פתחו של דבר 1. בפניי שתי תובענות שאוחדו, שעניינם טענות למעשי מרמה וזיוף של הנתבעים כלפי התובע שהינו תאגיד בנקאי המתמחה במתן הלוואות למשכנתאות. פסק דין זה ניתן לאחר דיוני הוכחות ולאחר הגשת סיכומים בכתב מטעם הנתבעים שהתגוננו. פרשת התביעה בת.א. 3789/03 2. הנתבע 1 והנתבעת 2 הינם בעל ואישה, הנתבע 3 היה בזמנים הרלוונטיים עורך דין. 3. הנתבע 1 פנה לסניף בני ברק של התובע וביקש לקבל הלוואה לצורך רכישת דירה. לשם כך הציג בפני התובע 'הסכם רכישה' חתום על-ידי חגי ואילנה צור (להלן: בני הזוג צור), שהינם בעלי הזכויות של דירה הנמצאת ברחוב טאגור 50 בתל אביב, הידועה כחלקה 119/61 בגוש 6629 (להלן: הדירה 1). בנוסף הציג הנתבע 1 בפני התובע תלוש משכורת, לפיו הוא משתכר בסך של 15,000 ₪ לחודש, שטר חוב, הסכם למישכון זכויות, ייפוי כח נוטריוני, הוראה לחיוב חשבון בבנק מרכנתיל -דיסקונט וטופס "התחייבות מוכרים" חתום על-ידי בני הזוג צור, בהסתמך עליו נאות התובע לתת את סכום ההלוואה לנתבע 1 טרם רישום המשכנתא ונרשמה הערת אזהרה לטובת התובע בלשכת רישום המקרקעין. 4. לצורך השלמת העסקה חתמה הנתבעת 2 על תצהיר בטופס שהוכן על ידי הבנק כחלק מהדרישות לצורך קבלת ההלוואה (להלן: תצהיר הויתור). בכותרת של תצהיר הויתור מתנוסס שמו של התובע "בנק ירושלים" בלוגו של הבנק. בתצהיר זה, הצהירה הנתבעת 2 כי אין לה כל טענה וזכויות בדירה 1, אותה רוכש בעלה מבני הזוג צור. לא ברור אם אימות התצהיר התבצע על ידי הנתבע 3. בנוסף, העביר הנתבע 1 לתובע הוראה בלתי חוזרת בשמו ובשם בני הזוג צור, לפיה הינם מסכימים להעברת כספי ההלוואה ע"ס 634,000 ₪ לידי הנתבע 3. 5. בתאריך 4.7.02 חתם התובע עם הנתבע 1 על הסכם ההלוואה, ומשהסתיימו כל הפרוצדורות המקדמיות הוציא התובע את צ'ק ההלוואה, וזה הופקד בחשבונו של הנתבע 3. ההחזרים החודשיים שולמו כסדרם. 6. בחודש פברואר 2003 נמסרה לבנק הודעה על ידי צד ג', לפיה ייתכן כי הסכם הרכישה נשוא ההלוואה לנתבע 1 הינו מזויף. במקביל נוצר קשר עם בני הזוג צור שהודיעו שהדירה 1 מושכרת ומעולם לא נמכרה על ידם . בני הזוג צור הכחישו את חתימותיהם על המסמכים השונים. 7. בני הזוג צור הגישו תלונה במשטרה וכן נקטו בהליכים משפטיים והגישו בקשה לצו מניעה זמני לבית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן בתאריך 25.2.03 בבש"א 4956/03. 8. התובע דורש לחייב את כל הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, בסכום הדרוש לסילוק ההלוואות בסך של 643,430 ₪ . פרשת התביעה בת.א. 3790/03 9. בתאריך 5.5.02 לערך, פנה הנתבע 4, שהציג את עצמו כבנימין מאיר שוורץ, לסניף בני ברק של התובע והציג בפניו הסכם מכר, לפיו רכש משושנה קוברסקי (להלן: גב' קוברסקי) את הזכויות בדירה ברחוב חברון 1 בבני ברק, הידועה כחלקה 897/20 בגוש 6123 (להלן: הדירה 2). הנתבע 4 ביקש הלוואה למימון הרכישה. 