השופט מ' רביד: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 3.10.06, אשר בו קיבל את תביעתה של המשיבה, סימה מלכה (להלן - "המשיבה"), וחייב את המערערת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן - "המערערת"), לשלם למשיבה תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה שהוציאה למשיבה, בשווי ערך הרכב ביום האירוע 10.11.04 - בסך 114,136 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית עד ליום הפירעון. כמו כן, חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם סך של 1,800 ₪ בגין מיגון מערכת האזעקה שהייתה מותקנת ברכב בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, באגרת משפט ובשכר טרחת עו"ד. הערעור מופנה כלפי חיובה של המערערת לשלם למשיבה תגמולי הביטוח. 2. אין מחלוקת על העובדות הבאות: המשיבה היא בעלים של הרכב אשר בוטח בביטוח מקיף אצל המערערת. ביום 10.11.04 בנה של המשיבה, אשר נהג ברכב, היה מעורב בתאונת דרכים. הבן איבד את השליטה ברכב והתנגש בעץ. הרכב, אשר ניזוק באופן קשה, הוכרז על סמך הערכת השמאי כאובדן גמור (TOTAL LOSS). בעת קרות התאונה בנה של המשיבה היה כבן 17, והחזיק בידו רישיון נהיגה כשבועיים ימים. בנה של המשיבה היה אז "נוהג חדש" (סעיף 12א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - "פקודת התעבורה")), אשר על פי תנאי רישיון הנהיגה שלו היה חייב לנהוג ברכב כשהוא מלווה על ידי "מלווה", כהגדרתו בסעיף 12א1 לפקודת התעבורה, אך הבן נהג בעת קרות התאונה ללא מלווה. 3. בהודעה הראשונה שמסרה המשיבה למערערת באמצעות בעלה על קרות מקרה הביטוח נאמר, כי בעת התאונה ישב הבעל במושב שלצד הנהג כמלווה של הבן, הנוהג החדש. גרסה דומה נמסרה על ידי בנה של המשיבה ובעלה בהודעותיהם במשטרה. לאחר שחוקר מטעם המערערת הגיע לביתה של המשיבה על מנת לחקור את נסיבות התאונה הודה בעלה של המשיבה, כי בעת קרות התאונה נהג בנו ללא מלווה. 4. בתצהיר עדות ראשית (סעיף 11) הסביר בעלה של המשיבה מדוע שיקר לחברת הביטוח ולמשטרה: "לאחר התאונה חששתי לעונש שיקבל בני, מאחר ונהג ללא מלווה ואמרתי למשטרה שאני ישבתי לצדו". בעדותו בבית המשפט הוסיף בעלה של המשיבה, כי לא רצה לערב את הבן בתביעות משפטיות מאחר שהיה אמור להתגייס לצה"ל ולכן נמנע להכתים את שמו. 5. המערערת צמצמה את ערעורה רק לשתי נקודות, שנדון בהן להלן: הטענה הראשונה היא אי קיום חובת הליווי של נוהג חדש. טענת המערערת היא, כי נהיגה של נוהג חדש ללא מלווה כמוה כנהיגה ללא רישיון, זאת בהסתמך על סעיף 10(א) ועל סעיף 12א1(ד) לפקודת התעבורה כנוסחם אז. צירוף שתי הוראות אלה מוליך למסקנה, לפיה חובת הליווי של נוהג חדש הינה תנאי מתלה לתוקפו של רישיון הנהיגה, שהפרתה מאיינת את רישיון הנהיגה. בית משפט קמא דחה את הפרשנות האמורה בהסתמכו על פרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים") בע"א 8183/01 ספיאשווילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106, עמודים 111-112 (2004) (המסתמך על דנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639, עמודים 654-658 (2004)). בעניין זה נקבע, כי נהג חדש שמפר את ההגבלה האמורה של נסיעה ללא מלווה חושף עצמו לסנקציות שמטילה עליו בעניין זה פקודת התעבורה, אך מבחינת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין הוא נחשב כמי שנהג ללא רישיון, שכן הוא מחזיק ברישיון לסוג הרכב בו נהג. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, השולל את הזכאות לפיצויים, חל רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת רישיון שעניינה סוג הרכב שבו הנהג נוהג, כלומר הפרת תנאי או הגבלה המתייחסים למימדיו האינהרנטיים של הרכב, אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו, לפי תקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים שאינם מתייחסים למאפיינים הפיזיים של הרכב, יהוו עבירה על דיני התעבורה ויקימו אחריות פלילית, אולם במקרה שבו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 6. בית משפט קמא נפנה גם להוראות הפוליסה, שבה נאמר כי הכיסוי הביטוחי הוגבל "למי שהינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי רכב הנקוב בתעודה". מלשון הפוליסה הסיק בית המשפט, כי ההגבלה בפוליסה על חבותה של חברת הביטוח, מקורה בסעיף 10(א) רישא לפקודת התעבורה, האוסר על נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג. הפוליסה אינה עוסקת באיסור השני שבסעיף 10(א) סיפא לפקודת התעבורה האוסר על נהיגה בניגוד לתנאי הרישיון. במילים אחרות, הפוליסה דורשת, כי על הנוהג ברכב להיות בעל רישיון נהיגה לרכב מאותו סוג הנקוב בפוליסה ואינה אוסרת בלשון ברורה ומפורשת את החלופה השניה של נהיגה בניגוד לתנאי הרישיון. במקרה שלפנינו, מדובר בנהיגה בניגוד לתנאי הרישיון, שכן העובדה שבנה של המשיבה נהג ברכב ללא ליווי לא השפיעה על כושרו לנהוג בעת קרות התאונה. פרשנות זו יוצרת התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ראו גם, ע"א 8183/01, שם, עמוד 113; דנ"א 10017/02, שם, עמוד 661). 7. כאמור, פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם הגישה של הרמוניה חקיקתית. לא יתכן כי כאשר מדובר בנהג שנפגע בעת תאונת דרכים בנסיבות זהות, הוא יהא זכאי לקבל פיצוי מחברת הביטוח משום שלא הפר את תנאי הרישיון, ואילו כאשר מדובר בתאונת דרכים שבה נגרם נזק לרכוש - הרכב - לא יהיה המוטב על-פי הפוליסה זכאי לקבל פיצוי. אנו סבורים, כי הפרשנות שנתן בית המשפט לתנייה האמורה שבפוליסה הינה הפירוש הראוי והנכון, העולה גם מתכלית חוק חוזה הביטוח (דנ"א 10017/02, שם, עמוד 660), וכפי שאומר המשנה לנשיא, השופט אור (עמוד 661): "ראוי לפרש את תניית הרישיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). הפירוש שלפיו יש לראות אדם הרשאי לנהוג 'בכלי הרכב הנקוב בתעודה' כמי שהוא בעל רישיון לנהוג בכלי רכב מן הסוג הנזכר בתעודה, מתיישב עם הפרשנות שהוענקה לסעיף 7(3) לחוק". לאור האמור, הטענה הראשונה נדחית. כפועל יוצא, לבנה של המשיבה היה בעת התאונה רישיון נהיגה בר-תוקף. 8. הטענה השניה היא, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי למרות שהוכחה "כוונת מרמה", לא הופטרה המערערת מחבותה בהתאם לפוליסה. כוונת המרמה הינה בהתייחס לאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שבו נאמר: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב)... או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי התקיימו תנאי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, השולל מהמשיבה את תגמולי הביטוח, מאחר שהצהרת המִרמה שמסר בעלה של המשיבה למערערת נמסרה מתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד עובדות בלתי נכונות או כוזבות. בית משפט קמא סבר, כי למרות שהתקיימו תנאי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח (ראו להלן), הרי מבחינה אובייקטיבית לא התקיים קשר סיבתי בין מסירת העובדה הכוזבת על-ידי הבעל, לפיה הוא ישב לצידו של הבן בעת קרות התאונה, לבין חבות המערערת לשלם דמי ביטוח למשיבה. כאשר אין כל קשר סיבתי בין הודעת הכזב לבין חבותה של המערערת לשלם תגמולי ביטוח, אזי אין מקום לתחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, השולל את תשלומם. במילים אחרות, מאחר שלהודעת הכזב של המשיבה לא היתה השפעה על חבותה של המערערת, מפני שנקבע כי העדר מלווה עם הנוהג החדש - בנה של המשיבה - הינו רק תנאי נלווה לרישיון ולא נהיגה ללא רישיון נהיגה, אין מקום לשלול את תשלום תגמולי הביטוח מהמשיבה. אני סבור, כי במקרה זה טעה בית משפט קמא במסקנתו זו. ננמק. 9. בעבר, לפני כניסתו של חוק חוזה הביטוח, היתה הגישה כי חוזה הביטוח הוא חוזה מסוג UBERRIMA FIDEI, חוזה שבו גילוי נאות מצד המבוטח נתפס כהיבט מרכזי בחוזה מסוג זה, הבא לבטח סיכון אשר המידע ביחס