השופטת א' פרוקצ'יה 1. עיקרה של העתירה בטענות שונות שיש בפי הורי תלמיד בבית ספר יסודי על דרך טיפולן של הרשויות המוסמכות באירוע מיני שהתרחש בין כותלי בית הספר בין תלמידים בבית הספר, אשר בן העותרים היה מעורב בו. 2. ביום 29.4.2001 התרחש אירוע מיני בחדר השירותים בבית הספר היסודי. ההתרחשות אירעה בעת ההפסקה, כאשר אחד מתלמידי בית הספר, ילד שטרם מלאו לו 12, ביצע מעשה מין אוראלי בעותר 1 (להלן - הקטין), שהיה גם הוא למטה מגיל 12 בעת האירוע. כמה ילדים נוספים צפו בהתרחשות. יום לאחר מכן פנתה מורה מבית הספר לעותרת 3, היא אם הקטין והודיעה על המקרה. לדבריה, אחד מתלמידיה מסר לה כי אולץ על-ידי שני תלמידים לבצע בהם מין אוראלי. אחד מהם הינו הקטין. הדבר נתגלה לאחר שהמורה חשה כי התלמיד המתלונן שרוי במצוקה קשה, והיא פעלה ביוזמתה לדובבו. לדברי המתלונן, פעילות מינית זו התבצעה עם הקטין גם בכמה פעמים קודמות, ואילו עם התלמיד האחר, פעם אחת בלבד, יום קודם לכן. עם היוודע המקרה זומנו הורי המתלונן לשיחה עם מנהלת בית הספר בנוכחות מחנכת הכיתה והמתלונן עצמו, ובהמשך היום הופנו המתלונן והוריו לליווי פסיכולוגי מטעם הרשות המקומית. במקביל לכך נועצה מנהלת בית הספר עם מנהלת מחלקת הרווחה של הרשות המקומית (להלן - מנהלת מחלקת הרווחה) ועם מפקחת בית הספר. מנהלת מחלקת הרווחה דיווחה על האירוע לפקידת הסעד המחוזית, הפועלת על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן - פקידת הסעד המחוזית), וזו נתנה הנחיות לבדיקת האירוע ולקביעת דרכי הטיפול בו. למחרת פנתה מנהלת בית הספר לאם הקטין, יידעה אותה על המקרה וביקשה להיפגש עמה. פגישה זו נערכה בהשתתפות מנהלת בית הספר ומנהלת מחלקת הרווחה. בהסכמת האם, שוחחה מנהלת מחלקת הרווחה עם הקטין, ולאחר שיחה זו החליטה להמליץ על חקירה מעמיקה יותר של האירוע. המלצה זו הועברה לפקידת הסעד המחוזית, והיא אימצה אותה. בהמשך מהלכים אלה דווח האירוע למשטרה. בעקבות זאת נחקר הקטין על-ידי חוקרת ילדים מוסמכת. לאור מימצאי חקירת הקטין נסגר תיק החקירה המשטרתי בעניינו מטעמי גילו הצעיר. תיקו של הנער השני נסגר מהיעדר ראיות. במקביל לטיפולן של רשויות הרווחה והמשטרה נמשך הטיפול באירוע במסגרת בית הספר, ובמסגרתו הוקמה ועדת ייעוץ בהשתתפות גורמי פיקוח וייעוץ, נעשו פעולות הסברה וייעוץ בכיתות הילדים המעורבים באירוע בהנחיית אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, והופעלו בבית הספר סדנאות בנושא זכות האדם על גופו. לכל אורך תקופת הטיפול באירוע עמדה מנהלת בית הספר בקשר מתמיד עם מפקחת בית הספר ועם מערך הייעוץ, וכן עם מנהל המחוז של משרד החינוך. למרות הניסיון לשמור על חשאיות פרטי האירוע וזהותם של התלמידים המעורבים התפתח גל שמועות במקום שהביא לפרסום כתבות בעיתונות המקומית וכתובות גרפיטי על קיר בית הספר. הדבר הניע את הנהלת בית הספר לפעול במסגרת כוללת יותר, על דרך הודעה לכלל הורי בית הספר על פרטי האירוע ועל הצעדים שננקטו בעקבותיו. כן הוזמנו הורי התלמידים של שכבת הגיל של הקטין למפגש עם הנהלת בית הספר, וכל זאת תוך הקפדה שלא לחשוף פרטים מזהים. במהלך הדברים המתואר חל קרע עמוק בין הורי הקטין לבין רשויות בית הספר וגורמי הרווחה. בסוף חודש יוני של אותה שנה סיים הקטין את לימודיו בבית הספר היסודי ועבר ללימודי חטיבת ביניים בבית ספר אחר. עם פתיחת שנת הלמודים הבאה העבירו הורי הקטין את בתם הנוספת, אשר למדה באותו בית ספר וסיימה כיתה א, למסגרת לימודית אחרת בבית ספר ברשות מקומית אחרת (להלן - אחות הקטין). העברה זו נעשתה באישור הגורמים המוסמכים מטעם מערכת החינוך. 3. אשר לאופיו של האירוע, התברר בעקבות החקירה שנערכה כי מדובר בפרשה מורכבת. אין זה ברור אם המעשים נעשו בכפייה, לא ברור מי יזם אותם, ומי הוא בגדר "פוגע" ומי בגדר "נפגע". בנסיבות אלה, ובדיעבד, מודים כיום המשיבים כי ייתכן שמעשהו של הקטין נעשה בהסכמה ולאו דווקא ביוזמתו, אף שלעמדתם, אין בכך כדי לשנות באופן מהותי את דרך הטיפול שנדרשה לגבי האירוע, כפי שננקטה בפועל. עיקרי העתירה 4. העותרים - הקטין, אחות הקטין והוריהם - קובלים על דרך הטיפול בפרשה הקשורה לבנם בידי הגורמים המוסמכים, ובראשם מנהלת בית הספר, נציגי משרד החינוך ורשויות הרווחה והסעד באזור. לטענתם, הטיפול באירוע מראשיתו היה בלתי מקצועי ובלתי רגיש, רצוף החלטות שגויות ובלתי סבירות, אשר החמירו עד מאוד את הפגיעה בקטין ובבני משפחתו. טענותיהם המרכזיות הן כי מאחר שגיל הקטין בעת האירוע היה פחות מ-12, לא היה מקום לדווח על המקרה לפקידת הסעד ולמשטרה; היה צורך להימנע מהגדרת הקטין כ"פוגע" ואת הילד האחר כ"קרבן", והדבקת תוויות אלה הייתה בלתי נכונה מבחינה עובדתית וגררה עמה פגיעה ונזק רב. כמו כן מנהלת בית הספר לא קיימה את הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך שנועד לטיפול במקרים מסוג זה: היא לא נפגשה לשיחה עם הקטין, לא הגנה כראוי על פרטיותו, לא דאגה כי יינתן לו טיפול ודיווחה שלא לצורך על הפרשה לציבור ההורים בבית הספר - דבר שהחמיר את הפגיעה בקטין ובבני משפחתו. מאירוע זה הם גוזרים את בקשותיהם לסעדים: חלקם נוגע לבקשות סיוע פרטניות לקטין ולבני משפחתו; בחלקם האחר מתבקש שינוי