1. ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בתל-אביב (השופט ב' אוקון) (ת"א 115356/98). המערער משיג על החלטת בית-משפט קמא, שלפיה המשיבים רשאים לקזז מתוך חובם לבנק, סכום של 440,913.02 ש"ח. המשיבים (המערערים שכנגד), אשר תביעת הבנק כנגדם נדחתה, מערערים על כך שבית-משפט קמא לא מצא מקום לפסוק הוצאות לטובתם, מבלי לנמק את החלטתו זו, וזאת אף שזכו בדין. 2. המשיבה 1, המפרס חברה לניהול ולקבלנות 1994 בע"מ הינה חברה שפעלה בתחום של עבודות עפר ותשתיות (להלן - המשיבה). המערער העניק אשראי למשיבה. האשראי ניתן בגדרן של עיסקאות לניכיון שיקים, שנעשו מעת לעת בחשבון המשיבה, עד לתיקרה מסוימת, לפי קביעת המערער. בין השיקים שהסכים המערער לקבל לניכיון, היו שיקים של חברת דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ (להלן - דרוקר), עבורה ביצעה המשיבה עבודות. ביולי 1998 קרסה דרוקר, השיקים שנמסרו לניכיון לא נפרעו, ועל-כן נוצר חוב בחשבון המשיבה. המשיבה לא חלקה על גובה החוב. טענתה הייתה כי הוכשלה על-ידי המערער. המשיבה פנתה, באמצעות המשיבה 3, בשני מועדים שונים - במאי 1996 וינואר 1998 - אל מנהל סניף המערער, מר בבלי (להלן - בבלי), על-מנת לקבל הערכות בדבר מצבו הכלכלי של דרוקר. בבלי מסר למשיבה 3, הערכה חיובית על אודות דרוקר שלפיה מידת הסיכון בהתקשרות עם דרוקר היא נמוכה. ההערכה התבססה על דוח שערכה המחלקה למידע עסקי של הבנק בשנת 1996. דוח שני על אודות מצבה הכלכלי של דרוקר נערך במאי 1998. על יסוד דברים אלה התקשרה המשיבה עם דרוקר, עד שדרוקר הפכה להיות אחד הלקוחות החשובים והמרכזיים שלה. המשיבים טענו, כי הם רשאים לקזז מחובם למערער, את הנזק שנגרם להם כתוצאה מייעוץ כושל של המערער בעניין דרוקר ומהפרת חובת האמון והגילוי על-ידי המערער. 3. בית-משפט קמא קבע, כי המערער נתן למשיבה ייעוץ רשלני וכי התנהגותו הייתה נגועה במצגי שווא. בבלי שגה בהערכת המידע שהתקבל אצלו בשנת 1996 על אודות מצבה הכלכלי של דרוקר ומסר למשיבה 1 מידע מקוטע, חלקי ומטעה. בבלי קבע כי דרוקר היא לקוח סביר שעה שהיה צריך למסור לחברה, כי דרוקר הוא לקוח שההתקשרות עמו מקפלת בחובה סיכון מעל לממוצע, בהתחשב בהערה ברוח זו שהופיעה בשולי הדוח. הסכמתו של בבלי לנכות שיקים של דרוקר היוותה "סיגנל" בדרך של התנהגות, ממנו יכולה הייתה המשיבה להבין, כי אין בהתקשרות עם דרוקר סיכון מיוחד. יתרה מכך, בבלי יצר בפני החברה מצג שלפיו דרוקר הינו "לקוח טוב ומבוסס אשר השיקים שלו אינם חוזרים". עוד נקבע, כי הבנק לא יישם את המלצת הדוח משנת 1996, כי "מומלץ לעקוב [אחר מצבה של דרוקר] לאור הגידול המואץ בפעילות". רק במאי 1998 ביקש בבלי לקבל לידיו הערכה נוספת של מצב דרוקר. אז התברר, כי הסיכון שנחזה בדוח של שנת 1996 התממש עוד באותה שנה. דרוקר נקלעה בשלהי שנת 1996 לבעיות נזילות. כך העמיק המערער את השלכות המצג הרשלני, תוך פרק זמן קצר. המשיבה מבחינתה פעלה על-פי המצג הרשלני וחיזקה את קשרי העבודה עם דרוקר, בעוד הפער בין המצג לבין מצב הדברים לאשורו, הלך והתרחב. בית-המשפט דחה את גירסתו של בבלי, שלפיה לא ניתנה על-ידיו בינואר 1998 הערכה ביחס לדרוקר; במועד זה עמדה המשיבה להתקשר עם דרוקר לצורך ביצוע פרויקט בהיקף גדול במיוחד - "עיסקת רעננה" - אשר התמורה לו אמורה הייתה להשתלם באמצעות שיקים מעותדים. על-כן, ביקשה המשיבה לקבל מידע על אודות מצבו הכלכלי של דרוקר. יתרה