תביעה בגין נזקי גוף בגין תאונת עבודה העובדות הבסיסיות בקציר האומר: 1. התובע, יליד 24.1.65, נשוי לגב' אמזלג שרית ולהם ארבעה ילדים. 2. לאור הנדסה בע"מ, (להלן: "לאור הנדסה"), היא הנתבעת מס' 1, היתה מעבידתו של התובע בתקופה הרלבנטית לתאונה, אשר ארעה ביום 27.5.96 במפעלה של חברת חיפה כימיקלים בע"מ. 3. הנתבעת 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, היתה המבטחת של לאור הנדסה ביום התאונה. 4. התאונה, כאמור, ארעה ביום 27/5/96 ומאז, הפסיק התובע, לטענתו, מעיסוק כלשהו. באשר לסיבת הפסקת העבודה, חלוקים הצדדים. 5. עובר לתאונה השתכר התובע סך של 7,267 ש"ח משוערך במקורב ל- 9,640 ש"ח , נכון ליום כתיבת פסק הדין. התאונה: 6. במהלך שמיעת הראיות לא נמצא עד אשר היה נוכח ברגע התרחשות התאונה, למעט התובע עצמו, שכן מר שלומי אנקונינה, מנהל הצוות, עת/1, העיד באשר לארועים אשר קדמו לתאונה ואחריה, ואילו מר לאור, עה/1, לא היה נוכח במקום וכל אמירותיו ניזונו מליקוט דברי מר אנקונינה ועיבודם. 7. לאחר מעבר על הראיות כולן, הנני קובע כי התאונה ארעה כדלקמן: 7.1.זירת הארוע: - מפעל חיפה כימיקלים. 7.2.הצוות - מר שלמה אנקונינה והתובע מר שלמה אמזלג 7.3 סוג העבודה - עבודת ניקוי צינורות באמצעות מכונה העובדת בלחץ, הידרו דינאמי. 7.4.הפעולות שקדמו לתאונה: חיבור המשאבות והצנרת נעשתה על ידי מר אנקונינה. 7.5.הפעולות במהלך העבודה: מר אנקונינה הפעיל את המשאבה ועמד על ידה, ואילו התובע עמד מטרים ספורים הימנו, ללא קשר עין, והחזיק בלנס. הלנס חובר לדיזה, והתובע דחף את הדיזה ואת הלנס מתוך אחד הצינורות והיה אמור להפעילו בלחיצה על רגלית. בשלב זה אירע פיצוץ כתוצאה מכשל במכונת הניקוי, החלה בריחת לחץ, ההברגות השתחררו והצינור בו אחז התובע פגע בחלק הראש מעל האוזן, במרווח שבין הקסדה ובין האוזן שהיה חשוף אותה עת. 7.6.סיבת הכשל: באשר לסיבת הכשל היו למראית עין הצדדים חלוקים, אך מעבר מדוקדק על עדותם של התובע, מר אנקונינה ומר לאור מביא למסקנה כי הכשל נבע מחיבור לקוי בין הצינור ללנס. אין חולק כי האחראי לחיבור היה מר אנקונינה וההברגה עצמה נמצאה שחוקה לאחר התאונה. מעובדות אלה קמה מחלוקת בין הצדדים אם היתה רשלנות של לאור הנדסה או שלוחה, מר אנקונינה, אם לאו. אקדים ואומר כי הצדדים לא טענו לתחולת סעיף 38 בלפקודת הנזיקין, בסיכומים בעל פה, אלא אך ורק בעיקרי סיכומים בכתב, שכן אז נטל הראיה היה על הנתבעת, אלא טענו לתחולת סעיף 41 לפקודה, הדומה במהותו, אך מאחר ובסופו של יום הגעתי למסקנה כי הרשלנות רובצת לפתחה של לאור אזי אין צורך לרדת לשורשו של ניתוח סעיפים אלה ואני משאירם בצריך עיון במקרה זה. בטיעוניה, חולקת לאור הנדסה על האחריות שיוחסה לה לנזקי התובע. נצא ונבחן את אחריות על סמך הכללים לבחינת עוולות הרשלנות כפי שנקבעו בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113 (להלן: "הלכת ועקנין") ובו נקבע כי יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה: חובת זהירות (יסוד נורמאטיבי), התרשלות (יסוד התנהגותי) ונזק (יסוד תוצאתי). קיומה של חובת זהירות - ברמה המושגית וברמה הקונקרטית - נבחן - כידוע, על פי מבחן הצפיות. הגדרה של חובת הצפיות ייקבע על פי אפשרות הצפייה בפועל. גם בית משפט זה לא יסטה מהלכה זו וידון ביסודות לאורם נבחנת עוולת הרשלנות ולפיהם תקבע אחריותה או העדר אחריותה של לאור הנדסה. 