1. בפני שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט עוז ניר נאוי) בת.א 4138/07 מיום 16.09.10, במסגרתו חייב בית המשפט את הנתבעת, הגב' חנה רודל (להלן "רודל") בתשלום 30% מהחוב נשוא התביעה. המערער בע"א 23321-11-10 (להלן "הבנק") טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא חייב את הגב' רודל במלוא החוב. רודל טוענת, במסגרת בע"א 23040-11-10, כי שגה בית משפט קמא שחייב אותה בתשלום כלשהו לבנק. 2. להלן העובדות הרלוונטיות, כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא- ביום 21.12.05 פתחו רודל ואדם נוסף (להלן "אבידן") חשבון בנק משותף וביום 29.09.06 קיבלו מהבנק הלוואה בסך 50,000 ₪. רודל ואבידן לא עמדו בהתחייבויותיהם בכך שלא כיסו את יתרת החובה שנוצרה בחשבון המשותף בסך 8,268 ₪, ולא פרעו את ההלואה אשר סכומה עמד ביום הגשת תביעת הבנק ע"ס 50,220 ₪. בגין חובות אלו הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד רודל ואבידן. כנגד אבידן ניתן פסק דין, והוא איננו צד לדיון שבפני. 3. בעוד שהבנק טען בפני בית משפט קמא כי החשבון נוהל בהתאם לבקשה לפתיחת חשבון ובתנאים כלליים לפתיחת חשבון, וההלוואה ניתנה בהתאם להתחיבויותיהם בכתב של בעלי החשבון, טענה רודל בפני בית משפט קמא כי התקשרה עם אבידן לפתיחת עסק לשיווק מוצרי אופנה, ובמסגרת הסכם שנערך בין השותפים נקבע כי "זכויות החתימה בשם השותפות לכל דבר ועניין בחשבון הבנק יהיו של אלי (אבידן ו.פ) וחנה (רודל ו.פ) ביחד". אבידן הציע כי החשבון יפתח בסניף הבנק בו נפתח, בין היתר משום שיש לו חשבון אישי שם. הוסיפה רודל וטענה כי בעת הפגישה בבנק הדגישו היא ואבידן בפני פקידת הבנק כי זכויות החתימה בחשבון יהיו של שניהם ביחד, הפקידה השיבה כי היא מכינה את הטפסים, והחתימה אותם על "ערימה" של טפסים רבים עליהם חתמו אבידן ורודל מבלי לקרוא אותם, משום שסמכו על הפקידה. לטענת רודל העסק המשותף לא יצא אל הפועל, ההסכם בינה לבין אבידן בוטל, נסיונותיה של רודל לסגור את החשבון ביחד עם אבידן לא צלחו מאחר ואבידן טען שהוא עסוק. רודל לא דאגה מאחר וידעה כי לא ניתן לחייב את החשבון לבד, אלא כנגד שתי חתימות בלבד. בסופו של דבר, בחודש ספטמבר 2006 התייצבה עם אבידן בבנק עמ"נ לסגור את החשבון, אז התברר לה לתדהמתה כי אבידן ביצע לבדו פעולות בחשבון ויצר בחשבון יתרת חובה בגובה עשרות אלפי שקלים. לטענת רודל משטענה בפני פקידת הבנק כי אין לה כל קשר לחוב שנוצר, אמרה לה הפקידה שתחתום, החשבון יסגר והיא תהיה פטורה מתשלום. אך לאחר מספר חודשים נשלח אליה מכתב דרישה לשאת בחוב שנוצר. 