מזו, המערער התיר באותה התקופה ניכיון שיקים של דרוקר בסכומים גבוהים מהרגיל והגדיל את תקרת האשראי של החברה באופן משמעותי. עוד נקבע, כי גם הערכה זו של המערער, כמו קודמתה, לא הייתה מבוססת דיה והיה בה כדי להטעות את החברה. בית-המשפט עמד על כך, כי גם עת קיבל בבלי לידיו את דוח מאי 1998, לא הודיע למשיבה על הדוח ולא ציין בפניה את דבר קיומו של הסיכון. בכך דחה בית-המשפט את טענת בבלי, כי הודיע למשיבה על אודות צמצום מסגרת האשראי שתועמד כנגד שיקים של דרוקר. טענת בבלי, כך נקבע, אינה מתיישבת עם חומר הראיות, ובפרט עם הגדלת האשראי כנגד ניכיון שיקים של דרוקר והמשך תהליך ניכיון השיקים גם במהלך חודשים יוני-יולי 1998. הטלת אחריות על הבנק עוגנה הן בחובת הגילוי המוגברת של הבנק כנאמן, והן במצג השווא הרשלני. בית-המשפט דחה את טענת המערער, כי יש לייחס למשיבה אשם תורם. המשיבה פנתה אל הבנק, קיבלה עצה מפורשת ממנו. העצה נתמכה בקו הפעולה שנקט הבנק. פעולות הבנק לא יכלו לעורר בלב המשיבים כל חשד. על יסוד האמור נפסק, כי המשיבים רשאים לקזז מתוך חובם למערער את הנזק שנגרם להם כתוצאה מהייעוץ הרשלני. 4. המערער מעלה טענות במספר מישורים. במישור אחד, טוען המערער נגד המימצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, בהיבטים שונים. שנית, המערער חולק על קביעת בית-המשפט, כי הסכמתו לניכיון השיקים היוותה אמירה ללקוח, כי אין סיכון בהתקשרות עם דרוקר. בנוסף, משיג המערער על הקביעה כי פעולות הבנק נגועות במצגי שווא. לטענתו, סיכון ההתקשרות עם דרוקר הוא סיכון רגיל ולפיכך ה"סיגנל" שקיבלה המשיבה היה נכון בנסיבות אותו הזמן. שלישית, המערער מצביע על קשיים מהותיים ויישומיים הנובעים מפסיקתו של בית-המשפט השלום, אשר יכבידו על פעולת הבנק. טענתו במישור המהותי הינה, כי על הבנק לא חלה חובה למסור ללקוחותיו הערכות כלכליות על אודות מצבם של צדדים שלישיים, קל וחומר לצטט להם חלקים מהמידע שמתקבל אצלו. טענה זו מורכבת משניים: ראשית, נקודת המוצא של המערער היא, כי לא יעלה על הדעת לדרוש מבנק לבדוק את לקוחותיהם של בעלי חשבונות בבנק ו/או לבצע מעקב אחר לקוחות של לקוחות הבנק, על-מנת שיוכל למסור מידע על מצבם של אלה ללקוחותיו. שנית, לטענתו, גם אם לבנק יש ידיעה פוזיטיבית על מצב עסקיו של צד שלישי שכזה, הרי לא חלה עליו חובת גילוי, שכן המידע נועד לשרת את הבנק בקבלת החלטותיו העסקיות. המערער מדגיש, כי הדוחות הם מסמכים פנימיים של הבנק, המהווים אך ורק כלי עזר למנהל הבנק לצורך קבלת החלטות נכונות וטוען כי בית-משפט קמא נתפס לכלל טעות בבואו לבחון את שקול דעתו של הבנק, לאור הדוחות. עוד נטען, כי הטלת חובה על הבנק, למסור מידע שברשותו ללקוח, על מצבו של צד שלישי, עלולה להתנגש עם חובת הסודיות הבנקאית, מקום שאותו צד שלישי אף הוא לקוח של הבנק, באחד מסניפיו. לחילופין טוען המערער, כי גם אם יוחלט כי מוטלת על הבנק חובת גילוי ומסירת מידע על אודות מצבו של דרוקר, הנמצא בקשיים כלכליים, הרי שלמשיבים אשם תורם באשר לנזק שנגרם להם, משהשליכו את כל יהבם על נכונות הבנק לניכיון שיקים ולא בררו בכוחות עצמם את מצבו הכלכלי של דרוקר. 