השופט אשר: 1. המערערת היא חברת ביטוח והמשיב מס' 1 הוא בעל קטנוע. ביום 2.9.1971 פנה המשיב, באמצעות סוכן ביטוח, אל המערערת והגיש לה הצעת ביטוח של רכבו. המערערת נענתה להצעה והוציאה לו פוליסת "ביטוח מקיף" הכולל ביטוח נגד אבדן או נזק וגם ביטוח נגד תביעות צד שלישי (להלן - הפוליסה). במבוא לפוליסה נאמר שהיא מבוססת על כתב ההצעה שייחשב כבלתי-נפרד ממנה. טופס כתב ההצעה נוסח בשתי שפות - אנגלית וערבית (הן המשיב מס' 1 והן סוכן הביטוח, שדרכו הוא פעל, הם ערבים מירושלים המזרחית), והתשובות לשאלות נרשמו בשפה האנגלית, אך חתימתו של המשיב מס' 1 נעשתה בכתיב ערבי. בתצהירו של המשיב מס' 1 נאמר שהוא דיבר עם סוכן הביטוח בעברית ושהסוכן שאל את השאלות בערבית ולא באנגלית. בתאריך 1.9.1972 פגע המשיב מס' 1, שעה שנהג בקטנוע, בהולך-רגל - הוא המשיב מס' 2. בגין פגיעה זו הובא המשיב מס' 1 בפלילים ובתאריך 21.12.1972 הורשע על-פי הודאתו. אחרי הרשעתו הוגש לבית-המשפט גליון הרשעותיו הקודמות, ממנו נראה שבתאריך 3.8.1970 הורשע המשיב מס' 1 בארבע עבירות המתייחסות לרכב, והן: העדר רשיון רכב, העדר ביטוח, פנס בלימה לא תקין ואי-סימון רכב בחומר מחזיר אור. לא ידוע מתי נודעו למערערת הפרטים הנ"ל אך מותר להניח שהם נודעו לה אחרי שהמשיב מס' 2 תבע ממנה פיצויים בגין נזקי התאונה, ואחרי שהיא ערכה חקירות לצורך הדיון בתביעתו. בעקבות חקירתה הגישה המערערת בתאריך 10.6.1974 בבית- המשפט המחוזי בירושלים תובענה בדרך של המרצת-פתיחה, ובה ביקשה להצהיר כי היא רשאית לבטל את הפוליסה, מאחר שזו הושגה תוך העלמת עובדות חשובות או בעקבות מצג כוזב בפרט חשוב. טענת המערערת היתה, שבתשובתו לשאלה מספר 7 שבכתב ההצעה הצהיר המשיב שלא הואשם אי-פעם בעבירה על דיני התעבורה, והצהרה זו היתה כוזבת. עוד נאמר שהמידע בדבר הרשעותיו הקודמות של המשיב מס' 1 היה חשוב לשיקוליה של המערערת ולו ידעה את הפרטים בדבר הרשעתו הקודמת, לא היתה מקבלת על עצמה את הסיכון שבביטוחו, או שהיתה קובעת תנאים ופרמיה שונים מאלה שנקבעו בפוליסה. בקשתה של המערערת נתמכה בתצהיריהם של ה' איזנברג, מנהל סניפה בירושלים ושל עורכת-הדין עזה כוכבא העובדת במחלקת התביעות של המערערת. התובענה הוגשה במקורה נגד המשיב מס' 1 בלבד, אך במהלך הדיון הורשה המשיב מס' 2 להצטרף לדיון בתורת צד המעוניין בתוצאות המשפט. המשיב מס' 1 לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין והסתפק בהגשת תצהיר, שעליו לא נחקר חקירת שתי-וערב. המשיב מס' 2 היה מיוצג על-ידי עורכי-דין ולמעשה נשאו אלה בעול הצגת טענות ההגנה. 2. המערערת ביססה את בקשתה על תשובתו של המשיב מס' 1 לשאלה מספר 7 של כתב ההצעה, כשהיא סומכת על הנוסח האנגלי של שאלה זו: WERE YOU OR YOUR DRIVER EVER BEEN CHARGED WITH CONTRAVENTION" "IF SO GIVE PARICULARS )כך) ?