4. טענות רודל היו: חיוב החשבון היה צריך להיעשות כנגד שתי חתימות בלבד. יתרת החובה נוצרה ע"י אבידן בגין עסקיו בלבד. היא אינה יודעת על מה חתמה, אך נאמר לפקידת הבנק כי החשבון יחוייב ע"י חתימות שני השותפים ביחד. כאשר חתמה על התחייבות להחזרת הלוואה, נאמר לה כי החשבון המשותף ייסגר, החיוב יעבור לחשבון אבידן והיא תהיה פטורה. אם חתמה על תנאים אחרים, הרי שהבנק הטעה אותה או התרשל. לאבידן היו חובות אחרים בבנק, והיה על הבנק לאסור על אבידן ליצור חובות נוספים בחשבון המשותף עימה, וכן היה על הבנק ליידע אותה. 5. פסיקת בית משפט קמא- באשר לטענה כי על אף נוסח המסמכים עליהם חתמה רודל (חשבון מסוג "ביחד ולחוד") הכוונה היתה לחשבון המחוייב בחתימות שני השותפים, וכך נאמר לפקידת הבנק, קבע בית משפט קמא כי אין לקבל את טענתה של רודל. כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, משהיה לרודל "תנאי אחד, יחיד ומהותי, אשר היה חשוב לה עובר לפתיחת חשבון" היה עליה לוודא טרם החתימה כי אותו תנאי מוצא את ביטויו במסמכים עליהם התבקשה לחתום. מה גם שעניין זה, היינו אופן חיוב החשבון, הופיע כבר בעמוד הראשון של המסמך, בפונט שונה, ובו נאמר בפירוש כי כל אחד מבעלי החשבון "לחוד" יכול לפעול בחשבון. עוד קבע בית משפט קמא בנקודה זו, כי עדות פקידת הבנק לא נסתרה, והיא תומכת בטענות הבנק. לא זו אף זאת, בית משפט קמא קיבל ללא סייג את עדות פקידת הבנק לפיה התנאים הוסברו לרודל באריכות ובפירוט. וכי ההסכם שבין השותפים לא הובא כלל לידיעתה או לעיונה של הפקידה, וכי שני השותפים אמרו לה שהחשבון יהיה "לחוד" ורודל אף הוסיפה ש"אלי (אבידן ו.פ) יותר יתעסק בחשבון". כן הוסבר לרודל כי אף שההלוואה יורדת מחשבונו של אבידן, אם אבידן לא ישלם רודל עדיין תהיה בעלים בהלוואה ולא תופטר (סעיף 31 לפסה"ד). באשר למעמד המסמך "כתב התחייבות להחזרת הלוואה" מיום 20.09.06, היינו האם מדובר בהלוואה כטענת הבנק, או במסמך שנועד לסגור את החשבון, קיבל בית משפט קמא את טענת הבנק כי מדובר בהסכם הלוואה, וכי העניין הוסבר היטב לרודל. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי לא ברור מדוע רודל נדהמה לנוכח יצירת החוב, כאשר לא מצאה לנכון לשאול מאומה עת חתמה על מסמך שכותרתו "כתב התחייבות להחזרת הלוואה" בעוד שהיא, לטענתה, ביקשה לסגור את החשבון. כאמור, בסוגייה זו התקבלו טענות הבנק. בשאלה, האם הבנק פעל כדין עת איפשר לאבידן לצבור יתרת חובה גבוהה, על אף שידע על חריגה נוספת שלו בחשבונו האחר, והאם הבנק הפר את חובת הגילוי והדיווח לרודל, קבע בית משפט קמא כי הבנק הפר את חובת הגילוי עת לא גילה לרודל אודות חובותיו האחרים של אבידן אשר ניהל חשבון נוסף באותו סניף בנק, כלשון בית משפט קמא: "הבנק רואה קשר בין החשבון דנן לחשבונות אחרים כלשהם שיש לנתבעים בבנק; על פניו נראה כי הבנק יכול להעביר יתרת זכות בין החשבון דנן לחשבונו האחר של הנתבע באותו סניף. בנסיבות אלה, היה על הנק לגלות מצב חשבונותיו של הנתבע לנתבעת על מנת שתוכל להעריך את הסיכון שבהתקשרות עם הנתבע. אני סבור אף כי הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפי הנתבעת ובכללה את חובת הדווח. עיון בתנאים הכלליים מלמד כי על הבנק חובת דיווח וכי עליו