות שלאחר שיחת הטלפון בערב שבת שקדם לאקט האובדני. עובדה היא שגם הוריו של הנער שהיו עמו ערב המעשה לא צפו את המעשה הטראגי". בחקירתו הנגדית, אישר פרופ' קוטלר כי למערכת החינוך יש יכולת רבה להשפיע על התנהגותו של התלמיד "יש להם תפקיד חשוב בתנאי שיש להם את כל המידע הכוללני, והתפקיד החשוב ביותר הוא של ההורים בבית" (עמ' 110 לפרוטוקול, ש' 10-9). גם אם תפקיד המשפחה הולך ופוחת ככל שהילד מתבגר, הרי ש"בגיל 15 וחצי, שהוא ליבת גיל ההתבגרות, יש לתא המשפחתי תפקיד מכריע" (עמ' 110, ש' 13). על-פי המידע שהיה ברשותו של פרופ' קוטלר, היה ידוע להורים על הידרדרותו של ע’ בלימודים ועל היעדרויותיו, הגם שכאשר מדובר ב-51 שעות היעדרות (ולא 51 ימי היעדרות, כפי שסבר פרופ' פניג בטעות), אין זה "אסון גדול, זה שבוע אחד של מחלה" (עמ' 110 לפרוטוקול, ש' 22). גם אם הייתה לע’ בעיה חברתית מסוימת, אין להקיש מכך על קיומה של הפרעה נפשית. לגישתו של פרופ' קוטלר, כאשר הגיע לידי ההורים המידע בדבר ירידה בלימודים, על קיומן של בעיות חברתיות ועל האירועים הפליליים בהם הסתבך בנם "מה שצריך לעשות זה לפנות לגורם טיפולי ולהתייעץ ולא להגיד שהכל יעבור" (עמ' 111, ש' 14). פרופ' קוטלר הוסיף, כי גם אם יסתבר כי ע’ רכב על אופנוע בחצר בית-הספר, הרי שבגילאים אלה אין מדובר בתופעה חריגה, ולגישתו, התביעה מנסה להיבנות משברי רסיסים של מידע, ו"אם כבר מישהו צריך לאסוף שברי רסיסים זה ההורים בבית, יש להם את כל המידע והם צריכים להחליט מה לעשות איתו" (עמ' 112, ש' 8-7). לדעתו של פרופ' קוטלר, נעשה במקרה זה חיבור מלאכותי בין ההסתבכות עם החוק והירידה בלימודים לבין הניסיון האובדני. לדבריו, "משבר האובדנות זה תוצר של ימים אחרונים לפני האקט, שבהם הוא עומד בלחץ של חרדה, מקבל שיחת טלפון מאיימת שהאבא הקשיב לה, הולך להיות לו עימות עם האחים שלו. הוא קיבל גם סטירת לחי טובה מהאמא וכל זה יוצר את משבר האובדנות" (עמ' 112 לפרוטוקול, ש' 19-16). אשר ללחץ שהופעל על ע’ מצד בני המשפחה, העיד פרופ' קוטלר "האב שומע שמאיימים עליו והוא צריך להתייצב במשטרה ביום ראשון, זה לחץ. מהאם מקבל סטירת לחי. בצהריים ציפתה לו קונפרונטציה עם אחד הבוגרים. אם זה לא לחץ, מה הלחץ?" (עמ' 113, ש' 24-22). לגבי חקירת המשטרה, העיד פרופ' קוטלר כי עד כמה שידוע לו, לא הופעלו על ע’ לחצים מיוחדים, והוא הגיע לתחנת המשטרה ביחד עם אביו לאחר שאיתר את האופנוע הגנוב, ומבחינה זו לא הייתה "חקירה לוחצת או חריגה" (עמ' 113, ש' 29). לגבי מערכת החינוך, הרי שהיא לא הייתה אדישה לירידה בלימודים של ע’, שכן התקיימה פגישה של היועצת עם ההורים, ובודאי שלא ניתן היה לצפות מעשה אובדני, שכן מדובר ברסיסי מידע "שהקשרם לאובדנות הוא כרחוק מזרח ממערב" (עמ' 114, ש' 6). 13. מר שמעון גרינהויז, מנהל בית-הספר התיכון עמל ב', בין השנים 1999-1984, ציין בתצהירו, כי נהג לקיים פגישות עם תלמידי כיתה י', שזו השנה הראשונה ללימודיהם בבית-הספר, ולשוחח עמם על תחושותיהם ועל הקשיים שבהם הם נתקלים. באופן זה, הוא שוחח גם עם ע’, לפני תחילת הלימודים או מיד לאחר שאלה החלו. לא זכור לו כי ע’ העלה אירוע חריג או קושי כלשהו, שעמו עליו להתמודד באותה עת, והשיחה הייתה שגרתית לחלוטין. כמו כן, הוא שוחח עם הוריו של ע’, והם לא העלו כל דבר חריג ולא מסרו מידע מיוחד, בנוגע לע’ או למשפחה. בתקופה שקדמה לניסיון האובדני, פנו אליו יועצת בית-הספר, הגב' סמדר שאור, וכן מחנך כיתתו של ע’, מר אביהו ארבייט, והשניים הביאו לידיעתו כי ע’ קיבל ציון נמוך במבחן הסוציומטרי, וכי הישגיו בלימודים אינם טובים. בעקבות כך, הוא הנחה את היועצת להדק את הקשר עם ע’ ולהעניק לו יחס אישי, על-מנת לרדת לשורש הבעיה החברתית. למיטב ידיעתו, ביקרה היועצת בביתו של ע’ ואף שוחחה עמו במספר הזדמנויות, וכן עירבה את אגף הנוער של העירייה, אשר פעל באמצעות המדור הקהילתי לנוער בפתח-תקווה. הוריו של ע’ לא הגיבו, באופן מיידי ומלא, להתעניינות בית-הספר בע’, ולא מיהרו לשתף פעולה עם בית-הספר. גם לאחר מעצרו של ע’ בעקבות גניבת האופנוע, מסרו הוריו של ע’ מידע חלקי ומועט בנוגע למצבו, והסתפקו באמירה ליועצת, כי ע’ "מסובך עם אופנועים". מר גרינהויז הוסיף, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, רבים מתלמידי בית-הספר הוציאו רישיון נהיגה על אופנועים, ואף נהגו להגיע לבית-הספר כשהם רכובים על אופנועים וקטנועים, ובהתאם לכך אף הוקצה לאותם תלמידים מקום חניה מסודר בתחומי בית-הספר. לגבי ע’, לא זכור לו כי הלה הגיע לבית-הספר עם אופנוע, והוא מעולם לא ראה אותו רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר. הוא עצמו, וכן כל גורם אחר בבית-הספר, לא היו מודעים לפעילותו העבריינית של ע’ ולגניבות האופנועים שביצע, שכן אלה לא התבצעו בשטח בית-הספר או בשעות הפעילות שלו. כמו כן, הוא לא ידע על מעצרו או על חקירתו של ע’ במשטרה, כיוון שההורים לא יידעו את הנהלת בית-הספר על כך. רק לאחר המפגש עם היועצת, אפשר היה לסייע לע’ ולמשפחתו, הן בהגברת הפיקוח עליו והן בהפנייתו למסגרת טיפולית, המדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח-תקווה. מר גרינהויז הוסיף, כי למרות שלע’ היו בעיות בלימודים וגם בעיה חברתית, הוא לא היה חריג בנוף תלמידי י' בבית-הספר, ככל שהדבר נוגע לרמת ציוניו ולכמות החיסורים שלו מספסל הלימודים. לאחר ניסיון ההתאבדות, התקיימו שיחות עם התלמידים, וחבריו לכיתה של ע’ הופתעו מהמעשה, ואף טענו כי לא היו כל סימנים מתריעים או מדאיגים מצד ע’, שהיה בהם כדי לרמז על כך שלע’ מחשבות אובדניות. לאחר האירוע, הוקמה ועדה משותפת של משרד החינוך, עיריית פתח-תקווה ורשת עמל, אשר חקרה את המקרה ואת התנהלות בית-הספר, וזו הגיעה למסקנה כי לא נפל כל פגם בפעילות בית-הספר. מר גרינהויז הוסיף בתצהירו, כי תיקו האישי של ע’ אינו מצוי עוד בחזקת בית-הספר, מאחר שהתיק נשמר עד להגיעו של ע’ לגיל 19, ולאחר מכן הועבר לגריסה. בחקירתו הנגדית, אישר מר גרינהויז כי דבריו, בנוגע לשיחות עם ע’ ועם הוריו, אינם מבוססים על זיכרון פוזיטיבי, אלא על שגרת עבודתו. לדבריו "עם תחילת השנה, בדרך-כלל נפגשתי עם כל תלמיד. אני מסתמך על השגרה, לא יותר מזה" (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 14-13). לשאלה, כיצד הוא מעריך את עבודתו של המחנך, מר אביהו ארבייט, השיב מר גרינהויז, כי האיש "תרם לבית-הספר מעל ומעבר. לגבי כל תלמיד ותלמיד, גם לא זכור לי שהיו מקרים מיוחדים של חוסר טיפול. לא זוכר דבר כזה" (עמ' 75, ש' 17-16). לגבי המבחן הסוציומטרי והתוצאה שהתקבלה בעניינו של ע’, ציין מר גרינהויז "הוא לא היה הכוכב של הכיתה. זה הכל. למבחן כזה אני לא מייחס חשיבות עליונה. בעיניי, כל ילד הוא טוב" (עמ' 76, ש' 6-5). לגבי החיסורים מהשיעורים, כאשר הכוונה בעיקר ל-51 שעות חיסור בסמסטר הראשון, אמר מר גרינהויז כי אין מדובר בדבר חריג "אבל זה בהחלט בעייתי" (עמ' 76, ש' 22). מר גרינהויז הוסיף, כי החיסורים מדליקים נורה אדומה, אך כאשר מדובר ב-51 שעות חיסור בבית-ספר טכנולוגי, שבו לומדים 10 שעות ביום, הרי שאין מדובר בדבר חריג במיוחד. דברים דומים יש לומר לגבי 37 שעות חיסור בסמסטר השני. לדברי גרינהויז, בית-הספר עשה כל שניתן על-מנת לסייע לע’ "היועצת הייתה בביתם, המחנך נפגש עם ההורים, ביום הורים קיבלו את התעודה. אני חושב שבית-הספר עשה את מה שאפשר... לגבי הטרגדיה, ניסיון ההתאבדות, בית-הספר עשה את הכל, לא רק בית-הספר, גם ההורים עשו הכל, ובכל זאת זה קרה" (עמ' 77 לפרוטוקול, ש' 21-18). לגבי ועדת החקירה אשר בדקה את התנהלות בית-הספר, ציין מר גרינהויז כי הוא אינו משמש כמנהל מזה זמן רב, וכיום אין ברשותו העתק מהדו"ח. לדבריו, לא נמצא כל דופי בהתנהלות בית-הספר "הועדה מצאה שבית-הספר נהג נכון, ולא נמצא שום דופי בהתנהגות בית-הספר, לא עבר על שום תקנה" (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 20-19). 14. מר אביהו ארבייט, אשר שימש כמחנך כיתה י/11 בתקופה שבה למד שם ע’, ציין כי מדובר בכיתת אלקטרוניקה, שכללה בעיקר בנים, ומדובר בכיתה תוססת, שהתעוררו בה מידי פעם, בעיות משמעת. אשר לע’, הוא התרשם כי מדובר בתלמיד חלש, שהגיע לבית-הספר באופן סדיר ולא נעדר מהשיעורים באופן בולט. ע’ עצמו, וכן הוריו, לא פנו אליו מעולם בנוגע לבעיות או קשיים שהיו לו, וביום הורים שבו השתתפו הוריו של ע’, הוא עדכן אותם אודות הישגיו הנמוכים של ע’, וגם בהזדמנות זו לא עלתה מצידם כל בעיה בהקשר זה, וההורים לא ניסו להסביר מדוע הישגיו של ע’ נמוכים. בתום הסמסטר הראשון, בתחילת חודש פברואר 1997, היינו כ-4 חודשים לפני ניסיון ההתאבדות, קיבלו תלמידי כיתות י' תעודה שבה פורטו ציוניהם של התלמידים והערכות הסגל לגבי התנהגותם. לאחר חלוקת התעודה, שבה דווח על 51 שעות חיסור, לא נעשתה כל פנייה, אליו או אל גורם אחר מבית-הספר, מצד הוריו של ע’. בשיחותיו עם ההורים, שהתקיימו בנוכחותו של ע’, הבטיח ע’, פעם אחר פעם, כי ינסה להתאמץ ולהשתפר, ולהגיע להישגים טובים יותר. בשלב מסוים, במסגרת פעילות שקיימה יועצת בית-הספר, במטרה לאתר תלמידים "בעייתיים", איתרה היועצת את ע’, כתלמיד בעייתי מבחינה פדגוגית. הוא והיועצת עדכנו בדבר את מנהל בית-הספר, והיועצת קיימה שיחות אישיות עם ע’ ושמרה עמו על קשר הדוק. מפאת צנעת הפרט, לא ידוע לו על תוכן השיחות שהתנהלו בין היועצת לע’ ובין היועצת להוריו. כמו כן, הוא לא ידע דבר על מעורבותו של ע’ בפלילים, וההורים או המשטרה, לא יידעו אותו על כך. הוא עצמו לא ראה את ע’ רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר, והוא לא נתקל בגורמים עבריינים, אשר שידלו, כביכול, את ע’ למעשים פליליים. גם לאחר ניסיון ההתאבדות, ההורים לא שיתפו אותו, או גורמים אחרים בבית-הספר, בפרטים כלשהם, בנוגע לניסיון התאבדותו של ע’. כשביקר את ע’ בבית-החולים, לא העלו בפניו, בני משפחתו של ע’, כל , שעניינה רשלנות או פגם כלשהו שנפל בהתנהלותו של בית-הספר, ולדעתו, בית-הספר לא יכול היה לצפות את האסון או למנוע אותו. בחקירתו הנגדית, סיפר מר ארבייט כי בתקופה הרלוונטית הוא לימד היסטוריה ומחשבים, וכן שימש כמדריך לשל"ח, בנוסף להיותו מחנך הכיתה. לגבי הדברים שמסר בתצהירו, כי מדובר ב"כיתה תוססת", מסר מר ארבייט כי התלמידים היו "יותר פעלתניים, משתוללים, וצריך להקדיש יותר זמן כדי להנהיג נהלי משמעת ולמידה. זו כוונתי" (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 15-14). לדבריו, אין מדובר בעניין חריג. במפגשים שקיים עם ההורים, הוא התרשם כי מדובר במשפחה נורמטיבית אשר התנהגה בנימוס, והם "לא התרעמו או האשימו אותנו בהישגיו הנמוכים של ע’ בלימודים, לא צעקו או הטילו אשמה עלינו..." (עמ' 67, ש' 15-14). לדברי מר ארבייט, יש הבדל בין מחנך כתה בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים, לבין מחנך בתיכון. גם אם הוא כמחנך אמור לעסוק בחינוך, הרי שעיקר תפקידו נוגע לאדמיניסטרציה בבית-הספר, כאשר בעיות אישיות אמורות להיות בטיפולה של היועצת. לגבי שעות החיסור של ע’ בסמסטר הראשון, מסר