8. חובת הזהירות המושגית- אין חולק כי לנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע. טוענת הנתבעת כי לא צפתה וגם לא היתה צריכה לצפות את סיכוני התאונה על פי התנהגותה. אכן, קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבעה על פי מבחן הצפיות שיסודו בשאלה האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק, וכדברי השופט ברק (כתוארו דאז) בהלכת ועקנין: "המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" OUGHT" לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו .. הצפיות הנורמאטיביות - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה... " אין חולק כי הנתבעת היתה מעבידתו של התובע במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, ואולם, אחריות מעביד כלפי עובד אינה מוחלטת והיא נבחנת על פי שתי חובות מצטברות והן" חובת זהירות קונקרטית וחובת הזהירות המושגית. חובת הזהירות המושגית מחייבת מעביד לצפות אפשרות של התרחשות נזק לעובד תוך כדי עבודתו ולנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק כזה. עניין חובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי העובד נדון בהרחבה בפסיקה. יפים לענין זה דבריו של כבוד השופט ג' בך, בע"א 663/88 שירזאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3), 225 עמ' 229, מול האותיות ב' - ו' שם נקבע כי: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות. במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעיתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמה: ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ [1] בעמ' 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' [2], בעמ' 372-371 ; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד [3], בעמ' 420, ומראי המקום המופיעים שם). מקריאת האסמכתאות המשפטיות עולה כי גוברת הנטייה לראות כי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מידתן של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, אינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש". שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע על לפי המבחן, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק. במסגרת החובה הנ"ל "השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים , מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי... " (השופט ברק, ע"א 145/80 פס"ד ועקנין, בעמ' 125) בענייננו, כשמדובר בהתנהגות של מעביד - כמעביד - כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי מוטלת עליו חובת זהירות זו: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעות העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". (השופט שמגר בע"א 235/80 ממן נ' ביה"ח הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם) ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30 ,32; עא 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח', פ"ד לד (4) 372-371 9. חובת הזהירות הקונקרטית - בהלכת ועקנין נקבע גם גדרה של חובת הזהירות הקונקרטית: "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונטקרטית, נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק." השאלה הראשונה היא טכנית באופייה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). "אין די שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש". ראה גם: ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ מאיר ונציה ואח', פ"ד יב' (1) 619 10. ובמקרה דנן: 10.1 בשאילה מפסק דין אחר אומר כי אין דרכם של צינורות להשתחרר סתם כך, ומשהשתחרר הצינור, יש לבחון אם הדבר נובע מכשל בלתי נמנע או שהתאונה היתה בת מניעה. 