תביעה כספית לתשלום תגמולים על סך 312,566 ש"ח, בגין אובדן כושר עבודה של התובע, מכוח פוליסת ביטוח לתאונות אישיות המעניקה פיצוי שבועי במקרה של אי כושר זמני מוחלט. הנתבעת מסרבת לשלם את תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה, בטענה כי התביעה הינה תביעת שווא, שיצר התובע מתאונה של מה בכך. כן טוענת היא, כי התובע העלים עובדה מהותית מהצעת הביטוח, תוך מתן תשובות במרמה, היורדת לשורש הצעת הביטוח ומהווה עילה לביטול הפוליסה. עובדות המקרה 1. בשנת 1984, התקשר התובע עם הנתבעת בחוזה ביטוח (להלן: "הפוליסה"), אשר הוצאה בהתבסס על הצעת ביטוח מיום 22.10.84 עליה חתם התובע. הפוליסה חודשה מדי שנה, עד לקרות מקרה הביטוח הנדון בתביעה זו. על פי הפוליסה, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע במקרה של אי כושר עבודה זמני מוחלט, פיצוי שבועי בסך 780$, החל מהיום השמיני שלאחר קרות מקרה הביטוח ולמשך תקופה של עד 104 שבועות. ביום 7.9.98, נפגע התובע בתאונת דרכים בה לטענתו איבד הכרתו וסבל מחבלות בגופו: בראש, בעמוד השדרה ובברכיים. התובע פונה לבית החולים באמצעות אמבולנס ולאחר טיפול שוחרר לביתו. התובע, בעלים של חנות כלי עבודה, טוען כי מאז התאונה אינו מסוגל לעבוד בחנות. לטענת התובע, בעקבות התאונה, סובל הוא מכאבי ראש מגרניים תמידיים והתקפיים, כאבים בצוואר והגבלת תנועתיות הצוואר, כאבים בחזה, כאבי גב תחתון ועליון עם הגבלה תנועתית וכאבים בברכיים. כמו כן, טוען התובע למצב נפשי בתר-חבלתי, חרדה, דיכאון, בעיות ביכולת הזיכרון ובעיות התקשרות והתנהגות ביצירת קשר עם אנשים והתנהגות. בתמיכה לתביעתו צרף התובע חוות דעת של הנוירולוג ד"ר אדם ז'ק ז"ל מיום 15.2.99, תעודת רופא של הפסיכיאטר ד"ר יחזקאל ברבר מיום 3.4.00 וחוות דעת של רופא תעסוקתי ד"ר ש. גושן מיום 13.4.00. לאור האמור, דורש התובע מהנתבעת תגמולים בגין אי כושר מלא לתקופה של 104 שבועות לפי 780 $ לשבוע כנקוב בפוליסת הביטוח, בניכוי הסכום שכבר שולם לו על ידי חברת הביטוח בסך 49,562 ש"ח, ובסך הכל 312,566 ש"ח. 2. הנתבעת טוענת, כי התובע הפר את חוזה הביטוח, משלא עמד בחובת הגילוי המהותית ולא גילה לנתבעת, בעת הצעת הביטוח, כי הינו נכה צה"ל וכי סבל מנכויות ובעיות רפואיות קודמות. הנתבעת שילמה לתובע, סך של 49,562 ש"ח, שהם 12,031 $, כאשר לטענתה עשתה זאת לפנים משורת הדין, היות ופגיעות התובע מסתכמות לטענתה בשישה שבועות של אי כושר מלא ושישה שבועות של אי כושר חלקי, בלבד. בחודש מרץ 1999 סירבה הנתבעת להמשיך ולשלם תשלומים כלשהם. לפיכך, דורשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהחזר תגמולי הביטוח שקיבל שלא כדין, בצירוף הצמדה וריבית, וכן, לחייבו בהוצאות שכר טרחת עו"ד. 3. אין מחלוקת, כי התובע מוכר על ידי קצין התגמולים בגין הנכויות המפורטות בחוות דעת הוועדה הרפואית שלפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל - 1969 אשר בתיקו הרפואי באגף השיקום (נ/7): לפי סעיף 43 (2) ב - 12% לגבי אצבע 2 ביד ימין קשיון לא נוח עם התקצרות בגין צלקות על פי סעיף 75 (1) ב' 10% בגין מצב אחרי פציעה עם שבר בזרוע שמאל - 0% בגין פציעה וצלקות בבית החזה, בזרוע וברך שמאל ללא הפרעות - 0% בגין פציעה בירך שמאל - 0% ובגין שיתוק חלקי בצורה קלה, סיאטיק שמאל על פי סעיף 32 (1) א - 10% בנוסף, הצהיר התובע בפני הועדה הרפואית שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים") : "מאז הוועדה הקודמת, חלה הרעה במצבי, אני עצבני, מתקשה בשינה... יש לי זרמים באצבע 2 יד ימין, האצבע "קשה" כמו אבן, מוגבל, מתקשה בהליכה, הרגשת זרם ברגל השמאלית." עיקרי המחלוקת 4. הסוגיה הראשונה שבמחלוקת, הינה היקף חובת הגילוי המתבקשת ממבוטח בעת עריכת חוזה ביטוח מהם אותם עניינים מהותיים בעיניו של מבטח סביר אשר על המבוטח לגלותם, מה משמעות נוסח השאלות אשר מובאות בפניו בשאלון הבריאות ע"י החברה המבטחת ומהן השלכותיו של אי גילוי פרטים שונים מעברו הרפואי. בהנחה שנכרת חוזה ביטוח ואין לבטלו, מה מידת הנזק אשר נגרם לתובע כתוצאה מתאונת הדרכים בה נפגע, והאם מצדיקה הפגיעה את הפיצוי אותו דורש התובע ? דיון והכרעה חובת הגילוי בחוזה ביטוח 5. אין מחלוקת, כי התובע לא ציין את דבר היותו נכה המוכר לפי חוק הנכים בעקבות פציעתו במלחמת יום הכיפורים בשום שלב של המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח ואף לא במהלך תקופת קיומו של החוזה בין הצדדים. האם בכך כשל לעמוד בחובת הגילוי הנדרשת בחוזה ביטוח? סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "החוק"), מגדיר את חובת הגילוי החלה בחוזה הביטוח: "6. (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." 6. התובע טוען, כי על פי סעיף זה, יש לברר האם נשאל התובע בטופס הצעת הביטוח שאלות שדרשו ממנו גילוי על פציעתו ועל נכותו. לטענתו, שאלה כזו לא נשאלה, וכל ששאלה הנתבעת היו שאלות גורפות הכורכות עניינים שונים. התובע מוסיף וטוען, כי משלא נשאלה שאלה ישירה ומכוונת לעניין זה, אין הענין עונה על הגדרת ענין מהותי שיש בו כדי להשפיע על מבטח סביר וזאת במיוחד לאור שכיחותם של פצועי מלחמות ישראל ופיגועי הטרור בקרבנו. התובע מפרט את אחוזי פציעותיו כפי שנקבעו בדו"ח הוועדה הרפואית של משרד הבטחון (מוצג נ/7) המסתכמות ב 29% נכות וטוען כי פציעתו היה פציעה קלה בהגדרתה, ועל כן לא סבר כי הינו ענין מהותי הדרוש גילוי ומוסיף, כי הסתרת המידע לא נעשתה מתוך כוונת מרמה. כמו כן טעם כי המילה "תאונה" אינה כוללת פגיעה כתוצאה מפעילות מלחמתית. 