לשלוח לבעל החשבון הודעות כתובות (ראה למשל סעיף 11 לתנאים הכלליים)" (סע' 44-46 לפסה"ד). בעניין זה קבע בית משפט קמא כי אף שמבחינתה של פקידת הבנק לא היתה חובת דיווח, הרי במקרה זה כן דיווחה והודיעה, אך אין לכך ראיות כלשהם. בימ"ש קמא קבע, עובדתית, כי רודל לא קיבלה הודעה כלשהי מהבנק, וכן קבע, כי מקובל עליו שאם היתה נשלחת הודעה כלשהי לרודל, היא היתה ממהרת לבנק ופועלת לסגירת החשבון. עוד קובע בית משפט קמא כי במסמכי הבנק לא נרשמה כלל כתובתה של רודל, וכי העדר הכתובת תומך במסקנתו כי הבנק הפר את חובת הדיווח. בית משפט קמא דן בשאלת האשם התורם והיקף חבותה של רודל, וקבע כי יש להחיל במקרה זה את דוקטרינת האשם התורם שכן "הן הנתבעת והן הבנק תרמו במשותף להיווצרות הנזק שנוצר". קבע בית משפט קמא: "לא ניתן לשחרר מאחריות את הנתבעת. אין מחלוקת כי אין מדובר בקטין שלא הבין ו/או לא יכול להבין את שחתם עליו ואף לא במי שהבנתו מוגבלת. הנתבעת עשתה מלאכתה קלה וטענה כי סמכה על נציגת הבנק, אך בכך אין די. כאמור לעיל, סברתי כי על הנתבעת היה לוודא בעיקר תוכנו של מסמך קצר אחד, ובו נכללו זכויות החתימה. הנתבעת לא עשתה כן ולו היתה עושה כן, ולמצער בעת שחתמה על המסמכים היתה מעיפה מבט שורה אחת למעלה, ורואה כי זכויות החתימה הינן "כל אחד לחוד"- ככל הנראה, לא היינו מגיעים עד הלום" (סע' 56 לפסה"ד). עוד מוסיף בימ"ש קמא לחובת רודל את העובדה כי גם כאשר ידעה שהעסק המשותף לה ולאבידן לא יצא אל הפועל ישבה באפס מעשה ולא טרחה לפנות לבנק ולהורות על סגירת החשבון. בימ"ש קמא מסכם ואומר, כאמור, כי לא ניתן לפטור את רודל מאחריות, אך אחריות הבנק גדולה מזו שלה, בין היתר, כלשונו "בשל הפרת חובת הגילוי בכל הקשור לחשבונותיו האחרים של הנתבע וכן בשל כך שלא הוכח כי נשלחה אל הנתבעת ולו הודעה אחת לרפואה ובה מידע על המתרחש בחשבון" (סע' 59 לפסה"ד). אשר על כן, קבע בית משפט קמא כי חלוקת האחריות הראוייה הינה 70% על הבנק, ו-30% על רודל, וחייב את רודל בהשבת 30% מיתרת החוב בחשבון המשותף. 6. טענות הבנק בערעור- שגה בימ"ש קמא כאשר גזר גזירה שווה בין חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי ערב, לבין חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי שותף בחשבון בנק משותף. בעניינינו, מדובר בשותפה בחשבון בנק משותף, כלפיה לא חייב הבנק בחובת גילוי כלשהי. בימ"ש קמא פירוש באופן מוטעה את סעיף 7 לתנאים הכלליים. שגה בית משפט קמא כאשר החיל על הבנק חובת גילוי ביחס לחשבונותיו האחרים של אבידן בסניף הבנק. קביעה זו עומדת בניגוד לחובת הסודיות המוטלת על הבנק, ומזכותו של אבידן לפרטיות. אמנם חובת הסודיות איננה אבסלוטית, ואולם, במקרה הנדון אין כל הצדקה לנסיגה ממנה. הבנק מוסיף וטוען, כי לא רק שלא היתה עליו חובה לגלות לרודל את מצב חשבונותיו האחרים של אבידן, אלא שחובה עליו שלא לגלותם. הקביעה העובדתית לפיה אם היה הבנק מדווח