המדיניות, הנהלים וההנחיות לטיפול הרשויות באירועים מסוג זה. אלה עיקרי הסעדים המבוקשים: (א) מתן הנחיה לרשויות החינוך להימנע מדיווח לפקיד סעד או למשטרה במקרה של פגיעה מינית בתלמיד על-ידי תלמיד אחר, כאשר המעורבים הם בני פחות מ-12 שנים; (ב) הנחיית מערכת שירותי הסעד והמשטרה להימנע מחקירת קטינים מתחת לגיל 12 המעורבים בפגיעה מינית בתלמיד; (ג) נקיטת צעדי משמעת נגד מנהלת בית הספר ומנהלת מחלקת הרווחה עקב הפרות כללי התנהגות מחייבים בפעולותיהן בפרשה זו; (ד) מתן זכות עיון לבני משפחה בתיק האישי של הקטין ובתיעוד הנוגע לאירוע המצוי בבית הספר, וכן בתיעוד עדותו של הקטין בפני חוקרת הנוער; (ה) מימון הוצאות הטיפול הפסיכולוגי לקטין הנדרש בעקבות האירוע; (ו) מימון הוצאות ההעברה והנסיעה של אחות הקטין מבית הספר שבו למדה, שם התרחש האירוע, לבית ספר אחר, המצוי ברשות חינוך מקומית אחרת. הצדדים הסכימו כי במידת הצורך נראה בדיון בפנינו כאילו ניתן בו צו-על-תנאי. רקע 5. התופעה של התרחשות בעלת אופי מיני בין ילדים בתחומי בית הספר איננה בלתי מוכרת. היא חוזרת ומתרחשת באופנים שונים - בין על דרך של אילוץ וכפייה ובין על דרך של הסכמה. אופייני לה טשטוש תחומים בין טוב לרע ובין מותר לאסור בצד חוסר מודעות והפנמה של נורמות התנהגות בסיסיות, פרי חוסר בשלות אישי, המאפיינים ילדים בגיל צעיר. מחקרים בנושא זה מעלים כי פעמים רבות מדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו, הכרוך לעתים בהסלמה בהתנהגות המינית הפוגעת. הפגיעה המינית בין ילדים - יהא אשר יהא אופייה - כרוכה בהשפעה קשה הן על היוזם הן על הנפגע, הן במובן הפיזי הן במובן הרגשי, והיא עלולה לגרום להם לנזק נפשי והתפתחותי בלתי הפיך. לפיכך נודעת חשיבות רבה לטיפול בתופעה מוקדם ככל האפשר כדי לבלום אותה באבה. הטיפול מתמקד ביוזם המעשה ובקורבן המעשה כאחד. נדרשת פעילות טיפולית רב תחומית בכל המעורבים במעשה, שיסודה ותכליתה בשיקום תוך הימנעות במידת האפשר מהדבקת תוויות של "פוגע" ו"נפגע" האופייניות לסיווג המעורבים בעבירות מין שקשורים בהן קטינים ומבוגרים. על מאפייניה של התופעה ועל דרכי הטיפול המורכבות בה עמדה בהרחבה ועדה בין-משרדית בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הגב' י' קארפ, שדנה בדרכי ההתמודדות של מערכת החינוך עם פגיעה מינית של תלמידים בתלמידים. עבודת הוועדה, ששותפים לה גורמים מכל התחומים הנוגעים לעניין - חינוך, רווחה, משפט, משטרה ופסיכולוגיה - מצאה ביטויה בדין וחשבון שעוגן בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך באוקטובר 1999 (נספח כ' לעתירה). על-פי עיקרי הנוהל, יש להתרכז, קודם לכול, בטיפול באירוע הפרטני ובפרטים המעורבים בו. ההתמודדות עם התופעה מתרחבת גם לפעילות הדרכה חינוכית כוללת יותר לציבור התלמידים כולו. מטרתה של פעילות זו להקנות ערכים ודפוסי התנהגות נורמטיבית בין אדם לחברו. בכללם של ערכים אלה - הדגשה ופיתוח של כללי התנהגות בקשר הבין-אישי והזוגי והעמקת התודעה בדבר חשיבות ערכי החברות, האהבה, הקשר הבין-זוגי והשלילה שבתופעות הניצול, הפגיעה והאלימות בקשר בין בני-האדם. על-פי הנוהל, בטיפולה באירוע פרטני על הרשות המוסמכת לפעול על-פי הקווים המנחים האלה: ראשית - המגמה היא להימנע מטיוח האירוע ומהשארתו בתחומי המסגרת הבית ספרית. התפיסה היא כי יש למצות את בדיקתו של האירוע על כל פרטיו, כי רק כך ניתן להפיק את מלוא הלקחים הנדרשים ולהושיט עזרה טיפולית ראויה. בדיקת האירוע מחייבת אפוא את עירובם של גורמים חיצוניים - רשויות הסעד והרווחה ובמקרים מתאימים גם המשטרה. הפעילות החקירתית של המשטרה מותאמת לנסיבות המיוחדות של העניין, שנושאו הוא סטיות התנהגות של קטינים, ובהיות הממד השיקומי התכלית העיקרית של הבדיקה; שנית - מהלך הבדיקה והחקירה נעשים תוך שמירה על חיסיון וסודיות מלאים של המעורבים ובני משפחותיהם; שלישית - התכלית העיקרית בטיפול באירוע טמונה בסיוע הניתן למעורבים בתחום החינוכי והייעוצי-פסיכולוגי, שמשולב בו טיפול שיקומי בד בבד עם מסר חינוכי מרתיע. מסגרת הטיפול של הרשויות באירוע מיני בין קטינים הוסדרה הן בחקיקה הראשית הן בהנחיות משרד החינוך, וביסודם של דברים, על-פיה טופל גם האירוע נושא עתירה זו. הכרעה 6. את הסעדים בעתירה ניתן לחלק לשלושה סוגים מרכזיים: האחד - דרכי הטיפול ההולמות באירועים בעלי אופי מיני המתרחשים בין קטינים בתחומי בית הספר; השני - זכות העיון של בני משפחת קטין המעורב באירוע מיני, בתיעוד הקשור לאירוע; השלישי - מסגרת האחריות והחובות החלות על הרשויות המוסמכות כלפי קטינים הקשורים באירוע מיני במישרין וכן כלפי בני משפחה אחרים העשויים להיות מושפעים ממנו. זכות העיון 7. העותרים ביקשו לקבל לעיונם את כל התיעוד הקשור באירוע נושא העתירה - הן זה המצוי בבית הספר הן זה שנאסף במשטרה. במקרה זה אין צורך להכריע בשאלה המשפטית באשר לזכות העיון של הורי הקטין בתיעוד הקשור לאירוע מיני שבנם היה מעורב בו מן הטעם שניתנה הסכמת המשיבים להעביר לעיונם את כל המסמכים הקשורים בפרשה, ובכלל זה תיקו האישי של הקטין בבית הספר, תיעוד הצעדים שהנהלת בית הספר והצוות החינוכי נקטו במסגרת הטיפול בפרשה וכן תמליל חקירתו של הקטין בידי חוקרת