מבוא 1. ביום 8.9.92 הגיע איתן מור (להלן: "איתן") לתחנה לבריאות הנפש בקרית היובל בירושלים (להלן: "התחנה" או "התחנה לבריאות הנפש"), כשהוא נושא עמו תת-מקלע מסוג "עוזי" ואקדח מסוג "ברטה", נכנס למרפאה והחל יורה לכל עבר. כתוצאה מהירי נהרגו ארבע עובדות של התחנה, ונפצעו שתי מטופלות שהיו במקום (להלן: "האירוע" או "הרצח"). אחת מהנרצחות היתה וונדי וויקר ז"ל (להלן: "המנוחה"). לאחר הרצח התבצר איתן על גג של בית סמוך, עד שנורה ונהרג בידי כוחות הביטחון. 2. ראשיתה של התובענה בתביעת נזיקין שהגישו בעלה, בנה ועיזבונה של המנוחה (התובעים 1 - 3) נגד הנתבעים, בה עתרו לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב האירוע, וכן תביעת שיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי (התובע 4) נגד הנתבעים. הצדדים לתביעה 3. התובע 1 (להלן: "גורדון") הוא בעלה של המנוחה. התובע 2 הינו בנם של גורדון והמנוחה. התובע 3 הינו עיזבונה של המנוחה. התובע 4 הינו המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי" או "התובע" לפי ההקשר), אשר תובע את הנתבעים בתביעת שיפוי, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). הנתבעים 1 - 6 הינם משרדי ממשלה שונים במדינת ישראל (כולם יכונו להלן: "המדינה" או "מדינת ישראל"). הנתבעת 7 - ימית אבטחה (1990) בע"מ - הינה חברה אשר עסקה באספקת שירותי שמירה ואבטחה, והיתה בעת האירוע מעסיקתו של איתן והיא אשר סיפקה לו את הנשק ששימש לו לביצוע הרצח (להלן: "ימית" או "חברת ימית"). הנתבעים 8 - 10 היו בעת האירוע מנהלי חברת ימית (הנתבע 8 יכונה: "קדם"; הנתבע 9 יכונה: "אפוטה" והנתבע 10 יכונה: "קסטרו". להלן ביחד יכונו: "המנהלים"). צד שלישי מס' 1 - כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת כלל") - הינה חברת ביטוח, אשר בעת האירוע ביטחה את ימית בביטוח אחריות מקצועית. צד שלישי מס' 2 - המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת המגן") - הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה בעת האירוע את ימית בביטוח מעבידים. חברת ימית שלחה הודעה לצדדים השלישיים וגם לנתבעים מס' 3 - 5 (משרד הפנים, משטרת ישראל ומשרד הבריאות), והמדינה מצידה שלחה גם היא הודעה לצדדים שלישיים - לנתבעים 7-10. ההליכים עד כה 4. בתחילה, הוגשה תובענה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 5.5.99, לבקשת התובעים ובהסכמת הצדדים, הועבר הדיון לבית משפט זה ותביעת התובעים הועמדה על גבול סמכותו הכספית של בית משפט שלום, כפי שהיה באותה העת. 5. ביום 21.3.04 הגישו התובעים 1 - 3 הודעה, לפיה הגיעו להסכם פשרה עם המדינה וביקשו, מטעמיהם, לדחות תביעתם נגד חברת ימית ומנהליה (הנתבעים 7 - 10). ביום 24.3.04 ניתן תוקף של פסק דין להודעה האמורה, כך שתביעת התובעים 1 - 3 באה לסיומה. כעת נותר לדון בתביעת השיפוי של התובע 4 - המוסד לביטוח לאומי. תמצית תביעת השיפוי של המוסד לביטוח לאומי 6. אירוע הרצח הוכר כ"תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. עקב כך קיבלו תלוייה של המנוחה גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. בתביעה זו תובע המוסד לביטוח לאומי מהנתבעים החזר הגמלאות ששילם, וזאת מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. 7. מקובל לראות בזכות השיפוי המוענקת למוסד לביטוח לאומי בסעיף 328 לחוק האמור, כזכות תחלוף (סוברוגציה) לטובת המוסד לביטוח לאומי לגבי גימלה ששילם, או שהוא עתיד לשלם, לניזוק או לתלויים בו. המשמעות הנובעת מכך היא, שעל המוסד לביטוח לאומי להוכיח, במסגרת תביעת השיפוי, את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, עמ' 751-752 (1997) והאסמכתאות שם; רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(2) 1797 (2003)). לפיכך, אף שתביעת התובעים 1 - 3 הסתיימה בפשרה, אין מנוס מדיון בשאלת אחריותם של הנתבעים כלפי התובעים. יצויין, כי המדינה הסכימה, כי המנוחה לא היתה עובדת מדינה, ולפיכך המוסד לביטוח לאומי אינו מנוע מלתבוע את המדינה מכוח סעיף 328 האמור. 8. בתמצית, מייחס המוסד לביטוח לאומי למדינה רשלנות באיבחון מצבו הנפשי של איתן ומסוכנותו לציבור, וכן רשלנות בהליך גיוסו לצבא ושחרורו ממנו, לרבות בקביעת הפרופיל הרפואי שלו. כן מיוחסת למדינה רשלנות בהליך הנפקת רישיון הנשק לאיתן, לרבות הבדיקות שנערכו על ידי משרדי הממשלה השונים עובר למתן הרישיון; רשלנות באי-התקנת נהלים תקינים ואי-עמידה בנהלים הקיימים; ורשלנות בשל העדר דיווח מספיק בין משרדי הממשלה. כן מייחס המוסד לביטוח לאומי למדינה, ובפרט למשרד הבריאות (הנתבע 3), עוולת הפרת חובה חקוקה בכך שהפרה את חובת הדיווח הקבועה בחוק כלי היריה, התש"ט-1949 (להלן: "חוק כלי היריה"). לימית ולמנהליה מייחס המוסד לביטוח לאומי רשלנות בהליך קבלתו של איתן לעבודה, באי עמידתם בדרישות החוק והנהלים לעניין קבלת אישורים ורישיונות לנשק, ובעצם מתן הנשק לאיתן, למרות מצבו הנפשי המעורער ועברו הפלילי. למנהלי ימית מיוחסת אחריות כאורגנים בחברת ימית, וכן אחריות אישית בהיותם בעלי "רישיון מיוחד" כמשמעותו בחוק כלי היריה, מכוחו הם אחראים על הטיפול בקבלה ובחלוקת כלי הנשק בחברת ימית. כן מיוחסת לימית ולמנהליה הפרת חובות חקוקות שונות המנויות בחוק כלי היריה. 9. הסוגיות שידונו בפסק הדין הן כדלקמן: א. אחריותה של המדינה. ב. אחריותם של הנתבעים. ג. חלוקת האחריות. ד. הנזק. ה. הודעות לצדדים שלישיים. א. אחריות המדינה כאמור, המוסד לביטוח לאומי מייחס למדינה אחריות לאירוע הרצח הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה. רשלנות - כללי 10. יסודותיה של עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הינם שלושה: קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק; הפרת החובה (התרשלות); נזק וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982), להלן: "עניין ועקנין"). היסוד הראשון - חובת הזהירות, עניינו בשאלה האם המזיק חב חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - כלפי הניזוק. תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. מבחן זה כולל בחובו שני היבטים: היבט עקרוני ("חובת זהירות מושגית") בו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות; והיבט ספציפי ("חובת זהירות קונקרטית") בו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. חובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. נקודת המוצא היא, שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (עניין ועקנין, 123-125; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). חובת הזהירות הקונקרטית, גם היא נקבעת על פי מבחן הצפיות, ובמסגרתה מביא בית המשפט בחשבון את עובדותיו המיוחדות של המקרה, ושואל את עצמו האם המזיק הספציפי צפה הלכה למעשה, או אם היה עליו לצפות, כי התרשלותו בנסיבות המקרה, תגרום נזק ספציפי לניזוק הספציפי. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת רק בגין סיכון בלתי סביר שנטל המזיק (עניין ועקנין, 125-127). היסוד השני - הפרת חובת הזהירות (התרשלות) עניינו בשאלה האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם סטה מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר? אחריותו של המזיק מתגבשת רק אם לא נקט אמצעי זהירות סבירים, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. רמת הזהירות הראויה נקבעת על ידי בית המשפט, על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (עניין ועקנין, 131). היסוד השלישי - קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק עניינו בשאלה האם מעשהו או מחדלו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, הוא שגרם לנזק? מקובל לבחון יסוד זה במבחן כפול: קשר סיבתי-עובדתי, לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין"; וקשר סיבתי-משפטי לפי מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. עיקר טענות הצדדים 11. טענת התובע היא, כי המדינה, באמצעות מטפליו של איתן בתחנה לבריאות הנפש ובצבא ההגנה לישראל (להלן: "צה"ל" או "הצבא"), התרשלה בכך שלא איבחנה את המצב הנפשי המעורער בו היה שרוי איתן, ולא איבחנה את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור בכלל, ולעובדי התחנה לבריאות הנפש ולמטפליו בפרט. עוד נטען, כי למרות מצבו והתנהגותו של איתן איפשרה לו המדינה להתגייס לצה"ל, וקבעה לו פרופיל רפואי צבאי שאינו הולם את מצבו, והוא אשר, בין היתר, איפשר לו לשאת נשק ברישיון. כן נטען, כי מצבו הנפשי ומסוכנותו הברורה של איתן כלל לא דווחו לגורמים הרלבנטיים כגון: משרד הבריאות, וכן לא נמסרה "הודעת מטפל" בניגוד לסעיף 11א' לחוק כלי היריה, ואילו היה בידיו המידע הנכון היה בודאי מסרב ליתן לאיתן רישיון לנשק והרצח היה נמנע. המדינה דוחה טענות אלו. לטענתה, איבחון מצבו הנפשי של איתן, הוא עניין שבשיקול דעתם המקצועי של המטפלים בו, אשר היה סביר בנסיבות העניין ולא הוכח, כי מטפל סביר אחר היה מגיע למסקנה אחרת. המטפלים אשר טיפלו באיתן, הגיעו למסקנה מקצועית, כי הוא אינו פסיכוטי, אינו סובל ממחלת נפש, ולא ניתן היה לאשפזו בכפייה. כולם סברו, כי מדובר בצעיר שהגיע ממשפחה הרוסה, ללא תמיכה, אשר לקה בהפרעת אישיות, שאינה חמורה מזו של נער מתבגר ממוצע, ואשר כללה גם גילויי אלימות, דיכאון ואיום בהתאבדות. על האלימות שגילה איתן, דיווחו מטפליו למשטרה וזו טיפלה בבעיה הנקודתית. לשיטת המדינה, איבחון מצבו הנפשי ומסוכנותו של נער צעיר בגיל ההתבגרות הוא הליך מורכב וקשה לניבוי, והינו בעל השלכה משמעותית על המשך חייו. מטפליו של איתן לא התעלמו מ"סימני האזהרה" כגון גילויי האלימות והאיומים בהם נקט, אלא שקלו שוב ושוב את שאלת המסוכנות והגיעו למסקנה הבלתי נמנעת, כי איתן אינו מסכן את עצמו או את הסביבה. עוד נטען, כי כל מטפליו של איתן, לרבות המחמירים שביניהם, כגון ד"ר צרפתי, העידו כי לא צפו כי יבצע מעשה רצח כפי שעשה, אף שידעו כי הוא עשוי לפרוץ בפרצי זעם ואלימות. ב"כ המדינה הדגישה בסיכומיה, כי יש לבחון את המקרה מנקודת מבטם של מטפליו של איתן בפרק הזמן בו היה מטופל ולא לבחון את שיקול דעתם בדיעבד, בחכמה שלאחר מעשה, לאחר שתוצאות מעשיו ידועות. עוד נטען, כי אף אם ייקבע כי מי ממטפליו של איתן טעה באיבחון הרפואי או בקביעת מסוכנותו לציבור, הרי שטעות באיבחון, כשלעצמה, אינה מהווה בהכרח רשלנות באיבחון. חובת הזהירות המוטלת על המדינה בעניין זה, אינה לתוצאה אלא למאמץ, והוכח כי מטפליו של איתן נקטו בכל האמצעים הסבירים שיכלו לנקוט בהם, לרבות: בדיקות, טיפול והושטת עזרה לאיתן, התייעצויות בין מטפלים ועם גורמים חיצוניים, כגון: הפסיכיאטר המחוזי וכיו"ב, ועצם העובדה שאיתן ניהל חיים נורמטיביים במשך תקופה ארוכה לאחר שחרורו מצה"ל מעידה כי האבחנה בדבר העדר מסוכנותו היתה נכונה באותה העת. ב"כ המדינה הוסיפה ו, כי גם אם ייקבע כי המדינה התרשלה, הרי שמעשיו של איתן היו בבחינת "גורם מתערב זר", אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק ולפיכך אין היא אחראית למעשיו. מן הכלל אל הפרט 12. נחלק את דיוננו לשלושה נושאים עיקריים לגביהם נ טענת הרשלנות כלפי המדינה: הראשון - טענת רשלנות באיבחון מצבו הנפשי של איתן ומסוכנותו וכן במהלך גיוסו לצבא וקביעת הפרופיל הרפואי בצבא; השני - טענת רשלנות בשל אי מסירת "הודעת מטפל" כמתחייב מחוק כלי היריה; השלישי - רשלנות בתהליך מתן רישיון הנשק לאיתן. רשלנות באיבחון מצב נפשי ומסוכנות ובקביעת הפרופיל הרפואי בצבא 13. דומה, כי אין חולק בדבר התקיימותו של היסוד הראשון שבעוולת הרשלנות. ברי לכל, כי המדינה, כרשות שלטונית, חבה חובת זהירות מושגית כלפי הציבור, ובכללם המנוחה, והיא אמונה על ביטחונם האישי ועל חייהם ושלמות גופם. מכל מקום, האיזון הראוי בין האינטרסים והערכים השונים נוטה לכיוון הכרה בקיומה של חובת זהירות, ולא מציתי כי קיימים שיקולים של מדיניות משפטית שיש בהם לשלול את קיומה (עניין ועקנין, 123). אף חובת זהירות קונקרטית מתקיימת בענייננו. בנסיבות המקרה, על יסוד מה שיפורט להלן, המדינה יכולה וצריכה היתה לצפות, כי איתן יפעל באלימות כלפי הסביבה ולגרום לנזק והיתה צריכה לנקוט באמצעים סבירים למניעתו - אמצעים בהם לא נקטה. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב היסוד השני של עוולת הרשלנות, דהיינו בשאלה - האם הפרה המדינה את חובת הזהירות המוטלת עליה, או האם נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיה עליה לנקוט כדי למנוע את הנזק שנגרם? כאמור, ב"כ המדינה הכחישה אף את קיומו של היסוד השלישי של עוולת הרשלנות - קשר סיבתי - ונושא זה ידון בהמשך. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את המסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה, כי הצדק עם התובע. כפי שנראה להלן, רשלנות המדינה באה לידי ביטוי בשרשרת של מעשים ומחדלים במהלך תקופת הטיפול באיתן - בתחנה לבריאות הנפש, בעת גיוסו לצה"ל, לעת שחרורו מצה"ל והפרופיל הרפואי שנקבע לו בעת שחרורו והנימוק שניתן לשחרורו מצה"ל והטיפול בו עד ליום הרצח. על מנת לקבל את הרקע הנדרש נפרט להלן את השתלשלות הטיפול באיתן עד לאירוע הרצח. הטיפול באיתן בתחנה לבריאות הנפש לפני גיוסו לצבא 14. איתן נולד בשנת 1969, הצעיר במשפחה בת 8 ילדים, והתגורר בשכונת "קרית היובל" בירושלים. אביו היה מאושפז במחלקה הפסיכו-גריאטרית בבית חולים "עזרת נשים". גם אימו אושפזה במצב דכאוני בבית החולים "איתנים". הקשר הראשון של איתן עם המרפאה לבריאות הנפש נוצר בתחילת שנת 87', לאחר שבאחד מביקוריו אצל אביו, השתולל והחל לזרוק חפצים. בתקופה זו החל להסתגר בביתו, סבל מבעיות התנהגות בבית הספר, ואף החל להביע מחשבות אובדניות (סעיפים 23-25 לתצהיר ד"ר דנילוביץ). בפגישתו הראשונה בתחנה לבריאות הנפש עבר איתן תהליך קבלה ואיבחון, אצל הפסיכולוג הקליני, מאיר פרלוב (להלן: "פרלוב"), אשר איבחן שאיתן סובל מהפרעת אישיות תלותית ודיכאון חריף בנוסף לדימוי עצמי ירוד. איתן לא אובחן כסובל ממצבים פסיכוטיים, וההערכה היתה שבעיות ההתנהגות אינן חריגות מאשר אצל מתבגרים אחרים (סעיף 26 לתצהיר ד"ר דנילוביץ). משלב זה ואילך החל איתן בקשר לא סדיר עם התחנה לבריאות הנפש, לעיתים לא הגיע לפגישות שנקבעו לו ולעיתים הגיע ללא קביעת תור מראש. במהלך טיפולו בתחנה, נפגש איתן עם מספר מטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. מהמסמכים שערכו עולה, כי מטפליו התחבטו בדילמה, כאשר מחד גיסא, ביקשו לסייע לאיתן ל"השתקם", להתגבר על הקושי, הפחד והדיכאון ולהתגייס לצבא, ומאידך גיסא, התמודדו עם פרצי אלימות, כעס, זעם ותנודות במצבו הנפשי. שאלת מסוכנותו של איתן לעצמו ולציבור לא נעלמה מעיניהם, אך, כפי שהעידו, מסקנתם היתה כי איתן אינו מסוכן ובוודאי שלא צפו כי הוא מסוגל לבצע מעשה רצח (סעיפים 11-12 לתצהיר דינה שלום; סעיפים 25-26 לתצהיר שולה פרוכטר). על מנת לבחון את הליך הטיפול באיתן ומסקנתם של מטפליו השונים נעמיק מעט במסמכים הרפואיים שנערכו בעניינו של איתן במהלך הטיפול בו. ההדגשות להלן אינן במקור, למעט אם נאמר אחרת. 15. בסמוך לפני גיוסו של איתן, פנה פרלוב לקב"ן לשכת הגיוס, במכתב מיום 4.9.87, בו תיאר את עברו של איתן בתחנה, וציין את רצונו להתאבד. עם זאת המליץ לנסות לסייע לאיתן להתגבר על הדיכאון והייאוש בהם הוא שרוי וציין כי: "יש סיכוי שאיתן יוכל להצליח בשירותו הצבאי רק בתנאי שהוא יקבל את התמיכה וההתחשבות שהוא זקוק להן". פרלוב המליץ, כי איתן ישרת בקרבת מקום לביתו, וכי יוצע לו מקצוע שיוכל לעמוד בו. על מכתב זה חתום גם ד"ר א. דנילוביץ, מנהל התחנה לבריאות הנפש דאז (להלן: "ד"ר דנילוביץ"). מכתב תומך נוסף נשלח לקב"ן לשכת הגיוס על ידי ד"ר סטיר וד"ר דנילוביץ ביום 3.3.88, בו צויין כי איתן אינו זקוק לטיפול נפשי וגם אינו נכון לטיפול כזה (ראה גם מכתבה של תמר רבנו לקב"ן לשכת גיוס מיום 2.3.88). 16. בסמוך לחודש נובמבר 87' עבר איתן לטיפולו של ד"ר שורר בתחנה לבריאות הנפש. איתן הכיר בחשיבותו של השירות הצבאי והביע בפני מטפליו את הרצון להתגייס לצבא ולהתמיד בשירות הצבאי על מנת שיוכל להמשיך בחייו, להכיר בחורה, למצוא עבודה וכיו"ב, ומשום כך לכל אורך הטיפול בו הביע כעס רב ואלימות עקב פרק הזמן שארך לשלטונות עד להחלטה לגייסו, נוכח סוגיית קביעת הפרופיל הרפואי שלו (ראה, למשל, תרשומת ד"ר שורר מתאריך 4.1.88: "מאיים: "חכה חכה, נראה אם יורידו לי פרופיל מה אני אעשה לעצמי, לא איכפת לי למות אין לי מה להפסיד"... בכעסו שובר ספל ומסתלק באיומים שיפוצץ את התחנה ברימון"). ד"ר שורר מציין, כי איתן הרבה לאיים עליו ועל אחרים, ולבסוף אף הוגשה נגדו תלונה במשטרה על כך (כך ד"ר שורר בתרשומת: "בערבו של 4.1.88 מתקשר אלי הביתה מאיים שיעשה "משהו" לאשתי ולבני. מאוד כעסני, איים מילולית, בהתייעצות עם ד"ר דנילוביץ מסכמים שאם ימשיך להטריד טלפונית ולאיים, אגיש תלונה במשטרה. לאחר שאיים שוב, הגשתי תלונה במשטרה"). הטיפול באיתן במהלך השירות הצבאי 17. איתן גויס לצה"ל בחודש יולי 88'. רס"ן שולמית (שולה) פרוכטר היתה קב"נית שטיפלה באיתן במסגרת הצבאית (להלן: "שולה"). כבר בתחילת הטיפול היא כותבת, כי איתן "נוטה להתפרצויות זעם מילוליות... מדבר על רצון למות. לסיים את הסבל שהוא מנת חלקו עוד מלפני השירות... מתחיל לאיים בניסיונות פגיעה, 'החיים לא שווים'". בהמשך מתוארת התנהגות "אגרסיבית" ו"תוקפנית" מצידו כלפי מפקדיו (ראה תרשומת מיום 23.8.88). בחוות דעת ל"וועדת פרט", מיום 18.9.88, כחודשיים בלבד לאחר גיוסו, מציינת שולה את הניסיון האובדני שבעברו של איתן וכי גויס לצבא "לאחר התלבטויות קשות של המערכת הצבאית אם לגייסו... תוך הגבלת פרופיל נפשי לשיבוץ קל"ב". לאחר שמתארת את התנהגותו ה"סוערת" ו"התפרצויות זעם אלימות ותוקפנות מילולית" מסכמת שולה את חוות דעתה כך: "לאור ההתרשמות ממצבו הנפשי, ניסיונות ההשמה שנעשו עד כה ונכשלו, ולאור סירובו המוחלט להגיע לבדיקה פסיכיאטרית נראה לי כי כרגע לא נותר אלא לשחררו מצה"ל על מנת למנוע מצב שבו יקלע...למצב יאוש ומצוקה ויבצע ניסיונות אובדניים נוספים. במידה והמלצה זו מתקבלת מומלץ גם שלא לתת בידו פנקס מילואים". למרות חוות דעתה של שולה, הוחלט להשאיר את איתן בצבא לניסיון נוסף של חודש. ביום 13.10.88 הגיע איתן ללשכת הרווחה בעיריית ירושלים, התפרע, השליך כיסא ושבר אותו, העליב ואיים על העובדות באומרו: "אם לא הייתם נשים הייתי גומר אותכם" וכיו"ב. בגין אירוע זה הוגש נגד איתן כתב אישום (נספח יא'9 לתצהיר גורדון) והוא הורשע בעבירות איומים, העלבת עובד ציבור, התנהגות פרועה במקום ציבורי והיזק בזדון. ביום 12.11.89 נדון איתן לשלושה חודשים של מאסר על תנאי וכן לערובה בסך 600 ₪ (ת/5א'). בינואר 89', לאחר שהיה מעורב בקטטה עם חייל אחר ונפתחה חקירת מצ"ח בעניינו, הגיע איתן לשולה. במכתבה מיום 18.1.89 למפקד מצ"ח ירושלים מציינת שולה, כי "יש צורך להתאים פרופיל שמשקף מצבו". עקב כך, הגיע איתן לבדיקה פסיכיאטרית אצל ד"ר דנילוביץ: "ההתרשמות היתה כי פרופיל נוכחי גבוה מדי... מדובר בחייל אשר איננו עומד במטלות המינימאליות (נשק שמירה)...". במכתבה של שולה לקצין כח-אדם פיקודי מיום 7.3.89 מציינת שולה, כי "בחודשים האחרונים ניכרת הידרדרות במצבו הנפשי..." ובסיום ממליצה שוב, כי אין מנוס אלא לשחררו מהשירות. איתן התנגד נמרצות לשחרור, והגיב לידיעה על הרצון לשחררו בזעם. לאחר שהתברר כי שירות של שנה מקנה יתר זכויות בביטוח הלאומי הסכימה המערכת הצבאית לדחות את שחרורו של איתן עד מלאת שנה לשירות. במכתב נוסף מיום 14.4.89 מתייחסת שולה לשאלה אם ניתן לשחרר את איתן עם פנקס מילואים ומציינת, כי ההמלצה לשחרורו של איתן מצה"ל נבעה מצירוף של גורמים, כאשר הצד הנפשי איננו הדומיננטי שבהם, שאחרת היה משתחרר בפרופיל נפשי. להערכתה, יש סיכוי סביר שאיתן יצליח להתמודד גם עם שירות מילואים אשר יותאם למצבו. איתן לא התייצב לצורך שחרורו ולכן הוחלט לשחררו שלא בפניו. כשנודע לו על כך הגיע למרפאה הצבאית על מנת להיפגש עם שולה וכשנאמר לו שהיא איננה "קילל ויצא בסערה". גם ניבה נאמן, מהאגף לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים (להלן: "ניבה"), ציינה, כי הגיע אליה כועס, איים לפגוע בעצמו וכמעט שירק עליה. בשלב זה מציינת רס"ן דינה שלום, מנהלת מרפאת בריאות הנפש ב"שנל"ר" בצה"ל (להלן: "דינה"), כי "ניתנה לחייל כל העזרה האפשרית הן ע"י גורמי ברה"נ (בריאות הנפש - א.פ.) והן ע"י מפקדיו ואפילו מעבר למשורת הדין (לדעתי היה מתאים ל-21 נפשי)" (הדגשות במקור - א.פ.). ובהמשך: "לדעתי זה מקרה להפניה לד"ר גרסטנהבר במרפאת איתנים אם ישוחרר". גם בתצהיר עדותה הראשית העידה דינה באשר ללבטים שעלו לגבי המשך שירותו הצבאי של איתן, כמו גם הפרופיל הרפואי שהתאים לו וסברה "שבעיותיו היו קשות יותר, וכי מתאים לו פרופיל 21, אולם אחרים בצוות לא חשבו כן" (סעיף 4 לתצהירה). בתרשומת שערכה תמר רבנו מהתחנה לבריאות הנפש, מיום 28.7.89 (ת/2), ציינה: "... מגיב בדיכאון קשה לאפשרות הזו שישוחרר מן הצבא.. מתבייש מדוכא ועצבני... הוא מפחיד אבל גם נוגע ללב... הוא גלמוד ומדוכא וכועס... ניסיתי לעורר אותו להאמין בכוחות שלו, אותם הזכיר במהלך השנה, אבל אז הוא מדבר על נפילה, התאבדות. מסרב לטיפול תרופתי. מדאיג אותי... לדעתי, דחוף מאוד לעזור לו, מעורר דאגה!" (ההדגשה במקור - א.פ.). ביום 2.8.89 התחילה הפסיכיאטרית ד"ר ב. צרפתי מהתחנה לבריאות הנפש (להלן: "ד"ר צרפתי") את הטיפול באיתן והיא מציינת: "איתן הומלץ לשחרור שלישותי - אי התאמה לשרות (לא 21) לפני חודשיים. התהליך נדחה... מסרב ללכת להשתחרר... שולה הבטיחה ללוות גם אחרי השחרור והוא לא מאמין לה". במכתב מיום 15.8.89 לנציב פניות הציבור במשרד הביטחון מציינת ד"ר צרפתי: "הוא נמצא במצב של לחץ ונראה לנו שהוא בסכנה גם כלפי עצמו וגם כלפי אחרים מסביב לשחרור שלו מהצבא". ביום 27.8.89 שוחרר איתן מצה"ל, שלא בפניו. כשנודע לו על כך התפרץ למרפאה בשנל"ר, באמצע ישיבת צוות, עלה על הגג, החל לזרוק רעפים מהגג ולשבור חלון ואיים בהתאבדות, והכל כדי לנסות ולבטל את שחרורו מהצבא. במהלך ניסיונות השכנוע להורידו מהגג, הורתה שולה לאחד החיילים "להשאיר את נשקו האישי למטה כדי למנוע סיכון נוסף". עם זאת, לאחר שירד איתן מהגג "נשלל מצב נפשי חריף המחייב הוצאת צו אישפוז". הטיפול באיתן לאחר השחרור מהצבא 18. במכתב מיום 31.10.89 (ת/1) הופנה איתן על ידי ד"ר צרפתי לרופא תורן לצורך אשפוזו בבית חולים. במכתב ההפנייה נכתב: "הוא במצב לחוץ מתוח מאוד ויש חשש לניסיון התאבדות... סובל מהפרעת אישיות דיכאון ומתח". המכתב ניתן בידיו של איתן אך הוא לא הגיע לאשפוז (עדות ד"ר צרפתי, פר' מיום 2.2.04, עמ' 52, וכן עמ' 87 ואילך) ואף אחד ממטפליו לא בדק מדוע לא הגיע לאשפוז ולא נקט באמצעים הדרושים על מנת להביאו לאשפוז אף שסברו כי יש מקום לאשפזו (ראה למשל, עדותה של ד"ר צרפתי, שם, עמ' 64, ש' 6 ואילך; עמ' 65, ש' 16-22). ביום 12.11.89 פונה איתן לפסיכיאטר המחוזי במכתב בכתב ידו בבקשת עזרה: "אנא עזרו לי למצוא את עצמי ואת עתידי וברצוני שתפנו לכל הגורמים... מרגיש אדם חסר אונים". ביום 4.12.89, פונה הפסיכיאטרית ד"ר צרפתי במכתב לפסיכיאטר המחוזי, ד"ר בראל, בניסיון להתייעץ עימו באשר למצבו של איתן. היא מציינת כי "התרשמנו מבחור בעל אישיות גבולית קשה", אשר השתחרר מהצבא לאחר שנה וחצי בגלל התפרצויות ומריבות, וכי הוא מאיים בהתאבדות. ד"ר צרפתי מוסרת, כי המטפלת של איתן בשנלר (שולה - א.פ.) עזרה לו להשתחרר עם פרופיל רגיל ושירות מילואים, על מנת לקבל אבטחת הכנסה ולהיכנס לתכנית שיקומית. עוד היא מציינת, כי "אין סכנה מיידית, אך יש צורך בטיפול דחוף". מעדותה של ד"ר צרפתי עולה, כי ככל הנראה, לא קיבלה מענה לפנייה זו ולא טרחה לפנות שוב בתזכורת או טלפונית (פר' מיום 2.2.04, עמ' 74, ש' 20 ואילך). ד"ר צרפתי העידה, כי פחדה כי איתן יאבד את השליטה, והלכה לשוחח עם ד"ר דנילוביץ על כך וליידע אותו בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו לדעתה, אך ד"ר דנילוביץ סבר שהיא "מגזימה" ולהרגשתה לא התייחס ברצינות לדבריה (פר' מיום 2.2.04 עמ' 52-53). כן העידה כי לא היתה נותנת נשק לאדם כמו איתן (שם, עמ' 78-79). כפי שנראה להלן, למרות חששותיה, לא מצאה ד"ר צרפתי לנכון להמשיך ולהתריע בפני הגורמים המוסמכים על מסוכנותו של איתן ולא מצאה לנכון לשלוח "הודעת מטפל" לגבי איתן. 19. ביום 5.5.90 פוגש איתן במנוחה לראשונה. על פי תרשומת שערכה המנוחה מיום זה, הגיע איתן למרפאה בלי להזמין תור, ביקש לפגוש בדחיפות את ד"ר דנילוביץ או את ד"ר צרפתי. איתן התפרץ בבכי קולני, האף נזל והיה קשה להבין אותו. איתן הביע בפניה תחושת יאוש על שחרורו המוקדם מהצבא, ועל העובדה ששחרור מוקדם זה מונע ממנו למצוא עבודה, שכן במקומות עבודה רבים דוחים אותו כששומעים שלא שירת שירות צבאי מלא. איתן אמר למנוחה כי הוא "שואל את עצמו אולי הוא חולה נפש ולא יודע בעצמו". בהמשך: "שוב התחיל לבכות ולהביע כעס על הצבא שהרס לו את החיים. הוא רוצה להעניש אותם, להתנקם בהם והדרך זו רק על ידי להזיק לעצמו... איתן במצב לא טוב - נראה מדוכא אך יש גם משהו "היסטרי" בבכי שלו ובהצגה שעשה לי בחדר". 