‎OF ROAD AND/OR TRAFFIC ORDINANCE למרות השפה הקלוקלת ברור מהנוסח שהמשיב מס' 1 נשאל אם אי-פעם הואשם בעבירה על דיני תעבורה. אך מה לעשות כשהנוסח הערבי של השאלה שונה מהנוסח האנגלי. השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי ביקש מהמתרגם הראשי של בית-המשפט לתרגם את הנוסח הערבי לשפה העברית וזהו התרגום שצוטט על-ידו בפסק-הדין: "האם קרה לך בעבר לנהוג מכונית נידונית על עבירות תנועה אם היו." הואיל והתרגום הנ"ל נראה היה בעיני מגושם ובלתי-ברור, ביקשתי גם אני את עזרתו של תורגמן (התורגמן של בית-המשפט העליון ה' עציץ) ותרגומו היה זה: "האם בעבר נידונית, בהיותך נהג מכונית, בשל עבירות על חוקי התנועה, באם התשובה חיובית ציין אילו עבירות." ברור שהשאלה מספר 7 בנוסחה הערבי שונה מזו שבנוסחה האנגלי בשני פרטים חשובים: א. בנוסח הערבי נשאל המשיב מס' 1 אם הוא נידון בעבר על עבירות תנועה ולא אם הואשם; במילים אחרות הוא נשאל על הרשעותי הקודמות ולא על האשמות שהועלו נגדו. ב. השאלה בנוסח הערבי היתה מצומצמת לנהיגה במכונית בו בזמן שבנוסח האנגלי אין הגבלה כזאת. ידוע לנו שהמשיב מס' 1 השיב על השאלה מספר 7 במילה אנגלית "NO" ועל בית-המשפט הוטל להכריע לאיזו משתי השאלות התכוונה תשובתו, לזו שבנוסח האנגלי או לאחרת שבנוסח הערבי. בענין זה אמר השופט המלומד של בית-משפט קמא: "..... הוכח בפנינו כי המבוטח התייחס לנוסח הערבי שבהצעה ולא אל הנוסח האנגלי (הוא אף חתם את חתימתו בערבית על ההצעה אם כי התשובות בגוף ההצעה נרשמו באנגלית בידו של סוכן הביטוח)." בהסתמכו על הקביעה הנ"ל ועל העובדה הנוספת הנובעת מתצהירו של המשיב מס' 1 שהוא לא נהג בעבר במכונית (להבדיל מקטנוע), הגיע השופט המלומד למסקנה שתשובתו לשאלה מספר 7 של כתב ההצעה לא היתה כוזבת. הוא אמנם הורשע בעבר על עבירות תנועה אך אלה לא נעברו כשהוא "נהג מכונית" והתשובה NO התייחסה לנהיגה במכונית וו לא. ועוד אמר השופט המלומד שבהשיבו לשאלה מס' 7 כפי שהשיב יצא המשיב מס' 1 ידי חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליו. על-כן דחה את תובענתה של המערערת, ועל דחיה זו הוגש הערעור שלפנינו. 3. המערערת תוקפת את קביעתו של השופט המלומד כי הוכח שתשובותיו של המשיב מס' 1 לשאלות שבכתב ההצעה התייחסו לנוסח הערבי של השאלות. ואכן קשה לומר שהדבר הוכח בראיה ממשית. השופט המלומד סמך, כפי הנראה, על האמור בסעיף 11 של תצהיר המשיב מס' 1, אך קריאתו משאירה ספק בלב הקורא, וכך נאמר באותו סעיף: "11. (א) אני לא זוכר שנשאלתי על-ידי סוכן הביטוח אם נידוניתי בעבר על עבירות נגד תחבורה. (ב) אפילו לוא הייתי נשאל את השאלה מספר 7 מהצעת הביטוח בשפה הערבית מהשאלה עצמה יכולתי להבין שבזמן שהייתי נוהג מכונית עברתי עבירות תנועה ואז גם כן הייתי עונה בשלילה מכיון שלא נהגתי שום מכונית בעבר לא על אופנים." כאן המקום להפנות לסעיף נוסף שבתצהיר המשיב מס' 1 - הוא סעיף 12 שבו נאמר (לפי תרגומו של מר עציץ): "סוכן הביטוח דיבר אתי בשפה העברית ושאל אותי בשפה הערבית ולא באנגלית." זהו חומר הראיות שהיה בפני השופט המלומד ונראה לעין שאין בו תשובה ברורה לשאלה מי כתב את התשובות בטופס ההצעה - המשיב מס' 1 או