הנוער. ההסכמה להעברת החומר לעיון מסויגת בכך שיימחקו הפרטים המזהים הנוגעים לשאר המעורבים מפאת צנעת הפרט ודרישות הסודיות שבחוק. נוכח עמדה זו של המשיבים לא נותרה עוד שאלה במחלוקת באשר לזכות העיון, כאמור. דרכי הטיפול באירועים בעלי אופי מיני בין קטינים 8. אירוע בעל אופי מיני המתרחש בין ילדים במסגרת מוסד חינוכי הוא עניין מורכב, בעל השלכות רחבות על הפרטים המעורבים בו שהם עדיין קטינים, על משפחותיהם, על ציבור התלמידים וההורים של המוסד החינוכי ועל הציבור בכללותו. דרכי הטיפול בתופעה זו, על קשייה ומורכבותה, אינן יכולות להיות דרכים קונבנציונליות המותאמות לטיפול בחריגות התנהגות של מבוגרים. הן גם אינן הולמות בהכרח דרכי טיפול הנוהגות בעבריינות קטינים שאינה כרוכה בענייני מין, תהא סטיית ההתנהגות קשה ככל שתהא. מסגרת כללי הטיפול באירועים בעלי אופי מיני בין קטינים במסגרת בית ספרית כוללת כללים שמשולבים בהם מרכיבים שונים: ההסדר הנורמטיבי שקובע החוק, ולעניין זה עשוי להיות הבדל בין קטין שהוא מתחת לגיל האחריות הפלילית לבין מקרה שבו הוא נושא באחריות כזו; לאלה מצטרפים כללי פעולה והנחיות שהותוו על-ידי משרד החינוך; בכפוף לאלה, ולא פחות חשוב מכך - שיקול-הדעת המופעל על-ידי הנהלת בית הספר שם אירעה ההתרחשות, המנחה את פעולתה והחלטותיה. שיקול-דעת זה מחייב הפעלת רגישות, תבונה וידע מקצועי על-מנת לאזן כראוי בין התכליות השונות בטיפול בפרשה - בירור ממצה של פרטיו העובדתיים של האירוע וזיהוי המעורבים בו; הענקת טיפול מקצועי פרטני לכל אחד מהמעורבים במישור החינוכי והפסיכולוגי במבט לצורכי שיקומם ושילובם המהיר ככל האפשר בשיגרת החיים והלימודים ומתן מענה לצורך במסר של הרתעה מפני הישנות מקרים דומים. מהלך הטיפול באירוע מחייב שמירה קפדנית על צנעת הפרט וסודיות הפרטים המזהים לגבי הקטינים המעורבים ובני משפחותיהם כדי להמעיט ככל הניתן את הפגיעה בהם, העלולה להיות פגיעה ארוכת טווח. על שיקול-הדעת המופעל על-ידי הנהלת המוסד החינוכי להיות מותאם לנסיבותיה המיוחדות של הפרשה, לנתוניהם המיוחדים של המעורבים בה, לאופיים של המוסד החינוכי וציבור תלמידיו ולצורך בשמירה על האיזון הנדרש בין שלומם וטובתם של הקטינים המעורבים באירוע לבין הדאגה לאינטרס הציבורי הכללי המקופל בעניינם של ציבור תלמידי בית הספר בכללו, והציבור הרחב. כללי הפעולה על-פי החוק חובת הדיווח והחקירה 9. סעיף 368ד(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע את חובות הדיווח של גורמים מוסמכים ביחס לקטין שנעברה בו עבירת מין. הוא מטיל על מנהל מוסד חינוך חובה לדווח לפקיד סעד או למשטרה על כל עבירת מין שנעברה בקטין הנמצא במסגרת המוסד. הפרת חובת דיווח זו מהווה עבירה פלילית שדינה מאסר. על פקיד סעד שקיבל דיווח כאמור להעביר את המידע למשטרה בצירוף המלצה לפעול או להימנע מלפעול, בנושא הדיווח, אלא אם קיבל אישור שלא לדווח למשטרה על-ידי אחת הוועדות שהוקמו על-ידי שר המשפטים לצורך כך (להלן - ועדת פטור). זו לשון החוק: "חובת דיווח 368ד. (א) ... ... (ד) נעברה בקטין או בחסר ישע הנמצא במעון, במוסד או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת, עבירת מין לפי סעיפים 345 עד 348, או עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) או עבירת התעללות לפי סעיף 368ג, חובה על מנהל או איש צוות במקום כאמור, לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שישה חדשים. (ה)... (ו) פקיד סעד שקיבל דיווח לפי סעיף זה יעבירנו למשטרה בצירוף המלצתו לפעול או להימנע מלפעול בקשר לדיווח, אלא אם כן קיבל אישור שלא להעביר את הדיווח למשטרה מאת אחת הועדות שהקים שר המשפטים לענין זה...". העותרים טוענים כנגד השימוש שעשתה הנהלת בית הספר בהוראה זו כאשר דיווחה על המקרה לפקידת הסעד, וזו הורתה להעביר את העניין למשטרה, באומרם כי היא חלה רק מקום שהקטין נושא באחריות פלילית, להבדיל ממקרה שבו טרם הגיע לגיל אחריות פלילית. בקשתם היא כי הגורמים המוסמכים יונחו בעתיד שלא לפעול במסגרת הוראה זו מקום שמדובר בקטינים שאינם נושאים באחריות פלילית. עמדת המשיבים היא כי לצורך חובת הדיווח אין יסוד להבחנה בין קטינים הנושאים באחריות פלילית לבין אלה שטרם הגיעו לגיל האחריות הפלילית. גישתם מתבססת על תכליתה של הוראת הדיווח בחוק ועל המטרה שלשמה היא נועדה. עיקר מטרה זו אינו בטיפול משטרתי בעבריין אלא במתן טיפול וסיוע על-ידי רשויות הרווחה לקטינים המעורבים, ולצורך כך יש הכרח בדיווח לרשויות הרווחה על פגיעה מינית בקטין בלא קשר לגילו של הפוגע ולשאלה אם הוא אחראי בפלילים. הדיווח נועד לאפשר חקירה של פרטי המקרה כדי לדעת מה אירע, מי המעורבים וכדי להחליט בהתאם לכך על דרכי הטיפול הנאותות. פטור מחובת דיווח עשוי להותיר את האירוע בלתי פתור ובלתי מטופל תוך גרימת נזק רב למעורבים בו. מכאן, שיש לפרש את חובת הדיווח בחוק כמשתרעת גם על מעשה שנתקיימו בו היסודות העובדתיים של העבירה גם מקום שמבצעו אינו אחראי בפלילים על שום היותו חוסה תחת אחת מהגנות החוק בפני אחריות פלילית. עמדה זו הוצגה בהרחבה בחוות-דעתה של המשנה לפרקליטת המדינה ר' סוכר מיום 16.1.2000 (מש/3). בחוות-דעת זו נכללה אף המלצה כי מקום שדווח למשטרה על אירוע