בפני תביעה כספית לפי חוקי הנזיקין/החוזים/לשון הרע/איסור אפליה במוצרים ושירותים. התובע, שהינו עו"ד במקצועו, שימש כנאמן בעיסקת מכירת מיכלית גז מחברת גז אלאסדקאא בע"מ (להלן: המוכרת) לחברת מיה ג. תשתיות בע"מ (להלן: הקונה). לצורך ביצוע העיסקה פתח התובע ביום 13.7.11 חשבון נאמנות (להלן: החשבון) לטובת הצדדים לעיסקה בבנק הנתבע סניף רמה"ש (להלן: הבנק), בו הופקד סכום המכר ומתוכו היו אמורים להיות מועברים כספים להסרת עיקול שרבץ על המיכלית, תשלום שכ"ט לנאמן והעברת היתרה למוכרת או לפי הוראתה. על פי ההצהרות הראשוניות שניתנו לבנק ע"י התובע, בטפסי פתיחת החשבון, הכר את הלקוח והצהרת הנהנים, צויין כי החשבון נפתח למטרת ביצוע עיסקת מכירת מיכלית. הוצהר כי העברת הכספים מהחשבון תעשה לנהנים בלבד, וכן משיכת שכ"ט לטובת הנאמן (סעיף 12 שכותרתו "השימושים בכספים בחשבון"). הנהנים בחשבון הוגדרו כצדדים לעיסקה. צויינו שמות בעלי השליטה בנהנים. עניינה של התביעה הוא בסירוב הבנק לבצע הוראות שונות שנתן התובע בחשבון, כנאמן, אם בכלל ואם בכפוף לקבלת הבהרות ודרישת מסמכים על פי הנחיית המחלקה המשפטית של הנתבע. הבנק טען כי כל דרישות המסמכים וההבהרות ו/או סירוב לבצע פעולות בחשבון היו על פי ייעוץ משפטי שקיבל ולאור חובות הזהירות החלות עליו כלפי הנהנים בחשבון, ובפרט כלפי המוכרת, הזכאית לקבלת תמורת המכר. מטעם התובע העיד הוא עצמו והוצגו מסמכים שונים הקשורים בעיסקה ובפעילות בחשבון, ומטעם הבנק העידה העובדת דורית הכט שטיפלה בחשבון. הצדדים סיכמו טיעוניהם בע"פ והוסיפו השלמה קצרה בכתב. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו, להלן פסיקתי, בהתייחס להחלטות השונות של הבנק ביחס לפעולות שהתבקשו ע"י התובע, לפי סדר השתלשלות הדברים. א. לגבי ההוראה להעברת סך של 67,000 ש"ח לחשבון עו"ד עופר פלס - התובע נתן הוראה כזו בחשבון ביום 3.8.11. הסכום נועד להסרת עיקול שרבץ על המיכלית, כאשר עו"ד פלס ייצג את הנושה. עובדות אלה לא היו ידועות לבנק, שכן עו"ד פלס לא הוזכר כאחד הנהנים או המוטבים במסמכי פתיחת החשבון, ואף לא הוזכר בהסכם העיסקה והנאמנות, ועל כן סרב הבנק להעביר את הסכום ללא קבלת הסברים ואסמכתאות מהנאמן. התובע לא המתין להליך הבדיקה והאישור ע"י הבנק, כפי שיכול היה בנקל לעשות לו העביר את המסמכים הרלוונטיים לבנק, אלא הזדרז והעביר לעו"ד פלס את הסכום מחשבונו הפרטי למחרת היום (4.8.11), לאחר שהסכום הועבר אליו ע"י הקונה. משבחר התובע שלא למצות את הליך הבדיקה והאישור של הבנק, אין לו עילת תביעה כנגד הבנק בגין דרישתו הסבירה של הבנק לבדיקת ההעברה הנדרשת, לצד שלישי שאינו מוזכר בהוראות פתיחת החשבון כנהנה או מוטב שיבוצעו אליו העברות כספים. נראה כי התביעה מבוססת על תפיסתו של התובע כי הוא, כנאמן, הינו בעל השליטה המוחלטת בחשבון וכי על הבנק לבצע כל הוראה שיתן, ללא בדיקה כלשהי, ללא קשר לזיקה שבינה לבין הצהרותיו בעת פתיחת החשבון וללא הצגת אסמכתאות כלשהן לקשר שבין הפעולה לבין העיסקה שלמטרת