1. תביעה שהסעד המבוקש בה הוא הצהרה כי המנוח ציון חדד ז"ל, שהיה מלכתחילה התובע עד פטירתו ואשר התובעת הנוכחית היא יורשתו על פי צו ובתו, זכאי להירשם כחוכר של חלקת משנה 1 של חלקה 55 בגוש 4247 בראשון לציון. אין חולק כי המנוח היה בחייו החוכר של חלקת משנה 2 של אותה חלקה. בעת הגשת התביעה היה אביה המנוח של התובעת עדיין בין החיים והתביעה הוגשה בשמו, אולם לפי הטענה היה כבר חולה במחלת האלצהיימר באותה עת. אין חולק כי בני הזוג ישראל, שככל הנראה גם הם הלכו לעולמם בינתיים, היו בשלב מסוים החוכרים של חלקת משנה 1. על כל אחת משתי חלקות המשנה עמד מבנה (צריף). המבנה שעל חלקת משנה 2 נותר בידי המנוח כל השנים. המבנה שעל חלקת משנה 1 נהרס במהלך השנים לאחר שמשפחת ישראל עזבה אותו וערכה חוזה המעביר את הזכויות בו למר ניסים ויקטור (העברה שלא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין), ולאחר שגם מר ניסים ויקטור עבר להתגורר, כתוצאה ממהלך ש"עמידר" היתה שותפה לו, בדירת שיכון במקום אחר. בשנת 1995 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין הצהרתי לפיו זכות החכירה בחלקת משנה 1, שהיתה רשומה על שם משפחת ישראל, נמחקה והרישום נותר בבעלות הקק"ל (שהנתבע מנהל מכח החוק את מקרקעיה) ללא רישום של חכירה. המנוח חדד ז"ל או מי מצאצאיו לא היו צדדים להליך הנ"ל. 2. הגרסה העובדתית שעליה מבוססת התביעה היא כי במועד מדויק שאינו ידוע לתובעת, אולם התובעת כתבה בתצהירה שהוא חל בין השנים 1966 ל-1969 (כאשר התובעת היתה בגיל שבין 14 ל-17), רכש אביה המנוח ממר ישראל את זכות החכירה בחלקת-משנה 1 הנ"ל. אין חולק שלתובעת לא ידועים פרטים כלשהם על כך, וכשנשאלה מהיכן בכלל ידוע לה דבר אותה רכישה השיבה כי "שמעה שמדברים על כך בבית" (עמ' 12 ש'1-4). לא הוצג חוזה או כל מסמך שהוא אשר יש בו כדי לתמוך בטענה זו או להעיד עליה, ולו בעקיפין. הנתבע הצהיר כי בתיק הנכס לא נמצא כל זכר לעסקה הנטענת על ידי התובעת. לא הובאה כל ראיה לכך שנמסר דיווח למנהל מס שבח מקרקעין (כשמו אז) על החוזה הנטען, אף שחוק מס שבח מקרקעין (כשמו בתקופה הרלבנטית) נחקק בשנת 1963 (וקדם לו חוק מס שבח על מקרקעים, שנחקק עוד בשנות המדינה הראשונות), ולפיו חלה חובה, שסנקציה פלילית בצידה, לדווח למנהל מס שבח על כל חוזה המעביר זכות במקרקעין לרבות זכות לקבל זכות במקרקעין. חכירה היא "זכות" כאמור, ולכן חוזה בו התחייב חוכר להעביר את זכות החכירה שלו, או חוזה בו התחייב מי שזכאי להיעשות לחוכר להעביר את הזכות החוזית הזו, הוא חוזה החייב בדיווח למנהל מס שבח. העסקה הזו אף מביאה לחיוב המוכר במס שבח (ככל שלא חל עליה פטור הקבוע בחוק), ולחיוב הרוכש במס רכישה (אלא אם חל על הקונה פטור ממס רכישה). יודגש כי גם אם חל על העסקה והצדדים לה פטור הן ממס שבח והן ממס רכישה, עדיין חלה חובת דיווח מלאה על העסקה. לא הוכח ולא נטען שהיה דיווח כזה. ללא ספק יכול היה עורך-דינה של התובעת, אשר ייצג עד לפטירתו גם את המנוח חדד ציון ז"ל, לפנות בשמו למשרדי מס שבח ולערוך שם בירור בדבר קיומו או העדרו של דיווח כאמור. כאשר