סוכן הביטוח, ואם השאלה מספר 7 של ההצעה הוקראה למשיב מס' 1 במלואה לפי נוסחה הערבי או לפי נוסחה האנגלי. למרות הספקות המתעוררים בענין זה אינני מוכן להתערב בקביעתו העובדתית של השופט המלומד. אם כי נכון שהתשובות בטופס נרשמו באנגלית וזה מצביע על כך שהתכוונו כי פקידי חברת הביטוח, שלשימושם נועד הטופס, יידעו לקרוא את התשובה; ואם כי קרוב לוודאי שפקידים אלה ייחסו את התשובות לשאלות לפי נוסחן האנגלי, הרי בזה לא סגי. המשיב מס' 1 הצהיר, והצהרתו זו לא הוכחשה ואף לא הותקפה על-ידי חקירת שתי-וערב, שסוכן הביטוח שאל אותו בערבית וניתן להניח שלצורך שאלותיו אלה לא עסק סוכן הביטוח בתרגום השאלות מאנגלית לערבית אלא קרא אותן מהטקסט הערבי שהיה בפניו. לפיכך היתה תשובתו של המשיב מס' 1 לשאלה מספר 7 נכונה אם כי בוודאי לא היתה נכונה מבחינת הדיוק שבה. על-כן צדק השופט המלומד כשפסק שאין המערערת רשאית לבטל את הפוליסה על-סמך טענה של תשובה כוזבת לכתב ההצעה. 4. אך בכך טרם ניתנה תשובה לטענה אחרת שהועלתה על-ידי המערערת, שלפיה חייב מבוטח לנהוג כלפי חברת הביטוח בנאמנות וביושר ולגלות לה מיזמתו כל דבר הידוע לו במיוחד והעשוי להשפיע על החלטתה אם להתקשר עמו בחוזה של ביטוח. השופט המלומד התייחס לשאלה זו כלאחר יד ופטר אותה במשפט אחד: "משנשאל המבוטח כפי שנשאל, לא היה צריך להשיב יותר משהשיב ויצא ידי חובת הגילוי והנאמנות המוטלת עליו." הפתרון לשאלת חובת הגילוי ביחסים בין מבוטח לחברת הביטוח אינו כה חד-משמעי כפי שאמר השופט המלומד. בספרו "ביטוח רכב מנועי", בסעיף 171 אומר הפרופ' ד' פרידמן: "כאמור, בביטוח כלי רכב נפוץ ביותר הנוהג להציג למועמד לביטוח שאלון עליו נדרש המועמד להשיב בכתב. שאלון זה מהווה, בדרך כלל, חלק מהצעת הביטוח המוגשת לחברה על ידי המועמד לביטוח. הצעה זו וכן השאלות הכלולות בה מנוסחות בידי החברה, אך ההצעה, לאחר שנחתמה על ידי המבוטח, נחשבת להצעה מטעמו. ההצעה יכולה להתקבל על ידי החברה (במקרה כזה תוציא החברה למבוטח פוליסת ביטוח) או להידחות על ידה. בדין האנגלי מקובלת הדעה שחובת הגילוי הספונטני עומדת בעינה חרף העובדה שהחברה הציגה שאלות למועמד לביטוח. עם זאת, יש ונאמר כי העובדה שהחברה הציגה שאלון עשויה להצביע על כך שאין לה ענין באינפורמציה לגבי נושאים שאינם כלולים בשאלון. האמת היא שלא קל לשלב את שתי הדעות." ראוי בהקשר זה להפנות ללשון ההוראה שבסעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שחלקה המעניין אותנו בהקשר זה הוא: "25 (א) מבטח לא יהיה חייב שלם..... אם..... השיג הצהרה האומרת, כי מלבד כל הוראה שבפוליסה רשאי הוא לבטל את הפוליסה על שום שהושגה בהעלמת עובדה חשובה או בהצגת עובדה שהיא כוזבת בפרט חשוב....." נראה שסעיף 25 (א) הנ"ל צפה את שתי הטענות האפשריות היינו, טענה של הצגת עובדה כוזבת הניתנת בתשובה לשאלה מפורשת, וטענה אחרת בדבר העלמת עובדה חשובה. העלמת עובדה חשובה משמעה לא רק מתן תשובה בלתי-מפסקת או בלתי-שלמה לשאלה, אלא גם העלמת עובדה חשובה שלא