7. לטענת הנתבעת, נכותו הקודמת של התובע בשיעור 29%, הינה נכות בשיעור רציני, עובדה זו לטענתה הינה עובדה מהותית, אותה העלים התובע בהצעת הביטוח במרמה, כאשר תשובותיו לשאלון אינן אמת. לטענת הנתבעת, המניע להעלמת עובדה מהותית זו, היתה סכומי תגמולי הביטוח הגבוהים בהשוואה להכנסותיו הרגילות, וחששו שגילוי נכותו הקודמת יסכל את קבלת דמי הביטוח. הנתבעת טוענת, כי בנסיבות הענין מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח דנן, אם היה יודע את המצב לאמיתו. 8. כאמור, הציגה הנתבעת לתובע מספר שאלות באמצעות טופס הצעת הביטוח מיום 22.10.1984 (מסומן נ/6). מפאת חשיבותן מקצתן כלשונן: "8. האם סבלת מתאונה אשר אלצה אותך לבלי צאת מפתח ביתך? אם כן, ציין פרטים ואת תקופת אי-כשר העבודה" על שאלה זו השיב התובע: "לא" "9. האם הגשת פעם תביעה או קיבלת פיצויים בעד תאונה או מחלה? אם כן, ציין את החברה, הזמן והפרטים" על שאלה זו השיב התובע: "לא" "10. האם הנך כעת בריא לגמרי?" על שאלה זו השיב התובע: "כן" "11. (א) ... (ב) הסובל אתה מאיזה ליקוי גופני או מום, כגון: חרשות, קוצר ראות חמור (ציין את מספר המשקפיים), עורון, שבר, עורקים מובלטים, מום או לקוי גופני, הן מלידה או מחמת תאונה או מחלה?" על שאלה זו השיב התובע: "לא" תשובותיו של התובע אינן עולות בקנה אחד עם מצבו אותה עת כפי שנודע לנתבעת בדיעבד. על אף שלא נשאל התובע שאלה ספציפית לדבר נכותו עקב פציעה במלחמה, ועל אף טענותיו כי נכותו אינה מוגדרת כקשה, לא ניתן להתעלם מכך שבעת שהשיב על שאלות אלה, היתה לו נכות מוכרת לפי חוק הנכים, נכות בשיעור של 29%, עקב פציעתו במלחמה. אף אם חש בבריאות טובה אותה עת, מסמכיו הרפואיים מעידים אחרת ועל כך היה עליו להצהיר בתשובותיו לשאלות בהצעת הבטוח. שאלות גורפות 9. במקרה הנדון, אינני מוצא כי יש חשיבות לסמנטיקה של השאלות, השימוש במילים "תאונה" ו"מחלה" במקום השימוש במילים "פציעה במלחמה" אינה משנה לענין זה. התובע נשאל האם הנו בריא לגמרי כעת והשיב בשלילה. התובע נשאל האם סובל מליקוי גופני, מלידה, מתאונה או ממחלה והשיב בחיוב. אינני מוצא כי יש כאן שאלות גורפות הכורכות עניינים שונים, אלא ניסוח שהינו סביר בנסיבות העניין. במדינתנו אכן שכיחים מקרי הנכויות עקב פציעה במלחמה, אולם השאלות בשאלון אינן עוסקות בגורם או מקור הפגיעה או הליקוי אלא עצם קיומה של פגיעה וליקוי גופני. לתובע ליקוי גופני עליו היה צריך להצהיר. נושא זה נידון גם בע"א 2230/92 שמואל צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (2) 256, 261-262: "הערכת טיבן של השאלות והתשובות צריכה להיעשות בעיני האדם הסביר הנשאל ועונה בתום לב את האמת במלואה. השאלות אינן צריכות להיות גורפות עד כדי הבכת הנשאל בדבר התשובה הנכונה והמלאה ואינן צריכות להכביד על המבוטח בפרטי פרטים שאינם לענין רק כדי לצאת ידי חובת ההגדרה המדוייקת. המבוטח חייב להשיב על השאלות בכנות בידעו את חשיבות תשובותיו להחלטת המבטח על ההתקשרות עימו בחוזה ביטוח, כאמור בהצהרתו, בה נאמר בין היתר, שלא העלים 'שום דבר שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה' של חברת הבטוח לבטחו". נכון יהיה לומר, כי בהצגת שאלון למבוטח בהצעת הביטוח לוקחת המבטחת על עצמה את הסיכון שתישלל ממנה טענת אי הגילוי של המבוטח: MacGillivray on Insurance Law, Ninth Edition, p.396, London 1997: "... if insurance companies fail to put questions on material matters, they run the risk of the contention that failure to ask the question prevents them from relying upon non-disclosure afterwards." אולם החובה הבסיסית העומדת בבסיס עקרון גילוי הלב, רחבה מכך: "The questions put by insurers in their proposal forms may either enlarge or limit the applicant's duty of disclosure. As a general rule the fact that particular questions relating to the risk are put to the proposer does not per se relieve him of his independent obligation to disclose all material facts." MacGillivray on Insurance Law, Ninth Edition, p. 395)) 10. ניתן ללמוד מכך ששאלות המבטח אינן פותרות את המבוטח מחובת הגילוי החלה עליו, ולעיתים יהיה נכון לצפות ממנו לגלות את הדברים באופן עצמאי, אף על פי שלא נשאל על כך מפורשות. לענין זה יש לציין כי נכות בשיעור 29% המוכרת על ידי קצין התגמולים אינה ענין של מה בכך או זוטי נכויות ובודאי הדבר ידוע לתובע בקבלו תגמולים מאגף השיקום מדי חודש בחודשו. ענין מהותי 11. בספרם של מ' יפרח ור' חרל"פ ששון-דיני ביטוח, מהדורה שניה, התשס"א 2001, דובר, עמ' 80 נזכר נושא חובת גילוי הלב החלה לגבי ענינים מהותיים: "לפי סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח אין על המבוטח חובה לספק מיוזמתו מידע למבטח. אבל "הסתרה בכוונת מרמה" מצד המבוטח של ענין יחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה שידע שהוא מהותי אף אם לא נשאל לגביו. פרט ליוצא מן הכלל הזה (הסתרה בכוונת מרמה) מוגבלת חובת הגילוי רק לגבי שאלות מפורטות שהוצגו על ידי המבטח בפני המבוטח בכתב לגבי עניין מהותי. אף שהחוק מפנה רק לשאלות בעניינים מהותיים, יש להניח שהמחוקק לא התכוון לאפשר למבוטח להשיב תשובה "בלתי כנה" בנימוק שהתשובה התייחסה לעניין לא מהותי, או (פרט למקרים יוצאי דופן) בנימוק שהמחוקק התכוון לחייב מבטח, המוכיח תשובה בלתי כנה, להצביע על כך שמדובר ב"עניין מהותי". אני מוצא, כי הנתבעת עמדה בנטל השכנוע והוכיחה כי הענין שבפנינו ענין מהותי הוא ואין לנו להיתפס לשאלה זו או אחרת, כאשר ממכלול הדברים, על פי סעיף 6 לחוק ועל פי האמור לעיל, עולה, כי גילוי עובדת היותו בעל נכות קודמת יש בה כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה, בכלל או לכרותו בתנאים שבו, וזאת גם בהתאם לתצהיריהם של עדי הנתבעת מר רושקביץ והגב' רוגוז'נסקי. הגב' רוגוז'נסקי העידה בפני ואמרה: "בשיקול דעתי אם לתת לאדם כיסוי ביטוחי אם לאו. אם לקבל את העסק או לדחותו או לקבל בתנאים" (עמ' 18 לפרוטוקול). בעמ' 19 לפרוטוקול היא משיבה לשאלת בית המשפט ואומרת: "אני לא רופאה, אני חתמת. באינטיליגנציה פשוטה, זה דברים ידועים שאדם נפגע ושוכב תקופה ארוכה בבית חולים ושנקבעה לו גם נכות לא קטנה, יכול להיות לזה גם השלכות בעתיד, בעקיפין. אי לכך יש שיקול אם לקבל אותו בכלל ואם כן באיזה תנאים." ובעמ' 20 מוסיפה: "כשיש נכות אנחנו לא עושים ביטוח תאונות אישיות". בע"א 1809/95 יהושוע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח, פ"ד נ (3) 77, 84/86, מסכם כב' השופט טירקל את ההלכה לגבי מהו ענין מהותי ומצטט את כב' הנשיא דאז שמגר, בע"א 1845/90 בקובעו: "מנקודת מבטה של חברת הביטוח, עניינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותה הבסיסית של החברה לבטח." לאחרונה ניתן פסק דין בע"א 1530/02, 4993/02, מנורה חברה לבטוח בע"מ נ. יובלים אגודה שיתופית ואח' (לא פורסם). ובקשת דיון נוסף שנדחתה בדנ"א 7283/04 . בפסק הדין מנתח הנשיא ברק את חובת הגילוי לפי החוק ובסעיף 11 לפסק הדין מציין כי החוק מבחין בין החיוב להשיב באופן מלא וכן לשאלות המבטחת לבין האיסור על הסתרת מידע בכוונת מרמה. סעיף 6(א) אינו דורש אלמנט נפשי של כוונת מרמה מצד המבוטח אלא אם מתן תשובה מלאה וכנה היא מצג שווא המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה גם כאשר העלמת העובדה לא נעשתה בכוונת מרמה. המטרה הבסיסית מאחורי סעיף 6 הינה לצמצם את פער המידע בין המבטח למבוטח . מתן תשובות המגלות חלק מן העובדות אך מסתירות עובדות רלבנטיות אחרות, גם הן בבחינת מצג שווא המהווה הפרה של סעיף 6(א) לחוק (ראה הפניה לספרם של פרידמן וכהן חוזים (כרך א, תשנ"ג - 1992 (837, ה"ש 267). כך גם במקרה דנן, אומנם, אין בדברי העדה כדי להוכיח כי מבטח סביר לא היה מבטח בנסיבות אלה, אולם הנני סבור, כי יש בנסיבות האמורות כדי להשפיע על תנאי הביטוח, אם בגביית פרמיה גבוהה יותר ואם בדרך אחרת, בה היה מגולם הסיכון אותו לוקחת המבטחת על עצמה כאשר בוחרת היא לבטח אדם בעל נכויות קודמות כגון בדרך של החרגה של פגימותיו הקודמות או תוך החרגה של תוצאות אותן נכויות או נכויות מוסבות של הפגימות הידועות. תוצאות אי הגילוי 12. סעיף 7(ג) לחוק, דן בתוצאות אי גילוי אשר מתגלה לאחר קרות מקרה הביטוח: "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח." 13. התובע השיב לשאלה בענין מהותי, תשובה שלא היתה מלאה וכנה. יתכן והתובע צריך היה לדעת כי דבר נכותו הוא ענין מהותי, אשר עשוי היה להשפיע על נכונות הנתבעת לבטחו, אולם אין בפני בית המשפט ראיות כי במקרה זה נעשה הדבר בכוונת מרמה. לא נראה בעת העדויות כי התובע הינו אדם כה מתוחכם ובקיא ברזי הביטוח ובכל מקרה לגבי כוונת מרמה יש צורך בראיות ולא בסברות והשערות. 14. טענות הנתבעת המייחסת לתובע מניע להסתרת המידע לגבי נכותו והוא סכומי תגמולי הביטוח הגבוהים בהשוואה להכנסותיו הרגילות, אינן נעלמות מעיני. אומנם, הצהיר התובע במסמך שהתקבל בבית המשפט ביום 18.12.2001, כי: "לפני עריכת הפוליסה לביטוח תאונות אישיות סוכם עם סוכני הביטוח שלי, כי אני מבקש פוליסה כזו שתפצה אותי במקרה של אי כושר עבודה ושאינה תלויה בגובה השתכרותי, וסוכני הביטוח הבטיחו כי כך יעשה". אולם, התובע חתם על ההצעה לביטוח שם הופיעה ההצהרה הבאה: "הנני מצהיר בזה, כי הכנסתי השבועית נטו עולה על הסכום המבוקש עבור אינבלידיות זמנית (פצוי שבועי)". הצהרה זו יש לבחון נכון למועד מתן ההצעה ואין בפני בית המשפט ראיה מה היתה ההכנסה באותה עת, האם היא כוללת את תגמולי הנכות אם לאו והאם מדובר בהצהרה המתאימה להצהרתו לשלטונות המס או להכנסתו בפועל? על פני הדברים יכולה היתה הנתבעת לדרוש את הראיות לביסוס הכנסתו של התובע בעת מתן ההצעה ובודאי שאז היה מוציא לה נתונים אלה. אכן יש טעם לפגם