20. גם לאחר שחרורו מצה"ל המשיכה שולה לעקוב אחר שחרורו והסתגלותו של איתן לחיים האזרחיים. במכתבה של שולה מיום 6.5.90, מציינת, כי "להערכתי טיפול שלא בפניו בפטור מוחלט מהמערכת הוא המתאים ביותר במקרה זה. כל דרך אחרת (טיפול משמעתי, הכרזה עליו כנפקד) תגרום שוב להתפרצות אלימה מצידו". בתרשומת מיום 11.6.90 מציינת דינה: "התקשר ד"ר דנילוביץ... מספר שאיתן התקשר אליו "נשמע מטורף לגמרי" (ציטוט) איים לפגוע בעצמו כדי לנקום בכולם... לדעת ד"ר דנילוביץ יתכן שצריך לאשפזו". בהתייעצות עם הפסיכיאטר המחוזי ד"ר בראל, בעקבות מידע זה ומידע קודם על איתן, הציע ד"ר בראל "לעצור אותו (מידי, משטרה אזרחית) לדאוג שיגיע לבדיקה רצוי איתנים (אזור מגוריו) ואז לאחר בדיקה שיפנו אליו להוראות אשפוז". במכתבה של דינה לפסיכיאטר המחוזי, מיום 25.6.90, מציינת היא במפורש כי: "בהמשך להתייעצות הטלפונית האחרונה... לה היה שותף גם ד"ר דנילוביץ... הנ"ל מעורר חשש גובר והולך עקב התנהגותו, שתפורט בהמשך, שעלול להתפרץ ולפגוע בעצמו או באחרים". בהמשך מתארת דינה את התפרצויותיו של איתן באזרחות ובצבא תחת הכותרת "פירוט מעשים חריגים", לרבות התפרצות למרפאה לבריאות הנפש בצה"ל במהלך ישיבת צוות, זריקת חפצים ואיומים חוזרים ונשנים בהתאבדות. באחד המקרים, ביום 24.6.90, התפרץ למרפאה לחדרה של שולה, ו"עשה רושם שצריך "רק מילה" לא נכונה והוא יהפוך את השולחן, דרש לחזור לצבא וחזר על איומיו לפגוע באחרים ובעצמו ואמר לשולה "מזל שאני אוהב אותך אחרת מזמן הייתי הורג אותך". בהמשך אותו יום אף הופיע ליד המכונית של שולה ו"הבטיח" שלא יעזוב אותה. למרות כל האמור, מסיימת דינה מכתבה בהחלטה להשהות הגשת התלונה למשטרה על הסגת גבול ואיומים, "במגמה לנסות למנוע ככל הניתן התפרצות מסוכנת". היא מציינת כי תיידע את מפקדי הבסיס ואת המשטרה הצבאית במגמה לנסות למנוע כניסתו לבסיס. בתרשומת אחרת מתיקו של איתן בתחנה לבריאות הנפש, מיום 27.6.90, שוב מביע איתן תחושות כעס ומירמור בשל שחרורו מהצבא: "התרשמות שאינו פסיכוטי. הלך ה[מ]חשבה מאורגנת והגיוני. ניכר גרעין נוקשה עד גבול הפרנואידי בקשר לצבא. מציג את דעותיו בצורה קוטבית ובלתי מתפשרת. "שחור או לבן" מקבלים אותי בחזרה או אין דרך אחרת. התאבדות, פגיעות באנשים שרואה בהם אחראים וכו'. אינו מפרט, אך מעביר רושם שיש תכנון מסויים". בשיחה משותפת עם איתן, ד"ר דנילוביץ, שולה פרוכטר והמנוחה, ביום 13.7.90, נעשה ניסיון לסייע לאיתן בניתוק הקשר עם הצבא ועם שולה, ולהבהיר לו כי המשך טיפולו יתבצע במסגרת אזרחית. על פי תרשומת של המנוחה (נ/3): "איתן הביע הרבה כעס כלפיה (כלפי שולה - א.פ.) וכלפינו... הוא איים באלימות, בעיקר כלפי עצמו". כמו כן צויין, כי איים בהתאבדות ו"...חזר להאשים את המטפלים שלא עוזרים ושאין לו מה לחפש פה". ובהמשך: "היתה פגישה נוספת... בה שוב הצענו טיפול והדגשנו שזה תלוי בו הוא שוב איים על עצמו ועלינו שלא מעוניין. יצא מהשיחה בכעס". בתרשומת "סיכום התערבות" שערכה שולה ביום 13.7.90 ציינה: "החזרה לצבא היה הנושא הקבוע בשיחות בינינו. ראה את עצמו כקורבן למסגרת ובחלק גדול מהשיחות השמיע איומים כלפי "העולם כולו" אם לא יוחזר לשירות... בחודש האחרון החריף מצבו והתפרצויותיו המילוליות נעשות אלימות יותר ויותר". לאחר מספר ימים (ביום 25.7.90) התפרץ איתן למרפאה בשנל"ר הרים יד על שולה, נתן לה אגרוף בפנים וברח מהמרפאה. בתצהירה (סעיף 20) מציינת שולה כי מדובר באירוע, אשר בגינו הוגשה נגד איתן תלונה במשטרה, אך זאת על מנת להציב לו גבולות ולא משום שחששה או חשבה כי הוא מסוכן. 21. במכתבה של המנוחה לניבה מיום 26.7.90 המליצה המנוחה, כי איתן זקוק למסגרת טיפולית כוללנית אצל גורם אחד, שכן איתן מסרב להמשיך הטיפול בתחנה לבריאות הנפש. עובר למכתב זה הודיעה ניבה למנוחה, כי האגף לקידום נוער וצעירים יוכל לשתף פעולה בטיפול באיתן אך לא יוכל לקחת אחריות לטיפול בו מאחר שהוא מצוי בקשיים המצריכים התערבות של התחנה. בתרשומת שערכה המנוחה מיום 9.8.90 ציינה: "איתן התקשר ביקש אותי ובכה בטלפון שרע לו... הוא תקף אותי בהאשמות שלא רוצים לעזור לו שהוא יראה לנו ושאנחנו נצטער אח"כ... אמרתי שאי אפשר לנהל טיפול דרך הטלפון. הוא סגר בכעס". לאחר שיחה זו ניתק איתן את הקשר עם התחנה לבריאות הנפש למשך כשנתיים ימים. 22. לאחר כשנתיים שב ונפגש איתן עם המנוחה. בסיכום שנערך על ידה ביום 18.8.92 (כשלושה שבועות לפני הרצח), צויין: "עובד בשבועות האחרונים עם חברת "ימית" כמלווה קבוצות. נתנו בו אימון והוא יוצא לטיולים עם קבוצות עם נשק... הוא אדם עם פוטנציאל להתפרצויות קשות... יש לו יותר מודעות לכך ויותר רצון לקבל עזרה". איתן זומן לפגישות נוספות אליהן לא הגיע. ביום הרצח, 8.9.92, התקשר איתן לתחנה ושוחח עם המנוחה. בסיום השיחה אמרה המנוחה שאיתן היה נרגז וכועס אך לקראת סוף השיחה נרגע. כשעה לאחר מכן הגיע לתחנה והחל לירות לכל עבר. במכתבם של דנילוביץ וד"ר גרסטנהבר, מיום 15.9.92, לועדת ריפטין במשרד הבריאות שנועדה לאחר הרצח, צויין: "המלצנו לפנות לשלטונות צה"ל כדי לקבל פרטים על נסיבות שיחרורו, כי התעוררה השאלה כיצד חייל משוחרר עם פרופיל נפשי, משמש כשומר עם נשק (סברנו שהוא שוחרר על סעיף נפשי)". 23. לא בכדי צללתי לעומקם של המסמכים והתרשומות שבתיקו הרפואי של איתן בתחנת לבריאות הנפש ובצבא. כיום, לאחר שאנו יודעים על מעשהו של איתן ועל תוצאותיו הקטלניות רמת מסוכנותו ידועה וברורה. לפיכך, בצדק ב"כ המדינה, כי בחינת קיומה או אי קיומה של רשלנות במעשים או במחדלים של המדינה צריכה להיעשות על פי המידע שהיה ברשות מטפליו של איתן עובר לרצח ולא "כחכמה שלאחר מעשה". סבורני, כי הדוגמאות שהובאו לעיל, ובהם המידע אודות מצבו של איתן בזמן אמת, מדברות בעד עצמם. כבר בראשיתו של הטיפול באיתן הוא מגלה סימני אלימות מילולית ופיזית. לכל אורך הטיפול באיתן, הוא מאיים שוב ושוב בפגיעה בעצמו ובהתאבדות, וכן מאיים בפגיעה בסובבים אותו ובמיוחד במי שהוא רואה "אחראים" למצבו ולשחרורו המוקדם מהצבא. כל מי שטיפל באיתן רשם לעצמו את התנהגותו הסוערת, התפרצויות הזעם והאלימות, את תוקפנותו המילולית ואת איומיו החוזרים ונשנים. בשנת 89', לאחר שחרורו מהצבא, מצוינת הידרדרות במצבו הנפשי וכי הוא מהווה סכנה לעצמו ולאחרים. איתן מעולם לא אובחן כחולה במחלת נפש כלשהי, אך במספר פעמים נשקלת האפשרות לאשפזו (למשל, על ידי ד"ר דנילוביץ ועל ידי ד"ר צרפתי), או להעבירו לבדיקה בבית החולים "איתנים" (על ידי הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר בראל). בשלב כלשהו מממש איתן חלק מאיומיו ונוקט באלימות, אף אם אין היא חמורה במיוחד, כלפי שולה, מעורב בקטטה עם חיילים אחרים וכו'. כל אלו היו אמורים להדליק אצל מטפליו נורות אדומות. מסוכנותו של איתן זועקת מתוך המסמכים והיא ברורה לחלוטין. אינני פוסל את רצונם וניסיונם של מטפליו לשקמו ולאפשר לו לחיות חיים נורמטיביים, בין היתר על ידי המאמצים שהשקיעו למען גיוסו לצבא. ניסיונות השיקום, כשלעצמם, אינם פסולים. עם זאת, מיד עם היוודע קשייו ואי הסתגלותו למסגרת הצבאית היה על הגורמים המוסמכים לשחררו ולנקוט באמצעים הזהירות הנדרשים על מנת למנוע פגיעה באחרים. ודוק. מקובלת עליי טענת ב"כ המדינה, כי קביעת מצבו הנפשי של איתן הינו בסמכותם של רופאיו, עניין שברפואה ובשיקול דעת. אינני קובע כי איתן סבל ממחלת נפש כלשהי. אבחנת הרופאים כי איתן אינו סובל ממצב פסיכוטי, או ממחלת נפש אחרת, ייתכן כי היתה נכונה בשעתה. מכל מקום, המדובר בעניין שברפואה, שלגביו לא הובאה חוות דעת סותרת (ולו משום שאיתן נהרג על ידי כוחות הביטחון). עם זאת, אי הגשתה של חוות דעת רפואית לעניין מצבו הנפשי של איתן אינו סותם את הגולל על שאלת הרשלנות, שכן, כידוע, המדובר בשאלה משפטית, נורמטיבית, הנקבעת על ידי בתי המשפט. לדעתי, אף אם לא ניתן היה לקבוע בוודאות כי איתן סובל ממחלת נפש, הרי שהיה חשש ממשי כי יפגע באחרים ובעצמו, וניתן היה לצפות בוודאות כמעט מוחלטת את מסוכנותו לציבור בכלל וכלפי מטפליו בפרט. מסקנה זו נתמכת גם במסקנותיה של "ועדת ריפטין" ממשרד הבריאות, שנתמנתה לאחר הרצח לצורך הגשת המלצות בכל הקשור בנהלים הקיימים במשרד הבריאות ולעניין רישוי אחזקת כלי נשק (דו"ח הועדה מיום 20.9.92 צורף כנספח ח'9 לתצהיר גורדון). בעמ' 8 לדו"ח נאמר כך: "ד"ר דנילוביץ הכיר את איתן מור עוד טרם גיוסו לצה"ל, והיה קשור לטיפולים בו במהלך השירות הצבאי ולאחר שחרורו מצה"ל. נראה לי לאור מכלול המידע והממצאים שעמדו בפניו לאורך זמן יכול היה להגיע למסקנה בדבר מסוכנותו של איתן מור , ולפעול כנדרש בחוק". 24. גם בנושא קביעת הפרופיל הרפואי הצבאי דומה כי הפרה המדינה, ובפרט משרד הביטחון, את חובת הזהירות המוטלת עליה. הפרופיל הרפואי הוא סימול מספרי שצה"ל נותן לציון מידת התאמתו הרפואית של אדם לשירות ביחידות ובתפקידים שונים בצה"ל. הטווח של הפרופיל נע בין פרופיל 21, שהוא הנמוך ביותר ופוסל את נושאו מלשרת בצה"ל, לבין פרופיל 97, שמעיד על המצב הבריאותי הגבוה ביותר. כבר בחוות דעתה הראשונה לוועדת הפרט, כחודשיים לאחר גיוסו של איתן לצבא, ציינה שולה כי איתן שובץ לצבא תוך הגבלת הפרופיל לפרופיל נפשי. גם במכתבה למפקד מצ"ח ציינה, כי היא סבורה שהפרופיל שנקבע לו אינו מתאים לו והוא גבוה מדי. בתצהירה מעידה שולה, כי היא וד"ר דנילוביץ לא סברו שהפרופיל המתאים לאיתן הוא פרופיל 21, אלא פרופיל 45 עם סעיף ליקוי נפשי, אך משום שאיתן לא התייצב להתאמת הפרופיל, או לשחרור, לא ניתן היה לשנות את הפרופיל בהעדרו ולכן לא שונה הפרופיל הצבאי בעת שחרורו והוא שוחרר עם פרופיל 65. לעומתם, סברה דינה כי הפרופיל המתאים לאיתן הוא פרופיל 21 נפשי. כך כתבה בתרשומת בזמן אמת וכך גם העידה בתצהירה ובעדותה. ד"ר דנילוביץ העיד בעניין זה (פר' מיום 31.8.04, עמ' 71, ש' 12-18): "ת. לכולם יש קונספציה וזה לא פסול. אני אומר, ואני אומר במלוא הכנות, היום על 10% ממה שאתה הקראת וממה שקראנו הוא היה משתחרר והיה מקבל כל מה שהחוק מאפשר. ש. שזה פרופיל 21? ת. 21, ולא היה מתגייס בהוראת מטפל, ותלונות למשטרה...". איתן הופטר משירות חובה לפי סעיף "אי התאמה" (ת/17), ולפי בקשתו שונתה סיבת הפטור ל"אי חיוניות" (נספח ט'12 לתצהיר גורדון). שחרורו של איתן בפרופיל שאינו מתאים למצבו הינו מעשה או מחדל רשלניים. תעודת השחרור שימשה לאיתן "כרטיס כניסה" לעבודה בחברת ימית. דומה, כי אילו היה איתן משוחרר משירות צבאי על סעיף נפשי לא היה מתקבל לעבודה ובוודאי שלא היה מקבל רישיון לשאת נשק. 25. לסיכום נקודה זו, מצאתי כי המדינה הפרה את חובת הזהירות והתרשלה הן משום שלא איבחנה את המסוכנות שנשקפה מאיתן, הן משום שאיפשרה לאיתן לשרת שירות צבאי שאינו מתאים לו והן משום ששיחררה אותו מבלי להתאים את הפרופיל הרפואי המתאים למצבו. להתנהגות רשלנית זו היתה השפעה מכרעת על המשך התנהלות חייו של איתן, בכך שקיבל רישיון לשאת נשק וקיבל נשק מחברת ימית, שהוביל בסופו של דבר למעשה הרצח. רשלנות בשל אי מסירת "הודעת מטפל" 26. טענות התובע במישור זה מתייחסות לכשלים ב"זרימת המידע" בין הרשויות השונות. תחילתה של הרשלנות, כך נטען, במחדלם של מטפליו של איתן, בתחנה לבריאות הנפש ובצה"ל, שהוא מחדלו של משרד הבריאות, בכך שבכל שלבי הטיפול בו, לא נמסרה "הודעת מטפל", לפי סעיף 11א' לחוק כלי היריה. סעיף זה מטיל חובת דיווח על רופא, פסיכולוג וכו', אם הינו סבור כי נשקפת סכנה למטופל אם יחזיק בכלי יריה, או אם הינו סבור כי נשקפת לציבור סכנה מכך. המטפל חייב להודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל. מסירת הודעה כזו, כך נטען, היתה מונעת את אישורו של משרד הבריאות לבקשה להנפקת נשק לאיתן, מונעת את האפשרות כי איתן ישא ברישיון נשק ובכך היה נמנע הרצח. התובע מוסיף וטוען, כי משרד הבריאות ומשטרת ישראל התרשלו בכך שלא העבירו את המידע הנכון על איתן למשרד הפנים, היינו כי לא מסרו על מצבו הנפשי הגבולי, אף אם הדבר היה בבחינת חשש בלבד, ולא דיווחו על המסוכנות הנשקפת ממנו, ותחת זאת אישרו את איתן כמוצע לשאת נשק. בעניין זה נטען, כי משרד הבריאות קיבל מהצבא מידע המתריע על מצבו של איתן ולמרות זאת מידע זה לא נמסר לפקיד הרישוי. המדינה סבורה, כי לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בכל הנוגע למסירת "הודעת מטפל" לפי חוק כלי היריה. לשיטתה, כל מטפליו של איתן, לאחר שהפעילו את שיקול דעתם המקצועי, הגיעו למסקנה כי לא נשקפת ממנו מסוכנות כלשהי, ובמיוחד לא חששו ולא ציפו כי יעשה שימוש בנשק באופן שמסכן את עצמו או את הסביבה. המדינה חוזרת על טענותיה כי אבחונם של רופאיו ומטפליו של איתן היה כדין, וגם אם היה בבחינת טעות הרי שלא עלה כדי רשלנות, ומשכך לא היה מקום למסירת "הודעת מטפל". עוד נטען, כי גם אם היתה נמסרת "הודעת מטפל" לא היה הדבר מוביל בהכרח לשלילת רישיון נשק, שכן לאחר ששוחרר מהצבא שב איתן לחיות חיים נורמטיביים, במשך כשלוש שנים, מבלי להיזקק לטיפול נפשי כלשהו, והיה זכאי לבקש מפקיד הרישוי ל"התעלם" מ"הודעת המטפל" נוכח פרק הזמן שחלף ונוכח חזרתו למוטב. ב"כ המדינה הפנתה בעניין זה לפסיקת בתי המשפט לעניינים מינהליים (וכן לפסיקת בית הדין הגבוה לצדק), הדנה בעתירותיהם של אזרחים נגד החלטת פקיד הרישוי אשר סירב להעניק להם רישיון נשק או סירב לחדש את הרישיון שהיה ברשותם. ב"כ המדינה ביקשה, כי גם מקרה זה ייבחן במשקפיים של עתירה מינהלית, בהינתן העובדה שבתי המשפט לא היססו להתערב בהחלטות של פקיד הרישוי שלא להעניק רישיון נשק, גם במקרים בהם המדובר היה באדם בעל עבר פלילי, עבר נפשי, או אדם שאיים בהתאבדות, כאשר בחלק המקרים הנימוק היה פרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה או הבעיה הנפשית, כשחופש העיסוק עומד בראש השיקולים. 