א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) מיום 14.3.13 בתיקים עמל"ע 55206-09-12 ועמל"ע 7135-10-12, בגדרו נדחו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד עמיקם, שטמר ורוטנברג) מיום 5.9.12 בתיקים בד"א 022-2012 ובד"א 025-2012. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ודחה את ערעור המשיב על הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו (עו"ד כץ, רפאל ומילצ'ן) בתיק בד"מ 116/08. הפרשה עניינה קובלנה בגין נסיונות סחיטה מלקוחות ושימוש במידע שהגיע אל המבקש במסגרת תפקידו כעורך דין ועוד, כפי שיפורט. המבקש נדון ל-72 חודשי השעיה מן הלשכה ולעונשים נוספים. רקע עובדתי ב. ראשית דבר, אציין כי תוך כדי טיפול בתיק נתתי אל לבי שאין זו הפעם הראשונה בה נדרשתי להכריע באשר לאופן התנהלותו של המבקש בפרשה נשוא בקשה זו בתיק של לשכת עורכי הדין (ראו החלטתי מיום 7.8.11 בתיק בר"ש 5629/11); אולם, אז הובא לפתחי קטע - שונה - מאותה פרשה, והסדר הטוב מחייב את פריסתה המלאה. ג. המבקש, עורך דין במקצועו, קשר קשרי עבודה עם מר ניב רז חיים (להלן המתלונן), בעל חברת "סטוקו" העוסקת בהסעדה (להלן המעסיקה). המבקש הועסק למשך כשנה כעורך דין חיצוני, ובסופה החל לעבוד בחברה כסמנכ"ל תפעול. לאחר כשלושה חודשים בתפקיד פוטר המבקש מעבודתו (ביום 27.1.08), וביום 31.1.08 עתר לבית הדין האזורי לעבודה למען יוחזר למשרתו. ביום 12.2.08 נחתם הסכם פשרה, במסגרתו נקבע שהמתלונן ישלם למבקש סך של 35,000 ש"ח, ואילו המבקש התחייב שעל כל הידוע לו ביחס לעסקי המתלונן, עד למועד חתימת הפשרה, יחול חסיון עו"ד-לקוח. לא חלף שבוע, והמבקש דרש מאשת המתלונן תשלום שכר טרחה בעבור ייצוגה בתיק אישי (ביום 18.2.08), ולמחרת הגיש המבקש תלונה ללשכת הבריאות בתל-אביב שעניינה "התראה חמורה על ליקויים תברואתיים וחשש כבד להרעלה המונית" בחברת "סטוקו". ביום 28.4.08, בוטל הסכם הפשרה בין הצדדים בבית הדין לעבודה, לאחר שהמבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום, בגין אי תשלום שכר הטרחה. בערב יום העצמאות תשס"ח (7.5.08), שלח המבקש למעסיקתו לשעבר מכתב בדואר אלקטרוני ובו ביקש ממנה לחתום על טופס 106 שנשלח אליו לא חתום. ביום 11.5.08, יום העבודה הראשון לאחר יום משלוח המכתב, עתר המבקש לבית הדין לעבודה למען תחתום מעסיקתו על הטופס. כתב התביעה גולל טענות קשות נגד המתלונן ומעסיקתו, מבלי שיהא בכך כדי לתרום לקבלת הסעד אותו ביקש המבקש, ולעניין זה הורשע בתיק נפרד בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, והרשעה זו היתה נשוא החלטתי הנזכרת מיום 7.8.11. המתלונן מצדו הגיש לבית הדין לעבודה בקשה בשל בזיון בית המשפט. בימים 19.5.08 ו-12.11.08, הגיש המבקש תלונות, לאגף רישוי עסקים, אגף פיקוח עירוני והשירות המשפטי של עיריית תל אביב, בגין שימוש בשמו ובחתימתו בניגוד לחוק בהגשת תוכניות להיתר על-ידי המתלונן, וכן בגין פעילות הנוגדת האמור בהיתר של משרד הבריאות. ביום 3.12.08, נחתם הסכם פשרה נוסף, בבית הדין האזורי לעבודה, למען סיום המחלוקות בין הצדדים, במסגרתו התחייב המתלונן לשלם למבקש סך של 26,000 ש"ח. הליכים משמעתיים ד. בגדרי הדברים האלה הגיש המתלונן תלונה כנגד המבקש לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב, וזה הגיש קובלנה כנגד המבקש בגין נסיונות סחיטה מלקוחות, כדי להוציא מהם כספים