בהתנהלותו של התובע אולם בהתחשב במכלול הנסיבות איני מוצא כי תשובותיו של התובע ניתנו בכוונת מרמה. 15. בנוסף, אינני מוצא כי הנתבעת עומדת בתנאי הפטור הקבועים בסעיף 7(ג)(2) כאמור לעיל, היות וסביר בנסיבות הענין שגם אם היה ידוע לה דבר נכותו של התובע, לא היתה מונעת ממנו את עצם ההתקשרות בחוזה הביטוח אלא משנה את תנאיו בלבד. מן האמור עולה, כי יש להחיל את הרישא של סעיף 7(ג) לחוק, הקובע את חובת הנתבעת בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי בלבד, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים. התשתית הרפואית 16. התובע המציא חוות דעת רפואיות אולם מעיון קצר בהן למדים כי האנמנזה המופיעה בחוות הדעת מטעמו מאדירות את התשתית העובדתית בצורה שאינה מובנת בלשון המעטה. בדו"ח פינוי נפגע באמבולנס נ/5 בתאור המקרה של תאונת הדרכים והקוד הרפואי שנמצא בידי נהג האמבולנס נאמר בתאור המקרה : "כאבי ראש, צוואר וגב". לגבי סימנים חיוניים בשעה 19:30 נמצא ע"י צוות האמבולנס כי התובע בהכרה מלאה. בסיכום הטיפול במחלקה לרפואה דחופה נ/1, שרק הדף הראשון צורף לכתב התביעה, נאמר בזו הלשון : "בן 51, בריא בדרך כלל, היום לדבריו מעורב בת.ד. בזמן שנהג חגור היה פגע ברכב מלפנים. ללא סיפור של איבוד הכרה, ללא הקאות או בחילות. כרגע כאבי גב אמצעי. בדיקה : הכרה מלאה 15 = GCS ללא כחלון ללא קוצר נשימה. ראש סימטרי צוואר פגיעות קלות ... כניסת אויר קלה ושווה, קולות לב סדירים. בטן רכה ללא רגישות, גפיים ללא סימני חבלה. נוירולוגית תקין, רגישות מעל עמ"ש גבי . ללא בעיה כירורגית". עד כאן הרישום בחדר המיון שלא אצל רופא מומחה. באבחנה הסיעודית בשעה 20:15 נכתב: "בן 51, בריא בדרך כלל, נהג רכב, התנגשות אחורית "נכנס ברכב" מתלונן על כאבים בגב וסחרחורת, לא זוכר פרטי הארוע". בפרק בדיקת יועצים רושם האורטופד : "בן 51, בריא בד"כ. תרופות 0 , רגישות פנצילין, היום לדבריו נפגע בת.ד. כאשר נהג ברכב אשר פגע ברכב אחר. מתלונן על כאבים בגב ובעורף ללא הקרנה לגפיים, ללא איבוד הכרה, ללא חבלת ראש. בבדיקתו - עמ"ש צווארי - ללא רגישות, אין הקרנה, תנועות בטווחים מלאים תקינים. בניקוש מעל עמ"ש - רגישות קלה ללא סימני חבלה חיצוניים בחוליות D8 -12D ללא הקרנה. נוירולוגית - SLR שלילי, כח גס תקין. החזרים תקינים, תחושה שווה ושמורה. צ. צווארי + גבי + מותני - ללא ממצא גרמי חריף. ממליץ 1) נגד כאבים לפי הצורך 2) מעקב רופא מטפל בקופ"ח 3) בכל החמרה נוירולוגית ישוב למיון 4) חופש מחלה יומיים". 17. עינינו רואות כי המדובר בתעודת חדר מיון המעידה על פגיעת צליפת שוט ללא סימנים נוירולוגיים או פגיעה גרמית אורטופדית. מדד גלזגו המהווה מדד המודד את הכרתו וחיוניתו של התובע הן פיסית והן מנטלית נמצא כי התובע נמצא בהכרה מלאה לפי כל הפרמטרים של אותו מדד. אין המדובר במקרה זה באובדן הכרה במובן המלא של המילה אלא לכל היותר ואך ורק מהרישום של האנמנזה הסיעודית שבה נרשם מפיו כי בשעה 20:15 התובע לא זוכר את פרטי הארוע, אולי היה איבוד הכרה רגעי. מכאן לכאורה המסקנה שאם היה בכלל איבוד הכרה, היה הוא איבוד הכרה לזמן קצר ביותר או כפי שהעיד המומחה מטעם התובע הפסיכיאטר ד"ר ירחמיאל ברבר היתה אמנזיה רטרוגרדית (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 18.6.02). 18. בפני הפסיכיאטר לא הוצג מלוא החומר האנמנסטי עת כתב את חוות הדעתו והוא לא ידע כי התובע היה בהכרה מייד לאחר התאונה. כאשר המומחה מטעם התובע הפסיכיאטר ד"ר ברבר מופנה לכל אותם פרטים המצביעים על כך כי התובע לא איבד את הכרתו, מאשר ד"ר ברבר : "על פניו נראה שהוא זוכר את פרטי הארוע". לעומת נתון זה, במוצג ת/4 שהוגש על ידי התובע והינו הכרעת הדין בתיק הפלילי שהוגש כנגד הנהגת שהיתה מעורבת בתאונה עם התובע נאמר בע"מ' 5 : "מטעם התביעה העיד הנהג המעורב בתאונה, סגל יוסף. לפי עדותו הוא הגיע לצומת המדובר, בנסיעה רגילה. הוא הביט לצדדים והמשיך בנסיעה לתוך הצומת גופו. הנהגת המעורבת הגיחה משמאלו בצומת כאשר כיוון נסיעתה הכללי הוא משמאל לימין ביחס לכוון נסיעתו. את מהירות נסיעתה הוא הגדיר "כמהירות עצומה", ובמקום אחר ציין "את באת כמו טיל" וחסמה את קו נסיעתו בצומת". מכאן המסקנה שהתובע זוכר היטב את ארוע התאונה ולפחות זוכר זאת ביוני 2001 עת התקיים הדיון בתיק הפלילי. בתשובה לשאלה 31 בשאלון שהוצג לתובע (נ/2), מצהיר התובע ביום 3.4.01: "נסעתי ברכבי באזור כרם התימנים. כאשר התקרבתי לצומת הרחובות קהילת עדן - אל ישיב שאני מצד ימין של הצומת ובעל זכות קדימה, האטתי כמעט עד לעצירה וכשראיתי שהצומת פנויה התחלתי בגלישה איטית לחציית הצומת. לפתע הגיח רכב מצד שמאל במהירות מופרזת וללא מתן זכות קדימה לי כשבאתי מימין וארעה התנגשות. פוניתי לבי"ח עם אמבולנס". 