הנשיא גולדברג: 1. המערער, עובד ומנהל של המשיבה (להלן - החברה), הגיש נגדה תביעה לבית-הדין האזורי בחיפה, ובה תבע פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה, יתרת פנסיה מהוונת (מענק) ושכר עבודה עבור חמישה חודשים. סה"כ סכום כולל של 521,786.80 ש"ח. לאחר הגשת כתב הגנה ודיון מוקדם בפני הרשם ובפני המותב, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר הצריך בו לענייננו הוא: "א. הנתבעת תשלם לתובע סכום שייקבע באופן האמור בסעיף ב' להלן, ואשר לא יפחת מ-100,000 ש"ח ולא יעלה על 280,000 ש"ח. ב. הסכום המדוייק שישולם לתובע בגבולות האמורים, ייקבע על ידי בית-הדין הנכבד לאחר שישמע את טענות הצדדים בעל פה, ובהסתמך על החומר המצוי בתיק בית-הדין... והצדדים מסמיכים בזה את בית-הדין לקבוע את הסכום המדוייק בגבולות האמורים וסכום זה יקרא להלן: 'הסכום שייפסק'. בית-הדין יודיע לצדדים את הסכום שייפסק, והצדדים יודיעו לבית-הדין על חלוקת הסכום שייפסק למרכיביו השונים, ובית-הדין יתן תוקף של פסק-דין גם לחלוקה זו. ג. הסכום שייפסק ותשלומו יהוו סילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעות התובע נגד הנתבעת בתיק זה ובגין יחסי עובד-מעביד שהיו ביניהם ובקשר לסיומם...". בית-הדין האזורי, לאחר ששמע טיעונים ארוכים וממצים, נתן, ארבעה ימים לאחר שמיעת הטענות, פסק-דין ובו נקבע לענייננו: "הנתבעת תשלם לתובע סך של 137,000 ש"ח (מאה שלושים ושבעה אלף ש"ח) לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיו, כאמור בסעיף ה להסדר שבין הצדדים". 2. המערער הגיש ערעור על פסק-דין זה, כשעיקר טיעונו מופנה להעדר הנמקה לפסק-הדין, בהית ההנמקה חלק מסדרי משפט תקינים. טענתו השניה היא כי "השוואת הסכום שנפסק בידי כבוד בית-המשפט קמא, לסכום התביעה ולמרכיביה, מגלה טעות שרשית בפסק-הדין, המחייבת את ביטולו" (סעיף 4 לעיקרי הטיעון). החברה טענה כי יש לקיים את פסק-הדין בהיותו מבוסס על פשרה, שמעצם טיבה אין צורך לנמק את מסקנתה ואף אם יש צורך, הרי שהצדדים ויתרו עליו. 3. חובת הנמקה של פסק-דין הניתן בבית-משפט נלמדת מתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה: "פסק-דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית-המשפט לגבי העובדות המחייבות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה". בע"א 89,84/80 [1], בע' 70, פירט בית-המשפט את הסיבות לחובת ההנמקה: "האמור בתקנה זו משמש בבואה לשתי מטרות עיקריות: הצגת הנמקותיה של הערכאה השיפוטית כדי שבעלי הדין יהיו מודעים לטעמיה של ההכרעה, ולא יעמדו מול הכרעה בתומה אשר מניעיה אינם ידועים, הווה אומר המטרה הראשונה מעוגנת ברצון להבטיח, כי עשיית המשפט תתבטא במראית פני הדברים. מטרה שניה, פניה לערכאת הערעור ועניינה יצירת האפשרות להעביר את הנמקתה של הערכאה הראשונה בשבט הבקורת של ערכאת הערעור". (בעניין זה ראה גם ד' גביזון [4], "בית המשפט וחובת ההנמקה", בע' 92-93). עקרונות אלה, של חובת ההנמקה ונימוקיה, חלים אף בבית-הדין לעבודה, כפי שנקבע במספד פסקי-דין של בית-הדין הארצי לעבודה (ראה דב"ע מו/3 - 3 [2], בע' 239). 4. לכלל המחייב את בית-המשפט לנמק את פסק-דינו, קיימים מספר חריגים, על פי הפסיקה. פסק-הדין בעניין אנוה [2] הנ"ל, מנה מספר אפשרויות למתן פסק-דין העוסק בפשרה הנערכת בין בעלי הדין. בפסק הדין נמנו אפשרויות אלה: א) פשרה בהסכמה מלאה (תקנות 49 ו-90 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969) (תקנה 58 ו-109 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991); ב) השלמת פשרה - הצדדים מסכימים ביניהם מי הצד אשר חייב לשלם סכום כסף, ומשאירים לבית-הדין לקבוע מהו הסכום שישולם; ג) מינוי בורר ועיכוב הליכים בבית-הדין; ד) קיצור הליכי משפט, בהסכמה (כגון - קיצור מועדים להגשת מסמכים וכתבי בית-דין, וויתור על חקירת עדים וכו'). פסק-הדין אנוה [2], דן אף בחובת ההנמקה החלה על פסקי-דין בפשרה, וקבע, בע' 239). "במקרה שהצדדים מגיעים להסכם פשרה ומבקשים את אישור בית-הדין, הדין, אין חובה לנמק את פסק-הדין. נוסף על כך, אם הצדדים מסמיכים את בית-הדין להשלים פשרה, הם רשאים לבקש שההשלמה תהיה בלי נימוקים, שכן במקרים אלה מדובר בפסקי-דין בעלי אופי הסכמי" (ההדגשה הוספה). חיזוק נוסף לאמור בפסק-דין אנוה [2], אנו מוצאים בפסק-הדין דב"ע מו/85 - 3 [3], בע' 369, שם נאמר: "ההסכם אינו 'הסכם פשרה' מן הטעם שבית-הדין לא התבקש ולא הוסמך ל'פסוק לפשרה' וכן לא תמצא בו ויתור על הנמקה, כפי שהיה בהסכם הראשון" (ההדגשה הוספה). אף מפסק-דין זה עולה כי כאשד מדובר בפסק-דין שבו התבקש בית-הדין "להשלים לפשרה", על מנת שיהיה בית-הדין פטור מחובת ההנמקה, על הצדדים להסכים על כך במפורש. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האמור בפסק הדין בעניין קאסם [1] הנ"ל, לפיה חובת ההנמקה נובעת מהצורך להבטיח ש"עשיית המשפט תתבטא במראית פני הדברים". מהאמור עולה, כי אין לקבל את טענת המשיבה, על פיה, משלא ביקש צד שפסק-הדין ינומק - יש לראותו כמוותר על הנמקה. 5. כאמור, טענותיו של המערער מתייחסות הן לעצם העובדה שפסק-הדין ניתן בלא הנמקה, והן לעובדה כי בפסק-הדין נפלה טעות שרשית המצדיקה את ביטולו. בהעדר הנמקה לפסק-הדין, הנמקה המתחייבת בהעדר סכמת הצדדים לפטור ממנה, אין אנו יכולים לדון בטענתו השניה של המערער לעניין הטעות השרשית. 6. לאור כל האמור, אנו מחליטים להחזיר את התיק לבית-הדין קמא, אשר נתן את פסק-הדין, על מנת שינמק את החלטתו. 7. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. חובת הנמקת פסק דיןחובת ההנמקהבית הדין לעבודה