רקע מונחת לפניי תביעה לפיצוי נזקיה של גב' חורי לולו, ילידת 1923 (להלן:"התובעת") שנגרמו לה עת הלכה על מדרכה ברחוב הדר ברמת גן ביום 04.06.07. התובעת נפלה לאחר שנתקלה בחומרי בניין שהונחו על המדרכה כחלק מעבודות בנייה ושיפוץ שבוצעו במקום (להלן:"התאונה"). עיריית רמת גן (להלן:"הנתבעת") הינה רשות מקומית אשר בשליטתה מצויים הכבישים והמדרכות בהם ארעה התאונה. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לנת"ע נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ אולם משהודיעו ב"כ הנתבעת וב"כ צד ג' כי הגיעו להסדר ואין צורך להכריע במחלוקת שבין הנתבעת לבין צד ג', אתייחס בהכרעתי לנתבעת לבדה. לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם ביום 15.03.11 הצעה שהתבססה על שקלול הסיכויים והסיכונים שבתיק, כפי שעמדו בפניי באותו שלב. ביום 29.03.11 הודיעה הנתבעת כי אינה מקבלת את הצעתי וביום 13.04.11 הודיעה התובעת, לאחר שהחליפה ייצוג בתיק, כי גם היא איננה מקבלת את הצעתי. משכך אין לי אלא להכריע על פי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). בדיון הוכחות שהתקיים ביום 14.07.11 העידו התובעת, מר טנקה ומר חורי שלמה וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ. שאלת האחריות ב"כ התובעת המלומדת טענה כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת כמשמעותה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה") ובנוסף טענה כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות כמשמעותן בסעיף 63 לפקודה, לפי סעיפים 235 ו-249 לפקודת העיריות. לטענת התביעה רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שלא הותירה בפני התובעת ובפני עוברים ושבים ברחוב, ברירה, אלא לעבור בסביבה מסוכנת. עוד נטען כי הנתבעת לא דאגה להקים מעבר בטוח להולכי רגל, לא דאגה לגידור עבודות הבנייה ולא הציבה שלטי אזהרה. עוד נטען כי הנתבעת צריכה הייתה לסמן מכשולים או מפגעים בדרך. התביעה טוענת כי הנתבעת הפרה את סעיף 22 לחוק ארגון ופיקוח על העבודה התשי"ד 1954 וכן את סעיף 10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה בכך שלא עמדה על תנאי בטיחות ראויים במקום בו התבצעו עבודות הבנייה והשיפוץ. עוד נטען כי הנתבעת הפרה את חובתה להסיר מכשולים לפקח ולדאוג לניקיון הרחוב שאינו רכוש הפרט על פי סעיפים 235 ו-249 לפקודת העיריות (נוסח חדש). ב"כ התובעת המלומדת טענה כי העירייה חבה בחובת זהירות של רשות מקומית כלפי אזרחיה וכי גם חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת בענייננו שכן הנתבעת יכולה הייתה לצפות בנסיבות המקרה כי התובעת תתקל בחומרי הבניין ובמכשולים שהונחו לאורך המדרכה והכביש בכניסת הבניין של התובעת ועל כן מתקיים מבחן הצפיות הטכנית. כמו כן טוענת ב"כ התובעת כי הנתבעת צריכה הייתה לצפות את הסיכון הנשקף לעוברים ושבים בהימנעותה מהסרת המפגעים. עוד נטען כי לנתבעת לא היה כל קושי למנוע את הנזק שנגרם למשל על ידי פינויים של המפגעים, הקמת מעבר בטוח להולכי רגל, תיחום וגידור המפגעים והבורות והצבת שלטי אזהרה אולם כל אלה לא התבצעו. ב"כ הנתבעת המלומד טען כי ברחוב הדר ברמת גן חלפו מידי יום הולכי רגל רבים ואיש מהם לא נפגע מעבודות התשתית במקום. לטענתו העוברים ושבים במקום היו ערים למעבר מוסדר ובטוח אשר היה בקרבת מקום. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התובעת לא התלוננה עובר לתאונה בפני הנתבעת על פגם כלשהו במדרכה או בכביש וזאת על אף שהתובעת מתגוררת בסמוך למקום האירוע. עוד נטען כי התובעת נכנסה ביודעין לתוך אתר של עבודות פיתוח ותשתית וכי היא הייתה מודעת לקיומן של העבודות ברחוב אשר התקיימו זמן רב עובר לאירוע כמו כן נטען כי התובעת הייתה מודעת לקיומו של מעבר מוסדר להולכי רגל אשר הוצב במקום. עוד נטען כי התובעת מכירה את המקום היטב בשל סמיכותו לבניין מגוריה ואין לה להלין אלא על עצמה באם לא שמה לב לדרכה. עוד נטען כי במקום עליו מצביעה התובעת אין כל סכנה חבויה ובפרט כאשר מדובר בשעות הבוקר המוארות. לחילופין טוען ב"כ הנתבעת כי בע"א 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן נקבע כי רחובות ומדרכות עיר אינן משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות ו"גלים". ב"כ הנתבעת טען כי על התובעת כאדם סביר שעיניו בראשו היה להשתמש בדרך בזהירות וכי אילו הייתה התובעת משגיחה היכן היא מניחה את רגליה ונזהרת הנפילה הייתה נמנעת ועל כן התאונה נגרמה ברשלנותה המלאה או התורמת בשיעור מכריע של התובעת. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת המלומד כי התובעת אומנם תיארה את אופן קרות התאונה אולם לא יכלה לקשור בין הנפילה לבין התמונות שצורפו וכי גם מר טנקה לא ראה בדיוק את אופן התרחשות התאונה. עוד טען ב"כ הנתבעת כי התאונה אירעה באור יום מלא וכי לטענת התובעת באותה תקופה היא הייתה במצב בריאותי תקין לחלוטין ועל כן לא היה מקום להתעלם ממכשול בדרכה. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי אין לתת משקל לתמונות שצורפו שכן פרט למצב כללי של האיזור הן אינן נותנות מידע לגבי מפגע ספציפי שממנו נפגעה התובעת. עוד נטען כי במסמכים הרפואיים השונים ניתנו גרסאות שונות במקצת לאופן התרחשות התאונה. ב"כ צד ג' טען בסיכומיו כי מר טנקה העיד ש מידי יום יצא עם מר חורי ז"ל לטיול לשאוף אוויר כאשר מר חורי שרוי בכיסא גלגלים וכי מר טנקה אישר שכך עשה גם בימים הסמוכים לאירוע. טוען ב"כ צד ג' כי מכך יש ללמוד כי מצב המדרכה היה תקין ואיפשר מעבר לא רק של הולכי רגל אלא גם של כסא גלגלים. דיון שאלת החבות - המסגרת הנורמטיבית כאמור לעיל, לטענת התובעת נהגו הנתבעים הן ב"רשלנות" והן ב"הפרת חובה חקוקה". יסודות עוולות אלו, הנטענות לעיתים קרובות זו לצד זו, סוכמו כבר בפרשת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)): "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (NOTIONAL DUTY), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (DUTY IN FACT). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?" "חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק." הקשר בין שתי העוולות סוכם על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק בפרשת מימוני (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני) כך: "אי-קיום חובה סטטוטורית זו אין משמעו, מניה וביה, התקיימותה של חובת זהירות בנזיקין. המשפט הישראלי אינו מכיר כדבר המובן מאליו בגזירתה של חובת זהירות מתפקיד ומסמכויות שהוקנו לרשות שלטונית על פי חוק". ובע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757 ,בעמ' 762: "החובה או הסמכות המנהלית לחוד וחובת הזהירות בנזיקין לחוד. קיומה של האחת אינו מקים את האחרת, ושלילתה של האחת אינה שוללת את האחרת" כל חובה ותנאיה שלה, תכונותיה שלה ודרישותיה שלה. מבחנה של חובת הזהירות בעוולת הרשלנות הוא הצפיות, והוא מוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (פרשת ועקנין, עמ' 138). מבחנה של הסמכות או החובה השלטונית הוא הדין, והוא מוכרע על פי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק וחיקוק ועל פי כלליו של המשפט המנהלי. אכן, "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות" (פרשת עיריית חדרה, עמ' 765). יחד עם זאת, קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות. הפיקוח שנמסר בידי הרשות, וההסתמכות הכרוכה בו, מקימים חובת זהירות, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים חובה זו. לאור האמור לעיל אדון תחילה בעוולת הרשלנות כאשר חובתה של העירייה לעניין טיפול ואחזקת הרחובות כפי שעולה מסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ובייחוד ס"ק 5 עומדת לנגד עיני : "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב; (4) (א) תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסימטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך בכפוף לאמור בסעיף 235א, ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבניינים במקומות אלה במספרים; (5) תנקוט אמצעי-זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות". לעניין נסיבות התרחשות