ביצועה נפתח חשבון הנאמנות. תפיסה זו הינה שגויה ומתעלמת מחובות הזהירות החלות על הבנק על פי הדין והפסיקה. שני הצדדים הסתמכו בטיעוניהם על ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט (02) 349, שם נפסקה ההלכה המנחה לגבי חובת הזהירות של הבנקים בפיקוח על ניהול חשבון נאמנות: "הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות, מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין-ציבורי", אשר בגינו הוא רוכש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן. מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם (369ה - ז). (...) שיקול נוסף התומך בגישה המרחיבה את היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים נעוץ בכך שהבנק הוא מפזר נזק טוב בצד היותו מונע יעיל של נזק עקב כישוריו ואמצעי הפיקוח העומדים לרשותו (369ז). (...) המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה, ובמקרים מסוימים הכיר בית-המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על-פי תפיסה זו, הבנק איננו יוצא ידי חובתו רק משום שנהג ביושר ובתום-לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על-פי סטנדרטים אלה, מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט רמת זהירות סבירה על-מנת למונעו (371ד - ו)." בהמשך פסק הדין צויין, כי האמצעים שעל בנק לנהוג כ"בנק סביר" משתנים ממקרה למקרה עפ"י הנסיבות, ונערכה הבחנה בין רמת הפיקוח שעל הבנק לבצע בנוגע לחשבון עזבון - בו מנהל העזבון הינו נאמן, בדומה לענייננו בחשבון נאמנות, ובין רמת פיקוח נדרשת בחשבון פקדונות: "...בהקשר זה לא הרי חשבון עיזבון כהרי חשבון פיקדונות ועל כן, יש שוני בין רמת הפיקוח ואמצעי הפיקוח שעל הבנק לנקוט לגבי פעולות חשודות וחריגות בכל אחד מסוגי חשבונות אלה. כפי שכבר צוין, סמכויותיו של מנהל עיזבון מוגבלות מכוח הדין והן נושאות אופי מסוים ומתוחם התואם את צרכי תפקידו. לגבי ביצוען של פעולות מסוימות אף נדרש מנהל העיזבון, כאמור, לקבל אישור מפורש מטעם בית המשפט. בנסיבות כאלה, הפיקוח על פעולותיו של מנהל עיזבון בחשבון עיזבון מקום שהפעולות הינן חריגות וחשודות, הוא פשוט יחסית ואינו מטיל על הבנק מעמסה רבה מדי. במילים אחרות: פעולות המעוררות חשד, הנחזות על פניהן כפעולות החורגות מסמכויותיו של מנהל העיזבון, מזדקרות לעין ביתר קלות, וכל שעל הבנק לעשות אם אכן ביקש מנהל עיזבון לבצע פעולות כאלה הוא לסרב לבצען עד שלא יציג בפניו מנהל העיזבון אישור או אסמכתא לפעולה מטעם בית המשפט (ראו גם: בן אוליאל, בנקאות, 216)". בהשלכה לענייננו, בחשבון נאמנות בו מטרת ניהול החשבון הוגדרה, וכן הוגדרו שמות הנהנים והשימושים שייעשו בכספי החשבון, חובת הזהירות של הבנק מאפשרת לו, ולעתים גם מחייבת אותו, לדרוש הבהרות ומסמכים לגבי פעולות שמורה הנאמן לבצע בחשבון, ואף לעכב או לסרב לבצע פעולות החורגות ממטרת הנאמנות ומשמות המוטבים/הנהנים שהוגדרו, עד לקבלת הסברים ואסמכתאות שיניחו את דעתו