5. המשיבים טוענים, כי כיום הבנק נתפס כגוף "מעין ציבורי" אשר בינו לבין לקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות מיוחדים. היחסים הללו מרחיבים את מעגל האחריות של הבנק ומטילים על הבנק חובת גילוי מוגברת, כפי שקבע בית-משפט קמא. לחילופין, טוענים המשיבים, כי גם בהתעלם מהיחסים המיוחדים שבין הבנק ובין לקוחותיו, הבנק התרשל. המשיבה ביקשה את חוות-דעתו של הבנק בקשר למצבה הכלכלי של דרוקר, וזה נתן לה מידע חלקי בלבד, הסתיר ממנה מידע קריטי בחשיבותו, ונטע בליבה הערכה שונה מזו שחייבת הייתה להתקבל. המשיבים טוענים, כי אין להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. עוד נטען, כי אין לייחס להם אשם תורם כלל. דיון 6. בראשית הדברים נציין, כי לא מצאנו מקום להתערב במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ובקביעות המהימנות שבפסק-דינה (ע"א 56/82 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה מוסה רחאל [1], בעמ' 33). המימצאים העובדתיים מתיישבים היטב את חומר הראיות שהונח בפני בית-המשפט. קביעות המהימנות מבוססות על התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה. בית-המשפט העדיף את עדותה של משיבה 3 על גרסתו של המערער ואין יסוד להתערב בכך. 7. אשר לחובה המוטלת על הבנק - מערכת היחסים בנק-לקוח היא מערכת מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק, נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת, מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה (ראה א' פורת "אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות" [6]). מכוח מערכת היחסים המיוחדת, הוטלו על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל. כך נפסק כי מידתה של חובת האמון, אשר פועל יוצא ממנה היא חובת הגילוי והיקפה, מושפעים במידה רבה גם ממידת הסתמכותו (המוצדקת) של הלקוח על הבנק (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בעמ נ' צבאח [2], בעמ' 592). דברים אלה משתלבים עם התפיסה הכללית המקובלת בהתייחס להיקפה של חובת הגילוי על טיבה של החובה בדין הישראלי: "בשיטתנו קיימת נטיה להרחיב את חובת הגילוי למקרים נוספים שבהם סומך צד אחד על שיקול דעתו ושיפוטו של הצד האחר לעיסקה" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [], בעמ' 830-829). 8. למותר לציין, כי אין להסיק מדברים אלה, שחובתו של בנק כלפי לקוח היא חובה כוללנית, שלפיה על הבנק לבחון כדבר שבשיגרה, להקדים פני כל נזק אפשרי שעלול לקרות ללקוח, ובכלל זה לבדוק טיבם של שיקים דחויים שניתנו כביטחון, לבדוק את מעמדם הכלכלי של נותני השיקים ולדווח על אודות המידע שהתקבל ללקוח. לצורך הדיון שבפנינו, מוכנים אנו להניח, כטענת המערער, כי יחסי הנאמנות בין הבנק ללקוח אינם טומנים בחובם חובת כללית של מסירת מידע ללקוח על אודות מצבו של צד ג', וכי - ככלל - הסכמה לניכיון שיקים אינה בגדר מצג ללקוח, כאילו אין סיכון בהתקשרות עם החברה מושכת השיקים. דא עקא, שבפנינו לא מדובר במקרה "רגיל", כי אם בנסיבות מיוחדות. המערער נתבקש לחוות-דעתו על אודות מצבה הכלכלי של דרוקר, והמשיבים הסתמכו עליה, בידיעתו של המערער, לאורך זמן. כפי שמציינת המשיבה 3: "אט אט, בהמלצתו המפורשת ובעידודו של מר בבלי, הפכה דרוקר להיות אחד הלקוחות החשובים והמרכזיים של המבקשת... מספר פעמים התבקש מר בבלי כמו גם גורמים נוספים במחלקת האשראי (ניצה ואלי) לבדוק את מצבה הכלכלי של דרוקר. בכל אותן פעמים דיווח לי מר בבלי כי מדובר בלקוחה ותיקה וטובה, אשר שיקים שלה אינם חוזרים והמלצתו הייתה תמיד חיובית בכל הקשור בעבודה עימה. כתוצאה מכך, קיבלה המבקשת על עצמה עבודות בפרויקטים נוספים של דרוקר" (סעיפים 