זו הפעם ענייננו הוא בפירוש הוראות אחדות הבאות בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (החוק או חוק ההלבנה). חוק זה, אשר תחילתו הייתה לפני שנים מספר, הינו חוליה חשובה בתחום המאבק בעבריינות, בייחוד במאבק הבין-לאומי בסמים מסוכנים ובפשעים חמורים אחרים. הלבנת הון פירושה הפיכת הון שהושג בעבירה להון שהושג בדרכים כשרות, וכלשונה של הצעת החוק (הצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999, בעמ' 420): הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש. סכומי כסף גדולים דרכם שהם מועברים ממקום למקום או מיד-ליד באמצעות המערכת הפיננסית, קרא באמצעות הבנקים, ומכאן הפיקוח היָתֵר שהחוק מבקש להטיל על הפעילות הבנקאית והבין-בנקאית. פיקוח זה, על-פי טיבם של דברים, יש בו כדי לפגוע בצנעת הפרט וברצונו הלגיטימי של היחיד שלא לגלות לאחרים מה רכוש מחזיק הוא בידו, וכיצד מחזיק הוא ברכוש. ואולם מנגד עומדת התכלית הלגיטימית לא פחות - הצורך הדוחק להילחם בעבריינות כבדה שגלגליה משומנים בכסף. בתנאי החברה של ימינו יש בו, באינטרס זה האחרון, כדי לגבור, ולו בחלקו, על האינטרס של צנעת הפרט. הנה הוא הרקע לאירועים שהיו בענייננו, והשאלות העיקריות שהוטל עלינו להכריע בהן אמנם סבות אותו מאבק בלתי-פוסק שבין האינטרס של צנעת הפרט לבין האינטרס של המאבק כמעט-ללא-פשרות בעבריינות הכבדה. 2. ולענייננו. המשיבים, איש ואשתו, פתחו חשבון בבנק פלוני. האישה נרשמה כבעלת החשבון, והבעל נרשם כמיופה-כוח. לאחר יום הפתיחה הפקיד המשיב לזכות החשבון - בחמישה שיעורים נפרדים שהופקדו מדי יומיים - כסף מזומן בסך כולל של 800,000 ש"ח. כל אחד מאותם שיעורים סכומו היה פחות מסך של 200,000 ש"ח. חשוב להזכיר כי אותה עת - ובהתאם להוראת סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001 (צו הדיווח) - חויב תאגיד בנקאי לדווח לרשות המוסמכת על כל "פעולה של הפקדה בחשבון... של מזומנים... בסכום שווה ערך ל-200,000 שקלים חדשים לפחות" (כהיום הזה המדובר הוא בסכום של 50,000 ש"ח). בהפקידו את 800,000 הש"ח בדרך שהפקידם מטרתו של המשיב הייתה שדבר ההפקדות בסך כולל של 800,000 ש"ח לא ידוּוַח לרשות המוסמכת. 3. המשטרה דוּוְחה על מעשי המשיב ומשנפתחה חקירה גלויה והמשיבים נחקרו במשטרה, טענתם הייתה כי הכסף המזומן שהופקד בחשבון נתקבל מאת אחיו של המשיב, וכי כסף זה ניתן בתמורה לזכויותיו של המשיב בשתי דירות, האחת באשקלון והאחרת בנתיבות. בשלב מאוחר יותר טען המשיב כי הכספים שהפקיד בחשבון כספֵּי אחיו הם, וכי אחיו העביר אותם לידיו למשמרת בשל סכסוך משפחתי שבינו לבין אשתו. האח ביקש להסתיר את הכספים מפני אשתו, והכספים הופקדו בחשבון בהפקדות נפרדות שכל אחת מהן בשיעור של פחות מ-200,000 ש"ח, כדי למנוע דיווח של הבנק לרשות המוסמכת, וברצונו של המשיב כי שמו לא ייקשר לאותן הפקדות. 4. הרשויות חוקרות בימים אלה את נושא ההפקדות. תכלית החקירה היא להתחקות אחר מקור הכסף המזומן שהאח הזרים לחשבונם של המשיבים לבירור אם נעברה עבירה של הלבנת הון בניגוד להוראות חוק ההלבנה. 