התובעת נשאלה האם ביקשה מעורך דינה לברר במוסד כלשהו אם יש אינדיקציה לחוזה הנטען על ידה, טענה שאינה יודעת בכלל היכן היה צריך לחפש ומכל מקום לא ביקשה מעורך דינה לערוך בירור כזה (עמ' 20 ש' 6-14). גם אם נקבל תשובה זו כאמת מבחינת ידיעתה והבנתה הסובייקטיביות של התובעת, חזקה שעורך דינה ידע היטב שהחוזה הנטען היה חייב בדיווח למס שבח, וחזקה שידע כי ניתן לברר במשרדי מס שבח האם הוגש דיווח כזה. שאלת הדיווח למנהל מיסוי מקרקעין הועלתה בשאלון ששלח הנתבעת לתובעת (שאלה ותשובה מס' 3), ונענתה כי התובעת אינה יודעת אם היה דיווח. גם לאחר מכן לא נערכה בדיקה בדבר קיום דיווח, או שנערכה ונמצא שלא היה דיווח. בשני המקרים חלה כאן החזקה הידועה בדבר אי הבאת ראיה רלבנטית. לפיה, העובדה שלא הוגשה כל ראיה לקיומו של דיווח למס שבח על הרכישה הנטענת מקימה חזקה כנגד התובעת כי לו היה נערך בירור במשרדי מס שבח, או - אם נערך - לו היו תוצאותיו מובאות לידיעת בית המשפט, לא היה בהן כדי לתמוך בגרסת התובעת אלא להיפך. 3. עובדות נוספות שהתובעת לא הצליחה להתמודד עימן כלל עולות מנספחים י', י"א ו-י"ב לתצהיר מטעם הנתבע (נ/1). מדובר במסמכים שנשלחו לנתבע בשנים 1985, 1990 ו-1991, בהם מבקשים (בהתאמה) עורך-דין מטעם ובשם המנוח, אחד מבניו של המנוח (כלומר אחד מאחיה של התובעת), והמנוח יחד עם כמה מילדיו (כולם אחים ואחיות של התובעת, אולם היא אינה בין החותמים) כי תינתן למנוח או למי מילדיו הזכות לרכוש (לחכור) את חלקת משנה 1 או האפשרות "לבנות" על חלקת משנה 1. בנספח י"א מבקש אחיה של התובעת "לרכוש" את הזכויות בחלקת משנה 1. גם בנספח י"ב ל-נ/1, החתום גם על ידי המנוח עצמו, נאמר במפורש כי המחצית שאינה שייכת למנוח ריקה לאחר שהצריף שעמד עליה נהרס בעקבות עזיבת מר ויקטור ניסים את המקום וכי המנוח ואותם צאצאים שלו החתומים על המכתב מבקשים בשנת 1991 "לרכוש (לחכור - ש.מ.) את החצי הריק של (החלקה - ש.מ.) כאשר החצי השני שייך לאבינו מר ציון חדד" (המנוח - ש.מ.). הנימוק המרכזי שניתן למבוקש בכל שלוש פניות אלו התמקד במצבו הרפואי דאז של המנוח ובצורך שלו בעזרה צמודה של ילדיו. באף אחת מפניות אלו אין כל זכר לטענה כי המנוח כבר רכש את הזכות להיות חוכר של חלקת-משנה 1. בנספח י"ב ל-נ/1, החתום כאמור גם על ידי המנוח עצמו, אף נאמר במפורש כי הצריף שהיה קיים על חלקת-משנה 1 נהרס עם עזיבת הדייר שגר בו, ועדיין אין כל אזכור של הטענה כי המנוח רכש זכות כלשהי מאותו דייר, כנטען בתביעה הנוכחית (וליתר דיוק - מקודמו של אותו דייר, מר ישראל שאחריו התגורר כזכור בנכס מר ניסים ויקטור). מסמכים אלה עולים כדי הודאת בעל דין לפיה למועדי כתיבתם לא היו למנוח כל זכויות בחלקת-משנה 1, גם לפי הבנתו וגישתו (שהרי אילו סבר המנוח, לשיטתו ולידיעתו והבנתו, כי כבר רכש זכות להיעשות חוכר של חלקת-משנה 1, לא היה לו צורך לבקש לקבל זכויות בחלקת-משנה 1). לא נמצא כל מסמך שהוא שממנו ניתן ללמוד על קיומן ותוכנן של תשובות הנתבע לשתי הפניות הראשונות, אולם השלישית שבהן זכתה למענה (נספח י"ג לתצהיר מטעם הנתבע נ/1) שבו נאמר