27. סבורני, כי טענת התובע בעניין זה - בדין יסודה. טענותיה של המדינה בעניין העדר מסוכנותו של איתן אינן מקובלות עלי, והדברים פורטו ונומקו בהרחבה לעיל. במהלך הטיפול באיתן בתחנה לבריאות הנפש ובצה"ל מסוכנותו כלפי עצמו וכלפי הציבור היתה ברורה וקרובה לודאית. גם אם מצבו לא עלה כדי אשפוזו מחמת מחלת נפש או חשש למחלת נפש, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי היה קיים חשש אמיתי למסוכנותו בכלל, ובפרט אם יחזיק בידיו כלי יריה, לאור איומיו החוזרים ונשנים והתפרצויות האלימות להם היו עדים מטפליו. האמצעי הסביר המינימאלי שהיה צריך לנקוט הוא מסירת "הודעת מטפל" על מנת להציג בפני משרד הבריאות ובפני פקיד הרישוי את התמונה המלאה אודות מצבו בטרם יוחלט אם לאשר לו להחזיק נשק. ראה גם מכתבו של אבי אלימלך, מנהל המחלקה לרישוי ולפיקוח במשרד הפנים בעת הרלבנטית, מיום 13.9.92 (להלן: "אלימלך") (נספח יא'5 לתצהיר גורדון), בו הוא מאשר כי "משטרת ישראל ומשרד הבריאות קיבלו מידע בכתב מצה"ל (בשנת 88') על היותו מסוכן לציבור ולעצמו. דיווח כזה לא הגיע לידי משרד הפנים מהגורמים הנ"ל בשעה שאיתן מור הוגש כמוצע לשאת נשק מטעם חברת ימית ולא היתה כל התנגדות מצד מ"י ומשרד הבריאות לאשרו כמי שרשאי לשאת נשק במסגרת חברת השמירה" (וכן עדותו של אלימלך, פר' מיום 24.3.04, עמ' 29-30). מחדלה של המדינה בנושא זה עולה כדי הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, בשל אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים, כפי שסביר היה שתנקוט. לטענת ב"כ המדינה, קביעת חובה למסור "הודעת מטפל" לגבי כל מי שמטופל בתחנה, תרתיע אנשים מלפנות לתחנה. כמו כן, הידיעה שעצם פניה לקבלת עזרה בתחום הנפשי תגביל באופן דרסטי את אפשרויות התעסוקה של אותם פונים תמנע מאנשים הזקוקים לעזרה את הטיפול הנדרש. מניעת הטיפול עלול להביא את המטופל לבצע מעשים מסוכנים, ומאידך, הטיפול יכול להפחית את המסוכנות תוך אפשרות שילובו של המטופל בחברה (סעיף 12 לתצהיר דנילוביץ). זו מקובלת עליי. רמת הזהירות הראויה הנדרשת מהמדינה אינה מחייבת מסירת "הודעת מטפל" לגבי כל אדם שבא לקבל עזרה בתחנה לבריאות הנפש. שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים לקבוע "קו אדום" שרק ממנו והלאה תוטל חובה על הגורמים המטפלים לשלוח "הודעת מטפל". בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן לומר כי מדובר במקרה גבולי. תמרורי האזהרה היו רבים וברורים. שוב ושוב נראו התפרצויות של כעס, אלימות, צעקות ואיומים מצידו של איתן, כלפי כל מטפליו. מסירת "הודעת מטפל" בנסיבות שתוארו לעיל היתה מחוייבת המציאות. אילו היו עושים כן, היה המידע מועבר לפקיד הרישוי בצירוף המלצה שלא לתת רישיון נשק (ראה עדות הגב' לוכסמבורג ממשרד הבריאות, פר' מיום 3.2.04, עמ' 17, ש' 11-14, עמ' 22, ש' 9-17) ובכך היתה נמנעת הטרגדיה והרצח הנורא. גם לאחר שנודע למטפליו של איתן, ובעיקר למנוחה, כשלושה שבועות לפני הרצח, כי הינו מחזיק בנשק בעבודתו, ועל אף היותם מודעים למסוכנותו ול"פוטנציאל להתפרצויות קשות", כפי שכתבה המנוחה בתרשומת, ועל אף שסברו כי איתן שוחרר מהצבא על סעיף נפשי, לא דאגו להודיע לגורמים המוסמכים על מנת שייבחנו את האפשרות לשלול את רישיונו. כך עדותו של ד"ר דנילוביץ (פר' מיום 31.8.04, עמ' 116, ש' 15 ואילך): "ש.... אני מדבר על שלושה שבועות לפני הרצח, ב-18 באוגוסט, כשהוא נפגש איתכם... אז הוא מספר שהוא עובד בחברת "ימית". ת. כן. ש. כמלווה קבוצות, והוא מספר לה (למנוחה - א.פ.) שיש לו נשק, והוא טוען שהוא לא מפחד שיעשה שטויות עם הנשק. אתה סיפרת לנו שאחרי שנאמרו הדברים האלה, אתם ישבתם ביניכם ושאלתם את עצמכם מה קורה פה, איך לאיש הזה יש נשק. נכון? ת. כן. נכון. היתה איזו שהיא תהיה כזו איך יכול להיות שנתנו לו נשק. ש. זה נכון גם שאתם חשבתם שצריך לעשות משהו בעניין הזה...? ת. נכון. אני חושב שהיתה מחשבה, אני לא יודע אם היא יצאה לפועל... אני לא יודע אם הספקנו לעשות את זה, לברר בצבא איך יתכן. אם הוא השתחרר עם פרופיל כזה נמוך, עם 45, שנתנו לו רשיון". ועוד הוא מעיד: "ת.... היום אנחנו הרבה יותר זהירים, היום יתכן אנחנו נוקטים באמצעים הרבה יותר מהר, מתוך החשש ומתוך הניסיון שעברנו...". יצויין, כי על פי דו"ח "ועדת ריפטין", הסיבה להיעדרו של מידע על פי סעיף 11א' לחוק כלי היריה היתה נעוצה בכך שרק לעיתים נדירות מדווחים מטפלים על סיכון פוטנציאלי של מטופלים. מאידך, עמדת הועדה היתה, כי חיוב מטפלים במסירת "הודעת מטפל" באופן גורף תרתיע אנשים הזקוקים לטיפול ובכך יוחמר הסיכון לציבור. יחד עם זאת, כאמור לעיל, הועדה סברה כי היה על ד"ר דנילוביץ להגיע למסקנה בדבר מסוכנותו של איתן ולפעול על פי המתחייב בחוק, וד"ר דנילוביץ העיד, כי אי מסירת הודעת מטפל היתה טעות והוא לוקח את האחריות לכך. 28. מן המקובץ לעיל עולה, כי גם בנושא זה ניכרת רשלנותה של המדינה והפרת חובת הזהירות על ידה. כל "הנורות האדומות" בדבר מסוכנותו של איתן נדלקו, הן טרם שירותו הצבאי והן במהלך השירות ולאחריו. לכך יש להוסיף כי כשלושה שבועות לפני הרצח ידעו הגורמים המטפלים כי איתן נושא נשק, ולא נקטו בהליך כלשהו למנוע מצב זה, אף לא על ידי "הודעת מטפל" אחת כלשהי, שהיתה יכולה למנוע מסירת נשק בידי הרוצח. רשלנות בתהליך מתן רישיון הנשק 29. בעניין זה טוען התובע לרשלנות מצד משרד הפנים, משטרת ישראל ומשרד הבריאות בכל הנוגע למעורבותם בהליכי הוצאות רישיון נשק בכלל, ומתן נשק לאיתן בפרט. טענותיו של התובע בעניין זה רבות ומגוונות, והן פורטו בהרחבה בסיכומיו. באשר למשרד הפנים טוען התובע, כי התרשל בכך שלא קבע נהלים תקינים לצורך בדיקת מבקשי רישיון במסגרת חברות השמירה להם מוענק "רישיון מיוחד" לפי חוק כלי היריה (סעיף 10ג'); לא הנחה כראוי את בעלי הרישיון המיוחד כיצד עליהם לנהוג בקבלת עובדים לעבודה ובמתן תעודת הרשאה אף שראה בהם סמכות של "מעין פקיד רישוי"; לא מסר להם את השאלון הניתן על ידו למבקשים רישיון נשק באופן פרטי; לא פיקח ולא בדק שבעל הרישיון המיוחד מבצע את הבדיקות הדרושות לפני קבלת מועמד לעבודה ולנשיאת נשק; לא הנחה את בעל הרישיון המיוחד לקבלת חוות דעת ממשרד הביטחון כאשר למועמד נקבע פרופיל צבאי נמוך; לא פנה למשרד הביטחון לצורך קבלת מידע על שירותו הצבאי של המועמד; ולא דרש מהמועמדים למלא "הצהרת בריאות". באשר למשטרת ישראל טוען התובע, כי התרשלה בכך שלא הפעילה שיקול דעת ראוי בבחינת השאלה אם להעניק לאיתן נשק אם לאו, וזאת למרות שידעה על שירותו הצבאי הקצר, על הרשעתו של איתן בעבירות של היזק לרכוש, איומים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פרועה במקום ציבורי ועל הידיעות המודיעיניות כי איתן משתמש בסמים. המדינה דוחה את טענות התובע ומפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבעים - חברת ימית ומנהליה, מכוח היותם בעלי "רישיון מיוחד" לפי חוק כלי היריה, ולשיטתה רשלנותם של הנתבעים בכל הנוגע להתנהלותם עם כלי יריה שקיבלו מתבטאת בין היתר בכך שהתרשלו בשמירה על כלי היריה; באי עמידה בנוהלי מסירת כלי יריה (כגון: רשלנות ביומני הרישום) וכיו"ב. 30. על פי חוק, החזקה, נשיאה או הובלה של כלי יריה טעונה רישיון או תעודת הרשאה (סעיפים 4-5 לחוק כלי היריה). הרשות המוסמכת להענקת רישיון נשק הינו פקיד הרישוי הממונה במשרד הפנים. אדם המבקש לשאת נשק צריך לפנות לפקיד הרישוי באופן פרטי ולעבור את הבירורים הנדרשים על מנת לקבל רישיון לשאת נשק ("המסלול האישי"). חוק כלי היריה קובע גם מסלול מיוחד למועמד המבקש רישיון לשאת נשק במסגרת עבודתו במוסדות מסוימים, כגון: לצורך הגנת ישובים, לצורך הגנת מפעלים וכן לעובדים בחברות שמירה ("המסלול המיוחד"). במסלול זה מעניק פקיד הרישוי "רישיון מיוחד" לבעל חברת שמירה שהינה בעלת רישיון לכך לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972, "רישיון מיוחד" להחזקת כלי יריה, בתנאים שייקבעו ברישיון המיוחד, לשימוש המועסקים בשירותי השמירה של חברת השמירה, במסגרת עיסוקה (סעיף 10ג' לחוק כלי היריה). בעל הרישיון המיוחד רשאי להרשות ב"תעודת הרשאה" מועסק מהמועסקים בשירותו לשאת ולהחזיק בכלי יריה, שלגביו ניתן הרישיון המיוחד. "תעודת הרשאה" כאמור לא תינתן אלא אם העביר בעל הרישיון המיוחד לפקיד הרישוי פרטים המזהים את העובד, ונתמלאו לגביו ההוראות האמורות בסעיף 11ב' לחוק כלי היריה, בשינויים המחוייבים. סעיף 11ב' האמור קובע את הנוהל לפיו בודק פקיד הרישוי את המועמד לעבודה בחברת השמירה, לרבות בדיקה במשרד הבריאות או במשרד הביטחון, ברשימת מאושפזים מחמת מחלת נפש או חשש למחלת נפש ורשימת "הודעות מטפל". במילים אחרות, המועסק בחברת השמירה רשאי לשאת נשק מבלי שיש בידו רישיון "אישי" לשאת נשק, אם הונפקה לו "תעודת הרשאה" על ידי בעל הרישיון המיוחד, לאחר שמולאו הנהלים הרלבנטיים. הנתבעים כאן, קיבלו מפקיד הרישוי "רישיון מיוחד" כאמור בסעיף 10ג' לחוק, שתוקפו התחדש מפעם לפעם. הרישיון הרלבנטי הינו הרישיון החמישי שקיבלו הנתבעים ותוקפו מ-24.8.92 עד 31.3.94 (נספחים כ"א-כ"ב לתצהיר קדם). הרישיון המיוחד ניתן לחברת "ימית בע"מ", ולבעליה: "אפוטה שמואל וקסטרו אליעזר". כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, מכוחו של רישיון זה, הנפיק קסטרו לאיתן שתי תעודות הרשאה, האחת לנשיאת נשק מסוג "עוזי", והשניה לנשיאת אקדח "ברטה", וזאת לאחר שקיבל אישור מפקיד הרישוי לפיו איתן רשאי לשאת נשק. כפי שנראה להלן, הגנתם של הנתבעים מבוססת על האישור שקיבלו מפקיד הרישוי, ולפיכך, כך טענתם, יש להטיל את האחריות לפתחו בלבד. 31. כבר מהאמור לעיל ניתן לראות, כי האישור שניתן לאיתן על ידי פקיד הרישוי ניתן ברשלנות, אשר נבעה מהעדר מידע נאות בשל אי מסירת "הודעת מטפל" ובשל העדרו של מאגר נתונים מפורט ומעודכן הן בעניין מי שהינו בעל עבר נפשי בעייתי והן בעניין מי ששוחרר מהצבא שחרור מוקדם והסיבות לכך. מקרה הדומה לענייננו נדון בת.א. (מחוזי חי') 751/93 שטרן נ' חברת השמירה ז.ר. גלעד בע"מ, לא פורסם, פסק דין מיום 21.11.03 (להלן: "עניין שטרן"), ויפים דברי כב' השופט י. גריל שם, בפסקה ל"ז: "... לרשויות המדינה, ובעיקר לפקיד רישוי כלי יריה, עומדים כל האמצעים הדרושים, מבחינת חוק, תקנות, והנוהל, לצורך קיום פיקוח, בדיקה, ובקרה, על כך שמבקשי רשיונות הנשק יעמדו בקריטריונים הנדרשים לנשיאת נשק, ובין היתר, גם בדיקה בריאותית לבחינת השאלה האם קיימת מגבלה גופנית ונפשית המונעת מן המועמד לשאת נשק. גם נראה לכאורה שההוצאות הנדרשות לקיום בקרה זו הינן שוליות. נקודת המוצא היא שבקשתו של אדם לקבל רשיון נשק חייבת להיבחן בזהירות הדרושה. נראה, שאין מחלוקת על כך שמסירת רשיון לשאת נשק מטילה על הרשות, ובענייננו, על פקיד רישוי כלי יריה, חובת זהירות מוגברת. רשאי האזרח לקחת בחשבון שאכן נבדקו כל הנתונים שיש צורך לבחון ולבדוק אותם בטרם ניתן הרשיון, ולדעתי, רשאי האזרח להסתמך על כך שהרשות אכן נוהגת כך בפועל". דברים אלו נאמרו באשר ל"מסלול האישי" לקבלת רישיון לשאת נשק, אך לדידי נכונים ויפים הם גם באשר ל"מסלול המיוחד", זאת משום שגם ב"מסלול המיוחד" ממשיך פקיד הרישוי להיות הרשות המוסמכת היחידה אשר בידה ההחלטה אם לאשר או לסרב מועמד כלשהו רישיון לנשק. כך, למשל, פקיד הרישוי לא דרש כל אישור רפואי או בדיקה רפואית כלשהי על כך שמצבו הרפואי של המועמד מאפשר לו לשאת נשק, ויש בכך משום סטייה מחובת הזהירות הראויה. "... העובדה שהמדינה הסתפקה בבדיקת המירשם הפלילי, כרטסת המאושפזים אשפוז נפשי ומקבלי טיפול כפוי, ובדיקת השאלה האם קיים סעיף של ליקוי נפשי בפרופיל הרפואי, אין די בה, לפי דעתי, כדי לפטור את המדינה מלשאת בחבות, הואיל ובדיקת נתונים אלה בלבד, היא בדיקה בלתי מספקת בעליל... העובדה שאין לאדם רישום פלילי, והעובדה שהוא איננו מצוי בכרטסת המאושפזים אשפוז נפשי ו/או מקבלי טיפול רפואי כפוי, אין בה לכשעצמה כדי להצביע על כך שאין למבקש הרשיון ליקוי שיש בו כדי למנוע ממנו לשאת נשק." (שם, פסקה ל"ח). האמור לעיל בדבר רשלנותה של המדינה בעת מתן האישור לאיתן לשאת רישיון, אינו גורע מאחריותם של בעלי הרישיון המיוחד, ועל כך בהמשך. 