מר ארבייט "זה הרבה, אבל זה פחות או יותר סטנדרט של חיסורים. נע בין 30 ל-50 שעות" (עמ' 68, ש' 23). לדבריו, כל הנתונים אודות ע’, לרבות הישגיו הירודים בלימודים והחיסורים מהשיעורים, הועברו להורים, כפי שהוא נוהג לעשות בכל מקרה מעין זה. לשאלה, אם לא הבחין בשינוי בתפקודו היומיומי של ע’ בבית-הספר, בעקבות מעצריו ומעורבותו בפלילים, השיב מר ארבייט "איך אני יכול לקבוע? לא נתקלתי באף תלמיד שהיה מעורב בפלילים, שאני יכול לאבחן אצלו התנהגות שונה. לא ראיתי שום דבר חריג בהתנהגות ע’" (עמ' 71, ש' 7-6). לגבי ה, לפיה התלמידים התייחסו אליו כ"מחנך מעופף", השיב מר ארבייט, כי "כל אחד יכול להגיד משהו אחר. אחרים יגידו 'המחנך הזה היה מעולה'. לא היו דברים מעולם" (עמ' 71, ש' 21-20). לשאלת בית-המשפט, בעניין התעודה הסופית של כיתה י', ציין מר ארבייט כי הוחלט שע’ לא יעלה לכיתה י"א בשל הישגיו בלימודים, אך ניתנה לו אפשרות להיבחן בחלק מהמקצועות בקיץ, ובמידה שהיה מצליח בכך, היה עולה לכיתה י"א. 15. הגב' סמדר שאור, אשר שימשה כיועצת חינוכית בתיכון עירוני עמל ב' בתקופה הרלוונטית, ציינה בתצהירה, כי במסגרת עבודתה כיועצת חינוכית היא נפגשה עם תלמידים, מורים, הורים ורשויות הרווחה. עם זאת, לא היה זה מתפקידה לעדכן את הורי התלמידים לגבי הישגיהם בלימודים או לקיים יום הורים, כאשר פעילותה התמקדה בטיפול בתלמידים הסובלים מקשיים כלשהם, בעיקר מקשיים חברתיים. על-מנת לאתר תלמידים הנקלעים לקשיים מעין אלו, היא ערכה שאלונים סוציומטריים בכיתות י', ומדובר בשכבה שבה 11 כיתות. לאחר שע’ קיבל ציון נמוך במבחן הסוציומטרי, היא נפגשה עמו לשיחה אישית, כאשר במסגרתה ע’ בכה וסיפר לה כי הוא נתקל בקשיים רבים ביחסיו עם הוריו, משום שהם נוקשים מאוד כלפיו, והוא נוטה לריב עמם לעיתים תכופות. באותה שיחה, לא עלה כל נושא הנוגע לקשריו של ע’ עם גורמים עבריינים מחוץ לבית-הספר, או בנוגע לאיומים המופנים כלפיו. מאחר שמצבו של ע’ נגע ללבה, היא פנתה מיוזמתה להוריו של ע’, ועוד באותו יום, בסוף חודש מאי 1997, היא ערכה ביקור בית בביתו, ונפגשה עם הוריו. לדבריה, אין זה נכון כי ההורים זימנו אותה לביתם, אלא שהדבר נעשה ביוזמתה. במסגרת ביקור הבית, מסרו לה הוריו של ע’ כי בנם אינו מתקשר עמם, ובמהלך הביקור היא שמעה, לראשונה, מפי ההורים כי ע’ נעצר על-ידי המשטרה בגין גניבת אופנועים, וכי הוא נמצא תחת השגחתה של קצינת מבחן. הם התלוננו על החברה שעמה התרועע ע’ לאחר שעות הלימודים, דבר שלא היה ידוע לאיש מצוות בית-הספר, מאחר שההורים לא דיווחו על כך, טרם הפגישה. בעקבות אותה פגישה, פנתה הגב' שאור מיוזמתה לקצינת הנוער של ע’, וההיא יידעה את ההורים לגבי הבירורים שערכה עם קציני המשטרה, עמם היא עמדה בקשר. כך למשל, כאשר ע’ לא הגיע לבית-הספר, היא נהגה להתקשר אל ההורים ולעדכן אותם בכך. עם זאת, הוסיפה הגב' שאור, כי היעדרויותיו של ע’ מבית-הספר לא היו חריגות לגבי תלמידי כיתה י', והיא עדכנה את ההורים לגבי החיסורים, לאחר שהבינה כי לע’ נפתח תיק במשטרה עקב גניבת אופנוע. אירוע הגניבה השני היה לקראת סוף השנה, כשאז למדה על מעצרו וחקירתו של ע’ באמצעות אביו, אשר התקשר ודיווח לבית-הספר על מעצרו. מיד כשנודע לה על דבר מעצרו של ע’, ביום 04.06.1997, היא פנתה למדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה, המטפל בנוער במצוקה, על-מנת שעובדת סוציאלית תלווה אותו בתהליך. כמו כן, היא עדכנה בכך את הממונה עליה, המפקחת על הייעוץ, ד"ר שושנה הלמן. לדבריה, היא עמדה בקשר רצוף ויומיומי עם אביו של ע’, ושניהם עמדו בקשר עם מפקד תחנת המשטרה. למרבה הצער, וחרף ניסיונות צוות בית-הספר ושל ההורים לסייע לו, ניסה ע’ לשים קץ לחייו ביום שבת, 14.06.1997, בחצר בית ההורים, כאשר בדיעבד נודע לה שהדבר נעשה בעקבות שיחת טלפון מאיימת מצד מי מחבריו, שיחה שלא היה ידוע לה אודותיה דבר, בזמן אמת. לדברי הגב' שאור, היא לא הייתה מודעת לכל בעיה הנוגעת לחדירת גורמים עבריינים לבית-הספר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ולא ידוע לה על גורמים כאלה, אשר השפיעו על ע’. היא עצמה לא הבחינה, מעולם, בגורמים זרים שנכנסו לבית-הספר ולא ראתה את ע’ כשהוא רוכב על אופנוע בחצר בית-הספר. פעילותו העבריינית של ע’ התבצעה הרחק מבית-הספר, בסופי שבוע או בשעות הערב, כאשר בית-הספר איננו פעיל, והיא עצמה לא ידעה על כך, ולא היה ביכולתה למנוע פעילות זו. ככל הידוע לה, זומנו הוריו של ע’ בסיומו של הסמסטר הראשון, לפגישה עם מחנך כיתתו של ע’, וקיבלו דיווח מפורט על הישגיו בלימודים ועל התנהגותו. בתחילת חודש פברואר 1997, קיבלו התלמידים את תעודות מחצית השנה שבה פורטו ציוניהם, הישגיהם והערכות הסגל לגבי התנהגותם. כאמור, רק לאחר שהוריו של ע’ יידעו אותה בדבר הסתבכויותיו עם החוק, ניתן היה לפעול, בשיתוף פעולה עם הנהלת בית-הספר והסגל החינוכי, על-מנת לסייע לע’ ולמשפחתו, הן בהגברת הפיקוח על ע’, הן בהפנייתו למסגרת טיפולית במדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח-תקווה, והן בפעילות בלתי פורמאלית אל מול תחנת משטרת פתח-תקווה, על-מנת לנסות ולמנוע רישום פלילי בתיקו של ע’. גורמי בית-הספר פעלו במסירות, באהבה ובמקצועיות, אך לא ניתן היה, מבחינתם, לצפות את האסון, ובודאי שלא למנוע אותו. בחקירתה הנגדית, ציינה הגב' שאור כי כיום היא משמשת כמורה ומחנכת בתיכון מוסינזון בהוד-השרון, שם היא מלמדת ספרות. לדבריה, היא שימשה כמורה וכמחנכת בבית-ספר עמל ב', טרם שהתמנתה כיועצת, ושנת 1997 הייתה שנתה הראשונה בתפקיד היועצת. היכרותה עם ע’ באה לאחר שהתקבלו תוצאות המבחן הסוציומטרי בחודש אפריל 1997, דבר שהדליק אצלה נורה אדומה. לפני כן, לא נעשתה אליה כל פנייה לגבי ע’, בין מטעם המחנך ובין מטעם הוריו של ע’. לגבי המפגש בבית הוריו של ע’, ציינה הגב' שאור כי בתחילת השיחה נכח ע’, ולאחר מכן ביקשו ההורים כי הוא ייצא מהחדר. העדה עמדה על גרסתה, כי היא זו אשר יזמה את המפגש, והיא לא הוזמנה על-ידי הוריו של ע’, שכן "אין תקדים במערכת החינוך שהורים יזמינו איש חינוך הביתה, עוד לפני שהכירו אותו... הם גם לא ביקשו להיפגש איתי. אני עומדת על כך בתוקף. מעולם לא פנו אלי. היוזמה הייתה שלי. בגלל עודף מוטיבציה ועודף אחריות עשיתי ביקור בית" (עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 23-19). ההורים יידעו אותה לגבי גניבת האופנוע, לאחר שכאמור, ביקשו כי ע’ ייצא מהחדר, ובעקבות כך היא החליטה להפנות את ע’ אל המדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה "שזה באמת הגוף שמסייע לילדים שנמצאים במצוקה" (עמ' 57, ש' 22-21). לדבריה, מדובר בתהליך שלוקח זמן, ובמקרה דנן, מרווח הזמן היה כל-כך מצומצם, שלא היה סיפק בידי המדור הקהילתי ליצור קשר עם ע’. לאחר המפגש בבית ההורים, החל שיתוף פעולה "מושלם ומוחלט ביני לבין ע’ לבין ההורים. האבא היה מתקשר אלי... היה מתקשר אלי יום יום, עקבנו אחרי התפקוד שלו, שהוא מגיע לבית-הספר, אני זוכרת כמו היום, שיום יום הייתי מכניסה את הראש לכיתה, רואה שהוא בכיתה... בא אלי בהפסקה, היינו מדברים, היה שיתוף פעולה מוחלט. ההרגשה הייתה שהילד חוזר למסלול ועולה על דרך המלך" (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 18-13). הגב' שאור אישרה, כי לא נהגה ליידע את מחנך הכיתה לגבי תוכן שיחותיה עם התלמידים, ולכל היותר הייתה מבקשת מהמחנך "לשים עין על הילד". לגבי ה כי ע’ התחבר עם גורמים עבריינים, ציינה הגב' שאור כי אינה יודעת מה הסיבה ומה המסובב "לא ידעתי אם קודם התחבר עם גורמים עבריינים ואז הייתה ירידה בלימודים או להיפך..." (עמ' 62, ש' 10-9). גב' שאור חזרה וציינה, כי מעולם לא הבחינה בע’ כשהוא רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר, למרות שחדר היועצת פונה אל רחבת החצר. העדה , כי כאשר תלמידים מסתבכים בעבירות פליליות, המידע נמסר לגורמי בית-הספר באמצעות ההורים בלבד, שכן "קציני מבחן לא מדווחים לבית-הספר וגם לא המשטרה. אין חובת דיווח של קציני מבחן" (עמ' 63, ש' 14-13). בעקבות המבחן הסוציומטרי, היא לא התרשמה כי ע’ נתון במצוקה או כי קיים חשש למעשה אובדני מצידו. לו הייתה חושדת כי יש לו נטייה אובדנית, הייתה מיידעת את מנהל בית-הספר ומזמנת מיידית את ההורים, ואף דורשת הערכה פסיכיאטרית לגביו. במקרה דנן, לא היה כל רמז כי מדובר בחשש אובדני "ההיפך, הוא שיתף פעולה, הייתה הרגשה שמתחיל אופק חדש" (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 3-2). גם כשנודע לה על הסתבכויותיו הפליליות של ע’ במשטרה, היא לא סברה כי קיים חשש שהוא ינסה לשלוח יד בנפשו. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית עוולת הרשלנות 16. כפי שנקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד ל"ט(1) 113 (להלן: "פס"ד גורדון"): "המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הן שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי 'עובדתי' ו'משפטי' בין ההתרשלות לבין הנזק" (שם, בעמ' 129). היסוד הראשון הינו קיומה של חובת זהירות, המוגדרת בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בזו הלשון: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". חובת הזהירות מתחלקת לשתיים, חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, כאשר: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר צריך היה... לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נכס שניתן לצפותו צריך לצפותו... הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה..." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד ל"ז(1) 113, בעמ' 123) (להלן: "פס"ד ועקנין"). לשאלה, כיצד תיקבע חובת הזהירות המושגית, השיב כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפס"ד גורדון, כי "המחוקק הניח נוסחה כללית, שעניינה מה שאדם סביר צריך לצפות. המחוקק לא קבע כל הנחיה או הדרכה באשר לקביעת צורך זה. בכך הוא אצל לשופט את התפקיד לצקת תוכן לנוסחתו הכללית. תוכן זה נקבע על-פי שיקולים של מדיניות משפטית" (שם, בעמ' 131). מדיניות משפטית "משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צרכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוונטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה... האיזון משתנה בתקופות היסטוריות שונות" (ע"א 207/79 רביב נ' בית יולס בע"מ, פ"ד ל"ז(1) 53, בעמ' 55). בפס"ד ועקנין, התייחס בית-המשפט העליון לאינטרסים המשפיעים על קיומה של חובת הזהירות, בזו הלשון: "בית-המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו... הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית-המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות" (שם, בעמ' 123). אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבוססת על מבחן הציפיות, השאלה היא "אם המערערת צפתה הלכה למעשה - ואם לאו, אם היא יכלה לצפות (כעניין טכני) - כי התרשלותה תגרום נזק למשיב. אכן, ייתכנו מצבים בהם חובת הזהירות המושגית קיימת, כנורמה משפטית ערטילאית, אך חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת" (פס"ד גורדון, בעמ' 138). בפס"ד ועקנין, קבע בית-המשפט העליון, בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, כי: "הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית, השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים), ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיזי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, יתחשב בית-המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה... כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופייה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)" (שם, עמ' 126-125). היסוד הבא, שיש להוכיח בעוולת הרשלנות, הינו קיומה של התרשלות, דבר המוגדר בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. כפי שנקבע בפס"ד ועקנין: "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות 'אינו ערב ערבות מוחלטת לביטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו' (השופט זוסמן בע"א 485/60). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית-המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית-המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (שם, בעמ' 131). היסוד הבא, אותו יש להוכיח, הינו קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותו של המזיק לבין גרימת הנזק, כאשר משמעות הדבר היא "כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק" (פס"ד ועקנין, בעמ' 144, וסעיף 64 לפקודת הנזיקין). דרישת הסיבתיות, כוללת בחובה הן את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי-עובדתי והן את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי-משפטי. מבחניו של הקשר הסיבתי העובדתי לא פורטו בפקודת הנזיקין, אך "מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר, שללא הפרת חובה לא היה הנזק נגרם" (פס"ד ועקנין, בעמ' 144). על התובע להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי על-פי מאזן הסתברויות, כפי שנהוג במשפטים אזרחיים, ואין צורך להוכיח פוזיטיבית כי אלמלא מחדלו של המזיק, היה הנזק נמנע, אלא "האם על-פי חומר הראיות... הוכח כי מחדל (המזיק - א.ש) תרם מהותית לקרות הנזק" (פס"ד ועקנין, עמ' 144). אשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שהשאלה היא, האם אין לראות במעשיו של הניזוק משום גורם המפסיק את הקשר הסיבתי. אין מדובר בקשר סיבתי פילוסופי ה"זוקף את כל החטאים שבעולם לחובתו של האדם הראשון", אלא שמדובר בפעולת מיון של הגורמים "אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות, שכן כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר אירועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות" (פס"ד ועקנין, בעמ' 146). בהתאם לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, יש לבדוק את האפשרות כי אשמו של אדם אחר היווה את הסיבה המכרעת לנזק, תוך שימוש בשלושה מבחנים אפשריים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. חובת זהירות כלפי תלמיד בית-ספר 17. בע"א 2061/90 מ נ' מ"י, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מ"ז(1) 802 (להלן: "פס"ד מ"), דן בית-המשפט העליון באירוע שבו התובעת, תלמידת כיתה ט' באולפנת "צפירה", מוסד תיכוני תורני לבנות, השתתפה בטיול בירושלים, במסגרת הלימודים, ביחד עם בנות כיתתה ומורותיה. התלמידות הוסעו לירושלים בכלי רכב מסוג טיולית, שבו פתח אחורי המורכב מחלק עליון וחלק תחתון, שדרכו הנוסעים יורדים ועולים לרכב. במהלך הנסיעה לירושלים נפתח, מסיבה שאינה ידועה, החלק העליון של הפתח האחורי, והתלמידות לא הצליחו לסוגרו, תוך כדי נסיעה. בהגיע הטיולית לירושלים, החלו הבנות לצאת מהרכב, ומאחר שלא הוצב סולם מן הטיולית אל הקרקע, ניסתה התובעת לצאת את הרכב תוך שהיא אוחזת בדפנות הטיולית, ובשלב זה הסתבכה טבעת שהייתה על אצבעה בזיז שבלט מאותו דופן, ובעת הקפיצה מהטיולית נתלשה האצבע של התובעת, ונעקרה עד לשורש כף היד. הוגשה תביעת נזיקין נגד בעל הטיולית, נגד החברה המבטחת של הטיולית, ונגד מדינת ישראל כאחראית שילוחית לרשלנות המורות. בית-משפט השלום חייב את המדינה בנזיקין, ואילו בערעור לבית-המשפט המחוזי, נקבע כי יש לפטור את המדינה מאחריות כלפי התובעת, ועל-כך הוגש ערעור ברשות לבית-המשפט העליון. מאחר שלא הייתה מחלוקת לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסי מורים ותלמידיהם, השאלה העיקרית אשר נדונה, היא האם חבה המדינה כלפי התובעת חובת זהירות קונקרטית? עם זאת, התייחס בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז), גם לשאלת חובת הזהירות המושגית ביחסי מורים-תלמידים, בקובעו כי: "האמירה, כי במערכת היחסים מורים-תלמידים מתקיימת 'חובת זהירות מושגית', אינה אלא תווית וראש פרק למסכת סבוכה וצפופה של מערכת יחסים ונורמות, וממילא אין בה כדי להתוות את גבולי החובה ואת התנאים הנורמטיביים המוקדמים הנדרשים לקיומה במקרה זה או אחר. כך בחובת זהירות מושגית זו שלפנינו, ובכך בחובות זהירות מושגיות אחרות, כגון חובתו של תופס מקרקעין כלפי העולים על המקרקעין, חובתו של מעביד כלפי עובדו, החובה באשר לנזק כספי הנגרם לזולת, ועוד ועוד... חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית אפוא על חובת הזהירות של אב כלפי בנו... חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו" (שם, בעמ' 811-810). אשר למקור הנזק, ציין בית-המשפט העליון כי: "חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית-הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכתלי בית-הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן. ביציאה אל החצר עשויה לבוא התפרקות, והתלמיד ירוץ, ישחק, יקפוץ... אך מובן הוא שרמת הסיכון גדלה, ויכולת הפיקוח אף היא קשה והולכת. עם צאתם אל מחוץ לחצר בית-הספר, לטיול, למשל חשופים התלמידים אף ביתר שאת. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין כתלי בית-הספר לא יעשה". (שם, בעמ' 812). אשר ליכולתו של המורה למנוע את הנזק, ציין בית-המשפט העליון כי: "חובתו הכללית של מורה כלפי תלמידו כוללת, כעיקרון, חובת משנה לנקוט מבעוד מועד אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה ואחרים היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר חובת המורה לנקוט אותם... לעיתים די יהיה בנוכחותו של המורה במקום בו נצפה הנזק... לעיתים יידרשו אמצעי מניעה אחרים, כגון הצבת שלט, חסימה, אזהרה מילולית וכיוצא באלה - הכל בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין" (שם, בעמ' 814-813). בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, דן בית-המשפט העליון תחילה בשאלה, האם קיימת "צפיות טכנית", היינו האם המורות היו יכולות לצפות את הנזק שנגרם, או שמא מדובר בנזק חריג ביותר שהיה בלתי צפוי. לגישתו של בית-המשפט המחוזי, המורות היו יכולות לצפות כי אחת התלמידות תקפוץ מן הטיולית דרך הפתח האחורי, אך האפשרות לצפות את סוג הנזק ותהליך גרימתו הייתה "כה עמומה וחסרת חדות, עד שאין לומר שנתקיימה כאן דרישת הצפיות הטכנית" (שם, בעמ' 816). בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ניתן היה לצפות שבמהלך קפיצה מגובה שאינו רב, עשויות להיגרם חבלות קלות, אך ההתרחשות בפועל, היינו תפיסת הטבעת שעל אצבעה של התובעת בזיז וקטיעת האצבע במהלך הקפיצה, הייתה כה קיצונית בתוצאותיה וחריגה בדרך התרחשותה, עד כי לא ניתן הדבר לצפייה מהבחינה הטכנית. בית-המשפט העליון דחה את קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי, לעניין הצפיות הטכנית, בציינו כי אפשרויות הפגיעה, כתוצאה מיציאה מפתח טיולית מבלי להיעזר בסולם, הינן רבות ומגוונות, ולפיכך "נסיבות המקרה שלפנינו - היתפסות הטבעת בזיז - אינן כה יוצאות דופן וחריגות במהותן עד כדי מסקנה כי מוצאות הן עצמן אל מחוץ ל'קווים הכלליים' של הצפיות... חבלה קשה - בקפיצה בלתי מבוקרת מן הטיולית - הייתה בגדרי הצפיות הטכנית, ומכאן שמתקיים יסוד זה בתביעת הנערה כלפי המדינה" (שם, בעמ' 818). בהמשך, פנה בית-המשפט העליון לבחון את השאלה, האם קיימת חובת צפיות נורמטיבית, ולעניין זה ציטט בית-המשפט קטעים מפס"ד ועקנין ומפס"ד גורדון: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות בזה, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה" (ציטטה מפס"ד ועקנין). "הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיזי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה" (ציטטה מפס"ד גורדון). באורח קונקרטי, קבע בית-המשפט העליון כי מתקיימת במקרה דנן גם חובת צפיות נורמטיבית, והמורות לא עמדו בנטל "להראות, כי ראוי שהצפיות הנורמטיבית תהיה מצומצמת ומכווצת מהצפיות הטכנית" (שם, בעמ' 819). בית-המשפט הוסיף וקבע, כי: "שיקולי מדיניות כלליים לא זו בלבד שאין בהם כדי להצדיק הסרת אחריות מן המורות, אלא שמחזקים הם קיומה של צפיות נורמטיבית ראויה... אינני חושב שאיסור ירידה מן הפתח האחורי ומניעת הירידה בפועל היה בהם כדי לפגוע בחופש הפעולה אותו יש לטפח בקרב התלמידים. אינני מוצא טעם טוב כלשהו, מדוע ראוי היה לאפשר לתלמידות לקפוץ מבעד לפתח שלא יועד לקפיצה כזו. לא היה אף מחסור במשאבים לצורך מניעת הנזק. די היה בהצבתה של מורה בירכתי הטיולית - או בסמוך לטיולית - והנזק אפשר היה נמנע. אכן, האמצעים שהיה צורך לנקוט אותם למניעת הנזק היו פשוטים, ודומה שעל המקרה כשלנו, ומקרים דומים לו, הסב השופט ויתקון את דבריו כי לעניינה של סכנה אשר ניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, יש לדרוש מאדם כי ינקוט אותם אמצעים" (שם, בעמ' 820). בע"א 7008/09 ג.ע עבד א.ר.