הנאשמת הואשמה בכך שביום 14.1.10 איימה בפני העובדת הסוציאלית שאצלה היא מטופלת בפגיעה שלא כדין בגופו ובחירותו של עובד חברת החשמל, מר גל שוורץ, וזאת כדי להפחיד ולהקניט. על פי עובדות כתב האישום לנאשמת בעיות כלכליות, ועקב הצורך להחליף לה את שעון החשמל, היא אמרה לעובדת הסוציאלית שתרצח אותו, והוסיפה כי היא יודעת היכן לומדים ילדיו, כי יש לה חבר ערבי, אין לה מה להפסיד, יש לה סכין והיא אינה מפחדת מהמשטרה. ב"כ הנאשמת הודה בשמה באמירת הדברים המיוחסים לה, וטען כי הם נאמרו בסערת רגשות. לטענתו הנאשמת לא פעלה מתוך כוונה לאיים, לא התכוונה להעליב או להקניט, והיא לא איימה על העובדת הסוציאלית אלא צעקה עליה. ב"כ הנאשמת לא ביקש לנהל הוכחות, ושני הצדדים השמיעו סיכומים קצרים בשאלה המשפטית המתעוררת, האם העובדות שאינן שנויות במחלוקת מאפשרות להרשיע את הנאשמת בעבירה של איומים. שני הצדדים ביססו את טיעוניהם על ההלכה שנקבעה ברע"פ 2038/04, שמואל לם נגד מדינת ישראל. באותו מקרה זוכה הנאשם בהסכמת הצדדים בשל השתלשלות העניינים במקרה הספציפי. אולם בית המשפט העליון קבע הלכה לפיה בעבירת איומים אין צורך להוכיח זיקה כלשהי בין המאויים לבין מושא האיום. האיום צריך להיקלט אצל המאויים. נדרש כי הדברים הנאמרים יהיו משום איום על השומע, כאשר זיקת העניין היא נסיבה שיש בה כדי להעיד בדרך כלל על קיומו של איום כזה. אולם אין מדובר בדרישה העומדת בפני עצמה. בענייננו, מבחינת היסוד העובדתי, הדברים שאמרה הנאשמת היו חמורים די הצורך כדי שיגיעו לדרגת איום גם אם אין זיקת עניין בין העובדת הסוציאלית לבין עובד חברת החשמל. ב"כ הנאשמת טען כי נסיבות אמירת דברי האיום היו בשיחה אישית של הנאשמת, אחת מסדרה של שיחות עם עובדת סוציאלית המסייעת לה. לפיכך טען כי קיים חיסיון על תוכן הנאמר באותן שיחות, וכי הנאשמת הניחה שהעובדת הסוציאלית לא תעביר את הדברים אל המאויים, ותשמור על חסיונם. אני דוחה טענה זו: ראשית, העברת הדברים מן העובדת הסוציאלית אל עובד חברת החשמל לא היתה תנאי הכרחי להתקיימות עבירת האיומים. שנית, האמירות נשוא כתב האישום מטיבן אינן חסויות. אין מדובר בדברים אישיים שנאמרו ביחידות ובצנעה באזניה של העובדת הסוציאלית מתוקף תפקידה, אשר לגביהם קיימת ציפיה מן העובדת הסוציאלית לא להעבירם הלאה. הדברים שנאמרו, לטענת ב"כ הנאשמת, בסערת רגשות. אדם מן השורה אינו מצפה לחיסיון על אמירה של דברים כגון אלו, ואינו רואה בכך חלק מתםקידה המקצועי של עובדת סוציאלית. יתר על כן: נראה שאף קיימת חובת דיווח של העובדת הסוציאלית על הדברים שנאמרו בפניה, שכן הם מקימים חשש לביצוע עבירה. בהתקיים חשש כזה, הרי שהעובדת הסוציאלית לא רק שהיתה רשאית, אלא נראה שאף היה זה מחובתה לדווח על הדברים שנאמרו. מבחינת היסוד הנפשי, על עבירת האיומים חלה הלכת הצפיות ונדרש שהנאשמת תצפה ברמת הסתברות גבוהה שהדברים עלולים להפחיד ולהקניט את קולט האיום. הנאשמת בחרה שלא להעיד, ועל כן אין בפני גירסתה בעניין זה. עם זאת, כל אדם מן היישוב יכול וצריך היה לצפות שדברים חמורים כפי שנאמרו יפחידו את שומעיהם. העובדה שהנאשמת נמנעה ממתן גירסה אינה אמורה לפעול לטובתה ולשנות הנחה זו. לאור כל האמור אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה של איומים. עובדים סוציאליים