שלא כדין; שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו כעורך דין; הגשה ביודעין של כתבי בית דין, הכוללים טענות שאינן נכונות; הגשת תלונות שוא לרשויות השונות כדי לפגוע בעסקי הלקוחות. ה. ביום 2.8.11 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב את המבקש בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח (כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986) (כללי האתיקה); פגיעה בסודיות ובחיסיון עו"ד-לקוח (כללים 21-19 לכללי האתיקה); טיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון (כלל 34 לכללי האתיקה); ומעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין (סעיפים 53 ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961). ביום 13.2.12 נגזר דינו של המבקש להרחקה לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין, פיצוי למתלונן בגובה 50,000 ש"ח ותשלום הוצאות וקנס בסך של 25,000 ש"ח. על פסק דין זה עירערו המבקש והמשיב לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המבקש עירער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (בד"א 022-2012), ואילו המשיב הגיש ערעור על הכרעת הדין (בד"א 025-2012). ו. ביום 5.9.12, דחה בית הדין המשמעתי הארצי ברוב דעות את ערעור המשיב וקיבל באופן חלקי את ערעור המבקש. המבקש זוכה מן העבירות של טיעון משפטי ועובדתי שאינו נכון, וכן בוטלו קביעות בית הדין המשמעתי המחוזי (בחלק מן ההרשעה) בדבר סחיטת המתלונן באיומים על-ידי המבקש. נקבע, כי במעשיו של המבקש היה משום נקמה במתלונן על שפוטר ממשרתו. אחד מחברי המותב הציע להותיר את פסק הדין קמא על כנו. עונשו של המבקש הומתק, כך שנגזרה השעיה לתקופה קצובה של 72 חודשים, השעיה על תנאי של 36 חודשים ופיצוי למתלונן בסך של 25,000 ש"ח. על פסק דין זה עירערו המבקש ביום 23.9.12 (עמל"ע 55206-09-12) והמשיב ביום 9.10.12 (עמל"ע 7135-10-12) לבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שיתומצת להלן, נמנו הטענות. פסק דינו של בית משפט המחוזי ז. ביום 25.10.12 דחה בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' כהן) את עתירת המבקש לעיכוב ביצועו של גזר הדין. ח. ביום 14.3.13 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי) את שני הערעורים. באשר לערעור המשיב (עמל"ע 7135-10-12) נקבע, כי זיכוי המבקש מעבירת טיעון עובדתי ומשפטי שאינו נכון עומד על כנו. אולם לא מטעמיו של בית הדין הארצי, כי אם בשל שיקולי הגינות, מאחר שלא ניתן להגיע לחקר האמת נוכח ויתור בית הדין על בירור המצב העובדתי, שמשמעותו היתה "משפט שדה" למתלונן. כן נפסק, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על מעשי המתלונן מבלי לשמוע את גרסתו, ולא ראוי לעשות כן במסגרת ערעור בנושאים שבהם נקבעו כבר ממצאים עובדתיים על-ידי שתי ערכאות קודמות. עוד נאמר, כי "על אף התחושה הקשה, ו'הריח הרע' שמעלה התנהלותו של המערער", לא ניתן לקבוע כי הוכח ברף הראייתי הנדרש שנעברה עבירת סחיטה באיומים כמשמעה בחוק העונשין, התשל"ז-1977. ט. באשר לערעור המבקש (עמל"ע 55206-09-12) נקבע, כי משהודה המבקש שנהגו להפנות אליו שאלות משפטיות, התקיימו - מכוח הסכמתו המשתמעת - יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן. כן נקבע, כי המבקש הפר את הסכם הפשרה מיום 12.2.08 משעשה שימוש במידע שהגיע אליו קודם לחתימת ההסכם. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין בחובת דיווח לפי דין, כדי לאיין את חובותיו האתיות של עורך הדין לפעול בהגינות כלפי לקוחו, כך שיש במניעיו הפסולים של המבקש בעת הדיווח לרשויות משום הפרה של כלל 2 לכללי האתיקה, שלפיו "עורך דין ייצג את לקוחותיו בנאמנות, במסירות, ללא מורא. תוך שמירה על הגינות על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". כן צוין, כי "תלונות אלו הוגשו בחוסר תום לב משווע", ומועד מימושן של החובות להן טוען המבקש הושהה על-ידיו עד לאחר שפוטר מתפקידו, וזאת כאשר היה נכון לותר על עקרונותיו ועל קיום חובותיו בתמורה לכסף. כן נקבע, כי לא חלה חובת דיווח על המבקש לפי סעיף 262 לחוק העונשין, הוא סעיף אי-מניעת פשע, שלפיו "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו דינו - מאסר שנתיים", בין כיון שאין מדובר בעבירות מסוג פשע ובין משלא נראה כי היה בידי המבקש מידע ממשי וקונקרטי לכוונה לעבור עבירת פשע. עוד נקבע, כי משלא קמה חובת הדיווח כאמור, ברירת המחדל היא שעורך הדין לא יפנה לרשויות בדיווח על העבירה העתידית, ובכל מקרה, בענייננו אין מדובר בעבירה עתידית, כי אם בעבירות נמשכות, שיסודותיהן נעוצים עמוק בעברם המשותף של הצדדים. לפיכך, הותיר בית המשפט את ההרשעות כנגד המבקש על כנן. י. באשר לעונש קבע בית המשפט המחוזי כי "ענישת בית הדין המשמעתי הארצי הייתה מאוזנת ומשקפת את מדיניות הענישה הראויה לנסיבות מקרה זה, ויש שיאמרו שנטתה קמעא לקולא, שכן ניתן היה לכלול ברף הענישה או במתחם הענישה גם השעיה לתקופה ארוכה יותר, אך אין בכך עילה להתערב בגזר הדין, ולבטח לא להיענות לערעורו של המערער" (פסקה 203 לפסק הדין). הבקשה והתשובה יא. על פסק-דין זה הוגשה הבקשה דנן ביום 21.3.13, בה חזר המבקש על כל טענותיו בערעור לבית המשפט המחוזי, כפי שפורטו בפסקאות 33-25 לפסק הדין. בבקשה נטען כי היא "ממוקדת בשאלה משפטית אחת ממנה נגזרות שאלות משפטיות נוספות בעלות חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה..." (פסקה 1 לבקשה). נטען, כי בית משפט קמא וערכאות הדין המשמעתי נמנעו מלדון בשאלה מדוע חובות הדיווח הקבועות בדינים השונים, ואשר חלו על המבקש מתוקף תפקידו כמנהל בחברה, אינן גוברות על הוראות החיסיון והסודיות שבסעיף 90 לחוק הלשכה ובדיני האתיקה, כך שאין בחיסיון פטור לעורך דין מחובות הדיווח; דבר זה מפלה בין עורכי דין שהם מנהלים ושאר הציבור. כן נטען, כי יש לקרוא את סעיף 262 לחוק העונשין כך ש"מעשה פשע" מתייחס גם לאותן עבירות שלא השתכללו לכדי פשע, וזאת בזכות הדיווח לרשויות שמנע את הדבר, ומשכך לא הופרה חובת החיסיון על-ידי המבקש. כן נטען, כי בין המבקש למתלונן לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, וכן כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו באשר למהימנות המבקש. לבסוף נטען, כי עונשו של המבקש גבוה ומופרז בנסיבות העניין. יב. בתגובה לבקשה נטען, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, המצדיקה דיון בגלגול רביעי, כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה. כן נטען, כי הבקשה תוקפת את קביעותיהם העובדתיות של בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט המחוזי, באצטלה של שאלה משפטית חשובה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי הכריע כבר בשאלה בדבר המתח שבין חובת הדיווח שחלה על מנהל לבין חובת החיסיון והסודיות בפסקאות 93-89 לפסק דינו, כאשר קבע כי בעת ש"מניעיו של עורך הדין לדיווח היו פסולים - נשמט הבסיס האתי, אשר איפשר לו לקיים את אותה חובת דיווח"; לכן הדיון הרלבנטי הוא בשאלה "האם דיווחיו של עורך הדין לרשויות על מעשיו של המתלונן, נגעו בחוסר הגינות". נטען, כי אין בכללי האתיקה כדי לבטל את חובותיו המשפטיות של עורך הדין מכוח הדין הכללי, אלא להצר את מרחב התמרון במימוש חובותיו לאפיקים העולים בקנה אחד עם חובותיו האתיות. כן נאמר, כי בין המבקש למתלונן התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, וכי משבחר המבקש לשמש הן כמנהל והן כעורך דין, "מרות הדין המשמעתי חולשת על כלל פעולותיו בחברה, שכן לא ברור מהו המידע שהגיע לידיו בכובעו הניהולי ומהו המידע שהגיע לידיו בכובעו המשפטי". עוד נטען, כי חובות הדיווח מכוח הדין מטילות סנקציה אם לא ננקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירת החוק או מניעת העבירה, אולם המבקש לא פנה למתלונן שיחזור בו ממעשיו, לא פנה למוסדות האתיקה כדי לבחון את אופן ההתנהלות הראוי, ולא טרח לפנות לבית הדין לעבודה כדי שישחררו מהסכם הפשרה - וספק אם כל אלה סבירים בנסיבות העניין. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את ערעור המשיב ביחס לזיכוי המבקש מעבירת הסחיטה באיומים. באשר לעונש נטען, כי חומרת הענישה אינה עילה עצמאית להתערבות בפסיקת בית המשפט המחוזי בגלגול רביעי, ובכל מקרה העונש שנקבע מקל עם המבקש בנסיבות המקרה. יג. ביום 20.6.13 הגיש המבקש, בלא רשות וללא אסמכתא, תגובה לתשובה. המבקש טען, כי בניגוד לאמור בתגובה פנה אל המתלונן על-מנת שיתקן את תלושי השכר וטפסי 106. כן טען, כי פנה למוסדות האתיקה בבקשה שינחו אותו כיצד לנהוג ונדחה על-ידיהם. עוד טען, כי הסכם הפשרה בוטל בהסכמת הצדדים, מאחר שלדעת המבקש שימש לביצוע עבירות על החוק. לפיכך, נטען כי האמור בקשר למניעיו אינו נכון. הכרעה יד. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, ולאחר העיון בתגובה ובתשובה לה, החלטתי שלא להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור - בגלגול רביעי, שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (2009); בר"ש 10486/09 עוויד נ' לשכת עורכי הדין מחוז חיפה (2010)); אין המקרה שלפנינו מהסוג הבא בגדרים אלה. אמנם נטען בבקשה, כי יש מקום לגלגול רביעי בשל הסוגיה המשפטית העקרונית העולה מן המקרה דנן - ידן של מי על העליונה, של חובות גילוי על ביצוע עבירות החלות על נושא משרה בתאגיד, או של חובות הסודיות והחיסיון החלות על עורך דין; אך לא ראיתי מקום לכך. נחה דעתי בהחלט באשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין התנהלותו חסרת תום הלב של המבקש בפרשה, תוך שהוא עוטה עליה אצטלה של חובות גילוי. ראשית, הפרות החוק נגלו למבקש במהלך שלושת החודשים בהם עבד קודם למועד פיטוריו (פסקאות 80, 136-130, 153 ו-165 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), אולם מועד מימושן של חובות הגילוי הושהה על-ידו, עד למועדים שבהם מניעיו מוטלים בספק ספיקא. כפי שציינתי בהחלטתי בבר"ש 5629/11, חוששני כי התנהלות זו לא נבעה מגילוי אזרחות טובה, אלא היתה ביטוי למימוש אינטרס אישי בדרך לא נאותה. כך, לדוגמה, הוגשה תלונת המבקש למשרד הבריאות ביום 