מ (לא פורסם, ניתן ביום 07.09.2010) (להלן: "פס"ד ג"), דן בית-המשפט העליון באירוע, שבמהלכו נפגע תלמיד בית-ספר, עת נתלה על שער שהוצב בחצר בית-הספר לצורך משחק קטרגל. לא הייתה מחלוקת כי השער לא היה מעוגן לקרקע, ולכן קרס כאשר התלמיד נתלה והתנדנד עליו. הדבר היה במסגרת שיעור התעמלות של כיתה י"א בתיכון מקיף טייבה, שבמהלכו התנהל משחק קטרגל. במהלך המשחק, ובפרץ של שמחה לאחר שהבקיע שער, נתלה התלמיד על משקוף השער, וכאמור, השער קרס וגרם לפציעתו. בעקבות התאונה, הגישו התלמיד והוריו תביעת נזיקין בעילת רשלנות והפרת חובה חקוקה נגד בית-הספר התיכון בטייבה, מנהל בית-הספר, המורה להתעמלות, משרד החינוך והתרבות ועיריית טייבה. בסיומו של ההליך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, הגיע הנושא לבחינתו של בית-המשפט העליון, לאחר שהוגשו ערעורים מטעם כל הצדדים המעורבים. בית-המשפט העליון קבע בפסק-דינו, כי אין מחלוקת לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית של כל הנתבעים, לרבות העירייה, שהיא המחזיק במקרקעין, בית-הספר ומנהלו, וכן של משרד החינוך, כלפי תלמידי בית-הספר. השאלה שבה התחבט בית-המשפט העליון, היא האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן. לאחר דיון בסוגיה זו, קבע בית-המשפט העליון כי "יש לראות בעירייה כאחראית לנזקיו של המערער עקב רשלנותה בביצוען (או באי ביצוען) של עבודות לעיגונו של השער למרות שהייתה מודעת לקיומו של הליקוי הבטיחותי. יש לראות גם את המנהל והמורה כאחראים לנזקיו של המערער, ואת העירייה כאחראית גם מכוח אחריותה השילוחית למחדליהם של השניים". אשר למשרד החינוך, קבע בית-המשפט כי אין מקום "להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי-הספר בארץ, באשר אין אפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי-הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן". במקרה דנן, נקבע כעובדה כי גורמי משרד החינוך היו מודעים לכך כי שער הקטרגל אינו מעוגן לקרקע, והם אף הנחו את הרשות המקומית לתקן את הליקוי, ולפיכך היה על משרד החינוך לוודא כי התיקון אכן בוצע. די היה, מבחינת משרד החינוך, לבקש מהעירייה דיווח על כי התיקון בוצע, והמשרד לא היה מחויב לחזור ולשלוח נציג מטעמו, על-מנת לבדוק את אמיתות הדיווח או את טיב ביצוע העבודות. אלא שבמקרה זה, העירייה לא התבקשה לדווח למשרד החינוך על ביצוע התיקון, ועל-כן "יש לראות את משרד החינוך כמי שהפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו בכך שלא וידא ולא בירר כי הליקוי הבטיחותי תוקן". חובת הזהירות של משטרת ישראל 18. בע"א 429/82 מ"י נ' תמר סוהן, פ"ד מ"ב(3) 733, מדובר בצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על-ידי בית-הדין הרבני נגד בעל, שהיה בהליכי גירושין עם אשתו. למרות קיומו של הצו, יצא הבעל את הארץ דרך נמל התעופה בן-גוריון, מבלי שעוכב על-ידי משטרת ישראל. בעקבות כך, הגישה האישה תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, ב כי משטרת ישראל התרשלה בכך שלא מנעה מבעלה לצאת את הארץ, ועקב כך נגרמו לה צער ועוגמת נפש, בשל היותה עגונה. בית-משפט השלום דחה את התביעה, לאחר שקבע כי פעילות המשטרה במקרה זה הייתה בגדר פעולה במישור הציבורי והמנהלי, ואין לתובעת עילת תביעה נגד המדינה. הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ושם נקבע בדעת רוב, כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית לתובעת, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם המדינה, לבית-המשפט העליון. וזו השאלה אותה בחן בית-המשפט, "האם שוטר, המופקד על היציאה מחוץ לישראל שבידו צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד פלוני, חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שצפוי כי ייפגע אם צו העיכוב כנגד פלוני לא יבוצע?" (שם, בעמ' 736). בית-המשפט העליון הוסיף, כי: "בחינתה של שאלה זו מחייבת תשובה על שתי שאלות משנה: האחת, האם השוטר יכול היה לצפות (כאפשרות פיזית) וצריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית), כי התרשלות בביצוע צו עיכוב יציאה שיפוטי תגרום נזק למי שעלול להיפגע מכך? אם התשובה על שאלה זו היא לחיוב, קמה ועולה שאלה שנייה, והיא, אם קיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיומה של החובה... התשובה על שתי שאלות אלה נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. והריהי מהווה שני צדדים של אותו מטבע. בקביעתה של מדיניות זו על בית-המשפט להתחשב במכלול האינטרסים והערכים, המתנגשים בהכרעתה של אותה שאלה" (שם, בעמ' 738). בתשובה לשאלה הראשונה, היינו, האם שוטר יכול וצריך לצפות כי אי ביצוע צו שיפוטי בדבר עיכוב יציאה מן הארץ יגרום נזק, השיב בית-המשפט העליון בחיוב, בקובעו כי: "שוטר סביר יכול וצריך לצפות, כי אם ברשלנותו הוא לא יבצע צו עיכוב יציאה מן הארץ, הניתן נגד פלוני, ייגרמו נזקים לאלה אשר ביקשו את הצו וקיבלו אותו. זוהי מסקנה סבירה מעצם מתן הצו השיפוטי, וכל שוטר סביר יכול וצריך להגיע למסקנה זו" (שם, בעמ' 739). אשר לשאלה, האם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המובילים לשלילת קיומה של החובה, השיב בית-המשפט העליון, כי "האיזון הכולל מצביע לכיוון הכרה באותה חובת זהירות". בית-המשפט הוסיף וקבע, כי: "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם, בצורה מיומנת וסבירה, ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה... כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב, כמובן, באמצעים העומדים לרשות המשטרה, בשאר המטלות המוטלות עליה ובנסיבות העניין האחרות" (שם, בעמ' 740). עוד נקבע, כי אין לחשוש ל"הצפה" של תביעות נגד המשטרה, אם תוכר חובתה המושגית לעניין זה, שכן "איננו מטילים עליה חובות, שאינן מוטלות עליה בלאו הכי. איננו סבורים, על-כן, כי יתרחש כל שיבוש בעבודת המשטרה. נהפוך הוא: תקוותנו היא, שלאור החלטתנו יקפידו המוסמכים לכך, כי ההנחיות והכללים יקוימו הלכה למעשה, ובכך ייטב למשטרה עצמה, לפעולתה ולאמון הציבור בה" (שם, בעמ' 740). בית-המשפט העליון הבהיר, כי קביעתו זו נוגעת לשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, ואין כל התייחסות לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, היינו אם השוטר הפר את החובה הקונקרטית המוטלת עליו. כמו כן, אין כל קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם. בע"א 4241/06 יונה לוי נ' מ"י - משטרת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 12.03.2009) (להלן: "פס"ד לוי"), נדון מקרה שבו אדם צעיר, בן 22 שנה (להלן: "המנוח"), שם קץ לחייו, בהיותו במעצר בתחנת המשטרה. הוריו של הצעיר הגישו תביעה נגד משטרת ישראל ונגד שניים מחוקריו של בנם. בית-המשפט המחוזי, שבפניו התבררה התביעה, הגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע שאדם סביר יכול היה לצפות את האפשרות כי המנוח ישלח יד בנפשו. בפני הנתבעים לא היה מידע הנוגע לניסיונות התאבדות או להצהרות אובדניות קודמות של המנוח, וה כי הנתבעים התעללו במנוח, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. ההורים לא השלימו עם דחיית תביעתם והגישו ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט קבע את המובן מאליו, כי במקרה דנן מתקיימת חובת זהירות מושגית, כאשר המחלוקת התמקדה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. כידוע הוא, כי במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להפעיל את מבחן הצפיות, הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי, ולפיכך נבחנה השאלה "האם יכלו המשיבים לצפות כי בעקבות התנהגותם או מחדליהם ייגרם נזק... יכולת הצפייה של גורמי המשטרה כי ייגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר". לעניין זה ציין בית-המשפט העליון, כי: "בפני המשיבים לא היה כל מידע על מצוקה נפשית קיימת או קודמת של איתמר, על איומי התאבדות בעבר או בהווה או על טיפול נפשי שנטל בו חלק. מידע כזה היה עשוי לבסס חובת זהירות המוטלת על המשיבים... בהעדר מידע כזה, יש לחפש במהלך החקירה אינדיקציות שיכלו להצביע על מצוקה נפשית בה שרוי איתמר, מצוקה אשר חייבה פעולה מצד המשיבים, כגון שליחתו של איתמר לבדיקה רפואית, פיקוח מוגבר עליו וכדומה". בית-המשפט בחן את השאלה, האם מצגי שווא שונים שהוצגו בפני המנוח במהלך חקירה היו יכולים או צריכים להוביל למסקנה, כי ייגרם בעטיים נזק כלשהו. לעניין זה נקבע, כי גם אם התחבולות שנקטו החוקרים במהלך חקירה גרמו ללחץ נפשי על המנוח, אין ניתן לקבוע כי לחץ זה, בהעדר מידע או סימן נוסף של מצוקה, יש בו כדי להציב תמרור אזהרה בפני החוקר, בדבר אפשרות התאבדותו של הנחקר. דברים דומים נאמרו גם לגבי אופי המידע שהיה בידי החוקרים, ולעניין התנהגותו של המנוח במהלך חקירותיו, ואשר על-כן המסקנה היא, כי "מבחן הצפיות אינו מתקיים בעניין זה ולא ניתן לקבוע כי המשיבים יכולים היו או צריכים היו לצפות את התאבדותו של איתמר. לפיכך, דין הערעור להידחות". קשר סיבתי וניתוקו 19. בע"א 576/81 ב.נגד ב. פ"ד ל"ח(3) 1, נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, דבר שמוכרע על-פי שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הצפיות: "עניינו ציפייתו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה... מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמטיבי לצפות" (שם, בעמ' 7). מבחן הסיכון "עניינו הסיכון, שנוצר על-ידי מעשהו של המזיק. על-פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של מזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בהתערבותו של גורם זר" (שם, בעמ' 7). מבחן השכל הישר "שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר" (שם, בעמ' 7). באותו מקרה, דובר בכניסה של שני נערים לחדר נשק של הגדנ"ע, שהיה במבנה השייך למועצה המקומית בית-שאן, ובו אוכסנו רובים שהיו נעולים באמצעות מוט. אחד מסורגי החלון של המבנה היה חסר ודרכו נכנסו הנערים לחדר, ונטלו מספר רובים ותחמושת. הנערים השתמשו ברובים לציד חוגלות ולירי סתם, ולאחר זמן הזמינו את התובע למעין "משחק מלחמה", שבמסגרתו הוא הסתתר מאחורי מחסה והם ירו לעברו, ובאופן זה אחד הכדורים פגע בראשו וגרם לפציעתו הקשה. התובע הגיש תביעה נגד מדינת ישראל, המועצה המקומית בית-שאן והגורמים המופקדים על מחסן הנשק. הערכאה הראשונה קבעה, כי הגם שאחראי המחסן התרשל כלפי התובע, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלות זו לבין נזקו של התובע, בשל התנהגותם של הנערים. בית-המשפט העליון ציין, בהקשר זה, כי: "התערבותו של גורם זר במעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק, אין בה, כשלעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, אם התערבות זו צפויה, אם לאו... במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי..." (שם, בעמ' 8). עוד קבע בית-המשפט העליון, כי המזיק אינו נדרש לצפות את כל פרטי ההתערבות הזרה, אלא שעליו לצפות את אפשרות קרות הנזק בקווים כלליים בלבד, היינו "שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי על-פי תכונותיו העיקריות". וכן "המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך היה לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (שם, בעמ' 9). במקרה הקונקרטי, נקבע כי האחראי על חדר הנשק היה צריך לצפות כי התרשלותו בשמירה על הנשק תביא לידי כך שנערים ייטלו את הרובים והכדורים וישחקו בהם, וכי תוך כדי המשחקים עשוי להיפגע אדם. לפיכך, גם אם המשחק הספציפי, אותו שיחקו הנערים, לא היה צפוי, הרי שהצפיות צריכה להתייחס לאופיו הכללי של האירוע, דהיינו משחקי ילדים בכלי נשק. לתוצאה זו ניתן להגיע תוך הפעלת כל המבחנים, היינו מבחן הצפיות, מבחן השכל הישר, ומבחן הסיכון, שכן "הסיכון שהתרחש בפועל הוא סיכון הנובע משימוש ללא היתר בכלי נשק. אין זה מקרה בו נטלו הנערים כלי נשק והשתמשו בו כמקלות הליכה. נמצא, כי השימוש, שנעשה בנשק הלכה למעשה, נופל במסגרת הסיכון, שרשלנותו של ב יצרה, ועל-כן אין בשימוש הספציפי שנעשה בכלי הנשק במשחק מלחמה דווקא, כדי לנתק את הקשר הסיבתי" (שם, בעמ' 10). בע"א 7021/99 עזבון המנוח ש.