5. במהלך החקירה ביקשה המדינה את בית-המשפט כי יטיל עיקול זמני על 800,000 הש"ח המצויים בחשבון המשיבים, וזאת, כסברתה, על-פי סמכות הקנויה לו בחוק ההלבנה. בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, מפי השופטת ו' מרוז, סירב להיעתר לבקשה (לאחר שהטיל עיקול זמני במעמד צד אחד), ועל החלטת סירוב זו הערעור שלפניי. 6. קראתי את המסמכים שהונחו לפניי והוספתי ושמעתי טיעונים על-פה מפי באי-כוחם של בעלי-הדין. שקלתי את הטיעונים מכאן ומכאן, ולהלן החלטתי. 7. חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסבים, בעיקרם, על שני מרכזים: מרכז אחד עניינו בשאלה אם מעשי המשיב בהפקדות הכספים כפי שהפקידם מהווים לכאורה עבירה על הוראה מהוראות חוק ההלבנה. אשר למרכז השני: בהנחה כי מעשי המשיב בהפקדות הכספים כפי שהפקידם מהווים אמנם לכאורה עבירה על חוק ההלבנה, השאלה היא אם על רקע זה קנה בית-המשפט סמכות להטיל עיקול זמני על כספי ההפקדה. בהמשך דברינו להלן נדון בשאלות אלו אחת לאחת, כסדרן. 8. אשר לשאלה אם עבר המשיב עבירה בהפקדות הכספים בדרך שהפקידם, פתרונה של שאלה זו יימצא בפירושו של סעיף 3 לחוק ההלבנה, הקובע ומורה אותנו בזו הלשון: איסור הלבנת 3. (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש הון כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין - (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה. (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח. עינינו הן הרואות כי הוראת סעיף 3 שלחוק ההלבנה נחלקת לשני סוגי עבירה, זו עבירה שבפיסקה (א) וזו עבירה שבפיסקה (ב). ענייננו-שלנו הוא בעבירה שבפיסקה (ב), ועד שנגיע לפירושה של הוראת-חוק זו הבה נציג לפנינו את הוראות הסעיפים 7 ו-9 הנזכרים בה. סעיף 7 שלחוק ההלבנה מעניק סמכות לנגיד בנק ישראל לצוות צו המטיל חיובים אלה ואחרים על תאגיד בנקאי. בעשותו שימוש בסמכותו זו ציווה הנגיד את צו הדיווח, וכפי שראינו בדברינו למעלה, חויב תאגיד בנקאי לדווח לרשות המוסמכת על כל פעולה של הפקדה בחשבון של מזומנים בסכום שווה ערך ל-200,000 ש"ח לפחות. סעיף 9 שלחוק ההלבנה מטיל חובות דיווח מסוימות על כספים בעת הכניסה לישראל או ביציאה ממנה. 9. בהפקידו את הכספים בחשבונו בדרך שהפקידם, האם עבר המשיב על הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה? מוסכם כי ההפקדות נעשו בדרך שנעשו במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 שלחוק, ובמובן זה עבר המשיב על איסור הקבוע בסעיף 3(ב). ואולם, כך טוען בא-כוח המשיב, האם נקבל כי אדם שעשה כמעשה המשיב, לאמור: אדם שעשה מעשה שאין-ולא-כלום בינו לבין הלבנת הון, חוק ההלבנה יראה בו כמי שעבר עבירה כה חמורה כעבירה הקבועה בסעיף 3(ב), עבירה שהעונש הקבוע בצדה הוא עונש של 10 שנות מאסר? מסקנה זו מסקנה בלתי מתקבלת על הדעת היא, ומכאן נדע כי הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה אין עניינה ברכוש סתם אלא ברכוש שחוק ההלבנה חל עליו. וזה פשר הדברים. 