19.2.08, יממה לאחר שדרש שכר טרחה מאשת המתלונן; גם כאן נראה כי עשה כן כדי להלך אימים על המתלונן. לא זו אף זו, המבקש נטש את עקרונותיו הנטענים, וחתם על הסכם פשרה המאיין את חובות הגילוי להן הוא טוען בבקשה זו, וזאת בתמורה לכסף (פסקאות 88-87 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). ספק רב אם לאחר התנהלות שכזו יכולה לעמוד ההגנה הניתנת לנושא משרה שנקט באמצעים סבירים להבטחת מניעת העבירות וקיום הוראות החוק, ממנה נגזרת חובת הגילוי. שנית, המבקש בחר לציין בתלונתו לרשויות התכנון, שעניינה מניעת השימוש בשמו ובחתימתו כדין, פרטים שאינם חיוניים ורלבנטיים לבירורה, ואשר חוסים תחת חסיון עו"ד-לקוח, ואין מקום להרהר אחר הקביעה העובדתית שהמבקש פעל כעורך-דין. כך, לדוגמה, צרף המבקש להודעתו מיום 19.5.08 את התכתבותו עם משרד הבריאות מיום 19.2.08 שעניינה "התראה חמורה על ליקויים תברואתיים וחשש כבד להרעלה המונית". אין חולק כי מסירת פרטים אלו מטרתם הצגת החברה באור שלילי, כך שלא יינתן לה ההיתר המבוקש (פסקאות 154-151 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ואין בינה לבין מניעת השימוש בשמו ובחתימתו של המבקש דבר. בנסיבות אלה, שעריו של בית משפט זה בשבתו בגלגול רביעי כמותם כשעריו בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, קרי, על המבקש להימנות על המקרים ה"חריגים שבחריגים", חובה לבוא עדיהם נקי כפיים ובר לבב: "משורר התהלים אומר, 'מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי...' (תהלים כ"ד, ד') ולהבדיל אומר אחד ממכתמי דיני היושר האנגליים One who comes into equity must come with clean hands, הבא אל האקויטי חייב לבוא כשידיו נקיות. נקיון הכפיים, קרי, מצב שבו הבא לטעון כנגד הרשות צריך שלא יהיו טענות סף שאפשר להעלותן נגדו כדי לנעול דלת בפניו, הוא יסוד מוסד במשפט המינהלי; ראו א' שרגא ור' שחר המשפט המינהלי - עילות הסף (תשס"ח-2008), 149-148 והאסמכתאות שם. בבג"צ 669/85 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מ(4) 393, 402, ציין השופט ד' לוין כלהלן: 'כולי עלמא לא פליגי, כי מי שבא אל מפתנו של בית המשפט הגבוה לצדק שלא בנקיון-כפיים, בחינת היותו 'טובל ושרץ בידו', לא ייענה ויידחה על הסף, אפילו לגופם של דברים עילות עתירתו ראויות להתייחסות'. ולימים אמר השופט (כתארו אז) מ' אלון בבג"ץ 400/87 כהנא נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(2) 729, 741 'כלל גדול הוא בפסיקתנו, שעותר לא יעלה לבית משפט זה ולא יבוא בשעריו לבקש סעד מן הצדק, כאשר הוא ועתירתו לוקים בחוסר-נקיון-כפיים'. עינינו הרואות כי עילת סף זו של חוסר נקיון כפיים מושרשת מכבר במשפטנו" (ראו בג"ץ 5812/11 קלקודה נ' רשות שדות התעופה, פסקה י"ג לחוות דעתי (2012)). עוד ראו דברי השופט צ' ברנזון בבג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2) 304, 306 (1975): "העותר פתח את המועדון מבלי לנסות אפילו לקבל רשיון, אם כי ידע שבעשותו כן הוא עובר על החוק. גם לאחר שהוגשו נגדו כתבי-אישום על ניהול העסק ללא רשיון, המשיך בכך בלי כל נקיפת מצפון. רק כשעמד לפני הוצאת צו-סגירה על-ידי בית-המשפט, הסכים לסגור את העסק. כלומר, ראשית פתחת המועדון היתה בחטא והמשך ניהולו בחטא, ולא מיראת החטא או מתוך חרטה כנה על חטאו סר ממנו, כי אם בכורח הנסיבות שנוצרו נגדו. אדם כזה אינו ראוי