בדבר תקינות הפעולה. אמנם, הלקוח בחשבון הנאמנות הינו הנאמן ולא הנהנה, אך כאמור בהלכת אופלגר, חובת הזהירות הבנקאית הוחלה בפסיקה גם כלפי הנהנים, וכך בפרט, בחשבון נאמנות בו מטרת הנאמנות והשימושים בכספי החשבון הוגדרו במפורש מלכתחילה. ב. לגבי ההוראה להעברת סך של 434,084 ש"ח לטובת אשתו של מר קרש - לאחר העברת מלוא תמורת המכר לחשבון הנאמנות ביום 17.8.11, ניתנה ע"י התובע ביום 18.8.11 הוראה להעביר את הכספים בחשבון לזכות המוכרת, והבנק אכן הנפיק שיק בנקאי לפקודת המוכרת. ברם, למחרת היום ביקש התובע מהבנק להנפיק שיק חלופי לטובת בעל השליטה במוכרת, מר סמיר קרש (להלן: מר קרש) וזאת מאחר שלדבריו חשבון המוכרת בבנק נסגר בשל קשיים ממושכים. הבנק נעתר לבקשה והנפיק שיק חלופי הערוך לטובת המוכרת או מר קרש. יום למחרת, חזר התובע לבנק והודיע כי גם חשבונו הפרטי של מר קרש נסגר מטעמים דומים, ולכן ביקש להנפיק שיק חלופי לטובת אשתו של מר קרש. הבנק שקל את הבקשה באמצעות יועציו המשפטיים ודחה אותה מאחר שאשתו של מר קרש אינה בין הנהנים או המוטבים לפי טפסי פתיחת החשבון ואינה מבעלי השליטה במוכרת. אני קובעת כי סירוב זה היה כדין, לאור גובה הסכום, החשש מהעברת תמורת המכר למי שאינו הנהנה או בעל השליטה בו וללא הוראה ספציפית בנדון מאת הנהנים בחשבון. ג. לגבי הבקשה לפתוח חשבון למוכרת או למר קרש בסניף הבנק ולהעביר אליו את הכספים - בשלב זה ביקש התובע לפתוח חשבון למוכרת ו/או למר קרש בסניף הבנק, כדי להעביר את כספי התמורה אליו. הבנק בדק ומצא, ביום 22.8.11, כי על מר קרש הוטלה הגבלה בנסיבות חמורות במיוחד בהוצל"פ ונכסיו מעוקלים, וכי קיימות תביעות כנגד המוכרת בסכום כולל של כ-58,000 ש"ח, ביניהן התביעה שבמסגרתה הוטל העיקול על המיכלית (שבינתיים הוסר), ועל כן המליץ לתובע לבדוק קיומם של עיקולים על חשבונות המוכרת ומר קרש, כדי שהכספים לא ייתפסו מיידית ע"י עיקול. כן התבקש התובע להמציא את החלטת יו"ר ההוצל"פ לגבי ההגבלות על מר קרש לגבי ניהול חשבונות או תפקוד כמנהל חברה. ברם, התובע לא הציג את המסמכים המבוקשים ופתיחת החשבון למוכרת /או למר קרש לא יצאה לפועל. לא מצאתי כל פגם בהתייחסותו הזהירה של הבנק לבקשה, שנועדה למנוע תקלות ממנו ומהנהנים. ד. לגבי הסירוב להעביר את הכספים לחשבונו הפרטי של התובע - התובע, כאמור, לא הציג את המסמכים שהתבקשו ע"י הבנק לצורך פתיחת חשבון למוכרת או למר קרש, אלא העלה בקשה חלופית והיא העברת מלוא הסכום בשיק בנקאי לחשבונו-שלו, בקשה לה סרב הבנק לנוכח מטרות חשבון הנאמנות והנהנים שהוגדרו בו. גם לגבי סירוב זה אני קובעת, כי בוצע כדין, לנוכח חובת הזהירות החלה על הבנק ולנוכח ההצהרות בעת פתיחת החשבון. כך גם ביחס לבקשה חלופית של התובע להעביר לחשבונו הפרטי סך של 100,000 ש"ח ללא אישור הנהנים. התובע טוען כי ניתנה לבנק הסכמת שני הנהנים להעברת כספי הנאמנות לחשבונו הפרטי, וזאת ביום 22.8.11. ברם, מעיון בנספחים לתצהיר התובע, עולה כי מדובר בנייר כתוב בכתב יד ונושא חותמת הקונה, ללא