שאלו עליה כלל אך היא בכל זאת חשובה. אילו היתה העסקה בין הצדדים דנן נקשרת אחרי שנכנס לתקפו חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, היינו יכולים להסתמך על הוראותיו של חוק זה ובפרט על הסעיפים 12 ו-15 שבו. באין אפשרות כזאת, עלינו להסתפק בכללי המשפט המקובל אשר הגדירו את חוזה הביטוח כחוזה UBERRIMAE FIDEL. בחוזה כזה חייבים הצדדים לנהוג אחד כלפי השני ביחס מירבי של כנות ותום-לב ויחס זה כולל בתוכו חובת גילוי מוגברת (ראה צלטנר "דיני חוזים במדינת ישראל" 1974, ע' 199). בענין, [SCHOOLMAN V. HALL (1951) ]5 אימצו לעצמם שופטי בית-המשפט לערעורים באנגליה את דברי לורד דונדין (DUNEDIN) בענין ‎GLICKSMAN V. LANCASHIRE AND GENERAL [ASSURANCE-COMPANY, LTD. (1927) A.C. 139, 143, ]6 דלקמן: .A CONTRACT OF INSURANCE IS DENOMINATED A CONTRACT UBERRIMAE FIDEI" IT IS POSSIBLE FOR PERSONS TO STIPULATE THAT ANSWERS TO CERTAIN QUESTIONS SHALL BE THE BASIS OF THE INSURANCE, AND IF THAT IS DONE THEN THERE IS NO QUESTION AS TO MATERIALITY LEFT, BECAUSE THE PERSONS HAVE CONTRACTED THAT THERE SHOULD BE MATERIALITY IN THOSE QUESTIONS; BUT QUITE APART FROM THAT, AND ALONGSIDE OF THAT, THERE IS THE DUTY OF NO CONCEALMENT OF ANY CONSIDERATION WHICH WOULD AFFECT THE MIND OF THE ".ORDINARY PRUDENT MAN IN ACCEPTING THE RISK בבואו לחפש את הרציונל של הכלל המחייב גילוי מוגבר ביחסי מבוטח-מבטח, אמר ד"ר גולדשטיין (במאמרו שפורסם בעיוני משפט, כרך ה' חוברת 2, בע' 352-353) את הדברים דלקמן: "ההנמקה המסורתית להטלת חובת גילוי על מבוטח נובעת מן ההנחה כי לפנינו חוזה ספקולטיבי לגבי נושאו (,הסיכון') נמצאות בידי המבוטח בלבד, כאשר המבטח אינו יודע ואינו יכול לדעת עליהן. יש לשים לב, כי הדגש בדרך הנמקה זו הוא על מרכיב אי היכולת של המבטח לדעת את העובדות המטריאליות. זוהי תיאוריית אי השיוויון המתאזנת על-ידי הטלת חובת הגילוי של המבוטח." דומה, כי עקב תיאוריה זו נקבעו עקרונות נוספים: "ראשית, הגילוי חייב להיות בלתי תלוי, למשל, בהצגת שאלות מטעם המבטח." ולמטה מזה הוא מוסיף: "הפרקטיקה שאומצה על-ידי מבטחים בביטוחים לא-ימיים להציג למבוטחים שאלונים, העלתה, עם זאת, את הקושיה: באיזו מידה ממצה השאלון את חובת הגילוי מצד המבטח ? דעת הרוב בפסיקה נטתה, כאמור, לזכות קיומה של חובת גילוי נוספת ובלתי תלויה. הצגתה של שאלה פלונית רק הביאה - מכוח פרשנות המסמך בכל מקרה - לצימצום או הגבלה זו או אחרת של הגילוי הנוסף לגבי העובדה נשוא השאלה, או להסקת ויתור מצד המבטח על הגילוי על-ידי, טכניקות פרשנות' שונות." בפסיקה שלנו נתעוררה השאלה של חובת הגילוי הנוסף מעבר לתשובות לשאלון במקרים מספר (ראה: ע"א 212/71, [1]; ע"א 103/72, [2]; ת"א (חיפה) 552/63, [4]) אך באף אחד מהם אין הכרעה ברורה לכאן או לכאן. נראה שנכונה הערתו של ד"ר גולדשטיין, כי בתי-המשפט שמרו על זכותם לפרש את המסמכים ואת הנסיבות של