10. תכלית חוק ההלבנה היא, כפי שראינו, מלחמה ברכוש שמקורו בפעילות עבריינית, וליבתו של האיסור תימצא לנו בהוראה סעיף 3(א) שלחוק. הוראת-חוק זו נסבה על רכוש הנגוע בעבירה באחת משלוש הדרכים המנויות בה: (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה. מי שעושה פעולה ברכוש זה במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו - עובר עבירה, ודינו מאסר 10 שנים או קנס; רכוש זה שהוראת סעיף 3(א) מדברת בו, כינויו הוא "רכוש אסור", וכשמו של הרכוש כן הוא. אלא שכל דברים אלה כולם אמורים בהוראת סעיף 3(א) לחוק ההלבנה. לא כן היא הוראת סעיף 3(ב), שנסבה היא אך על "רכוש" ולא על "רכוש אסור". ומכאן חילוקי הדעות בין בעלי-הדין. 11. טענת המדינה היא כי לא הרי "רכוש אסור" כהרי "רכוש"; שעל "רכוש אסור" נסבה הוראת סעיף 3(א), בעוד אשר הוראת סעיף 3(ב) - היא ההוראה שלענייננו - עניינה הוא רק ב"רכוש". ומתוך שבאותו סעיף חוק עצמו דיבר המחוקק פעם אחת ב"רכוש אסור" ופעם שנייה ב"רכוש" על-דרך הסתם, מסקנה נדרשת מאליה היא כי הוראת סעיף 3(ב) עניינה הוא אף - אולי בעיקר - ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", דהיינו ברכוש תם וישר, כטענת המשיב בענייננו, באשר ל-800,000 הש"ח. מנגד טוען המשיב כי פירוש זה שלהוראת סעיף 3(ב) פירוש בלתי מתקבל על הדעת. על-פי פירוש המדינה, כך טוען עורך-דין ביתן, אדם שעשה כמעשה המשיב, דהיינו אדם שעשה פעולה בכסף תם וישר אך במטרה למנוע דיווח עליו לרשויות, ייאשם בעבירה שעונשה הוא 10 שנות מאסר. הייתכן? אף אתה אמור: הגם שהוראת סעיף 3(ב) מדברת ב"רכוש", כוונתה היא הלכה למעשה ל"רכוש אסור" כהוראת סעיף 3(א). 12. חילוקי הדעות בין בעלי-הדין חילוקי דעות ראויים הם, ואולם אפשר שאין צורך כי אכריע בהם לעת הזו. וזה הטעם לדבר: אני נכון להניח - לצורך הטיעון בלבד - כי הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה עניינה הוא, כגירסת המשיב, אך ב"רכוש אסור" בלבד, ואולם השאלה אם רכוש פלוני "רכוש" תם וישר הוא או אם "רכוש אסור" הוא, שאלה זו לא נדע את פתרונה אלא משיוכרע הדבר במשפט, או למצער - לכאורה - משיוגש כתב-אישום נגד המשיב. עד אם נגיע עדי אחד משני מועדים אלה, לא נדע אם המדובר הוא ב"רכוש" או ב"רכוש אסור". והנה, כיום מדברים אנו אך בעיקול זמני של כספים הנחשדים ככספים שהם "רכוש אסור". בשלב זה של ההליכים הנחת-יסוד היא כי סמכותו של בית-המשפט עומדת לו להטיל עיקול על רכוש שהוא "רכוש אסור", והשאלה הנשאלת היא מה הדין בהליך של עיקול זמני טרם הגשתו של כתב-אישום, או אף לאחר הגשתו של כתב-אישום וקודם הרשעה בדין. בשלב זה של ההליכים אין אנו יודעים אם הרכוש שמדובר בו "רכוש אסור" הוא או "רכוש" תם וישר. והואיל וכיום מצויים אנו בעיצומה של חקירת המשטרה בחשד כי הרכוש "רכוש אסור" הוא, שאלת סמכותו של בית-המשפט להטיל עיקול זמני תתלה עצמה ממילא בפירוש אותן הוראות-חוק המסמיכות אותו להטיל עיקול זמני. לפירושן של הוראות-חוק אלו נידרש בסמוך, ואין הן מענייננו עתה. מכאן: גם אם אמרנו, כטענת המשיב - ולא אמרנו כן - כי ה"רכוש" שבסעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה "רכוש אסור" הוא, גם אז שאלת