מיני שבו הפוגע אינו בר-עונשין מחמת גילו, תנהל המשטרה רישום של פרטי המקרה בכרטסת מיוחדת בדרך שתשיג שני יעדים: היא תאפשר ריכוז מידע לצורך מעקב אחר התפתחויות אפשריות בעתיד הנוגעות לאותו קטין, והיא תגונן באופן מלא על צנעת הפרט שלו תוך הימנעות מתיוגו כעבריין. ברוח פרשנות זו גובש נוהל משרד החינוך המסדיר את דרכי הטיפול באירוע מיני בבית הספר. הוועדה הבין-משרדית שגיבשה את הנוהל נתנה דעתה על חומרתה של תופעת הפגיעה המינית של ילדים בילדים ועל הצורך להגיב לה ולטפל בה. היא עמדה על קשיי ההתמודדות עם תופעות של פגיעות מיניות של קטינים בקטינים, בין היתר בשל תגובות רגשיות שונות. היא אומרת בדין וחשבון, בין היתר: "הנושא מעורר בדרך כלל תגובות רגשיות שונות כגון הכחשה, הקטנה של חומרת הפגיעה הטלת ספק בקיומה, האשמת הנפגע, תחושת אשמה אצל הנפגע וסביבתו ועוד. קושי נוסף נעוץ בעובדה שעדין אין לכל אנשי המקצוע די ידע על התופעה של הקטין הפוגע מינית, על סימני האיתור של התנהגות מינית חריגה ועל הדרכים לטפל בקטין התוקף". גישת הוועדה היא כי מאחר שהפגיעה המינית היא בעלת השלכות קשות על הנפגע הן מבחינה פיזית הן מבחינה רגשית, יש חשיבות למניעתה מהר ככל האפשר ולטיפול מיידי בה. ככל שהיא תופסק בגיל צעיר יותר, כך יגבר הסיכוי לשרש את דפוס ההתנהגות הפוגעת ולשקם את הפוגע. עמדתה היא כי פרשנותו הנכונה של החוק היא כי קיימת חובת דיווח של מנהל המוסד החינוכי לרשויות הרווחה והמשטרה גם ביחס לפגיעה מינית שבוצעה בידי ילד שטרם מלאו לו 12, וחובה זו חיונית להגנה הן על הפוגע והן על הנפגע, כמו גם על הנפגעים הפוטנציאליים, ולצורך במתן עזרה טיפולית למעורבים. במקרה של קטין למטה מגיל האחריות הפלילית מורה הנוהל על דיווח לפקיד סעד ולא למשטרה. גישת המשיבים להפעלת הוראות הדיווח בחוק העונשין בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. תכליתה של חובת הדיווח החלה על מנהל מוסד חינוך לגבי עבירת מין שנעברה בקטין בתחומיו נועדה להבטיח מטרות אחדות: כי הטיפול בתופעות של עבירות מין בקטינים לא יוגבל לתחומי המוסד כדי שלא ייגנז בלא נקיטת אמצעים ראויים; כי הדיווח לרשויות הסעד והמשטרה יוביל, קודם לכול, למיצוי בירור עובדות הפרשה וזיהוי המעורבים בה וכי תיעשינה פעולות להבטחת רווחתם והגנתם של הקטין הנפגע והקטין הפוגע. מקום שהפוגע נושא באחריות פלילית, ישנה חשיבות במיצוי החקירה גם לצורך בירור הצורך בנקיטת הליך משפטי. ואכן, הפגיעה בחסר הישע היא אחד ממוקדיה של ההוראה המצריכה דיווח כדי למנוע פגיעה במי שאין בכוחו להגן על עצמו (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 31), תשמ"ט-1989, הצ"ח תשמ"ט, בעמ' 146). הצורך בהגנה על חסר הישע באמצעות דיווח לרשויות קיים באותה מידה גם מקום שהפוגע הוא קטין מתחת לגיל 12. לחובת הדיווח רציונל חינוכי, טיפולי-שיקומי והרתעתי. הדיווח נדרש לצורך הפסקת הפגיעה המינית ומתן הגנה לקורבנות פוטנציאליים. הוא מחייב התמודדות חזיתית עם תופעה מורכבת שיש לנסות לבערה בעודה באבה בטרם תהפוך לדפוס מתמשך. תכליות אלה יפות הן למקרה שבו הפוגע נושא באחריות פלילית הן למקרה שבו טרם הגיע לגיל האחריות הפלילית, ובלבד שדרכי הדיווח ואופן הטיפול במידע הולמים את המקרה, על נסיבותיו המיוחדות, ואת נתוניהם המיוחדים של המעורבים בעניין. כאשר הקטין הפוגע אינו בר-אחריות פלילית, קיים צורך בדיווח, לכל הפחות לרשויות הסעד, כדי להבטיח טיפול ראוי במעורבים. במקרה כזה נתונה לרשויות הסעד האופציה לדווח למשטרה על האירוע או להימנע מכך אם קיבלו אישור מתאים מוועדת הפטור. מערכת הוראות זו מבטיחה, מן הצד האחד, טיפול נאות של רשויות הרווחה והמשטרה באירועים שיסודותיהם העובדתיים מגיעים כדי עבירה. היא מותירה, מן הצד האחר, לרשויות הסעד מרווח לשיקול-דעת מקצועי באילו נסיבות לפנות למשטרה ומתי להימנע מכך באמצעות אישור מוועדת הפטור. המשטרה שקיבלה דיווח על העניין אמורה לטפל במידע בעניינם של קטינים שטרם הגיעו לגיל אחריות פלילית בדרכים מיוחדות שיש בהן, מצד אחד, הגנה על צנעת הפרט ועל הסודיות המתבקשת כדי לאפשר שיקומם של הקטינים המעורבים, ומצד אחר, ריכוז מידע לצורך מעקב עתידי אחר תפקודו של הקטין ולצורך פעולה כפי שיידרש. על רקע תכליות אלה נראה כי חובת הדיווח על-פי סעיף 368ד(ד) לחוק העונשין מטילה חובה על מנהל מוסד חינוך לדווח על פגיעות מין בקטין בתחומי המוסד גם במצב שנעשה בו מעשה שיסודותיו העובדתיים מקיימים יסודות של עבירה פלילית, בין שהפוגע הינו בר-אחריות פלילית לביצוע העבירה ובין שהפוגע הוא קטין אשר טרם הגיע לגיל האחריות הפלילית. לשון סעיף החוק בעניין זה מתיישבת עם הפרשנות האמורה. על רקע הדברים האמורים אין למצוא דופי בפעולתה של הנהלת בית הספר ביצירת קשר עם מחלקת הרווחה של הרשות המקומית ובדיווח לפקידת הסעד המחוזית גם מקום שהקטין היה אותה עת מתחת לגיל האחריות הפלילית. בעקבות טיפולן של רשויות הסעד דווח העניין למשטרה. בשל מורכבותן של נסיבות המקרה הייתה הצדקה לחקירת פרטי האירועים על-ידי חוקר נוער, וחקירה זו היא שהביאה את הרשויות להסיק כי התיוג המקורי של הקטין כפוגע ושל האחר כנפגע אינו כה פשוט, וכי אפשר שהאירועים התפתחו אחרת. פעולות הרשויות