1. מבוא: א. עניינו של פסק דין זה הינו ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות, על פי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן:"החוק"), אשר לא כלל במשכורת הקובעת של המערערת, את תוספת הכוננות בשיעור של 15.99 שעות (להלן: "תוספת הכוננות"). ב. אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספת כוננות נוספת ששולמה לתובעת, ואשר כונתה "תוספת מעצרים" ( להלן: "תוספת כוננות מעצרים") אינה רכיב פנסיוני, ועל כן תוספת זו לא נכללה במסגרת הערעור הנ"ל. ג. לדיון ההוכחות הוזמנו שני נציגי ציבור אך אחד מהם לא הופיע. על מנת למנוע ביטול זמן ועיוות דין, התקיים הדיון בהעדרו. ד. מטעם המערערת העידה המערערת עצמה. מטעם המשיבה, העיד מר עמית קרונברג, סמנכ"ל בהנהלת בתי המשפט. כפי שיובהר להלן, העדויות מטעם שני הצדדים היו אמינות על בית הדין, כך שהשאלות, מושא הכרעה זו, הינן בעיקרן משפטיות. 2. העובדות הרלוונטיות לעניינו ואשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. המערערת פרשה לגימלאות מעבודתה בשירות המדינה ביום 01.01.02. תפקידה האחרון של המערערת היה סגן מזכיר ראשי של בית משפט השלום בירושלים (תקופה מסוימת שימשה בפועל גם כמזכירה ראשית בבית המשפט). ב. הממונה על הגימלאות קבע למערערת זכאות לפנסיה בשיעור של 70% ממשכורת קובעת של 10,890.14 ₪, מבלי לכלול את תוספת הכוננות. ג. החל משנת 1994, קיבלה המערערת תשלום בדמות "תוספת כוננות". זאת, במסגרת אישור, שניתן ע"י נציבות שירות המדינה (לאחר דין ודברים עם הנהלת בית המשפט), להעניק ימי כוננות גם לסגני מזכירים ראשיים (ולא רק למזכירים הראשיים) וזאת על מנת ליתן מענה לצרכי המערכת השונים. 3. המחלוקת העיקרית בתיק: האם יש לכלול את תוספת הכוננות כחלק מהשכר הקובע לצרכי פנסיה והאם מדובר בתוספת מותנית. 4. טעות הצדדים בתמצית: לטענת המערערת, תוספת הכוננות שולמה לה, מדי חודש, בלא דיווח ובלא ביצוע עבודה נוספת לעבודתה הרגילה, ועל כן אינה נופלת לגדר תוספת "מותנית" (כדוגמת תוספת כוננות המעצרים), תוספת אשר אינה מוכרת כחלק מהשכר הרגיל. לפיכך מדובר לטענתה, בתוספת פיקטיבית, אשר מהווה חלק משכרה הרגיל של התובעת. לפיכך, תוספת זו הייתה אמורה להיכלל, לטענתה, גם במשכורתה הקובעת, לצורך קביעת זכאותה לפנסיה. מנגד טוענת המשיבה כי אין מדובר בתוספת "קבועה", כמשמעותה בחוק, שכן תשלום תוספת זו הייתה מותנית מעצם טיבה וטבעה ב"תנאי" (נכונותה של המערערת לעמוד לרשות המשיבה). כן טוענת המשיבה כי ממילא, בהתאם לחוק, תיכלל תוספת למשכורת הקובעת, רק אם היא בגדר תוספת "קבועה" והיא הוכרה ע"י הממשלה כתוספת קבועה לעניין החוק. תנאים מצטברים אלו אינם מתקיימים בעניינו ועל כן אין להכליל את התוספת כחלק ממשכורתה הקובעת של המערערת. 