אימות חתימה בפני עו"ד וללא אישור רו"ח בדבר זכויות החתימה בחברה הקונה, - נספח ז', ולכן צדק הבנק כאשר לא הסתפק באישור בלתי מאומת זה. ה. לגבי הסירוב להעביר את הכספים לחשבונו של מר קרש - לאחר סירוב זה הודיע התובע ביום 23.8.11 כי נפתח חשבון בנק של מר קרש בבנק אחר וביקש להעביר את הכספים לחשבון זה. הבנק סרב לבקשה ביום 24.8.11. במכתב הסירוב נכתב כי "לאור חובת הזהירות המוטלת על הבנק, אין באפשרותנו להעביר את הכספים, השייכים כאמור למרשתך, לבעל השליטה במרשתך ו/או לאשתו, וזאת משלא ניתן לבנק הסבר העומד בדרישות הדין למשיכת הכספים מהחברה על ידי בעל השליטה." בתצהיר הוסיפה עובדת הבנק כי הסירוב היה מאחר שהנסיבות בכללותן, לרבות העובדה כי מר קרש הינו מוגבל בנסיבות חמורות במיוחד, עוררו חשד שהמהלך אינו תקין. בעקבות סירוב זה הגיש התובע ביום 24.8.11 הליך של המרצת פתיחה בשמו ובשם המוכרת לבית המשפט המחוזי. לעניין סירוב זה, אני סבורה כי הבנק חרג מסמכותו בסרבו להעביר את כספי חשבון הנאמנות לחשבונו של מר קרש בבנק אחר - בניגוד להסכמתו לכך מספר ימים קודם לכן. על פי הגדרת ה"נהנה" בהצהרת הנאמנים עליה חתם התובע, הוגדר "נהנה" על ידי הבנק, כדלקמן: "אדם שעבורו או לטובתו מוחזק הרכוש או נעשית פעולה ברכוש, או שביכולתו לכוון פעולה ברכוש, והכל במישרין או בעקיפין, ואם היה הנהנה תאגיד, יראו את התאגיד ואת בעלי השליטה בתאגיד כנהנים. הבנק לא חלק על כך שמר קרש הינו בעל השליטה במוכרת, כפי שגם הוגדר במסמכי פתיחת החשבון, ואף הבנק התייחס אליו ככזה במכתבו. אילו התבקש התובע להציג מסמך מרשם החברות בנדון, היה עושה כן על נקלה. סירוב הבנק להעביר את כספי החשבון לחשבונו של מר קרש בבנק אחר, חרג מסמכותו, שכן מדובר, על פי הגדרות הבנק עצמו, במי שהינו אחד הנהנים בחשבון, וככזה לא היה כל בסיס לסרב להעברת הכספים אל חשבונו בבנק אחר. יצויין כי באותה תקופה אושרו ע"י הבנק, לבקשת התובע, העברת שכ"ט עו"ד לחשבונו האישי של התובע בסך 43,951 ש"ח ביום 18.8.11; משיכות במזומן בסך כולל של 15,000 ש"ח לטובת מר קרש, שבוצעו בנוכחותו, לצורך כלכלה שוטפת ולהקלה על מצוקת משפחתו, ביום 18.8.11 ו-22.8.11; ותשלום למע"מ, לטובת המוכרת, בסך 89,655 ש"ח ביום 13.9.11. רק ביום 13.9.11 בוצעה העברה של עיקר הסכום בחשבון בשיק בנקאי לחשבון המוכרת בבנק הפועלים ש"הוחיה". לאחר מכן אושרה ביום 20.9.11 העברת היתרה בחשבון, בסך 30,000 ש"ח, לתובע כשכ"ט ועל כן התייתר הדיון בהמרצה. התובע הסכים ביום 12.12.11 להמלצת בית המשפט המחוזי למחוק את ההמרצה, תוך שהצהיר כי יגיש תביעה כספית. עולה איפוא, שהבנק עיכב שלא כדין את העברת כספי חשבון הנאמנות לנהנים, מר קרש והמוכרת, למשך כשלושה שבועות. כתוצאה מכך נגרמו לתובע טרחה ובזבוז זמן בהגשת המרצת הפתיחה, התדיינות מיותרת מול נציגי הבנק, בכתב ובעל פה, וטרחה שטרח להעביר בינתיים למר קרש ולנושיו כספים מחשבונו שלו כדי שלקוחו לא ייקלע למצוקה כספית כבדה או לתסבוכת משפטית (הוצגו מסמכים בנדון). על