10.2 בפרק העובדות ציינתי כי למעשה אין חולק שכשל במכשיר הוא זה שהביא להשתחררות הצינור ופגיעה בתובע. זאת מאשר גם מר לאור. הציוד בו השתמש התובע הוא של המעביד. הצינור הותקן על ידי האחראי מטעם הנתבעת. המכונה מטבעה היא מכונה העובדת בתנאי שחיקה גבוהים. עובדה היא שההברגה נמצאה שחוקה וכנראה לא בכדי. לזאת יש להוסיף כי צוות של שניים, הוא הצוות הנכון במקרה דנן. עובדה שהביאה גם לחוסר קשר עין בין התובע ובין מר אנקונינה. גם הכיפוף הפרוביזורי של צינור הלנס אינו נתפס בעיני כמעשה אחראי, אך כיוון שלא הוכח שזה היה הגורם להתרחשות התאונה, לא אתעמק בסוגייה זו. דעתי היא כי המסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת כשלה ברשלנות, ובמיוחד באספקת ציוד לא בטוח, הדרכה לא מספיקה וצוות לא מספיק, ובייחוד ביגוד אשר אינו מגן ובכך הורם הנטל של הוכחת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי התובע. (ראה ע"א 303/89 הונברג בע"מ נ' אביטבול, דינים עליון, כד' 2-41). לא נעלמה מעיני הראיה אשר הובאה עם סיום הראיות (נ/10 א') אך אומר כי בסוגיה זו קיבלתי את עמדת ב"כ התובע שהתיאור הקודם בזמן, מדוייק יותר משחזור אשר נעשה לאחר חודשים מספר. ראיה זו אינה משנה מעמדתי. 11. רשלנות תורמת: טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת. עברתי עבור היטב אחר העובדות אשר הובאו בפני והגעתי למסקנה כי גם אם היו סטיות בהתנהגות, ומדובר היה בעובד ותיק - שנתיים ומחצה ואמין, נראה כי אין מקום לחייבו באשם תורם. ציינתי עובדה כי ייתכן ונעשה כיפוף בצינור מבלי שיועד לכך. הצדדים היו חלוקים באשר לעובדה זו, ולא מצאתי לה תימוכין . אני סבור כי במידה והיה מוכח פוזיטיבית כי התובע עיקם הצינור באופן תדיר, אזי וייתכן הייתי מייחס לו רשלנות תורמת. אך, משמצאתי כי הארוע עצמו ארע במכונה עצמה, בחיבורים, אין לדעתי כל נפקות בטיעון זה, ולפיכך גם לא מצאתי לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת. בל נשכח כי מדובר בתרומת העובד, המעוניין לעשות מלאכתו נאמנה, אף אם יש בכך סיכון עצמי. כך גישת השופט ד' לוין בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו' (2) 592, עמ' 604; "יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד ביחוס רלשנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה". 12. הנכות: 12.1. בגין מחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לגובה הנכות אשר נגרמה לתובע, מונה פרופ' בנטל כמומחה מטעם בית המשפט, וזה קבע נכות רפואית בשיעור של 30% לצמיתות. 12.2. גם לאחר מתן חוות הדעת, נותרו הצדדים חלוקים בדעתם באשר לנכות הפונקצונלית שנגרמה לתובע. 12.3. פרופ' בנטל נשאר איתן בדעתו גם לאחר משלוח שאלות הבהרה. ועתה באים הצדדים, כל אחד לגישתו ומבקשים, זה התובע, לקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר, ואלה, הנתבעים, נכות רפואית ותפקודית נמוכה יותר. 12.4. עיקר טענתם של הנתבעים נובעת מהפגיעה הקלה המצויינת בגליון חדר המיון (ת/8), הטיפול הראשוני במרפאת המפעל, (ת/7), ובמיוחד ההסטוריה הרפואי המעידה על הפרעות נפשיות עוד מתקופת הצבא (נ/2) (נ/1) שהביא לשחרורו בפרופיל 21. 