כל מקרה כדי להגיע לידי מסקנה אם חברת הביטוח, בדרך של הצגת שאלה פלונית, הגבילה את זכותה לגילוי נוסף לגבי העובדות נשוא השאלה. נראה לי שאם ננקוט בקו זה וננתח את נסיבותיו של המקרה דנן, נגיע לידי מסקנה כי המשיב מס' 1 לא מילא אחרי חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליו. הוא ידע או חייב היה לדעת שהמערערת, ככל חברת ביטוח, מעוניינת לדעת את עברו מבחינת נהיגה ושמירה על החוק בקשר עמה. השאלון אותו מילא, לא נועד אלא להקל על המשיב מס' 1 למלא את חובת הגילוי, אך הוא לא בא במקומה. אין זאת אומרת שיש להרחיב את חובת הגילוי הספונטני מעבר לדרוש לכל הדעות, אך בגבולות אלה יש לקיימה. במקרה דנן ידע המשיב מס' 1 (והוא היחיד מבין הצדדים המעורבים בכריתת חוזה הביטוח שידע זאת) שהוא הורשע בעבר בעבירות על חוקי התנועה בקשר עם הקטנוע שנהג בו. כשאמר המשיב מס' 1 בתצהירו שבעבר נהג באופניים, הרי יש בכך התממות ברורה, כי הוכח שכבר בשנה הקודמת נהג בקטנוע, שהיה מבוטח בחברת הביטוח "קדימה" וגם העבירות שבגינן הורשע מתייחסות לכאורה לקטנוע ולא לאופניים. על העדר גילוי-לב מצדו ניתן ללמוד גם מהצהרותיו המעורפלות בתצהיר כשהוא טען שלא זכור לו אם נשאל על הרשעותיו הקודמות ונמנע מלהצהיר מה השאלה שנשאל לפי סעיף 7 של כתב ההצעה ורק הודיע שנשאל שאלות בערבית (למרות שדיבר עם סוכן הביטוח בברית). לגבי חברת הביטוח אפשר בוודאי לטעון שהיא התרשלה שעה שערכה שאלון בשתי שפות מבלי לוודא מעל לכל ספק שהתרגום הערבי תואם בכל את הטקסט האנגלי, אך כשנשאלת השאלה אם יש לראות בניסוח השאלה מספר 7 בשפה הערבית צמצום בהתעניינותה כלפי הרשעותיו הקודמות של המשיב מס' 1 לנהיגתו במכונית דוקא, הרי ברור מהטקסט האנגלי שפירוש כזה של כוונותיה אינו נכון. הטענה הרגילה המופנית נגד חברות ביטוח - היא הטענה שעל-ידי ניסוח שאלתה היא הגבילה את ענינה וויתרה על אינפורמציה נוספת - אינה תופסת במקרה דנן שבו ברור כי לא היה ויתור כלל (או שמא ייאמר שהחברה ויתרה לדוברי ערבית ולא ויתרה לדוברי אנגלית ?). אין זאת אלא שהמשיב מס' 1 ביקש בדיעבד לתרץ את תשובתו המטעה לשאלה מספר 7 באמרו שנשאל על עבירות הקשורות בנהיגה במכונית דוקא. היושר המירבי היה מחייב אותו להוסיף על תשובתו השלילית לפחות הערה שלא נהג בעבר במכונית כלל, אלא רק בקטנוע. אילו כך נהג, היה מפנה את תשומת-לבה של המערערת לנוסח המעוות של השאלה מספר7 שבטקסט הערבי, והיה מאפשר לה שאלה או חקירה נוספת בקשר לנהיגתו בקטנוע בעבר. לדעתי צדקה החברה המערערת כשאמרה שהמשיב מס' 1 לא מילא את חובת הגילוי המיוחדת שחלה עליו. מאחר ואין חולקין שאילו ידעה המערערת על הרשעתו הקודמת של המשיב מס' 1, היתה נוהגת בצורה אחרת - היתה מסרבת לבטח אותו או שהיתה מגדילה את הפרמיה ומשנה את תנאי הפוליסה, הרי די בכך כדי שתעמוד למערערת הזכות לבטל את הפוליסה בהתאם להוראות סעיף 25 לפקודה. אי לזאת אני מציע לחברי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא ולהצהיר, כי המערערת היתה