התובע נורה על ידי שומר בחניון מכוניות וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף. התביעה מעוררת מספר סוגיות, ובין היתר, היחס בין חובת הסודיות לבין חובת הדיווח של מטפלים בתחום הנפשי. הנפשות הפועלות והעובדות שאינן שנויות במחלוקת 1.התובע הועסק כשומר על ידי הנתבעת 1 (להלן: "מיקוד") שהיא חברה העוסקת במתן שירותי אבטחה וקבלנות כוח אדם. מיקוד הציבה את התובע כשומר וכמאבטח בחניון המכוניות של הנתבעת 2 (להלן: "הרץ"), שהיא חברה העוסקת בהשכרת רכבים, והנתבעת 3 היא מבטחתה. הנתבע מס' 6 (להלן: "הנתבע") הועסק אף הוא כשומר על ידי מיקוד אבטחה, ועבד יחד עם התובע כשומר וכמאבטח בחניון של הרץ, במקביל ללימודיו כסטודנט באוניברסיטת חיפה, היא הנתבעת מס' 10 (להלן: "האוניברסיטה"). נקדים ונספר כי האוניברסיטה מפעילה מרכז לייעוץ פסיכולוגי לרווחת הסטודנטים (להלן: "המדור הקליני"), והנתבע פנה ביוזמתו למדור הקליני לשם קבלת טיפול נפשי. 2.התובע והנתבע חילקו ביניהם את משמרות העבודה בחניון הרץ, ונוצרו ביניהם חיכוכים על רקע היעדרויות ואיחורים תכופים של התובע מהעבודה. באחד הימים, הגיע התובע לעבודה באיחור של מספר שעות, הנתבע דיווח על כך לאחראי במיקוד ("הלשין" עליו כלשונו של התובע), והתובע פוטר מעבודתו בחודש אוגוסט 2004. התובע לא החזיר את הנשק לאחר פיטוריו, ורק לאחר שמיקוד הגישה תלונה במשטרה, החזיר את האקדח למיקוד. לאחר פיטוריו, ניסה התובע ליצור קשר עם הנתבע, אך הנתבע, שחשש מפניו, סירב לפגוש אותו או להשיב לשיחותיו הטלפוניות. ביום 9.11.2004, בסביבות השעה 03:00 בלילה, בעת שהנתבע שמר בחניון הרץ, הגיע התובע לחניון, טיפס מעל הגדר ונכנס לחניון. יש מחלוקת בין הצדדים אם התובע אחז בידו פלייר או כלי כלשהו, אך אין חולק כי התובע ניפץ מראה של מכונית אחת לפחות (לטענת הנתבעים, של ארבע מכוניות). מכאן ואילך נתפתח אירוע, שעל פרטיו נעמוד בהמשך, שבסופו ירה הנתבע בתובע ולעבר התובע מספר כדורים מאקדחו, וכתוצאה מכך נפגע התובע בעכוז, באוזן ובאיברים פנימיים. עקב כך נגרמה לתובע נכות גבוהה לצמיתות, הכוללת, בין היתר, גימגום חריף ביותר ונכות בתחום הנפשי. 3.הנתבע הועמד לדין פלילי והורשע, על סמך הודייתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333+ 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ת.פ. (חי) 3178/04 בפני כב' השופט אילן שיף). למרות חומרתה של העבירה, בחר בית המשפט המחוזי שלא לשלוח את הנתבע למאסר בפועל והטיל עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות תוך העמדתו במבחן לתקופה של שנה וקביעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ לזכות התובע. בגזר הדין, נסמך בית המשפט על המלצתו החיובית של קצין המבחן, ועמד בהרחבה על נסיבותיו האישיות של הנתבע, כעולה חדש שעלה לארץ מאוקראינה בשנת 1999, כסטודנט שהשלים בהצלחה לימודים אקדמיים בתחום המוסיקה וכמי שזכה לתעודות הוקרה על פעילות התנדבותית. המדינה הגישה ערעור על גזר הדין, אך בדיון בבית המשפט העליון חזרה בה מהדרישה להטיל על הנתבע מאסר בפועל, וצו המבחן הוארך לשנתיים (ע"פ 6853/05 ניתן ביום 6.3.2006). כתב התביעה ועילות התביעה כנגד הנתבעים 4.משנסתיים ההליך הפלילי כנגד הנתבע, הגיש התובע התביעה דכאן, בה ייחס לנתבעים אחריות לאירוע. אביא בתמצית את עיקרי הרשלנות שייחס התובע לנתבעים: מיקוד והרץ - בכך שהתרשלו בהליך קבלתו של הנתבע לעבודה כשומר, בהליך הכשרתו כשומר ובכך שלא פיקחו ולא ערכו ביקורות לבדיקת טיב השמירה ולא ביצעו בדיקות תקופתיות של השומרים. המדינה: משרד הבריאות - בכך שנמנע מלהעביר דיווח נכון ומהימן ל"פקיד הרישוי" במשרד הפנים אודות מצבו של הנתבע בהתאם לסעיף 11א' לחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: "חוק כלי היריה"). משרד הפנים - בכך שהתרשל במתן רשיון נשק לנתבע ובכך שנמנע מלבדוק את עברו הרפואי או הנפשי של הנתבע. משרד הביטחון - בכך שלא העביר מידע למשרד הפנים בדבר אי גיוסו של הנתבע לשירות חובה בצה"ל ולא דיווח למשרד הבריאות אודות מצבו הבריאותי. האוניברסיטה - בכך שהמדור הקליני לא דיווח למשרד הבריאות כמתחייב מהוראות סעיף 11א' לחוק כלי יריה אודות מצבו הנפשי של הנתבע. הנתבע - כמי שירה בתובע. נציין כי הנתבע היה מיוצג בתחילת הדרך ע"י הסיוע המשפטי, אך בהמשך עזב את הארץ, ככל הנראה בשל התביעה דכאן. התובע שינה את טעמו בסיכומים וגרסתו הנוכחית היא שהנתבע ירה בו ברשלנות ולא במתכוון 5.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ובמקביל ניתנה הצעת בית המשפט על פי תחשיבי נזק שהוגשו על ידם. עוד בשלב הצעת בית המשפט, הפניתי תשומת לב ב"כ התובע כי מתצהיר הנסיבות של התובע עולה שהנתבע ירה בו במכוון, להבדיל מירי רשלני, וכי עשויה להיות לכך השלכה על שאלת האחריות. התובע דבק לכל אורך הדרך ועד לתום שמיעת הראיות, בגרסה כי נורה במתכוון על ידי הנתבע. למרבה ההפתעה, בשלב הסיכומים, עשה ב"כ התובע שינוי חזית של 180 מעלות, ונקודת המוצא בסיכומיו היא, שהנתבע ירה בו מבלי לזהותו תחילה, ומתוך רשלנות. לא למותר לציין כי הנתבעים הודיעו כבר בישיבת קדם המשפט "ברחל בתך הקטנה" כי יתנגדו לכל שינוי חזית, וגם במהלך שמיעת הראיות חזרו הנתבעים, ובמיוחד ב"כ מיקוד, על התנגדותם לכל שינוי חזית. 6.נוצר אפוא מצב מוזר לפיו ב"כ התובע מפציר בסיכומיו בבית המשפט להעדיף את גרסתו של הנתבע, על פני גרסתו של מרשו-התובע, מן הטעם שאין לסמוך על גרסת מרשו, לאור נכותו הנפשית לצמיתות. בסיכומיו הסתייג ב"כ התובע מדברים שונים שנאמרו על ידי מרשו במהלך עדותו, ואשר "שמע עליהם כמו בית המשפט וב"כ הנתבעים בפעם הראשונה בעת עדותו של התובע", וטען כי סיפורים אלו אך מעידים על מצבו הנפשי הקשה של התובע. 7. זו איני יכול לקבל. נכות נפשית אינה פוסלת לעדות. נכות נפשית אין משמעה שהנכה אינו מבין את שפיו מדבר. מעשה של יום ביומו, שפלוני שסובל מנכות נפשית עולה לדוכן העדים ומעיד. קשה להלום כי בית המשפט לא יקבל את דבריו, מן הטעם שהעד סובל מנכות נפשית. יש חולי נפש הסובלים מדלוזיות והלוצנציות, אך לא שמעתי על נכות נפשית שמביאה לעדות שקר. התובע לא סובל ממחלת נפש שאף היא, כידוע, אינה פוסלת לעדות - ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(3) 769 (1999); ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 266 (1986); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.8.08) [המבחן המשולש]; ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 769 (2004). התובע סובל מגמגום קשה מאוד, אך גמגום לחוד והבנה והתמצאות לחוד. ככל שהתרשמתי, התובע מעורה עד מאוד בהליך המשפטי, מכיר כל מסמך וכל של הצדדים. למרות שהתובע ישב באולם בית המשפט בעיניים כמעט עצומות, כביכול מנותק מהמתרחש, הרי שהבין היטב את שנאמר באולם בית המשפט. משנחקר התובע, ידע לעמוד בתקיפות על זכותו ליתן תשובה מלאה, הקדים ואמר דברים ביוזמתו באופן מגמתי עוד לפני שנשאל ו"שלף" מאמתחתו מסמכים. ובקיצור, איני יכול לקבל טענת ב"כ התובע בסיכומיו, כאילו בשל נכותו הנפשית של התובע יש להתעלם מעדותו. 8.צר לי לקבוע כי עדותו של התובע הייתה לא מהימנה, וכדוגמא לכך, אביא את סיפור הכלב. במהלך עדותו, סיפר התובע כי ביום מן הימים, הנתבע סיפר לו שהרג כלב, והוא אף הבחין בנתבע כשהוא מנקה ושוטף את הדם של הכלב. התובע חזר והעלה במהלך עדותו מספר פעמים את סיפור הכלב באופן מגמתי ויזום, טען כי חשש שהנתבע יעשה לו מה שעשה לכלב, ואף ניתן היה להבין מעדותו כי הנתבע היה רוצח כלבים סדרתי. סיפור הכלב, לא הועלה בכל שלב שהוא על ידי התובע - לא במסגרת ההליך הפלילי, לא במכתבו לפרקליטות עליו נעמוד להלן, לא בכתב התביעה ולא בתצהירי עדות ראשית מטעמו. לכל הנוכחים באולם, היה ברור כי סיפור הכלב הומצא על ידי התובע לקראת הדיון, במטרה שקופה להתאים את המקרה דנן לעובדות המקרה שנדונו על ידי כב' השופט גריל בת.א. (מחוזי חיפה) 751/93 שטרן נ' חברת השמירה ז.ר. בע"מ (ניתן ביום 21.11.03). במקרה שנדון שם, ירה השומר למוות באדם שיצא משערי המפעל, ונתברר כי היו סימני התראה רבים לגבי מצבו הנפשי של אותו שומר, לרבות אירוע בו ירה השומר בנשקו האישי בכלבו למעלה מ-20 כדורים, מאחר שהכלב "עיצבן אותו". העלאת סיפור הכלב על ידי התובע, מצביעה על "תחכום" של התובע, שקרא חומר משפטי טרם מתן עדותו. משנשאל התובע אם סיפר אי פעם לבא כוחו את סיפור הכלב, שהרי סיפור זה לא נזכר אי פעם לאורך כל ההליכים, השיב התובע בחיוב. לצד סיפור הכלב, העלה התובע לראשונה סיפורים נוספים אודות הנתבע. לדבריו, בעקבות אחד הפיגועים בעיר חיפה, הביאו לחניון מספר מכוניות עם דם וזכוכיות שבורות, והנתבע אמר לו שהוא מרגיש שאנשים מתים מסתובבים בחניון והוא מריח ומרגיש אותם ולכן הוא מסתובב עם נשק דרוך ולא נצור ("נשק פתוח" כדבריו). משנשאל הכיצד לא דיווח על כך, טען כי דיווח על כך לחברה אך צחקו עליו. כן סיפר כי הנתבע היה גונב כדורים במטווח. ב"כ התובע אישר בסיכומיו כי שמע את "הסיפורים האלו" לראשונה בעדותו של מרשו, ואם נגזר עלי להחליט למי להאמין, נקל עלי לקבוע שהצהרתו של ב"כ התובע אמינה עלי יותר, ומדובר בסיפורים שהתובע המציא על מנת להאדיר את טענתו שהנתבע היה "משוגע" ולכן יש להטיל אחריות על הנתבעים. 9.לצד הסיפורים החדשים שהעלה התובע בעדותו, ושלא ניתן למצוא להם רמז בחקירת המשטרה ובחומר הראיות, ניתן להצביע על סתירות נוספות שיש בהן כדי לערער את מהימנותו של התובע, כמו ה שלא החזיק בידו פלאייר כאשר חדר באישון לילה לחניון המכוניות של הרץ. זאת, למרות שבהודעתו למשטרה אמר התובע לחוקר שהחזיק בידו פלאייר. אפנה למכתבו של התובע לפרקליטות, שבו גולל את גרסתו, שם טען כי "טיפסתי מעל הגדר (בלי שום דבר בידיים ובלי כובע על ראשי כמו שטענתי מהתחלה)" (עמ' 2 למכתב נספח מט לסיכומי התובע). משמע, התובע ביקש לחזור בו מהגרסה הראשונה שמסר במשטרה. נוכח סתירות אלו, טען התובע כי ההודעה במשטרה נגבתה ממנו כיממה לאחר אירוע הירי, כשהוא עדיין חבול ומטושטש מהתרופות וממשככי הכאבים. התובע גם הכחיש חתימתו על הודעת המשטרה (דף 5 בהודעה מיום 10.11.04) וטען כי המשטרה הגיעה אליו עם הודעה כתובה ותשובות מוכנות, אך אני מתקשה, בלשון המעטה, לקבל טענות אלו. משנשאל התובע מדוע לא החזיר את הנשק למיקוד לאחר פיטוריו, למרות המכתב שנשלח אליו על ידי החברה, השיב בשאלה האם המכתב נשלח בדואר רשום. לא למותר לציין כי אורית שמואלי, מנהלת הסניף של מיקוד, סיפרה בעדותה כי התקשרה לתובע מספר פעמים ודרשה ממנו להחזיר את הנשק. התובע אמנם לא סירב במפורש אך "מרח" אותה, קבעו עם התובע פגישות להחזרת הנשק והוא לא הופיע, ולבסוף היא נאלצה להגיש נגד התובע תלונה במשטרה ורק אז נתרצה והחזיר את הנשק. עוד נספר, כי לאחר שהתובע נורה, הוא לא פנה ישירות לבית חולים, אלא נסע לשכן שלו, אחד בשם יוספוף. אותו יוספוף אמר במשטרה כי התובע סיפר לו שירו בו כאשר הילך לתומו עם כלבו ברחוב. התובע אישר בעדותו כי כך סיפר ליוספוף, לדבריו, על מנת שזה יחיש אותו לבית החולים, כי חשש שאם יספר לו את כל הסיפור, יוספוף יסרב לקחתו לבית החולים. התובע הכחיש כי אמר ליוספוף שלא יספר אודות האירוע לאשתו ולחברים, למרות שבהודעתו במשטרה אישר את הדברים. סיכומו של דבר, שהתובע אכן אינו מהימן, אך אני דוחה את טענת בא כוחו כי אין לקבל את גרסת מרשו-התובע, בשל נכותו הנפשית. 