16-15 לתצהיר עדות ראשית). ובאשר לעיסקת רעננה: "בהסתמך על חוות דעת חיובית זו והמלצתו המפורשת של מר בבלי, התקשרה המבקשת בהסכם לביצוע העבודות הפרוייקט עבור דרוקר תוך מתן אשראי נרחב לדרוקר" (סעיף 22 לתצהיר). עינינו רואות, אם כן, כי המשיבה הסתמכה על המידע שנתן לה המערער. יתרה מזאת, הסתמכות המשיבה על המלצותיו של המערער הייתה הסתמכות מוגברת, והביאה לשינוי מצבה של המשיבה לרעה. "ללא חוות - הדעת והמידע העסקי שניתן על ידי המשיב באמצעות מר בבלי, לא הייתה המבקשת מעלה על דעתה לתת לדרוקר אשראי בסדר גודל כזה ללא בטחונות כלשהם". נדגיש, כי הסתמכות זו של המשיבה הינה הסתמכות סבירה, שכן כאמור המערער התחייב בפניה מפורשות, כי יבדוק את מצבה הכלכלי של דרוקר ולאחר מכן העביר את המידע הרשלני. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו מסקנתו של בית-משפט קמא כי מוטלת על המערער חובת גילוי מוגברת, שבה לא עמד. בהקשר זה יצוין כי חובת הסודיות לה טוען הבנק אינה מוחלטת ויש לאזנה עם חובות הבנק ללקוחות אחרים (ראה ע"א 5893/91 הנ"ל [2], בעמ' 602-598). התנהגות הבנק במקרה זה לא נתנה כל משקל לחובותיו המיוחדות במסגרת יחסי האמון המוגבר. מכאן שגם טענה זו אינה יכולה לשנות את מסקנתנו. תמימי דעים אנו גם עם מסקנת בית-המשפט כי הבנק התרשל, גם בהתעלם מהיחסים המיוחדים שבין הבנק ללקוחותיו שכן נתמלאו היסודות הנדרשים להטלת אחריות בגין מצג שווא רשלני (ראה ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט [3]). 9. שאלה אחרת אותה יש לבחון היא שאלת האשם התורם. כבר נאמר, שמאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה פורת, במאמרו הנ"ל [6]). כפי שמציין בצדק בית-משפט קמא, חובת האמון של הבנק אינה מביאה לשחרור הלקוח מאחריות למעשיו. הבנק אינו מבטח. הבנק אף אינו שותף. על הלקוח לנקוט אמצעים עצמאיים ואין הוא יכול לסמוך על עצת הבנקים באופן עיוור. גם כאן - כל מקרה לפי נסיבותיו. בהיבט זה מקבלים אנו את טענת המערער, כי - בנסיבות הקונקרטיות שבפנינו - המשיבה, בהיותה חברה פעילה בענף הבנייה, הייתה יכולה להיעזר במקורותיה (ספקים, קבלנים ולקוחות של דרוקר), על-מנת לברר נכוחה את מצבה הכלכלי של דרוקר. במישור חלוקת הנזק בין הצדדים נציין כי מידת האשם שדבקה בפעולות הבנק הינה רבה יותר, עקב מעמדו המיוחד, הנגישות למידע והעדיפות הנתונה לו ביכולת בירור כאמור, והסתמכות המשיבים על פעולותיו. אנו קובעים אפוא כי האשם התורם של המשיבים יהיה בשיעור של 25%. 10. אשר לערעור שכנגד. המשיבים (המערערים שכנגד) מערערים על כך שהשופט קמא לא פסק הוצאות לטובתם, למרות שתביעת הבנק כנגדם נדחתה, ומבלי שניתנו נימוקים להחלטה זו. כלל ידוע הוא, כי אין בדרך-כלל מקום לערעור שנושא שיעור ההוצאות בלבד (ע"א 77/85 חברת החשמל, מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [4], בעמ' 594). בית-המשפט אף הוסיף וקבע, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשאלת הוצאות המשפט, אלא במקרים חריגים ונדירים. לא מצאנו לסטות מכלל זה. עם זאת סברנו כי באיזון הכולל, ואף שערעור הבנק מתקבל באופן חלקי, לא ייעשה צו להוצאות גם בהליך שבפנינו. 11. כללם של דברים - הערעור מתקבל באופן חלקי לעניין האשם התורם בלבד. הסכום של 440,913.02 ש"ח שנקבע כי המשיבים רשאים לקזזו מתוך חובם לבנק, יופחת בשיעור של 25% נכון ליום פסק-הדין קמא. אין צו להוצאות בערכאה זו. בנק