כך זכאי התובע לפיצוי, ויודגש כי הפיצוי הינו לתובע - בגין אובדן זמן וטרחה, ולא למר קרש או למוכרת, שלא הגישו תביעה על נזקיהם, ככל שהיו כאלה. לא מצאתי בסיס לתביעה לפי חוק לשון הרע. בהקשר זה יצויין כי התדיינות ישירה של עובדי הבנק מול הנאמן בנוגע לפעולות בחשבון הנאמנות, בין אם הבנק מסרב לבצע את הוראת הנאמן ובין אם הוא מתנה תנאים או דורש הבהרות מהנאמן, בהסתמך על היעוץ המשפטי שלו, אינה יכולה להקים עילת תביעה לפי חוק לשון הרע באשר אין בה יסוד של פרסום או של אמירה העשויה להשמיץ את התובע בעיני אדם סביר. התובע רואה צל הרים כהרים כאשר הוא מפרש את יישום חובת הזהירות הבנקאית כהטלת דופי אישי בו או הפרחת חשדות כלפיו לגבי אופן ניהול הנאמנות, והא ראיה שלא הובאה כל עדות מטעמו לתמוך בטענה כי היה בהתנהלות הבנק בעניין חשבון הנאמנות כדי להטיל דופי בתובע בעיני הנהנים. פשיטא, שהבעייתיות נבעה ממצבם הבנקאי ו/או המשפטי של המוכרת ובעל השליטה בה, ולכן תמוהה טענת התובע כי אלו ו/או הקונה היו עלולים לייחס את העיכוב בהעברת הכספים להטלת דופי ע"י הבנק בתובע דווקא. לעניין הטענה כי נגרם לתובע נזק בכך שהקונה בעיסקה לא הפכה ללקוחה של התובע בשל התנהלות הדברים מול הבנק - זוהי טענה ספקולטיבית המבוססת על עדות בעל דין יחידה, ללא כל תימוכין בעדות הלקוח הפוטנציאלי. אין בהצהרה סתמית וכללית של נציג הקונה, בדבר כוונה להפוך ללקוח של התובע בעתיד, משום ראיה לטענה כי הלקוח הפוטנציאלי חזר בו מכוונתו עקב התנהלות הבנק מול התובע בעניין חשבון הנאמנות. לעניין הטענה לאפליה כלפי המוכרת או מר קרש בפתיחת חשבון - התובע אינו מייצג אותם בתביעה זו אלא את עצמו בלבד, ולפיכך מבחינה משפטית אין לו כל עילת תביעה בגין סירוב לפתוח חשבון למי מהם. קביעה זו היא מעבר לצורך, שכן כאמור לא היה סירוב גורף מצד הבנק אלא דרישת מסמכים ובירור, שנבעו מסיבות ענייניות ומחובת הזהירות. לא מצאתי כל ביסוס לטענה הספקולטיבית של התובע, כי אמצעי הזהירות שנקט הבנק לאור הנתונים שנמסרו לגבי סגירת חשבונותיהם ולגבי מצבם המשפטי, נבעו מהיות מר קרש ערבי. לעניין הטענה לחשיפה לתביעה מצד המוכרת ו/או מר קרש שלא קיבלו את הכספים מחשבון הנאמנות אלא באיחור של כחודש - טענה זו מופרכת מאחר שמצבם הבנקאי ו/או המשפטי של המוכרת ומר קרש עצמם הוא שהיווה הגורם לעיכוב בהעברת הכספים חרף מאמציו הרבים של התובע, ועל כן ברי כי לא היתה יכולה להיות להם תרעומת כלפיו בעניין זה, אלא, אם כבר, כלפי הבנק. למרות כל הנזקים הנטענים למוכרת ולמר קרש עקב העיכוב בהעברת הכספים, המוכרת ומר קרש לא הצטרפו כתובעים לתביעתו של התובע, והדבר אומר דרשני. לפיכך אני מקבלת את התביעה בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך של 8,000 ₪ כפיצוי על אובדן הזמן, ההוצאות המשפטיות והאחרות הכרוכות בהגשת ההמרצה, והטרחה שטרח בשל העיכוב הבלתי מוצדק של שלושה שבועות בהעברת הכספים למר קרש ולמוכרת. כמו כן הוצאות המשפט (כולל אגרה) בסך של 2,500 ₪. חובת הזהירותבנק