12.5. אומר כי טענה זו שובת עין ממבט ראשון, אך מאידך, לא בנקל יתערב בית המשפט בקביעותיו של מומחה רפואי שהוא זרועו הארוכה של בית המשפט. אמנם לא רוויתי נחת מצורת מתן התשובות לשאלון אשר נשלח מטעם צד ג', אך בין זה ובין התערבות בחוות הדעת, המרחק הוא רב ואין בדעתי לעשות כן. (ראה ע"א 1113/92 ת"א) מחמד אחמד צברי נ' מחמד חסי עייאש דינים מחוזי כרך כו' (5) 204 וכן ת"א 540/90 אזרייב נ' מדינת ישראל דינים מחוזי כרך כו (3) 706 . וכן מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין - הוצאות שנהב, עמ' 496-497). 12.6. באשר לנכות התפקודית: הלבטים בסוגייה זו היו לא קלים, שכן, מחד, אינני מקבל את הטענה כי הנכות שנגרמה לתובע היא מן הסוג שפוסל אותו מכל עבודה, ובטיפול נכון, ניתן להביאו לעבודה חלקית ומאידך מיום התאונה ובפרק זמן של כ- 7 שנים לא עבד כלל. אין בדעתי לאשר את כל התקופה בה לא עבד. אומר כי בנושא זה התרשמתי שהתובע ניסה להעצים את פגיעתו יתר על המידה ולא עמד בחובתו להקטנת הנזק. לזאת יש להוסיף כי שינוי באורחות חייו הביאו אותו, ככל הנראה, להתמקד בפן אחר של חייו ולאו דווקא בפן של העבודה. כשבחנתי את הדברים אשר נכתבו על ידי פרופ' בנטל, דברים קשים בהחלט באשר למצבו של התובע, שקלתי אם יש מקום להביא לכך כי הנכות התפקודית תהא גבוהה יותר, אך הגעתי למסקנה כי רק בחלק קטן מהזמן נכותו התפקודית עלתה על נכותו הרפואית, ולמעשה מאז מתן חוות הדעת, דעתי היא כי הנכות התפקודית שווה לנכות הרפואית. מאחר והסמכות לקבוע את הנכות התפקודית נתונה לבית המשפט, החלטתי כלדקמן: נכות תפקודית בשיעור של 37.5 מיום התאונה ועד ליום הבדיקה אצל פרופ' בנטל 2.5.00 נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 30% מיום 2/5/00 .(ראה 516/86 פ"ד מ' (4) 690, 700). 13. הנזק: 13.1. הפסד שכר בעבר: בתקופת דמי הפגיעה : אני מקבל את התחשיב של התובע בתקופת דמי הפגיעה. יש לפסוק 58,725 ₪ בתוספת מחצית התקופה ריבית בסך 67,500 ₪ מיום 11/6 ועד 2.5.00 43 X 9640 X 37.5 = 155,445 בתוספת ריבית ממחצית התקופה. מיום 2/5/00 ועד ליום מתן פסק הדין. 43 X 9640 X 30 = 124,356 בתוספת ריבית ממחצית התקופה. 13.2. הוצאות ועזרה בעבר: החלטתי בפרק זה לפסוק סכום גלובאלי, סך של 10,000 ₪ נכון להיום. הפסדי עתיד: 13.3. הפסד כושר השתכרות או השתכרות: 30 X 9640 X 235.96527 = 682,412 13.4. כאב וסבל: על פי טבלת כאב וסבל פלת"ד במכפלת של שניים במעוגל: 90,000 ₪. 13.5. הפסד פנסיה: (במעוגל)30 x 9640 x 70 x 103.5 x 0.4119 = 86,304 13.6. הוצאות בעתיד: מאחר ומדובר בתאונת עבודה, יוכל להפרע מרוב הוצאותיו על ידי פנייה למל"ל, ולפיכך אינני פוסק בנושא זה דבר. 13.7. הפחתות: מהסכום המצטבר יש להפחית את תגמולי המל"ל, משוערכים להיום, כפי שהוערכו על ידי האקטואר. באשר לטענתו של ב"כ התובע, אינני מפחית את הסכומים אשר להם טען להפחית מסכום זה, בגין העובדה שסכומים אלה ממילא יגיעו לידיו ולא ייגרם לו כל חסר 13.8. שכר טרחה והוצאות: שכר הטרחה אשר ייפסק לב"כ התובע הינו 20% בתוספת מע"מ מהסכום המשוערך נטו. אגרת משפט תשולם על ידי הנתבעת. פסיקתא עם סכומים משוערכים ומוסכמים על ידי הצדדים תוגש לחתימה לביהמ"ש. חובת זהירות מושגיתחובת הזהירות