בקשר לדיווח ולבדיקת העובדות והנסיבות נעשו בהתאם לחוק ובהתאם להנחיות. על מנהלת בית הספר חלה חובת דיווח לפקידת הסעד, וכך עשתה. לפקידת הסעד קמה חובת דיווח למשטרה, המסויגת בזכותה לפנות אל ועדת הפטור. הפנייה לוועדת הפטור מצויה בשיקול-דעתה של פקידת הסעד, ובמקרה זה נכון עשתה כאשר לא ראתה להשתמש בו, מאחר שהעניין הצריך מיצוי הבירור העובדתי, שהיה נכון לעשותו באמצעות חקירת הקטין בידי חוקרת נוער. לא מצאתי פגם גם באופן טיפולה של המשטרה במידע שהועבר אליה באמצעות פקידת הסעד, ובכלל זה בחקירת הקטין על פרטי האירוע. תחום החקירות כאמור מוסדר בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, ועל-פיו, חקירת ילדים עד גיל 14 מתבצעת בידי חוקר ילדים בלבד, ולגבי עבירות המנויות בחוק על החוקר לדווח את פרטי החקירה ומסקנותיה למשטרת ישראל. כך הוא לגבי העבירה שנחקרה במקרה זה. במקרה זה בוצעה חקירה על-ידי חוקרת ילדים. החקירה עצמה נדרשה, בין היתר, בשל היות מעורבים נוספים באירוע. בעקבות החקירה התיק בעניינו של הקטין נסגר, ולא נעשה כל רישום לגביו במירשם הפלילי של המשטרה. הפרטים נרשמו במאגר ידני, מקומי ומסווג, הפתוח רק לקציני נוער ולחוקרי נוער בתחנה המסוימת אשר טיפלה בעניין. המסקנה העולה מהניתוח האמור היא כי לא נפל פגם במהלכי הפעולה של הרשויות בנושא הדיווח והחקירה של הפרשה, והם פעלו בנדון זה בהתאם לחוק ולנהלים. גם אין עילה משפטית או טעם שבאינטרס ציבורי להורות על שינוי הנהלים בעניין זה בהיותם תואמים את מסגרת הדין ואת רוח הוראותיו. מתן הסעד המבוקש בעתירה על דרך מתן הנחיה להימנע מדיווח לפקיד סעד או למשטרה מקום שהקטין המעורב אינו נושא באחריות פלילית היה עומד בסתירה לחוק ולנהלים הערוכים להשיג תכליות משולבות חשובות, המאזנות כראוי בין עניינם של הפרטים המעורבים לעניינו של הציבור. פעילות מנהלת בית הספר 10. לעותרים טענות רבות כנגד פעילותה של מנהלת בית הספר בפרשה הנדונה אף מעבר לעניין הדיווח על האירוע לרשויות הרווחה, ובקשתם היא להורות על העמדתה לדין משמעתי. איני רואה ממש בטענות העותרים בעניין זה. ככלל, בית-משפט זה לא ישים עצמו בנעליהן של הרשויות המוסמכות לפעול לפתרונם של משברים מהסוג הנדון כאן. תפקידו הוא לבחון אם שיקול-דעתם והחלטותיהם של בעלי הסמכות, הנושאים באחריות, עולים בקנה אחד עם אמות המידה של המשפט הציבורי. "איננו עוסקים בהערכה העניינית של שיקולי החינוך... ענייננו בחוקיותה של הפעולה ובתקינותה מבחינת כללי המינהל הציבורי" (בג"ץ 411/85 שהרבני נ' שר החינוך והתרבות [1], בעמ' 356). לא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות התערבות שיפוטית בדרך הפעולה שנקטה המנהלת ומתן הנחיה לנקוט נגדה צעדים משמעתיים. נוהל משרד החינוך מורה על דרך ההתמודדות הראויה של בית הספר עם אירוע בעל אופי מיני המתרחש בין תלמידים בתוך כותלי בית הספר. הוא מורה על הצורך בקיום מסר ברור של הוקעת ההתנהגות הפוגעת; הוא מחייב לעשות את הנדרש על-מנת להפסיק באופן מיידי את הפגיעה; לדאוג, במקרים המתאימים, להפרדה בין הפוגע לנפגע, להציע מסגרת טיפולית-נפשית למעורבים ולהבטיח את צנעת פרטיותם. הוא מצביע גם על החשיבות שבהתייחסות לסביבה הרחבה יותר בהקשר של האירוע - לכיתה, לשכבה, לציבור המורים וההורים, ועל הצורך לתת הגנה ראויה לכלל תלמידי בית הספר, אשר מי מהם עשוי להיות נפגע פוטנציאלי בעתיד. הוא מורה על הצורך ליידע את הורי התלמיד הנפגע והתלמיד הפוגע ולקיים מפגשים עמם ולהקים צוות מעקב מקצועי בבית הספר אשר יהיה אחראי לטפל בנושא טיפול ארוך טווח. בענייננו דיווחה מנהלת בית הספר על הפרשה לפקידת הסעד כפי שהיה עליה לעשות; היא יצרה קשר עם אם הקטין ומסרה לה את פרטי העניין; לנער המתלונן הוצעה עזרה טיפולית וליווי פסיכולוגי, והוא הדין בקטין בענייננו, אלא שמשפחתו של הקטין דחתה את העזרה המוצעת. כאשר גל השמועות גבר, והכתבות על האירוע החלו להופיע, כתבה הנהלת בית הספר מכתבים להורי תלמידי בית הספר תוך שמירה על חשאיות פרטים מזהים כדי להעמיד דברים על מכונם ולהבטיח טיפול ענייני וראוי במקרה. כן הוקם צוות ייעוץ, ונעשו פעולות הסברה בכיתות תוך שמירה על חשאיות. קו הפעולה שננקט על-ידי הנהלת בית הספר התיישב עם הנוהל הקיים ולא סטה ממנו ושילב התייחסות ראויה הן כלפי הפרטים המעורבים הן כלפי ציבור התלמידים ובני משפחותיהם (השווה סעיף 4.17 לנוהל). משרד החינוך בדק את תפקודה של מנהלת בית הספר בפרשה זו ומצא כי הוא תאם בעיקרו את החוק ואת הנוהל. הוא ראה להעיר על שני אלה בלבד: תפקוד בלתי רציף של הוועדה המקצועית שנתמנתה לטיפול באירוע והיעדר תיעוד פרטני של כל פעולות הנהלת בית הספר בנושא זה. הערות בנושא זה הועברו להנהלת בית הספר, והופקו מכך לקחים. לאור האמור אין להורות על נקיטת צעדי משמעת כנגד מנהלת בית הספר, אשר פעלה בעיקרי הדברים על-פי אמות המידה המותוות בחוק, בנוהל משרד החינוך, והפעילה שיקול-דעת ראוי ואחראי גם בתחומים שאינם מוסדרים במפורש בכללים הכתובים. פעילות מנהלת מחלקת הרווחה 11. העותרים מבקשים כי יינקטו צעדי משמעת כנגד מנהלת מחלקת הרווחה מן הטעם, שלטענתם, היא חקרה את הקטין בעת שאין היא חוקרת ילדים מוסמכת, ובכך הפרה את החוק. אין מקום למתן