התאונה אקדים ואומר כי עדותה של התובעת ועדותו של מר טנקה שהיה עד לאירוע היו קוהרנטיות ואמינות בעיניי ובנוסף לעדותם קיימות התמונות שצורפו לתיק בית המשפט ועל כן סבורני שהוכח באופן הנדרש במשפט האזרחי כי התובעת נפלה בגלל חומרי הבניין הרבים שהיו פזורים על המדרכה וביניהם מרצפות אבן גדולות, צינורות, בורות ומהמורות. טענת ב"כ הנתבעת על כי התובעת לא יכולה הייתה להצביע במדוייק על החפץ או הבור ממנו מעדה, איננה מקובלת עלי. התמונות שצורפו מתעדות את האנדרלמוסיה ששררה ברחוב וסבורני כי אין נפקא מינה האם הבור הספציפי או הצינור הספציפי הם שהובילו לנפילתה של התובעת. אין ולא יכול להיות חולק כי התובעת מעדה ביום הנטען ובמקום הנטען ובנוסף הצילומים שצורפו מתעדים את המקום זמן קצר לאחר שהתרחש ועל כן אני בדעה שקרות התאונה ונסיבותיה הוכחו כדבעי. השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה היא האם קיימת חובת זהירות מושגית ?- קיומה נקבע על פי מבחן הצפיות : האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק? הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית הרי שעיריות ורשויות מקומיות יכולות וצריכות לצפות התרחשות נזק לתושבים ועוברי אורח העושים שימוש רגיל ברחובות ובכבישים אשר בתחום שליטתן ומשנכתב בעניין שלמה ועקנין כי יש צידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין מה גם ששם יישות משפטית נפרדת הייתה אמונה על הפעלת ואחזקת המקום, קל וחומר שעירייה או רשות מקומית חבה בזהירות מושגית כלפי אנשים העוברים ברחובות העיר והיא גם האחראית לדאוג לתחזוקם ההולם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעל העירייה מוטלת חובת זהירות מושגית לדאוג לבטיחותם של העוברים והשבים כאשר מתבצעות ברחוב עבודות בנייה ושיפוץ. ועל כן סבורני כי על העירייה מוטלת חובת זהירות מושגית. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית?- האם עיריית רמת גן יכולה או צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כפי שתוארו לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב (שם, עמודים 125-126): "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק". בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 ציין כב' השופט ד' לוין: "הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" . בנסיבות המקרה דנן סבורני כי הימצאותם של חומרי בניין לרבות מרצפות אבן גדולות, ברזלים, צינורות, בורות ושאר מכשולים לאורכה של מדרכה הכוללת בין השאר את הכניסה לבניין מגוריה של התובעת, ואשר על מדרכה זו עוברים ושבים עוברי אורח רבים איננה בגדר סיכון רגיל אלא מדובר בסיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה. לעניין זה אציין שאיננה מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת על כי מידי יום עברו שם עוברי אורח רבים והם לא נפגעו. ראשית במקרה דנן עסקינן בגברת אשר בקרות התאונה הייתה כבת 84, פעלתנית ובריאה אשר כל רצונה היה ללכת מביתה אל חנות המכולת וסבורני כי מוטלת על עירייה שמתנהגת באופן סביר החובה לצפות כי בין העוברים והשבים שברחוב מצויים גם אנשים כגון התובעת דנן ועלייה לדאוג שיוכלו לעבור במקום ללא פגע. שנית , טענת ב"כ הנתבעת על כי אנשים נוספים רבים עברו שם ולא נפלו לא הוכחה ולא בבדל ראייה שכן ייתכן שהיו אנשים שנפלו ונחבלו קלות ועל כן לא דרשו פיצויי על נזקם וייתכן גם שהיו אנשים שנפלו ונחבלו אלא שנזקם טרם התגבש ועל כן טרם הוגשה תביעתם. שלישית, גם באם היה מוכח כי אכן לא נפלו אנשים נוספים במקום הרי שאין בכך כדי לאיין את הסכנה הבלתי רגילה ששררה ברחוב. לאור אמור לעיל סבורני כי העירייה חבה גם בחובת זהירות קונקרטית. השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? התביעה טוענת כי העירייה הפרה את חובת הזהירות בכך שסטתה מסטנדרט הזהירות המוטלת עליה בין השאר בכך שלא הותירה בפני התובעת ובפני עוברים ושבים ברחוב, ברירה, אלא לעבור בסביבה מסוכנת. עוד נטען כי הנתבעת לא דאגה להקים מעבר בטוח להולכי רגל, לא דאגה לגידור עבודות הבנייה ולא הציבה שלטי