10.בנקודה זו, נחזור ונעמוד על היפוך החזית שנעשה על ידי התובע בסיכומיו, לעומת הגרסה בה דבק לכל אורך הדרך, הן בהליך הפלילי והן בהליך דכאן. התובע, שעקב מקרוב אחר ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע, שלח לפרקליטות מחוז חיפה, מכתב ארוך בכתב יד (התקבל בפרקליטות ביום 16.5.05, נספח מ"ט לסיכומי התובע). במכתבו זה, ביקש התובע להחליף ולפסול את כב' השופט אילן שיף, שישב לדין בהליך הפלילי. התובע גולל במכתב במפורט את גרסתו לסיפור המעשה, והדגיש כי הנתבע זיהה אותו וירה עליו בכוונה: "הבנתי שהוא לא יוצא בכוונה התרגזתי ושברתי עם הידים מראה אחת... הנאשם פתאום יצא לעברי עם אקדח טעון בידו כשהוא מצא אותי והתחיל להרביץ לי מכות עם הידים והרגלים, יחד עם זה הוא התחיל לצעוק שהוא הזהיר אותי שאני לא אבוא למגרש ושהוא שונא אותי והפעם אני לא אצא מפה חי, ושם לי את האקדח ליד הראש... וכשהייתי כבר פצוע תלוי על הגדר הוא התחיל שוב להרביץ לי... ". בהמשך המכתב, מתייחס התובע לטענת הנתבע בהליך הפלילי כי ישן כאשר התובע הגיע לחניון: "... ברור לכולם שהנאשם לא ישן... הוא ישר התחיל לצעוק עלי ואמר לי שהוא הזהיר אותי שאני לא אבוא לשם - זה אומר שהוא זיהה בי (כך במקור - י.ע.). לגבי אורות במגרש (כל המעונין יכול לבדוק) שבלילה רואים שם כמו ביום אור רגיל כי יש בשטח הרבה זרקורים...". ובהמשך, מייחס התובע לנתבע בידוי ראיות ושיבוש הליכי משפט: "הנאשם אסף את התרמילים ... וסידר אותם בשורה, שבר עוד כמה מראות במכוניות... הוא התקשר למשטרה והכין סיפור משלו. זה אומר שלתקופת האירוע הנאשם היה בהכרה מלאה ומעשיו היו תחת שליטתו המלאה וזה לא דומה למעשים של אדם בפחד נפשי או רדום". גם בהודעתו במשטרה טען התובע כי הנתבע זיהה אותו, והדבר נזכר בהחלטתה של כב' השופטת חופרי-וינוגרד מיום 6.12.04 בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה כנגד הנתבע. בהחלטה נאמר כי "לגישת המתלונן (התובע - י.ע.) המשיב זיהה אותו. לדבריו עמד 2-3 מטר ממנו מול פניו. המשיב ירה עליו פעמיים". בכתב האישום המקורי יוחס לנאשם ירי של: "חמישה כדורים לעבר המתלונן בכוונה לפגוע בו, לגרום לו נכות, מום וחבלה חמורה". העבירה שיוחסה לנאשם היתה חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, הושמטו מילים אלו, אך בעובדות כתב האישום נאמר כי התובע החל לברוח מפני הנתבע וכי הנתבע "הגיע אליו ושוב ירה לעברו ממרחק קצר". סעיף העבירה שונה לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק העונשין. ובקיצור, גירסתו של התובע לגבי ירי מכוון, באה לידי ביטוי בכתב האישום המקורי וגם בכתב האישום המתוקן, בו יוחס לנתבע יסוד נפשי של "מנס ראה" ולא עבירה של רשלנות. 11.ה לירי מכוון של הנתבע, הועלתה במפורש גם בהליך דנן. בסעיף 19 לכתב התביעה ייחס התובע לנתבע עבירה של תקיפה: "הנתבע 6 ביצע תקיפה, כמשמעותה בפקודת הנזיקין, תוך שימוש בכוח במתכוון נגד גופו של התובע, שלא בהסכמתו, כפי שעולה, בין היתר, מפסק הדין נגד הנתבע 6 בענין אירוע הפגיעה, נשוא תביעה זו". בכתב ההגנה מיקוד כי לא מוטלת עליה כל אחריות שילוחית לעוולת התקיפה לאור סעיף 25 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בתצהירו מיום 18.9.06, טען התובע במפורש כי הנתבע ירה בו לאחר שזיהה אותו, והוא מפנה לעובדות המפורטות בכתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנתבע. וכך נאמר בתצהירו של התובע: "לא הגעתי למקום מצויין בפלייר או כלי אחר, לא היה לי כובע או כל כיסוי ראש, לבשתי חולצת טריקו פשוטה בצבע אפור ולא כיסיתי את פני במשך כל האירוע בכובע או כל כיסוי אחר. ... התחלתי לקרוא ולצעוק בשמו של מיכאל (הנתבע - י.ע.) פעמים רבות וצפצפתי עם הרכב... היה ברור לי שבמקום פתוח, קולי נשמע רחוק ושאם מיכאל לא עונה, סימן שהוא לא רוצה לענות ולדבר איתי... פתאום ראיתי את מיכאל קרוב מולי (מרחק של מטרים בודדים) מתרומם עם נשק, דורך הנשק וכיוון אותו לכוון הראש שלי (חשוב לציין כי התאורה במקום מעולה, ממש כמו אור יום ואי אפשר היה שלא לזהות מי האדם שעומד מולך). מיכאל צעק עלי מה פתאום באתי לשם... מיכאל צעק שאני מפריע לחיים שלו, ופשוט צעק בלי הפסקה... לפתע מיכאל ירה... מיכאל התקרב אלי עם נשק מכוון, אני קפאתי מרוב פחד, הוא נראה לי כמו מטורף מסרט. מיכאל הגיע לטווח מגע והתחיל להרביץ לי חזק, כולל בעיטות, מכות בידים, מכות עם האקדח, והוא הצמיד את האקדח לצד שמאל של הראש שלי והתחיל להגיד שהוא יהרוג אותי ועוד כמה שניות אני ארגיש שאני מת. הוא אמר לי עד כמה שהוא לא אוהב אותי, שלאנשים כמוני יש להם הכל... והוא לא אוהב אותי... והוא יהרוג אותי עכשיו... הזזתי למיכאל את היד והכדור למזלי עבר ליד האוזן השמאלית שלי... לאחר מספר שניות ולאחר שיצאתי מההלם בעקבות הירי לעברי, דחפתי את מיכאל הצידה והתחלתי לברוח לכוון הגדר... כאשר תוך כדי הבריחה ממשיך מיכאל לירות לעברי... כשהייתי פצוע ותלוי בגדר התחיל שוב מיכאל להרביץ לי, לצעוק עלי וניסה למשוך אותי לכוון המגרש...". מהדברים עולה במפורש ובבירור, כי לטענת התובע הנתבע זיהה אותו וירה בו במכוון. גם בכתב התביעה המתוקן שהוגש ע"י התובע, לאחר שכבר הגיש תצהיר נסיבות, ייחס התובע לנתבע עוולה של תקיפה בלבד, ולא טען לרשלנות. בעדותו בבית המשפט, התובע לא נחקר כמעט על נסיבות האירוע כמפורט בתצהירו, אך אישר כי מה שנכתב בכתב האישום הראשון נכון, למעט הסתייגותו מנושא הפלייר, מאחר שלטענתו לא אחז בידו פלאייר כאשר טיפס על הגדר ונכנס לחניון. כן חזר ואישרר את תוכן מכתבו לפרקליטות ואף הוסיף וטען שהנתבע איים עליו שיהרוג אותו אם יגיע למקום (עמ' 41). העולה מן המקובץ, שהתובע טען לאורך כל ההליך, שהנתבע ירה בו במכוון לאחר שזיהה אותו. 12.הגירסה היחידה שעומדת בפני בית משפט זה היא גירסתו של התובע. הניסיון של ב"כ התובע בסיכומיו, להתנער מהגירסה של לקוחו-שלו, ולטעון כי הנתבע ירה בתובע ברשלנות מאחר שסבר לחשוב כי התובע הוא פורץ, אינה יכולה לעמוד. ב"כ התובע הסתמך בסיכומיו על גירסאות שמסר הנתבע במשטרה, אך הנתבע לא נחקר על גירסאות אלו, ומכל מקום, כתב האישום וההרשעה אינם עולים בקנה אחד עם גירסה זו. ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לתמליל השיחה ולהקלטה של השיחה בה דיווח הנתבע למשטרה על האירוע. בהקלטה, מדווח הנתבע על חדירת פורץ לחניון, כי הפורץ חבש כובע שחור שכיסה את פניו, כי הוא רדף אחר הפורץ וירה אחריו באויר כמה כדורים, וכי הפורץ שבר כמה מראות צד של מכוניות. מההקלטה עולה כי הנתבע דיווח על האירוע בנינוחות וברוגע, וגם גב' אורית שמואלי בתצהירה ובעדותה וגם מר דוד בן ישי, מנהל האיזור של מיקוד, סיפרו כי הנתבע היה רגוע (הודעת דוד בן ישי במשטרה). ב"כ התובע ביקש להסיק מהדברים, שהנתבע סבר כי פעל כנדרש בכך שירה בפורץ, בהתאם להכשרה ולהדרכה הלקויים שקיבל לגבי השימוש בנשק. בסברת כרס זו אין ממש. נהפוך הוא. אילו הנתבע היה סבור כי מדובר בפורץ אלמוני, מן הסתם היה מדווח על כך כשהוא נרגש ואחוז בהלה, ולא משקר בניחותה כאילו ירה רק באויר. לטעמי, דווקא העובדה שהנתבע שיקר בדיווח למשטרה, והנינוחות בקולו, מלמדת על כך שביקש לטשטש את העובדה שירה במתכוון בתובע. 13.הנה כי כן, בניגוד למצב הדברים בו תובע מבקש להסתמך על ההרשעה בפלילים של הנתבע, בגדר סעיף 42(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הרי שבמקרה דנן, ב"כ התובע מבקש בסיכומיו כי בית המשפט יפסוק בניגוד להרשעה הפלילית של הנתבע, שבית המשפט לא יאמין לגרסאות שמסר התובע במשטרה לצורך ההליך הפלילי, שבית המשפט לא יאמין לגרסאות שטען בכתב התביעה, שבית המשפט לא יאמין לגרסה עליה הצהיר התובע בתצהירי עדות ראשית ושבית המשפט לא יאמין לעדותו בפניו. מול כל אלה, מבקש התובע בסיכומיו, כי בית המשפט יבכר את הגרסה שנתן הנתבע בהודעותיו במשטרה, גרסה עליה לא נחקר במשפט זה, גרסה שנדחתה למעשה בהליך הפלילי, שהרי הנתבע הורשע במעשה מכוון. לא הרחבת חזית יש כאן, אלא שינוי חזית במאה ושמונים מעלות: ירי מכוון של הנתבע לעבר התובע (עוולת תקיפה) נתחלף בירי נמהר ופזיז של הנתבע שסבר בטעות כי התובע פורץ (עוולת רשלנות). 14.לא אכחד כי שקלתי לדחות את התביעה על הסף, נוכח המצב הבלתי אפשרי בו הציב התובע את הצדדים ואת בית המשפט. הנתבעים התגוננו כלפי גרסה של ירי מכוון מצד הנתבע, וכעת, בשלב הסיכומים, עליהם להתגונן כנגד ה שהנתבע התרשל באופן הפעלת הנשק. ברי כי דין התזה החדשה של התובע להידחות. זאת, הן מטעמים דיוניים של שינוי חזית שהנתבעים התנגדו לו במועד, הן מטעמים של מהימנות, וליתר דיוק חוסר מהימנות של התובע, והן מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי. קשה להלום כי גרסאות עובדתיות יהיו כחומר ביד היוצר בידי התובע - ברצותו מאדיר את זדוניותו של הנתבע לצורך ההליך הפלילי וברצותו מגמד את מעשי הנתבע לרשלנות גרידא לצורך תביעת הנזיקין, ואף זאת, רק בשלב הסיכומים (שמא לאחר שהבין כי גרסתו עלולה להביא לדחיית התביעה). בעל דין אינו רשאי לדבר בשני קולות. מאחר שהנתבע הורשע בפלילים על סמך גרסת התובע כי ירה בו במכוון, תורת ההשתק השיפוטי חלה גם אליבא דמחמירים הדורשים כתנאי להשתק, שה שנ בהליך הראשון נתקבלה- רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1997). ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005) הותיר כב' השופט גרוניס את תנאי ההצלחה בצריך עיון, בעוד כב' השופט רובינשטיין גרס פוזיטיבית, כי תנאי ההצלחה בהליך הראשון, אינו נחוץ לתחולת הדוקטרינה של השתק שיפוטי. עוד בנושא זה, ראה בר"ם 3781/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' הר (ניתן ביום 7.8.2006) פסקה 34 לחוות דעתו של השופט עדיאל, ופסקה 12 לחוות דעתה של הנשיאה בייניש. סיכומו של דבר: מאחר שאיני רואה לקבל את מהפך החזית שנעשה על ידי התובע בסיכומיו, אבחן את התביעה בהתאם לגרסת הירי המכוון בה דבק לכל אורך הדרך ושעל פיה הורשע הנתבע. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה, לגבי אחריותו של כל אחד מהנתבעים, גם לגרסה לפיה נורה התובע ברשלנות. אקדים ואומר כי באספקלריה של ירי מכוון, נקל לדחות את התביעה כלפי מיקוד והרץ, ועיקר הדיון צריך להתמקד באחריות המדינה והאוניברסיטה. באספקלריה של ירי רשלני שבוצע על ידי שומר מבוהל, נקל לדחות את התביעה כנגד המדינה וכנגד המדור הקליני באוניברסיטה, ועיקר הדיון צריך להתמקד באחריות מיקוד והרץ. אחריותה של מיקוד 15.