5. דיון והכרעה: א. סעיף 8 לחוק קובע מהי ה"משכורת הקובעת" ומהי ה"תוספת הקבועה", כדלהלן: "משכורת קובעת: לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן, לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות..." "תוספת קבועה - תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה ע"י הממשלה כתוספת קבועה לעניין חוק זה". ב. אין חולק כי התוספת ששולמה למערערת לא הוכרה ע"י הממשלה כתוספת קבועה. מכל מקום, גם בנקודה זו מוטל הנטל הראייתי על כתפי המערערת, שהתוספת הינה תוספת קבועה, והיא לא הציגה בפני בית הדין אישור כאמור. ג. יחד עם זאת, מן הראוי לבחון האם מדובר בתוספת קבועה, גם בהתאם למבחנים השונים שנקבעו בסוגיה זו בפסיקה, ואשר העסיקה רבות את הערכאות השיפוטיות השונות. ד. בע"ע (ארצי) 249/03 קאהן נ' מדינת ישראל (להלן:"פס"ד קאהן"), הבהיר כב' הנשיא אדלר כי הלכה מושרשת היא שתשלום בעד עבודה בפועל, נוספת, הינה בבחינת "תוספת", פשוטו כמשמעו, דהיינו מותנית בתנאי ועל כן אינה מהווה חלק משכרו הרגיל של העובד ראה: ע"ע (ארצי) 249/03 קאהן נ' מדינת ישראל, מיום 9.12.2004. הלכה זו השתרשה עוד בדב"ע לד/7-3 (ארצי) ביטמן נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד ביטמן"), שם נקבע כי תוספת למשכורת הינה "תשלום מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר, מתקיים בו אות תנאי או גורם". ראה: דב"ע לד/7-3 (ארצי) ביטמן נ' מדינת ישראל, פד"ע ה 421, (1974), פסקה 9. הלכה זו שבה ונשנתה גם בפסיקה מאוחרת יותר, לרבות ב(ארצי) ע"ע 1542/04 אחמד נימר ואח' נ' עיריית ירושלים (מיום 28/11/05 -טרם פורסם) (להלן:"פס"ד נימר"), שם נאמר בעמ' 6 לפסה"ד: "...יתירה מכך. אין די בכך שהיא שולמה עבור עבודתם של המערערים בשעות עבודה רגילות כדי לקבוע שהיא פיקטיבית. שכן, גם תמריץ עבור הסכמה למאמץ יתר באותן שעות עבודה רגילות, המשולם רק בתנאי המאמץ ולא בשגרת עבודתו של העובד, לא בהכרח, לחלק משכר וייחשב". (הדגשות אינן במקור - י.ש.) ה. בעניינו, ניתן ללמוד על מהותה של תוספת זו מתוך עדותו של מר קרונברג, בפני בית הדין: "ש...אני שואל שאלה אחרת, האם המזכירים הראשיים קיבלו את הכוננות שהיא פנסיונית עבור מתן השירות לסעד דחוף. ת. המזכירים הראשיים קיבלו את תוספת הכוננות בשל ההגדרה הסטטוטורית שלהם כנותני שירותי סעד דחוף לאחר שעות העבודה הרגילות. ש. שאתה כותב בסעיף 5 לתצהירך, אתה גם אומר וגם כתבת לנציב שירות המדינה, בין היתר, שצריך שהסגנים עושים פעילות גם בתחום זה. ת. ציינתי שני דברים עיקריים, אחד שצריך להרחיב את מספר ימי הכוננות למערכת בתי המשפט בגלל הגידול בפעילות, והשני גם להגדיל את מספר האנשים שיזכו ויקבלו את תוספת הכוננות. ש. תקרא מה כתבת. ת. אני זוכר במפורש. אחד מהטעמים היה גם מתן שירותי סעד דחוף אף על פי שהוא לא מוזכר בתקנות סעד דחוף. כלומר, הסטטוס של סגן מזכיר ראשי לא מוזכר בסעד דחוף. ש. אבל הסגנים, למרות שלא מוזכר בחוק, נתבקשו ליתן את הסעד הדחוף, כמו המזכירים הראשיים. ת. כן בפועל עשו." (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול שורה 5-18 ) ובהמשך: "ש. הסגנים ביצעו את הענין הזה בענין הסעד הדחוף גם לפני שקיבלו את תוספת הכוננות. ת. אכן כן, ולא קיבלו תמורה." (ראה עמ' 12 לפרוטוקול שורה 7-9) עיון במכתבו של מר קרונברג למר דוד פרלשטיין, מ"מ נציב שרות המדינה (מיום 10/7/94), שצורפו כנספחים א' לתצהירו, מחזק את האמור בעדות הנ"ל, באופן שתשלום תוספת כוננות זו, בא לתגמל את סגני המזכירים הראשיים, אשר