לרודל על הפעולות בחשבון, היתה זו ממהרת ובאה לסגור את החשבון, הינה קביעה שגוייה, שכן העובדות והתנהלות רודל מלמדות על ההפך מכך. חובת הזהירות חלה גם על הלקוח, אשר הציגה בפני הבנק מצג לפיו השותף מורשה לפעול בחשבון, וכיום היא מנועה מלטעון ההפך מכך. הבנק אמור לשלוח הודעות לכתובות אותן מספקים הלקוחות. בעניינינו, סיפקה רודל כתובת שאינה כתובת מענה, וכך גילתה שאין לה עניין בקבלת דפי חשבון שוטפים. שגה בימ"ש קמא בכך שהסתמך על סעיף 11 לתנאים הכללים לצורך קביעת חובת הבנק לדווח לרודל על הנעשה בחשבון. סעיף 11 הנ"ל עוסק בחובות הלקוחות בלבד ולא בחובת דיווח. בפועל, אין כל חובה בדין או בהסכם מכוחה היה על הבנק לעדכן את המשיבה אודות מצב החשבון. התנהלות רודל, גם כגרסתה, מגלה חוסר סבירות וחוסר זהירות קיצוניים, ואין לגלגל תוצאות התנהגות זו לפתח הבנק (ת"א (ת"א) 31707-06 יוסף כהן נ' בנק אוצר החייל). יש להחיל את דיני המניעות כנגד רודל . חלוקת האחריות שרירותית. הבנק אינו יכול לשלוח דפי חשבון לכתובת שלא נמסרה לו. ממילא, רודל חתמה על מסמכי ההלוואה לאחר שמצב החשבון כבר דווח לה, כך שנותק הקשר הסיבתי בין אי קבלת הודעה לשיטתה לבין היווצרות החיוב. קיימת סתירה בין הקביעות באשר למשמעות התחייבויות רודל לבין הקביעה כי הבנק הפר את חובת הגילוי. לחלופין, יש לחלק באופן שונה את האחריות בין הצדדים. ביחס לטענות רודל בערעורה, טוען הבנק כי המדובר בטענות מסוג הודאה והדחה, ואין לרודל עדויות סיוע לטענותיה, שהן טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב. 7. טענות רודל בערעור מטעמה- הבנק כלל לא הוכיח את יתרת החוב בחשבון. הבנק הפר את חובותיו באופן המטיל עליו אשם בשיעור 100%: חובת התשלום מצד הלקוח קשורה עם חובת הדיווח של הבנק. הפרת חובת הדיווח גוררת אחריה אשם מלא של הבנק. בנסיבות העניין, רודל לא ביצעה כל פעולה שהיא בחשבון. אם היתה יודעת על פעולותיו של אבידן היתה עוצרת אותן מייד והחשבון היה נסגר ללא חוב כלשהו. בכך שהבנק הפר את חובותיו, נמנעה מרודל האפשרות למנוע את יצירת החיובים בחשבון. טעה בית משפט קמא בכך שלא קיבל את הטענה כי מדובר בחשבון המחוייב באמצעות חתימות שני השותפים ביחד. 8. דיון - אחריות רודל- אני סבורה כי לא נפל כל פגם בחלק זה של פסק הדין, המתייחס לאחריותה של רודל, לא מהפן העובדתי, ולא מהפן המשפטי. אף אני, כמו גם בית משפט קמא, סבורה כי רודל עשתה את מלאכתה קלה כאשר לטענתה "סמכה" על פקידת הבנק, לא הרהרה עוד אחריה ולא טרחה לבדוק את תוכנן של המסמכים עליהם התבקשה לחתום, וזאת אף אם נקבל את גירסתה של רודל, כי אכן זה היה סדר הדברים. לא זו אף זאת, רודל חזרה על התנהגות זו פעמיים, וזו על פי גירסתה שלה. בפעם הראשונה, לא טרחה לבדוק את סוג החשבון ("ביחד" או "ביחד ולחוד") עם פתיחתו, על אף, שלדבריה, היה מדובר בעניין עקרוני וחשוב, ובפעם השנייה, בעת שחתמה על קבלת ההלוואה, בעוד שלדבריה