משהגענו למסקנה כי התובע נורה במכוון על ידי הנתבע, חל בענייננו סעיף 25 לפקודת הנזיקין, בנוסחו בעת האירוע, השולל אחריות שילוחית של מעביד לעוולה של תקיפה: "לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה". סעיף 25 בוטל בתיקון מס' 10 התשס"ה-2005 שנכנס לתוקפו ביום 10.2.06 אך האירוע דנן התרחש ביום 9.11.04 כאשר סעיף 25 עדיין עמד בתוקפו. התובע פירט לאורך עשרות עמודים את הרשלנות המיוחסת למיקוד, בכך שלא הכשירה את הנתבע כראוי לשימוש בנשק. ברם, אין קשר סיבתי בין הכשרה או הדרכה רשלנית לגבי אופן השימוש בנשק, אם בכלל, לבין הירי המכוון של הנתבע בתובע, ירי בגינו נדון והורשע בפלילי. הרקע למעשה הוא היחסים בין השניים והחשש של הנתבע כי התובע יתנקם בו על כך שפוטר מעבודתו עקב "הלשנתו" על התובע: "לא בשימוש רשלני בנשק עסקינן, אלא בשימוש עברייני, זר ומנוכר למטרה שלשמה ניתן לו הנשק" - פסק דינו של כב' השופט זרנקין בת.א. (מחוזי חיפה) 888/07 טרכטנברג נ' דימטרי (ניתן ביום 19.2.09). כן ראה פסק דינו של כב' השופט דרורי בת.א. 5380/03 (מחוזי ירושלים) עזבון המנוח לוין נ' ציסין (ניתן ביום 22.2.09). שם היה מדובר בשומר שירה למוות באדם, עקב סכסוך כספי ביניהם, מחוץ לשעות העבודה. התביעה כנגד חברת השמירה שהעסיקה את היורה נדחתה. 16.הירי המכוון של התובע בנתבע, מנתק את הקשר הסיבתי לרשלנות של מיקוד, בהיות הנתבע גורם זר מתערב לפי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין ובשל היעדר צפיות. כך, לדוגמה, נאמר בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 9 (1984): "...טול מעביד, הנותן כלי נשק לאחד מעובדיו לצרכי עבודתו. נניח עוד, כי אין לו כל יסוד לחשוד, כי העובד ישתמש בכלי הנשק לחיסול חשבונות אישיים. בנסיבות אלה, אין המעביד אחראי כלפי עורך-דינו של העובד...או כלפי מאהבה של אשתו .. אשר בהם פוגע העובד באמצעות כלי הנשק. התנהגותו הכללית של העובד - שימוש בנשק של המעביד לצרכיו האישיים האסורים - היא בלתי צפויה, ועל-כן ניתק הקשר הסיבתי. " נקודת המוצא היא, שהפקדת נשק בידי שומרים של חברות שמירה הוא כורח בל יגונה. כך מקובל במדינות הים ועל אחת כמה וכמה בישראל בהאידנא. בהיעדר "סימני התראה" לגבי אישיותו ומצבו הנפשי של השומר, אין מקום לחייב את מיקוד על עצם הפקדת האקדח בידי הנתבע והצבתו כשומר. בדומה, נאמר בע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 807 (1979): " ... בהנחה שמדובר באדם שקט, נבון ונאמן, כפי שהעידה עליו תעודת המשטרה, מה רע בכך שהוא וחברו לשמירה ישמרו על האקדח, כפי שעליהם לשמור על המפעל עצמו? אם רשלנותה של המערערת אינה אלא בכך שלא שמרה על שומריה, כשברור כי אין גם בכך תריס בפני לקיחה זדונית בשעות הלילה, נדמה לי כי זוהי דרישה כעין הדרישות המועלות לפעמים לאחר שקרה אסון, אך אין הן יכולות לשמש קו מנחה להתנהגות מעשית של בני אדם." אשר על כן, יש לדחות את התביעה כנגד מיקוד. 17.אילו הייתי מקבל את התזה החדשה של התובע, כביכול הנתבע ירה לעברו מחשש שהוא פורץ, אזי היה מקום להטיל על מיקוד אחריות שילוחית לרשלנות הנתבע, שהתבטאה בסטיה מהוראות פתיחה באש ובהמשך הירי על התובע, עודנו במנוסה מטפס על הגדר. הנתבע עצמו אישר בהודעתו במשטרה כי סטה מנוהל פתיחה באש "ולפי מה שאמרו במטווח שברח' הנמל 39 בחיפה מטווחי הצפון, הנוהל אומר לפתוח באש רק בסכנה ממשית לחיים כלפי או כלפי מישהו ואף פעם לא לירות כדי להרוג. היום כשיצאתי מהאוטו היה לו משהו בידיים, כמו מברג, אז שלפתי את האקדח והוא התחיל לברוח, וזאת הטעות שלי שלא הייתי צריך להמשיך ואז יריתי באויר ואז כשהוא עלה על הגדר יריתי לו בישבן". לכן, אין טעם להידרש לטענות התובע, המשתרעות על עשרות עמודי סיכומים, לגבי רשלנותה הישירה של מיקוד - להבדיל מאחריותה השילוחית למעשה רשלני של הנתבע - בכל הקשור לקבלתו של הנתבע לעבודה ולהכשרתו. גם אין טעם להידרש לשאלה אם מיקוד התרשלה בכך שהתירה לשומרים מטעמה לקחת את הנשק לביתם בתום המשמרת, מאחר שהירי במקרה דנן, נעשה במהלך שעות העבודה ותוך כדי העבודה (לנושא זה ראה בהרחבה בפסק דינו של כב' השופט דרורי בעניין ציסין לעיל). למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לחלק מטענות אלו. 18.לנתבע לא היה עבר רפואי-נפשי ולא עבר פלילי, ומיקוד הייתה מנועה מלשאול אותו אודות הפרופיל הצבאי לאור הוראת סעיף 2א לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 הקובע כי "מעביד לא ידרוש מדורש עבודה או מעובד את הפרופיל הצבאי שלו". למיקוד לא היה כל מידע קונקרטי שיכול היה להדליק "אור אדום" לגבי הנתבע. נהפוך הוא, הנתבע עורר אצל כל הסובבים אותו רושם של אדם אחראי ומסור לעבודתו. עוד קודם לקליטתו לעבודה במיקוד, הנתבע עבד בחברת סיירת לבוק כמאבטח של טיולים, וגם שם עבר הכשרה שכללה מספר מטווחים. עם זאת, יש לזקוף לחובתה של מיקוד נזק ראייתי של ממש, לאחר שנתברר כי התיק האישי של הנתבע נעלם ואינו בנמצא, למעט "תיק הנשק" בו פורטה ההדרכה שקיבל. מיקוד כי התיעוד שהיה ברשותה נלקח על ידי המשטרה מיד לאחר האירוע (עדות שמואלי ואבידן), אך משום מה, התיעוד לא נמצא גם בתיק המשטרה שצולם על ידי הצדדים. 19.דומה כי ההכשרה של הנתבע כנושא נשק היתה דלה. על פי "טופס מעקב שומר/מאבטח חמוש" ודף מעקב הכשרות (נספחים לד, לח לסיכומי התובע), הנתבע התקבל לעבודה ביום 7.2.03, ביום 17.3.03 עבר מטווח, ביום 24.3.03 קיבל נשק, ביום 15.10.03 חתם על "הצהרת מקבל נשק" בה נכתב "קראתי את הפרקים 'הוראות פתיחה באש'...הבנתי את ההוראות והנני מתחייב לפעול על פיהן", ביום 15.2.04 עבר מטווח נוסף וביום 30.6.04 קיבל הדרכה בנוגע להוראות פתיחה באש וחתם שוב על הצהרת מקבל נשק. העולה מן המקובץ כי עד למועד האירוע, הנתבע עבר שני מטווחים ולכל היותר שתי הדרכות, למרות שעל פי דף ההכשרות היה אמור לעבור 4 מטווחים, ולמרות שסעיף 5 לנספח ל"רשיון המיוחד" שניתן למיקוד (נספח לו לסיכומי התובע) קובע כי "אחת ל-6 חודשים יינתן למורשים המחזיקם בנשק תידרוך לכללי זהירות, והמורשה יחתום על קבלת התידרוך" (לטענת התובע, הנסמכת על חוות דעת הגרפולוגית כבירי, חתימתו של הנתבע על "הצהרת מקבל נשק" מיום 15.10.03 זוייפה, כך שהוא עבר אך הדרכה אחת. כשלעצמי, ספק בעיני אם ניתן לקבוע כי חתימת הנתבע זוייפה, בהסתמך על מסמכים לא מקוריים ועל כך, שגם הגרפולוגית אישרה כי לא ניכרים בחתימה סימני היסוס המאפיינים מעשה זיוף וכי לא בדקה חתימות של הנתבע בעברית). על פי ההסכם בין מיקוד לבין הרץ, התחייבה מיקוד לערוך אחת לחודש תידרוך ורענון של השומרים בנוהלי פתיחה באש, מה שלא נעשה. לכך יש להוסיף כי התובע והנתבע חלקו שניהם בשמירה באתר, ועבדו ברציפות שעות רבות סביב לשעון, חגים ושבתות, הרבה מעבר למשמרת של 10 שעות. מנגד, יש לזכור כי הנתבע והתובע הועסקו שניהם לצורך שמירה על מכוניות בחניון, אתר שאינו מצריך מגע שוטף עם אנשים, וברגיל, אינו מצריך שימוש בנשק. כפי שהסביר מר אבידן מטעם מיקוד, אין טעם להציב ב"אתר נחות" מסוג זה, בוגרי סיירות מובחרות בצה"ל. 20.על רקע כל אלו, אילו הייתי מקבל את הגרסה החדשה של התובע (ירי ברשלנות על פורץ רעול פנים) ניתן היה להטיל על מיקוד אחריות שילוחית, ושמא גם אחריות ישירה בגין הכשרה והדרכה לקויה של הנתבע. במקרה כאמור, הייתי מייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50% בהתחשב בנסיבות האירוע כמפורט להלן: ( - ) בין התובע לנתבע היו יחסים עכורים. התובע הטריד טלפונית את הנתבע עשרות פעמים קודם לאירוע, אך הנתבע סירב לשוחח עמו ואף איים עליו. למרות זאת, הגיע התובע לחניון כדי "לשוחח" פנים מול פנים עם התובע; ( - ) התובע הגיע לחניון בשעה 3 לפנות בוקר; ( - ) התובע היה רעול פנים; ( - ) התובע דילג מעל הגדר וחדר לחניון; ( - ) התובע החזיק פלאייר בידו והחל לשבור מראות של מכוניות; ( - ) לנתבע היה ידוע כי התובע סירב להחזיר את הנשק למיקוד לאחר פיטוריו, עד כדי שנדרשה הגשת תלונה במשטרה כנגדו. בנסיבות אלה, ניתן להבין את חששו של הנתבע מפני התובע, בין אם סבר שהתובע הוא פורץ אלמוני (כגרסתו הנוכחית של התובע) ובין אם זיהה את התובע. לאשם תורם בשיעור של 50% בנסיבות בהן שומר ירה למוות באדם אחר במתכוון מחוץ לשעות העבודה ראה פסק דינו של כב' השופט דרורי בעניין ציסין. על דרך של קל וחומר, כאשר הירי נעשה ברשלנות במהלך העבודה ועקב העבודה (על פי קו התביעה החדש שאימץ כיום התובע בסיכומיו). 21.סיכום ביניים: אין להטיל אחריות שילוחית על מיקוד בשל הירי המכוון של הנתבע לעבר התובע, ואין להטיל עליה אחריות ברשלנות עקב הירי המכוון, בשל היעדר צפיות וגורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי. על פי גרסתו החדשה של התובע - גרסה שנדחתה על ידי - לפיה הנתבע ירה בו מתוך רשלנות מאחר שחשב אותו לפורץ, ניתן היה לחייב את מיקוד בשל אחריותה השילוחית למעשי הנתבע, ושמא גם בשל אחריותה הישירה כמי שלא הדריכה כיאות את הנתבע בנוהלי פתיחה באש. אך במצב דברים זה, היה מקום לחייב את התובע ברשלנות תורמת של 50%. היעדר אחריות של הרץ 22.התובע הרחיב בסיכומיו ובסיכומי התשובה אודות אחריות הרץ כמחזיק במקרקעין. כן הצביע על רשלנותה של הרץ, שהתבטאה, בין היתר, בכך שלא קיימה ביקורות אצל השומרים באתר, לא תדרכה את הנתבע משך העסקתו כשומר, לא קיימה בדיקות תקופתיות לשומרים על מנת לבחון אם חל שינוי במצב בריאותם, ולא וידאה כי מיקוד ממלאת אחר התחייבויותיה על פי ההסכם ביניהם (כמו דרישה כי השומרים יהיו יוצאי צבא, ודרישה כי מיקוד תקיים אחת לחודש ביקורת ותדרוך ורענון של השומרים בנוהלי פתיחה באש). בנסיבות המקרה דנן, איני רואה להידרש לסוגיה של אחריות מחזיק במקרקעין כלפי מסיג גבול, וספק אם סוגיה זו, שברגיל חלה על סכנה הנובעת מהמקרקעין עצמם (כמו בור או מבנה מסוכן) חלה בענייננו. אף איני סבור כי יש לראות את הוראות ההסכם בין הרץ לבין מיקוד, כיוצר חבות כלפי התובע, מעין חוזה לטובת צד שלישי. הרץ הזמינה שירותי שמירה ממיקוד, מעסיקתו של הנתבע. אם לא ניתן לייחס אחריות שילוחית למיקוד בשל מעשה התקיפה שביצע הנתבע, על אחת כמה וכמה שאין לייחס אחריות להרץ בשל כך. 23.אפילו היינו מקבלים את התזה העובדתית החדשה של התובע, לפיה הנתבע ירה בו מתוך רשלנות, אין לייחס להרץ אחריות בשל כך. הרץ התקשרה עם מיקוד, כקבלן עצמאי, בהסכם לאספקת שירותי שמירה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הרץ התרשלה בבחירת מיקוד לצורך מתן שירותי השמירה, כך שעל פניו, חל בענייננו הכלל הקבוע בסעיף 15 לפקודת הנזיקין ולפיו "...העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה...". ודוק: איני סבור כי מזמין פטור מאחריות בכל מקרה בו שומר בחצריו, המועסק באמצעות חברת שמירה, מבצע מעשה עוולה כלפי צד שלישי במהלך תפקידו אצל המזמין. דווקא המזמין, כמי שנמצא במגע קרוב עם השומר, יכול לעמוד מקרוב על "סימני אזהרה", כמו התנהגות מוזרה של השומר במהלך עבודתו. אלא שבמקרה דנן, לא רק שלא היו כל סימנים מעידים מראש על התנהגותו של הנתבע, אלא נהפוך הוא. הוכח כי הנתבע היה עובד מסור שהתייצב בדייקנות לעבודת יומו וביצע את המוטל עליו ברצינות ובאחריות. בנסיבות אלו, אין מקום להטיל אחריות על הרץ. 24.התובע הלין על כך שהרץ הציבה שומר עם נשק על מנת לשמור על המכוניות בחניון. איני מקבל זו, שמשמעה כי אין להפקיד שומר עם נשק כדי לשמור על רכוש. השאלה אם ומתי זכאי אדם להשתמש בנשק על מנת להגן על רכוש, היא שאלה נפרדת מהשאלה אם יש לאפשר לאדם לשאת נשק, גם כאשר הוא מופקד על שמירת רכוש בלבד. פרקטיקה מקובלת במדינתנו ובעולם הרחב, כי שומרים מצויידים בנשק גם כאשר הם שומרים בשעות הלילה על בניין משרדים שומם או על אתר בנייה, על מנת שיתאפשר להם להגן על עצמם. 25.