במפורש כי הנתבע מסרב למכור זכויות בחלקת משנה 1 למנוח משום שזכויות אלה עודן רשומות על שם משפחת ישראל. לא נמצא בראיות מי מהצדדים כי התובע או מי מטעמו עשו אי פעם דבר בעקבות תשובה זו. מסמכים אלה לא הוגשו לבית המשפט על ידי התובעת וקיומם לא הוזכר ולו ברמז על ידה, והם באו לידיעת בית המשפט רק מידי הנתבע. אף אחד מכותבי מכתבים אלה שעודם בחיים, כולם כאמור אחיה ואחיותיה של התובעת, לא הובא להעיד. לא ניתן לכך כל הסבר. גם מי מבני משפחת ישראל אשר כנטען העבירו את הזכויות למנוח לא הובא לעדות. ההסבר היחיד לכך מופיע בסיכומי התובעת, וזאת כמובן לא ניתן לעשות. אי אפשר לכלול טענה שבעובדה (לפיה לא ניתן היה לאתר את בני משפחת ישראל) בסיכומים אלא אם היא עולה מהראיות שהובאו. לא רק שלא הוכח שלא ניתן היה לאתרם אלא שלא הוכח מה, אם בכלל, נעשה כדי לאתרם. 4. יתרה מכך: לכאורה, התובעת מייחסת למשפחת ישראל עסקאות נוגדות. זאת משום שלטענתה העבירו את הזכויות נשוא הדיון למנוח כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אולם כעניין שבעובדה לא חלקה התובעת (ומקל וחומר שלא הביאה ראיות בנדון) על המסמכים שבתיקי הנתבע כפי שצורפו לתצהיר מטעם הנתבע, ולפיהם מי שנכנס להתגורר בצריף לאחר שמשפחת ישראל עזבה אותו היה מר ניסים ויקטור על פי התקשרות חוזית עם משפחת ישראל עוד בשנת 1959, וזאת לכל הפחות בידיעתה של עמידר, והוא התגורר שם בתקופה שהסתיימה בשנת 1972. מכאן שכאשר רכש כנטען המנוח זכויות ממשפחת ישראל כבר התגורר בצריף שבחלקת המשנה נשוא הדיון מר ניסים ויקטור (ונוכח העובדה שמדובר בשתי חלקות משנה צמודות, לא ייתכן שהמנוח אינו יודע על כך). הוא אף מוסיף להתגורר שם עד שנת 1972, כשלוש שנים אחרי שנת 1969 שהיא השנה המאוחרת ביותר במסגרת התקופה בה, כביכול, הועברו זכויות משפחת ישראל למנוח. כאמור, כל הנתונים הללו עולים ממסמכים שנכללו בתיקי הנתבע והוגשו כראיות מטעמו, ולא נסתרו. מכאן שלא רק שבעסקאות נוגדות עסקינן, אלא שאף לא שמענו מפי התובעת כי המנוח מחה אי פעם על מגוריו של מר ניסים ויקטור בצריף שבו התגוררה משפחת ישראל לפני כן, ואף לא שמענו שהמנוח עשה מעשה כל שהוא בעקבות הריסת הצריף על ידי הנתבע, כאשר לטענת התובעת הצריף ניצב על קרקע שהוא כבר היה זכאי להיות החוכר שלה בעת ההריסה. 5. מהאמור לעיל עולה כי פרט לטענה ממקור עמום של "שמעתי שמדברים על כך בבית" (עמ' 12 ש' 1-4) לגבי רכישת הזכויות על ידי המנוח שהתרחשה, כנטען, כאשר התובעת היתה נערה קטינה לפני למעלה מארבעים שנה, אין כל ראיה התומכת בגרסת התובעת בדבר אותו חוזה בו רכש, כנטען, אביה המנוח את זכויותיו של מי שהיה חוכר או זכאי להיות חוכר באותה עת בחלקת-משנה 1. ניתן אף להוסיף ולומר כי הראיות היחידות הקיימות מעידות על העדרו של חוזה כנטען, כמפורט בסעיפים 3 ו-4 לפסק-דין זה לעיל. לכאורה די בכך כדי להביא לדחיית התביעה, אולם התובעת טוענת טענה נוספת שלדעתה מקימה לאביה המנוח את הזכות שהיא מבקשת הצהרה אודות קיומה. טענה זו מבוססת על העובדה שבשנת 1996 פנה הנתבע לאביה המנוח בהצעה להוון את זכות החכירה