בפועל, הוזעקו לא אחת, מתוך צורך ליתן מענה לסעד דחוף. הלכה מושרשת ורבת שנים היא "... אמנם, חזקה היא כי מהות התשלום תואמת את כינויו, אך בחזקה מדובר, הניתנת לסתירה..." (דב"ע מו/113-3 עירית תל אביב-יפו - ניסן גפני ואח', פד"ע כ 1). בפס"ד זה נאמר עוד: "על המערערים היה להוכיח כי למרות שמדובר בתוספת יש לראותה כחלק משכר. נאמר כבר עתה שאת החזקה שמדובר בחלק משכר ולא בתוספת - לא השכילו הם להוכיח. כל שטענו המערערים כדי לסתור את החזקה - שהתוספת שולמה להם עבור עבודה בשעות העבודה הרגילות שלהם, ומכאן שיש לראותה כחלק משכר עבודתם הרגיל." (הדגשות אינן במקור-י.ש.) ו. יפים לעניין זה גם דברי בית הדין הארצי, כפי שהובעו בדב"ע 59-4 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' - מדינת ישראל, פד"ע לא 174 (להלן: פס"ד שע"מ): ".... יתכן ובנסיבות אלה היה יותר הגיוני לקבוע את התוספת לא על בסיס של ימי כוננות אלא כתוספת שיקלית חודשית, או תוספת אחוזית לשכר. צורה זו של תגמול היתה מבטאת יותר טוב את אופי העבודה הנוספת. אלא, כפי שציינו לעיל, כאשר מדובר בתוספת לשכר יש לבחון את אופי התוספת, ולא את השם שניתן לה וגם לא את צורת התשלום. צורת התשלום יכולה להצביע על המהות אולם איננה קובעת באופן בלעדי את המהות. כמו שכלל זה הופעל על מנת לקבוע כי תוספות מסוימות אינן אלא חלק מהשכר הרגיל, על פי מהותן, כך שניתן להשתמש בו על מנת לקבוע כי תוספת, שעל פי צורת התשלום נראית כפיקציה, הינה באופן מהותי, תשלום המותנה בתנאי מסוים. מששוכנע בית הדין כי אכן מדובר בנכונות להיקרא לעבודה נוספת, מגיע בית הדין למסקנה כי 'תוספת כוננויות' הינה תוספת אמיתית ולא פיקציה." (הדגשות אינן במקור - י.ש.) ז. במקרה שלפנינו, ניסתה המערערת לסתור את העובדה כי מדובר ב"תוספת" (ככינויה בתלושי השכר), בכך שטענה שמדובר בתוספת פיקטיבית. לביסוס טענה זו, הוסיפה המערערת וטענה כי התשלום עבורה שולם לה גם בימי חופשתה. זאת ועוד, התשלום בגין תוספת זו שולם ללא חובת דיווח מצידה (בניגוד לתוספת כוננות המעצרים, לגביה נדרשה המערערת לדווח כתנאי לתשלומה). לדברי המערערת, שהתה היא בחופשה במהלך כל חודש יולי. אף על פי כן, התוספת הנדונה (תוספת הכוננות) שולמה לה במלואה (וזאת אף בניגוד להוראות התקש"יר). לביסוס טענתה, לפיה תשלום התוספת שולם גם בימי החופשה, הגישה המערערת לבית הדין עותק מתלושי משכורתה,המתייחסים לחודשים יוני ויולי 1998 (סומנו כת/1 ו ת/2 בהתאמה). ח. אולם, מעיון בתלוש השכר של החודש האמור (אשר צורף כנספח ת/2), עולה, כי שולם לתובעת תוספת בכמות של 21 שעות, המתאימה דווקא לתשלום תוספת המעצרים ולא לתוספת כוננות. תימוכין למסקנת בית הדין הנ"ל ניתן למצוא גם מעיון בת/1, ממנו עולה כי, במהלך חודש עבודה שגרתי לכאורה (יוני 1998), שולמו למערערת שתי תוספות: תוספת כוננות בכמות של 21 שעות (מעצרים), וכוננות בכמות 18 שעות (התוספת הנדונה). ט. בעדותה בפני בית הדין, ניסתה המערערת להסביר את הפער בין השעות הנטענות בתוספת זו (כמות 15.99 שעות) לבין התוספת ששולמה בפועל בכמות של 21 שעות, בכך ששימשה תקופה מסוימת גם כמזכירה ראשית ועל כן שולם לה שעות כוננות