19. באשר לעוצמת הפגיעה בתובע, העידה בבית המשפט הנהגת המעורבת בתאונה הגב' עדנה רייזר, אשר בעדותה מציינת כי לאחר התאונה עצרה את רכבה, נגשה אל התובע אשר יצא לבד מרכבו והם עמדו בצומת ושוחחו ודיברו על מה שקרה. לדבריה: "רצינו להחליף פרטים ותוך מספר דקות הגיעה המשטרה. לא ידוע לי מי הזמין את המשטרה... הגיעו השוטרים ושאלו אותי אם נפגעתי, שאלו אותו אותה שאלה אם נפגעת והוא החזיק בעורף או בגב ואמר שיש לו כאבים... מהרגע שקרה המקרה עד שהגיע האמבולנס עמדנו ושוחחנו... פגשתי אותו בבית הדין לתעבורה בשוקן... ונפגשתי איתו בבית המשפט לתביעות קטנות. שמעתי אותו מעיד בבית משפט. הוא עמד והעיד כמוני וגם סיפר על המקרה" (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 21.1.04). 20. בדיון בפני ביום 5.11.04 בבית המשפט ידע התובע לציין את פרטי התאונה ואומר : "הייתי המום ולא לקחתי שום פרטים, לא זוכר, הגיע מגן דוד, לא זוכר מי הזמין אותו" (סיפא לעמ' 2 לפרוטוקול מיום 5.1.04). לעומת התאור של פגיעתו הקשה לכאורה של התובע בידי המומחים נותני חוות הדעת הרפואיות מטעם התובע, העיד התובע : "אחרי שקיבלתי טיפול בחדר מיון נחתי שם שעתיים והלכתי למקום לראות את האוטו בכרם, הכוונה נסעתי עם מונית. ראיתי את המכונית הפגועה. אחרי שראיתי את המכונית נסעתי הביתה. הגרר לקח את האוטו". העולה מהמוטעם לעיל, כי המדובר בתאונה שאינה חמורה לכאורה והתובע שוחרר אחרי שעתים מחדר המיון כשהוא ערני לחלוטין וזוכר כל פרט. 21. בנוגע לעברו הרפואי של התובע יש לציין כי מתיק אגף השקום עולה כי התובע נפגע בהפגזה ורסיסים פגעו שוק רגל שמאל, בשתי ידיו ובחזה. בפני הועדה הרפואית של אגף השיקום התלונן התובע על כאבים באצבע שתיים ביד ימין, כאבים ברגל שמאל ועייפות לאחר הליכה, כמו כן, כאבים בזרוע שמאל ובחזה השמאלי, רגישות בעת נגיעה או בשכיבה (פרוטוקול ועדה מיום 14.5.74). בפני הועדה הרפואית ביום 8.7.74 התלונן כי הוא מתעייף לאחר הליכה ממושכת. לגבי רגל שמאל התלונן על זרמים בכף הרגל ואחרי עבודה קלה "קשה לו". נכותו של התובע ואובדן הכושר קבילות חוות דעת המומחים 22. שני הצדדים סמכו טענותיהם בחוות דעת מומחים בתחומים שונים על מנת להוכיח אם קיימת לתובע נכות כתוצאה מתאונת הדרכים. קבילותן של עדויות אלה עורערה בסיכומי הצדדים ועל כן אני מוצא לנכון לדון תחילה בסוגיה זו. 23. לעניין חוות הדעת הרפואיות שניתנו על ידי ד"ר אדם ז'ק ז"ל, ביום 15.2.1999 וביום 20.11.2000 ואשר צורפו לכתב התביעה ולתצהירו של התובע, לצערי, ד"ר אדם ז'ק נפטר טרם שנחקר על חוות הדעת ולכן לא ניתן לקבלן כראיה. אכן יפה ציטט ב"כ התובע מספרו של י' קדמי, על הראיות, חלק שני, שם בעמוד 814 כתב: "נפטר עורך התעודה או חוות הדעת - לא ניתן עוד להגישה כראיה אלא במסגרת חריגי עדות השמיעה; כנראה נשמט ממנו המשכו של אותו ציטוט ובו ניתן הפתרון הראוי במצב דברים מסוג זה: "והפתרון הוא לאפשר למומחה/רופא חי ליתן חוות דעת על פי הממצאים העובדתיים המפורטים בתעודה, המתקבלים כראיה במסגרת החריג של "רישומים שנעשו בידי ממלא תפקיד שנפטר"." (שם בעמוד 814). התובע לא בחר בדרך זו ואף וויתר על מינוי מומחה מטעם בית המשפט. עם זאת, אני מוצא כי יש לקבל את העובדות הכלולות בחוות הדעת, ככל שהוסברו על ידי מומחה אחר. כפי שכותב י' זוסמן בספרו, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמוד 502, בהערת השוליים מספר 171 סיפא: "נפטר המומחה ועקב כך לא נתאפשרה חקירתו הנגדית, רשאי בית המשפט לסמוך על העובדות הכלולות בחוות הדעת, שהוסברו על-ידי מומחה אחר". 24. בעדותו של ד"ר ברבר, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, הסביר העד את דבר התשתית העובדתית עליה נסמכת חוות דעתו. ב"כ הנתבעת שאל: "עיקר הדברים שעמדו בפניך אלה התלונות הסובייקטיביות שלו?" ולכך השיב המומחה: "כן. כך אנחנו עובדים ואין לנו אמצעי הדמיה." (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2002) הנני נוטה לקבל את דבריו אלה של המומחה, שהרי זו דרכו של פסיכיאטר לבדוק את מטופליו, ואין לו אלא להסיק מסקנות מדברי המטופל, מה גם שבנוסף על כך הסתמך המומחה על תעודת חדר המיון. על אף האמור, אינני מתעלם מכך שהתובע לא מילא אחר המלצותיו של ד"ר ברבר במלואן כפי שהעיד המומחה (עמ' 20 לפרוטוקול): "המלצתי לו לקבל טיפול תרופתי ולעשות בדיקות והוא לא חזר אלי. הוא בא אלי רק כדי שאשלח אותו למכון" וכשנשאל (עמ' 13 לפרוטוקול): "במקרים שאין תלונות סוביקטיביות - האם לא מקובל לשלוח בן אדם כזה למכון נוירופסיכולוגי לבדיקת זיכרון, אישיות, ריכוז וקשב אחרות" השיב: "המלצתי לו לעשות את זה. אני מכיר את הבדיקות הללו ולא תמיד הן מראות את מה שיש." ובעמ' 14, כשנשאל: "האם נכון שאתה לא קבלת כל תוצאות ממכון נוירופסיכולוגי" השיב: "לא קיבלתי" אומנם התובע בעדותו טוען שעבר בדיקה כאמור, אולם עורך דינו אמר שהבדיקה אינה בידיו והיא לא הוצגה בפני בית המשפט. כשנשאל התובע מדוע אינו בטיפול פסיכיאטרי השיב (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.2004): "אני לא הולך לרופאים יותר, לא לוקח כדורים, זה מזיק לבריאות, אני הפסיכיאטר של עצמי". 25. לגבי חוות דעתו הרפואית של ד"ר גושן, מומחה לרפואה תעסוקתית, אשר הוגשה מטעם התובע, טוענת הנתבעת כי המומחה חרג ממומחיותו ובדק את התובע בשטחים בהם אין לו מומחיות, קבע ממצאים וחיווה דעתו ובכלל זאת קבע אחוזי נכות, ולפיכך אין ערך ראייתי לחוות דעתו. המומחה פירט בחוות דעתו את המסמכים שעמדו בפניו בהם חוות דעת ותעודות מומחים ובדיקות הדמיה. הלכה היא כי המומחה רשאי להסתמך על ממצאיהם של מומחים אחרים, כפי שכותב י' קדמי בספרו, על הראיות, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד 2003, עמ' 672: "...