שבית-משפט זה ינקהו מחטאו ויושיט לו את עזרתו, גם לו צדק לגוף הענין". כך מקל וחומר מקום שהמבקש חפץ כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על-ידי בתי הדין המשמעתיים, והלכה מושרשת היא, בגדרי שכל ישר, כי באלה בית משפט זה נוטה להתערב רק במקרים חריגים וקיצוניים, לא כל שכן בגלגול רביעי (ראו בר"ש 7478/10 זחאלקה נ' לשכת עורכי הדין (2010); על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (2005) (עניין אשד)). טו. גם לגופם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה. באשר לטענת המבקש, כי כל תפקידו בחברה היה סמנכ"ל תפעול, וכי לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן, הדבר הוכרע עובדתית - כאמור - עוד בבית הדין המחוזי (פסקאות 70-60 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). הכרעה זו הסתמכה, בין היתר, על דבריו של המבקש עצמו כי "אם יש בעיות משפטיות היו פונים אלי" ו"יש לי חובה בתור עורך דין לא לבגוד בחברה" (פסקאות 61 ו-62 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהתאמה). מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש באמירות אלו להוות הסכמה משתמעת של המבקש לקיומם של יחסי עו"ד-לקוח בינו לבין המתלונן (פסקאות 70-68 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). טז. סבורני, כי בנסיבות המקרה לא חלה על המבקש חובת גילוי מכוח סעיף 262 לחוק העונשין, אף אילו קוימה הדרישה, כנטען בבקשה, כי העבירות המדווחות הן מסוג פשע. זאת, מאחר שממילא לא השתכנעתי כי הדרישה השניה שבחוק - שבידי המבקש יהיה מידע ממשי וקונקרטי על כוונה לבצע עבירה מסוג פשע - קוימה בענייננו, וכידוע מדובר בדרישות מצטברות (פסקאות 114-106 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). יז. אמנם המבקש סבור כי יש להכריע במתח שבין חובות הגילוי החלות על נושא משרה בתאגיד לחובות הסודיות והחיסיון החלות על עורך דין. לטעמי הכרעה זו אינה מתבקשת במקרה דנן, אם כי מטעמים שונים מאלו שצוינו על-ידי בית המשפט המחוזי. מבלי לטעת מסמרות, ראוי לכאורה להבחין בין מקרה בו הכניס עצמו עורך דין למצב אסור של ניגוד עניינים, וידע על חובותיו מזה ומזה ביום שקיבל עליו את הייצוג במקביל להיותו נושא משרה בתאגיד - לבין מקרה בו החובות הסותרות חלו עליו שלא בשליטתו. יח. כלל 14(א) לכללי האתיקה מורה: "לא ייצג עורך דין לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל ענין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת" (הדגשה הוספה - א"ר). עינינו הרואות, כי על עורך הדין נאסר לייצג לקוח גם אם קיים רק חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו בשל חובת הנאמנות שיש לו כלפי אחר; "האיסור אינו רק על הפעלת שיקול הדעת בביצוע הפעולות. האיסור הוא על הימצאות במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים. הכלל צופה פני עתיד, ומטרתו למנוע את הרע בטרם יארע" (ג' קלינג אתיקה בעריכת דין 163 (תשס"א). והנה המבקש בענייננו קיבל עליו את הייצוג בעת היותו נושא משרה בחברה, לה הוא חב נאמנות. במעשיו אלה הכניס עצמו המבקש מניה וביה לצומת נאמנויות, מזה נאמנותו לתאגיד ומזה נאמנותו ללקוח, והתאונה היא רק עניין של זמן. יפים דבריו של בית משפט זה בעל"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, תל-אביב-יפו, פ"ד לד(4) 707, 708 (1980): "החובה המוטלת על עורך הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם" (הדגשה הוספה - א"ר). במקרה דנן, אין בהסכמתו של המבקש להיות משרתם של שני אדונים, על חובות הדיווח מזה והחיסיון מזה הנגזרות ממנה, כדי לפטרו מן התוצאות הנובעות מהפרת כל אחד מאלה, ובענייננו בהפרת החיסיון. יט. למעלה מן הדרוש יוער, כי אף אילו נדרשה הכרעה בין החובות הסותרות, וזו דעתי, המענה טמון באיזון שבין האינטרסים השונים, ולא בהכתרת מי מהם בבכורה. כדברי השופט א' גולדברג בבג"ץ 744/97 סיגל נ' השופט אהרון אמינוף, פ"ד נא(1) 355, 361 (1997) (בצטטו את הנשיא (כתוארו דאז) א' ברק והאסמכתא שם): "הדין מכיר במצבים של חיסיון, בהם נשלל מבעל דין השמוש בראיה אשר היה בה כדי לסייע בגילוי האמת במשפט. ביסוד החסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם ... אכן, לעתים נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חיסיון". כן, ניתן להקיש לענייננו מקביעתה של השופטת ע' ארבל במקרה בו הפר עורך הדין את החיסיון בעת שביקש להתגונן בהליך משמעתי (ראו עניין אשד, פסקה 14): "על כף המאזניים נמצאת הזכות להתגונן ומנגדה האינטרס של שמירת החיסיון, שהינו אינטרס ציבורי מובהק. לצורך איתור נקודת האיזון הראויה שומה עלינו לבחון איזו אשמה מיוחסת לעורך-הדין, ומנגד מהו המידע שעורך-הדין מבקש לחשוף, אם חיוני ורלוונטי הוא להגנתו, ומהי מידת הפגיעה שתיגרם בעקבות חשיפתו ללקוח ולאמון הציבור בקהיליית עורכי-הדין. האיזון בין שיקולים אלה משמעו כי כאשר מוגשת נגד עורך-דין קובלנה, יוכל זה האחרון לפתח קו הגנה כנגד האישום נגדו במסגרתו של ההליך המשמעתי. מציאת נקודת האיזון היא קשה, אך בהחלט ייתכנו מקרים, הגם שהם חריגים, שבהם זכותו של עורך-הדין להתגונן תגבר. יובהר כי היותו של המידע רלוונטי ונחוץ להגנתו של עורך-הדין מהווה תנאי סף לצורך שקילת חשיפתו של המידע. על בית-הדין לבחון אם בנקודת הזמן שבה חשף עורך-הדין את המידע הוא סבר, או היה לו יסוד לסבור, כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו, ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך". כ. כאמור, המבקש הפר את חובת החיסיון המוטלת עליו, משגילה מידע לרשויות התכנון שאינו הכרחי למניעת השימוש בשמו ובחתימתו כדין, וזאת לשם הכפשת החברה וסיכול קבלת ההיתר לידיה; והמבקש גם בחר לכתב בתלונותיו מעגל מורחב של בעלי תפקידים, פשיטא כי על העותר לחשוף פרט שחל עליו חסיון עו"ד-לקוח לעבור כברת דרך ארוכה, עליה פסח המבקש כאילו לא היתה. כך הוא לא נקט פעולות מניעה לביצוען של העבירות בתפקידו כסמנכ"ל תפעול בחברה, תפקיד שאינו מאפשר לנושא בו "הקטנת ראש", אלא בחר ככל הנראה להעלים עין מהן כל עוד הדבר שירת אותו. כן בחר שלא להתעמת עם המתלונן בנושא ולהמשיך להחזיק במשרתו עד שפוטר. ראוי כי עורך דין שמקנן ספק בליבו היש בגילוי המידע משום הפרה של חובת החיסיון, ינהג על פי הכלל "יש ספק - אין ספק" ויפנה לאלתר שאילתה בנושא לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (אמנם נטען בתשובת המבקש כי עשה כן, אולם לא צורפה לכך כל אסמכתא, ובכל אופן, עולה מדבריו כי פנייתו נעשתה לאחר שהוחלט על הגשת קובלנה כנגדו - משמע, לאחר שהפר את החיסיון). המבקש הפר איפוא את החיסיון בתלונותיו בלא שניסה למזער את הפגיעה בחיסיון למינימום האפשרי. כא. מכל אלה עולה כי באיזון שבין אינטרס המבקש