שלו בשטח הזהה לשטח החלקה כולה, על שתי חלקות-המשנה שבה (נספח 7 לתצהיר התובעת ת/2; יצוין כי במסמך אין התייחסות לחלקות-משנה, אלא לחלקה ולשטח החלקה כולה). ההצעה נענתה בחיוב על ידי האב המנוח, ששילם את דמי ההיוון בסכום המפורט בטופס האמור. כעניין שבעובדה אין חולק שהמנוח אכן שילם דמי היוון בגין שטח החלקה כולה, ולא רק בגין תת-חלקה 2 שאין חולק שהיה החוכר שלה. העד היחיד מטעם הנתבע לא ידע להסביר עובדה זו מידיעתו האישית, וההסבר היחיד שהיה בידו להציע (כהשערה) היה כי מדובר בטעות. התובעת טוענת כי אם אין המנוח זכאי להיות החוכר של חלקת-משנה 1 מכח אותו חוזה נטען שאין עליו ראיות, הרי שאותה הצעה לשלם דמי היוון שנענתה וזכתה לקיבול על ידי המנוח בדרך של תשלום דמי ההיוון עבור החלקה כולה, היא בפני עצמה חוזה להחכרת חלקת-משנה 1 לאביה המנוח. טענה זו דינה להידחות. נזכיר מושכלות יסוד בתחום החוזים: כדי שפנייה כלשהי תיחשב כהצעה להתקשר בחוזה, עליה לכלול שני יסודות מצטברים: גמירות דעת, ומסוימות. נניח כי יסוד המסוימות התקיים (אף כי פרט חיוני כתקופת החכירה אינו עולה מטופס ההיוון שנשלח למנוח, שהוא אותה "הצעה" נטענת). גמירות הדעת הנדרשת היא גמירות דעתו של המציע להתקשר בחוזה עם הניצע, שתוכנו הוא כאמור בהצעה. דומה שאין צורך להכביר במילים על כך שמשלוח טופס היוון ממוחשב רחוק מאד מלהוכיח קיום גמירות דעת כנדרש. מקל וחומר שאין כל בדל ראיה לכך שהנתבע, בהחלטה רצונית ומודעת, החליט להציע למנוח להחכיר לו את חלקת-משנה 1, והדרך שבה בחר להביא החלטה זו לידיעת המנוח היא על ידי משלוח טופס ההיוון האמור. יתרה מכך: גם לאחר תשלום דמי ההיוון פנו המנוח ומי מילדיו לנתבע בנושא האפשרות לבנות יחידות דיור על כל חלקי החלקה, ובהם על חלקת-משנה 1 שלה, ונענו כי אין להם זכויות בחלקת-משנה זו, כאמור בנספח י"ז ל-נ/1 שנכתב על ידי הנתבע למנוח בשנת 1999. במסמך זה נאמר כי לא ניתן להסכים לפיצול החלקה לארבעה מגרשים המיועדים לבניית ארבעה בתים, משום שמחצית החלקה "שייכת למינהל" ולכן שתיים מארבע יחידות הדיור שמבוקש לבנות "אמורות להיבנות בשטח לא שלך". יוזכר: לחלקה שתי חלקות משנה בלבד שאחת מהן חכורה, ללא עוררין, על ידי המנוח. לכן "מחצית החלקה" ה"שייכת למינהל" היא בדיוק חלקת המשנה נשוא הדיון. גם אז, כשלוש שנים לאחר ההיוון, לא קמו המנוח או מי מטעמו ולא טענו כי המנוח נעשה כבר חוכר, או למצער נעשה זכאי להיות החוכר, של חלקת משנה 1 על פי חוזה שנכרת בשנת 1996, כנטען, בעקבות ה"הצעה" הנטענת שתוכנה הוא חישוב דמי היוון בגין החלקה כולה והקיבול הנטען שהתבטא בתשלומם על ידי המנוח. לא ניתן ליישב את הטענה כי מדובר בהצעה וקיבול משנת 1996 עם השלמתם של המנוח וכל מי שסייע בידו (לרבות התובעת עצמה) עם התשובות השליליות שקיבלו מהנתבע לאחר שנה זו, וזאת עד להגשת התביעה הנוכחית בחודש ספטמבר 2008. מקל וחומר שלא ניתן ליישב את הימנעות המנוח וילדיו (ובהם התובעת) מכל הבעת מחאה על עמדתו העקבית של הנתבע לפיה אין המנוח בעל זכויות כלשהן בחלקת משנה 1, עם הטענה כי עוד בשנות השישים של המאה הקודמת רכש זכויות אלה, או אפילו עם הטענה כי מבצע ההיוון בשנת 1996 הוא בגדר הקניית זכויות למנוח בחלקת משנה 1 מצד הנתבע. 