אין מניעה לכך: א) שמומחה יסמוך חוות דעתו על ממצאי בדיקות שבוצעו על ידי מומחה אחר, אם לבקשתו לצורך העניין נושא חוות הדעת ואם לצרכים אחרים..." עוד נכתב שם: "...בעיקר אפשר למצוא אמירות לפיהן אפשר לכלול בגידרה של עדות מומחה נתונים עובדתיים מכלי שני בדבר תוצאות של ניסויים שנערכו..." (ההדגשה שלי - ד.ג.). על כן אני מקבל גם את חוות דעתו של מומחה זה ואתייחס לממצאים העובדתיים השונים בשלב הערכת הנכות. 26. לגבי חוות דעתם של ד"ר וויזר, פסיכיאטר, וד"ר לרמן, רופא תעסוקתי, אשר הובאו מטעם הנתבעת, נטען על ידי ב"כ התובע שאלו נערכו בחלוף תשעה חודשים לאחר תום שנתיים לכלות הכיסוי הביטוחי, ולפיכך לא רלוונטיות ומחוסרות ערך ראייתי. משכך ויתר התובע גם על חקירה נגדית של מומחים אלה. מועד עריכת חוות הדעת אינו נעלם מעיני בית המשפט אולם אין הוא מייתר את הממצאים שמעלים המומחים הנ"ל, שכן מיום התאונה ועד יום הגשת התביעה בפועל, בכל מקרה עברה כבר התקופה בה חל הכיסוי הביטוחי ואין משמעות לעניין זה אם היו עורכים המומחים חוות דעתם באותה עת או במועד הקרוב יותר ליום הגשת התביעה. 27. הנתבעת הגישה חוות דעתו של ד"ר גרינטל, מומחה לכירוגיה אורטופדית. לטענת התובע מסמך זה שהוגש בצמוד לכתב הגנתה של הנתבעת, אינו עומד בקבוע בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, שכן לא נערך לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971. מסכים אני עם ב"כ הנתבעת, כי במקרה זה אין לראות בהשמטת ההצהרה המפורטת בטופס אשר בתוספת הראשונה לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הנדרשת בסעיף 24 לפקודה, כהשמטה מכוונת אשר יש בה כדי לפסול את חוות הדעת כולה, אלא יש לראות בהשמטה זו השמטת קולמוס של המומחה, מה גם שיתר הפרטים הובאו בצורה מסודרת כנדרש והוא העיד בבית המשפט. חוות דעת זו מהותית היא להבהרת סוגיית הנכות, במיוחד לאור טענותיו של התובע לגבי יתר מומחי הנתבעת, אשר חוות דעתם נערכו בתום תקופת חלות הכיסוי הביטוחי, היות וחוות דעת זו ניתנה במהלך תקופת הכיסוי הביטוחי. ב"כ התובע לא התנגד במהלך הדיון להצגת חוות דעת זו, ובחר כמו לגבי יתר המומחים מטעם התבעת, שלא לחקור את המומחה אודות חוות דעתו. בשל האמור מקבל אני גם את חוות דעתו של ד"ר גרינטל. 28. על אף הדיון בקבילותן של עדויות המומחים יש לציין את ההלכה הקובעת כי שיקול הדעת גם בשאלות רפואיות נותר בסיכומו של דבר בידי בית המשפט, כפי שציינה כב' הש' שטרסברג-כהן בע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל, דינים עליון לח, 992: " ...הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסור בידי בית המשפט: 'בית המשפט ולא המומחה הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן לחוות דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי' (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168). כמו כל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלה ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 311/66 נחמיאס נ' לקט קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ(4) 48, 50;)" נכותו של התובע 29. אין מחלוקת כי התובע נפגע בתאונת דרכים, על כך אף העידה הגב' עדנה רייזר אשר הייתה מעורבת גם היא בתאונה. בעדותה אמרה העדה (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 21.1.2004): "שאלו אותו אותה שאלה האם נפגעת, והוא החזיק בעורף או בגב ואמר שיש לו כאבים". בנוסף, ניתן ללמוד מעדותה גם לגבי טענת התובע כי מייד לאחר התאונה איבד הכרתו. בעדותה מספרת העדה כי מיד לאחר התאונה יצא התובע מרכבו ושוחח עמה על מה שקרה: "מייד לאחר התאונה, כאשר הצלחתי לעצור את הרכב ירדתי מרכבי וניגשתי אל בעל הרכב השני. הוא גם יצא מרכבו, הוא יצא לבד מרכבו. עמדנו בצומת ושוחחנו ודיברנו על מה שקרה. רצינו להחליף פרטים ותוך מספר דקות הגיעה המשטרה." דברים אלה יחד עם עדותו של ד"ר ברבר, שם העיד : "... כעיקרון אדם שזוכר כל פרטי האירוע לא איבד ההכרה." ויחד עם תגובתו של ד"ר ברבר לתשובת התובע לשאלון שם פירט כיצד אירעה התאונה: "על פניו נראה שהוא זוכר את פרטי האירוע." כל אלה מלמדים, כי טענה זו אין בה ממש, שהרי גם אם מפרשים אובדן הכרה כחוסר זיכרון לגבי מה שאירע, הרי הוכח כי התובע זוכר את פרטי האירוע. 30. ד"ר ברבר, העריך את נכותו הנפשית של התובע ביום הבדיקה, 3.4.2000, ב 20% לפי סעיף 34 ג' והמליץ על המשך "אובדן כושר עבודה" מלא לעוד חודש ימים. אולם ד"ר ברבר גם כתב כי יש לבדקו שוב לאחר לקיחת הטיפול התרופתי עליו המליץ, כדי לבחון האם חל שיפור במצבו הנפשי. כשנשאל המומחה אודות קביעתו זו העיד (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 18.6.2002): "התכוונתי ל 20% ביום הבדיקה והם משתייכים לתאונה. כלומר זה קשור לתאונה. 