רשאית לבטל את הפוליסה מס' 2,45,583-3-22-7-2 שהוצאה למשיב מס' 1 ביחס לאופנוע מדגם רביט, מספר הרישוי 133-680 על שום שהפוליסה הנ"ל הושגה בהעלמת עובדה חשובה. השופט י' כהן: 1. אני מסכים עם חברי הנכבד השופט אשר שאין להתערב במסקנתו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי שהמשיב לא נתן תשובה כוזבת לשאלה מספר 7 שבהצעת הביטוח. בית-משפט זה התריע לא פעם לפי הנוהג של חברות ביטוח לנסח את שאלותיהן בהצעות שלא כהלכה, בחוסר בהירות ובאופן מעורפל (ע"א 212/71, [1], בע' 539; ע"א 103/72, [2], בע' 412). מן הראוי להזכיר כאן גם את פסק-הדין בענין, [REVELL V. LONDON GENERAL INSURANCE CO. (1934) ]7 שגם בו התעוררה בעיה של ניסוח מעורפל של שאלה לגבי הרשעות קודמות ונפסק שמנוסח השאלה רשאי היה המבוטח להבין שהיא מתייחסת רק לענין כשירותו כנהג זהיר ועל-כן הוא לא היה חייב לגלות שהוא הורשע בעבירה של נהיגה ללא ביטוח ובנהיגה במכונית בלי ראי. בכל מקרה של ניסוח שאלה באופן המשתמע לשתי פנים אין לחברת הביטוח אלא להלין על עצמה, אם המבוטח לא הבין את השאלה כראוי ולא נתן לה את התשובה שלה היא צפתה. 2. לפי סעיף 25(א) של פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שהיה עדיין בתוקף בעת שקרתה התאונה, זכאית חברת ביטוח לבטל את הפוליסה גם מהטעם שהפוליסה הושגה בהעלמת עובדה חשובה. לפי ההגדרה שבסעיף-משנה (ב) "עובדה חשובה" משמעותה "עובדה ופרט שיש בהם כדי השפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר בהחלטתו אם לקבל עליו את הסיכון, ואם כן - באילו פרמיות ותנאים". חברי הנכבד מבסס את הכרעתו לטובת חברת הביטוח על העובדה שהמבוטח לא הודיע לחברת הביטוח מיזמתו על ההרשעות הקודמות שלו המתייחסות לכלי רכב. לפי גליון ההרשעות הקודמות שהוצג בבית-המשפט המחוזי הורשע המבוטח בעבירות של חוסר רשיון רכב, חוסר ביטוח, פנס בלימה לא תקין, גרימת הפרעה לתנועה, אי-ציות לתמרור על-ידי רכב, רשיון רכב שאינו תקף ועוד עבירה של פנס בלימה לא-תקין. עבור עבירות אלו הוטלו עליו קנסות בסכומים של 10-15 ל"י אך במקרה אחד הוטל עליו קנס של 150 ל"י ופסילה על-תנאי למשך שנה אחת, כנראה בשל עבירת חוסר ביטוח. השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי אמר בפסק-דינו שהמבוטח הוכיח, שהוא לא נהג במכונית לפני חתימת הצעת הביטוח ועל-כן לא עבר עבירות תנועה כנהג מכונית. נוכח ההתחמקויות והערפול בתצהירו של המבוטח, שעליהם הצביע חברי הנכבד השופט אשר, לא הייתי אומר שהמבוטח הוכיח שהוא לא נהג במכונית לפי שחתם על ההצעה, אולם מכיון שהמערערת ויתרה על זכותה לחקור אותו על תצהירו ולא היתה כל ראיה פוזיטיבית שהוא נהג במכונית לפני המועד הנ"ל, יש לקבוע שלא הוכח שהוא נהג במכונית. השאלה היא - האם חייב היה המבוטח, אחרי שענה על שאלה מספר 7 כפי שענה, לנדב את הידיעה על הרשעותיו הקודמות, שכאמור לא הוכח שהיו קשורות בנהיגת מכונית על-ידו. לדעתי יש לענות על שאלה זו בשלילה. אני מסכים עם חברי הנכבד השופט