6. לא למותר לציין כי ככל שהמנוח חויב בתשלומי ארנונה בגין חלקת משנה 1, וככל שהמנוח או התובעת נחשפו לאחריות פלילית לנעשה בחלקת משנה 1, הדבר נובע מהעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי המנוח, ומשלב מסוים גם התובעת שעברה להתגורר עמו, החזיקו בפועל בחלקת משנה 1 במובן זה שגידרו אותה והפכו אותה הלכה למעשה לחלק מחצר הבית שבחלקת משנה 2 (כפי שהעידה עדת התביעה מס' 1). בכך לא עשו אלא מעשה של הסגת גבול ופלישה, שכלל אף בניה בלתי חוקית שנראה כי לפחות חלק ממנה ניצב על שטחה של חלקת משנה 1. מחזיק בפועל, גם אם הוא פולש, חייב בכל תשלומי החובה החלים על השטח שבו הוא מחזיק גם אם החזקה זו אינה כדין, משום שאחרת יצא החוטא נשכר. הוא גם אחראי לכל בניה בלתי חוקית או עבירה אחרת לרבות הפרה של חוקי-עזר עירוניים המתבצעת בשטח בו הוא מחזיק שלא כדין, מכח אותו רציונל שהובא לעיל. תשלום ארנונה ותשלומי חובה בגין שטח שאדם מחזיק בפועל, כמו גם העובדה שנשא באחריות מלאה, לרבות פלילית, לנעשה בשטח בו החזיק, אינה עומדת בסתירה לאפשרות שהחזקה זו אינה כדין, ומקל וחומר שאינה מוכיחה שההחזקה בדין יסודה. 7. טענה נוספת העולה מפי התובעת היא כי בעקבות מכתב ההתראה שתאריכו אינו ידוע ששלח עו"ד מטעם הנתבע למנוח ובו דרישה לפנות את חלקת המשנה נשוא הדיון אלא אם יגיע המנוח לנתבע ויסדיר את זכויותיו בה, לא עשה הנתבע דבר לפינוי המנוח מאותה תת-חלקה. המסקנה לטענת התובעת היא שאכן בעקבות אותו מכתב, המנוח הסדיר את הזכויות שלו באותה תת-חלקה. המכתב אמנם אינו כולל תאריך, אולם הוצאות ההתראה נקובות בו בלירות ישראליות. אין כל צורך ב"אישור" כלשהו מבנק ישראל (שצורף לסיכומי התובעת שלא כדין) כדי לדעת שהלירה הישראלית היתה הילך חוקי במדינת ישראל עד לשנת 1980 כאמור בחוק מטבע השקל, תש"ם-1980, וכפי שיפורט להלן. החוק נכנס לתוקף ביום חקיקתו (22/2/80), ולפי הוראות המעבר שבו ניתן היה להמשיך להשתמש בלירה הישראלית עד 30/9/1980. מכאן שהמכתב הנ"ל יכול היה להיכתב רק במועד שאינו מאוחר מיום 22/2/80 או לכל המאוחר מיום 30/9/80. אכן, המסקנה היא כי לפחות במשך כעשרים ושמונה שנים מאז המועד המאוחר ביותר שניתן לייחס למכתב ועד להגשת התובענה לא פעל הנתבע לסילוק ידו של התובע מחלקת המשנה נשוא הדיון, אולם אין אפשרות לבסס על עובדה זו ממצא פוזיטיבי לפיו בידי המנוח זכות להיות החוכר של חלקת המשנה האמורה. למסקנה זו כמה טעמים: הטעם הראשון עניינו בנתבע. כזכור, גם אחרי 30/9/80 ועד וכולל שנת 1999, פנו המנוח (גם באמצעות עורך דין) וילדיו או חלקם לנתבע בכתב כמה פעמים וביקשו לקבל זכויות באותה חלקת משנה ולבנות על החלקה כולה, ונענו תמיד בסירוב עקבי (גם לאחר שהזכויות שהיו רשומות על שם משפחת ישראל נמחקו בשנת 1995). מכאן שעצם ה"מצג" על דרך המחדל של הימנעות מנקיטת הליכי פינוי לאחר שנת 1980 אין די בו להוכיח דבר כשמולו עומד מצג אקטיבי עקבי מצד הנתבע בתקופה שלאחר שנת 1980, המסרב