רבות יותר (ראה: עמ' 5 לפרוטוקול שורות 17-19). אולם, כפי שצוין לעיל, מהשוואת התלושים הנ"ל עולה כי אכן שולם למערערת שעות כוננות רבות יותר באותה תקופה (18 שעות במקום 15.99),אך אין הדבר עולה בקנה אחד עם הכמות של 21 שעות (המתאימה כאמור לתוספת המעצרים דווקא). עולה מכל האמור לעיל ומהשוואת שני תלושי השכר הנ"ל, כי המערערת לא הוכיחה טענתה בדבר תשלום תוספת הכוננות בימי חופשתה. י. באשר לטענה כי לא נתבקשה לדווח בגין כוננות זו - הרי שגם טענה זו דינה להידחות. אי דיווח כאמור נוגד את הוראות התקשי"ר, כמפורט להלן: "27.504 דיווח ותשלום עבור הכוננויות כל עובד שאושר לו תשלום בעד כוננויות, יגיש לממונה הישיר עליו דיווח: 1. (א) דיווח דיווח חודשי על ביצוע הכוננויות יוגש על-ידי העובד על גבי טופס עבודה בשעות נוספות, כוננויות, קריאת פתע, אש"ל ונסיעות (מדף 2430) וישמש אסמכתא לביצוע התשלום בהתאם לכללים שנקבעו בפסקה 27.504 (ב). אין לאשר כוננויות ולבצע תשלום עבור כוננויות בעת חופשה, מילואים ומחלה. חובת דיווח כנ"ל חלה גם על עובדים המקבלים אישור לתשלום עבור כוננויות במשך ימים ספורים בחודש למרות שהם כוננים מספר ימים גדול יותר באותו חודש. הטופס האמור שהוגש על-ידי העובד ואושר על-ידי הממונה על העובד ומנהל היחידה המינהלית יועבר למחלקת משאבי אנוש במשרד. מחלקת משאבי אנוש תבדוק אם הנתונים המופיעים בטופס הדיווח מתאימים לתנאי האישור של נציבות שירות המדינה ולכרטיס הנוכחות ותעבירו לתשלום על-ידי מחלקת הכספים במשרד. מחלקת הכספים תשלם לעובד בעד הכוננות בכפיפות לאמור להלן." יא. מכל מקום, חשוב להדגיש, כי אין די בעובדה שלא מולאו הוראות התקשי"ר כדי להעניק למערערת זכות, אשר אינה מוקנית לה על פי דין. כך נפסק גם בפס"ד שע"מ, בעמ' 187, כמפורט להלן: 33. סדרי מתן תשלום ה"כוננויות" בשע"מ והתנאים לתשלום, כפי שעלו בחומר הראיות לפני בית-הדין האזורי, אינם תואמים בכל את ההוראות הכלליות בעניין כוננות, כפי שנקבעו בתקשי"ר (ראה פיסקה 19 לעיל), וניתן לראות בכך חלק מהמציאות הבלתי אחידה ביחסי העבודה. ברם, גם במצב זה עלינו לאבחן את הפרטים של סדרי מתן התשלום ותנאיו, על-פי מבחני הפסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה ושל בית-המשפט העליון. כאמור בפיסקה 21 לעיל, הקו המנחה הוא האם רכיב השכר הנדון "מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו תנאי או גורם". 34. גם אם מביאים בחשבון את העובדה שהכוננויות של עובדי שע"מ ניתנו כמעט לכל עובדי היחידה, והם לא שולמו על-פי לוח כוננויות מתוכנן בראשית כל חודש, אלא בשיבוץ "שרירותי" למפרע בסוף כל חודש, ניתן להגיע למסקנה, כפי שבית-הדין האזורי הגיע אליה, כי "הכוננויות" שולמו "עבור הנכונות להיות בכוננות, וכן עבור הנכונות לבצע עבודתו מחוץ לשעות עבודתו הרגילות". בכך ניתן לראות "תנאי" לתשלום רכיב שכר זה, הנותן לה מהות משל עצמה ולא כחלק מ"המשכורת". על כך יש להוסיף את העובדה כי עובד שע"מ אשר נעדר מעבודתו חודש מלא בחופשת מנוחה, בחופשת מחלה או במילואים, לא קיבל בעד אותו חודש את רכיב הכוננות. 35. מטעמים אלה, הגענו למסקנה שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית-הדין האזורי." (הדגשות אינן במקור- י.