סיכום ביניים: אין להטיל אחריות על הרץ בשל הירי המכוון של הנתבע לעבר התובע, בשל היעדר צפיות וגורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי. גם על פי גרסתו החדשה של התובע- גרסה שנדחתה על ידי - לפיה הנתבע ירה בו מתוך רשלנות, לא היה מקום לחייב את הרץ באחריות שילוחית או ברשלנות ישירה. לאור מסקנה זו, אני פטור מלדון בטענתה של הרץ, כי ביחסים בינה לבין מיקוד, על מיקוד לשפותה מכוח תניית שיפוי בהסכם ביניהם. היעדר אחריות של המדינה - משרד הבטחון, משרד הפנים ומשרד הבריאות 26.האמור לעיל לגבי אחריות מיקוד, יפה גם לגבי אחריות המדינה. אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובע עקב מעשה התקיפה של הנתבע, לבין מעשיה או מחדליה של המדינה. המדינה לא יכולה הייתה לצפות את המעשה, ויש לראות את הנתבע כגורם זר מתערב לפי סעיף סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. בע"א 3379/01 יניב ידיד נ' המשרד לבטחון פנים, פ"ד נח(1) 196 (2003) (להלן: "פרשת יניב"), נדונה תביעתו של נער שנפגע קשה עקב נסיון התאבדות בנשק שניתן לו במסגרת שירותו במשמר האזרחי. למרות שבית המשפט מצא כי המשרד לבטחון פנים התרשל בכך שלא קיבל מסמך המעיד ממקור ראשון על הפרופיל הצבאי שנקבע לנער בלשכת הגיוס, נקבע כי מעשהו של המערער חרג ממתחם הצפיות, וכי הממונים על המערער לא יכולים היו לצפות את מעשהו: "אך העיקר הוא שממועד גיוסו ועד לליל האירוע מילא המערער את תפקידו במשמר האזרחי באורח תקין...האפשרות שהמערער ביקש לשבצו במשמרת באותו הערב במטרה להתאבד בעזרת הרובה שיועמד לרשותו לצורך מילוי תפקידו, לא יכלה לעלות על דעתו של שום אדם סביר, שהיכרותו עם המערער התבססה אך ורק על המידע הכוזב שהלה מסר בעת גיוסו, ועל הלקח החיובי שהופק משירותו התקין במהלך התקופה שקדמה להפסקה...". כן ראה ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' מדאח, פ"ד נב(3) 550 (1998) שם נדחתה תביעה נגד המדינה בשל מעשה ירי מכוון של היורה. כן ראה פסק דינו של השופט זרנקין בת.א. (מחוזי חיפה) 888/07 טרכטנברג נ' דימטרי (ניתן ביום 19.2.09), שם נדחתה תביעה נגד המדינה בגין ירי שביצע חייל בחופשה, מן הטעם שלא ניתן היה לחזות מראש כי חייל בשירות סדיר ייקח את נשקו האישי ויירה באזרח על רקע סכסוך אישי. 27. גם על פי גרסתו החדשה של התובע- גרסה שנדחתה על ידי - לפיה הנתבע ירה בו מתוך רשלנות, אין מקום להטיל אחריות על המדינה ונעמוד על הדברים בקצרה. משרד הפנים - התובע תקף את השיטה שהייתה נוהגת בתקופה הרלוונטית למתן רשיונות נשק לשומרים בחברות שמירה. סעיף 10ג לחוק כלי-היריה, בנוסחו דאז, קבע כדלקמן: "(א) רשות מוסמכת רשאית לתת לבעל רישיון לפי סעיף 18(א) לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, רישיון מיוחד להחזקת כלי ירייה בתנאים שייקבעו ברישיון המיוחד, לשימוש המועסקים בשירותי השמירה שלו על פי סעיף 19 לאותו חוק, במסגרת עיסוקם כאמור. (ב) בעל הרישיון המיוחד רשאי להרשות בתעודת הרשאה מועסק מהמועסקים בשירותו כאמור בסעיף קטן (א) לשאת ולהחזיק בכלי ירייה שניתן לו עליו הרישיון המיוחד. (ג) לא תינתן תעודת הרשאה לפי סעיף קטן (ב) אלא אם העביר בעל הרישיון המיוחד לפקיד הרישוי פרטים המזהים את העובד, ונתמלאו לגביו ההוראות האמורות בסעיף 11ב בשינויים המחויבים." על פי שיטה זו, חברות השמירה היו מעבירות למשרד הפנים רשימה שמית של שומרים מוצעים, ומשרד הפנים היה פונה למשטרת ישראל, למשרד הביטחון ולמשרד הבריאות כדי לברר אם יש לשומר המוצע עבר פלילי או עבר בריאותי וכדי לברר את עברו הצבאי. תהליך ההרשאה נעשה מול "בעל רשיון מיוחד" בחברת השמירה, להבדיל מהליך רישוי נשק של אדם פרטי, המתנהל ישירות מול משרד הפנים. במקרה דנן, מיקוד כ"בעל הרשיון המיוחד" לפי ס"ק (ב) העבירה את פרטי הנתבע למשרד הפנים, ולא נמצא כל רישום או מידע שהיה בו להצדיק סירוב למתן הרשאה לנשיאת נשק. המדינה אף , כי מדי שלושה חודשים נבדק במשרד הבריאות קובץ בעלי רשיונות נשק, על מנת לברר אם נתקבל מידע חדש שעשוי להביא לביטול הרשיון או ההרשאה לנשיאת נשק. הליכי רישוי נשק נבחנו בשעתו במספר ועדות ציבוריות שישבו על המדוכה, ושקלו את השיקולים הצריכים לעניין, תוך התחשבות בצרכי הבטחון המיוחדים במדינה. הליכים אלו עוגנו כאמור בחקיקה ראשית, ושונו לאחרונה בעקבות דו"ח הועדה הבין משרדית לבחינת מערך רישוי כלי ירייה לשומרים. בעקבות הדו"ח, הנהיג משרד הפנים החל מיום 16.7.07 שיטה חדשה לרישוי שומרים (נספח טו לתצהירי התובע). על פי הנוהל החדש, על המבקש לקבל הרשאה לנשיאת נשק, לפנות ישירות למשרד הפנים, כך שהליך הרישוי הפך לאישי ולא באמצעות "בעל רשיון מיוחד" כפי שהיה עד עתה. על השומר לעבור קורס הכשרה בן 9 שעות הכולל התייצבות לראיון אצל פקיד הרישוי "להתרשמות ראיון ותחקור" מה שיאפשר בדיקת רמתו האישית של השומר וסינון של חלק מהמועמדים. בנוסף, נדרש המועמד להציג בפני פקיד הרישוי, אישור של הרופא המטפל. גם אם אניח, כי הדרישה החדשה לאישור רופא משפחה כאחד התנאים לקבלת נשק, משקפת את סטנדרט הזהירות הראוי שבו היה על המדינה לנהוג גם בעת האירוע, אין בכך כדי להטיל אחריות על המדינה. במקרה דנן, לא היו רישומים רפואיים רלוונטיים לגבי הנתבע, ויש להניח כי אילו נדרש הנתבע להציג אישור של רופא מטפל (על פי רוב רופא משפחה), לא הייתה כל מניעה מצידו להציג אישור כזה. משרד הביטחון - הנתבע עלה לארץ בשנת 1999, ולא גויס עקב גילו, ולא עקב מצב נפשי כטענת התובע. בשאלון מצב בריאותי שמילא הנתבע כמלש"ב (מועמד לשירות בטחון), הוא סימן בחיוב את השאלות הבאות: "( - ) התעלפויות וסחרחורות (אושפז אף בגין פגימות אלו); ( - ) כאבים, דקירות בחזה, מחלות לב, שינויים בדופק (אושפז אף בגין פגימות אלו); ( - ) כאבי ראש חוזרים (אושפז אף בגין פגימות אלו)". בנוסף, נכתב בשאלון כי התובע סובל מ"עיוורון לילה". לאור זאת, טען התובע כי היה על משרד הבטחון להעביר "הודעת מטפל" למשרד הפנים באשר למצבו הנפשי הרעוע של הנתבע, מסוכנותו וחוסר כשירותו לאחוז נשק. הצבא אינו גורם מטפל, כמשמעותו בסעיף 11 לחוק כלי-היריה, ומכל מקום, איני רואה בתשובות התובע לשאלון, בסיס ל כי ניתן להסיק מתשובות אלו, שהנתבע מעורער בנפשו ואינו מסוגל לשאת נשק. אף איני סבור כי יש להטיל על רשויות הצבא לדווח למשרד הפנים על כל התשובות לשאלונים שמלש"בים ממלאים לקראת גיוסם (וזאת, אף בהתעלם משאלות חוקתיות נכבדות של פגיעה בפרטיות וקיומם של מאגרי מידע). משרד הבריאות - במשרד הבריאות לא היה כל מידע הנוגע לנתבע, ואיני סבור כי יכול היה להיות ברשותו מידע הרלוונטי לענייננו. הנתבע לא אושפז, לא נבדק ולא טופל אי פעם במוסד ציבורי לבריאות הנפש, ולא היה כל רישום לגביו. ובקיצור, למשרד הבריאות לא הועבר כל מידע קונקרטי לגבי הנתבע. התובע הלין בסיכומיו על כך שהנתונים בידי משרד הבריאות מתייחסים רק לאשפוזם של אנשים עקב מחלת נפש, אך אם המועמד טופל באופן פרטי, עשוי להיווצר מצב בו חולה נפש יקבל לידיו נשק ויסכן הן את עצמו והן אזרחים אחרים. אך דווקא לשם כך, הוטלה בחוק כלי-היריה חובת דיווח על מטפל בתחום הנפשי, בגין סכנה הנשקפת מאדם המחזיק נשק או עשוי להחזיק נשק. בנקודה זו, אנו מגיעים לבחון את אחריותו של המדור הקליני באוניברסיטה. על חובת הסודיות וחובת הדיווח של המטפל בתחום הנפשי 28.הנתבע, סטודנט באוניברסיטת חיפה, טופל במדור הקליני על ידי מתמחה בפסיכולוגיה, בין התאריכים 24.9.03 - 22.9.04, והאירוע מושא דיוננו אירע ביום 9.11.04. לטענת התובע, המדור הקליני היה צריך לדווח למשרד הבריאות על מצבו הנפשי של הנתבע מכוח סעיף 11א לחוק כלי-יריה. עודנו באים לבחון את ה, נקדים מילים מספר לגבי המסגרת הנורמטיבית של חובת הסודיות המוטלת על פסיכולוג. סעיף 7(א) לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק הפסיכולוגים") קובע כלהלן: "(א) מידע על אדם שהגיע למי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה מעיסוקו המקצועי או בעקבותיו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מנסיבות אלה: (1) גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם; (2) קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע; (3) האדם שעליו המידע הסכים בכתב לגילויו, וכל עוד לא ביטל בכתב את הסכמתו האמורה". הכלל הוא סודיות, אך הפסיכולוג עשוי למצוא עצמו במצב בו הוא נדרש לגלות מידע על המטופל, אם עקב דרישה המופנית כלפיו ואם מיוזמתו-שלו, עקב חובת דיווח המוטלת עליו על פי חוק. ודוק: אין בהוראות חוק הפסיכולוגים חובת דיווח כללית כל אימת שמתעורר חשש למסוכנות של המטופל כלפי עצמו או כלפי אדם אחר, ואת חובות הדיווח של הפסיכולוג עלינו ללקט מחוקים ספיציפיים, כמו סעיף 368ד לחוק העונשין, התשל"ז-1976 לגבי התעללות בקטינים ובחסרי ישע או סעיף 11א לחוק כלי היריה. זאת, להבדיל, מחובת הדיווח הכללית הקבועה בסעיף 8 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העובדים הסוציאליים") הקובע כלהלן: "8.(א) מידע על אדם שהגיע לעובד סוציאלי במסגרת מקצועו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מאלה: (1)....; (2)....; (3)....; (4) הגילוי דרוש לשם מניעת פגיעה באדם שעליו המידע או באדם אחר; (5) קיימת בחוק חובה או רשות לגילוי המידע או לאיסוף המידע; (6).... (7)... (8) בית משפט התיר את גילוי המידע, אם נוכח שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". כשלעצמי, אני סבור כי היה על המחוקק לקבוע גם לגבי פסיכולוג, חובת דיווח כללית מקום בו הגילוי נדרש למניעת פגיעה במטופל או באדם אחר, בדומה להוראה הכללית בחוק העובדים הסוציאליים, ואסב תשומת לב המחוקק לכך. לצד חובת הסודיות, ובשל האינטרס החברתי לתמרץ פעילות ראויה כמו טיפול נפשי, הכיר המחוקק גם בחסיון יחסי (להבדיל מחסיון מוחלט כמו עו"ד-לקוח) של פסיכולוג/עו"ס, המעוגן בסעיפים 50(א) ו-50א לפקודת הראיות. להבחנה בין חסיון לסודיות ראה י. עמית "קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי - נסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי (הוצאת נבו 2007) 247. על דרך הקיצור נאמר כי הסודיות מוטלת על המטפל מחוץ לכתלי בית המשפט, והחסיון "נכנס לפעולה" כאשר המטפל נדרש לחשוף בפני בית המשפט חומר אודות המטופל. 29.לטענת התובע, המדור הקליני הפר את חובת הדיווח הספציפית הקבועה בסעיף 11א לחוק כלי-יריה, שכותרתו "חובת דיווח". וזו לשון הסעיף: 11א. (א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל. (ב) (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד הבריאות; (2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד העבודה והרווחה; התובע טען כי היה על המדור הקליני חובה לדווח על הנתבע, הן לפי ס"ק (א) והן לפי ס"ק (ב)1. המטפלים של הנתבע ידעו כי הוא עובד בשמירה ונושא נשק. כבר בראיון הקבלה (אינטק) שנעשה לנתבע במרכז הייעוץ, נרשם על ידי המראיין כי הוצעה לנתבע האפשרות להיפגש עם פסיכיאטר אך הנתבע "...