סמכותו של בית-המשפט להטיל על ה"רכוש" עיקול זמני כדי להבטיח כי לא ייעלם (כתכליתו של צו עיכוב זמני), שאלה היא שניאלץ לפותרה בפירושן של אותן הוראות חוק המסמיכות אותו להטיל עיקול זמני. 13. ואולם לא אפטור עצמי מן המשא המוטל עליי, שפטור בלא כלום אי אפשר. אומר אפוא דברים בשאלת פירושו של סעיף 3(ב). עורך-דין ביתן ביקש ללמוד לענייננו מהוראות חוק אחרות. טענתו היא כי הוראות החוק האחרות מצביעות בעליל כי הוראת סעיף 3(ב) מסבה עצמה אך על "רכוש אסור". כך למשל מצביע הוא על הוראות הסעיפים 4, 5, 27(ד)(1), 34 ועל הוראות-חוק נוספות בחוק ההלבנה. לקושיות שהעלה עורך-דין ביתן השיב עורך-דין פטר תשובות שהשיב, ולא ארחיב את הדיבור לא על הקושיות ולא על התשובות. הקושיות קושיות הן מסוג הדק-מכל-דק, והתשובות הולכות בעקבותיהן. בסוף כל הסופות, השאלה חוזרת אל סעיף 3 גופו ואל טיעונו הקשה של עורך-דין ביתן כי אין לקבל שאדם העושה ברכוש תם וישר - הגם שבמטרה למנוע דיווח לרשויות - ייאשם בעבירה שעונשה הוא 10 שנות מאסר. מנגד, ניתן לטעון כי אם אמנם מסבה הוראת סעיף 3(ב) עצמה אך על "רכוש אסור", יכול מי שיאמר כי בחוקקו אותה טחן המחוקק מים ולא השמיענו דבר, שהרי על-פי פירוש זה, הוראת סעיף 3(ב) נבלעת כל-כולה בהוראת סעיף 3(א) שלחוק. ומתוך שאין להניח שהמחוקק ביקש להשמיענו הוראה שאין בה כל תוכן, נסיק מעצמנו כי הוראת סעיף 3(ב) עניינה הוא אמנם ב"רכוש" שאינו בהכרח "רכוש אסור". 14. בשוקלי את הטיעונים מכאן ומכאן ובתתי דעתי על בחינת לשונו של החוק, נראית בעיניי טענת המדינה מטענתו של עורך-דין ביתן. אכן, אם באותה הוראת-חוק עצמה - במקומות סמוכים זה-אל-זה - מדבר החוק פעם אחת ב"רכוש אסור" ופעם אחרת ב"רכוש", כוונה ותכלית תילמדנה מן הלשון, ופירוש החוק יהיה כפשוטו. מקבל אני אפוא את טענת המדינה, ודוחה אני את טענותיו של עורך-דין ביתן. פירוש: הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה מסבה עצמה על רכוש שאינו בהכרח "רכוש אסור". 15. מסקנה זו שהסקנו אינה מסקנה קלה, אולם גם מסקנה שאינה קלה מסקנה היא. ליבתו של החוק כפי שאמרנו בדברינו למעלה היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות-החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א). המבקש להלבין הון שהושג בעבירה - לרבות הון ששימש לביצוע עבירה או הון שאיפשר ביצוע עבירה - יעשה כל אשר ביכולתו כדי להסתיר את מעשיו מפני הרשויות. דרכו זו של העבריין מבקשת הוראת סעיף 3(ב) לשבש. מכאן חובת הדיווח המוטלת על תאגידים בנקאיים, כהוראת הסעיף 7 לחוק, וקביעת עבירה למי שעושה פעולה ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 (או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון). אכן, פירוש הוראת סעיף 3(ב) כמחילה עצמה גם על רכוש תם וישר - פירוש שאינו קל הוא, ואולם הבה נשאל עצמנו באמת וביושר: אדם העושה ברכוש תם וישר, והיודע כי עובר הוא עבירה קשה ביותר בעשותו באותו רכוש במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות, מה-טעם יעשה מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות? מה