ו. ז"ל נ' בן ציון סלע, פ"ד נ"ו(1) 822 (להלן: "פס"ד ו"), נדונה השאלה האם הנתבעים, אנשי חינוך, משרד החינוך ועיריית קרית-אתא, אחראים למותו של התלמיד ש.ו. ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר שם קץ לחייו. המדובר באירוע של מעשה קונדס, אשר בוצע על-ידי המנוח ושלושה מחבריו, תלמידי כיתה י' בבית-ספר רוגוזין בקרית-אתא, ימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים. הארבעה נטלו, ללא רשות, רכב שהיה בשימושה של אחת מתלמידות בית-הספר ונהגו בו, כאשר תלמידה שהשתתפה באירוע זה אף נטלה מן הרכב מכשיר רדיו-טייפ, שהיה מותקן בו. הוגשה תלונה במשטרה, ולאחר שהתלמידים הודו במעשיהם בפני מנהל החטיבה העליונה בבית-הספר, בוטלה התלונה. בישיבה השבועית של הנהלת בית-הספר, הוחלט להשעות את התלמידים מלימודיהם, היינו כי לא יוכלו להירשם לשנת הלימודים הבאה, ולהציע לתלמידים להגיש ערעור על העונש, שלאחריו יומר עונש ההשעיה בפעילות התנדבותית במהלך הקיץ. כמו כן, הוחלט ליתן לתלמידים ציון לקוי בהתנהגות, ולשלול מהמנוח את תעודת ההצטיינות החברתית, אותה עמד לקבל. רכזת השכבה נפגשה עם אמו של המנוח, ובפגישה נכח המנוח עצמו, שם נמסרה ההודעה על השעייתו מהלימודים, ועל יתר ההחלטות שהתקבלו, וכמו כן נדרש המנוח לכתוב מכתבי התנצלות. הוצע למנוח לערער על החלטת ההנהלה, מבלי שנאמר לו כי בכוונת בית-הספר לקבל את הערעור, שיוגש על-ידו. לאחר הפגישה, שבו המנוח ואמו לביתם, והמנוח נדרש לכתוב את מכתבי ההתנצלות, ולאחר זאת יצאה האם את הבית. בשובה הביתה היא גילתה, למרבה הצער, כי המנוח שם קץ לחייו. בעקבות האירוע הטראגי, הוגשה על-ידי ההורים ועל-ידי עזבונו של המנוח תביעה נגד גורמים שונים בבית-הספר, נגד אגף החינוך בעיריית קרית-אתא ונגד משרד החינוך. בית-המשפט המחוזי קבע כי ההליכים שננקטו בעניינו של המנוח היו בגדר התרשלות, ואף קיים קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין ההתאבדות. עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין ההתרשלות לבין התוצאה, ולפיכך נדחתה התביעה. בערעור לבית-המשפט העליון, נטען כי היה על המשיבים לצפות את מעשה ההתאבדות, בשל חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהם כמורים, ובשים לב לרגישותו המיוחדת של המנוח, בהיותו מצטיין חברתי. בית-המשפט העליון התייחס לשאלה הנוגעת לקיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע ההתאבדות, בציינו כי: "התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. מדובר בצירוף של גורמים, שהם בדרך-כלל עלומים, ואפילו יש לכאורה גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת בדרך-כלל אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה - שהיא פן אחר של קודמתה - אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו. במבוא לאחד המחקרים נאמר, כי 'נראה שבעיית ההתאבדות אפופה עדיין במסתורין, וככל שאנו מרבים ללמוד אותה מסתבר לנו שאנו יודעים פחות על מהותה'... מחקרים פסיכולוגיים מונים גורמים אפשריים רבים ושונים שיש בהם כדי להניע אנשים לשלוח יד בנפשם... יש, ככל הנראה, גם יסוד מבוסס לדעה כי 'היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית' וכי 'אין לנו אפשרות לנבא התאבדות הלכה למעשה'" (שם, עמ' 829). אשר לקשר הסיבתי-משפטי, הרי שזה מתקיים כל עוד קיים קשר סיבתי-עובדתי, וכשאין שיקולים של מדיניות, השוללים את קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי. בית-המשפט העליון ציין, כי לעיתים קרובות, ובעיקר בעוולת הרשלנות "נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע-הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי" (שם, בעמ' 830). כפי שנקבע בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". משמעות הדבר כי פעולה מכוונת של אדם אחר, שהייתה הסיבה המכרעת לנזק, מנתקת את הקשר הסיבתי, ובלבד שלא ניתן היה לצפות את פעולתו של האדם האחר. ככל שמדובר בפעולה מכוונת שניתן היה לצפותה, הרי שהקשר הסיבתי אינו מתנתק. במקרה שנדון בפסק-דין זה, הוצבה השאלה "האם היה על הנתבע-המזיק לצפות מעשה התאבדות וכן השאלה אם יש לראות במעשה התאבדות סיבה מכרעת לנזק המנתקת את הקשר הסיבתי... ניתן לומר, כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות" (שם, בעמ' 830). בית-המשפט העליון הביא כדוגמא את ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נ"ג(3) 529, שם נדונה שאלת אחריותו של בית-חולים להתאבדותו של חולה, אשר אושפז לאחר ניסיון התאבדות קודם, בציינו כי "בית-החולים ידע על ניסיון התאבדות קודם של החולה ועל נטיותיו האובדניות, ולפיכך היה עליו לצפות את האפשרות שינסה לחזור על הניסיון. מכאן נבעה חובתו של בית-החולים לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הסכנה. לא זאת בלבד, הואיל והיה מדובר בפעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה, אין לראות בפעולה כמנתקת את הקשר הסיבתי" (שם, בעמ' 831). בהתייחסו למקרה הקונקרטי, קבע בית-המשפט העליון כי לא היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו, היינו השעיה מן הלימודים, הורדת הציון בהתנהגות ושלילת תעודת הצטיינות חברתית. לגישתו של בית-המשפט העליון: "למרות חומרתם (של הליכים אלה - א.ש) אין לומר כי היו אלה הליכים משמעתיים קיצוניים או יוצאי דופן. לא היה אפוא על המשיבים - כמו על הורי המנוח - לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות ההליכים ולעמוד על המשמר כמו שהיה בעניין גלעד... יתר על כן, מן הראיות עולה, כי המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דיכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שהיה יכול לרמוז על אפשרות כזו. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפייה והייתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי. די בכך כדי לדחות את הערעור" (שם, בעמ' 833). כב' הנשיא ברק ציין בפסק-דינו, כי בהנחה שקיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וניתן לקבוע כי המשיבים התרשלו, עדיין נשאלת השאלה אם הנזק היה צפוי, ולאו דווקא על-פי המבחנים של "גורם זר מתערב". לפיכך, אין צורך להכריע בשאלה אם מעשה ההתאבדות מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-מזיק ובין הנזק, אלא שהשאלה העיקרית היא שאלת צפיותו של הנזק, כאשר המסקנה הינה כי "נסיבות העניין הכוללות לא ביססו צפיות (פיזית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח", ולפיכך יש לדחות את הערעור. לא למותר הוא להביא, בהקשר זה, דברים אשר נכתבו בנייר עמדה של האיגוד הפסיכיאטרי, בנוגע להתאבדויות והתנהגויות אובדניות, שהופץ לאחרונה. תחת הכותרת של "הערכת הסיכון, ניבוי ומניעת אובדנות", נאמר: "הפרקטיקה והמחקר מלמדים על הקושי בניבוי הסיכון האובדני ובמניעה של התאבדות. ראוי לזכור שהערכת הסיכון בכל הקשור לניבוי התאבדות מתייחסת להווה בלבד ולא לעתיד. גם כך, יכולת הניבוי במקרה הבודד אינה גבוהה כלל ועיקר ובמקרים רבים לא ניתן למנוע את ההתאבדות". אימתי יופעל הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו", בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין? 20. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר היא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". כפי שנקבע בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נ"ו(1) 539 (להלן: "פס"ד שטרנברג"): "שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות" (שם, בעמ' 554). עוד נקבע, כי כאשר יש תחולה לכלל, לפיו "הדבר מדבר בעדו", מתמלאת גם הדרישה בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב. היינו, כי החזקה שעל התובע לסתור "נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק" (שם, בעמ' 556). בהתייחס לתנאי הראשון, היינו העדר ידיעתו של התובע לגבי הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק, קבע בית-המשפט העליון, כי: "המועד המתאים לבחינת קיומו של התנאי הראשון הוא דווקא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו. אם 'נמשכת' אי הידיעה ממועד התרחשות מעשה הנזיקין ועד למועד זה, יבקש התובע להסתייע בכלל הראיות הקבוע בהוראת סעיף 41 לפקודה. ההנחה היא גם שבעת הוכחת התביעה היה לנתבע יתרון על פני התובע ביכולת לדעת ולהוכיח את נסיבות המקרה" (שם, בעמ' 558). אשר לתנאי השני, לפיו הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה בו, נקבע בע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מ"ט(1) 45, כי: "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת התובע ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו - על-פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק" (שם, בעמ' 80). המדובר באמת מידה גמישה אשר יושמה בשורה של פסקי-דין לעניין השליטה בנכס, אך גם לגבי הגדרתו של הנכס, כאשר נקבע כי "מתקני בית-החולים, החפצים והשטחים שבתוכו, החל בכפפות הידיים של האחיות וכלה בכלי האוכל ומתקני הסניטציה, היו בשליטת בית-החולים" (ע"א 206/89 רז נ' בית-חולים אלישע, פ"ד מ"ז(3) 805). בהתייחס לתנאי השלישי, שלפיו אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר המסקנה כי הוא נקט בזהירות סבירה, נאמר בפס"ד שטרנברג, כי יישומו של תנאי זה מעורר קושי במקרים רבים, ככל שהדבר נוגע להצבת גבולותיו של התנאי. לעניין זה ציין בית-המשפט העליון בפס"ד שטרנברג, כי: "גבולותיו של התנאי השלישי נמתחים בין הסיטואציה הראייתית שבה מצויות ראיות שדי בהן כדי להטיל על הנתבע את הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות באותו מקרה, אף ללא הסתייעות בכלל בדבר 'הדבר מדבר בעדו', לבין המקרה שבו אין די ראיות אף כדי להוכיח כי אירוע הנזק מתיישב עם התרשלות יותר מאשר עם נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בין זו לבין זה מצוי מרחב המחיה, המטושטש משהו של התנאי השלישי לכלל בדבר 'הדבר מדבר בעדו'" (שם, בעמ' 560). אשר לשאלה באיזה שלב ייבחן קיומו של התנאי השלישי, הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות, האם בסיום פרשת התביעה או בתום שלב הראיות, נקבע על-ידי רוב השופטים בע"א 1146/99 קופת-חולים כללית נ' סולן, פ"ד נ"ה(4) 898, כי הבחינה תיעשה בסיום פרשת העדויות שהוצגו על-ידי הנתבע, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה מקדמת דנא. בית-המשפט העליון, מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, אשר הציגה את עמדת הרוב, קבע כי: "על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין, ורשלנות רפואית בכלל זה, מוטל להוכיח חמישה רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שנגרם לו נזק עקב הפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; וחמישית, מהו היקף הנזק... בבוא בית-המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול את עצמו מצויה במישור העובדתי, והיא - אם כל העובדות שגרמו לתאונה במקרה הקונקרטי ידועות הן. לאמור, האם ידועה שרשרת העובדות שגרמה לנזקו של התובע, האם ידועה זהותו של המזיק, האם ידוע האופן שבו התרחש הנזק והאם קיים קשר סיבתי עובדתי בין אותה שרשרת עובדות לבין הנזק. משניתנה תשובה חיובית על כל אלה, נותרת לבחינה השאלה המשפטית, והיא - אם השכיל התובע להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט אזרחי, כי מעובדות אלה עולה שהמזיק חב כלפיו חובה וכי הפר את חובתו ובשל כך נגרם לו הנזק. אם עמד התובע בנטל זה, יזכה בתביעתו, ואם לאו, תידחה התביעה. כל זאת בעולם שבו שרשרת ההתרחשויות שגרמה לתאונה ידועה היא. לעומת זאת, בעולם שבו העובדות שגרמו לתאונה אינן ידועות ואין בידי התובע יכולת להוכיח את התשתית העובדתית שממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי העילה, נשללת היכולת להוכיח כי הופרה חובתו של המזיק וכי בשלח הפרה זו נגרם לו הנזק. במצב דברים זה, בהעדר הכלל, הייתה תביעת התובעת נמחקת. שונה המצב לאור קיומו של הכלל... במסגרתו של הכלל יש לבחון אם התובע לא ידע ולא היה יכול לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; אם הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו, ואם אירוע התאונה מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שוא נקט זהירות כזו.