סעד בעניין זה. ביישוב שבו פועל בית הספר אין מכהנת פקידת סעד כמשמעותה בחוק הנוער (טיפול והשגחה), לכן עובדים סוציאליים שאינם פקידי סעד מטפלים בעניינים שבתחום סמכותם של פקידי סעד תוך קבלת הנחיות מפקיד סעד מחוזי, וכך נעשה גם בעניין זה. מנהלת מחלקת הרווחה פעלה בתיאום עם פקידת הסעד המחוזית ובהנחייתה וערכה תשאול ראשוני לקטין לצורך גיבוש עמדת רשויות הסעד בטרם דווח האירוע למשטרה. תשאול כזה מותר על-פי סעיף 4(1) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). על-פיו, מותר לערוך תשאול ראשוני לקטין כאשר מתעורר חשש סביר לביצוע עבירה, וזאת כדי לברר את פרטי המקרה וכדי לקבל החלטה אם יש לדווח למשטרה ולהפנות את הנושא לחקירת חוקר ילדים. במקרה זה מנהלת מחלקת הרווחה לא חקרה את הקטין אלא שוחחה עמו דקות מספר בתיאום עם פקידת הסעד ובהסכמת אמו לצורך גיבוש המלצה למשטרה בדבר הטיפול הראוי בפרשה. פעולה זו אינה סוטה מכללי הפעולה הראויים בנסיבות העניין, עם זאת יש להיות ערים לקו הגבול הדק בין חקירת קטין, השמורה לחוקר ילדים מוסמך, לבין תשאול ראשוני שעניינו איסוף פרטים הנדרשים לצורך המשך הטיפול באירוע, העשוי להתבצע גם על-ידי מי שאינו חוקר ילדים. במקרה זה לא נחצה קו הגבול האמור, ואין יסוד לנקיטת אמצעי משמעת כלשהם כנגד מנהלת מחלקת הרווחה, כאמור. אמצעי טיפול וסיוע לקטין 12. העותרים קובלים על שרשויות החינוך והרווחה הסירו אחריות מעניינו של הקטין ולא ליוו אותו ואת משפחתו בייעוץ פסיכולוגי-מקצועי בעקבות הפרשה. הם מבקשים לחייב את המדינה במימון טיפול וייעוץ פסיכולוגי פרטי לקטין. מתשובת המשיבים עולה כי גורמי הרווחה והנהלת בית הספר העלו הצעות למשפחת הקטין לסייע להם בדרכים שונות, אולם הצעותיהם נדחו, ומשפחת הקטין פיתחה יריבות קשה עם הרשויות - עובדה שהקשתה על מתן עזרה וטיפול כפי שהתבקש בנסיבות העניין. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את המדינה במימון טיפול מקצועי פרטי לקטין, ואין מקום לסעד המבוקש בעניין זה. עם זאת המדינה הביעה נכונות גם עתה להעמיד אמצעי ייעוץ וטיפול פסיכולוגי לקטין כמקובל בשירותי הרווחה. הדבר מותנה בשיתוף פעולה של הקטין והמשפחה, שהוא תנאי הכרחי לגיבוש מסלול טיפולי יעיל. העברת אחות הקטין למסגרת חינוכית חלופית 13. אחות הקטין, הקטנה ממנו בכמה שנים, הייתה בעת האירוע תלמידת כיתה א בבית הספר שבו למד אחיה. הוריה העבירוה עם תום השנה לבית ספר אחר ברשות חינוך מקומית אחרת. הטעם שניתן להעברה זו היה כי הילדה סובלת ממצוקה חברתית קשה בבית הספר עקב האירוע שאחיה היה מעורב בו. הרשויות המוסמכות במערכת החינוך הסכימו להעברה ודרשו כי ההורים יחתמו על כתבי ויתור ביחס לכל טענה ודרישה כספית הקשורה בהעברה האמורה, והם עשו זאת, תחת מחאה. כיום הם טוענים כי העברת הילדה הייתה בלתי נמנעת, בבחינת כורח המציאות, ולכן על הרשויות לשאת בנטל מימונה של העברה זו, המסתכמת בכיסוי אגרת חינוך לתלמידי חוץ ודמי הסעה. במהלך הדיון בעתירה הצענו לצדדים להגיע להסדר מוסכם בעניין זה. המדינה והורי הקטין הסכימו. הרשות המקומית התנגדה, לפיכך, אין מנוס מבירור הסוגיה במישור המשפטי. אחריות הרשות הציבורית להעברת תלמיד עקב תנאי מצוקה חברתית בבית הספר 14. השאלה העומדת לבחינה היא אם, ובאילו נסיבות, קיימת חובה על הרשות הציבורית לשאת בנטל מימון העברה של תלמיד מבית ספר אחד למשנהו, כאשר הוא נקלע למצוקה חברתית קשה עקב התרחשות שבה הוא עצמו היה מעורב, או עקב השפעת אירוע שאדם קרוב לו היה קשור בו. ראוי לבחון את המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לעניין זה. עיקר התשובה לשאלה זו מצוי בהתחקות אחר תוכנה של הזכות לחינוך והחלתה על הפרט הלכה למעשה. הזכות לחינוך היא זכות בסיסית המוכרת במדינות העולם ובישראל. ההכרה בה באה לידי ביטוי עוד בשחר הקמתה של המדינה בהכרזה על הקמת המדינה ובחוקי החינוך הראשונים שנחקקו בסמוך לאחר קום המדינה. בצד הזכות לחינוך וכפן האחר שלה מוטלת חובת לימוד על כל ילד בישראל. חובה זו מוטלת על הפרט, ובצדה מוטלת חובה על הרשות הציבורית לספק חינוך ולתתו לכלל הציבור חינם. חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 נועד להנהיג שיטת לימוד חובה חינם בחינוך היסודי, והוא שם לו למטרה להקנות לכל ילד בישראל חינוך ברמה בסיסית כעניין שבחובה, כאשר נטל הנשיאה במימון עלות החינוך מוטל על הרשות הציבורית. לאחרונה עוגנה הזכות לחינוך בחוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000, וההכרה בחשיבותה של זכות זו משתקפת בפסיקת בית-משפט זה ובספרות המשפטית (בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, התרבות והספורט [2]; בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך (להלן - פרשת ועד פוריה עלית [3]); בג"ץ 2599/00 יתד - עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך (להלן - פרשת יתד [4]); ג' גונטובניק "המשפט החוקתי: כיווני התפתחות שלאחר המהפכה החוקתית" [10], בעמ' 147-132; ג' מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" [11], בעמ' 129-125; י' רבין הזכות לחינוך [9], בעמ' 65). על-פי סעיף 6 לחוק לימוד חובה, עומדת לכל ילד שחלה עליו חובת לימוד