טעם ייטול על עצמו סיכון ויהפוך עבריין כבד במעשה אסור שיעשה? אכן, ברובם המכריע של המקרים יהיו אלה אנשים העושים ב"רכוש אסור", והרי אותם מבקש המחוקק להעלות ברשת. ואילו באשר לעושים ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", והמה המעט, ייאלצו אף הם להסביר מה-טעם עשו מעשים אסורים שעשו, והעונש - אם יעמדו לדין - יהיה כמידת החטא. חגורת הביטחון שהוראת סעיף 3(ב) קובעת סביב הוראת סעיף 3(א), לא נוכל לומר עליה כי חגורת ביטחון הזויה היא. הוראת סעיף 3(ב) הפכה את חובת הדיווח לחובה ראשונית, ולא ניתן לומר כי בפרשנו את החוק כלשונו יצרנו מפלצת שיש צורך להכריתה מארץ. מעשה "שוד" הוא נטילת רכוש מאדם באיומי אקדח טעון וסכין, וחטיפת ארנק התולה על שכמה של אישה ולו בדחיפה קלה של האישה, גם הוא מעשה "שוד". זה מעשה שוד וזה מעשה שוד, ובכל זאת לא הרי זה כהרי זה. כך בעניינו של שוד וכך בענייננו שלנו. כך למשל אם לסופה של חקירה יסתבר כי מטרתו של המשיב בעשותו מעשים שעשה הייתה כטענתו, חזקה על הרשויות כי תדענה דרכן הנכונה. מסקנתו של בית-משפט קמא הייתה כי המושג "רכוש" בהוראת סעיף 3(ב) פורש עצמו גם על רכוש תם וישר, רכוש שאינו "רכוש אסור", ודעתנו כדעתו. 16. השאלה השנייה העומדת לפנינו עניינה סמכותו של בית-המשפט לצוות צו של עיקול זמני על ההפקדות שהפקיד המשיב, ובראשית נביא את הוראות החוק שלעניין. 17. וכך מורה אותנו סעיף 21(א) שלחוק ההלבנה: חילוט רכוש 21.(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים בהליך פלילי 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון... מוסיפה וקובעת הוראת סעיף 23 שלחוק כי חילוט רכוש כאמור יחולו עליו, בשינויים המחויבים, הוראות הסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (פקודת הסמים). הוראות הסעיפים 36ג עד 36י שלפקודת הסמים עניינן נסב על חילוט רכוש בעבירות סמים, והוראות אלו יש להתאימן לענייננו, בשינויים המחויבים. 18. סעיף 36ו לפקודת הסמים עניינו ב"סעדים לחילוט רכוש", והוראת סעיף 36ו(א) נסבה על סמכותו של בית-משפט לצוות (בין השאר) צו-מניעה זמני וצו עיקול זמני בעניינו של רכוש שמבקשים את חילוטו. מוסיפה הוראת סעיף קטן (ב) לסעיף 36ו, וכך מורה היא אותנו: סעדים לחילוט 36ו. (א) ... רכוש (ב) בית המשפט המחוזי רשאי לתת צו זמני כאמור בסעיף קטן (א), בטרם הוגש כתב אישום, על-פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז הנתמכת בתצהיר כי יש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט; תקפו של צו זמני לפי סעיף קטן זה יפקע אם לא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים מיום שניתן. ... אנו ענייננו עתה הוא בהוראת חוק זו האחרונה, והשאלה הנשאלת היא אם סמכותו של בית-המשפט עומדת לו ליתן צו-מניעה זמני וצו עיקול זמני על 800,000 הש"ח שהופקדו בחשבון. 