משמעותו של תנאי אחרון זה היא ברורה. בהינתן תוצאה של היגרמות נזק מנכס המצוי בשליטת הנתבע, והתובע-הניזוק אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהסב את הנזק, אזי כאשר מניסיון החיים מסתבר קיומה של רשלנות מצד הנתבע יותר אשר העדרה, נוצרת הנחה שהנתבעת התרשל. בכך עדיין לא הוכחה התביעה, אלא שבמצב דברים זה עובר הנטל לשכנוע אל כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל" (שם, בעמ' 910). בית-המשפט הוסיף וקבע, כי "משהועבר הנטל אל כתפי הנתבע, יוכל הוא להרים נטל זה באחד משני אופנים: האחד, על-ידי שיוכיח את התרחיש שגרם לנזק שאיננו תרחיש עוולתי, לאמור איננו פרי רשלנות מצידו. השני, כי אף שאיננו יודע את הסיבה שהגיע לנזק, יוכיח שפעל בסבירות הראויה ומעשיו אינם נגועים ברשלנות" (שם, בעמ' 912-911, וראו גם ע"א 6948/02 עדנאן נ' מ"י, משרד הבריאות [לא פורסם, ניתן ביום 12.01.2007]). הנושאים שבהם יש להכריע בתובענה זו 21. במסגרת תובענה זו יש להכריע בשאלות הבאות, ככל שהדבר נוגע לעוולת הרשלנות: א. האם קיימת חובת זהירות מושגית מצידם של הנתבעים כלפי התובעים? ב. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית מצידם של הנתבעים כלפי התובעים? ג. במידה שהתשובה חיובית לשתי השאלות הקודמות, האם הפרו התובעים את חובת הזהירות, היינו התרשלו בהתנהגותם? ד. האם נגרמה התוצאה המזיקה כתוצאה מהתרשלותם של הנתבעים, היינו האם קיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין קרות הנזק? ה. האם קיים גורם אשר הביא לניתוקו של הקשר הסיבתי, בין מעשיהם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק? כמו כן, יש להכריע בשאלה אם הוכחה הפרת חובה חקוקה מצידם של הנתבעים. האם מתקיימת חובת זהירות מושגית 22. דומה, כי אין כל קושי להשיב בחיוב לשאלה זו לגבי הנתבעים כולם, בין אם מדובר במשטרת ישראל ובין אם מדובר במוסד החינוכי עצמו או במשרד החינוך. ככל שמדובר במשטרת ישראל, כבר נקבע בפס"ד לוי כי: "המשטרה, בהפעילה סמכויות חקירה על נחקרים, פועלת במסגרת סמכותה השלטונית. היא מבצעת פונקציה שלטונית-סטטוטורית אשר נועדה לאכוף על הציבור את נורמות ההתנהגות הראויות המוגדרות בדין הפלילי. היא מבצעת תפקיד שנועד להגן על שלום הציבור ובטחונו, ובמסגרת זו עליה לאסוף ראיות בעניינו של אדם הנחשד במעורבות בעבירה פלילית. הפעלת סמכות החקירה הפלילית בידי המשטרה כרוכה בהטלת מרות שלטונית על הגורם הנחקר... ניהול חקירה פלילית, תוך החזקת הנחקר במשמורת, מצמיחה חובה מושגית-עקרונית על המדינה לדאוג לשלומם של נחקרים, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי. הפעלת מרות המשטרה על נחקרים מצמיחה חובה לדאוג לבריאותם ולצרכיהם הבסיסיים כבני-אדם". אין צריך לומר, כי חובת הזהירות המושגית של המשטרה כלפי נחקרים, מתקיימת גם כאשר מדובר בחקירה שבמסגרתה אין הנחקר מצוי במשמורת, ובעיקר כאשר מדובר בחקירה של קטינים. אשר למערכת החינוך, נקבע בפס"ד מ, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה כלפי תלמידו, המבוססת על חובת הזהירות של אב כלפי בנו, שכן "חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו" (שם, בעמ' 811). וכך גם נקבע בפס"ד ג לגבי בית-ספר ומנהלו, ואשר למשרד החינוך נאמר כי "אין חולק על חובת הזהירות המושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר". לאור האמור, יש להשיב בחיוב לשאלה הראשונה, שעניינה קיומה של חובת זהירות מושגית. האם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית? 23. זוהי השאלה העיקרית, שאליה יש להידרש במסגרת תובענה זו, שאם תינתן לה תשובה שלילית, יש בכך כדי לחרוץ את גורלה של התובענה. נפתח בדיון בשאלה זו, ככל שהדבר נוגע לנתבעת 3, היא משטרת ישראל. במישור העובדתי עולה כי משטרת ישראל טיפלה בהסתבכויותיו הפליליות של ע’ בשתי הזדמנויות שונות. ביום 10.05.1997, בשעות הלילה המאוחרות, נצפה ע’ על-ידי ניידת סיור, כשהוא נוהג באופנוע על מדרכה בעיר בני-ברק, בניגוד לחוקי התנועה. ע’ הסיע קטין נוסף מאחוריו, וכאשר שוטרי סיור עצרו את ע’, נאמר להם על-ידו "זה לא שלי, זה גנוב מצאתי אותו בפתח-תקווה". ע’ נחקר בסמוך לשעה 03:30 במשטרת רמת-גן על-ידי החוקר התורן שלומי חזון, והודה בחקירתו כי גנב את האופנוע. לעניין זה, אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את עדותו של חזון, לפיה ע’ לא הפגין כל סימני מצוקה או לחץ, כאשר הודעתו נמסרה מרצונו הטוב והחופשי. למעשה, גם לא נטען אחרת על-ידי התובעים, ואין חולק כי המשך הטיפול באירוע הועבר למשטרת פתח-תקווה, מאחר שהקטנוע הגנוב שייך לתושבת עיר זו. בשעה 05:46 חתם מר י’ ס’, אביו של ע’, על ערבות צד ג' בפני חוקר במשטרת פתח-תקווה, וע’ שוחרר לביתו. כעולה מחומר הראיות, נשלח ביום 13.05.1997 טופס הפניית קטין לשירות המבחן בנוגע לע’, והוחלט להמתין להמלצתו של קצין המבחן, טרם שייפתח תיק פלילי. באותו שלב, נפתח תיק מסוג אי תביעת קטין (את"ק), ואין חולק כי המטרה הייתה למנוע פגיעה אפשרית בעתידו של ע’, מבלי שיופיע לגביו כל רישום פלילי. אין כל מחלוקת כי לאחר אירוע זה לא דיווחו הוריו של ע’ לגורמים כלשהם בבית-הספר על הסתבכותו של ע’ בגניבת האופנוע, בשל רצונם שלא לערב גורמים אלה, על-מנת למנוע פגיעה בע’. אין גם מחלוקת כי גורמי החקירה, וההורים עצמם, לא חשו כי ע’ נתון במצוקה או במשבר נפשי, ובודאי שלא צפו או יכלו לצפות אפשרות של מעשה אובדני. האירוע השני התרחש ביום 04.06.1997, עת התקבלה תלונה במשטרת פתח-תקווה אודות גניבת אופנוע מסוג סוזוקי, כאשר המתלונן הביע את חשדו כי האופנוע הגנוב מוחזק בידי ע’. לאור מידע זה, התקיימה תצפית על ביתו של ע’, ולאחר שהוא הגיע לבית ביחד עם אביו, בסמוך לשעה 20:15, ניגש פקחן הנוער, ניר קפלינסקי, אל הבית וביקש מע’ להתלוות אליו לתחנת המשטרה. בהגיעם לתחנת המשטרה, שוחח אביו של ע’ עם בנו בארבע עיניים, ולאחר אותה שיחה הודה ע’ כי גנב את האופנוע והסכים להתלוות אל השוטרים, על-מנת להצביע על מקום הימצאו. ואכן, האופנוע הגנוב נמצא כשהוא מוסתר בסמוך לבית העלמין של סביון. האופנוע הועמס על רכב משטרתי והובא אל תחנת המשטרה, ובסמוך לשעה 00:35 נגבתה מע’ עדות על-ידי החוקר התורן, שלומי לדר. אשר לטענת התובעים, כי עדות זו נגבתה שלא בנוכחותו של האב, למרות בקשתו להצטרף לחקירה, הנני מעדיף את דבריו של שלומי לדר, שלהם יש ביטוי בטופס ההודעה עצמו, כי האב נכח בכל שלבי החקירה, והוא אף חתם על טופס ההודעה לאישור נוכחותו. לא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו אלה של רס"ל לדר, ומן הראוי לציין, כי לא ניתן על-ידי האב כל הסבר לפשר חתימתו על טופס ההודעה, שם צוין מפורשות כי הוא "נכח בזמן החקירה". החקירה נמשכה כ-20 דקות, ואין כל אינדיקציה לכך כי הופעלו על ע’ לחצים כלשהם או כי ניכר עליו כי הוא נתון במצוקה כלשהי. לא מצאתי כל ראיה ל, לפיה נדרש ע’ להסגיר את חבריו, ובאופן זה היה נתון בין הפטיש לסדן. ככל שהוזכרו שמות במהלך אותה חקירה, נראה כי הדבר נעשה מיוזמתו של ע’, ואינני סבור כי מדובר בהפעלת לחץ בלתי הוגן או בלתי סביר על ע’. יצוין, כי גם לגרסתו של האב, ע’ לא טען אחרת בדרכם לביתם, לאחר שע’ שוחרר על-ידי האב בערבות. אשר ל, כי על-פי נהלי המשטרה היה צריך לגבות את הודעתו של ע’ באמצעות חוקר או עובד נוער, הנני מקבל את עדותם של אנשי המשטרה, לפיה באותם מקרים, בהם התעורר הצורך לנהל חקירה בשעות הלילה, אין כל מניעה כי הדבר ייעשה על-ידי חוקר תורן, גם אם אין מדובר בחוקר נוער. כפי שעולה מסעיף 3.ג(5) להנחיה המשטרתית 14.01.05, שעניינה "עבודת המשטרה עם קטינים", הרי שניתן לבצע חקירה של קטין שלא על-ידי עובד נוער, כאשר מדובר במקרים דחופים או שיש חשש לשיבוש הליכי החקירה, כך שאין מדובר, בענייננו, בהפרה של נהלי המשטרה. כפי שעולה מעדויות אנשי המשטרה, לא הייתה כל סיבה לחשוב כי ע’ נתון במצוקה כלשהי בעקבות החקירה, הגם שמדובר באירוע שני, וניתן לקבוע כעובדה, כי ע’ לא הפגין סימני מצוקה או לחץ, ומעולם לא הודיע להוריו או לגורמי המשטרה, על כוונה לפגוע בעצמו. אין ספק בעיניי, כי לו היו אנשי המשטרה מתרשמים כי ע’ נתון בלחץ נפשי או במצוקה כלשהי, אשר עלולה להובילו לביצוע מעשים נואשים, כי אז היו מפנים אותו לגורמי בריאות הנפש, לשם אבחון או טיפול. לסיכום, ועל-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, ככל שהדבר נוגע לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שגורמי המשטרה השונים אשר טיפלו בעניינו של ע’, לא צפו ולא יכולים היו לצפות, כי החקירה תוביל לניסיון ההתאבדות של ע’, כעשרה ימים מאוחר יותר. לעניין זה ראוי להביא מדברי כב' השופטת פרוקצ'יה בפס"ד לוי, כי: "ככל ששיטות החקירה נוקשות יותר, וככל שהאמצעים הנמדדים על-ידי הרשות פוגעניים יותר, כך החשש לפגיעה נפשית בנחקר גובר, וכך החובה החלה על המשטרה להיות ערה לנורות האזהרה המאותתות מצוקה מיוחדת, הולכת ומתרחבת... ככל שאמצעי החקירה חריפים וקשים יותר, כך הולכת וגוברת עמם הערנות הנדרשת למצבם של הנחקרים, ועמה הצורך להבטיח כי שלומם הגופני והנפשי לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה הסבירה והמידתיות הראויה בנסיבות המיוחדות בהם מדובר". ועוד נאמר על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי "השאלה המכרעת לצורך עוולת הרשלנות היא האם נדלקו אותות מצוקה בנחקר אשר צריכים היו בנסיבות העניין להביא את הרשות החוקרת להתייחס לצרכיו, ולהושיט לו עזרה טיפולית מבעוד מועד". בפס"ד לוי נקבע, כי אותות האזהרה לא דלקו ולא נתגלו סימנים אשר חייבו התייחסות מיוחדת מצידה של הרשות החוקרת, וכך גם בענייננו, בדרך של קל וחומר. אין ספק בעיניי, כי במסגרת החקירה לא דלקו נורות אזהרה ולא הייתה כל סיבה למי מבין החוקרים, לחשוש כי ע’ נתון במתח קיצוני או בלחץ נפשי ברמה כזו, המחייבים נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, על-ידי איש חקירה סביר. מן הראוי לחזור ולהזכיר, כי גם הוריו של ע’ לא גילו אצל בנם סימני מצוקה מיוחדים, ובודאי שלא צפו כל אפשרות כי מספר ימים לאחר מכן הוא ינסה לשלוח יד בנפשו. לפיכך, ניתן לקבוע כי התובעים לא הוכיחו את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, ככל שהדבר נוגע לנתבעת 3. זאת, משום שאין מתקיימת הצפיות הטכנית במובן של היכולת לצפות את התרחשות הנזק, ובהעדר יכולת צפייה טכנית, אין מתקיימת גם חובת הצפיות הנורמטיבית. לפיכך, יש לדחות את התביעה בעניינה של הנתבעת 3. 24. שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית לגבי הנתבעת 1, משרד החינוך, ולגבי הנתבעת 2, רשת עמל, תיבחן במאוחד, מאחר שמדובר בסוגיה דומה. לעניין זה, ראוי כי ננחה עצמנו על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, ובעיקר אמורים הדברים לגבי פס"ד מ. השיקולים, אותם יש לבחון בבואנו לקבוע אם מתקיימת חובת זהירות כלפי תלמיד, מבוססים על הדמיון הקיים בין חובתו של מורה לבין חובתו של הורה להשגיח על הקטין, הן מפני פגיעה על-ידי גורם חיצוני, הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. זאת, מתוך נקודת מוצא, לפיה הקטין לא פיתח עדיין מנגנוני הגנה ומנגנוני שיקול דעת שהבגיר מחזיק בהם, ובאופן זה הוא מצוי במצב פגיע יותר. לעניין זה, יש לתת את הדעת גם לגילו של התלמיד, וככל שמדובר במי שגילו קטן יותר, הרי שהוא "חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיזית, וכך גם מנגנוני ההגנה והבקרה בשלים פחות", ואילו לגבי ילדים בגירים יותר, אפשר שנדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר "שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים יותר". כמו כן, יש לעמוד על מאפיינים נוספים של התלמידים, כגון אם מדובר בילדים קשי חינוך או בעלי נטייה לאלימות, וכן יש לתת את הדעת על מצבו הפיזי של התלמיד. נתון נוסף שראוי להתייחס אליו נוגע למקור הנזק, כאשר חובת הזהירות אינה זהה בהיקפה שעה שהתלמידים נמצאים בכיתה, בחצר בית-הספר, או ביציאה לטיול מטעם בית-הספר. חובת הזהירות תגבר ככל שמדובר בנקיטת אמצעים, קלה ופשוטה, על-מנת למנוע נזק אפשרי, ושיקול נוסף נוגע לשאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב ככל האפשר, מבלי להטיל עליו הגבלות בלתי ראויות. טרם שנבחן את העובדות הנוגעות לענייננו, מן הראוי לחזור ולהזכיר כי כאשר מדובר בחובת הזהירות הקונקרטית, השאלה הנשאלת היא "האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הצפייה נבחרת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי לצורך הטלת אחריות בגין נזק שנגרם בעטיו" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בפס"ד לוי). אין חולק כי ע’ ביצע את הניסיון האובדני בשנה הראשונה ללימודיו בבית-הספר עמל בפתח-תקווה, בהיותו תלמיד כיתה י'. במהלך השנה, נרשמו לחובתו של ע’ היעדרויות מספסל הלימודים, 51 שעות בסמסטר הראשון, ו-37 שעות לימוד בסמסטר השני. יצוין לעניין זה, כי אין כל בסיס ל, לפיה מדובר בימי לימוד ולא בשעות לימוד, וניסיונם של התובעים לטעון במסגרת הסיכומים כי מדובר בימים ולא בשעות, לא יצלח לאור הראיות שהוצגו במהלך המשפט, ובעיקר אמורים הדברים לגבי התעודה לשנת הלימודים 1997, תשנ"ז (ת/2). כזכור, הייתה נקודת המוצא של פרופ' פניג, הפסיכיאטר המומחה מטעם התביעה, כי מדובר בימי חיסורים ולא בשעות, דבר המשליך על תקפותה של חוות-הדעת כולה. הגם שאין להקל ראש במספר השעות בהן נעדר ע’ מספסל הלימודים, ניתן להתרשם כי אין מדובר בנושא חריג, בעיקר בשנת המעבר מחטיבת הביניים אל בית-הספר התיכוני, ומכל מקום חלה ירידה של 14 שעות בהיקף שעות ההיעדרות, בין הסמסטר הראשון לסמסטר השני. נושא נוסף שעליו נסמכים התובעים, על-מנת לבסס את טענתם כי מדובר בנורת אזהרה, נוגע להידרדרות בלימודים, ובעיקר כאשר נערכת השוואה בין הישגיו של ע’ בחטיבת הביניים, לבין ההישגים המשתקפים מהתעודה (ת/2). אכן, ניתן לזהות ירידה בהישגיו של ע’, אך ניתן לייחס זאת למעבר מחטיבת הביניים לבית-ספר תיכון, שהוא מסגרת תובענית וקשה יותר, ובעיקר אמורים הדברים לגבי השנה הראשונה, שהיא מטבע הדברים שנת הסתגלות. בכך לא היה כדי להדליק נורה אדומה או אותות אזהרה באשר למצבו הנפשי של ע’ והיותו נתון במצוקה קשה, ואף הוריו של ע’ לא התרשמו כי זה אכן מצב הדברים, לאחר שקיבלו דיווח מלא על הישגיו המקצועיים של בנם, לאחר הסמסטר הראשון ולאחר הסמסטר השני. במהלך חודש אפריל 1997, נערך על-ידי היועצת הפדגוגית מבחן סוציומטרי לכלל תלמידי השכבה, דבר אשר הצביע על קושי בהשתלבותו החברתית של ע’. אף כאן אין מדובר בנושא חריג במיוחד, ואינני סבור כי יש בנתון זה, גם בהצטרפותו ליתר הנתונים, כדי לחייב נקיטת אמצעי פיקוח מיוחדים או כדי להדליק נורות אזהרה, בקרב הגורמים השונים בבית-הספר. עם זאת, אין מחלוקת כי בעקבות תוצאות המבחן הסוציומטרי זומן ע’ לשיחה עם היועצת, והוא דיווח לה על יחסיו הבעייתיים עם הוריו. בהמשך, התקיימה פגישה בין היועצת לבין ההורים בבית המשפחה, כאשר בחלקה נכח גם ע’. אשר למחלוקת מי היה הגורם אשר יזם את הפגישה, הנני מקבל ללא היסוס את דבריה של היועצת, הגב' שאור, שהיא אשר יזמה את ביקור הבית בביתו של ע’, וכי אין זה ממנהגה להיענות להזמנות של הורים לבקר בביתם. אין בידי לקבל את גרסתם של ההורים, כי הם אשר יזמו את המפגש עם היועצת, וכאמור, לעניין זה אני מעדיף את דברי היועצת על-פני גרסת ההורים. דומה, כי היוזמה אותה נקטה היועצת במקרה דנן, יש בה משום מענה נאות לתוצאות המבחן הסוציומטרי, ובמפגש זה הביאה היועצת לידיעת ההורים את כלל הנתונים, ואף הפנתה את ע’ אל המדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה, לצורך המשך הטיפול. היועצת אף עדכנה את מנהל בית-הספר ואת הממונה עליה בנושא, ומבחינה זו היא יצאה ידי חובתה, ואין לומר כי לא הייתה יכולה או צריכה לצפות כל התפתחות חריגה בעניינו של ע’. בנקודת זמן זו, גם הוריו של ע’ לא העריכו כי בנם נמצא במצוקה נפשית קשה, דבר אשר עשוי להביאו לנקיטת צעדים קיצוניים. יצוין, כי רק בשלב זה עדכנו ההורים את היועצת בנושא הסתבכויותיו הפליליות של ע’, ואין צריך לומר כי טרם מועד זה, לא נמסר על כך כל דיווח למנהל בית-הספר או לגורמים אחרים במוסד החינוכי. אחת הטענות העיקריות שבפי ההורים, נוגעת לכך כי ע’ נסע באופנוע כבד בשטח בית-הספר, וכי הוא התחבר לגורמים עבריינים מחוץ לבית הספר, אשר שידלו אותו לבצע עבירות פליליות, והפעילו עליו לחצים קשים. ייאמר מיד, כי לא הוצגו ראיות קבילות המלמדות על נסיעתו של ע’ באופנוע בחצר בית-הספר, וכל שהוצג בפני בית-המשפט אינו יותר מאשר עדויות שמיעה, שאין להן כל ערך ראייתי. אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי נתקלו בסירוב מצד חבריו של ע’ למסור עדות בבית-המשפט לעניין זה, שכן ניתן היה לכפות את התייצבותם של העדים למתן עדות, לו היה בדבריהם כדי לבסס את טענות התובעים. יתרה מזו, גם לו הוכח כי ע’ נהג לרכב על אופנוע בחצר בית-הספר, מבלי שהיה בידו רישיון נהיגה, תוך שימוש באופנוע ללא רשות בעליו, אין כל ראיה כי מי מבין אנשי צוות בית-הספר הבחין בתופעה זו, ולא נקט בכל פעולה מתחייבת, לרבות הגברת הפיקוח על התנהלותו של ע’. עוד ראוי להפנות לעדויות, המלמדות כי נסיעה של תלמידי תיכון בקטנוע או באופנוע אינה בגדר דבר חריג, ובלבד שמדובר במי שהם בעליו של כלי הרכב ומחזיקים ברישיון נהיגה מתאים. לא הוצגה גם כל ראיה לגבי זהותם ואופיים של חבריו של ע’, ולא ברור אם הוא נגרר אחריהם, או שמא פעל בצוותא חדא עמם, מבלי שהם כפו עליו את הדברים. מעדותם של ההורים, עולה כי ע’ התעניין באופנועים, ואף החזיק ברשותו קסדה לאופנוע, והדבר לא הדליק כל נורת אזהרה בליבם, גם לאחר שהוא הסתבך בשתי הזדמנויות בגניבת אופנוע ובנהיגה בו ללא רישיון נהיגה וללא רשות הבעלים. ניתן היה לצפות, כי ההורים יפנו לברר את פשר התופעה באמצעות גורמי מקצוע, בין אם מדובר בגורמים משפטיים, או בגורמים העוסקים בבריאות הנפש, לו סברו, באמת ובתמים, כי בנם נתון בסכנה מוחשית. מן הראוי להזכיר בהקשר זה, כי ההורים לא טרחו לעדכן כל גורם שהוא בבית-הספר בנושא הסתבכויותיו הפליליות של בנם, והדבר נודע לראשונה בעת ביקורה של היועצת בביתם בסוף חודש מאי 1997, וזאת לגבי האירוע הראשון בלבד. יצוין, כי גם בעקבות השיחה המאיימת שהתנהלה בין ע’ לבין אלמוני, ביום שישי, 13.06.1997, יום לפני ניסיון ההתאבדות, לא סבר האב, מר י’ ס’, כי יש לנקוט בצעדים מיוחדים, על-מנת למנוע תגובה קיצונית מצידו של ע’. נאסר עליו, אמנם, לצאת ולפגוש את חבריו באותו יום, והאב נענה לבקשת ע’ שלא להגיש תלונה במשטרה, אלא להמתין ליום א', אך לא נעשה דבר מעבר לכך. אין חולק כי ביום שבת בבוקר הלך ע’, כהרגלו, לבית-הכנסת ומצב רוחו לא היה חריג לעומת ימים כתיקונם. מבחינה זו, היה מעשהו האובדני של ע’ בלתי צפוי לחלוטין, וההורים או הגורמים האחרים במערכת החינוך לא היו יכולים לצפותו, ואין צריך לומר כי גם לא היו צריכים לצפות אירוע חריג מעין זה. כפי שהובהר על-ידי פרופ' קוטלר, קשה עד מאוד לצפות התנהגות אובדנית של צעירים בגיל ההתבגרות, מבלי שיש לכך סימנים מקדימים כלשהם. ניבויו של המעשה האובדני הוא בגדר משימה מורכבת וקשה, ומתקשים בה גם אנשי מקצוע מוסמכים, והנני מקבל את דבריו, לפיהם "הדרישה לנבא מעשה אובדני על-ידי מערכות כגון בית-הספר והמשטרה אינה סבירה", ולכך יש להוסיף כי הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר אין סימנים מוקדמים למצוקה נפשית קשה, לדיכאון, או להבעת כוונות אובדניות. ככל שמדובר בע’, לא היו סימנים מקדימים מעין אלו, וגם ההורים לא העריכו כי הוא נתון במצוקה מיוחדת, הגורמת לו ללחצים נפשיים בלתי נשלטים, והדברים אמורים בדרך של קל וחומר, ככל שהדבר נוגע להנהלת בית-הספר עמל, למנהל בית-הספר, ליועצת החינוכית ולמחנך. אשר למשרד החינוך, הרי שחובת הפיקוח המוטלת על אנשיו נגזרת מרמת המידע המצוי ברשותם, ובשאלה עד כמה היו מעודכנים גורמי משרד החינוך במצבו הנפשי של ע’, ובאפשרות כי הוא עלול לפגוע בעצמו. כפי שנקבע לגבי הצוות המקצועי בבית-הספר, כי לא יכלו ולא היו צריכים לצפות את התרחשות הנזק, גם לא בקווים כלליים, הדברים נכונים ותקפים ביתר שאת לגבי משרד החינוך, הנתבעת 1. לסיכום, ניתן לקבוע, על יסוד חומר הראיות אשר הוצג לפניי, כי לא הוכחה על-ידי התובעים קיומה של חובת זהירות קונקרטית מצידם של הנתבעים כולם, שכן לא הייתה לנתבעים יכולת צפייה טכנית של האירוע הטראגי, במובן זה שהם לא היו יכולים, על יסוד הנתונים שעמדו לפניהם, לצפות את התרחשותו של האירוע. אין צריך לומר, כי גם לא הייתה יכולת צפייה נורמטיבית, שכן בהעדר יכולת לצפות את התרחשות הנזק, הם גם לא היו צריכים לעשות כן, בנסיבות העניין. לאור האמור, הנני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם, ובכך ניתן היה לסיים את דיוננו בתובענה. האם התנהגותם של הנתבעים נגועה בהתרשלות? 