הביע חשש מהאפשרות שישללו את רישיון הנשק שלו, אך לאחר הסבר בנושא, בסך הכל הסכים, אולם במפגש השני הגיע עם תחושה הרבה יותר חיוביות ואופטימית וביקש כרגע להשהות את העניין". לטענת התובע, המטפל של הנתבע ידע כי נשקו של הנתבע יילקח ממנו אם המידע בדבר הטיפול הנפשי שניתן לו, יגיע לגורמים הרלוונטיים, אך למרות מצבו הנפשי המעורער של הנתבע, המטפל נמנע מלהעביר מידע זה למשרד הבריאות. 30.לטענת האוניברסיטה, אף אחד מהסעיפים הנ"ל אינו רלוונטי, מאחר שאין לראות את הטיפול שניתן לנתבע כטיפול שניתן על ידי פסיכולוג במערכת הבריאות, אלא כטיפול שניתן לנתבע באופן פרטי על ידי המדור הקליני באוניברסיטה, כחלק משירותי הרווחה הניתנים לסטודנט. עיון בלשון סעיף 11א אכן מעלה קמט במצחו של הקורא. לפנינו שאלה של פרשנות: האם המילים "במערכת הבריאות" שבסעיף, מתייחסות רק לעובד הסוציאלי או גם לרופא, פסיכולוג וקצין בריאות הנפש? נחזור ונעמיד בפנינו שוב את הוראת הסעיף: 11א. (א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם.... יודיע על כך למנהל משרד הבריאות.... (ב) (1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם... יודיע על כך למנהל משרד הבריאות... (2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), ... יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה... לפנינו שאלה פרשנית הנובעת מסדר המילים במשפט. לסוגיה דומה של פרשנות, ראה רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ. הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697 (1998). באותו מקרה, התעוררה השאלה האם המילים "ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9" בסעיף 15(ה) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, נסמכות לסיפא או גם לרישא. וכך נאמר שם (עמ' 716): "מן הבחינה הלשונית, הטקסט של סעיף 15(ה) לחוק הוא רב-משמעי. זוהי רב משמעות סינטקטית. היא נובעת בשל מבנה המילים או סדרן במשפט. היא מוכרת בספרות המשפטית.... היא יוצרת מספר משמעויות לשוניות. הבחירה ביניהן אינה נעשית על פי אמות מידה לשוניות. הבחירה ביניהן נעשית על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי. מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות תישלף אותה משמעות אשר מגשימה את התכלית המונחת ביסוד הנורמה המשפטית. המשמעות הלשונית הזו תיהפך למשמעות המשפטית של הטקסט...." אומר בקצרה כי תכלית סעיף 11א מעידה על כך שהמילים "במערכת הבריאות" מתייחסות לעובד הסוציאלי בלבד. אין כל הגיון להחיל חובת דיווח על עובד סוציאלי מחוץ למערכת הבריאות כאמור בסעיף (ב)(1), אך לפטור פסיכולוג מחובה זו. על כוונת המחוקק אנו למדים גם מההיסטוריה החקיקתית. סעיף 11א נוסף לחוק המקורי בתשל"א במסגרת תיקון מס' 4, ולאחר מכן תוקן בשנת תשל"ח במסגרת תיקון מס' 6 והנוסח דהיום מקורו בחוק כלי היריה (תיקון מס' 12), תשס"א-2001. בנוסחו הקודם לאחר תיקון תשל"ח, קבע סעיף 11א תחת הכותרת "חובת רופא או פסיכולוג" כלהלן: " (א) רופא או פסיכולוג המטפל באדם, והוא סבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל הכללי של משרד הבריאות או למי שהמנהל הכללי הסמיכו לכך (להלן בסעיף זה - המנהל).ו (ב) רופא או פסיכולוג המטפל באדם, ונודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל והמנהל יהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד רישוי". הנה כי כן, המחוקק הטיל בתיקון תשל"ח חובת דיווח על רופא ופסיכולוג, ותיקון תשס"א בא להרחיב את חובת הדיווח גם על עובדים סוציאליים, הן אלו שעובדים במערכת הבריאות, והן אלו שאינם עובדים במערכת הבריאות. כך נאמר בדברי ההסבר לתיקון תשס"א (הצ"ח 2916 מיום 2.8.00): "...כמו כן מוצע להטיל, נוסף על חובת הדיווח הקיימת היום על רופא או פסיכולוג, חובת דיווח גם על עובד סוציאלי במערכת הבריאות ועל קצין בריאות נפש....על עובד סוציאלי שאינו עובד במערכת הבראיות תוטל חובת דיווח למנהל משרד העבודה והרווחה אם קיים חשש כי מטופל שלו המחזיק בכלי יריה עלול להוות סכנה כאמור...". [במאמר מוסגר: ההבחנה לגבי עובדים סוציאליים במערכת הבריאות ומחוץ למערכת הבריאות, נעשתה מן הסתם, מאחר שהשר הממונה לביצוע חוק העובדים הסוציאליים הוא שר העבודה והרווחה, בעוד השר הממונה לביצוע חוק הפסיכולוגים הוא שר הבריאות, כך שהפסיכולוגים נחשבים כחלק ממערכת הבריאות]. סופו של דבר, שעל פסיכולוג מוטלת חובת דיווח לפי סעיף 11א לחוק כלי-היריה, ללא קשר לשאלה אם הטיפול נעשה במסגרת "פרטית" או ציבורית. מצבו הנפשי של הנתבע והאם הפר המדור הקליני את חובת הדיווח לפי חוק כלי-היריה 31.משדחינו את ה המקדמית של האוניברסיטה, נבחן את השאלה המהותית העומדת בפנינו - האם המדור הקליני הפר את חובת הדיווח הקבועה בסעיף 11א לחוק כלי-היריה בכך שלא דיווח אודות הנתבע? בגזר הדין בהליך הפלילי, פירט בית המשפט את נסיבותיו האישיות של הנתבע, כפי שעולה מתסקיר קצין מבחן. בעקבות זאת, עלה בידי התובע לקבל את תסקיר קצין המבחן (למרות היותו חסוי) והוא עתר לבית המשפט בדרישה לחשוף את תיקו האישי של הנתבע במדור הקליני, ב כי מתוך החומר ניתן ללמוד על מצבו הנפשי של הנתבע, מה שעשוי להשליך על אחריותם של הנתבעים. לאחר שעיינתי בתיקו של הנתבע במדור הקליני, הוריתי על חשיפת התיק בתנאים ובמגבלות, וזאת מהטעמים שפורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 30.11.06 בבש"א 14410/06 (להלן: "ההחלטה להסרת החסיון"). התובע ציטט בסיכומיו מתיקו האישי של הנתבע במדור הקליני, וממסמכים שונים שהוגשו במסגרת ההליך הפלילי, לרבות חוות דעת פסיכאטרית ותסקיר קצין מבחן, על מנת להראות כי "הכתובת היתה על הקיר" וכי הנתבע היה מעורער בנפשו כדי כך שמלכתחילה לא היה מקום לקבלו לעבודה כשומר, ולכן היה על המדור הקליני לדווח למשרד הבריאות על מצבו הנפשי הקשה על פי חובתו לפי סעיף 11א לחוק כלי-היריה. לא אכחד כי התלבטתי אם ראוי לאזכר בפסק הדין את הציטוטים עליהם סמך התובע את יתידותיו, שהרי ככלל, הדברים נהנים מחסיון פסיכולוג-מטופל ומחסיון המוקנה לתסקיר קצין מבחן. ברם, נוכח הנימוקים עליהם עמדתי בהחלטה להסרת החסיון, ונוכח החשיבות העקרונית של סוגית הדיווח, הגעתי למסקנה כי ראוי לבחון את הדברים על רקע התשתית העובדתית במקרה הקונקרטי, שהרי בפסק דין עסקינן ולא במאמר אקדמי אודות היקף חובת הדיווח. אוסיף ואומר כי לטעמי, אין בחומר שייחשף להלן, כדי לפגוע באופן קשה בפרטיותו של הנתבע, שעזב את הארץ ואינו מגלה עניין בהליך. אולם, על מנת להקטין את הפגיעה, נמנעתי מלציין את שמו המלא של הנתבע בכותרת פסק הדין. 32.אעמוד אפוא על עיקר החומר שעליו סמך התובע את יתידותיו בסיכומיו: חוות דעת פסיכאטרית שנערכה לנתבע לאחר האירוע והוגשה לתיק בית המשפט העליון. בחוות הדעת נאמר, בין היתר כי הנתבע "גילה רגישות יתר לביקורת, התפרצויות ואימפולסיביות במצבי דחק ועלבון...מגיל ההתבגרות היה בטיפולים ובמעקב נוריולוגי בשל תלונות על חולשה כללית, עייפות יתר חרדה כללית והתעלפויות...במכתב מרופא נוירולוגי עולה כי מוכר למרפאה משנת 2003 ומדובר בבחור רגשני, מגיב לכל דבר בלחץ נפשי...בשנת 2002 לאחר שהתגלה אצל אמו מחלה ממארת נעשה מתוח וחרד, ניסה לטפל בעצמו ע"י שתיית אלכוהול בכמויות מופרזות...מייד לאחר הבדיקה ביצע חתך ביד שמאלית ב שלא מסוגל לשאת את הלחץ של הבדיקה ולא מוצא פיתרון למצב המסובך שאליו נקלע. לאור סימנים דכאוניים, נטיות אובדניות וקווים אימפולסיביים הוחל טיפול ע"י תכשיר מייצב מצב רוח ונוגד דיכאון שהביאו לשיפור במצבו...לאור פרטים אנמנסטיים וממצאי הבדיקה ניתן להתרשם מבעל אישיות עם קווים אובסיסיים, פרנואידים, אימפולסיבים אשר במצבי דחק מגיע לדקומפנסציה שמתבטאת בסימנים דכאוניים ונטיות אובדניות". שאלון - בשאלון שמילא הנתבע ב"מדור הקליני" (נספח כג לסיכומיו) בראיון הקבלה ('אינטק') שנערך לו, סימן הנתבע את התשובות הבאות (השאלות מתייחסות לתדירות הפעמים בהן אירעה התופעה, כאשר התשובה "כלל לא" היא הדרגה הנמוכה ביותר והתשובה "כל הזמן" היא הדרגה הגבוהה ביותר): שאלה 8: "יש לי מחשבות לשים קץ לחיי" - "מספר פעמים" (דרגה 3). שאלה 10: "אני מתקשה להתרכז" - "לעיתים קרובות" (דרגה 4). שאלה 20: "יש לי תנודות חזקות מאוד במצב הרוח (עליות וירידות)" - "פעם או פעמיים" (דרגה 2). שאלה 21: "יש לי קושי בקבלת החלטות" - "מספר פעמים" (דרגה 3). שאלה 25: "אני מרגיש מתוח או חרד" - "פעם או פעמיים" (דרגה 2). שאלה 26: "עלי להימנע ממקומות או ממצבים מסויימים כיוון שאני פוחד" - "מספר פעמים" (דרגה 3). שאלה 29: "אני חש פחד רב עוצמה, שנראה לא במקומו או מחוץ לפרופורציה" "פעם או פעמיים" - (דרגה 2). שאלה 31 "אני רוצה להכות מישהו או משהו" - "פעם או פעמיים" (דרגה 2). תרשומת של הפגישות הטיפוליות במהלך השנה (נספח כד לסיכומים): (פגישה מיום 24.9.03) - "מספר גם על השתיה אליה נפל והבראה בעזרת רופא מהפנט וכן על הרצון להתאבד כשחבר שכנע אותו שלא". (פגישה מיום 22.10.03) - "...היו מקרים מספר בבית ובעבודה שהתעצבן מאוד על אנשים ועסק במידת השליטה שלו בכעס...התוקפנות שלו מפחידה אותו. 'מפלצת' בעיני עצמו...". (פגישה מיום 4.11.03) - "מיכאל מספר על ילדותו... הסיפורים קשורים כמעט כולם לאלימות - ריבים, מכות - ונוגעים לא מעט במוות, כולל ניסיון שלו להתאבד". (פגישה מיום 2.12.03) - "...מדבר על אגרסיביות רבה ועל תחושה של קיצוניות בהתנהלותו, ראיה של או או וחוסר מרחב כשמשהו קורה...". (פגישה מיום 20.4.04) - "חש פרצי תוקפנות הגואים בו על כל פרובוקציה קטנה ככל שתהיה, וקושי לווסת את עצמו". סיכום טיפול מיום 26.10.04 של המדור הקליני (נספח כב לתצהירי התובע): "הוא מתאר מצוקה נפשית קשה מאז עלה ארצה, שכוללת דיכאון עמוק, המלווה בשתייה מרובה (ממנה נגמל בטרם הגיע לטיפול) ומחשבות אובדניות... בגיל 13 חשב להתאבד בתלייה אך אביו שהגיע לפתע מנע זאת, ללא ידיעתו. בגיל 14 כמעט קפץ מחלון קומה 3 כדי לפתוח את דלת הכיתה שננעלה מבחוץ. רק אחרי שנמשך פנימה ע"י אימו שהייתה המורה, הבין מה כמעט עשה... מחשבות אובדניות היו כמעט עניין שבשגרה עבורו, ותפקודו הכללי נפגע מאוד... עדיין כל טעות או משבר גורמים לו לחוש שהוא כישלון טוטאלי, חוויה המלווה בתחושות של חוסר ערך וטעם בחיים... מיכאל למד מההיסטוריה הבין דורית כי אסור לסמוך על אנשים, כי אלימות היא חלק מהשמירה על החיים וההישרדות וכי עליו לשמור על עצמו, כי אין מי שישמור עליו... עימותים מכניסים אותו למגננה הישרדותית... כאשר לא ראה תקווה, נאלץ 'לבחור' בין התפרצות אלימה לבין הפניית התוקפנות פנימה. כך היה קרוב ממש להתאבדות מספר פעמים... כאשר הוא מאוכזב, קשה לו מאוד לווסת את הפגיעה והעלבון, ואז הוא עלול למצוא עצמו מגיב באופן אימפולסיבי". תסקיר קצין מבחן: "..ברגעי מבוכה שהלחץ הפנימי גובר, התנהגותו משתנה והופכת לאימפולסיבית יותר. אז נוצר הרושם שברגעים אלו פועל מתוך תחושת הלחץ הפנימי שחווה, והיא הודפת את הרגלי הנימוס החברתי, המאפיינים אותו לרוב...