32. לסיכום פרק "אחריות המדינה" מצאנו, כי המדינה, הפרה את חובת זהירות בה היא חבה כלפי התובעים, והתרשלה בהיבטים שונים של המקרה כפי שפורטו לעיל. עם זאת יצויין, כי התובע לא הוכיח רשלנות של משרד המשפטים, או של משרד התחבורה, וניכר אף כי זנח טענותיו כלפיהם בסיכומיו. אשר למשרד החינוך, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי יש בהתנהגותם משום רשלנות. לפיכך הנני דוחה התביעה כלפי נתבעים אלו. ניתוק הקשר הסיבתי - "גורם זר מתערב" 33. המדינה אינה חולקת על קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. פשיטא, וכך העידו גם העדים מטעם המדינה, כי "הודעת מטפל" הייתה שוללת מאיתן רישיון נשק, וכי "זרימת" מידע בין הרשויות הינה הכרחית (ראה, למשל, עדות אלימלך, פר' מיום 24.3.04, עמ' 62-63). טענת ב"כ המדינה בסוגית הקשר הסיבתי מתמקדת ב כי מעשהו של איתן הינו בבחינת "גורם מתערב זר" אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק. לטענת ב"כ המדינה, גם אם היה בהתנהגותה משום רשלנות, הרי שלא היא גרמה למותה של המנוחה, משום שמעשהו המכוון של איתן היה בלתי צפוי עד שניתק את הקשר הסיבתי בין המעשים או המחדלים הרשלניים של המדינה לבין הנזק. ב"כ המדינה ביקשה ללמוד גזירה שווה מע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337 (1983), בו נקבע כי מעשהו של הגורם המתערב היה כה בלתי שגרתי באופיו עד כי לא ניתן לדרוש מהמדינה לצפותו. 34. על פי סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין: "'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: ... (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". השאלה המתעוררת היא, האם רשלנותה של המדינה, כפי שפורטה לעיל, היא הגורם המשפטי למותה הטראגי של המנוחה, למרות שזה נגרם על ידי מעשהו הרצוני של אדם אחר (איתן), אשר היה, לפי ה, בגדר "הסיבה המכרעת" לנזק? בעבר שלטה הדעה, לפיה מעשהו רצוני של המעוול השני (איתן) מנתק בכל מקרה את הקשר הסיבתי של המעוול הראשון (המדינה) ופוטרו מאחריות בנזיקין. כיום אין גורסים כך (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785 (1979)), ובייחוד לא כאשר מדובר בחפץ מסוכן, כגון נשק חם, שלגביו מידת האחריות של הגורם הראשון חמורה יותר (ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 748 (1972)). "הסיבה המכרעת" אשר יש בכוחה לנתק את הקשר הסיבתי ולפטור את המעוול הראשון מאחריות לפי פקודת הנזיקין, נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות; מבחן הסיכון; ומבחן השכל הישר. על פי מבחן הצפיות, מעשה פשע המבוצע על ידי אדם אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כ"סיבה מכרעת" לנזק הפוטרת את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד נה(5) 826, 844-845 (2001)). הצפיות איננה "ראיית הנולד מדוייקת" של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 8 (1984)). במילים אחרות, השאלה היא, מה היה בעל האשם הראשון חייב לחזות מראש במידת הסבירות, שעה שביצע את המעשה או המחדל שבו טמון אשמו? מידת הצפיות תיקבע בהתחשב בגודל הסיכון שנוצר, בחשיבות המעשה שיצר את הסיכון, ובאפשרות למנוע או להקטין אותו (ע"א 755/76 'משמר' חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג(2) 656, (1979)). על פי מבחן הסיכון, מתקיים קשר סיבתי-משפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה עקב התערבותו של גורם זר. מבחן השכל הישר בוחן אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר. בע"א 418/68 שאש נ' דלה, פ"ד כב(2) 841, 843 (1968), נאמר כך: "המדינה יכלה להתחייב לנזק שנגרם על ידי המשיב הראשון, אילו עלה בידי המערער להוכיח, שהיא או עושי דבריה התרשלו בכך שמסרו כלי מסוכן לידי אדם שאין לסמוך עליו או שחסר ההכשרה הדרושה כדי להשתמש בו". בע"א 796/80 הנ"ל, עליו סמכה ב"כ המדינה טיעוניה, נאמר בעמ' 345: "מעשהו של המשיב בהטילו רימון אל תוך מועדון הומה אנשים הוא כה בלתי שגרתי באופיו וכה מחריד בביצועו ובתוצאותיו, עד כי על-פי השכל הישר ודאי שאין להסבירו: ומבחינת הצפיות והחזות מראש, נראה כי רק אילו נטען והוכח אחד מהשניים, ניתן היה לייחס חובת החזות מראש: או כי ידעו שלטונות הצבא כי בלבו של המשיב מקננת מחשבת רצח ונקמה, או כי היה חשד סביר או חשד כלשהו או אפשרות לדעת, כי חולה המשיב במחלת נפש, עד כי אין הוא שולט על מעשיו ויצריו... הניסיון ללמוד מהתוצאה המחרידה של המעשה או מבדיקות רפואיות מאוחרות בהרבה על החזות מראש אינו יכול להצליח, שכן בכך היה כדי לבטל כליל את המבחנים האמורים" (ההדגשות שלי - א.פ.). 35. בענייננו, רישיון הנשק ניתן לאיתן עקב מעשיה ומחדליה של המדינה ועובדיה. מסוכנותו של איתן כלפי הציבור היתה ברורה וכפי שראינו, היא עלתה מן המסמכים הרבים שנערכו בעניינו עובר לגיוסו לצבא ולמתן רישיון הנשק. איתן לא אובחן בוודאות כחולה נפש, אך היה חשש סביר או חשד כלשהו לכך או אפשרות לדעת על כך, במיוחד נוכח איומיו והתנהגותו. המדינה ועובדיה, ידעו, או היו צריכים לדעת, כי מסירת נשק לאדם כמותו תסכן אותו ואת סביבתו ולמרות זאת נמנעו מנקיטת אמצעים סבירים למניעת הסיכון. בהתחשב בגודל הסיכון שנוצר, ביחס לחשיבות המעשה שיצר את הסיכון והאפשרות למנוע או להקטין אותו, דומה, כי האפשרות כי איתן יעשה שימוש בנשק על מנת לפגוע במי שהוא ראה בו "אחראי למצבו" היתה בגדר ציפייתם הסבירה של המדינה ועובדיה. נימוק זה מבהיר מדוע פסק הדין בע"א 796/80, עליו ביקשה ב"כ המדינה לסמוך, אינו יכול לסייע בידה, שהרי שם נקבע, כעניין שבעובדה, כי מעשהו של הרוצח (חייל אשר הטיל רימון שגנב ממחסן צבאי) היה "כה בלתי שגרתי באופיו וכה מחריד בביצועו ובתוצאותיו" ומשום כך לא ניתן היה להסבירו או לצפותו מראש. כפי שכבר בואר, אין זה המצב במקרה דנן, לאור אותות המצוקה הרבים שהראה איתן. צפיית האפשרות של שימוש לרעה בנשק שנמסר לאדם מחמת מסוכנותו, או עברו הנפשי המעורער, היא בגדר מבחן הצפיות שעל המדינה לחזות אותו כאשר היא מוסרת לאדם רישיון לשאת נשק, מבלי לבדוק את כל הנתונים, מבלי שמתבקש אישור רפואי וכיו"ב (ראה עניין שטרן הנ"ל). גם יישומם של מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר מוביל למסקנה זהה. הנזק אשר נגרם כתוצאה מרשלנותה של המדינה נופל בתחום הסיכון שיצרה התנהגותה הרשלנית. כאמור, מידת הזהירות הנדרשת כאשר מדובר בכלי מסוכן חמורה יותר. על כך ניתן ללמוד גם מההגבלות ומהסייגים אשר מציב חוק כלי היריה, מהם ניתן ללמוד על קנה-המידה, המחמיר מן הסטנדרט של ציפיות סבירה. למעשה, מהווה חוק כלי יריה את האינדיקציה לרמת הזהירות הראויה, וכל סיכון אשר נופל בגדר "מיתחם הסיכון" שנקבע בחוק מקיים את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש (השווה: ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל נ' מירו, תק-על 2003(1) 17 (2003). ממישור ההיגיון והשכל הישר, מעשה הרצח שביצע איתן, שהינו הגורם המתערב, לא שולל את קיומו של הקשר הסיבתי בין רשלנותה של המדינה לבין הנזק שנגרם. 36. לאור המסקנה אליה הגעתי בדבר רשלנותה של המדינה, אינני מוצא מקום לדון ה החלופית בדבר הפרת חובה חקוקה הקבועה בחוק כלי היריה, משזו נדונה במשתמע בפרק על הרשלנות. ב. אחריות הנתבעים 7-10 37. את טענות התובע כלפי הנתבעים 7-10 ניתן לחלק לשלוש טענות עיקריות: האחת, רשלנות בתהליך קבלתו של איתן לעבודה; השניה, רשלנות בהתנהלות ימית עם כלי נשק; השלישית, חוסר מעש מצד ימית גם לאחר הדחתו של איתן מקורס מאבטחי מוסדות חינוך של משרד החינוך. נחזור ונדגיש, כי התובע מייחס רשלנות לחברת ימית, בשל מעשיהם ומחדליהם של מנהליה, מכוח תורת האורגנים, וכן מייחס הוא רשלנות אישית למנהלי החברה, מכוח היותם בעלי הרישיון המיוחד, ומכוח היותם מעורבים בפיקוח ושמירה על הנהלים, ואחראים על כלי הנשק שבפיקוחם. הנתבעים אינם חולקים על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והתייחסו בסיכומיהם לשאלת הפרת חובת הזהירות. טענתם ה"מקדמית" של הנתבעים היא, כי אין לייחס לנתבעים כל אחריות, משום שחלקו של איתן בנזקי התובע עולה כדי 100% מהתביעה, ועזבונו, אשר משום מה לא צורף כנתבע, אחראי לפיצוי התובע; ולחלופין, גם אם חלקו של איתן נמוך יותר (בין 70% ל-90%) הרי שרשלנותה של המדינה עולה כדי היתרה. באי-כוח הנתבעים הקדישו חלק גדול מסיכומיהם לטענותיהם כלפי המדינה, ואלו הן: חקיקה רשלנית של נהלים למתן רישיון נשק ופיקוח על מקבלי רישיונות נשק, לרבות משום שפקיד הרישוי לא הוסמך לקבל מידע מצה"ל לגבי שירותו הצבאי ועברו הרפואי של מבקש רישיון נשק; רשלנות משרד הבריאות ועובדיו בשל אי מסירת "הודעת מטפל" ובשל העדר אבטחה מספקת לתחנה לבריאות הנפש, מקום עבודתה של המנוחה בה בוצע הרצח; רשלנות משרד הפנים בהנפקת האישור לאיתן לשאת נשק ובהעדר הנחיות והשתלמויות לבעלי רישיון מיוחד; רשלנות המשטרה בשל אי התנגדותה למתן רישיון נשק לאיתן; רשלנות צה"ל בשל אי גילוי מסוכנותו של איתן ושחרורו (באיחור) בפרופיל שאינו מתאים למצבו; רשלנות משרד החינוך בכך שיידע את ימית על הדחתו של איתן מהקורס להכשרת מאבטחים למוסדות חינוך רק לאחר הרצח; ורשלנות משרד התחבורה אשר לא העביר מידע על שלילת בקשתו של איתן לרישיון נהיגה על רכב כבד למשרדי הממשלה האחרים. טענות אלו נידונו בפרק הקודם בכל הנוגע לאחריות המדינה וידונו להלן רק ככל שיהא בכך צורך וככל שיידרשו לשאלת אחריותם של הנתבעים לאירוע הרצח. תהליך קבלתו של איתן לעבודה אצל הנתבעים 38. לטענת ב"כ התובע, הנתבעים, ובעיקר אפוטה וקסטרו, אינם בעלי ההכשרה הנדרשת לצורך קבלת "רישיון מיוחד" ממשרד הפנים. כן נטען, כי הנתבעים לא פעלו בהתאם לנוהלי פקיד הרישוי, אשר ראה בהם אחראים על הליך קבלתו של מועמד לעבודה ותחת זאת הסתמכו אך ורק על האישור שניתן לאיתן על ידי פקיד הרישוי. עוד נטען, כי הנתבעים לא טרחו להעלות נהלי עבודה ונהלי קבלת מועמד לעבודה על הכתב ואף ה"נהלים" שלטענתם היו ידועים בעל-פה - לא יושמו. בעניין זה נטען, כי לא הוכח מיהו המפקח שהחליט לקבל את איתן לעבודה ומיהו המפקח שהיה אחראי על עבודתו, וכן לא הוכח כי נערך לאיתן ראיון בעת קבלתו לעבודה לצורך אימות הנתונים שפירט בבקשתו להתקבל לעבודה ולצורך התרשמות מאדם אשר מבקש לשאת נשק. למעשה, הנתבעים מעולם לא שאלו את איתן דבר על עברו הפלילי (עדותו של קדם, פר' מיום 23.9.04, עמ' 205), על עברו הרפואי, או על עברו הצבאי, ולא טרחו לברר מדוע שוחרר מהצבא לאחר כשנה וחודשיים בלבד, ומהו הליקוי הרפואי בגינו נקבע לו הפרופיל הרפואי, והסתמכו כמעט באופן מוחלט על הבדיקות שביצע פקיד הרישוי (שם, עמ' 204-207). אילו היו עושים כן, היו, על פי עדותם הם, פוסלים אותו מקבלה לעבודה בשל החשש לבעיות נפשיות ואירוע הרצח היה נמנע. ב"כ הנתבעים טען, כי לא יעלה על הדעת שהנתבעים, שאינם אנשי מקצוע, אחראים לאיבחון הרשלני של מצבו הנפשי של איתן ושל מסוכנותו, בעוד מטפליו, הגורמים המקצועיים והמוסמכים מטעם משרד הבריאות, לא עשו כן. אשר לרישיון הנשק סומכים ב"כ הנתבעים יתדותיהם על האישור שנתן משרד הפנים לאיתן לפיו הינו רשאי לשאת נשק (נספח יא'3 לתצהיר גורדון), אשר על בסיסו העסיקה ימית את איתן ונתנה בידיו נשק. בידי הנתבעים, כך נטען, אין ולא היו הכלים לבחינת מצבו הנפשי של איתן ובדיוק משום כך הורה משרד הפנים לחברות השמירה להגיש בקשה לפקיד הרישוי אשר בודק את כרטסת המאושפזים ו"הודעות המטפל" עם משרד הבריאות. כמו כן, הדין לא חייב את הנתבעים לקיים ראיון למועמד ומשרד הפנים לא הנחה את בעלי הרישיון המיוחד כיצד, אם בכלל, עליו לסנן מועמדים ולא דאג לו להשתלמויות בנושא. הנתבעים דוחים כל בדבר "אצילת סמכויות" של פקיד הרישוי לבעלי הרישיון המיוחד. דרישות והנחיות שניתנו על ידי פקיד הרישוי, מולאו במלואן על ידי הנתבעים. 