19. בית-משפט קמא קבע כי סמכותו של בית-המשפט אינה עומדת לו ליתן צו זמני כבקשת המדינה. לסברתו, העניק החוק לבית-המשפט - בסעיף 21 שבו - סמכות חילוט רק מקום שבו הורשע אדם בעבירה שעניינה אי-דיווח בגין "רכוש אסור", כהוראת סעיף 3(א) לחוק. ומתוך שענייננו-שלנו הוא אך ב"רכוש" כהוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה, שוב לא קנה בית-המשפט סמכות לצוות צווים זמניים כבקשת המדינה. ובלשונו של בית המשפט: הוראת סעיף 21(א), על פניה, מתיישבת עם חילוט רכוש, ביחס לרכוש אשר הושג בעבירה, קרי, רכוש אסור, אליו מתייחס סעיף 3(א). כך יש לפרש את לשון סעיף 21 במילים "רכוש שנעברה בו עבירה". סעיף 21(א)(1)(2), זהה בתוכנו לסעיף 3(א)(1)-(3) לחוק - שניהם מדברים על רכוש שהושג אגב ביצוע עבירה ומכאן הזיקה בין שני הסעיפים. המונח "עבירה", הוגדר, כאמור, בסעיף 2 לחוק והפנה לעבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק. אלו הן עבירות המקור, העומדות ביסוד קיומו של "רכוש אסור". בסעיף 19 לתוספת הראשונה נקבע כי עבירות שעניינן הלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק, תחשבנה כ"עבירה", אם "מקורן באחת מהעבירות המפורטות בתוספת זו"... מדברים אלה עולה, כי המחוקק התכוון להעניק לבית-המשפט סמכות חילוט, לפי סעיף 21 לחוק, מקום בו הורשע אדם בעבירה שעניינה אי דיווח בגין רכוש אסור לפי סעיף 3(א) לחוק. מכאן שסמכות החילוט אינה קיימת ביחס ליתר סעיפי החוק, אלא אם נקבעה במפורש, כפי שנקבע בסעיף 22 לחוק. לפיכך, בית המשפט אינו מוסמך לחלט רכוש, מכוח הוראת סעיף 3(ב) לחוק. ומן הכלל אל הפרט; לכאורה, המשיבים עברו עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק. המשיב אישר, כי קיבל את הכספים המופקדים מאחיו וכי פיצל את ההפקדות, לשם מניעת פעולת הדיווח. כבנקאי ותיק, המחזיק במשרה רמה - חזקה על המשיב, כי כלכל את צעדיו, תכנן מהלכיו והבין היטב את המשמעות וההשלכה שיש להם. בשלב זה, אין ראיה, אף לא לכאורה, לביסוס חשד נגד המשיבים כי ביצעו עבירה ברכוש אסור. הסיוע שנתן המשיב לאחיו, בהברחת רכוש המשותף לו ולאשתו - פסול ואין לתת לו יד. עם זאת, אין במעשים אלו לכאורה, משום עבירה, כמשמעה בתוספת הראשונה לחוק. לפיכך, אף אם המשיבים יורשעו בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק - לא ניתן יהא לחלט את הרכוש, קרי את הכספים שהפקידו, בהעדר סמכות חילוט. במקרה של הרשעה, לפי סעיף 3(ב) צפויים המשיבים לעונש, אשר ייקבע על-פי שיקולי הענישה הנהוגים... האומנם כך? דעתי אחרת. 20. ראשית לכול, נתקשיתי לקבל מסקנה שהסיק בית-המשפט מן הזהות בתוכן שנמצאה לו בין הוראת סעיפים 21(א)(1) ו-21(א)(2) לבין הוראת סעיפים (3)(א)(1) עד 3(א)(3). סעיף 21(א) לחוק ההלבנה מדבר (בין השאר) על עבירה לפי סעיף 3, וכפי שראינו, נקבעים בו, בסעיף 3 שלחוק, שני סוגי עבירות, זו עבירה שבהוראת סעיף 3(א) וזו עבירה שבהוראת סעיף 3(ב). שווי הרכוש המחולט כהוראת סעיפים 21(א)(1) ו-21(א)(2) אינו מסמיך עצמו בהכרח לאחד מסוגי "הרכוש האסור" המנויים בסעיף 3(א); שווי הרכוש המחולט יכול להסמיך עצמו בנקל לרכוש האמור בסעיף 3(ב), וכך ראוי, לדעתי, לפרש את החוק. 21. אשר להפניית בית-המשפט למושג "עבירה" שבסעיף 2 לחוק: סעיף 2(א) קובע ומורה אותנו כלהלן: עבירת מקור 2.