אליו נגיש יותר למבוטח מאשר למבטח. חוק חוזה הביטוח צמצם באופן ניכר את חובת הגילוי ואת תוצאותיה (מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי כרך א', עמוד 93 (התשס"א-2005); דודי שוורץ ריבי שלינגר דיני ביטוח עמוד 67 (2005)). השוני בעמדת המחוקק נבע מכך שסבר, כי המבטח יודע טוב יותר מה המידע המעניין אותו ואשר ישפיע על עצם נכונותו לבטח מבוטח בכוח והפרמיה שיגבה (שוורץ ושלינגר, שם, עמוד 282). חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"), קובע את חובת העל - החובה לנהוג בתום לב החלה משלב המשא ומתן לכריתת חוזה. סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח צמצם את חובת הגילוי והחילה רק לגבי שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח בכלל, או לכרותו בתנאים שבו. במקרה זה על מבוטח ליזום ולהשיב תשובה מלאה וכנה (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חב' לבטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, עמוד 355 (1992)). סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח בא לתחום את המסגרת שבה מוטלת על מבוטח חובת גילוי והמסגרת היא הצגת שאלות בכתב על-ידי מבטח למבוטח. כפי שעולה מסעיף קטן זה, אין מוטלת חובת גילוי יזום על-ידי מבוטח למבטח (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, עמוד 268 (תשס"ה-2005); על חובת הגילוי בפרק הזמן לאחר חקיקת חוק החוזים ועד לחקיקת חוק חוזה הביטוח ראו פנחס גולדשטיין "UBERRIMA FIDEI בחוזי ביטוח לאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973" עיוני משפט ה עמוד 345 (תשל"ז-1976)). חובת הגילוי לפי סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח מצומצמת יותר מחובת הגילוי לפי חוק החוזים. חובת הגילוי לפי חוק החוזים משמעה אי גילוי עובדות אשר על-פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. זו חובת גילוי אקטיבית (גבריאלה שלו דיני חוזים, מהדורה שניה, עמוד 55 (תשנ"ה); גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, עמודים 317-321 (תשס"ה-2005); ראו גם הגדרת הטעיה בסעיף 15 לחוק החוזים). נדגיש, כי חובת הגילוי בחוק חוזה הביטוח ובחוק החוזים אינה קיימת לגבי עניין שאינו מהותי (דניאל פרידמן נילי כהן חוזים כרך ב' עמוד 807 (תשנ"ג-1992). חובת הגילוי לפי חוק החוזים חלה רק על עובדות חשובות (שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, שם, עמוד 319). סעיף 15 לחוק החוזים אינו מחייב מצב נפשי מסוים של המטעה, אך דורש קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין ההתקשרות בחוזה. לעומת זאת בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אין דרישה לקשר סיבתי ונדרשת כוונת מרמה (שלו, חובת הגילוי בחוזי ביטוח, שם, עמוד 27). כאמור, סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח מצר את חובת הגילוי בהשוואה לחוק החוזים ואין מבטח רשאי להסתמך, לעניין הפרת חובות הגילוי, על הוראות חוק החוזים (סעיף 38 לחוק חוזה הביטוח; ע"א 282/89, שם, עמוד 355; גבריאלה שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ (תשנ"א-1991) 20, עמודים 26-27; ולר, שם, עמוד 735 ואילך; ידין חוק חוזה הביטוח (התשמ"א-1981), עמוד 108 (התשמ"ד)). נדגיש, כי "ענין מהותי" בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח מוגדר על-פי אמת מידה אובייקטיבית (ע"א 282/89, שם, עמוד 355). 