39. אין חולק, כי מעבידתו של איתן בעת האירוע היתה חברת ימית. מעיון בחומר הראיות ובעדויות עולה, כי תהליך קבלתו של איתן לעבודה כשומר בחברת ימית אינו מניח את הדעת כלל. בידי הנתבעים אין תשובה לשאלה, מי מבין מנהלי ימית או המפקחים שעבדו בשירותיה קיבל את איתן לעבודה (ראה עדות קדם, פר' מיום 23.9.04, עמ' 199, ש' 5-8, 13-17; עמ' 212, ש' 16-20; עדות קסטרו, שם, עמ' 267, ש' 7-10; עדות טויזר, פר' מיום 3.2.04, עמ' 62). מחומר הראיות עולה, כי ביום 19.3.92 הגיע איתן למשרדי ימית במטרה להתקבל לעבודה כמאבטח. בשלב ראשון, מילא "טופס הצהרה" (ת/8). כבר בטופס זה ציין, כי את תקופת שירותו הצבאי מתאריך 4.7.88 עד 27.8.89, דהיינו במשך כשנה וחודשיים. ביום 24.3.92 שלחה ימית את פרטיו האישיים של איתן כ"מוצע" - מועמד לנשיאת נשק לפי חוק כלי היריה, לאישור משרד הפנים, יחד עם שמותיהם של שישה מועמדים נוספים. הפרטים נשלחו על גבי טופס 975 אשר הונפק על ידי משרד הפנים (נספח יא' לתצהיר גורדון). הטופס נשלח במקביל למשרד הבריאות ולמשטרת ישראל. תשובת משרד הבריאות, בחתימת הגב' לוכסמבורג ממשרד הבריאות, היתה: "אינו מופיע", היינו כי איתן אינו מופיע ברשימת המאושפזים וברשימת הודעות המטפל. תשובת משטרת ישראל, בחתימת סנ"צ דוד קראוזה (להלן: "סנ"צ קראוזה"), היתה, כי אין התנגדות לאשר את רשימת המוצעים, למעט מוצע מס' 5 ברשימה, שאינו רלבנטי לענייננו. תשובת משרד הפנים מיום 29.6.92 היתה, כי איתן רשאי לשאת כלי יריה. התשובה היתה חתומה על ידי פקידת הרישוי - הגב' ג'אנט פדרו (להלן: "פדרו"). קסטרו העיד, כי לאחר שאיתן סיים מטווח הוא קיבל "אישור מעבר הכשרה לקבלת הרשאה או אימון לחידוש הרשאה או אימון לחידוש הרשאה" והביא דוגמא לטופס כזה. לא היה בידיו הטופס המקורי שקיבל איתן. רק ביום 14.7.92, מילא איתן "שאלון אישי למועמד" (ת/9), ועוד באותו היום הנפיק קסטרו לאיתן תעודת הרשאה, בה אישר לו לשאת "עוזי" בתחום ירושלים והסביבה, בתפקיד בלבד (נספח יב'4 לתצהיר גורדון). באותו יום נמסר לידי איתן נשק מסוג עוזי בשעה 09:30 והוא הוחזר בשעה 17:30 (ראה גיליון הוצאת והחזרת נשק, ת/19א'). ביום 19.8.92 הנפיק קסטרו לאיתן תעודת הרשאה נוספת, בה אישר לאיתן לשאת אקדח "ברטה" באותן הגבלות (נספח יב'3 לתצהיר גורדון). באותו היום נמסר לידיו אקדח "ברטה", אשר לגביו אין כל רישום כי הוחזר (גיליון הוצאות והחזקת נשק, ת/19ב'). למעשה, האישור לשאת נשק, אשר ניתן לאיתן על ידי פקיד הרישוי, הוא בסיס הגנתם של הנתבעים, אך לדידי אין בו די. הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים ומינימאליים לצורך בדיקת התאמתו של איתן לעבוד כשומר, תפקיד הכרוך בנשיאת נשק. לא נערכו בדיקות ובירורים חיוניים בטרם קבלתו לעבודה. קסטרו העיד, כי אישור פקיד הרישוי היה "האורים והתומים" שלו, וכי לא נעשתה כל בדיקה או בירור נוספים מעבר אליו, לא היה כל נוהל כתוב אחר בקשר עם קבלתו של מועמד לעבודה (פר' מיום 23.9.04, עמ' 259; וכן ראה עדות קדם, שם, עמ' 198, ש' 14-16; עדות טויזר - פר' מיום 3.2.04, עמ' 59) ולמעשה לא נערך לאיתן ראיון עבודה. ממילא הוא גם לא נשאל אודות עברו הרפואי, לא נתבקש לחתום על הצהרה כלשהי בדבר מצבו הרפואי וסוגיה זו לא נבדקה על ידי הנתבעים (ראה גם עדותו של טויזר, מנהל אבטחה בחברת ימית במועד האירוע, פר' מיום 3.2.04, עמ' 41). איתן לא נשאל אודות שירותו הצבאי ומדוע שוחרר לאחר שנה וחודשיים בלבד מהשירות, ולא נשאל על הפרופיל הרפואי שנקבע לו. כן לא נשאל על עברו הפלילי (ואף לא התבקש להצהיר על כך במסגרת הטפסים שמילא - ראה עדות קדם, שם, עמ' 204, ש' 24), לא התבקש להביא כל "תעודת יושר" או תעודה אחרת כגון דא, ולא נשאל אודות עבודות קודמות, אם היו. אף לא ניתן לדעת אם נשאל ומה ענה שכן דבר לא נרשם והכל נותר במוחו של המפקח שביצע את הראיון (עדות קדם, שם, עמ' 204-206; עדות קסטרו, שם, עמ' 258, ש' 1-8; עדות טויזר, פר' מיום 3.2.04, עמ' 65). אף אם יש אמת ב כי לא היה בידי הנתבעים, שאינם אנשי מקצוע, לזהות או לאבחן את מצבו הנפשי הגבולי של איתן או את מסוכנותו, הרי שאילו היה מבוצע ראיון, או אילו היו טורחים הנתבעים לברר עובדות מעברו של איתן בכל דרך אחרת, כגון שאלון מפורט או חתימה על הצהרה מפורטת יותר, היו מגלים בנקל, כי מדובר באדם שלא הצליח להשתלב במסגרת הצבאית ונפלט ממנה מוקדם מן הרגיל, ולא בכדי. או אז, חזקה על הנתבעים כי היו נמנעים מלקבלו לתפקיד המחייב נשיאת נשק, ולכל הפחות היו מבצעים בדיקות נוספות, לרבות פניה לצה"ל, אשר היו מעלות סימני שאלה נוספים לגביו. יתכן עוד, מבלי לקבוע מסמרות, כי גם "התרשמות" כללית ממועמד בעת ראיון או קבלת מידע על עברו מפיו ועל פי הצהרותיו בלבד, אין בהם די (ראה עניין שטרן, פסקאות י"ח ו-כ"ד לפסק הדין). מהעדויות עולה, כי פקיד הרישוי ראה בבעל הרישיון המיוחד מעין "פקיד רישוי קטן", וראה בו אחראי כלפי המועמדים להם ניתנת תעודת הרשאה לשאת נשק, בין היתר במובן זה שבעל הרישיון המיוחד יערוך ראיון להתרשמות ולקבלת מידע אודות המועמד (עדות אלימלך, פר' מיום 24.3.04, עמ' 44-45). דרישה דומה מופיעה בגב "הרישיון המיוחד" שניתן לחברת ימית (נספח כ"א לתצהיר קדם) בסעיף 13: "תשומת לב בעל רישיון זה מופנית לחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו במסירת הנשק ולחשיבות הידיעה, באם מבחינה רפואית - גופנית ונפשית, כשיר מקבל הנשק להחזיק בו מבלי שתהיה בכך סכנה לעצמו ולזולתו". כאשר מדובר באדם שאמור לשאת נשק לא ניתן לקבל את אופן בדיקת המועמדים על ידי הנתבעים כבדיקה שיש בה כדי להניח את הדעת, שהרי מסירת נשק לידי אדם המוצב בתפקיד שמירה מחייבת זהירות יתר, ויוצרת מעצם טיבה חובת זהירות מוגברת (ע"א 755/76 הנ"ל, 662; ראה גם עדות קסטרו בדבר הנוהל הנוכחי לקבלת מועמדים - פר' מיום 23.9.04, עמ' 263-265). הסתמכותם של הנתבעים על אישור פקיד הרישוי אינה יכולה לבוא במקום בדיקה ובירור מטעמם. די בנתונים המינימליים שמילא בטופס ההצהרה כדי לפתוח פתח לשאלות ולתהיות אודותיו, ולהקים ספק בדבר כשירותו לשמש כשומר נושא נשק, ובעניין זה אינני מקבל את טענת הנתבעים כאילו לא ידעו ולא יכולים היו לדעת על עברו של איתן, שכן העדר הנתונים נבע ממחדלם מרשלנותם. התנהלות הנתבעים בכל הנוגע לכלי הנשק 40. בעניין זה טוען ב"כ התובע, כי הנתבעים התרשלו בהנפקת "תעודת הרשאה" עבור איתן, והתרשלו באי הקפדה על הוראות הבטיחות הקבועות ב"רישיון המיוחד" ובמגבלות הקבועות בתעודת ההרשאה. לדבריו, הנתבעים לא השכילו לאחסן את הנשקים שברשותם כראוי, ולא הקפידו על נוהלי הוצאת נשקים והחזרתם בתום יום העבודה, ותחת זאת מסרו כלי נשק לעובדיהם למשך מספר ימים רצופים. כן נטען, כי הנתבעים לא ניהלו רישום ראוי ונכון של הוצאות והחזרת כלי הנשק, ואף הועלה חשש כי לרישום הקיים הוספו רישומים בדיעבד ולאחר הרצח, בחלק המתייחס להוצאת והחזרת נשק על ידי איתן. על פי ה, אילו היו הנתבעים מקפידים על החזקת כלי הנשק בתום העבודה, לא היו בידי איתן כלי הנשק לביצוע הרצח. תשובת הנתבעים בעניין זה היא, כי לימית היו נהלים ברורים בכל הנוגע להוצאות והחזרת נשק בסיום משמרת. נהלים אלו הובהרו לאיתן על ידי קסטרו והנתבעים לא יכלו היו לצפות שאיתן יפעל בניגוד לנהלים, ולא יכלו, כחברה המעסיקה מאות עובדים "לקום ולחפש אחר כל עובד אשר אינו מחזיר את הנשק בדיוק בשעה המיועדת לכך" (סעיף 147 לסיכומי הנתבעים). כן נטען, כי אין בידי הנתבעים את האמצעים לכפות ולדאוג לכך שהעובד יגיע להפקיד את הנשק בזמן, וכי דרושה מידה מסוימת של גמישות בעניין הוצאות והחזרת נשקים ואחסנתם, משום שמדובר בחברת שמירה בה עובדים שומרים רבים, אשר מבצעים תפקידי שמירה במקומות שונים, ולעיתים מסיימים את משמרתם בשעות בהם משרדי ימית סגורים, או שאין טעם בהחזרת הנשק בשל הסמיכות למשמרתם הבאה. נטען, כי אי הפקדת הנשק אינה הגורם אשר איפשר לאיתן לבצע את הרצח, שכן ייתכן שהיה מבצעו במסגרת עבודתו, בשעות בו היה רשאי לשאת הנשק. 41. נפתח ונזכיר את נקודת המוצא של דיוננו. נשק חם, הוא, לכל הדעות, מן החפצים המסוכנים, ומי שבידיו הפיקוח על הנשק, כגון הנתבעים כאן, מוטלת עליו חובת זהירות מיוחדת, במקביל לסיכונים הכרוכים בשימוש בנשק. בעל הפיקוח על הנשק חייב לצפות מראש סיכונים אלו ולכלכל את מעשיו בהתאם כדי למונעם (ע"א 755/76 הנ"ל, 662; ע"א 350/77, 798 והאסמכתאות שם). אין חולק, כי לאור תנאי "תעודות ההרשאה" שהונפקו לאיתן, היה עליו לשאת את כלי היריה אך ורק בירושלים ובסביבתה ובהיותו בתפקיד בלבד. להבדיל מחייל או שוטר, אשר חייבים לשאת את נשקם לכל אשר ילכו, שומר מקבל נשק לצורך מטרה מוגדרת בלבד, ולשם כך מוטלות עליו המגבלות בתעודת ההרשאה. עוד אין חולק, כי הנתבעים היו חייבים לדאוג לאחסונם של כלי היריה שברשותם במקום בטוח (השווה: ת.א. (מחוזי - י-ם) 1212/96 נציגות יורשי המנוח רותם ז"ל נ' ורצברגר, תק-מח 99(2) 3970 (1999)). לשם כך מטיל חוק כלי היריה מגבלות על בעל "הרישיון המיוחד", ולצורך כך נקבעו המגבלות ב"תעודות ההרשאה". המטרה הינה לנקוט באמצעי זהירות שיצמצמו את פוטנציאל הסיכון הגדול הטמון בנשיאת כלי נשק. נהלי מסירת נשקים, החזרתם ואופן אחסנתם היו ידועים לנתבעים. הדרישות רשומות בגב הרישיון המיוחד בתמצית (ראה סעיפים 8-9: "אין לשנות מקום אכסון הנשק ללא אישור מוקדם בכתב מאת פקיד הרישוי; על בעל הרישיון לנהל פנקס מלאי של תחמושת ופנקס יומן מסירות של הנשק"), והן מפורטות במפרטים הטכניים מטעם משטרת ישראל (ראה עדותו של סנ"צ קראוזה, פר' מיום 29.6.04, עמ' 115-116). השאלה העולה היא, מהי היקפה של חובה זו? אמת, נושא שמירתם ואחסנתם של כלי הנשק בחברת שמירה אינו עניין פשוט, והעד אלימלך מטעם פקיד הרישוי אף העיד על כך (פר' מיום 24.3.04, עמ' 54-55). גם סנ"צ קראוזה הסכים, כי משטרת ישראל לא דרשה מחברות השמירה לדאוג לאייש את משרדיהן 24 שעות ביממה, לצורך שמירה על החזרת הנשקים בכל שעה ביום וכי המציאות היא זו שמכתיבה את נהלי החזרת נשק ואחסנתו (שם, עמ' 130-131). עם זאת, ועל אף הקושי הלוגיסטי שבדבר, חובתם של הנתבעים היתה למצוא דרכים לקיומה של חובת האחסנה והשמירה על כלי היריה, חובה אשר קיימת לשם פיקוח ראוי על הנשק. הנתבעים לא עשו די כדי לקיים חובה זו ובכך רשלנותם. הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, מפני שיצרו סיכון שהיה כרוך בחוסר פיקוח נאות על הנעשה בנשק שברשותם (השווה דברי מ"מ הנשיא לנדוי בע"א 755/76 הנ"ל, עמ' 660-661). ה כי נדרשת מידה מסוימת של גמישות בנושא זה, מקובלת עליי. אין כל טעם להנהיג הסדרים היכולים להביא רק מבחינה תיאורטית לאבטחה מלאה, אם אין אפשרות להגשימם הלכה למעשה (ע"א 350/77 הנ"ל, דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בפסקה 5 לפסק הדין). עם זאת, חייבת להיות שיטת פיקוח סבירה כלשהי על הוצאת והחזרת הנשקים למקום מבטחים. מגיליונות "הוצאת והחזרת נשק" (ת/19א-ג) עולה, כי שיטה כזו לא הונהגה. גם שיטת הרישום היתה רשלנית ולא מוקפדת (עדות קסטרו, פר' מיום 23.9.04, עמ' 300-302). במקרים רבים בהם הוצא כלי נשק לא נרשם כלל תאריך החזרתו. כך, למשל, אקדח ה"ברטה" שניתן לאיתן ביום 19.2.92 (ת/19ב'). גם אם נצא מנקודת מוצא כי אקדח מסוג זה ניתן לתת לעובד לפרק זמן ארוך - נקודת מוצא שאינה נכונה (ראה עדות סנ"צ קראוזה, פר' מיום 29.6.04, עמ' 118, ש' 10-13) - הרי שברי כי את ה"עוזי" חובה להחזיר למקומו בתום המשמרת (עדות קסטרו, פר' מיום 23.9.04, עמ' 247, ש' 2; עמ' 281) והנתבעים לא עשו דבר על מנת לאכוף זאת. קסטרו העיד, כי העוזי ניתן לאיתן ולעובדים אחרים כדבר שבשגרה גם מחוץ לשעות הפעילות (שם, עמ' 282, ש' 1-8; עמ' 300, ש' 6-8). על פי גיליון רישום הוצאת והחזרת נשק (ת/19ג') ה"עוזי" נמסר לאיתן מספר פעמים. גיליון הרישום מורכב מטבלת שורות כך שבכל שורה מופיעה עמודה של הוצאת הנשק ועמודה של החזרת הנשק. השורות מולאו בכתב יד. חלק מהרישום אינו ברור כיוון שנרשם בכתב יד זעיר וצפוף בין השורות המודפסות, דבר שגרם למחלוקת באשר למועדי הוצאת והחזקת ה"עוזי" על ידי איתן בסמוך לפני הרצח, ואף ל כי הנתבעים הוסיפו רישומים לאחר מעשה ובכך זייפו את גיליון הרישום. דומה, כי ה"עוזי" נלקח על ידי איתן ביום 1.9.92 בשעה 18:00 והוחזר ביום 2.9.92 בשעה 16:00. לאחר מכן, הפעם האחרונה שבה נלקח ה"עוזי" היתה ביום 6.9.92, בשעה 18:30, כיומיים לפני הרצח. הנתבעים טענו כי הפעם האחרונה בה נלקח ה"עוזי" היתה בתאריך 7.9.92 (עדות קסטרו, פר' מיום 23.9.04, עמ' 333-334), אך אין לכך סימוכין בגיליון הרישום ודומה כי ניסו "לאלץ" את הרישום כך שיתאים לסברה שאיתן קיבל את ה"עוזי" לידיו "רק" יום לפני הרצח. כך, על פי עדותו של קסטרו, איתן החל משמרת ב-05:30 - 06:00 בבוקר (פר' מיום 23.9.04, עמ' 330), או ב"שש, שש וחצי, שבע" (שם, עמ' 331, ש' 9-11), ובשל כך נמסר לו הנשק ערב קודם לכן ולא ביום היציאה למשמרת. עם זאת, בהמשך עדותו מודה קסטרו כי, להערכתו איתן קיבל את ה"עוזי" ביום 6.9.92 (יומיים לפני הרצח) כפי שרשום בגיליון הרישום (שם, עמ' 335, ש' 5-10; עמ' 282-284) וכי אינו יודע מדוע רשומה, כביכול, החזרה של ה"עוזי" ביום 7.9.92. כשיש פער זמן סביר בין משמרת למשמרת, מקובל כי אין כל טעם בעמידה על דרישה להחזרת הנשק למשרדי חברת השמירה. אולם בוודאי שלא ניתן לקבל פער של שעות רבות, כשבפועל יוצא שהעובד מחזיק בנשק ברשותו למשך ימים מספר, ללא שום פיקוח מצד מעבידו (ראה גם עדות סנ"צ קראוזה, פר' מיום 29.6.04, עמ' 117-118). אילו סברו הנתבעים כי יש צורך, במקרים מסוימים, לאשר לעובדיהם נשיאת נשק לפרקי זמן ארוכים, היה עליהם לפנות למשטרת ישראל, או לפקיד הרישוי, ולקבל היתר לכך בליווי הנחיות בטיחות מתאימות, וזאת לא עשו (עדות אלימלך, פר' מיום 24.3.04, עמ' 54 וכן עמ' 64, ש' 1-15). זאת ועוד. טענת הנתבעים כי אין להטיל עליהם חובה לאייש את משרדם במשך 24 שעות ביממה אינה יכולה להועיל, משום שכפי שעולה מהרישומים משרדה של חברת ימית היה פתוח גם בשעות הלילה המאוחרות (ישנם רישומים על הוצאת והחזרת נשק גם בשעה 21:00 ואף בשעה 23:15). עוד ראוי להתייחס לטענת הנתבעים לפיה שמירה על