על-פי החוק הזכות לחינוך חינם. האחריות למתן חינוך חובה חינם חלה על המדינה, וקיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה לילדים בתחום שיפוטה של הרשות המקומית חל על המדינה ועל הרשות המקומית במשותף. אחריות המדינה והרשות המקומית לקיים תשתית חינוך חובה חינם מחייבת מיצוי חובה זו על כל היבטיה, על כל הקשור והכרוך בהפעלת מערכת חינוך שתתאים לתכליותיה. לאחריות זו היבט כולל הנוגע לציבור התלמידים כולו. היא מטילה חובה להסדיר מערכות חינוך מתאימות הן לילדים בעלי כישורים רגילים הן מסגרות חינוך מיוחדות לילדים בעלי צרכים מיוחדים (חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988; חוק חינוך חינם לילדים חולים, תשס"א-2001). לחובה זו יש גם היבט אינדיווידואלי, המצריך לעתים מציאת פתרונות חינוך פרטניים לילדים אשר מסיבה זו או אחרת אינם יכולים להישאר במסגרת הלימוד שבה הם משולבים, ונדרשת חלופה ראויה כדי להבטיח את זכותם לחינוך הולם שיינתן להם חינם. החוק המורה על מתן חינוך חובה חינם לילדים מחייב בד בבד עם הקמת מערך חינוך כלל-ארצי גם מתן מענה למקרה הפרטי התובע הסדר מיוחד, כאשר השיבוץ למסגרת החינוך המקורית שוב אינו מתאים. חובת הרשות הציבורית לענות לצרכים המיוחדים של הפרט בהקשר זה עשויה גם לחייבה לעמוד בנטל המימון הכרוך בכך, במסגרת חובתה הכללית לקיים מערכת חינוך חובה חינם במדינה. על-פי קו מדיניות זה, נקבע בסעיף 6(ג) לחוק לימוד חובה כי רשאי השר להורות בצו כי מי שלא ניתן להבטיח את לימודיו במוסד חינוך רשמי ילמד במוסד חינוך אחר, ואוצר המדינה יישא בשכר לימודיו באותו מוסד בתנאים שייקבעו. בדומה לכך, סעיף7א לחוק זה קובע כי רשות חינוך מקומית אשר לא קיים באזורה מוסד חינוך מתאים עבור ילד המתגורר בתחומה, והוא זכאי לחינוך חינם, תשלח אותו למוסד חינוך ברשות חינוך אחרת ותהיה חייבת בתשלום סכום השתתפות לרשות החינוך הקולטת. כיום, לאור מעמדן המתחזק של הזכויות החברתיות, והזכות לחינוך בכללן, מתבקשת החלה רחבה של אחריות הרשות הציבורית להבטיח את זכות הפרט לחינוך חינם במובנו המלא והשלם של ערך זה (השווה לעניין זה: פרשת יתד [4], בעמ' 847-846 ופרשת ועד פוריה עלית [3]). וכך הולכת וגוברת הנטייה במשפט לאכוף על הרשות הציבורית את מימושה ומיצויה של חובתה לספק חינוך חובה חינם תוך הגבלת הנטל הכלכלי המוטל על הורי התלמידים בקשר לכך. מערכת חיקוקי החינוך מסדירה, בין היתר, את שיבוצם של הילדים למסגרות החינוך הרלוונטיות, בהתאם לאמות מידה שונות, אשר על בסיסן נקבעים אזורי הרישום, בין היתר על-פי שיוך של מקום מגורים גאוגרפי. לעתים מתפתחים תנאים המקשים על תלמיד את המשך לימודיו במוסד חינוכי שהוא שייך אליו והופכים את לימודיו ושהותו בבית הספר לבלתי נסבלים. נסיבות כאלה עלולות לנבוע מגורמים שונים - בין קשיים הנובעים מרמת כישורים לימודיים לא מתאימים ובין קשיים שמקורם בבעיות הסתגלות ואינטראקציה חברתית. תקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959 (להלן - תקנות העברה) מאפשרות בתקנה 2(1)(ג) להורי תלמיד להגיש בקשה להעביר תלמיד ממוסד רשמי אחד למשנהו או למוסד פרטי "מטעמים חינוכיים ואלה הם: אי התאמת התלמיד לחברת הילדים; קשיים של הורים או תלמידים עם מנהל המוסד או מוריו, ובעיות הסתגלות". בקשת העברה יכולה להיות מוגשת גם מטעם מנהל המוסד מטעמים חינוכיים (תקנה 5). החלטה בבקשות של הורים או של מנהל המוסד מצויה בסמכות רשות החינוך המקומית. רשות זו רשאית, היא עצמה, להעביר תלמיד לבית ספר אחר בתחומה מטעמים חינוכיים (תקנה 6). בהחלטת רשות החינוך הדנה בבקשה יינתן משקל לנימוקים שבטובת הילד (תקנה 7(ב) לתקנות ההעברה). בהקשר זה קבע בית המשפט כי "כאשר מתבקש רישומו של תלמיד בבית-ספר שמחוץ לאזור מגוריו, יש להוכיח, שאכן מצויות נסיבות מיוחדות המצדיקות העברה כזאת, ונסיבה כזו היא, דרך משל, כאשר טובת הילד דורשת ומחייבת העברה כזו" (בג"ץ 595/88 שולמן נ' מנהל המינהל לחינוך בעיריית תל-אביב [5], בעמ' 597; ראה גם: בג"ץ 3533/90 שורצבוים נ' עירית רמת גן [6]; בג"ץ 1/67 משיעל נ' שר החינוך והתרבות [7]). "טעמים חינוכיים" הוא מושג הטעון פירוש רחב. הוא עשוי להשתרע גם על פני מצב שבו תלמיד היה מעורב, הוא עצמו, באירוע בעל אופי מיני בבית הספר ונקלע עקב כך למצב מצוקה שבעקבותיו אין הוא יכול להמשיך ולתפקד בצורה ראויה במסגרת החינוכית-חברתית הקיימת. מיצוי הסיכוי לשיקומו והבטחת סיכוייו להתפתח ולהפיק מהחינוך הניתן לו את מלוא משמעותו עשויים לחייב העברתו למסגרת חינוכית חלופית. לעניין זה אין חשיבות לשאלה אם הילד הוגדר כפוגע או כנפגע באירוע הנדון. כאן מיטשטשים הגבולות בין פוגע לנפגע ובין אשם לקורבן והמעורבים כולם נחזים כקורבנות ההתרחשות. נדרשים במקרים מתאימים פתרונות מערכתיים ראויים כדי להקל את מצוקתם של ילדים כאלה וכדי להבטיח את סיכויי התפתחותם הנפשית והשכלית התקינה. קושי דומה עלול להיווצר גם בעניינו של קרוב משפחה של מי שהיה מעורב באירוע כזה הלומד באותו מוסד חינוך. גם ילד כזה עשוי להיקלע למציאות שבה הלחץ והמצוקה החברתית סביבו אינם מאפשרים לו למצות את יכולתו האישית בסביבה לימודית רגועה ומשוחררת, שהיא חיונית להתפתחותו ולמימוש זכותו לחינוך