20% מיום התאונה כך אני מבין את זה. ה-20% יגמר כשאנחנו נבדוק אותו ונראה את הטסטים. אני נותן אחוזי נכות לאותו יום". כידוע לנו מעדותו של התובע עצמו, לא מילא הוא אחר המלצותיו אלה של הפסיכיאטר, לא נטל תרופות ולא ניגש לבדיקות עליהן המליץ הרופא. מכאן, כי התובע בחר שלא לנסות ולשפר את מצבו, אולם אין אנו יודעים האם מצבו השתפר עקב הצעד שנקט של "טיפול עצמי" או בשל חלוף הזמן. 31. ד"ר וויזר, מומחה לפסיכיאטריה, אשר חוות דעתו מיום 15.8.2001, הובאה מטעם הנתבעת, חולק על קביעותיו של ד"ר ברבר, באשר לטענתו יכולה האבחנה בעת הבדיקה להתאים לתסמונות שלאחר זעזוע מוח. ד"ר וויזר העריך את נכותו של התובע בעת הבדיקה בשיעור של 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות המל"ל וככזו שאינה מונעת את חזרתו לעבודה. כל אלה מתייחסים כאמור למצבו של התובע בעת הבדיקה, משמע, בזמן שלאחר תום תקופת הכיסוי הביטוחי שלפי הפוליסה ועל כן אין בהם כדי לסתור את ממצאיו של ד"ר ברבר. ד"ר וויזר הוסיף בהשלמה לחוות הדעת הרפואית בעניינו של התובע : "בפגיעה קלה מעין זו שאובחנה אצל מר סגל (כפי שגם צויין בתעודת חדר המיון) אין כל הצדקה, לדעתי, לקבוע תקופת אי כושר של שנתיים ויותר. מקובל בנסיבות פגיעה קלה מעין זו המפורטת בתעודת חדר המיון מיום 7.9.98, לקבוע תקופת אי כושר של מספר שבועות בדומה לקביעת ד"ר גרינטל שבדק אותו בעבר". 32. ואכן ד"ר גרינטל, המומחה לכירורגיה אורטופדית, מצא, כי נכון ליום בדיקתו את התובע, ביום 29.3.1999, תאריך הסמוך יותר לתאונה, חל שיפור משמעותי ולפיכך קבע כי הבדיקה הפיזיקלית תקינה. ד"ר גרינטל מסכים כי התובע איבד באופן מוחלט את כושר עבודתו אך הגדיר תקופה זו: "מתאריך 7/9/98 ועד 21/11/98" או "עד שישה שבועות לאחר התאונה". ד"ר גרינטל אף ציין, כי לגבי תקופה זו קיימות תעודות אי כושר, אולם בהתחשב בנסיבות המקרה: "היות שמדובר בעבודה בחנות שחלקה הניכר אינו דורש מאמץ פיזי" קבע: "אני אומד את אובדן כושר העבודה ב- 50% לשישה שבועות נוספים (עד לתאריך 5/1/99)." ד"ר גרינטל מוסיף ומציין: "חשוב לציין כי גם אם פגיעה ביד ימין ופגיעות נוספות בשלד (נכות מוכרת של משרד הבטחון) עבד בחנותו באופן סדיר במשך שנים רבות ולכן קרוב לוודאי הדרישה הפיזית הנדרשת מעבודה בחנות זו אינה גדולה" ומסיים בקובעו: "מתאריך 6/1/99 ועד לתאריך בדיקתי (25/3/99) איבד פחות מ-25% מכושר עבודתו. ממועד בדיקתי ואילך כושר עבודתו לעיסוקו מלא." 33. ד"ר גושן, המומחה לרפואה תעסוקתית אשר חוות דעתו מיום 18.4.2000 הוגשה מטעם התובע, העריך את נכותו הרפואית של התובע בכ- 46% והתפקודית בכ-70%, ופירט: תסמונת פוסט טראומטית לפי סעיף 34 (ג'-ד') - 25% כאבי ראש מיגרונטיים לפי סעיף 29 (6) 2 - 10% מגבלת תנועות עמוד שידרה צווארי לפי סעיף 37 (5)א' - 10% מגבלת תנועות עמוד שידרה מותני לפי סעיף 37 (7) א' - 10% ד"ר גושן הסביר לבית המשפט את ההבדל בין הנכות התפקודית לנכות הרפואית: "ההבדל המהותי בין נכות תפקודית לנכות רפואית היא שנכות רפואית נסמכת על נכות רפואית שמקבילה לספר הביטוח הלאומי בעוד שהנכות התפקודית בשום שלב אינה צמיתה ... מדובר שהנכות התפקודית היא נכות זמנית ומחייבת בדיקה לגופו של מקצוע, בעיות אישיות, עיסוק ונסמכת על אורך זמן הזקוק לטיפול אשר יכול לשנות את המצב התפקודי." (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 18.6.2002). ד"ר גושן התייחס לנושא זה בחוות דעתו וכתב: "עיקר הפגיעה היא פוסט-טראמוטית קשה עם תופעות חרדה ודיכאון עם בעיות ביכולת הזיכרון, התקשורת והתנהגות עד כדי אי כושר מלא ליכולתו לתפקד כמוכר בחנות לכלי עבודה כפי שביצע לפני התאונה." מן האמור נלמד, כי עיקר הנכות התפקודית אותה קבע ד"ר גושן מבוססת על ממצאים בתחום הפסיכיאטרי, ולאו דווקא על נכותו האורטופדית. ד"ר גושן אף לא התייחס בהקשר זה לנכותו הקודמת של התובע על אף שסביר שזו היתה ידועה לו בהסתמכו על חוות דעתו של ד"ר גרינטל אשר ציין עובדה זו בחוות הדעת. 34. ד"ר לרמן, המומחה לרפואה תעסוקתית שאת חוות דעתו מיום 24.8.2001 הגישה הנתבעת, כותב כי בבדיקתו הקלינית לא מצא סימנים חולניים משמעותיים. בהשלמה לחוות דעת זו מיום11.6.2002, כותב ד"ר לרמן: "בהתייחס למצבו וכושר עבודתו של מר סגל בעבר הרי שקשה לקבוע היום (מספר שנים לאחר הארוע) את משך חופשת המחלה הראויה. יחד עם זאת, ככלל ניתן לציין כי בפגיעה קלה מעין זו כפי שעולה מתעודת חדר המיון, להערכתי לא היה מקום לקבוע תקופות אי כושר ממושכות, של שנתיים ויותר." 35. דוחות החקירה שהגישה הנתבעת, מחזקים הדעה, כי מצבו של התובע קל מכפי שהוא מתאר ומכפי שקבע ד"ר גושן בחוות דעתו. ראשית, מתארים החוקרים כי כבר ביום 29.12.98, פגשו את התובע יושב בחנותו, וזאת שלושה חודשים בלבד מיום התאונה. על אף שבתיאור האירוע, ציינו החוקרים כי סורגי החנות היו סגורים אותה שעה, אין אלא לתמוה על התנהגותו זו של התובע, אשר לטענתו פגיעתו מנעה ממנו מלעבוד במשך זמן ממושך המגיע לכדי שנתיים ימים. החוקרת ששוחחה עמו העידה כי שוחחה עם התובע למעלה מ-20 דקות. היא נפגשה עם התובע בביתו לאחר ביקור זה בבית העסק. לטענתה פגישה זו נעשתה בעקבות שיחת טלפון של התובע עמה במטרה לוודא כי המידע שבכוונתה להעביר לחברת הביטוח עומד "בקו ישר" עם המצב שלו באותו רגע. העדה העידה כי בפגישתה עם התובע בביתו ניסה הלה לשכנעה שלא לציין כי פגשה בו בחנותו, התנהגות מחשידה כשלעצמה. 