25. למעלה מן הצורך, שכן בהעדר חובת זהירות קונקרטית נשמט הבסיס מתחת לתביעה, אתייחס גם לטענת התובעים כי הנתבעים התרשלו בהתנהלותם כלפי ע’. כידוע הוא, כי יסוד ההתרשלות בעוולת רשלנות משמעו סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר, כאשר רמת התנהגות זו נקבעת על-ידי בית-המשפט, וכפי שנקבע בפס"ד גורדון "היקף התפרסותה של אמת המידה של 'האדם הסביר' נקבע על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי הסכמה של השופט כלפי התוצאה. תגובה זו מבוססת בעיקרה על הניסיון האנושי של השופט מזה ועל עקרונות ומטרות חברתיות מזה" (שם, בעמ' 138). לאחר בחינת התנהלותם של הנתבעים השונים, משטרת ישראל מצד אחד וגורמי מערכת החינוך מהצד השני, הגעתי למסקנה ברורה כי התנהלות זו לא הייתה נגועה בהתרשלות. אנשי המשטרה ניהלו את חקירתו של ע’, בשתי ההזדמנויות, בהתאם לכללים ולעקרונות המקובלים בחקירת קטינים, ולא הפעילו על ע’ לחצים מיוחדים שאינם נובעים מעצם מעמד החקירה. בשני המקרים שוחרר ע’ בערבות, כאשר המגמה הייתה שלא להגיש נגדו כתב אישום ושלא להכתים את עתידו. לא מצאתי כל פגם בהתנהלותם של אנשי המשטרה, ובודאי שאין לומר כי מי מהם התרשל בתפקידו. אשר לגורמי בית-הספר עמל, המנהל, היועצת החינוכית והמחנך, לא מצאתי כי מי מהם התרשל בתפקידו, הן בהפעלת הפיקוח הנדרש על ע’, והן בהתנהלותו אל מול ההורים. על-פי רמת המידע שהייתה ברשותם, הם פעלו בסבירות ותוך התייחסות לכל דבר הדורש דיווח או טיפול. הדברים אמורים הן לגבי הירידה בהישגיו של ע’ בשנת הלימודים הראשונה, הן בנושא התנהגותו והשתלבותו החברתית, והן בנושא החיסורים מספסל הלימודים. צוות בית-הספר פעל כפי שנדרש ממורה סביר לפעול, ולא הייתה כל מידה של חריגה או התרשלות בהתנהגותם. לעניין זה אינני נדרש כלל ל, כי ועדה המשותפת לרשת עמל ולמשרד החינוך, בדקה את הנושא ולא מצאה כל דופי בהתנהלות המורים והמנהל, שכן ממצאי הדו"ח לא הוצגו בפניי, וגם אם הם היו בנמצא, אין הם בגדר ראיה קבילה. עמדתי לעניין זה מבוססת, כל כולה, על חומר הראיות שהוצג בפניי, וכאמור, הגעתי למסקנה כי התנהלותם של גורמים אלה, וכן של הגורמים המפקחים במשרד החינוך, לא הייתה נגועה בהתרשלות. שאלת הקשר הסיבתי 26. אף נושא זה אינו נדרש לצורך הכרעה בתובענה, לאחר שקבעתי כי אין מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית, ואף לא הייתה התרשלות מצידם של הנתבעים. ואולם, ראוי לציין, למעלה מן הנדרש, כי אין מתקיים קשר סיבתי כלשהו בין התנהלותם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק, דבר שהיה בלתי צפוי לחלוטין, בין אם מדובר ב"גורם זר מתערב", ובין אם על-פי כללי הצפיות המקובלים. כזכור, נקבע בפס"ד ו, כי הופרה חובת הזהירות ואף הייתה התרשלות מצידם של מורי בית-הספר, אך אין מתקיים הקשר הסיבתי, כאשר מדובר באירוע אובדני של תלמיד. זאת, שעה שלא היו כל סימנים מוקדמים להתרחשות אובדנית, ועל יסוד ההנחה כי "היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית". כב' השופט טירקל סבר, כי מעשה ההתאבדות היווה "סיבה מכרעת" לנזק, המנתקת את הקשר הסיבתי, שכן מדובר בהתרחשות בלתי צפויה לחלוטין, ואילו כב' הנשיא ברק סבר כי אין מדובר, בהכרח, ב"גורם זר מתערב", או בגורם בעל "אשם מכריע", אלא ש"נסיבות העניין הכוללות לא ביססו צפיות (פיזית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח". לפיכך, נדחה הערעור ואושרה קביעתו של בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה. בענייננו, ובדרך של קל וחומר, ניתן לומר כי ניסיון ההתאבדות של ע’ לא היה צפוי על-ידי מי מבין הגורמים, ההורים, משטרת ישראל, או אנשי מערכת החינוך, ולפיכך לא מתקיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין ניסיונו האובדני של ע’. ה בדבר "הדבר מדבר בעדו" 27. כזכור, נטען על-ידי התובעים, כי יש להפעיל את הכלל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהעביר את נטל הראיה אל שכמם של הנתבעים. אין צריך לומר, כי לאור המסקנות אליהן הגעתי, אין בשימוש בכלל ראייתי זה כדי להועיל לתובעים, שכן הוכח פוזיטיבית כי אין מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית, לא הייתה התרשלות, ואף לא קיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק. ואולם, ואף כאן למעלה מן הצורך אציין, כי יש לדחות את טענתם של התובעים בדבר תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כזכור, על-מנת להחיל את הכלל, לפיו "הדבר מדבר בעדו", יש צורך לעמוד בשלושה תנאים, שלטעמי, התובעים לא השכילו לעמוד באף לא אחד מהם. התנאי הראשון, עניינו בהעדר ידיעתם של התובעים, או יכולתם לדעת, את הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק. סבורני, כי במקרה דנן היו כל הנתונים בידיעתם וברשותם של התובעים, הן הסתבכויותיו הפליליות של ע’, והן מצבו הפדגוגי והחברתי של ע’ בבית-הספר, ולפיכך לא חל התנאי הראשון. התנאי השני, עניינו כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטה מלאה של הנתבעים, וכאשר ברור כי המעשה האובדני התבצע בחצר ביתם של התובעים, בודאי שאין מדובר בנזק שנגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתם המלאה של הנתבעים. התנאי השלישי, עניינו בכך כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבעים התרשלו יותר מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה, כאשר על-פי הפסיקה, שאלה זו נבחנת בסיום פרשת הראיות, הן של התובעים והן של הנתבעים. בנקודת זמן זו, מסקנתי הברורה היא כי הנתבעים לא התרשלו כלל ועיקר, ובודאי שאירוע המקרה אינו מתיישב יותר עם המסקנה כי הם התרשלו, מאשר המסקנה כי הם נקטו בזהירות סבירה, כמתחייב ממעמדם ומתפקידם. לפיכך, יש לקבוע כי סעיף 41 לפקודה אינו חל בענייננו, וגם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת, לא היה בכך כדי להועיל לתובעים. ה בדבר "הפרת חובה חקוקה" 28. על-פי זו, הנתבעת 3, משטרת ישראל, הפרה במעשיה ובמחדליה חובות חקוקות הקבועות בפקודת המשטרה, או בפקודות המטה הארצי, או בנהלי משטרת ישראל. אשר לנתבעים 1 ו-2, נטען כי הם הפרו במעשיהם ובמחדליהם, חובות חקוקות הקבועות בפקודת החינוך, בחוק הפיקוח על בתי-ספר, ו/או בתקנות מכוחן, וכן הפרו הנחיות המופיעות בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך. עוולה זו מעוגנת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, שזה לשונו: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". כפי שנקבע בפס"ד ועקנין: "חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק" (שם, בעמ' 139). הובהר בפסיקה, כי קיימים שוני ודמיון גם יחד, בין הפרת חובה חקוקה לבין עוולת הרשלנות. עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפס"ד ועקנין: "החובה בעוולת הרשלנות נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והרי נקבעת על-פי קריטריון אחד (צפיות), המופעל על נסיבות עובדתיות שונות. החובה לעניין הפרת חובה שבחוק נקבעת על-פי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק וחיקוק. אין היא נקבעת על-פי קריטריון אחד, אלא מספר הקריטריונים הוא כמספר החיקוקים. רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על-ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה. רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי העוולה בדבר חובה חקוקה, נקבעת על-ידי החוק עצמו, והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר... לשם גיבוש עוולת הרשלנות נדרש נזק, הקשור בקשר סיבתי להפרת החובה, והוא ממין הנזקים, העלולים לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים. לשם גיבוש העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה נדרש, בנוסף לכל אלה, כי הנזק מסוגו או מטבעו של הנזק, שאליו נתכוון החיקוק היוצר את החובה, והוא הוסב על יסוד אותם קשרים סיבתיים הנדרשים על-ידי אותו חיקוק ספציפי" (שם, בעמ' 138). עם זאת, נקבע באותו פסק-דין, כי: "בשתי העוולות גם יחד, תוכן האחריות והיקפה נקבעו, בסופו של דבר, על-פי עקרונות של מדיניות משפטית. כבר עמדנו על ה'תפקיד היוצר' שיש לבית-המשפט בעוולת הרשלנות. תפקיד דומה יש לו בעוולה בדבר הפרת חובה חקוקה... בשתי העוולות על בית-המשפט לגלות זהירות והתאפקות. בשתי העוולות על בית-המשפט לאפשר צמיחה והתפתחות. כשם שהקטגוריות של הרשלנות מעולם אינן סגורות, כך גם החובות, המטילות אחריות להפרת חובה חקוקה, לעולם אינן סגורות" (שם, בעמ' 139). משהוכח כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, יש להוכיח כי הפרת החובה היא שגרמה לנזק, כאשר משמעות הדבר היא, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. המדובר הן בקשר סיבתי-עובדתי, שמשמעו כי אשמו של המזיק צריך שיהא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק", והן קשר סיבתי-משפטי, שעניינו בחירה או מיון של הגורמים, אשר עשויים לשמש יסוד להטלת חבות, בהתבסס על מדיניות משפטית ראויה. בענייננו, לא מצאתי כי מי מבין הנתבעים הפר או לא קיים, הוראה המופיעה בחיקוק, בתקנות או בנהלים, בין אם מדובר בגורמי משטרת ישראל ובין אם בצוות בית-הספר וגורמי משרד החינוך. לפיכך, אין מתקיים התנאי השלישי הנדרש בעוולה של הפרת חובה חקוקה, היינו כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו. זאת, אף אם אניח כי מתקיימים התנאים הראשון והשני, שעניינם קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק, וכי החיקוק נועד לטובתו של הניזוק. כמו כן, וכפי שהובהר לגבי עוולת הרשלנות, אין מתקיים קשר סיבתי בין ההפרה (אם הייתה כזו), לבין התרחשות הנזק, דבר הנבחן על-פי מבחן הצפיות. כפי שנקבע על-ידִי, ההתרחשות הקיצונית, היינו ניסיונו האובדני של ע’, לא הייתה בגדר הצפוי, ולפיכך לא קיים קשר סיבתי בין ההפרה, ככל שהייתה כזו (וכאמור, לא מצאתי כי הייתה הפרה), לבין התוצאה הטראגית. לפיכך, יש לדחות את התובענה, ככל שהדבר נוגע לעוולה שעניינה הפרת חובה חקוקה. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון בטענות נוספות שהעלו הנתבעים, לרבות טענת ההתיישנות וטענת השיהוי בהגשת התביעה, בשים לב לכך שתביעתו של ע’ הוגשה יום אחד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות, דבר שפגע ביכולתם של הנתבעים לאתר ראיות וחומר רלוונטי על-מנת להתגונן מפני התביעה. כמו כן, אין צורך לדון, כמובן, בנושא הנזק ובשאלת הפיצויים בתובענה זו. סוף דבר 22. על יסוד האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה, וכפועל יוצא מכך, נדחית גם הודעת צד ג', אשר הופנתה אל התובעים 2 ו-3. בנסיבות העניין, אינני רואה ליתן צו להוצאות. דיני חינוךבית ספר