ש.) יתרה מזאת, גם העובדה שבפועל המערערת דיווחה רק בגין תוספת כוננות המעצרים (שהיא כאמור אינה מסווגת כתוספת פנסיונית) ולא בגין תוספת הכוננות, נשוא פסק דין זה - אין בשוני זה די כדי לסווג את התוספת הנדונה בהכרח כתוספת פנסיונית. כאמור, סיווגה של התוספת יקבע, אך ורק, לאחר שתבחן בכללותה ובהתאם למהות התוספת והכל עפ"י המבחנים שנקבעו בפסיקה. יב. חשוב לציין כי בהתאם לאישור נציבות שירות המדינה, לפיו אושרו ימי הכוננות לסגני המזכירים הראשיים, כתפקידה של המערערת בעניינו, הונחו הממונים, (ביניהם אמרכ"לים ומזכירים ראשיים), להקפיד על הוראות מסוימות וביניהן : "3. להלן מספר הנחיות והוראות שיש להקפיד עליהם: אין לאשר כוננויות ולבצע תשלום עבור כוננויות בעת חופשה, מילואים ומחלה - כאמור בפסקה 27.504 (א) בתקשי"ר. תשלום עבור כוננויות מותנה בכך שיהיה טלפון בביתם של העובדים באמצעותו ניתן לקרוא להם בעת הצורך, כאמור בפסקה 27.502 בתקשי"ר. ... ... ... האמור לעיל בה (כך במקור-י.ש) כהשלמה לאמור בפרק 27.5 בתקשי"ר. (ראה: מכתבה של הגב' סימה עלפי, מנהלת תחום (משאבי אנוש), מיום 4/8/94- נספח ג' לתצהירו של מר קרונברג). מכאן שבאי הדווח האמור, פעלה המערערת בניגוד להנחיות, ועל כן אין באי הדיווח כשלעצמו כדי לסייע לה בתביעתה זו. יג. לאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענת המערערת כי מדובר בתוספת פיקטיבית, אשר אינו מותנה בתנאי כלשהו, ובית הדין שוכנע כי אין מדובר בתוספת שכר בעלמא, אלא עבור אותה נכונות של המערערת לעמוד לרשות המעבידה מחוץ לשעות העבודה הרגילות. יד. וכפי שהובהר בפס"ד שע"מ, בעמ' 172 (אשר אישר את פסיקתו של בית הדין האזורי בעניין זה), זוהי מהותה של תוספת הכוננות: "תוספת כוננויות" אינה משתלמת עבור ביצוע עבודה בפועל אלא עבור הנכונות להיות בכוננות, וכן עבור הנכונות לבצע עבודות מחוץ לשעות הרגילות. נפסק כי תמורה המשתלמת עבור עצם הנכונות לבצע עבודות מעבר לשעות העבודה מהווה תנאי מספיק לקבוע את מהות התשלום כתשלום עבור עבודה נוספת המותנית בקיום תנאי מסוים, ולא כחלק מהעבודה הרגילה". (הדגשות אינן במקור-י.ש.) טו. לבסוף יצוין, כי יש לסיווג התוספת הנדונה כתוספת פנסיונית, השלכה רחבה על כלל המשק, בעיקר כאשר מדובר בעובדי מדינה, על כל המשתמע מכך, ואף משום כך אין מקום להחילה בדרך של פס"ד. ככל שתוספת זו אמורה להיות חלק מתוספת פנסיוני, היה על הממונה להחילה באופן מפורש, תוך שהוא לוקח בחשבון גם את ההיבטים הכלכליים של תוספת זו. בנקודה זו יפים דבריו של כב' הנשיא אדלר, בפס"ד קאהן, שם ביקש הנשיא להבהיר ולהסדיר את נושא הגדרת התוספות השונות, המשתלמות בפועל לעובד ואת הגיונה של הפסיקה, המבחינה בין תוספות קבועות לתוספות מותנות, ובראש ובראשונה, בהקשר התעשייתי. וכך נאמר, בפסקה 8 לפסה"ד: ביום 10.8.1995 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, הסוכנות היהודית והמוסדות להשכלה גבוהה בו נקבע, כי החל מיום 1.1.1995 יופרשו על ידי המעסיקים והעובדים לקרן פנסיה צוברת חדשה 5% "מרכיבי השכר והתשלומים שאינם פנסיוניים" כפי שהוגדרו בנספח ב' להסכם כ: שעות נוספות; עבודה נוספת, כולל כוננויות, תורניות, משמרות, וכל תשלום בגין עבודה נוספת אחרת (הדגשה אינה במקור-י.