10. לתובע הומצאו, בין היתר, המסמכים הבאים: שטר חוב, הסכם שיעבוד ומישכון, ייפוי כח כללי בפני נוטריון, טופס "התחייבות מוכרים" חתום ע"י הגב' קוברסקי, בהסתמך עליו נאות התובע לתת את סכום ההלוואה לנתבע 4 טרם רישום המשכנתא. טופס זה נחתם בפני הנתבע 3, ובהסתמך עליו נרשמה הערת האזהרה לטובת התובע בלשכת רישום המקרקעין והערת אזהרה ע"ש הנתבע 4. 11. בנוסף, העביר הנתבע 4 לתובע הוראה בלתי חוזרת בשמו ובשם גב' קוברסקי, לפיה הינם מסכימים להעברת כספי ההלוואה ע"ס 509,000 ₪ לידי הנתבע 3. לצורך קבלת ההלוואה נדרש חשבון בנק ממנו ישולמו התשלומים על חשבון ההחזר. אז, נכנס לתמונה נתבע 5, שהציג עצמו בשם 'אבי מזרחי' שמחשבונו ישולמו התשלומים הללו. 12. בתאריך 15.5.02 חתם התובע עם הנתבע 4 על הסכם ההלוואה ומשהסתיימו כל הפרוצדורות המקדמיות המציא התובע את צ'ק ההלוואה לנתבע 4, וזה הופקד בחשבונו של הנתבע 3. 13. בתאריך 19.2.03 פנתה משטרת ישראל לסניף התובע בבני ברק והציגה צו להמצאת כל המסמכים נשוא ההלוואה. התברר, כי הנתבע 4 שהציג עצמו כבנימין מאיר שוורץ הינו אדם אחר שעשה שימוש בתעודת זהות מזויפת, אותה קיבל מהנתבע 6. 14. משיחות עם הגב' קוברסקי הוברר כי אותו אדם בשם בנימין מאיר שוורץ שכר ממנה את הדירה 2 בתאריך 30.4.02 ובשלב מסוים עזב את הדירה. הסתבר, כי תעודת הזהות נגנבה והוחלפה התמונה לתמונתו של הנתבע 4. בנוסף, כפרה הגב' קוברסקי בכל חתימותיה על המסמכים השונים וכן טענה כי מעולם לא מכרה את הדירה 2. 15. התובע דורש לחייב את כל הנתבעים 3-6 יחד ולחוד בסכום הדרוש לסילוק ההלוואות בסך של 521,911 ₪. הכרזתו של הנתבע 3 כחסוי- 16. ביום 27.9.2006 הוכרז הנתבע 3 חסוי. ביום 25.9.07 הוכרז פסול דין. בנוסף, מונה לו אפטרופוס בשל היותו חסוי . הגנות הנתבעים הנתבע 1- 17. הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי נפל קורבן לתרגיל "עוקץ" שעשו לו הנתבע 3, אדם בשם חיים כנור וגורמים נוספים. אלו הציגו בפניו מצג שווא לפיו בני הזוג צור זקוקים להלוואה בנקאית לצרכים רפואיים ומחפשים מישהו שיהיה צד לחוזה רכש מפוברק של הדירה 1. לטענתו, הוצג לפניו, כי ההלוואה תינתן, בני הזוג צור יחזירו כל חודש את החזריה, והוא יקבל 3% משווי ההלוואה 19,000 ₪. משום שהיה במצב כלכלי לא טוב, נאות הנתבע 1 להסכים להצעה ולקחת על עצמו את הסיכון. 18. הנתבע 1 טוען כי האמין שבני הזוג צור אכן חתומים על חוזה המכר בשל המצג מצידו של הנתבע 3 אשר ערך את חוזה המכר וזיהה אותם נאמנה. 19. התובע שלח שמאי מקרקעין לבדוק את הדירה ואת שוויה, עוד אבן דרך להוכיח כי הנתבע 1 האמין כי הדירה שייכת לבני הזוג צור והם יודעים על העסקה ואף מסכימים לשליחת שמאי. 20. התובע נהג בפזיזות והפר את חובת הזהירות החלה עליו כמוסד בנקאי המעניק הלוואות וזאת באמצעות עובדיו או שלוחיו עת נתן את ההלוואה. הנתבעת 2- 21. טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה נגדה בהיעדר עילה ויריבות שכן התבקשה לחתום על תצהיר בו היא מוותרת על זכויותיה בדירה. משכך, לא ברור מדוע יש לחייבה ולהטיל עליה נשיאה בחובות שהיא איננה צד להם וויתרה עליהם בתצהירה. 