10. מדובר בשטר ושובר בצידו: בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, אשר הוסף בדיוני הכנסת ואשר לא הופיע בהצעת החוק (ידין, שם, עמוד 44; ולר, שם, עמוד 268), נאמר: "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא יודע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". במילים אחרות, בעוד שחובת הגילוי מצומצמת רק למענה על שאלות המבטח, הרי הסתרה מצד מבוטח של עניין שהוא יודע שהוא עניין מהותי והסתרתו נעשתה בכוונת מרמה, דינה כדין תשובה שאינה מלאה וכנה. במקרה זה פטור המבטח כליל מחבותו (סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח). על מבטח להוכיח לפי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, כי המידע שמבוטח לא נידב ביוזמתו, הינו, גם בלי שנשאל עליו, מהותי, שהמבוטח ידע שהוא מהותי, והוא הוסתר בכוונת מרמה (שוורץ ושלינגר, שם, עמוד 401). נוסיף, כי סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, הוא העתק כמעט מילולי של סעיף 7(ג)(1) הדן בתוצאות החמרת סיכון מבטח. שני הסעיפים דנים בפטור של מבטח מתשלום תגמולי ביטוח במקרה של כוונת מרמה. 11. עניינו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", נדון ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, תק-על 98(2) 910 (1998). בפסק הדין נאמר, כי הסעיף נועד, בין השאר, להרתיע מבוטח למסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא פטור מוחלט של המבטח מהחבות. מדובר כאן בפער במידע באשר להתרחשות מקרה הביטוח. המבוטח יכול להפר את חוזה הביטוח מבלי שהמבטח ידע על כך (ולר, שם, עמודים 543-544; רע"א 230/98, שם). במצב דברים זה בא סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח להרתיע את המבוטח מלבצע מעשים שכלולים בהם כוונת מרמה (ולר, שם, עמוד 550). 12. הדיבור "כוונת מרמה" כולל 3 יסודות: א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. ב) מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו. ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. ברע"א 230/98, שם, נקבע כי אין דרישה לקיומו של יסוד אובייקטיבי נוסף והוא שיש במצג כדי להשפיע על חבותו של מבטח. גם בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, עמוד 677 (1993), נאמר, כי לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח די במסירת עובדות כוזבות או בהעלמתן בכוונת מרמה על-מנת להקנות למבטח פטור (ראו גם, ע"א (חיפה) 4301/99 הראל חברה לבטוח בע"מ נ' קיסלב, תק-מח 2000(3), 285 (2000)). אמנם בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח לא נאמר, כי מסירת עובדות כוזבות או לא נכונות חייבת להתייחס רק לעניין מהותי, כפי שנאמר במפורש בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, אך נטיית הפסיקה היא ליתן פירוש מצמצם לאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ולקבוע, כי למרות שלא נאמר שהעובדות הכוזבות צריכות להתייחס לעניין מהותי, כמו בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, הרי שיש לצמצם התוצאה הקשה, הפוטרת מבטח מחבותו, רק למסירת עובדות כוזבות או לא נכונות בעניין מהותי (ולר שם, עמודים 549-550). כפי שראינו, חובת הגילוי חלה רק על עובדות חשובות. לכן, גם אם המחוקק לא קבע במפורש שחובת הגילוי חלה רק בעניין מהותי, אין לכך נפקות, שכן חובת הגילוי היא רק ביחס לעובדות חשובות. כך הדבר, כפי שראינו, בחוק החוזים. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח הכלל של הרמוניה חקיקתית הקובעת כי יש לתת פרשנות אחידה למונחים זהים באותו חוק עצמו (בג"ץ 4886/06 עיריית באר שבע נ' שר הפנים, תק-על 2007(1) 313 (2007)). 13. כאמור, בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, נעדרת הדרישה לקיום קשר סיבתי בין המִרמה לבין תשלום דמי הביטוח. ראינו שהפסיקה ובעיקר פסיקת בית המשפט העליון לא קבעה, כי נדרש תנאי נוסף על אלה שהזכרנו. לדידו של בית המשפט העליון, די בכך שהתקיימו שלושת היסודות של הסעיף כדי לשלול תגמולי הביטוח. נראה שתוצאה זו עומדת גם במבחן הפרשנות התכליתית. המחוקק הקל עד למאוד בחובת הגילוי המוטלת על המבוטח, אך מאידך סבר, כי יש להחמיר עם מי שמסר פרטים שאינם נכונים בכוונת מרמה. כפי שראינו, הסעיף נועד, בין השאר, להרתיע מבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות הנוגעות למקרה הביטוח או לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא הפטרו המוחלט של המבטח מחבותו. אין ספק, שלו המשיבה או בעלה היו יודעים כי יקבלו את תגמולי הביטוח, לא היו מנסים להטעות את המערערת. מתן התגמולים יהווה פרס לרמאי שלא ידע אודות המצב המשפטי. ולר סבור (שם, עמוד 546), כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח נוקט בגישה מחמירה כלפי המבוטח בהשוואה להוראות אחרות בחוק חוזה ביטוח, המתחשבות במידת הנזק שנגרם למבטח עקב התנהגותו הפסולה של המבוטח. לפי גישה מחמירה זו, אין נפקא מינה אם לא נגרם נזק למבטח עקב מעשה המרמה של המבוטח, וגם במקרה זה לא יהיה המבוטח זכאי לפיצוי. הטעם להחמרה זו הוא הנזק שנגרם למבטחים עקב מעשי מרמה של מבוטחים. כמות גדולה של תביעות שווא המוגשות במרמה עלולה לפגוע באופן חמור במבטחים, ומחיר פרמיות הביטוח יעלה (שם, עמוד 548). לא התעלמנו מדבריו של ולר שצוטטו על ידי הערכאה המבררת (שם, עמוד 552). דא עקא, שהציטוט שהובא איננו מלא. הציטוט המלא הוא כדלקמן: "במקרים הבלתי שכיחים - שבהם המרמה לא נסבה על עניין מהותי - עלולה שלילת זכאותו של המבוטח לתגמולי ביטוח להוות ענישה חמורה מדי, ומכאן שראוי להחיל את סעיף 25 רק על מקרים שבהם המרמה נוגעת בעניין מהותי כהגדרתו בסעיף 6(א) לחוק. במילים אחרות: מסר המבוטח בכוונת מרמה מידע כוזב שלא היה בו כדי להשפיע על חבות המבטחת או על היקפה - לא יהא זה מוצדק לשלול ממנו את הזכאות לתגמולים". כפי שראינו מדברים קודמים שהובאו לעיל מספרו של ולר ודברים שכתב על המשפט המשווה (שם, עמוד 547), נראה כי הדברים הנ"ל נכתבו כמשאלה באשר לחוק הראוי ולא בהתייחס לחוק הנוהג. 14. לשלמות התמונה נוסיף, כי בהצעת הקודכס האזרחי - חוק דיני ממונות, נקבע בסעיף 370 לאמור: "(א) המבטח פטור מחובתו בהתקיים אחד מאלה, אם נעשה בכוונת מרמה: (1)... (2)... (3) המבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות לא נכונות או העלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הבטוח או למקרה חבות המבוטח. (ב) על אף האמור בסעיף (א), לא יהיה המבטח פטור מחבותו אם המרמה אינה נוגעת לעניין מהותי, או שאין בה כדי להשפיע השפעה של ממש על סכום תגמולי הבטוח". בדברי ההסבר לסעיף זה של משרד המשפטים (כרך ב' עמ' 136 (התשס"ד-2004), נאמר: "הוראה חדשה הקובעת סייג להוראות סעיף קטן (א) במקום בו המרמה אינה נוגעת לעניין מהותי, או שאין בה כדי להשפיע השפעה של ממש על גובה תגמולי הבטוח. סנקציה של פטור מוחלט למבטח מתשלום התגמולים למבוטח היא סנקציה חמורה, ויש לרככה ולהפעיל אותה רק לגבי מקרים שהמרמה נוגעת לפרט מהותי שיש בה כדי להשפיע השפעה ממשית על גובה התגמולים". (זו גם עמדתם של מיגל דויטש, שם, בעמוד 95; שוורץ ושלינגר שם, עמוד 401 (תשס"ה)). ברם, ההצעה טרם קיבלה גושפנקא של הכנסת. לסיכום: מאחר שבנסיבות המקרה דנן התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כפי שקבע בית משפט קמא, אין המשיבה זכאית לקבל את תגמולי הביטוח מהמערערת. 15. לאור האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי בית משפט קמא טעה בכך שהוסיף תנאי שאינו נמנה על הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. אכן, לפי פרשנותו של בית משפט קמא את הפוליסה, הצהרת השווא במרמה של בעלה של המשיבה לא היה בה כדי להשפיע על זכאותה של המשיבה לקבלת דמי ביטוח מהמערערת. ואולם, על-פי הדין הקיים, אין מבוטח זכאי לתגמולי הביטוח גם אם המרמה לא השפיעה השפעה ממשית על גובה תגמולי הביטוח. 16. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא מתקבל. פסק הדין של בית משפט קמא מתבטל ועמו חיובה של המערערת לשלם למשיבה את תגמולי הביטוח וכן עלות מערכת האזעקה וחיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. המשיבה תישא בשכר טרחת המערערת בסך של 10,000 ₪. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' רביד. חוזהפוליסהחובת הגילויחוזה ביטוח