(א) בפרק זה, "עבירה" - עבירה כמפורט בתוספת הראשונה. בתוספת הראשונה מנויות עבירות מעבירות שונות, ופרט (19) בה עניינו "עבירות של הלבנת הון לפי סעיף 3 לחוק, שמקורן באחת מהעבירות המפורטות בתוספת זו". קובע ואומר בית-משפט קמא שהמושג "עבירה" - כהוראת סעיף 2(א) לחוק ההלבנה - עניינו הוא אך בעבירות המנויות בתוספת הראשונה שלחוק, ומכאן שהמושג "עבירה" שבסעיף 21(א) עניינו אף-הוא אך באחת מאותן עבירות המפורטות בתוספת הראשונה שלחוק. אלא שבית-המשפט לא דק פורתא. ההגדרה למושג "עבירה" כהוראת סעיף 2(א) עניינה אך במושג "עבירה" המופיע "בפרק זה", דהיינו בסעיפים 2 עד 6 לחוק. אנו ענייננו עתה הוא בפירוש סעיף 21(א) לחוק - שאינו מצוי "בפרק זה" -וממילא יש ונכון לפרש את המושג "עבירה" בהוראת-חוק זו כלשון בני-אדם, וכפי שראינו ואמרנו, עבירה לפי סעיף 3(ב) אף היא "עבירה" לפי סעיף 21(א) שלחוק. אם כך באשר לפירוש לשונו של החוק, בוודאי כך באשר לפירוש תכליתו. אם אמנם אין סמכות ליתן צו זמני על רכוש החשוד כרכוש בתהליך של הלבנה, כי אז עקרת מגופו של החוק את לבו. תכליתם של צווים זמניים בענייננו היא כתכליתם של צווים זמניים אחרים הניתנים בהליכים שלפני בית-משפט. ביטלת סמכות ליתן צווים זמניים במקרים ראויים של חשד, כמו מחקת כוחה של המדינה לחלט רכוש שהושג בעבירה. 22. כללם של דברים: סמכותו של בית-המשפט עומדת לו לחלט רכוש גם בהרשעה כהוראת סעיף 3(ב) לחוק ההלבנה, וסמכות החילוט כוללת, כהוראת סעיף 36ו(ב) לפקודת הסמים, סמכות לצוות צו עיקול זמני וצו-מניעה זמני כאמור שם. 23. מסקנתנו היא אפוא זו, שסמכותו של בית-משפט קמא עמדה לו להעניק למדינה צו זמני כבקשתה, ובמובן זה אני מחליט לקבל את ערעור המדינה ולבטל את החלטתו של בית-משפט קמא, ואולם החלטתי מסייגת עצמה בסייג שאזכיר עתה: בבש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל [1], קבעה השופטת נאור (בעמ' 830-828) - בהסתמכה, בין השאר, על החלטה קודמת של השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 18-17 ועל החלטות נוספות אף הן - כי במקום שניתן להשיג את תכלית החילוט ב"אמצעים חלופיים ודרסטיים פחות" מאשר (בענייננו) עיקול 800,000 הש"ח, כן ייעשה. בית-משפט קמא לא בחן אפשרות זו של צווים מקלים עם המשיב מן הצו של עיקול זמני וצו-מניעה זמני כבקשת המדינה, ודומה שראוי כי אמצעים אלו ייבחנו לגופם. 24. סוף דבר: אני מחליט להיעתר לבקשת המדינה, ואני מצווה צווים זמניים בעניינם של הכספים המוחזקים בחשבון מס' 467383 (על שם המשיבה ואשר למשיב ייפוי-כוח בו) בסניף 109 של הבנק הבינלאומי הראשון. הצווים הזמניים הם אלה: שיוטל עיקול זמני על כל הכספים באותו חשבון, ויינתן צו-מניעה זמני המורה את הבנק להימנע מביצוע כל פעולה שהיא בחשבון לבקשת המשיבים או לבקשת מי מטעמם, לרבות מתן אשראי על סמך הכספים שבחשבון, או לשנות את רישום בעלי הזכויות בחשבון או בנכסים שבו. בה-בעת אני מחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לבחינת "אמצעים חלופיים ודרסטיים פחות" מן הצווים שאני מצווה כאמור לעיל. מיסיםעבירות מסהלבנת הון