סברה כי מדובר בסגירת החשבון. בפעם שנייה זו, הרי ידעה כבר, לשיטתה, כי הוראותיה בעת פתיחת החשבון לא התמלאו, ועל כן, גם על פי גירסתה, היה עליה להיזהר כפל כפליים בעת שנתבקשה לחתום שוב, והפעם על מסמכי ההלוואה. המסקנה הבלתי נמנעת, היא כמסקנת בית משפט קמא, כי יש לקבל את גירסת הבנק הן באשר לחתימה הראשונה, היינו כי חתמה על חשבון המחוייב בחתימת כל אחד מהשותפים לחוד, והן באשר לחתימה על מסמכי ההלוואה, כקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי מהות החתימה ותוצאותיה הוסברו לרודל היטב. מכאן, כי אין לקבל את טענות רודל באשר לאחריות שהטיל עליה בית משפט קמא. 9. גם הטענה כי הבנק לא הוכיח את סכום החוב, דינה להידחות. רודל הגישה בקשת רשות להגן, וזו הוגבלה לאמור בתצהיר התומך בבקשה. בתצהיר זה לא נכללה כפירה בגובה החוב, ולא העמידה כל גירסה מטעמה באשר לגובה החוב . מכל מקום, לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא לפיה הטענה בדבר נכונות סכום החוב נזנחה, ולגופו של עניין, כי תדפיסי חשבון הבנק מהויים רשומה מוסדית ע"פ סעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, וכי רודל לא הביאה ולו בדל של ראייה כדי לסתור את האמור במסמכי הבנק. ראו לעניין זה ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' מרי נופי ואח' פ"ד מז(4) 116, 12. 10. אחריות הבנק- בית משפט קמא, הגיעה לממצאים עובדתיים, מהם נגזרו מסקנותיו, וכך קבע בית משפט קמא: הבנק ידע כי אבידן מצוי ביתרת חובה בחשבונו האחר, ואעפ"כ לא גילה זאת לרודל. רודל לא קיבלה הודעות מהבנק, ובמסמכיו כלל לא נרשמה כתובתה של רודל. אם היתה מקבלת רודל הודעות מהבנק, היתה ממהרת לסגור את החשבון האם היתה מוטלת על הבנק חובה לדווח לרודל על היותו של אבידן ביתרת חובה בחשבונותיו האחרים בסניף הבנק? אני סבורה, כפי שסבור היה בית משפט קמא, כי התשובה לשאלה זו חיובית. אינני מקבלת את טענת הבנק לפיה החיל בית משפט קמא את ההלכות הנוגעות לערבים על העניין שבפנינו, בעוד שמדובר בשותפים לחשבון, ולא בערבים. מעצם העובדה שבתנאי פתיחת החשבון נרשמה זיקה בין החשבונות השונים של השותפים, מחוייב היה הבנק לעדכן את רודל במצבו של אבידן. שכן, בסעיף 7.2 ל"בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון" (עמ' 2), נכתב במפורש: "לבנק זכות קיזוז, ללא צורך בהודעה מוקדמת, על כל יתרת זכות שתמצא בחשבון ו/או בשאר חשבונותינו, או בחשבון של מי מאיתנו, הקיימים ו/או שיפתחו בעתיד, בין אם חשבון כלשהו הוא על שמנו לבד או יחד עם אחרים...". וכך הלאה, התיר לעצמו הבנק במסגרת הסכמה זאת, לקזז בכל עת, אף לפני מועד פרעונה של יתרת חובה או זכות, ב"חשבון כלשהו שלנו", היינו של רודל או אבידן (סע' 7.3), וכן אפשר הבנק לעצמו זכות עיכבון לסילוק כל התחייבויות השותפים. בנסיבות אלה, כאשר קשר הבנק מיוזמתו את החיובים השונים, בחשבונות השונים, מחוייב היה הבנק, במסגרת