1. המשיבה 1 (להלן - המשיבה) היא בעלת מניות במבקשת 3 (להלן - החברה). המשיב 2 (להלן - המשיב) הינו דירקטור, שמונה על-ידי המשיבה לפי זכותה הקבועה בתקנון החברה. המשיבה פנתה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן צו זמני, אשר יחייב את המבקשים לאפשר למשיב לעיין במסמכי החברה ולנקוט כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיו כדירקטור. אף שסעד זה חופף לסעד העיקרי המבוקש בתובענה, נעתר בית-המשפט לבקשה בקובעו כי קיימת דחיפות הנובעת מכך שהמשיבה, שהיא בעלת שיעור ניכר ממניות החברה, מנועה מלקבל מידע שהיא זכאית לו כבעלת מניות, ומלממש את זכותה למנות דירקטור, והמשיב אינו מסוגל למלא את תפקידו. בית-המשפט המחוזי הבהיר כי על-פי דיני החברות דהיום - כמו גם לפי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 שחלה בעבר ונתפרשה בפסיקה - הכלל הוא כי לדירקטור זכות לעיין במסמכי החברה, וזכות זו ניתנת להגבלה רק במקרים חריגים. טענות המבקשים בדבר חוסר תום-הלב של המשיבה וניגוד העניינים שבו היא מצויה נבחנו על-ידי בית-משפט קמא, אולם נקבע כי אין הם נסמכים על עובדה מוצקה כלשהי. בית-המשפט הביע את התרשמותו לאור חקירת המצהירים כי המבקשים מנסים לשים מכשול בפני המשיב ולמנוע ממנו מלמלא את תפקידו בשל סכסוך בין המבקש לבין עורך-דין בובליל, שניהל את החברה, ואשר הוא, לטענת המבקשת, "בעל השליטה האמיתי במשיבה". "טענותיו של מר מגן" - כך נפסק - "התגלו כתירוצי סרק באשר לא נמצא לו ולו נימוק ענייני אחד למנוע מעו"ד לזר את העיון לו הוא זכאי". בית-המשפט הוסיף ועמד על טענות נוספות שהועלו על-ידי הצדדים והגיע לכלל מסקנה כי אין כל הצדקה למנוע מן המשיב את האפשרות לעיין במסמכים המבוקשים. 2. כנגד החלטה זו מלינים המבקשים. בבקשתם הארוכה פורסים הם את פרטי המחלוקת שנתגלעה בין המבקשים 1 ו-2 לבין המשיבה, והם גורסים כי כל תכליתה של האחרונה להפעיל לחץ על בעלי המניות האחרים בחברה ולאלצם לרכוש ממנה את מניותיה על-פי תנאיה. המבקשים טוענים כי בנסיבות המקרה, ולאור הוראות הדין הרלוונטיות, לא קמה למשיב זכות לעיין במסמכי החברה. המשיבים הגישו תגובתם לבקשת רשות הערעור, ואילו המבקשים, מצדם, ביקשו למחוק את התגובה. אינני רואה הצדקה למחיקת התגובה, ומכל מקום, לאחר שעיינתי בכל טענותיהם הרבות של המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. 3. אתמקד בעיקר: נהיר וגלוי הוא כי בין הצדדים, המעורבים כולם באותה מסגרת תאגידית, שוררת מערכת יחסים עכורה, עם זאת וכפי שעולה מהחלטת בית-משפט קמא, אין בשלב זה הצדקה לאפשר למבקשים לחסום את דרכו של הדירקטור - אשר אין מחלוקת כי הוא מוּנה על-ידי המשיבה לפי האמור בתקנון החברה - מלעיין במסמכי החברה ומלבצע את תפקידו תוך שהוא מחויב כמובן לכללים החלים עליו, ובעיקר חובת הזהירות והנאמנות. חוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע בסעיף 265(א) כי "לכל דירקטור הזכות לבדוק את מסמכי החברה ואת רישומיה ולקבל העתקים מהם, ולבדוק את נכסי החברה, ככל שהדבר דרוש למילוי חובותיו כדירקטור", ובסעיף קטן (ב) נאמר עוד כי "החברה רשאית למנוע מדירקטור לבדוק מסמך או נכס של החברה, אם סבר הדירקטוריון שהדירקטור פועל בחוסר תום לב או שבדיקה כאמור עלולה לפגוע בטובת החברה". על זכותו של דירקטור לעיין במסמכי החברה שבה הוא מכהן נאמר כי היא "מעין אקסיומה", וכי היא גם "...פן של חובת הזהירות המוטלת עליו [על הדירקטור - א' ר'] - כנושא משרה - כלפי החברה" (ראו רע"א 8473/99 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' שגב [1], בעמ' 341). דברים אלה, שנאמרו על יסוד הדין שקדם לחוק החברות, יפים, במישור העקרוני, גם היום. הכלל הוא כי יש לאפשר לדירקטור לעיין במסמכי החברה, שהרי ברגיל מהווה הדבר תנאי-בלעדיו-אין למילוי תפקידו. זכות העיון מתוחמת בשלושה תנאים: הראשון, כי הדבר דרוש למילוי תפקידו כדירקטור; השני, כי הדירקטור פועל בתום-לב; השלישי, כי הדבר אינו עלול לפגוע בטובת החברה. תכלית החריגים היא למנוע שימוש לרעה בזכות העיון ולהבטיח כי זו תשרת את התכלית שלשמה נועדה. בית-המשפט המחוזי הביא את כל אלה בחשבון החלטתו, שמע את המצהירים ומצא כי טענות המבקשים, המנסות להכניס את ענייננו לגדרי החריגים לזכות העיון, אינן מבוססות בראיות, וכי במצב הנוכחי נמנעת מהמשיב הגישה "למקורות מידע חיוניים הדרושים לו למילוי תפקיד הדירקטור אשר מטיל עליו חובת נאמנות כלפי החברה". במסקנה זו לא מצאתי פגם, ובוודאי אין מקום כי בית-משפט זה יתערב, בשלב הנוכחי, בהחלטתו של בית-משפט קמא - התערבות שתוצאתה שלילה גורפת, מראש, של זכות הדירקטור לעיין בכל מסמך של החברה שבה הוא מכהן. גם טענת המבקשים כי מתן הצו הזמני מעניק למשיבים את הסעדים שהם עותרים להם במסגרת התובענה, אין בה כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר סבר - וסברה זו מצויה בגדרי שיקול-דעתו וסמכותו - כי מאזן הנוחות ודחיפות העניין מצדיקים את מתן הסעד הזמני שבו עסקינן, מה גם שבמקרה זה מתן הסעד הזמני אין בו כדי לייתר את ההליך העיקרי ולרוקנו מתוכן. 4. המבקשים שבים ומעלים את הצעתם החלופית להתנות את מימוש זכות העיון בכך שייאסר על המשיב למסור את תוכן המסמכים לאיש. הצעה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ובדין. על המשיב לנהוג בעניין זה ככל דירקטור בחברה, על-פי הוראות הדין, ולא נמצא כי בשלב זה יש להורות על הגבלות נוספות מעבר לאלה הסטטוטוריות. הבקשה אפוא נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך-דינם בסכום כולל של 10,000 ש"ח. דיני חברותחובת הזהירותחוק החברות