פעם אחר פעם להקנות זכויות למנוח ואף מבהיר לו שאין לו זכויות. הטעם השני עניינו במנוח ובמשפחתו, והוא כי עצם פניות המנוח וילדיו לנתבע כמתואר לעיל מלמדות שגם לדעתו ולהבנתו לא היו בידיו זכויות כאמור, והוא אינו טוען באף אחת מהפניות הללו כי הסדיר את זכויותיו מול הנתבע בעקבות אותו מכתב התראה. הטעם השלישי הוא כי כבר נפסק שהמציאות היא שכאשר עסקינן במקרקעי המדינה אין ללמוד מהימנעות רבת שנים מפעולה לסילוק פולשים על מתן זכויות לאותם פולשים (רע"א 11889/04 חליל בן מוחמד אזברגה ואח' נ' מ"י). לעניין זה אין כל סיבה להבחין בין מקרקעי המדינה למקרקעי הקק"ל, ששניהם מנוהלים על פי חוק על ידי הנתבע. המחדל רב השנים של הימנעות מפינוי המנוח מחלקת המשנה נשוא הדיון אינו מקור לזכויות ואינו מוכיח קיומן של זכויות. לכל היותר ניתן לומר שיש בו משום ראיה נסיבתית לקיומן של זכויות. בראיה כזו אין די כדי ליצור זכות קניין במקרקעין מוסדרים, ומקל וחומר שאלה פני הדברים מקום שבידינו ראיות למכביר הן לכך שעד שנת 1999 ועד בכלל עומד הנתבע על עמדתו כי למנוח אין זכויות בחלקת המשנה נשוא הדיון, והן לכך שהמנוח עצמו ומי שמדבר מכוחו (הן ילדיו והן עורך-דינו) מגישים במשך כשני עשורים לאחר שנת 1980, וגם לאחר אותו מבצע היוון משנת 1996, בקשות שונות לנתבע לקבל זכויות בחלקת המשנה הרלבנטית ואין בפיהם אפילו בדל טענה כי הזכויות כבר נתונות למנוח. לכל הפחות "מקזזות" פניות המנוח, עורך דינו וילדיו ועמדת הנתבע במענה לפניות אלה, את משקלה (הנמוך בפני עצמו) של הראיה הנסיבתית שבמחדל אי הפינוי. היות והנטל הוא על התובעת, הרי די אפילו בקיומן של ראיות נסיבתיות שוות משקל התומכות בשתי התוצאות האפשריות כדי לקבוע שהתביעה לא הוכחה. מקל וחומר כאשר הראיות שהציג הנתבע הן בדבר פניות המנוח, מי מטעמו וילדיו והן בדבר עמדתו של הנתבע עצמו, הן בדרגה ובעוצמה גבוהים בהרבה מאותה ראיה נסיבתית, משום שאין הן ניסיון לנחש את גורמיו של מחדל אלא יש בהן גילוי מפורש על דרך המעשה של דעתם ועמדתם של שני הצדדים בזמן אמת, באופן פעיל ועקבי ולאורך זמן ממושך. מטעם זה גם אין כל ממש בטענה של "אי סדרים" אצל הנתבע. 8. המסקנה המצטברת מכל האמור לעיל היא כי לגופה של התביעה, כשלה התובעת בהוכחת טענותיה בדבר קיומן של הזכויות שביקשה כי בית המשפט יצהיר עליהן. משום כך לא מצאתי צורך להידרש לטענות ההתיישנות והשיהוי שנטענו על ידי הנתבעת. בשולי הדברים מצאתי לנכון להמליץ כי הנתבע, משגילה במסגרת ההליכים בתביעה זו כי גבה דמי היוון כפולים מן המגיע מהמנוח, ישקול בחיוב את האפשרות להשיב ליורשי המנוח מחצית מדמי ההיוון שגבה, משוערכת לכל הפחות בדרך של הצמדה למדד, אף שהתשלום נעשה בשנת 1996 ולכן תביעה להשבתו כפופה, לכאורה, להתיישנות. 9. התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר טרחת עורכי דינו של הנתבע בסך של 15,000 ₪. בפסיקת שכר הטרחה הבאתי בחשבון את העובדה שההליך נוהל במהירות יחסית, לצד התוצאה והנימוקים שהביאו אליה. פסק הדין יישלח על יד המזכירות באמצעות פקסימיליה ובאמצעות הדואר. מיסיםמס שבח