נהלי החזרת הנשקים לא היתה בהכרח מונעת את ביצועו של הרצח, שכן איתן יכול היה לבצע את הרצח באמצעות הנשק בעת שהחזיק בו על פי תעודת ההרשאה, בהיותו בתפקיד. ל זו אשיב, כי אף שהדבר לא הוכח, והמדובר ב תיאורטית בלבד, אין בה כדי לגרוע מאחריותם של הנתבעים. הם אשר קיבלו לידיהם "רישיון מיוחד" ואיתו קיבלו את האחריות על מצבור של כלי נשק. הם אלו אשר איפשרו לעובדיהם לשאת את כלי הנשק, והם אלו אשר יצרו את הסיכון הנובע מכלי הנשק, בשל העדר פיקוח ראוי וסביר עליהם ויכלו לצפות את האפשרות של שימוש לא ראוי בנשק. אציין, כי ה שנ על ידי התובע ועל ידי המדינה, לפיה גיליונות רישום הוצאת והחזרת הנשקים זוייפו, באופן שהוספו להם רשומות לאחר מעשה, לא הוכחה במידה שראוי להוכיח מעין זו, ומכאן שיש לדחותה (ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416 (1965); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 603 (1986); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984)) התנהגות הנתבעים לאחר הדחתו של איתן מקורס מאבטחי מוסדות חינוך 42. ביום 30.8.92 נשלח איתן מטעם ימית לקורס מאבטחי מוסדות חינוך של משרד החינוך התרבות והספורט (להלן: "משרד החינוך"), מטעם חברת "און". נדב שרון, מתכנן הקורס האחראי עליו, ומדריך ראשי בו, החליט להדיחו מהקורס, ככל הנראה ביום השני לקורס, בנימוקים של חוסר תפקוד תחת לחץ, מסוכנות וחוסר קואורדינציה (ת/16; נספח ו'1 לתצהיר גורדון). לאחר הדחתו מהקורס שב איתן לעבודה בימית כמלווה של טכנאי שירות של חברת "קריסטל". רשלנות הנתבעים בעניין זה, כך נטען, באה לידי ביטוי בכך שגם לאחר שאיתן נפסל והודח מהקורס, בין היתר בשל מסוכנותו, לא השכילו הנתבעים להפסיק את עבודתו כמאבטח ולשלול ממנו את תעודת ההרשאה לשאת כלי נשק, דבר שהיה מונע את הרצח. המחלוקת בעניין זה נסובה סביב שאלת העיתוי, היינו - מתי נודע לנתבעים על הדחתו של איתן מהקורס, כאשר לטענת הנתבעים נודע להם על כך רק לאחר הרצח. לטענת ב"כ התובע גירסה זו של הנתבעים הופרכה, ומכל מקום היה עליהם לנקוט באמצעים סבירים על מנת לקבל מידע זה מיוזמתם במועד. נוספת בפי הנתבעים היא, כי הדחתו של איתן מהקורס על רקע "מסוכנות" היתה משום שמדריך הקורס סבר שאיתן לא יוכל להתנהג במצבי לחץ ולא משום שסבר שהוא מסוכן לסביבתו בשל בעיות נפשיות וכיו"ב. לכן, גם אם היתה הדיווח מגיע בזמן אמת, לא היה בכך כדי לפסול את איתן מהמשך עבודה בחברת ימית, שכן לא נטען שיש לאסור עליו לשאת נשק. 43. התובע והנתבעים הקדישו פרק ארוך בסיכומיהם לניתוח המחלוקת בשאלת העיתוי של מסירת ההודעה על הדחתו של איתן מהקורס. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי כי יש לקבל את טענות התובע בסוגיה זו. על פי מכתבו של שלום לוגסי (להלן: "לוגסי"), מנהל המרכז להכשרת מאבטחים במשרד החינוך (נספח ו'1 לתצהיר גורדון), הוא מסר לימית על הדחתו של איתן מהקורס וזאת "בהתאם לנוהל הקיים לעדכון חברות השמירה בהדחת מאבטחים". עם זאת, בעדותו ובעדות נדב שרון התברר כי אין "נוהל" כתוב כלשהו (עדות לוגסי: פר' מיום 22.9.04, עמ' 169, ש' 10-18; עדות נדב שרון: פר' מיום 2.2.04, עמ' 114, ש' 17-20). לוגסי העיד, כי בתום כל קורס היה מוסר לחברות השמירה את רשימת החניכים שהודחו מהקורס בדואר או בפקס, "אם הקורס נגמר ביום חמישי אז ביום ראשון שני זה מועבר. אם הקורס נגמר ביום שלישי אז לקראת סוף השבוע זה מועבר" (פר' מיום 22.8.04 עמ' 131, ש' 16-22; כן ראה עדות נדב שרון: פר' מיום 2.2.04, עמ' 115, ש' 13-16). יוצא כי הדיווח על הדחתו של איתן מהקורס ביום 31.8.92, שהיה יום ב' בשבוע, נמסר לנתבעים לכל המאוחר עד סוף אותו שבוע, דהיינו עד ליום 3.9.92 (עדות לוגסי, עמ' 137, ש' 15-23). כן העיד לוגסי, כי חברות השמירה נהגו להתעניין ולברר מיוזמתם על המודחים מהקורס והיו מגיעים אליו או מתקשרים לברר על כך (פר' מיום 22.9.04, עמ' 138-139). אף נדב שרון העיד כך, ולדידו לא סביר שחברת שמירה לא תדע על מודח שהודח מהקורס רק לאחר עשרה ימים מתום הקורס (פר' מיום 2.2.04 עמ' 116, ש' 9-20). עוד העיד, כי בתום הקורס (ולפי גרסת לוגסי, יום או יומיים לאחר תום הקורס) היתה מונפקת תעודה על סיום הקורס, וגם זו דרך לדעת מי הודח, בנוסף לעובדה שחברות השמירה שילמו על הקורס והיה זה מעניינם לדעת מי הודח ומי לא. לעומת זאת, רשימת המודחים (נספח ו'2 לתצהיר גורדון) ובה מופיע שמו של איתן כמי שהודח בשל חוסר קואורדינציה ומסוכנות נושאת הטבעה של משלוח פקס מ-KABAT KESARYA ביום 10.9.92 בשעה 21:36 ומכאן טענת הנתבעים כי קיבלו לראשונה הודעה על ההדחה רק יומיים לאחר הרצח. לוגסי טען כי מדובר ברשימה בכתב ידו של נדב שרון (פר' מיום 22.8.04, עמ' 134), אך נדב לא זיהה את הרשימה והעיד כי לא מדובר בכתב ידו (פר' מיום 2.2.04, עמ' 122, ש' 21-23; עמ' 125, ש' 5-14) וכי מדובר בטופס "מוזר" (שם, עמ' 140, ש' 17-20). לא היה בידי לוגסי לאתר ולהגיש את הטופס שעל גביו, לטענתו, דיווח לחברות השמירה על המודחים מהקורס, בשל חלוף הזמן (שם, עמ' 141-142). לפיכך, המחלוקת בשאלת עיתוי משלוח הפקס לוטה בערפל, אך לדידי היא אינה מוקד העניין, שכן קסטרו עצמו הודה, וכך גם ציין בתצהיר תשובות לשאלון מטעם המדינה (ת/20ב'; פר' מיום 23.9.04, עמ' 312), כי איתן הודיע לו בעל פה על הדחתו מהקורס בעת שנפגשו לצורך מסירה וקבלה של נשק (פר' מיום 23.9.04, עמ' 327, ש' 4-16), וכאמור, על פי גיליון רישום הוצאת והחזרת נשק היה זה ביום 1.9.92, עת נלקח ה"עוזי" או ביום 2.9.92, עת הוחזר, או ביום 6.9.92 עת נלקח ה"עוזי" לאחרונה, ובכל מקרה - היה זה לפני הרצח. באי-כוח הנתבעים לא נתנו הסבר אחר להודאה זו בסיכומיהם (כן ראה עדותו של קדם, שם, עמ' 237, ש' 5-6, לפיה "יכול להיות" שקסטרו ידע על הדחתו של איתן מהקורס). יוצא, כי גם לאחר שנודע לקסטרו על הדחתו של איתן מהקורס, גם אם נניח כי בשלב זה לא ידע כי הודח בשל היותו "מסוכן", לא נעשה דבר ולא נבדקה סיבת הדחתו. החיים חזרו למסלולם ואיתן המשיך לעבוד כמלווה של טכנאים בחברת קריסטל, כשהוא נושא אקדח ו"עוזי", כאילו לא אירע דבר. פשיטא, כי אילו היו טורחים לבדוק ולברר הדברים לאשורם היו מונעים מאיתן קבלת נשק לידיו, כפי שהעיד קדם (שם, עמ' 218, ש' 1-4) או, לכל הפחות, היו "עושים עם זה משהו" כפי שהעיד קסטרו (שם, עמ' 310, ש' 16-18). אין ספק כי התנהגות זו, ולמעשה, מחדלים אלו, אינם עולים בקנה אחד עם התנהגות סבירה ומהווים רשלנות בשל אי נקיטת אמצעים סבירים, כפי שאדם סביר היה נוקט בנסיבות אלו, לבירור סיבת ההדחה ולבדיקה מחדש של התאמתו וכשירותו של איתן לשאת נשק (השווה: עניין שטרן הנ"ל, פסקה כ"ב לפסק הדין). ניתוק הקשר הסיבתי - "גורם מתערב" 44. ב"כ הנתבעים הצטרף לטענת המדינה בסוגיה זו, וטען כי גם אם יש במעשי או במחדלי הנתבעים משום רשלנות, הרי שמעשהו של איתן היה בלתי צפוי ובכך נותק הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. עוד הובעה תמיהה על כי התובע לא מצא לנכון להגיש תביעתו גם נגד עזבונו של הרוצח אשר הוא הגורם העיקרי, ואולי אף הבלעדי, לקרות הנזק והוא האחראי לשיפוי התובע. 45. אם ניישם את העקרונות שפורטו לעיל בסוגית ניתוק הקשר הסיבתי נמצא, כי יש לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה. בפסיקה נדונו מספר מקרים בהם אדם שקיבל לידיו נשק ממעבידו, עשה בו שימוש שלא כדין אשר גרם לנזק ולמותם של אחרים. בע"א 755/76 הנ"ל, עובד של חברת שמירה, אשר נתנה בידו נשק לצרכי עבודתו, עשה בו שימוש לרצוח את מי שחשד בו כי הוא מאהבה של אשתו. בע"א 350/77 הנ"ל, ירה עובד שהועסק על ידי המערערת כשומר, בנשק שניתן לו על ידה, ורצח את עורך דינו. בשני המקרים נקבע, כי למעביד לא היה יסוד לחשוד, כי העובד ישתמש בנשק לחיסול חשבונות אישיים. התנהגותו הכללית של העובד - שימוש בנשק של המעביד לצרכיו האישיים האסורים - היתה בלתי צפויה, ועל כן ניתק הקשר הסיבתי. האפשרות של שימוש לרעה בנשק שנמסר לידי אדם שאינו כשיר לכך, מבלי שבוצעו הבדיקות והבירורים המינימאליים הדרושים לצורך קביעת כשירותו, הינה צפויה, על פי מבחני הצפיות שנקבעו בפסיקה. במילים אחרות, העדר הידיעה על מצבו של איתן נבע ממחדלם של הנתבעים, ואין הם יכולים לאחוז בו ב להעדר צפיית מעשה הרצח. נזכיר שוב, כי בכל הנוגע לנשק חם, הונהג מבחן צפיות מחמיר, שכן "הסכנה שבנשק הינה גלויה לעין והגנה על חיי אדם מחייבת הרחבת מעגל הצפיות-הסבירה, תוך ביסוס התנהגות סטנדרט התנהגות מחמיר "ובבוא בית המשפט לקבוע קנה-מידה [על פי מידותיו של האדם הסביר] עשוי הוא להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם" (ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש, פ"ד יח(4) 568, בע' 572)" (ע"א 8199/01 הנ"ל, פסקה 7 לפסק הדין). הנתבעים, אשר הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, במובנים שפורטו לעיל, התרשלו, כיוון שהשימוש בנשק היתה בגדר רמת ציפייתם הסבירה, אף אם הנזק נגרם בפועל על ידי גורם אחר. אשר על כן, הנני דוחה את טענת הנתבעים בדבר אי קיומו של קשר סיבתי. אחריותם האישית של מנהלי ימית - הנתבעים 8-10 46. כאמור, התובע מייחס למנהלי ימית אחריות מכוח היותם אורגנים בחברת ימית, וכן רשלנות אישית, מכוח היותם בעלי הרישיון המיוחד, האחראים על כלי הנשק שברשותם ועל העובדים שבפיקוחם. הנתבעים טוענים, כי אין מקום לחייבם באחריות כאורגנים של החברה, כי לא הוצג טעם כלשהו לצירופם לתביעה זו, וכי אין מקום להרמת מסך ההתאגדות שבין חברת ימית לבין בעלי מניותיה. 47. כידוע, היותו של אדם אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. מקום בו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של עוולה נזיקית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256-257 (1981)). כשם שאדם המשמש אורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר שבשל מעמדו כאורגן מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות שבפקודת הנזיקין. הכלל הוא, כי: "מנהל של חברה אינו נושא באחריות אישית בתוקף היותו מנהל למעשי נזיקין שנעשו על-ידי עובדי החברה. הוא אחראי למעשים כאלה אם שיתף עצמו או לקח חלק בהם, או הרשה או הורה על עשייתם, או אישרם לאחר מעשה... אחרת הוא המצב אם המנהל, נוסף להיותו מנהל או מנהל עסקים, ממלא גם תפקיד מיוחד בחברה, או נוהג למעשה בעניני החברה באופן כזה שהוא הופך להיות, במקרה מסויים, שותף, מסייע, מרשה, מייעץ, מכוון או מביא לביצועו של מעשה נזיקין על-ידי מי-שהוא מעובדי החברה. במקרה כזה הוא אחראי אישית, אבל לא בתוקף היותו מנהל או מנהל עסקים של החברה, אלא ככל אדם אחר האחראי למעשה נזיקין שנעשה בפקודתו או שהוא לקח בו חלק, כאמור בסעיף 11(א) (1) לפקודת הנזיקים האזרחיים". (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 308/59 שימקין נגד רומנו, פ"ד יד(3) 2396, 2400, המצוטטים בע"א 725/78 הנ"ל). ראה גם: ע"א 378/68 דנינו נ' מפעלי "סרן" מאוחדים בע"מ, פ"ד כג(2) 704, 708-709 (1969); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, תק-על 94(3) 2008 (1994). לאור המפורט לעיל, דומני כי התובע עמד בנטל להוכיח, כי העוולה בוצעה עבור החברה, שאפוטה וקסטרו הם מנהליה, והם שביצעו את העוולה או שהיה להם חלק בה. הרישיון המיוחד ניתן הן לחברה והן לאפוטה ולקסטרו באופן אישי. מכאן, שגם האחריות על נושא השמירה על הנשק, חלוקתו והשימוש בו מוטל עליהם באופן אישי. לא בכדי דורש פקיד הרישוי כי בעל הרישיון המיוחד יעמוד בקריטריונים שקבע לצורך כך. אפוטה וקסטרו הפרו את תנאי הרישיון המיוחד, הנהיגו נהלי עבודה רשלניים בכל הנוגע לפיקוח על כלי הנשק שברשותם, לרבות בכל הנוגע לאחסונם ולנוהל הוצאתם והחזרתם, והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל. יחד עם זאת, לא עלה בידי התובע להוכיח את חבותו של קדם (הנתבע 8) בנזיקין. קדם היה אמנם בעל מניות ומנהל בחברת ימית (פר' מיום 23.9.04, עמ' 192, ש' 14-15), אך על פי עדותו, שלא נסתרה, היה אחראי על תחום השמירה בחניונים אותם ניהלה ימית, ולא היה לו כל חלק בתחום השומרים החמושים, או בתחום השמירה על הנשק וחלוקתו, שהיה באחריות קסטרו בלבד (שם, עמ' 194-195). כמו כן העיד, כי לא הכיר את איתן, וממילא לא ידע כי הודח מהקורס עובר לאירוע הרצח (שם, עמ' 217). בסיכומיו מבסס התובע את אחריותו של קדם על הפירוט שנתן בתצהירו בנוגע לנוהל קבלת עובד לחברת ימית, נוהל אשר לטענת התובע לא דאג ליישומו, אך לדידי אין בכך די על מנת להוכיח את רשלנותו, משלא הוכח כי היה לו חלק בתחום השומרים או בתחום הנשק, או כי קבע את הנהלים וכיו"ב. ג. חלוקת האחריות 48. הנזקים נשוא התביעה נגרמו על ידי מספר מעוולים. טענת המדינה והנתבעים, כי יש לייחס לאיתן את מלוא האחריות לנזקיהם של התובעים בהיותו רוצחה של המנוחה, נדחתה, שכן מצאנו כי גם המדינה וגם הנתבעים נהגו או חדלו ברשלנות. יחד עם זאת, אין ספק כי איתן נושא באחריות המשמעותית לנזק והטרוניה כלפי התובעים היתה על כי לא צירפו את עיזבונו כנתבע. יש לקבוע, איפוא, מהו חלקו של כל אחד מהמעוולים - המדינה, הנתבעים ואיתן. 