אשר, שהן לפי הפסיקה הענפה אשר קבעה שחוזי ביטוח הם חוזים המחייבים נאמנות מיוחדת ביחסים שבין שני הצדדים והן לפי ההוראה המפורשת שבסעיף 25(א) הנ"ל, העובדה שהמבטח מנסח שאלות בהצעת ביטוח איננה פוטרת את המבוטח מחובת הגילוי של עובדות נוספות שעליהן הוא לא נשאל ושהן בבחינת עובדות חשובות לפי ההגדרה הנ"ל. יחד עם זה נפסק לא פעם, שחברת הביטוח נחשבת כמוותרת על זכותה לגילוי, אם היא כללה בהצעת הביטוח שאלה בנושא מסויים ובה הגדירה את תחום הידיעות שאותן היא דורשת מהמבוטח באותו נושא. במקרה גון זה רשאי המבוטח להניח, שעל-ידי העמדת השאלה הגבילה חברת הביטוח את תחום הידיעות שבו היא מעוניינת לגבי אותו הנושא ושהיא מוותרת על כל ידיעה נוספת ביחס לאותו ענין. בנוסף לכך ניתן גם להסיק על ויתור על חובת הגילוי מצד חברת ביטוח, מעצם העובדה שהיא מציגה שאלות מסויימות ואינה מציגה שאלות אחרות, כי בכך היא מגלה את דעתה שהענינים האחרים אינם חשובים בעיניה. בפסק-הדין בענין [NEWSHOLME BROS. V. ROAD TRANSPORT (1929) 2 K.B. 356, ]8 נאמרו על-ידי השופט SCRUTTON הדברים דלהלן (בע' 363): "חברות הביטוח מסתכנות גם בטענה שענינים שעליהם הם לא שאלו אינם חשובים, מכיון שלו הם היו חשובים הן היו מציגות שאלות עליהם." בפסק-הדין בענין .‎JESTER-BARNES V. LICENSES AND GENERAL INSURANCE CO [LL. L.R. 231, ]9 49 )1934) הובא בתור דוגמה (בע' 237) מקרה של שאלה בהצעת ביטוח, אם המבוטח או הנהג שלו הורשעו במשך חמש השנים האחרונות באיזו שהיא עבירה ונאמר שם על-ידי השופט MACKINNO שלו היה המבוטח עונה על השאלה הזאת בשלילה והיה מתברר שהוא הורשע בעבירה בתקופה שקדמה לחמש השנים צריך היה לדחות ללא כל היסוס את טענת חברת הביטוח שההרשעות שעברה עליהן תקופה של יותר מחמש שנים הן חשובות לחברת הביטוח ושהמבוטח היה חייב לספק לה אינפור-מציה עליהן. ד"ר פרידמן בספרו על ביטוח רכב מנועי מסכם את ההלכה כדלהלן (בסעיף 172, בע' 159): "כאשר השאלון מגדיר את תחומי האינפורמציה בה מעונינת החברה בנושא ספציפי, לא תישמע החברה בטענה שהיתה מעונינת באינפורמציה נוספת, באותו נושא ספציפי, מעבר לתחום שהוגדר על ידה. לדוגמא, נניח שהמבוטח נשאל בדבר תאונות בהן היה מעורב ב-3 השנים האחרונות. במקרה כזה נראה שאין המבוטח חייב לגלות תאונות בהן היה מעורב לפני למעלה מ-3 שנים." במקרה שלפנינו שאלה המערערת את המבוטח בשאלה מספר 7 על הרשעותיו הקודמות והוא ענה תשובה שלא היתה בלתי-נכונה. על-ידי העמדת שאלה מוגדרת ומצומצמת ביחס להרשעות קודמות ויתרה המערערת על כל ידיעה נוספת באשר לאותו הנושא ואין היא יכולה להישמע בטענה שהמבוטח חייב היה לנדב לה מרצונו אינפורמציה על הרשעות קודמות שלא נכללו בתחומי השאלה ושלגביהן היא לא גילתה כל התעניינות. 