ראוי. בנסיבות כאלה חובתן של הרשויות הציבוריות, בגדרי אחריותן, למצוא פתרונות הולמים אשר ייתנו מענה לצרכים פרטניים כאמור, על דרך העברת התלמיד למוסד חינוך אחר, בין בתחומי רשות החינוך המקומית המקורית ובין מחוצה לה, על-פי המתחייב בתנאי אותו מקרה. מקום שהעברה כזו הינה חיונית, ואין מוסד חינוך מתאים בתחומי רשות החינוך המקומית המקורית, על הרשות הציבורית לשאת בעלויות הכספיות הנובעות מהעברה למוסד לימוד ברשות אחרת. אחריות הרשות הציבורית להעברת תלמיד ממסגרת חינוכית אחת למסגרת אחרת בשל היקלעותו לתנאי מצוקה חברתית קשים ומיוחדים הינה פועל יוצא מזכותו הבסיסית של הילד לחינוך. תנאי מצוקה חברתית קשים אינם מאפשרים את מיצויה המלא של הזכות לחינוך. הם מצריכים העברה לסביבה חברתית שבה קיים סיכוי לילד להגשים את יכולותיו השכליות ולהתפתח ברוחו ובנפשו כשהוא זוכה ליחס של כבוד ואהדה מסביבתו. אחריות זו משתמעת גם מהוראות חוק לימוד חובה ומתקנות ההעברה המכירות באופן כללי במצבים שבהם צרכים חינוכיים מצדיקים העברה. כאשר אין מוסד חינוך מתאים לצורכי התלמיד ברשות החינוך המקורית, יש להעבירו לבית ספר העונה לצרכיו גם אם הוא מצוי ברשות חינוך מקומית אחרת. על הרשות הציבורית נטל המימון של העברה כזו. לעניין זה אין משקל מיוחד לעובדה שהיוזמה לבקשת ההעברה באה מהורי התלמיד, ממנהל המוסד או מרשות החינוך המקומית עצמה. מהוראות אלה ומהמדיניות המשתקפת מהן נגזר הדין בענייננו. למותר לומר כי כלל זה לא יחול מקום שהעברת התלמיד מתבקשת על רקע העדפות ההורים או התלמיד שאינן נעוצות בצרכים חיוניים על-פי אמות מידה אובייקטיביות. ההחלטה בדבר מידת הכורח והחיוניות שבהעברה, ומי יהיה מוסד החינוך הקולט את התלמיד, שמורה בידי הרשות הציבורית (השווה בג"ץ 608/75 קוזלובסקי נ' המועצה האזורית אשכול [8]). נוהלי משרד החינוך והרשויות המקומיות בענייני הסעות ואגרות תלמידי חוץ אינם מסדירים במפורש את חובת הרשות הציבורית לשאת בנטל מימון העברת תלמיד למוסד חינוכי חלופי בסוג המקרים הנדון כאן (ראה חוזר מיוחד א' (תשנ"ז) (הסעות תלמידים ועובדי הוראה) ספטמבר 1996 (נספח ג' לתשובת משיבה 5) ונוהל מרכז השלטון המקומי מס' 390 מאוקטובר 2001 (נספח ד' לתשובת משיבה 5)). ראוי כי הנהלים יבהירו בעתיד את קיום אחריותן של הרשויות המוסמכות לטפל במצבים מיוחדים מסוג זה, ובכלל זה את חובת נשיאתן בעלויות העשויות לנבוע מהעברת תלמיד למסגרת חינוכית אחרת לצורך הגנה על שלומו, רווחתו ומיצוי מלוא זכותו לחינוך. מן הכלל אל הפרט 15. אחותו הקטנה של הקטין בענייננו נקלעה למצוקה חברתית קשה בבית הספר בעקבות האירוע המיני שאחיה היה מעורב בו. אף שלא הובאו חוות-דעת מקצועיות באשר למצבה, ניתן להסיק על מצוקתה מהעובדות והנסיבות שהסתברו לגבי האירוע שאירע. מדובר בקושי נפשי וחברתי מתמשך שאינו עניין בן-חלוף, אשר גם מבוגר היה מתקשה לעמוד בו, שלא לדבר על ילדה רכה בשנים. הקושי מוחמר משום שמדובר בילדה אשר אך סיימה כיתה א, ונותרו לפניה שנות לימוד רבות עד לסיום בית הספר היסודי. ההורים ביקשו את העברת הילדה עם תום כיתה א לבית ספר אחר מחוץ לרשות המקומית. בהיות בקשה זו יוצאת-דופן, פרי מקרה חריג, בקשתם אושרה על-ידי הרשויות, אשר מן הסתם, הכירו בצורך ובהצדקה שבהעברה זו אף בלי שדרשו לקבל חוות-דעת מקצועיות בקשר לצורך בהעברה. הן אישרו לא רק את עצם הצורך בהעברת הילדה אלא גם את העברתה לבית ספר מסוים המצוי מחוץ לתחומי רשות החינוך המקומית המקורית שהיא משתייכת אליה. בנסיבות הקשות שנוצרו השתכנעה הרשות המוסמכת כי יש הצדקה בפעולת ההעברה לצורך הבטחת סביבת למודים תקינה ושקטה לילדה, והחלטתה הינה ראויה מכל בחינה. יובהר בהקשר זה כי אין לראות במסמך הוויתור שנחתם על-ידי ההורים כמחייב, משהם הצהירו בסמוך למועד חתימתם על הוויתור כי הם עושים כן תחת מחאה, כדי שלא לפגוע בתחילת לימודיה של הילדה עם פתיחת שנת הלימודים. בנסיבות אלה אין לראות במסמך הוויתור משום פטור לרשויות הציבוריות למלא את חובתן בעניין זה. העברת הילדה לבית הספר הקולט, שהיא בלתי נמנעת במקרה זה, כרוכה בהוצאות כספיות של אגרת תלמידי חוץ ומימון הסעות. בנסיבות העניין על הרשויות הציבוריות בתחום החינוך לשאת בנטל מימונן של הוצאות אלה, על-פי הסדרי החוק והנהלים הקובעים את היקף המימון של הרשות המקומית ושל משרד החינוך במקרה של צורך בהעברת תלמיד מבית ספר ברשות חינוך מקומית אחת לבית ספר ברשות חינוך מקומית אחרת, בדומה להסדרים הקיימים לצורך העברה על-פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה. לסיכום הדברים 16. אם תישמע דעתי נקבל את העתירה וניתן צו מוחלט באופן שיחייב את הרשויות הציבוריות - המדינה והרשות המקומית - לשאת בנטל תשלומי ההסעות ואגרת חינוך לתלמידי חוץ של אחות הקטין, כקבוע בהסדרים ביניהן, בדומה לאלה החלים על-פי סעיף 7א לחוק לימוד חובה. כן ראוי לתקן ולהבהיר את הנהלים הקיימים במשרד החינוך וברשויות המקומיות בנושאי ההסעות ותשלומי תלמידי חוץ בהקשר זה. עוד אציע לדחות את העתירה בשאר פרטיה ולהימנע ממתן צו להוצאות. הנשיא א' ברק אני מסכים. השופט א' ריבלין אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה. משפט פלילידיני חינוךעבירות מיןבית ספר