לשמור על שמו הטוב ולכאורה לגלות את האמת מנקודת מבטו דאז, כנטען על-ידיו, אל מול אינטרס השמירה על החיסיון, נוטה הכף לחובת המבקש. אטעים: כמות שציינתי בבר"ש 5629/11 (פסקה ו) "אחרון בית משפט זה שיתן יד חלילה למעלימי מס (וכך לכל עבריין - א"ר). ככל שהיו למבקש טענות, ואפילו היו אלה מוצדקות - בלא שאטע מסמרות - באשר להעלמת מס על-ידי מעסיקתו, היו לפניו דרכים שונות לעשות כן ואין צורך להכביר מלים" (שם לא נדרשתי לחסיון עו"ד-לקוח, שכן אז טען המבקש שלא שימש כעורך דינה של המתלוננת, מה שהופרך לימים). ואטעים: הבעיה איננה בקיום חובת הדיווח כשלעצמה, אלא באופן ובמועד בו בחר המבקש לקיימה. היו לפניו דרכים שונות, ראויות, לטפל במצב שנוצר - והוא בחר לפעול במועד בו היו מניעיו מוטלים בספק. נוטה איפוא הכף לחובתו. כב. באשר לעונש, המבקש טען כי הוא גבוה ומופרז בנסיבות העניין. ברם, לא אחת בית משפט זה קבע כי חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי (ראו רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (2002); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (1997)), ומקל וחומר בגלגול רביעי (ראו בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (2012); בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין (2012)). הדברים נכונים ביתר שאת, כפי שכתבתי לא מכבר, במאטריה דידן "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (פסקה י"ג לחוות דעתי בבר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (2013) והאסמכתאות שם). כג. לא אחת עמד בית משפט זה על חשיבותו של החיסיון הקבוע בסעיף 90 לחוק, "חסיונו של הלקוח הוא, והוא בא להבטיח בראש ובראשונה יחסים של כנות ופתיחות בינו לבין עורך הדין בבואו להיזקק לשירותיו המקצועיים של האחרון. בלי שיהא עליו חשש או מורא כי דברים או מסמכים, שהוא מגלה במהלך ההתייעצות או הטיפול בעניינו, ישמשו אי פעם נגדו ללא הסכמתו" (על"ע 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770, פסקה 7 לחוות דעתו של השופט מ' בייסקי (1987)); המבקש דרס ברגל גסה את האמון שניתן בו לשמירת החיסיון, כאמור, ממניעים מפוקפקים - ודוק, ארבע ערכאות פקד המבקש וקרן אור של חרטה לא הפציעה - באופן שפוגע במעמדו של המקצוע. על הצפוי לחוטא בהפרת אותה נאמנות עמד מכבר מ"מ הנשיא ש"ז חשין: "נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע. על-ידי הסמכת עורך-דין לעסוק במקצוע מכריזים השלטונות לפני העולם ומודיעים, כי פלוני המוסמך הגון הוא וראוי לכך, שהציבור יתן בו אמון בתחומי-מקצוע המשפט ובכל הכרוך בו ומסתעף ממנו. אם מתברר לאחר מכן, שעורך-הדין הפר את האמון שניתן בו והתכחש ללקוחותיו ולחובות שהוא חב להם, מצווים השלטונות להדיחו מכהונתו כעורך דין, לחלוטין או לתקופה ארוכה, ולשוב ולהכריז בין הבריות כי הוא נמצא פסול ובלתי ראוי לאמון הציבור" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י(3) 1720, 1730 (1956)). כד. בענייננו הומתק עונשו של המבקש מהרחקה לצמיתות להרחקה ל-72 חודשים; הופחת הפיצוי הכספי למתלונן מסך של 50,000 ש"ח לסך של 25,000 ש"ח; הופחת תשלום ההוצאות מסך של 25,000 ש"ח לסך של 20,000 ש"ח, והמבקש לא הצביע על טעמים מיוחדים להתערבות בתוצאה זו, שאושרה בבית המשפט המחוזי. כה. סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. עורך דין