36. התאונה שעבר התובע לא היתה חמורה כפי שהוא מנסה לתארה וכך גם שמע בית המשפט מפי הנהגת שפגעה ברכבו של התובע. לעיתים פגיעה קלה יכולה להיות "קש ששבר את גב הגמל" ואין ספק בעיני לאור עדותו של התובע כי לתובע פגיעה נפשית כלשהי. פגיעה זו מתבטאת בהתפרצויות לא סבירות ובקוצר רוח בלתי פרופורציונליים שהתבטאו בתשובותיו בשעת חקירתו הנגדית. דבר זה הביא אף לכך שבית המשפט ביקש מיוזמתו את תיקו של התובע מאגף השיקום שמא מדובר בפגיעה נפשית מתקופת שרותו הצבאי. בבדיקה בתיק עולה כי אין לתובע נכות נפשית קודמת שדווחה לאגף השיקום. 37. כאשר בפני בית המשפט הראיות שהובאו על ידי הצדדים, אין לי אלא לקבוע כי במבחן הסבירות שהתאונה שארעה לתובע הביאה להופעה חיצונית של הפרעה נפשית אולם הפרעה זו לא הביאה לאובדן כושר מוחלט למשך מלוא תקופת הכיסוי הביטוחי כפי שמנסה התובע לטעון לה. ניהול חנות היחיד של התובע אינה מצריכה מאמץ פיזי או נפשי רב. המדובר בחנות קטנה ביותר שאף לפני התאונה לא היתה פעילה ביותר. 38. לצערי בתיק זה נתגלה לבית המשפט קושי לבסס את תקופת אי הכושר של התובע לפי חוות הדעת של שני הצדדים. אלה שהובאו מטעם התובע לא נסמכו על מסמכים אוביקטיביים אלא על התרשמות מדברי התובע מבדיקה פסיכיאטרית אחת ללא בחינה האם קיימת מניפולציה או האדרה מצד התובע אם לאו. לדוגמא, אף אחד מהמומחים לא בדק את עוצמת הפגיעה, אם איבד באמת התובע את הכרתו ולמשך איזה זמן. אף אחד מהמומחים מטעם התובע לא בדק את פגיעתו המוכרת על ידי קצין התגמולים ואת התאמת התלונות בשעת כתיבת חוות הדעת לתלונות כפי שמופיעות בתיק אגף השיקום. מעבר לכך, הרופא היחיד שטיפל בתובע ב"שעת אמת" הינו ד"ר זק וכרטיסו הרפואי היה צריך לשמש נר לכל המומחים מטעם שני הצדדים. כרטיס זה לא שימש מדד להם. המומחה התעסוקתי מטעם התובע פורץ לתחומי רפואה ללא תשתית ראייתית מספקת. אף אם אניח כי בהיותו רופא תעסוקתי יכול לעשות כן, מן הראוי היה שהרופא יצא עם התובע לחנותו ויברר מה נכלל במסגרת עבודתו של התובע בחנות הקטנה. האם מדובר בעסק שעשרות אנשים פוקדים אותו מדי יום, או בחנות כלי עבודה קטנים שרק קונים בודדים פוקדים אותה מדי יום וכל עבודתו של התובע מתבטאת בהושטת היד למדף ומסירת כלי העבודה הקטן הנבחר על ידי הקונה וקבלת התשלום מהקונה בגין כך. לו היו עושים כן המומחים מטעם התובע, ברור היה כי לאחר עבור תקופת אי כושר סבירה שלאחר התאונה, היה התובע יכול להמשיך בעבודתו עם נכותו הקיימת כפי שמצאוה המומחים מטעמו. באמרת אגב אציין כי עבודה בחנות קטנה למכירת כלי עבודה קטנים מתאימה ביותר לאנשים עם מוגבלויות אף מעבר לאלה של התובע. באשר למומחים מטעם הנתבעת למעט ד"ר גרינטל, בדיקתם הינה מאוחרת בלית ברירה ונעשתה זמן רב לאחר מועד התאונה. הקושי שעמד בפניהם היה להעריך את נכותו של התובע בדיעבד למועד סמוך לתאונה. גם בפניהם לא עמד כרטיס הטיפול הרפואי אצל ד"ר ז'ק ולכן חוות דעתם לוקה בחסר. 39. לנוכח המידע העומד בפני בית המשפט, נראה סביר כי במשך 24 שבועות מיום התאונה היה התובע באי כושר כאשר בתקופה הראשונה הפגיעה האורטופדית והנפשית חברו יחדיו ולאחר מכן פחתה הפגיעה האורטופדית ואילו הפגיעה הנפשית נשארה בחלקה. מכאן שלתובע מגיע מהנתבעת פיצוי בגין 24 שבועות אי כושר, בניכוי הסכום ששולם לו כבר על ידי הנתבעת. לאור הנכות המוכרת על ידי קצין התגמולים שלא הוצהר על קיומה, נקבע כי אם הנתבעת היתה יודעת נתון זה היתה מחריגה את נכותו המוכרת על ידי קצין התגמולים וכמו כן היתה דורשת תוספת פרמיה שנתית נטו בשיעור תוספת של 50% לפרמיה שנקבעה, וזאת לאור הסיכון הרב יותר לפגיעה גופנית בתובע בשל נכותו המוכרת. 40. הביטוי הכספי לאמור לעיל הינו כדלקמן: הפיצוי הכספי למשך 24 שבועות הינו בסך 780 X 24 שבועות = 18,720 $ בניכוי הסכום ששולם על ידי הנתבעת לתובע המגיע כדי 12,000$ בניכוי תוספת פרמיה בשיעור 50% מהפרמיה השנתית (נטו בסך 468$) דהיינו תוספת פרמיה לשנה בסך 234$ נכון למועד התאונה, לאורך כל תקופת חלות עד למועד התאונה בסה"כ 3,510$. הסכומים הנקובים לעיל בהמרה לשקלים ובשערוך ליום פסק הדין לרבות ריבית הינם כדלהלן : דמי תגמולים על פי הפוליסה בסך בשקלים השווה ל- 6,720$ לפי שער יציג 4.19 ש”ח לדולר שהם 28,156 ש”ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מגיעים לסך 39,972 ש”ח. תוספת הפרמיה בסך 3,510$ לפי שער יציג 2.52 ש”ח לדולר מתאריך 22.10.92 (אמצע) בסך 8,845 ש”ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מגיעים לסך 29,157 ש”ח. ההפרש המגיע לתובע הינו ההפרש בסך 10,821 ש”ח. באשר להוצאות, לאור אי גילוי נכותו הקיימת של התובע בשעת הצעת הבטוח, אין בית המשפט פוסק הוצאות לטובת התובע. הנתבעת תשלם לתובע סך של 10,821 ש”ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש”ח בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהחובת הגילוי