חובת הנאמנות שהוא חב ללקוחותיו, לעדכן את רודל באשר למצבו של אבידן בחשבונותיו האחרים. יחד עם זאת, אני סבורה כי גם אם הופרה חובה זאת, אין להטיל את מלוא האחריות על הבנק. מצופה היה מרודל עצמה, אשר ביקשה להקים עסק משותף עם אבידן, פתחה עמו חשבון משותף, וידעה והצהירה כי אבידן הוא זה שיהיה השותף הפעיל בחשבון, שתחקור אודות מצבו הפיננסי מיוזמתה, ואף תפנה לבנק מיוזמתה בבקשה לקבלת דין וחשבון לפני שנתנה התחייבויותיה לבנק. לצורך כך היה עליה לבקש, במידת הצורך, את הסכמת שותפה, אבידן לגילוי הנדרש. אם היתה נוקטת בדרך זו, ובמידת הזהירות המתחייבת, לא היתה נקלעת לפרשה זאת. כמו גם בימ"ש קמא, אני סבורה כי אחריותה של רודל קטנה מזו של הבנק, מתוקף היותו של הבנק מורגל במצבים אלה יותר מרודל, ומצוי בעמדת כח גדולה לאין שיעור מזו של הלקוח. השווה לעניין זה ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין (מיום 2.311, פורסם באתר "נבו"). פסק דין זה, אשר ניתן ממש לאחרונה, דן אמנם בחובת גילוי של הבנק כלפי לקוח ממשכן, ברם הדברים אשר נאמרו שם לעניין חובת גילוי של הבנק כלפי לקוח באשר לגובה חוב קיים בחשבון הקשור ישירות להתחייבות, כנתון מהותי הנמצא במעגלים הראשונים של חובת הגילוי - יפים גם לעניינינו (פסקות 33-44 לפסק הדין). גם לעניין טענת הבנק בדבר חובת הסודיות כלפי אבידן יפים הדברים אשר נאמרו שם, לפיהם הבנק, אשר נמצא, כאמור, בעמדת כח, יכול לדרוש מלקוחו (בעניינינו אבידן) בטוחה מספקת אחרת, אשר בהתקיימה מתייתר הצורך בגילוי האינפורמציה. משלוח הודעות לרודל- כפי שנקבע ע"י בית משפט קמא, בעת פתיחת החשבון לא נרשמה במסמכי הבנק כתובתה של רודל. אף בעניין זה אני סבורה כי צדק בית משפט קמא, עת קבע כי היה על הבנק לשלוח הודעות לרודל, וכי לא יכל לעשות כן בהעדר כתובת. החיוב במשלוח הודעות עולה הן ממסמכי פתיחת החשבון , שם נקבע בסעיף 11.3, בין היתר כי הלקוח מתחייב לבדוק כל הודעה שתשלח אליו, ולהשיג עליה בתוך 21 יום מתאריך המסירה, וכיצד ניתן להשיג על ההודעות אם אלה לא נשלחו?!, הן על פי האמור בסעיף 12, שם נקבע "המען בתחילתו של טופס פתיחת החשבון" כמען להמצאת דברי דואר, והן מתוקף כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) תשנ"ב-1992. אין ספק כי על הבנק מוטלת החובה לדאוג לכך שבמסמכי פתיחת החשבון תופיע כתובת עדכנית של הלקוח, שכן הבנק הוא "השולט" על הליך פתיחת החשבון, הוא זה שמנפיק את המסמכים, והוא זה הקובע מהי האינפורציה שעל הלקוח למסור לבנק במעמד פתיחת החשבון. כאן יש להעיר כי רישום כתובת, נכונה או שגוייה, בעת החתימה על "כתב התחייבות להחזרת ההלוואה" ביום 20.09.06, כאשר החשבון נפתח ביום 21.12.95, אין בה כדי להועיל בנסיבות העניין שבפני. אפשר, שהמסקנה היתה שונה במקרה שבו הלקוח מוסר בעת פתיחת החשבון כתובת שגוייה מתוך כוונה להטעות, ואולם, כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי "כלל לא נרשמה כתובתה של הנתבעת" (סע' 52 לפסה"ד), וכידוע, ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים ר' ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום (מיום 3.1.11, פורסם ב"נבו"): "כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות שכזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. הטעם לכך הוא שלערכאה הדיונית היכולת והאפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראייה וחוות דעת ועל כן היא בעלת יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור במישור זה [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)]. יתרה מכך, בעניין בראשי נפסק כי יש ליישם הלכה זו ביתר שאת כאשר פסק הדין של הערכאה הדיונית מושתת במידה רבה על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו" מסקנה זו, לפיה הפר הבנק את חובת הנאמנות והגילוי כלפי רודל, איננה משנה מהמסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הבנק לרודל, שכן מצופה היה מרודל כי תתעניין במצב החשבון, כאשר הודעות הבנק בוששו מלהגיע. 13. אני דוחה את טענת הבנק לפיה שגה בית המשפט בקביעתו העובדתית כי באם היתה רודל מקבלת הודעות מהבנק לפיהן מתבצעות פעולות בחשבון, וכי נוצרה בו יתרת חובה, היתה ממהרת לבנק ופועלת לסגירת החשבון (סעיף 51 לפסה"ד). זוהי קביעה עובדתית אשר ערכאת הערעור לא תתערב בה. קביעה זו מתיישבת עם ההגיון והיא סבירה. בית משפט קמא שמע את הראיות והתרשם מהעדים, וכאמור אין להתערב בקביעות הנובעות מהתרשמות זו. כך גם אני סבורה כי אין לקבל את טענת הבנק בדבר ניתוק הקשר, והסרת אחריותו של הבנק, ככל שהיתה, עם חתימת רודל על הסכם ההלוואה. סביר בעיני כי חתימת רודל על מסמך ההלוואה היתה חלק ממהלך שנבע מתוך אמון שנתנה בבנק, ואולי תחושת חוסר ברירה, ומתוך מצוקתה בעת שנודע לה על הסיטואציה בה היא מצוייה. ואין לראות במהלך זה משום שחרור הבנק מאחריותו למחדליו כלפיה. 14. חלוקת האחריות בין רודל לבין הבנק- אין ספק כי עצם חלוקת האחריות, באופן שהלקוח מחוייב רק בחלק מהחוב שהצטבר בחשבונו, לנוכח מחדלי הבנק, אפשרית ומוכרת בפסיקה, והיא נובעת מחובתו של הבנק לפצות את הלקוח במקרים בהם הופרו חובות הבנק. ראו לעניין זה ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח פ"ד מח(2) 573, 586, וכן ע"א (ת"א) 1245/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח סרנגה דוד ז"ל ואח'. בנסיבות העניין, כאשר, מחד לא התקבלו טענות רודל באשר להטעייה שהטעו אותה, כביכול, פקידי הבנק באשר לסוג החשבון, ומאידך נקבע כי הבנק לא מילא אחר חובת הנאמנות והגילוי כלפי רודל, לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא כי יש לחלק את האחריות באופן שרודל תשא בשלושים אחוז בלבד מיתרת החובה בחשבון, ועל כן דין שני הערעורים להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בנק