ש)... צא ולמד, העקרון שאומץ על ידי הצדדים לפיו המעסיקים והעובדים יפרישו אחוז מסוים מהשכר המוגדר של העובד לטובת קרן פנסיה צוברת, שבבוא היום תפצה את הגמלאי בגין אותם 20% מהכנסתו ששולמו לו כתוספות, הובילה להרחבת הבסיס לתשלום הפנסיה, הן לעובדי המגזר הציבורי הנהנים מפנסיה תקציבית והן לעובדים בעלי פנסיה צוברת. כך גם הובטח שהגמלה תחושב על בסיס מלוא ההכנסה, למעט החזר הוצאות. לשון אחרת, תוצאת ההסדרים הללו במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי היא שהעובדים יקבלו פנסיה על בסיס כ - 80% מהכנסתם במקום כ - 60% מהכנסתם. [9] לאור כל האמור, לטעמי, הרהוריו של בית הדין האזורי אחר נכונות ההלכה, כמו גם עמדתם של חברי, סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין והשופט רבינוביץ בפסק הדין נחמני1; פסק דין חבר2 ; ובפסק דין פינקלשטיין3,אינם במקומם. אין זה מתקבל על הדעת לדרוש מהמעסיק הציבורי (או הפרטי), שיחויב להפריש כספים פעמיים (הדגשה במקור) עבור הרכיבים שלא היו פנסיונים עד לשנים 1993 - 1995 (20% מהכנסת העובדים, כפי שבואר לעיל), וזאת הן אצל מקבלי פנסיה תקציבית והן אצל מקבלי פנסיה צוברת. יתר על כן, לטעמי, טוב יעשה בית הדין אם יפסוק ככל הניתן בהתאם להקשר התעשייתי ולהסכמות בין הצדדים ליחסי עבודה מאורגנים" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.). טז. רוח זה נשבה פעם נוספת, אך לאחרונה, בבית הדין הארצי בע"ע 346/03 שלמה רוזנפלד נ' איגוד ערים איזור פתח תקווה - שירותי כבאות (ניתן ביום 5.4.06), מפי כב' השופט רבינוביץ: "לאור העובדה, שהזכות לתשלום מענק פרישה ופדיון ימי מחלה מקורה בחוזה - הוא הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים ולאור העובדה כי הזכות לתשלום תוספת איתורית מקורה אף הוא בהסכם, אין להיזקק לצורך בדיקת זכאותו של המערער להכללת תוספת האיתורית בשכר הקובע לצורך חישוב מענק הפרישה ופדיון ימי המחלה לשאלה, האם הייתה תוספת האיתורית חלק מהשכר הרגיל או בבחינת תוספת שהרי מקור הזכות הוא חוזי ובהסכם, רשאים הצדדים לקבוע את תנאי מתן הזכות, לרבות היקפה ותחומיה" (ר' גם ע"ע 300291/98 אליהו חבר ואח' נ' בזק, עבודה ארצי כרך לג(16), 39). יז. לאור כל האמור, שוכנענו כי המערערת לא עמדה בנטל הנדרש, לפיה התוספת נכללת במשכורת הקובעת לצורך חישוב הפנסיה, וכי עניין זה נכון אף במישור התעשייתי ובמישור התחיקתי. לפיכך, אין מקום לקבל את הערעור. יח. סוף דבר: הערעור נדחה. 1 ע"ע (ארצי) 300312/97 נחמני נ' עיריית באר-שבע, פד"ע לו 251 (2001) 2 ע"ע (ארצי) 300291/98 חבר נ' בזק, לא פורסם, ניתן 14.7.2003 3 ע"ע (ארצי) 106/03 פינקלשטיין נ' מ"י, לא פורסם, ניתן 19.9.2004 הואיל והמערערת גמלאית והואיל והשאלה, שהיתה במחלוקת, הינה שאלה משפטית, העשויה להתייחס לציבור רחב ולא למערערת בלבד - אין מקום לפסיקת הוצאות. ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. שירות המדינהמשכורתהשכר הקובע / משכורת קובעתתוספות שכרמעצר