ברם, לצד תפקוד חיצוני טוב לכאורה, נתגלו כבר בילדותו קשיים רגשיים מרובים בעלי אפיון חרדתי: במצבי לחץ ודחק... הופיעו קשיים בשליטה בשלפוחית השתן, סחרחורות ואף איבוד הכרה. מיכאל טופל על ידי תרופות טבעיות, אך מדיווחיו עולה כי לא הושגה הטבה משמעותית... יצויין כי באוקראינה ובישראל לא גויס לשירות צבאי, יתכן ועל רקע אפיונים אלו. כמתואר, אנו אף התרשמנו באופן בלתי אמצעי, כי במצבים הנחווים על ידו כמלחיצים, מיכאל מגיב בביטויי חרדה, ואף התנהגותו נוטה לאימפולסיביות...אנו מתרשמים כי תחושות האשמה והפחד, הציפו אותו והקשו על הפעלת שיקול דעת הולם... גילוי של פורץ עוטה מסיכה, גרמה לו לתחושת לחץ ופחד כאשר לאלו נלווה תחושת אשם קשה, על הפקרת המשמר... תגובותיו הבאות הושפעו אם כן, מתוך תחושות קשות אלו כאשר הוא פעל באותם דפוסים נלמדים מילדות אל מול מצבים מפחידים: 'לדרוך על הפחד ולרוץ לקראתו'. דפוס זה... היה בעוכרו ביום ביצוע העבירה, היות והכשיל אפשרות של הפעלת שיקול דעת בוגר והתנהגות מותאמת למצב נטול איום ממשי...באופן זה אנו מבינים את התנהגותו במהלך ביצוע העבירה, כאשר לטעמנו היא מעידה על קושי ניכר של מיכאל להתנהל במצבי לחץ ודחק, ועל נטייה להתנהגות אימפולסיבית ובלתי מותמאת בנסיבות אלו...במסגרת המבחן נפנה את מיכאל לקבלת טיפול הולם בהפרעת חרדה ממנה הוא סובל..". על רקע דברים אלו, טען התובע כי מסוכנותו של הנתבע עולה מאליה, הנתבע מצטייר כאדם אימפולסיבי מהיר חימה, המסוכן לעצמו ולסביבתו. ככזה, הנתבע לא היה כשיר לשאת נשק והיה על המטפל של הנתבע במדור הקליני, מתמחה בפסיכולוגיה, לדווח אודות הנתבע למשרד הבריאות. מחדלו של המטפל והמדור הקליני מתעצם, בהתחשב בכך שהיה ידוע שהנתבע עובד כשומר עם נשק. 33.חובת הדיווח של פסיכולוג על פי סעיף 11א לחוק כלי-היריה נבחנה בפרשת יניב שנזכרה לעיל. באותו מקרה, נדונה תביעה של נער שהיה בטיפול פסיכולוגי, ונפגע קשה עקב נסיון התאבדות ברובה "קרבין" שנמסר לו כמתנדב במשמר האזרחי. על רקע הקביעה העובדתית כי הפסיכולוג לא ידע שהנער התגייס למשמר האזרחי, נקבע על ידי בית המשפט, בין היתר, בהתחשב בכך שנוכח גילו הצעיר של הנער במועד הפסקת הטיפול לא הייתה אפשרות מעשית שיימצא כשיר לקבל רישיון לנשיאת נשק, כי לא חלה על הפסיכולוג אחריות: "מנקודת מבטו המקצועית של הפסיכולוג, ולנוכח השיפור הכללי שחל במצבו של המערער בעקבות קבלת הטיפול הפסיכולוגי, אין יסוד ל כי בהימנעותו ממסירת דיווח על מצבו של המערער, בהתאם לסעיף 11א לחוק כלי היריה, היה משום מחדל רשלני". במקרה דנן, ולהבדיל מהמקרה שנדון בפרשת יניב, אין חולק כי המתמחה בפסיכולוגיה שטיפל בנתבע וצוות המטפלים במדור הקליני, ידעו שהנתבע עובד במיקוד בתפקיד שומר. הנתבע ציין זאת בשאלון ואף הביע חשש בתחילת הדרך, כי אם יופנה לפסיכיאטר ישללו את רישיון הנשק שלו. על רקע מצבו הנפשי ואופיו של הנתבע, כפי שמצטייר מהחומר דלעיל, האם הפר המדור הקליני את חובת הדיווח על פי חוק כלי הירייה? אקדים ואומר כי בהתחשב בנתונים האישיים של הנתבע ועל רקע שיקולים כלליים שעניינם בחובת הסודיות בתחום הטיפול הנפשי, הגעתי למסקנה כי אין להטיל אחריות על המדור הקליני. 34.בציטוטים הסלקטיביים מתוך תיקו האישי של הנתבע במדור הקליני ומתוך המסמכים בהליך הפלילי, יש כדי להציג תמונה מעוותת של הנתבע. בסופו של יום, הנתבע היה בחור נורמטיבי שתיפקד בחיי היום-יום. הנתבע נולד באוקראינה ועבר בגיל 15 ללמוד במכללה למוזיקה, שכר חדר בעיר לימודיו, והחל לנהל חיים עצמאיים. לאחר עלייתו לארץ החל ללמוד באוניברסיטת חיפה מוסיקה וספרות צרפתית, כאשר במקביל, בשל קשיים כלכליים שלו ושל משפחתו, עבד במספר מקומות בשמירה ואבטחה, תחילה בסיירת לבוק ולאחר מכן בחברת מיקוד. בתסקיר קצין המבחן נאמר "להתרשמותנו, מדובר באדם אשר במישור התפקודי/ הישגי, הוא עומד בנורמות המקובלות. סיים בהצלחה לימודים אקדמים בתחום הוראת המוזיקה, עבד במקצוע ההוראה עם הגיעו לישראל, לא בחל בשום מקצוע על מנת לפרנס את הוריו ואת עצמו, ולאחרונה אף עשה ניסיון לרכוש השכלה אקדמית גם בישראל בתחום המוזיקה, ניסיון שנקטע על ידי ההליכים הנוכחיים". הנתבע נבחר כסטודנט מצטיין בפעילות בה השתתף במסגרת שירות חברתי קהילתי במינהל הסטודנטים במשרד הקליטה, וזכה לתעודת הוקרה על תמיכה וסיוע שהעניק לזוג עולים מבוגרים ובודדים. בגזר הדין של כב' השופט שיף, שהקל עד מאוד עם הנתבע נאמר "רק במקרים נדירים מובאים בפני בית המשפט עבריינים שמחד גיסא עברו עבירה חמורה, דוגמת המקרה שבפני, ומאידך גיסא תרמו, למען החברה דוגמת תרומתו של הנאשם. חרף מצבו הכלכלי וחרף בעיותיו שלו ושל בני משפחתו, הצליח הנאשם למצוא פנאי להתנדב ולתרום למען הקהילה. תרומה זו, שזכתה לתעודת הצטיינות, ראוי שתעמוד לזכותו בעת גזירת עונשו". אורית שמואלי, מנהלת הסניף של מיקוד, העידה כי הנתבע תפקד היטב ולמעלה מזה, היה אדם אינטליגנטי, נעים הליכות, ומעולם לא נתקבלו כל תלונות לגבי תפקודו, לא ממזמיני העבודה ולא מחבריו לעבודה. וכדבריה "בן אדם נעים, עובד מסור בצורה בלתי רגילה" (עמ' 195). במכתבו של מנהל סניף הרץ למשטרה (נ/7) נכתב כי הנתבע ביצע את עבודתו ביסודיות ואיכפתיות "הוא אדם מנומס ונעים הליכות, סובלני ובקשר טוב מאוד עם כלל העובדים... ". גם מר קפלן, מנהל המדור הקליני, העיד כי הנתבע היה מטופל חביב ומשתף פעולה. 35.הנתבע לא היה במצב פסיכוטי או קרוב לכך באף שלב של הטיפול, והציטוטים שהביא התובע בסיכומיו אינם מעידים על תכנים פסיכוטיים. העובדה שהנתבע חווה נסיונות אובדניים בגיל ההתבגרות, אינה מעידה על מסוכנותו. תמונת המצב לגבי מסוכנותו של המטופל לעצמו או לאחרים, מורכבת הרבה יותר מהשאלה אם עשה נסיונות אובדניים בגיל ההתבגרות. לצערנו, נסיונות אובדניים של נערים ונערות בגיל ההתבגרות, במשרעת של נסיונות התאבדות של ממש לבין קריאת מצוקה של נערות ש"חותכות את עצמן", אינם בגדר חזיון נדיר בחברה המודרנית. אין בכך כדי להפוך אותם נערים ונערות למסוכנים לעצמם ולסביבתם כשחצו את משבר גיל ההתבגרות. מחשבות אובדניות גם לאחר גיל ההתבגרות אף הם אינם בגדר חזיון נדיר, ולדבריו של מר קפלן מהמדור הקליני, מבדיקה שנעשתה בקרב הסטודנטים המטופלים, חלקם מטופלים "קשים" בהרבה מהנתבע, עולה כי לכ-8% מהמטופלים היו מחשבות אובדניות. הנתבע, עולה חדש בארץ, היה מוטרד ולחוץ בשל הבעיות הכלכליות ובשל מצבה הבריאותי של אמו, נקלע למצוקה נפשית ובחר מיוזמתו לגשת לטיפול, לאחר שכבר נגמל בכוחות עצמו מהטיפה המרה בה נתן עינו לאחר שאמו חלתה. אין לבחון את הדברים מתוך חכמה שלאחר מעשה, אלא בהתאם לנתונים שהיו בפני המטפלים בנתבע. הנתבע הגיע מיוזמתו לטיפול, לאחר שפנה לפני כן ליחידה לחרדת בחינות. הנתבע טופל במדור הקליני של האוניברסיטה משך כשנה עד חודשיים לפני האירוע, בסדרה של 45 מפגשים של 50 דקות כל אחד. למרות הרישומים הפרטניים של מהלך הטיפול, אין כל רישום לגבי מסוכנות פוטנציאלית של הנתבע, אין רישום של התלבטות בעניינו, ואין רמז לכך שהנתבע התקרב לגבול של מצב פסיכוטי. בסיכום הטיפול בנתבע, נכתב כי הנתבע נוטל הרבה יותר אחריות על תוצאות הטיפול ועל העתיד, כי הבין שהדברים תלויים בו, כי כבר לא חווה עצמו כחסר אונים ומנוצל, המחשבות האובדניות ירדו כמעט לחלוטין מסדר היום והוא החל דרכו הארוכה לאוטונומיה. המטפל ציין כי הנתבע הוא "בחור חמד, מטופל מאוד משתף פעולה" שיצא לדרך ארוכה וקשה בה עשוי למעוד ולהזקק לעזרה נוספת, והמליץ להיעתר לפניה של הנתבע אם זה יבקש להמשיך בטיפול. ובקיצור, הרושם המתקבל הוא של מטופל המודע לבעיותיו ונכון להתמודד עמן. מר חיים קפלן, ראש המדור הקליני במרכז הייעוץ, שהיה נוכח בישיבת הצוות בה נדון עניינו של הנתבע, ושנפגש עם הנתבע לאחר ה'אינטק' שנעשה לו, הגדיר אותו כ"מטופל חמוד", ששיתף פעולה בטיפול. לדבריו, בכל שלב שהוא, לא התעוררה כל התלבטות לגבי מסוכנותו של הנתבע לאחרים, וגם החשש למחשבות אובדניות ירד מעל הפרק בשלב מוקדם של הטיפול. הנתבע לא התנהג באלימות כלפי חוץ ולא התבטא אף פעם באופן שעלול היה ליצור את הרושם כי הוא מבקש לפגוע בתובע או להתנקם בו. אם היה חשש כלשהו בתחילת ההליך הטיפולי, החשש היה שהנתבע יפגע בעצמו. לא רק שהנתבע לא העלה ברמז את האפשרות כי יפגע בתובע, נהפוך הוא. בפגישה הטיפולית האחרונה ביום 22.9.04, הנתבע סיפר כי התובע מנהל אחריו מרדף והביע חשש שהתובע "יפגע בו ישירות או בעקיפין (למשל חבלה ברכבו)". ובקיצור, המקרה שבפנינו, רחוק עד מאוד מהנסיבות שנדונו בת.א. (מחוזי י-ם) 8636/99 גורדון לי נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (ניתן ביום 19.10.06), שם קדמו לאירוע הטרגי של רצח ארבע עובדות סוציאליות ושתי מטופלות, מקרים רבים של אלימות מצד הרוצח, שהיה דמות מוכרת למערכת בריאות הנפש, כלפי הסובבים אותו. הנתבע חרד לפרנסתו ולמקום עבודתו, ומי לידינו יתקע כי דיווח של המטפל שהיה מביא לפיטוריו מעבודתו, לא היה גורם לתוצאה חמורה יותר? לעיתים, דווקא הדיווח עלול לפגוע באמון בין המטפל-מטופל ולהגביר את הסיכון לאלימות, בעוד המשך הטיפול הנפשי עשוי להקטין את החשש לאלימות כלפי צד שלישי. לדברי מר קפלן, החשש שמא הנתבע יאבד את מקום עבודתו כתוצאה מדיווח ובכך יאבד את אמונו במערכת הטיפולית וייגרם לו נזק כבד בשל אבדן פרנסתו, היה גדול בהרבה מהאפשרות, שכלל לא עלתה על הפרק, שמא הנתבע מסוכן לאחרים. הרושם היה שהנתבע היה קשור מאוד לאמו אך "שהוא חלש או מעורר ככה רצון לגונן עליו, אבל שום דבר שלחשוש מפניו" (עמ' 324). לדעה זו היו שותפים כל אנשי הצוות, לרבות המטפל של הנתבע והמדריכה של המטפל ו"התמונה הייתה של מישהו שהולך ומשתפר לאורך הטיפול, שרואה את עצמו באור בהדרגה יותר חיובית...שפונה כלפי תוכניות חיוביות כלפי החיים" (עמ' 325). 36.התובע הצביע על נטייתו המוצהרת של הנתבע לאימפולסיביות, במיוחד בתנאי לחץ וחרדה. ברם, רישומים אחרים בתיקו האישי של הנתבע, מצביעים על כך שהנתבע לא התנהג בצורה אימפולסיבית. אני נכון להניח שהנתבע אכן היה אימפולסיבי, כפי שמשתקף באירוע עצמו. אך אם נלך לשיטתו של התובע, אזי המטפלים בתחום הנפשי יידרשו לדווח למשרד התחבורה על המוני מטופלים המחזיקים ברשיון נהיגה ומתנהגים ומתנהלים באימפולסיביות (כיום מוטלת חובת דיווח ספציפית על רופא מכוח סעיף 12ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). ומה לגבי מאות אלפי אנשים המשרתים בכוחות הבטחון, במשרדי הממשלה וכעובדי ציבור - האם לא יימצאו בקרבם אנשים המגיבים באימפולסיביות במצבי לחץ וחרדה? התנהגות אימפולסיבית יכולה לבוא לידי ביטוי במאות דרכים, וירי מכוון כלפי מי שעורר את התגובה האימפולסיבית אינה הדרך השכיחה ביניהן. 37.