אזהרה. עוד נטען כי הנתבעת צריכה הייתה לסמן מכשולים או מפגעים בדרך. ב"כ הנתבעים טען לעניין זה כי בסמוך למקום האירוע היה קיים מעבר בטוח להולכי רגלו וכן ציטט מפסה"ד בעניין כהן ג'ני כי מדרכות אינן משטח סטרילי ועל כן אין לראות בהימצאות בורות ברחוב סטייה מסטנדרט הזהירות. ראשית אציין כי אני בדעה שפס"ד בעניין ג'ני כהן לא קשור לנסיבות המקרה דנן שכן שם דובר על מעידה אודות משטח שאיננו ישר שבו בדרך קבע קיימים מהמורות ושקעים ואילו במקרה דנן אין אנו עוסקים בבלאי טבעי של מדרכות וכבישים אלא בפעולת בנייה שיפוץ והריסה יזומות. באשר להימצאות מעבר מסודר להולכי רגל במקום מקובלת עלי עדותה של התובעת שהעידה (עמוד 4 שורה 32 ועמוד 5 שורות 1-2): "ש. היה ליד הבית מעבר? ת.הלכתי למדרכה רק הלכתי כמה מ' ונתקלתי באבן. לא שמו אסור להכנס פה,מסוכן, לא לעבור". ובהמשך עמוד 5 שורות 10-12: ש. ראית הפסולת הזו? ת.ראיתי. אני פוסעת לאט לאט בעדינות רציתי לעבור מעבר החציה. לא סדרו שום דבר. זרקו והלכו". מהתמונות שהוצגו בפניי לא מצאתי את אותו מעבר מוסדר להולכי רגל הנטען ע"י הנתבעת שהיה במקום וסבורני כי אף אם היה בסמוך מעבר שכזה הרי שהוא לא מילא את תפקידו שכן התובעת לא ידעה אודותיו והוא לא שימש אותה לצורך הליכתה הקצרה מביתה. בנוסף, לכך מהתמונות שהוצגו בפניי שוכנעתי כי הנתבעת סטתה מסטנדרט הזהירות הנדרש ממנה בכך שלא דאגה לריכוז חומרי הבניין במקום מסוים לא דאגה לגידורם ולא הציבה שילוט או שילוט מספיק במקום המצביע על הסכנות. מצאתי כי חומרי הבניין היו מפוזרים לאורך שטח נרחב ויצרו סכנה לעוברים והשבים. ועל כן אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? הפרתה של העירייה את חובת הזהירות, היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק. אילו נקטה העירייה באמצעי הזהירות ראויים כגון הימנעות מפיזור המפגעים על פני שטח רב, תיחום המפגעים והצבת שילוט מתריע, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק הרי שעל פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה הייתה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות העירייה, סבורני כי מעשיה ומחדליה של העירייה נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על העירייה באה למנוע. גם במבחן השכל הבריא של המשפט המקובל התנהגותה של העירייה ורשלנותה כאמור לעיל, הם שתרמו לתוצאה המזיקה. (וראה ע"א 23/61 מאיר סימון ואח' נ' ג'חלה מנשה ואח' פ"ד יז 449) הנזק שנגרם לתובעת הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק. לאור הכרעתי כי הנתבעת חבה בפיצוי התובעת מכוח עוולת הרשלנות אין עוד צורך לדון בהפרתה של הנתבעת את החובות החקוקות כדוגמאת סעיף 235 דלעיל. למעלה מן הצורך אציין כי אני בדעה שאכן הפרה התובעת את החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 235 ס"ק 5 לפקודת העיריות עקרונות המשפט העברי הדרך לנסות וללמוד את יסודות האחריות של רשות מקומית כלפי תושביה על פי עקרונות הנובעים מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, תש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל, והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין כב' הנשיא אהרון ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290): "ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה". ערכי תום הלב, ערכי הצדק, היושר וההגינות על פיהם צריכה רשות מקומית לנהוג כלפי אזרח הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם. (תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי). ההלכה מקפידה עם מי שיוצר מפגעים המסכנים את הציבור וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק יא, הלכה ד): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה... ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים". השולחן ערוך (חושן משפט, סימן תטז) פוסק להלכה את חובת הרחקת הנזקים. בגמרא מובאת אמרתו של ר' נתן ולפיה מי שמקיים מפגע חוטא ב"ולא תשים דמים בביתך". (תלמוד בבלי, בבא קמא מו ע"א). בעקבות גמרא זו פוסק ה"נימוקי יוסף" ( שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קס"ד, סעיף ב' ) שכל אדם יכול להרחיק את המפגע שיצר מזיק פוטנציאלי. במשנה נאמר (מסכת בבא בתרא, פרק ב, משנה יד): "אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו". מקרה זה עוסק במפגע שאמנם אינו גורם לנזק בגוף, אך מגביל את אפשרות השימוש ברשות הרבים. הרב ד"ר ש' גליקסברג ( ש' גליקסברג, איכות הסביבה במשפט העברי, עבודת דוקטור, רמת גן תשס"ה, עמ' 38 ואילך) וד"ר מ' ויגודה (מ' ויגודה, "אחריות לסילוק מפגע בעץ שענפיו נוטים לשטח ציבורי" ) מתייחסים לשאלה האם כוונת המשנה היא שבעל האילן חייב לקצוץ אותו, או אולי המשנה מאפשרת לציבור, באופן כללי, שזכותם להלך ברשות הרבים בביטחה, לקצוץ אותו. ד"ר מ' ויגודה מציין כי חובה זו לא הייתה חובתו הבלעדית של בעל העץ, אלא גם על העירייה מוטלת הייתה האחריות לדאוג להסרת המפגע. גליקסברג סבור שמדברי הרמב"ם נראה שהחובה הראשונית מוטלת על בעל המפגע, ורק לאחר מכן מוטלת האחריות על הרשות. הראב"ן כותב (ראב"ן, בבא קמא, ד).: "נתנו לו בית דין זמן לקוץ את האילן... שמעינן מהכא דמי [=משמע מכאן שמי] שיש לו דבר היזק סמוך לחבירו ותקפו לדין חייבים בית דין לסלק הזיקו...". הרמב"ם כותב בפירושו למשנה (פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת בבא בתרא, פרק ב' משנה י"ד): "יקוץ אותו מי שקוצץ מבני המדינה ויתן לבעל האילן דמים". מלשון התלמוד נראה שהחל מתקופת בית שני, היה תפקיד של רשות ציבורית לדאוג להסרת מפגעים ומטרדים ברשות הרבים. כך למשל כחלק מתפקיד בתי הדין, נשלחו שליחי בית הדין לבדוק הימצאות כלאים בשדות, והם היו אחראים על עקירת הכלאים (תלמוד בבלי, מועד קטן ו ע"ב). מבלי להיכנס לדרך העקירה אשר עברה כמה גלגולים כמפורט בתלמוד, ברור, שכאשר נראה לבית הדין שיש מקום לבצע עקירה, הוא פועל באופן אקטיבי להרחקת המפגע. פעמים שלפי המשפט העברי מוטל "קנס" על המביא מפגע לרשות הרבים. וכך פוסק הרמב"ם ( הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה יד): "לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים... ואם הוציא קנסו אותו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהן זכה מעת שנידושו והשביחו". עוד קובע הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד) שמי שיש בידו דבר המזיק כמו כלב רע או סולם רעוע, מנדים אותו עד שיסיר את היזקו. המסקנה מכלל המקורות דלעיל היא שהמשפט העברי ראה בזכות הציבור לשימוש סביר ורגיל ברשות הרבים - מבלי להיפגע ממפגעים שונים - כזכות יסודית בחברה מתוקנת. זכות שלא ניתנת לשלילה על ידי אדם אחר או על ידי הרשות ציבורית. זכות שהפרתה, מביא בהכרח לצורך לפצות מי שנפגע מאותם מפגעים ברשות הרבים. אשם תורם ב"כ הנתבעת טוען כי בשל העובדה שהתאונה התרחשה סמוך למקום מגוריה של התובעת הרי שהיא הכירה את המקום היטב. עוד נטען כי האירוע התרחש באור יום וכי מצבה הרפואי של התובעת היה שפיר ועל כן צריכה הייתה התובעת לבחון את צעדיה. עוד נטען כי התובעת הייתה מודעת לביצוע העבודות ובחרה להיכנס ביודעין למקום ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. ב"כ הנתבעת טוען כי יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי. הלכה פסוקה היא כי בבוא בית המשפט לקבוע את מידת רשלנותו התורמת של הניזוק עליו לבחון, אם נהג הניזוק כאדם אחראי ונקט אמצעי זהירות סבירים או שמא פעל באופן בלתי אחראי אשר יש בו כדי להוות סיכון לעצמו. [ ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פד"י לח(1)]. המבחן הוא אובייקטיבי, מבחנו של האדם סביר [ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 133]. הנפגעת, בת 84, יצאה מביתה סביבות השעה 08:00 בבוקר כאשר המקום מואר וניתן היה ללכת ליעד בבטחה. אינני סבור, שבחירתה של התובעת ללכת לבדה באזור בו מתבצעות עבודות, יש בו משום מעשה לא אחראי ביחס לאישה בגילה. הנפגעת לא יכולה הייתה לחזות מראש, כי מדובר בשטח שבו טרם נסתיימו עבודות הבניה, והיא לא מצאה כל דרך חלופית בכדי להגיע ליעדה, ואין עליה כל אשמה מוסרית בגין