49. ככלל, מעוולים יחד (בין אם הם מזיקים במשותף או מזיקים הגורמים נזק אחד) אחראים כלפי הניזוק יחד ולחוד, וכל אחד מהם אחראי לנזק בשלמותו, והם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם (סעיף 84 לפקודת הנזיקין; י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי - עורך, תשל"ז), 483; ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701 (1976)). חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 746/76 עיזבון עזרא ז"ל נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539, 542-541 (1978); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424 (1988); ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362 (2001); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)). ב"כ המדינה טוענת, כי ההלכה בדבר אחריותם של מספר מעוולים יחד ולחוד כלפי הניזוק, אינה צריכה לחול בתביעות שיבוב של המוסד לביטוח לאומי. לטענתה, בפסק הדין נשוא הערעור בעניין מלך (ע"א 448/83), ביקש בית המשפט לצמצם את תחולתה של ההלכה האמורה, ולשיטתה זהו המקרה המתאים לצמצומה ולסיוגה של ההלכה. הנימוק לכך הוא, שהטעם שביסוד ההלכה, לפיו יש למנוע מצב בו יצא ניזוק וידיו על ראשו בהעדר יכולת להוכיח את חלוקת האחריות בין המעוולים, אינו רלבנטי לתביעות שיבוב, שכן הניזוק (התובעים 1-3) קיבל את הפיצוי המגיע לו. לאור האמור, מבקשת ב"כ המדינה כי אם תימצא אחראית לנזקי התובעים, תחוייב לשאת אך ורק בנזק לו היא אחראית, מבלי לחוב ביחד ולחוד כלפי הנזק בשלמותו. אשר לאופן חלוקת האחריות טוענת המדינה, כי החלוקה, המבוססת על רמת האשם של כל אחד מהמעוולים, צריכה להיעשות כך שרובו המכריע של האשם יוטל על כתפי איתן, משום שפעל מתוך כוונה, ובחלוקת האחריות בינה לבין הנתבעים, אשר פעלו ברשלנות בלבד, יש לייחס לנתבעים אשם חמור יותר באופן משמעותי בשל פערי הזמנים בין מחדלי המדינה (כשלוש שנים עובר לרצח) לבין מחדלי הנתבעים (ימים ושבועות ספורים עובר לרצח). כן מבקשת המדינה, כי אם תחוייב בפיצוי התובע כי אז יחוייבו הנתבעים, להם שלחה הודעה לצדדים שלישיים לשפותה, וזאת משום שאלמלא התרשלותם היה אירוע הרצח נמנע לחלוטין. הנתבעים תומכים אף הם ב כי אין לחייבם ביחד ולחוד עם המדינה ועם איתן, ובנימוקים לה, וכן מפנים לפסיקת בתי משפט השלום לתמיכה בטענתם. אשר לחלוקת האחריות בין המעוולים נטען, כי אחריותו של הרוצח בלעדית, או למצער, עיקרית, ואחריותם של הנתבעים "אפסית", אם בכלל. התובע לא התייחס לסוגיה זו בסיכומיו. 50. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש ממש בטענות ב"כ המדינה וב"כ הנתבעים לעניין צמצומה של הלכת האחריות "יחד ולחוד". ההלכה האמורה, המעוגנת במשפט המקובל האנגלי, משקפת את האיזון הראוי בין אינטרס הניזוק, במקרים בהם הנזק שנגרם לו אינו ניתן להפרדה, כבמקרה דנן, לבין עניינו של המזיק שהיה שותף לנזק, שכן, הצדק דורש, כי המזיק, ולא הנפגע, הוא שיישא בעלות הנזק (ע"א 8199/01 הנ"ל; ד"נ 15/88 הנ"ל, 115). ואולם, תביעה זו עניינה תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ואינטרס ההגנה על הניזוק אינו רלבנטי לגביו. הניזוק (התובעים 1 - 3) פוצה במסגרת הסדר פשרה אליו הגיעו עם המדינה ואין חשש כי יצאו "וידם על ראשם". זאת ועוד. משום שתביעת המוסד לביטוח לאומי היא תביעת סוברוגציה, זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי והוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. לפיכך, מבחינתו של המוסד לביטוח לאומי המעוולים האחראים כלפי הניזוק אינם בבחינת מעוולים במשותף החבים כלפי המוסד לביטוח לאומי ביחד ולחוד, והוא רשאי לגבות מכל אחד מהמעוולים רק כשיעור השתתפותו באחריות (השווה: ת.א. (שלום - נצרת) 10274/97 המוסד לביטוח לאומי נ' קיבוץ אפיקים אגודה שיתופית בע"מ, לא פורסם, פסק דין מיום 27.11.03). מטעם זה, שגה המוסד לביטוח לאומי כאשר נמנע להגיש תביעתו גם נגד עזבונו של איתן, שהינו אחד המעוולים, ועליו לשאת בתוצאות מחדלו. לפיכך, במסגרת תביעה זו לא יהא המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי בגין חלקו של איתן בנזק (השווה: ת.א. (שלום - תל אביב-יפו) 164639/02 המוסד לביטוח לאומי נ' אביבי ראשון קבלנים בע"מ, לא פורסם, פסק דין מיום 13.11.05). 51. לעניין חלוקת האחריות, מוסכם על הכל, כי אחריותו של איתן - הרוצח - היא העיקרית, שכן לולא התנהגותו המכוונת, בניגוד לרשלנותם של המדינה ושל הנתבעים, היה נמנע הנזק. סבורני כי יש לייחס לאיתן 70% מהאחריות לנזק ואילו למדינה ולנתבעים יש לייחס 30% מהנזק (השווה: ע"א 8199/01 הנ"ל). חלוקת האחריות בין המדינה לבין הנתבעים תעשה, כאמור, על פי מבחן של "מידת האשמה המוסרית ההדדית". מבחן זה טומן בחובו את הצורך לשקול ולהעריך מבחינה מוסרית, את התנהגותה של המדינה לעומת התנהגותם של הנתבעים. ההשוואה היא יחסית (ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג(2) 1250, 1253). אינני רואה לנכון לחזור על פרטי רשלנותם של המדינה ושל הנתבעים. לאור המפורט לעיל סבורני, כי אשמתה המוסרית של המדינה גבוהה במעט מאחריותם של הנתבעים, משום היותה הסמכות המרכזית בבדיקת כשרותו של אדם לשאת נשק. ניתן להבין, במידה מסוימת, את הסתמכותם של הנתבעים על אישורו של פקיד הרישוי, אף שזו, כאמור, אינה שוללת את אחריותם לנזק. אין בידי לקבל את טענת המדינה באשר לפערי הזמן בין רשלנותה לבין רשלנות הנתבעים, שכן, כמפורט לעיל, רשלנותה של המדינה התבטאה לא רק באישור פקיד הרישוי למתן נשק לאיתן, אלא גם בהעדר דיווח לרשויות המתאימות על מצבו המתדרדר של איתן ועל עובדת היותו נושא נשק, בסמוך לאירוע הרצח. בנסיבות אלה, יש לייחס למדינה אחריות בשיעור של 20% ולנתבעים אחריות בשיעור של 10%. מטעמים אלו יש לדחות את ההודעות לצדדים שלישיים ששלחו המדינה והנתבעים 7-10 זו לזה, ולקבוע כי חלוקת האחריות תהא כאמור לעיל. ד. הנזק 52. להוכחת שיעור הנזק צירף התובע תעודת עובד ציבור מיום 14.4.04, חתומה בידי הגב' טירנה בן-זזון מהמוסד לביטוח לאומי, ובה חישבה כי ערך סכום הגימלאות ששולמו וישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי לתלוייה של המנוחה, הינו 820,757.83 ₪ נכון ליום עריכת התעודה. לפיכך הנני קובע כי הנזק בשלמותו עומד על הסך הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן התעודה ועד לתשלום המלא בפועל. יש מקום לדחות את טענות המדינה בסיכומיה לעניין ההצמדה הכפולה שלכאורה בוצעה בתעודת עובד הציבור ולעניין חישוב סכום קצת התלויים המהוונת. המדובר בתעודת עובד ציבור, על המשמעות הנובעת מכך, והמדינה לא ביקשה לחקור את נותנת התעודה על חישוביה ולא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה לעניין אופן חישוב הגימלאות. ה. הודעות לצדדים שלישיים 53. לטענת ימית, חברת "כלל" ביטחה אותה בביטוח אחריות מקצועית, וחברת "המגן" ביטוחה אותה בביטוח מעבידים, ולפיכך במידה וימית תחוייב בפיצוי כלשהו לתובע, זכאית היא לשיפוי מחברת "כלל" וכן מחברת "המגן" בגין כל סכום אשר ישולם על ידה. העתקי פוליסות הביטוח והעתקי הרשימות שצורפו להן צורפו כנספח יג' לתצהירו של אפוטה. הצדדים לא הביאו ראיות או עדויות אחרות וההכרעה תינתן על בסיס סיכומיהם בלבד. חברת "כלל" 54. טענותיה של חברת "כלל" הן כדלקמן: א. תנאי הסף לתחולת הפוליסה לא מתקיימים. תקופת הפוליסה הינה מיום 4.7.91 ועד ליום 30.6.92 ואילו הרצח אירע ביום 8.9.92, דהיינו לאחר תום תקופת הביטוח. כמו כן, הפוליסה תחול רק כאשר התביעה נגד המבוטח הוגשה "במשך התקופה המצויינת ברשימה" ואילו התביעה הוגשה רק בשנת 1997. ב. הפוליסה מבטחת מפני תביעות שהוגשו בשל "היפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה על ידי המבוטח'" והיא מחריגה במפורש מעשה פשע או מעשה שנעשה במתכוון מצד המבוטח או מצד כל אדם שהינו מועסק על ידי המבוטח, כגון מעשה הרצח שביצע איתן. ג. פוליסת הביטוח הינה בגין "אחריות מקצועית" ועל פי מהותה לא נועדה לבטח מקרה מהסוג שאירע. ד. המבוטח על פי הפוליסה אינו חברת "ימית אבטחה 1990 בע"מ", הנתבעת כאן, אלא חברת "ימית שמירה אבטחה ושירותים בע"מ". ה. חברת ימית הפרה את תנאי הפוליסה ועל כן אינה זכאית לתגמולי ביטוח. ו. פוליסת הביטוח, אם תחול, כוללת דמי השתתפות עצמית בסך של 1,000 דולר ותקרה הכיסוי לפיה עומדת על 50,000 דולר. ז. הפוליסה הרלבנטית שחלה על האירוע הינה הפוליסה שהונפקה על ידי חברת "המגן", ולפנינו "ביטוח כפל" כמשמעותו בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, ויש לחלק את הכיסוי בין הפוליסות בהתאם לסכומיה, ובכפוף לתקרה הכיסוי בפוליסות. התובע לא הגיב לסיכומי חברת "כלל" ולטענות שהועלו בהם. 55. מבלי להיכנס לגופה של הפוליסה ולטענותיה של חברת "כלל" לגופו של עניין, ומבלי להידרש לשאלות פרשניות היכולות להתעורר ביחס לתנאיה של הפוליסה, דומה, כי יש לקבל את ה המקדמית בדבר העדר תחולתה של הפוליסה. לתצהירו של אפוטה אמנם צורפה רשימה נוספת המתייחסת לחידוש הפוליסה לתקופה שמיום 1.7.92 ועד ליום 30.6.93, ולפיכך אין לקבל ה בדבר העדר תוקפה של הפוליסה, אך דומה כי שם המבוטח על פי הפוליסה הינו "ימית שמירה, אבטחה ושירותים בע"מ", ח.פ. 510772189, ואינו חברת "ימית אבטחה 1990 בע"מ", ח.פ. המדובר בשתי חברות שכל אחת מהן הינה אישיות משפטית נפרדת. הנתבעים לא טרחו להציג הסבר כלשהו להבדל בין שמות החברות ומספריהן, למרות שבמהלך הדיונים התברר כי בבעלות הנתבעים 8-10, או חלק מהם, היו מספר חברות שונות אשר נשאו את השם "ימית" בואריאציה זו או אחרת. אשר על כן, אין תחולה לפוליסה, כפי שצורפה לתצהיר מטעם הנתבעים, לגבי אחריותה של חברת ימית. חברת "המגן" 56. טענותיה של חברת "המגן" הן כדלקמן: א. טענות חברת ימית הינן טענות בעלמא, ללא כל הוכחה, למעט צירוף הפוליסה, וללא כל נימוקים משפטיים. ב. המבוטח על פי הפוליסה הינו חברת "ימית בע"מ" (ו/או בנק ישראל), שהינה אישיות משפטית נפרדת מהנתבעת 7. מכל מקום, הפוליסה אינה מכסה את חבותם של הנתבעים 8-10. ג. על פי הפוליסה "מקרה ביטוח, אשר מזכה בתגמולים, מוגדר כ"אירוע תאונתי שגרם ל: (1) היזק גופני, מוות..." ואילו אירוע הרצח אינו אירוע תאונתי אלא אירוע יזום מצידו של הרוצח. ד. על פי סעיף א (10) לרשימה הכיסוי הנוגע לחבותו של מבוטח בעניין שימוש עם נשק הינו רק בגין עובדים הנושאים נשק בתוקף תפקידם ובמסגרת עבודתם. תנאי מוקדם לחבות המבטח לפי סעיף זה הוא שהמבוטח מקיים את כל החוקים והתקנות המתייחסים לאחזקה ושימוש בנשק. שני התנאים האמורים לא התקיימו בעניינו, ומכל מקום התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח את התקיימותם. ה. האחריות הנטענת כלפי הנתבעים הינה בגדר "אחריות מקצועית" המוחרגת בסעיף 3ב' לסייגים לפוליסה. התובע לא הגיב לסיכומי חברת "המגן" ולטענות שהועלו בהם. 57. גם במקרה זה מצאתי כי יש לקבל את ה המקדמית בדבר שם המבוטח, מן הטעמים שפורטו לעיל. למעלה מן הצורך אוסיף, כי יש ממש ב בדבר אי התקיימותם של התנאים לתחולת הפוליסה בכל הנוגע לשימוש עובד של החברה בנשק, שכן הוכח כי בעת הרצח לא היה איתן במסגרת תפקידו או עבודתו בחברת ימית וכן הוכח כי חברת ימית התרשלה באי שמירה והקפדה על הנהלים המתייחסים לאחזקה ושימוש בנשק. 58. המורם מן האמור הוא, כי דין ההודעות לצדדים שלישיים 1 ו-2: חברת "כלל" וחברת "המגן" - להידחות. סוף דבר 59. לאור האמור לעיל, הנני מחייב את מדינת ישראל (הנתבעים 1, 3 ו-4) לשלם לתובע סך השווה ל-20% מגובה הנזק בשלמותו, העומד על סך 820,757.83 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.4.04 ועד לתשלום המלא בפועל. כן הנני מחייב את חברת ימית (הנתבעת 7), וכן את אפוטה וקסטרו (הנתבעים 9-10), לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך השווה ל-10% מגובה הנזק האמור, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.4.04 ועד לתשלום המלא בפועל. לאור האמור, נדחית התובענה כנגד הנתבעים 2, 5, 6 ו-8. 60. מדינת ישראל (הנתבעים 1, 3 ו-4) והנתבעים 7, 9 ו-10 יישאו בהוצאות המשפט של התובע, באופן יחסי לסכום שנפסק, כלומר יישאו ב-30% מהוצאות המשפט, כפי חלקיהם באחריות. כן יישאו, כל אחד מהם, בשכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 20% מהסכום בו חוייבו לשלם לתובע בתוספת מע"מ כחוק. בנסיבות העניין, וכיוון שהנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה (הנתבעים 2, 5, 6 ו-8) לא יוצגו באופן נפרד, אין צו להוצאות נגד התובע בגין דחיית התובענה נגדם. 61.התחום הנפשיפסיכולוגיה