3. טעם נוסף שבגללו יש לדחות את הערעור הוא, שלפי האמור בסעיף 25(ב) הנ"ל נחשבת לעובדה חשובה רק עובדה שיש בה כדי להשפיע על שיקול-דעתו של מבטח זהיר. צודק בא-כוח המשיב השני בטענתו, שהמערערת לא טענה כלל בבקשתה שמבטח זהיר היה מושפע בשיקול-דעתו על-ידי ידיעות על ההרשעות הקודמות הנ"ל וכל מה שנאמר בבקשה ובתצהיר שנלווה אליה היה, שעליה - על המערערת - היתה משפיעה הידיעה על ההרשעות הקודמות. גם במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי לא הובאה כל ראיה, איך היה נוהג במקרה כגון זה "מבטח זהיר". השאלה היא שאלה של עובדה, על-כן בדרך-כלל יש להביא עליה ראיות מפי מומחים (ראה SHAWCROSS, ON THE LAW OF MOTOR INSURANCE, 2ND PP. 393-394). העדר טיעון מתאים והוכחות בענין זה מספיק לכשעצמו הכשיל את טענת המערערת. 4. מהטעמים הנ"ל יש לדעתי לדחות את הערעור. מ"מ הנשיא (לנדוי): למען הדיוק של תרגום הנוסח הערבי של פרט 7 בהצעת הביטוח הנדונה אעיר, כי למיטב ידיעתי את הלשון הערבית מדוייק התרגום המילולי החלקי המופיע בפסק-דינו של השופט המחוזי, והתרגום המלא של פרט זה הוא כלהלן: "האם קרה בעבר לך לנהג המכונית שנדונית על עבירות תנועה - אם התשובה חיובית, הזכר עבירות אלה." גלוי לעין שחל שיבוש בחלקו הראשון של נוסח זה, ויש להניח שבין המילה "לך" והמילים "לנהג המכונית" הושמטה בטעות המילה "או", כפי שמסתבר מן הנוסח האנגלי ששימש ככל הנראה מקור לתרגום הערבי. לעצם הענין מסכים אני לטעמו העיקרי של חברי הנכבד, השופט י' כהן, לדחיית הערעור. לטובת המבוטח, ולחובת חברת הביטוח אשר הוציאה את התרגום המשובש הזה מתחת ידיה, יש להניח שהמבוטח וסוכן הביטוח שלו, שניהם ערבים ממזרח ירושלים, דיברו ביניהם ערבית ושהסוכן גם הסביר למבוטח את שאלות שבטופס ההצעה בשפה הערבית, אם כי הסוכן מילא לאחר מכן את התשובות בשפה האנגלית. מקרה זה נבדל מן המקרה שנדון בבית-משפט זה ב-ע"א 265/70, [3], שם היה נוסח ההצעה רק בשפה האנגלית, ללא תוספת תרגום לערבית או לעברית, והשאלה שנשאלה בטופס היתה ברורה. גם לי נראה שאם חברת הביטוח שואלת בטופס ההצעה שאלה ספציפית בנושא פלוני (וכאן בנושא של הרשעות קודמות בעבירות תנועה), עליה להסתפק בתשובת המבוטח על השאלה שנשאל, וכאשר אף אין בטופס שאלה נוספת הדורשת ממנו לגלות כל פרט נוסף היכול להיות חשוב עבור מבטח סביר, בנושאים שעליהם נשאל המבוטח שאלות מפורשות, אין חברת הביטוח יכולה לבטל את הפוליסה על יסוד חובת הגילוי הכללית הנובעת מסעיף 25 (א) של פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, או על יסוד איזו חובת נאמנות כללית של המבוטח, מפני שהמבוטח לא התנדב לתת פרטים נוספים על אותו נושא ספציפי, מעבר למה שנשאל במפורש. במקרה דנן, כאשר מותר היה למבוטח להבין מתוך הנוסח המשובש של השאלה בלשון הערבית, שנשאל רק על הרשעות קודמות בקשר עם נהיגה במכונית, לא היה חייב לגלות הרשעות קודמות בקשר לנהיגה בקטנוע או באיזה כלי רכב אחר. לפיכך אני מסכים לדחיית הערעור. בא-כוח המערערת הודיע שהוסכם בינו ובין בא-כוח המשיבים על ויתור הדדי מראש על פסיקת הוצאות בערעור זה. לפיכך הוחלט, ברוב דעות, לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. רכבביטוח רכבחובת הגילויגילוי נאות במכירת רכב