הנזק שהתרחש. לפיכך איני מוצא לנכון להטיל על הנפגעת אשם תורם כל שהוא. נכות רפואית התובעת פונתה ממקום התאונה לחדר מיון במרכז הרפואי "שיבא" בצילום רנטגן הודגם שבר בצוואר עצם ירך שמאל. ביום 05.06.07 עברה התובעת ניתוח בהרדמה ספינאלית לקיבוע פנימי של השבר בעזרת מסמר. התובעת הייתה מאושפזת למעלה מחודש ימים ועברה סדרת טיפולי פיזיותרפיה אותם המשיכה למשך כחודש נוסף גם בביתה. ד"ר יוחנן חורב, מומחה לכירורגיה אורטופדית, ערך חוות דעת מטעם התובעת וקבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בגין מצב לאחר שבר פרטרוכנטרי בצוואר עצם ירך שמאל, שהצריך קיבוע ניתוחי, הותיר כאבים, הגבלת ניידות ותפקוד והגבלה בתנועות פרק הירך. ד"ר ישראל קליר, מומחה בכירורגיה אורטופדית, ערך חוות דעת מטעם הנתבעת וקבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% בציינו כי מדובר בשבר זיקנה שכיח אפילו לאחר חבלה קלה. משהסכימו ב"כ הצדדים כי הנכות הרפואית הצמיתה תעמוד על מיצוע חוות הדעת שהגישו הצדדים אני מעמידה בשיעור 17.5%. עזרת הזולת ב"כ התובעת טוענת כי התובעת תפקדה עובר לתאונה באופן עצמאי,לא נזקקה לסיוע של מטפל ואף סייעה לבעלה בעבודתו בבית המרחקת המשפחתי. לעומת זאת, מאז התאונה השתנה מצבה של התובעת באופן משמעותי. ב"כ התובעת מצטטת לעניין זה את דברי ד"ר חורב בחוות הדעת שערך מטעם התביעה: "סובלת מכאבים בפרק ירך שמאל אשר מלווים בקשיי הליכה ובמדרגות, נזקקת לעזרת מקל והליכון לצורך הליכה במסגרת ביתה ולכיסא גלגלים מחוץ לביתה. בנוסף זקוקה לעזרת מטפל צמוד לצורך תפקודה היומיומי.. עד לאירוע החבלתי הנדון תפקדה באופן עצמאי ואף סייעה לבעלה". באשר לתקופת העבר טענה ב"כ התובעת כי מקרות התאונה ועד לחודש מרץ 2009 התובעת נמנעה מלקבל עזרה בשכר וילדיה טיפלו בה וסעדו אותה. על כן טוענת ב"כ התובעת כי יש לפצות את התובעת בסך של 50,000 ₪ בגין עזרת ילדיה שחרגה מהמקובל ביחסי משפחה תקינים. ב"כ התובעת ציינה כי ביום 25.02.09 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלת סיעוד ונמצאה זכאית לשירות סיעוד בשיעור 9.75 שעות שבועיות. בחודש יולי 2009 נפטר בעלה של התובעת אשר עד לאותה העת העסיק את מר טנקה כמטפלו הסיעודי. ב"כ התובעת טוענת כי החל מחודש אוגוסט 2009 החלה התובעת להעסיק את מר טנקה כמטפלה הסיעודי כאשר עלותו החודשית הינה 4,500 ₪ . עוד טוענת ב"כ התובעת כי ביום 04.08.09 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי תביעה לבדיקה מחדש של זכאותה לגמלת סיעוד והתובעת נמצאה זכאית החל מיום 01.09.09 לשירות סיעוד בשיעור 16 שעות שבועיות. ועל כן החל מיום 01.09.09 סך של 1,900 ₪ מועבר מהמוסד לביטוח לאומי אל חברת כוח האדם של מר טנקה ואת היתרה קרי, 2,600 ₪ בכל חודש משלמת התובעת. עוד נטען כי לסכום זה יש לצרף 600 ₪ נוספים אותם משלמת התובעת בגין עלות הכלכלה והלינה של המטפל. על כן לטענתה החל מחודש אוגוסט 2009 ועד היום יש לפצות את התובעת בסך חודשי של 3,200 ₪ העולים כדי סך של כ-80,000 ₪. סה"כ לטענת התביעה יש לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לעבר בסך 130,000 ₪. באשר לתקופת העתיד טוענת ב"כ התובעת כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי בשיעור 180,000 ₪. ב"כ הנתבעת טען בתחשיב הנזק מטעם ההגנה כי לתובעת אושרה זכאות של 16 שעות שבועיות של סיעוד ותו לא ועל כן דרישת התביעה בניגוד להערכת התלות שבוצעה ע"י המוסד לביטוח לאומי, כי המטפל הסיעודי ישהה בביתה לאורך כל שעות היממה מהווה הפרה של עקרון הקטנת הנזק. עוד טען ב"כ הנתבעת כי העזרה שניתנה לתובעת על ידי בני משפחתה איננה חורגת מעזרה מקובלת בן בני משפחה. בנוסף טען ב"כ הנתבעת כי מדובר בראש נזק שיש להוכיח באופן מדוייק ובליווי מסמכים. לטענתו בראש נזק זה לעבר ולעתיד אין לפצות את התובעת בסכום העולה על 10,000 ₪. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת המלומד כי לא הוגשה כל חוות דעת לתמיכה בטענות התובעת על הידרדרות מצבה הרפואי והקוגנטיבי לאחר התאונה. ב"כ הנתבעת טוען כי לתובעת תיעוד באשר לתלונות רפואיות כגון סחרחורות, לחץ דם גבוה, חוסר תחושה ביד כאשר כל אחד מהסימפטומים אינו קשור לתאונה. עוד טען ב"כ הנתבעת כי מר טנקה העיד כי בתקופה שבה בעלה של התובעת היה בחיים הוא טיפל גם בו וגם בתובעת כך לגבי ניקיון הבית, בישול, רחצה ולא קיבל כל שכר נוסף מעבר לשכר אשר קיבל עבור הטיפול במר חורי. עוד העיד מר טנקה כי כאשר הגיעה עוזרת מטעם המל"ל היא נטלה חלק מהנטל וכאשר העוזרת לא הייתה הוא היה זה שנשא בנטל. עוד טען ב"כ הנתבעת כי צורפה חוות דעת אקטוארית המחשבת את שווי עזרת צד ג' שניתנה ע"י המוסד לביטוח לאומי ועל כן יש להפחית מכל סכום לו זכאית התובעת בראש הנזק של עזרת הזולת סך של 188,401 ₪. ב"כ צד ג' טוען בנוסף, כי עזרת בני המשפחה לאחר קרות התאונה איננה חורגת מסיוע מקובל בן בני משפחה ועל כן אין מקום לפיצוי בתקופה שלאחר קרות התאונה. עוד נטען כי מר טנקה העיד בעצמו ששכרו נמוך משמעותית ממה שצויין בתצהירו ובתצהיר התובעת. עוד נטען כי במבחני התלות שביצעו האחיות מטעם המוסד לביטוח לאומי שהגיעו לביתה של התובעת מפרטות תלונות רפואיות רבות שאינן קשורות לאירוע התאונה דנן ועל כל אין מקום לזקוף את מלוא הצורך בעזרה לאירוע דנן. באשר לתקופה שמקרות התאונה ועד לחודש מרץ 2009 סבורני כי יש צדק בטענת ב"כ הנתבעת כי כאשר מדובר בנזק מיוחד יש להוכיחו בראיות של ממש ועל כן אינה מקובלת עלי הטענה כי יש לפצות את ילידי התובעת בסך 50,000 ₪ באופן גלובאלי. ב"כ התובעת טוענת כי נגרמו להם הפסדי שכר אולם לא הובאו ראיות המוכיחות טענה זו. אולם סבורני כי בשל מצבה של התובעת לאחר קרות התאונה נזקקה היא לעזרה משמעותית החורגת מעזרת בני משפחה. אף עורך חוות הדעת מטעם ההגנה כתב "אין ספק ששבר מסוג זה בגיל כה מתקדם משנה מהלך ואורח חייה של הקשישה" ועל כן אני מעמיד את הפיצוי בגין עזרת הזולת שניתנה לתובעת על ידי בני משפחתה בסך 18,000 ₪. מר טנקה שהיה העובד הסיעודי של מר חורי עד שנפטר העיד כי סייע בניקיון בישול ורחיצה גם של התובעת וזאת ללא תוספת תשלום ועל כן אין מקום לפיצוי התובעת עד למות בעלה למעט הסכום שקבעתי לעיל בעבור עזרת בני המשפחה. מר טנקה גם העיד כי משכורתו היא 3,500 ₪ בחודש בתוספת עוד כ-200 ₪ לדמי כיס וכי כ-1,800 ₪ מתוכם משולמים לו מחברת כוח האדם. התביעה טוענת כי מעבר למשכורתו יש להוסיף 600 ₪ נוספים בעבור עלות כלכלה ולינה. סכום "תוספת" זו לא הוכח ונטענה כטענה בעלמא ועל כן אני מוכן לקבל רק סך של 300 ₪ כתוספת.לאור האמור לעיל אני קובע כי מקובלת עלי העזרה שמעניק מר טנקה לתובעת מעבר לזכאותה מהביטוח הלאומי לעבר אולם על הנתבעת לפצות את התובעת על עזרת הזולת לה נזקקה בעבר רק בעבור ההפרש ששולם בפועל למר טנקה ע"י התובעת. על כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,200 ₪ לחודש לתקופת העבר שמחודש אוגוסט 2009 ועד היום סה"כ 25 חודשים במעוגל העולים בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה כדי סך 58,150 ₪ סה"כ לתקופת העבר 76,150 ₪. באשר לתקופת העתיד סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בגין עזרת הזולת לעתיד מעבר סיעוד הקבוע לה מהביטוח הלאומי בסך גלובאלי וסביר של 50,000 ₪. באשר לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה ע"י ב"כ הנתבעת אומר ראשית כי לא נכתב בחוות הדעת עד לאיזה גיל מתבצע החישוב לעתיד, בנוסף אציין כי הפיצוי שקבעתי לעיל הוא לסיוע התובעת מעבר לעזרה שנקבעה לה על ידי המל"ל ועל כן אין מקום לבצע ניכוי ושלישית יש לומר כי ממה נפשך? תחילה טוענים ב"כ הנתבעת וב"כ צד ג' כי הסיעוד שניתן לתובעת הוא בשל מצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה אלא בשל תלונות רפואיות אחרות שמהן סבלה התובעת וכי יש לשים לב לגילה המתקדם ועל כן אין לזקוף את הצורך בסיוע לאירוע דנן. ומאידך טוענים כי יש לנכות את שווי הסיעוד כולו שניתן לתובעת ע"י המל"ל על פי חוות דעת אקטוארית. לאור האמור לעיל הרי שהסכומים שקבעתי לפיצוי בגין ראש הנזק עזרת הזולת עומדים בעינם ואין מקום לבצע הניכוי. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה ב"כ התובעת טוענת כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 50,400 ₪ בגין הוצאות ניידות מוגברות לעבר ולעתיד. הסכום משקף כ-300 ₪ לחודש לעבר ולעתיד מאחר ומדובר על נכות אורטופדית. עוד טענה ב"כ התובעת כי כתוצאה מהתאונה נשברו משקפיה של התובעת ויש לפצותה בסך של 1,000 ₪ לרכישת זוג חדש ובנוסף טוענת ב"כ התובעת כי יש לפצותה בסך של 500 ₪ על הוצאות טלפון נייד בתקופת האשפוז. ב"כ הנתבעת טען כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה מדויקת ואל לו לבית המשפט להעריכו על פי אומדנא אלא רק לאחר שהוכח קיומו של נזק כלשהו שנגרם לתובע ולאחר שהוכח היקפו. ב"כ הנתבעת טוען עוד, כי לא צורפה קבלה כלשהי להוכחת ההוצאות הנטענות ועל כן אין מקום לפיצוי. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי נכדתה של התובעת, עו"ד במקצועה, טיפלה בהליך המשפטי מהיום הראשון ועל כן גם הדריכה את התובעת כיצד יש לנהוג מהיום הראשון וחרף זאת לא צורפה ולו ראייה אחת לגבי הוצאותיה של התובעת על מוניות, נסיעות תרופות או כל הוצאה אחרת. סבורני כי יש צדק רב בטענות ב"כ הנתבעת המלומד. התביעה לא הוכיחה את הנזקים הנטענים ולעניין הוצאות נסיעה מוגברות אציין כי על אף שמדובר בנכות אורטופדית על הנתבעת לפצות את התובעת רק עבור אותן הוצאות ונסיעות יתירות שהתווספו לתובעת בשל נכותה. סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת לעניין ניידות מוגברת שכן התרשמתי שעובר לתאונה התובעת הייתה פעילה וניידת ואילו כעת לאור דברי המומחים הרפואיים היא נזקקת לעזרת כיסא גלגלים לאור האמור לעיל ולאור העובדה שלא הובאו בפניי כל ראיות באשר לאופן התניידותה של התובעת עובר לתאונה ולאחריה אני מוצא שיש מקום לפצותה בסכום גלובאלי וסביר לתקופת העתיד בסך של 5,000 ₪. כאב וסבל ב"כ התובעת המלומדת טוענת כי בהתחשב בפגיעותיה של התובעת כתוצאה מהאירוע, ובהתחשב בעובדה שהתובעת הייתה מאושפזת כחודש ימים בו עברה ניתוח וטיפולי פיזיותרפיה וכי למרות הטיפולים האינטנסיביים מצבה הרפואי של התובעת לא השתפר משמעותית וכתוצאה מכך התובעת עדיין סובלת מכאבים בפרק הירך וכי כתוצאה מהתאונה התובעת מפחדת לצאת מביתה בשל החשש שתפגע בשנית ולאור הסבל ואובדן הנאות החיים יש מקום לפצות את התובעת בסך של 100,000 ₪. בתחשיב הנזק שהוגש מטעם הנתבעת נכתב כי בנסיבות העניין על פי נכות של 15% וכפל הפלת"ד נזקה המקסימאלי של התובעת בראש נזק זה יעמוד על סך של 30,192 ₪. לאור גילה של התובעת, הנכות ממנה היא סובלת, והתוצאה התפקודית הקשה שגורמת לה נכות זו המתבטאת באובדן הנאות החיים באופן קיצוני לעומת חייה עובר לתאונה, אני בדעה שדרישת התביעה הגיונית וסבירה ועומדת בסטנדרטים בתביעות מסוג זה ואין כל מקום להתייחס לחישובי חוק הפלת"ד (וראה לעניין זה ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין פ"ד נה(1) 765 ע"א 180/88 יצחק עוזרי נ' ראובן שרופי ע"א 3843/90 אלברט אוחיון נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון ). אי לכך, אני מעמיד את הפיצוי בראש הנזק זה בסך של 100,000 ₪. סוף דבר התובעת נפצעה קשות כתוצאה מהפרת חובה חקוקה ורשלנות מצד הנתבעת שלא השכילה להימנע מלהפוך את רשות הרבים למלכודת מפגעים, במיוחד כלפי מי ששייכת לקבוצת ההתייחסות של התובעת. חיי של התובעת נהפכו באחת. מחיי עצמאות לחיי תלות. קשייה מרובים מאשר קשיים שיכל אדם צעיר לעבור ולהתמודד באותן נסיבות. חיוב הנתבעת לפצות את התובעת עולה בקנה אחד הן עם גישות דאונטולוגיות ןהן עם גישות תועלתניות של המשפט. הן עם עקרון "החזרת המצב לקדמותו" שבדיני הנזיקין והן על פי עקרונות המשפט העברי שהובאו בקליפת האגוז לעיל. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את התשלומים שלהלן: עזרת הזולת לעבר 76,150 ₪. עזרת הזולת לעתיד 50,000 ₪. הוצאות ניידות 5,000 ₪. כאב וסבל 100,000 ₪. סה"כ 231,150 ₪ . בנוסף תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד כמקובל ועל פי ההסכם בינה לבין צד ג'. בהעדר הסכמה לעניין זה יחלקו הנתבעת וצד ג' בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בחלקים שווים. חובת הזהירותהמשפט העברי