התובע טען לנזק ראייתי מאחר שלא נערכו פרוטוקולים של ישיבות הצוות בעניינו של הנתבע, למרות שהשאלה אם לדווח אודות הנתבע נבדקה ונשקלה בישיבת הצוות (עמ' 307-308). חזרתי ועיינתי בפרוטוקול, ולא כך הדבר. עניינו של הנתבע אכן הועלה בישיבת צוות, ומר קפלן, לא זכר אם נושא הדיווח עלה באותה ישיבה, אם כי זכר פוזיטיבית כי האפשרות שהנתבע יפגע במישהו, לא עלתה כלל בדיון (עמ' 323). אומר בקצרה כי כאשר הטיפול נעשה במסגרת ציבורית או מעין ציבורית, ראוי לתעד את ישיבות הצוות והדברים מעוגנים גם בקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים . ברם, התיעוד אינו צריך להיעשות בדרך של רישום פרוטוקול, משל בישיבת דירקטוריון עסקינן. מטבע הדברים, אנשי הצוות מעלים הרהורים, תחושות ורגשות לגופו של טיפול ולגופו של מטופל, בבחינת "סיעור מוחות". על מנת שהדיון יהיה חופשי וזורם, אין מקום לתיעוד של חילופי הדברים, שהרי המטרה אינה תיעוד של מי מהנוכחים אמר מה. לטעמי, תיעוד הולם הוא תיעוד המשקף את השורה התחתונה-האופרטיבית לגבי כל מטופל, כגון: החלטה על המשך טיפול או הפסקת טיפול, החלטה על החלפת מטפל, החלטה לדווח או שלא לדווח לפקיד הסעד על חשש לעבירת מין במשפחה, וכיו"ב החלטות אופרטיביות של הצוות. התרשומת אינה צריכה להיעשות מתוך חשש להליכים משפטיים עתידיים, אלא לצרכי מעקב טיפולי. במקרה דנן, אמנם לא נערכו פרוטוקולים של ישיבת צוות במדור הקליני, אך מהלך הטיפול בנתבע מתועד היטב, ונערך רישום לגבי כל מפגש ומפגש עם הנתבע. איני סבור כי היעדר רישום של ישיבות הצוות יש בו כדי להטיל אחריות על המדור הקליני. המונח נזק ראייתי, אינו מילת קסם שדי בה להביא אוטומטית לקבלת התביעה, וכל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן, המטפל ואנשי הצוות במדור הקליני לא התרשמו ממסוכנות של הנתבע כלפי אחרים, והנתבע תיפקד בחיי היום-יום באופן נורמטיבי לחלוטין. 38.בבואנו להכריע בשאלה אם הייתה מוטלת חובת דיווח על המדור הקליני, יש ליתן משקל הולם לחובת הסודיות בתחום הטיפול הנפשי, ואחזור על דברים שאמרתי בהחלטה על הסרת החסיון: "הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי האמון של המטופל במטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם אבחנה וטיפול. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי "הסודיות מובטחת" היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק (כמו אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רשיון או פגיעה במקום עבודתו), עלול להירתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים לטיפול. על רקע זה, יש הקוראים לצמצום המקרים בהם קיימת חובת דיווח על פי חוק - יורם צדיק "פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח" רפואה ומשפט גליון 27 (2002) 145. מטרת החסיון היא להסיר חשש מליבו של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. שומא על בית המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול. ...נשווה נגד עיננו את המטופל - או המטופלת - המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין וכיו"ב עניינים אינטימיים ורגישים ביותר שסיפר למטפל...". הסביר את הדברים, בלשונו שלו, מר קפלן (שם, עמ' 317): "בלי חיסיון אנחנו לא יכולים לעבוד. והשמירה על החיסיון היא תנאי קריטי למתן האמון. אם מטופלים לא יתנו אמון שהם שם מספרים דברים מאוד אישיים...אתה יודע שבאים אלינו לתחנה של האוניברסיטה הרבה סטודנטים ולא מוכנים, כשמקרים יותר קשים, אנחנו אומרים להם תלך לרמב"ם, תלך לקופת חולים, הם אומרים לא, פה זה ישאר דיסקרטי, ושמה יפתחו לי תיק...". ככל שבית המשפט יכרסם בחובת הסודיות ובחסיון העומדים לאנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש, יש חשש כי המטופל לא יראה בחדרו של המטפל מרחב מוגן אלא חדר פרוץ, מה שיפגע באיכות הטיפול ואף בעצם הטיפול - יורם צ. צדיק "החדר הפרוץ - על כירסום הסודיות המקצועית על ידי חקיקה" שיחות ו (1992) 173. לכרסום בחובת הסודיות ובחסיון, עשויה להיות השלכה גם על אופן תיעוד הטיפול הנפשי, עקב חשש של המטפל כי דברים שרשם ייזקפו ביום מן הימים לחובתו (ולא אדרש כאן להבחנה בין רשומה אישית של המטפל לבין רשומה המיועדת לתיקו של המטופל). 39.סוד גלוי הוא, שהרחבת האחריות בתביעות רשלנות רפואית, הביאו לצד העלאת סטנדרט הזהירות גם לתופעה של "רפואה מתגוננת" על היבטיה השליליים. ברם, העלאת רף הזהירות בתחום הרפואה, גם אם הביאה לתופעה של "רפואה מתגוננת" אינה גורמת לכך שהחולים ידירו רגליהם מחדרי הניתוח. לא כך כאשר בטיפול נפשי עסקינן. העלאת רף חובת הדיווח של אנשי טיפול עשויה לגרום לתוצאה קשה יותר מ"פסיכולוגיה מתגוננת", עד כדי קעקוע של מוסד הטיפול עצמו. בהיעדר בסיס של "סודיות מובטחת", יש חשש שהמטופל לא יגיע מלכתחילה לטיפול, או שהמטופל יעלים ויסתיר מידע מהמטפל, שמא מידע זה ידווח לגורמים שונים ויגרום לו לאבד את משלח ידו/פרנסתו. איננו צריכים להרחיק עדותנו, שהרי כבר בראיון הקבלה (אינטק) שנעשה לנתבע במרכז הייעוץ, הביע הנתבע את החשש כי ישללו את רישיון הנשק שלו. אנשי טיפול בתחום הנפשי, מתלבטים מעשה של יום ביומו לגבי חובות הדיווח המוטלות עליהם על פי חוק, והם מפעילים שיקול דעת המבוסס על היכרות קרובה ואינטימית של המטופל. לטעמי, שומא על בית המשפט להישמר שלא להיכנס "ברגל גסה" למתחם שיקול הדעת של אנשי הטיפול, כחכמה שלאחר מעשה. המטפל הוא שמכיר את המטופל במצבים שונים בנסיבות כאלו ואחרות של חייו. לעיתים, יכול המטפל ללמוד על מסוכנתו או היעדר מסוכנתו של המטופל, לא רק מתוך דברים שהמטופל חושף בפניו, אלא גם מדרך התנהגותו והתנהלותו של המטופל - החל מהופעתו החיצונית, דרך תגובות רגשיות, גמגום, הססנות, התפרצויות, סימני חרדה או הפגנת בטחון עצמי, התרוממות רוח מופרזת וכיו"ב. ככל ששופטים נדרשים ללמוד על אמיתות דברי העד נוכח "סימני האמת" בהתנהגותו (נושא מורכב בפני עצמו שלא נידרש לו), הרי שהיכולת של המטפל המיומן והמקצועי לעשות כן, גדולה בהרבה, נוכח היכרותו האינטימית את המטופל. המטפל עשוי לטעות, אך לא כל הערכת מסוכנות שגויה של מטפל משמעה, מיניה וביה, רשלנות של המטפל, ולא כל סכנה אפשרית-תיאורטית, אמורה להטיל על המטפל חובת דיווח. התערבות בית המשפט בדרך של הטלת אחריות בדיעבד עקב הפרת חובת דיווח, צריכה להיעשות בזהירות ובמשורה, ולטעמי, המקרה שבפנינו לא נכנס לקטיגוריה זו. בין יתר השיקולים, על בית המשפט לקחת בחשבון אם עניינו של המטופל נבחן לא רק על ידי המטפל אלא גם על ידי אחרים, כמו המדריך של המטפל או ישיבת צוות. כפי שבית המשפט לא ימהר להטיל אחריות בגין רשלנות רפואית, מקום בו הוכח כי נעשתה התייעצות לגבי החולה והופעל שיקול דעת, גם אם מוטעה, כך גם בתחום הטיפול הנפשי. יש להבחין בין גבולותיה המשפטיים של חובת הדיווח על פי חוק, לבין שיקול הדעת המקצועי של המטפל. שלא כפי שהשתמע משאלותיו של ב"כ התובע בחקירתו הנגדית את מר קפלן, איני סבור כי יש לערב יועצים משפטיים בהתייעצויות אלו, כפי שרופאים אינם מערבים יועצים משפטיים בשיקוליהם המקצועיים. במקרה דנן, המטפל של הנתבע קיבל הדרכה, ועניינו של הנתבע הועלה "על השולחן" בישיבות צוות של המדור הקליני, וגם נקודה זו יש לקחת בחשבון. 40.למען הסר ספק, אדגיש שאין להסיק מהאמור לעיל, כי למטפל בתחום בריאות הנפש יש פטור גורף מחובת דיווח. חובת הסודיות מסתיימת במקום בו מתחילה סכנה לצד שלישי, שאז קמה חובה משפטית-מקצועית-אתית להגן על הצד השלישי. ככלל, ראוי כי המטפל יבהיר למטופל במסגרת החוזה הטיפולי, כי יש מצבים שיחייבו אותו לדווח, ועל המטופל להבין כי אין מדובר כאן בהפרת אמון אלא בחובה חוקית. החשש שמא דיווח יביא להפסקת הטיפול ולפגיעה במשלח ידו של המטופל, אינו שיקול קונקלוסיבי נוכח פני הסכנה, אך עד שאנו באים להטיל אחריות משפטית בגין אי דיווח על סכנה לצד שלישי, על כל הכרוך בכך מבחינת המטופל והמשך ההליך הטיפולי/שיקומי, הסכנה צריכה להיות ברורה ומוחשית. בהקשר זה נזכיר את פרשת טרסוף שהסעירה בשעתו את ארה"ב בשנות השבעים - (1976) 131 17 Cal. 3d 425,551 P.2d 334. Tarasoff v. Regents of University of California . שם היה מדובר בסטודנט שלמד באוניברסיטת ברקלי, שנקלע למשבר נפשי קשה לאחר שבחורה עמה התרועע, הבהירה לו כי אינה רואה עין בעין עמו את מערכת היחסים ביניהם. בעצתו של חבר, הסטודנט פנה לטיפול אצל פסיכולוג בבית החולים האוניברסיטאי בברקלי ובמהלך הטיפול סיפר למטפל כי אם חברתו תעזוב אותו הוא ירצח אותה. המטפל, שלא ידע את זהות החברה, ביקש ממשטרת הקמפוס לעצור את המטופל, וכתב כי להערכתו המטופל סובל מסכיזופרניה פרנואידית קשה וחריפה. המשטרה עצרה את המטופל, אך שיחררה אותו כעבור זמן קצר לאחר שהתרשמה כי הוא מתנהל באופן נורמלי. כעבור מספר חודשים, רצח המטופל את חברתו. ההורים של המנוחה תבעו את המטפל, ונקבע כי חלה חובת דיווח על המטפל, כאשר נוצר סיכון ממשי מצד אדם מוכר ומזוהה כלפי אדם מסויים. בפסיקה מאוחרת יותר, חלק מבתי המשפט בארה"ב הרחיבו חובה זו על קורבנות פוטנציאליים, גם אם אינם מזוהים. השאלה של הערכת מסוכנות, היא שאלה בה מתחבטים אנשי המקצוע בתחום טיפול הנפש, ויש שנתנו בה סימנים כמו: התנהגות אלימה בעבר של המטופל; תוכנית ממוקדת ושאיפה לפגוע באדם אחר; מניע למעשה; תכנון מפורט ודרכי פעולה לעומת אמירה בעלמא; מידת המיידיות של התכנון; הנגישות לאמצעים קטלניים; מצב נפשי כללי של המטופל כגון מצב פסיכוטי עם הזיות פרנואידיות- באאור, רושקה, גרינשפון, גרינר ומסטר "סיכון מול חיסיון - אחריות המטפל על מעשי המטופל בפסיכיאטריה" הרפואה כרך 142/ד (אפריל 2003) 304 בעמ' 307. אף אם אניח כי הרף הנדרש לדיווח על סכנה לאדם או לציבור לפי חוק כלי יריה הוא נמוך מהרף הנדרש לחובת הדיווח הכללית על סכנה לצד שלישי - מאחר שמדובר בחובה ספציפית ומפורשת הקבועה בחוק ומאחר שכלי ירייה נושא עמו פוטנציאל סכנה - אין להטיל במקרה דנן אחריות על המדור הקליני. אכן, הנתבע העיד על עצמו בראיון הקבלה שנערך לו (אינטק) כי הוא חש פרצי תוקפנות כלפי "כל פרובוקציה קטנה". אין זו תכונה מלבבת, בלשון המעטה, למי שנושא נשק, אך יהיו שיטענו כי אנשים רבים עשויים לענות על תיאור זה. מכל מקום, המתמחה שטיפל בתובע, המדריך של המטפל ואנשי הצוות, לא התרשמו כי הנתבע מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו. נזכיר כי המקרה אירע ביום 9.11.04, והטיפול בנתבע הסתיים ביום 22.9.04 כחודשיים לפני כן, וגם בכך יש כדי להטות את הכף לדחיית התביעה כנגד המדור הקליני. ודוק: איני בא לטעון כי אחריותו של מטפל מסתיימת עם סיום הטיפול וכי ניתן להטיל אחריות על מטפל רק אם המקרה אירע תוך כדי המהלך הטיפולי. עקרונית, אחריותו של מטפל בגין אי דיווח בזמן הטיפול על מסוכנות של המטופל, עשויה להשתרע גם לאחר תום הטיפול. עם זאת, מטפל אינו ספק של מוצר שניתן לדרוש ממנו "תקופת אחריות" על טיב הטיפול, ויש ליתן משקל לעובדה שהאירוע לא התרחש בתקופת הטיפול. לנסיבה זו, לצד הנסיבות המאוד חריגות של המקרה, יש השלכה לענייננו. הנתבע לא ירה סתם כך בעובר אורח שחלף לתומו ברחוב. הנתבע ירה לעבר התובע שהטריד אותו טלפונית תקופה ארוכה קודם לכן, הנתבע חשש מהתובע והשניים היו מסוכסכים עוד קודם לכן. הירי בתובע לא נעשה תוך כדי שיחת חולין, אלא בנסיבות חריגות ביותר: התובע טיפס על גדר חניון מכוניות בשעה שלוש בלילה תוך כדי צעקות, התובע חדר לחניון וגרם נזק למספר מכוניות כשהוא מחזיק בידו פלאייר. עם כל הצער על הנזק הקשה שנגרם לתובע, לא זה המקרה המתאים לשינוי סטנדרטים בקרב אנשי הטיפול בתחום הנפשי. 41.כל הדיון דלעיל, נעשה מתוך הנחה שהנתבע ירה במתכוון בתובע, אך אם אחזנו בקו הטיעון החדש של התובע - שנדחה על ידי - ולפיו נורה על ידי הנתבע ברשלנות, אזי על אחת כמה וכמה שהמדור הקליני אינו אחראי לכך שהנתבע נבהל והפעיל את נשקו בפזיזות וברשלנות. סיכום ביניים: אין להטיל אחריות על המדור הקליני בגין אי מתן הודעת מטפל לפי סעיף 11א לחוק כלי הירייה. הנתבע 42.לאחר שבחנו את התביעה באספקלריה של עילת התקיפה, הרי שהנתבע הוא היחיד שאחראי לנזקו של התובע. משום מה, התובע לא מצא בסיכומיו להתייחס כלל לאחריותו של הנתבע. משהגענו למסקנה כי יש לדחות את התביעה כנגד כל הנתבעים, שקלתי אם אין בכך כדי לייתר את הדיון בנושא הנזק, אך למקרה שטעיתי במסקנתי, אתייחס בקצרה גם לנושא זה. הנזק 43.הנתונים הצריכים לעניין: התובע יליד 1975, בן 29 בעת התאונה, בן 34 כיום, מאז התאונה חלפו 55 חודשים. הצדדים הסכימו כי חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעמם יוגשו לתיק בית המשפט ללא חקירות ובית המשפט יתרשם מהתובע ישירות. ואלו הנכויות שנקבעו לתובע על פי המומחים מטעם הצדדים ועל פי המל"ל: א.א.ג. (נזכיר כי הנתבע קירב את האקדח סמוך לראשו של התובע וירה) - התובע נסמך על חוות דעתו של ד"ר גרינברג והנתבעים נסמכו על חוות דעתו של פרופ' גולץ. שני המומחים, כמו גם המל"ל, קבעו כי לתובע נכות בשיעור של 10% בתחום זה. גמגום כבד - כפי שהתרשמתי, התובע סובל מגמגום כבד מאוד, וגם הנתבעים לא חלקו על כך. על פי חוות דעת התובע נכותו בתחום זה עומדת על 20% וכך גם נקבע על ידי המל"ל. על פי חוות דעת הנתבעים, הנכות בגין הגימגום צריכה להכלל במסגרת הנכות הנפשית, שכן אין פגיעה אורגנית במערכת הדיבור. סחרחורות - על פי חוות דעת התובע נכותו עומדת על 10% וכך גם נקבע על ידי המל"ל. על פי חוות דעת הנתבעים לא נותרה לתובע נכות בתחום זה. אורולוג - על פי חוות דעת ד"ר שוטלנד מטעם התובע נכותו בתחום זה עומדת על 30%. על פי חוות דעת ד"ר מושקוביץ מטעם הנתבעים לתובע אין כלל נכות בתחום זה וגם במל"ל לא נקבעה נכות בתחום זה. מכל מקום, בחוות הדעת של ד"ר שוטלנד נאמר כי הפגיעה בתיפקוד המיני נכללת באחוזי נכות של הנכות הנפשית והתובע הסכים כי יש לראות פגיעה זו כחלק מהשלכות הפגיעה הנפשית, ולכלול אותה במסגרת אחוזי הנכות הנפשית (עמ' 133 לסיכומי התובע). נפשית - על פי חוות דעת פרופ' בנטל מטעם התובע נכותו עומדת על 70% לפי תקנה 34(ו) ועל פי קביעת המל"ל נכותו של התובע עומדת על 50%. על פי חוות דעת ד"ר לוסטיג מטעם הנתבעים הנכות בתחום הנפשי עומדת על 10% בלבד. כירורגיה/פנימאי -בעקבות הירי, נותח התובע ונכרתו חלקים של המעי הדק והמעי הגס. על פי חוות דעת פרופ' ברוק מטעם התובע נכותו עומדת על 20% לפי תקנה 14(1)(ג) בגין מצב לאחר פציעה וניתוח של הקיבה והמעיים. בחוות דעתו, כתב פרופ' ברוק כי התובע סובל מירידה במשקל ואי סדירות ביציאות, המקשים עליו בתיפקוד היום-יומי. על פי חוות דעת פרופ' ניב מטעם הנתבעים וגם על פי קביעת המל"ל, הנכות בתחום זה עומדת על 10%. אורטופדיה - על פי חוות דעת ד"ר קרת מטעם התובע נכותו עומדת על 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני + 10% בגין הגבלת תנועות מפרק ירך שמאל + 5% בגין שברים בעצמות הסקרום. גם המל"ל קבע כך, למעט הנכות בשיעור של 5%. ואילו על פי חוות דעת ד"ר קליגמן מטעם הנתבעים, נותרה נכות בשיעור של 5% בלבד בגין שברים בעצמות הסקרום. על פי הסמכות שהצדדים העניקו לבית המשפט, אעמיד את נכותו הרפואית של התובע כלהלן: א.א.ג. - 10%. גמגום -20%. נפשי - 30%. כירורגיה - 20%. אורטופדיה - 10% + 10% + 5%. סך הכל נכות משוקללת: 69%. 44.ברי כי הנכות העיקרית של התובע היא בתחום הנפשי. פרופ' בנטל מטעם התובע קבע בחוות דעתו מיום 8.12.05 כי התובע "שרוי כיום במצב כרוני של תגובת דחק בתר חבלתית קשה... במצבו אינו מסוגל לשום עבודה וגם אין לצפות כי בעתיד יוכל להיקלט בשוק העבודה." בחוות דעת משלימה של פרופ' בנטל מיום 1.4.08 נקבע כי לא חל שינוי במצבו של התובע ש"לא חזר למסגרת עבודה או תעסוקה כלשהי, אינו מתפקד מבחינה חברתית או משפחתית, הוא מסוגר בעולמו ובכל התנהלותו מראה תלות וחוסר בטחון עצמי". נציין כי חוות הדעת המשלימה התבססה בין היתר על בדיקה פסיכודיאגנוסטית ונוירוקוגנטיבית בה נקבע כי התובע "פועל כיום ברמה שכלית נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לרמת התיפקוד השכלי הבסיסית שלו לפני האירוע שבו נפגע. ניכרים ליקויים חמורים בתהליכי התפיסה, הריכוז, הזכרון והחשיבה...". בדו"ח המל"ל נאמר כי התובע "עונה לשאלות באיטיות, דיבור מגומגם, נראה כמתקשה בשמיעה... קשב וריכוז ירודים... כשמתאר את אירוע הפגישה שעבר האפקט המלווה מתוח בעל גוון דכאוני...". כאמור, ד"ר לוסטיג, מטעם הנתבעות, העריך נכותו של התובע בשיעור של 10% בלבד. גם ד"ר לוסטיג היפנה את התובע לבדיקה פסיכודיאגנוסטית בה נמצא כי "אצל הנבדק מחד נמצאה נטיה ברורה של התחלות ומאידך מעט סימנים במבחן רושרך של תסמונת פוסט-טראומטית... אי אפשר לשלול לחלוטין הפרעה פוסט-טראומטית ומאחר שנותרו סימני שאלה וספיקות, ניתן להניח לו להינות מהספק ולפסוק לו פיצויים או אחוזי נכות נמוכים". בחוות דעתו ציין ד"ר לוסטיג, כי כאשר ביקש מהתובע לחזור על שמות של שלושה חפצים, התובע עצם את עיניו וטען שלא הבין את השאלה, ולדבריו "לכלב 4 רגליים לשני כלבים גם כן 4 רגליים. לסוס 4 רגליים ולשני סוסים 4 רגליים... " לא אכחד כי לא התרשמתי לטובה מעדותו של התובע, שנתפס באי אמירת אמת כמפורט לעיל, ונראה כי התנהגותו ותלונותיו מגמתיות. התובע ישב באולם בית המשפט והשיב על השאלות כשרוב הזמן עיניו עצומות, כאילו אינו מסוגל לפקוח את עיניו, וכביכול הוא מנותק מהמתרחש סביבו, למרות שהתרשמתי כי הכיר כל תג ופסיק בחומר הראיות. התובע לא סבל מחבלת ראש והוא רחוק עד מאוד מפיגור שכלי או רמה שכלית נמוכה, ולכן, אני סבור כי יש ממש בחוות דעתו של ד"ר לוסטיג בדבר הגזמה והתחזות של התובע. עם זאת, ונוכח מכלול הנכויות והגמגום הכבד של התובע, אני נכון להניח כי הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. 45.נעמוד בקצרה על ראשי הנזק: הפסד השתכרות - התובע ערך את תחשיביו על פי ההנחה כי היה הופך ברבות הימים ל"רב-חובל" נוכח העובדה שלמד נווטות באוניברסיטה הימית ברוסיה טרם עלייתו לארץ. אציין כי לטענת התובע, למרות שהלימודים נעשים בהתכתבות, מעין אוניברסיטה פתוחה, הוא עבד בפועל כימאי. עובדה זו לא בא זכרה בתצהירים מטעם התובע ולא הוצגה כל אסמכתא לכך, אם כי אמו של התובע תמכה בעדותו ואמרה כי עבד כימאי בין השנים 95-98. אניח, לזכות התובע, כי אכן עבד כימאי טרם עלייתו לארץ. התובע טען כי היה בכוונתו לחזור ולהמשיך בלימודים בסמסטר שעמד להתחיל ביום 6.12.04 אך בשל האירוע ביום 9.11.04 נאלץ לבטל את הטיסה והלימודים. ברם, התובע לא הציג כרטיס טיסה וגם לא אסמכתא כי משך, כטענתו, 20,000 ₪ מהבנק יומיים-שלושה לפני האירוע, כדי לקנות כרטיס טיסה. ובכלל, אם עמד לטוס ביום 6.12.4, מדוע ביקש להיפגש עם הנתבע ביום האירוע 9.11.04 על מנת לשכנע את הנתבע לבקש שיחזירו אותו לעבודה? סיכומו של דבר, שאיני מקבל טענת התובע כי היה בכוונתו לחזור לרוסיה כדי להשלים את לימודיו שם. לא רחשתי אמון לגרסת התובע ואמו, כביכול אמו שילמה 18,000$ עבור לימודיו באוניברסיטה הימית, לימודים שלא החל בהם עקב האירוע. אמו של התובע, שהגיעה במיוחד מרוסיה על מנת למסור עדותה, לא הציגה כל אסמכתא לתשלום, ולא רק זאת, אלא שנתברר בחקירתה כי אפילו לא פנתה לאוניברסיטה בדרישה להשבת סכום זה, למרות שמדובר בסכום נכבד מאוד לא רק במושגים של אוקראינה. קיצורו של דבר שהתובע לא הציג כל מסמך על הרשמה, תשלום כסף, או ביטול הרשמה. לכך יש להוסיף סתירות נוספות, כמו מספר השנים הכולל שהתובע למד (לטענתו 16 שנים אך בטופס המל"ל נכתב 14 שנים), היעדר גליון ציונים (לטענת התובע, האוניברסיטה סירבה להנפיק גליון ציונים מאחר שנותר חייב כסף עבור לימודיו) ועוד. לכן, איני רואה להרחיב בנושא זה ואומר בקצרה כי יש לחשב את שכרו של התובע בהתאם לעברו התעסוקתי כשומר בחברות שמירה ואציין כי עוד טרם עבודתו במיקוד, התובע עבד בשתי חברות שמירה אחרות בשם "גשש" ו"אשמור". התובע השתכר כ-5,500 ₪ ברוטו לחודש שערכם דהיום כ- 6,000 ₪. הפסדי שכר לעבר: 6,000 ₪ X 55 חודשים - 330,000 ₪ ובצירוף ריבית אמצע תקופה ובמעוגל = 362,000 ₪. הפסד שכר לעתיד - בהנחה שהתובע היה עולה בשכרו: 7,000 ₪ X 251.1855 (היוון 33 שנה) ובמעוגל = 1,758,000 ₪. הפסד זכויות סוציאליות - סך 100,000 ₪ גלובלי. עזרה צד ג' לעבר - בהתחשב בתקופת האישפוז והנתוחים והטיפולים הרפואיים לאחר האירוע - אפסוק לתובע סך של 50,000 ₪ בגין עזרה מוגברת. עזרה צד ג' לעתיד - ככלל, התובע עצמאי בפעילות היום-יום. ואיני מקבל טענת אשתו כי היא עוזרת לו ברחצה, או שהוא זקוק לעזרתה, שהרי המשיכה לעבוד כשנתיים עד לאחר האירוע. התובע לא נזקק להשגחה וליווי, ואישר כי הוא נוהג במכונית ואין ברשיון הנהיגה כל מגבלה. עם זאת, בהתחשב בכך שהתובע נפגע גם בתחום האורטופדי, ויש להניח כי הוא מתקשה בעבודות הבית, אפסוק סכום גלובלי של 250,000 ₪. תרופות ואורולוגיה - התובע נוטל שורה ארוכה של תרופות על בסיס יום-יומי. ככלל, חולה כרוני משלם השתתפות עצמית לקופ"ח בסכום של עד 250 ₪ לחודש. בהתחשב בכך שייתכן כי התובע יזדקק לויאגרה או לטבליות דומות, אכיר בסכום גלובלי של 100,000 ₪. הוצאות רפואיות וטיפולים - לא צורפה ולו קבלה אחת. למרות זאת, אני נכון לפסוק לתובע סכום גלובלי של 30,000 ₪. ניידות - התובע הופיע לאולם בית המשפט עם קב, ואני נכון להניח כי נוכח הנכות האורטופדית, הוא מוגבל בניידות. אפסוק סכום גלובלי של 150,000 ₪. כאב וסבל - 400,000 ₪. סה"כ - 3,200,000 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 686,000 ₪ על פי חוות הדעת האקטוארית של שי ספיר = 2,514,000 ₪, ומסכום זה יש לנכות רשלנות תורמת בשיעור של 50% = 1,257,000 ₪. איני מקבל טענת התובע כי יש להתעלם מהרכיב של תוספת לקצבה עבור בת זוג בחוות הדעת האקטוארית, ואף איני רואה לחדש הלכה כפי שנתבקש על ידי התובע בסיכומיו, ולנכות רק חלק יחסי מתגמולי המל"ל על פי הרשלנות התורמת. את הרשלנות התורמת יש לנכות לאחר ניכויי המל"ל. סוף דבר ותוצאה אופרטיבית: 46.התובע נורה במתכוון על ידי הנתבע. אני דוחה את התביעה כנגד מיקוד, הרץ, המדינה והאוניברסיטה. אילו היה התובע נורה מתוך רשלנות של הנתבע - גרסה שנדחתה כמפורט לעיל - אזי היה היה מקום לחייב את מיקוד באחריות שילוחית למעשי הנתבע, ושמא גם ברשלנות ישירה. אני מחייב את הנתבע מס' 6 לשלם לתובע הסך של 1,257,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מ.ע.מ., וכן בהחזר האגרה ששולמה על ידי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן בהוצאות בסכום כולל של 30,000 ₪ (בהתחשב בהוצאות בהם נשא התובע עבור חוות הדעת מטעמו). התחום הנפשיפסיכולוגיה