22. הנתבעת 2 טוענת כי העריכה שמדובר בעסקת מכר כשרה ולא היה לה שום אינדיקציה לחשוב אחרת. לכן, חתימתה על התצהיר היתה בתום לב ועפ"י מיטב ידיעותיה. בנוסף טוענת, כי אין לה כל קשר לפרשה ואיננה צד להסכם המכר או לקיחת הלוואה. 23. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה לצדדים שלישיים כנגד חיים כנור, גיא תמרי, משה מן ומרדכי וייס ואולם לאחר מכן ביקשו למחוק את ההודעה וביום 16.1.07 מחק בית המשפט את ההודעה. הנתבע 3- 24. טוען בכתב הגנתו כי פעל כעו"ד כראוי , כדין וכמקובל בהסכמי מכר. הנתבע 3 אישר חתימות של אנשים שהופיעו בפניו ותו לא. הוא מעולם לא ערך את חוזה המכר של הדירה אלא רק אישר את החתימות של אלו שהזדהו בפניו עם תעודות זהות. הכספים שהועברו אליו על-ידי התובע, לא שולמו לו עפ"י דרישותיו, ולכן הוא לא חב חובת נאמנות או כל חובה אחרת כלפי התובע. משקיבל הנתבע 3 את הכספים, הוא העבירם עפ"י הנדרש. לא הייתה לו כל טובת הנאה מן הכספים, והוא שימש כצינור להעברה בלבד. 25. לטענת הנתבע 3, התובע אישר את התשלום להלוואה, לא נקט בכל כללי הזהירות הנדרשים ממנו, ולכן תרם ברשלנותו למעשים המתוארים. הנתבעים 4-5 26. כנגד הנתבעים 4-5 ניתן ביום 18.3.04 פסק דין חלקי בהיעדר הגנה. הנתבע 6 27. הנתבע 6 מכחיש את האשמות המיוחסות לו, וטוען כי אין יסוד לטענת התובע המייחסת לו שותפות עם שאר הנתבעים, משום שאיננו מכיר את הנתבע 3 כלל, ואת הנתבע 5 מכיר הכירות שטחית. בנוסף טוען הנתבע 6, כי יש במעשיהם של הנתבעים 3-5 כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין הנזק שנגרם לתובע. ההליכים הפליליים כנגד הנתבעים 28. כנגד חלק מהנתבעים הוגשו כתבי אישום בעבור חלקם במעשי התרמית. להלן יובאו תמציתם של כתבי האישום והכרעות הדין, משום שיש באלו ראיות לכאורה להוכחת השתתפותם של הנתבעים במעשי התרמית, בהתאם לאמור בסעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות). ת.פ. 1461/07 מדינת ישראל נגד אפלבוים יעקב 29. כנגד הנתבע 1 הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים כאשר האישום הראשון הינו נשוא ת.א 3789/03. באישום זה מגוללת המאשימה את מעשה התרמית מצידו של הנתבע 1 כדלקמן: סמוך לחודש יוני 2002 קשר הנתבע 1 קשר עם אחרים במסגרתו ישמש קונה פיקטיבי לדירה ברחוב טאגור 50 בתל אביב, הרשומה ע"ש בני הזוג צור, אף שאין בכוונתו לרכוש את הדירה או לשלם תמורתה. הנתבע 1 זייף הסכם הנחזה להיות חוזה מכר ואת חתימת בני הזוג צור עליו, נתוני שכר בתלושי משכורת הרשומים על שמו, טופס נסח טאבו ממנו הושמטו פרטי משכנתא הרשומה על הדירה, התחייבות מוכרים וחתימת בני הזוג צור עליה. הנתבע 1 הצהיר במרמה כי מטרת ההלוואה הינה רכישת הדירה ואף צירף את המסמכים הדרושים. זאת ועוד בתאריך 27.6.02 חתם הנתבע 1 על הוראות בלתי חוזרות לפיהן יועבר סך של 634,000 ₪ לפקודת הנתבע 3. תמורת מעשיו קיבל הנתבע 1 19,000 ₪ מסכום ההלוואה. הנתבע 1 הואשם לפי הוראות החיקוק הבאות: קשירות קשר לביצוע עבירה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר . 30. הנתבע 1 הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. בהודאתו הסתייג הנתבע 1 וטען להגנתו כי היות ובעלי הדירה לא יכלו לקחת הלוואה במסלול הרגיל והם לקחו קונה פיקטיבי, לכן לא היה מודע לכך שהכסף שהתקבל מהמשכנתא לא יעבור לבעלי הדירה. בהכרעת דין מיום 17.6.07 הנתבע 1 הורשע בכל הסעיפים עקב הודאתו. ת.פ. 2978/05 מדינת ישראל נ' ליכטנשטיין ואח' 31. כנגד הנתבעים 4-6 הוגש כתב אישום, ובו ארבעה אישומים, כאשר חלקם מתייחסים למעשיהם בת.א. 3790/03. היות וכנגד הנתבעים 4-5 הסתיימה התביעה וניתן פסק הדין, נתייחס לעבירות בהם הואשם הנתבע 6 הרלוונטיות לתיק דנן כדלקמן: אישום ראשון - הנתבע 4 העביר לידי הנתבע 6 את תמונתו, וזה זייף את תעודה הזהות באופן שהנתבע 4 נחזה להיות בנימין מאיר שוורץ. הנתבע 6 קיבל מהנתבע 5 מאה דולר בתמורה לכל תעודה מזויפת שהעביר לידיו. אישום שני- הנתבע 6 העביר לנתבע 4 את פרטי חשבון הבנק ע"ש בנימין מאיר שוורץ ובכך עבר על סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. 32. הנתבע 6 הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. בהכרעת דין מיום 8.11.05 הורשע הנאשם בביצוע עבירות כדלקמן: באישום הראשון- זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, קבלת דבר במרמה, קשירת קשר לביצוע עוון. באישום השני- זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות לאחר, קשירת קשר לביצוע פשע וסיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. דיון והכרעה כללי 33. התובע טוען כי לא ניתן להפריד את חלקם של הנתבעים במעשי המרמה השונים, זאת בשל העובדה שהמעשה, ולו הפעוט, של כל אחד מהם מהווה חוליה חשובה במעשה המרמה הגדול, שבלעדיה אולי לא היה מתקיים. לפי הנטען, כל שותף לתרמית אחראי למלוא הנזק, בשל היותו מעוול במשותף. המעוולים יחד חבים כלפי הניזוק יחד ולחוד במלוא הנזק, ואין הדבר קשור לגודל המעשה ולתרומתם לתרמית. 34. הנתבעים טענו כי הבנק התרשל בהעמדת ההלוואה. לכך משיב התובע, כי גם אם התרשל, מדובר בהתרשלות כלפי עצמו, ואין בכך כדי להגן על הנתבעים מפני מעשיהם בבחינת "הגנב לא יכול להלין על הפרצה שבעדה חדר". בנוסף, טוען התובע, כי התרשלות הבנק, גם אם קיימת, בטלה בשישים נוכח מעשי הנתבעים. 35. נתייחס להלן באופן ספציפי לאחריותו של כל אחד בפרשה. אחריותו של הנתבע 1 36. כנגד הנתבע 1 הוגש כתב אישום שתיאר, בין היתר, את מעשה המרמה נשוא תיק זה. הנתבע 1 הודה בעובדות כתב האישום כאמור והורשע. התובע טוען כי מעשיו של הנתבע 1 מקימים נגדו עילות נזיקיות, כגון תרמית ומצג שווא רשלני, וכן הפרת חובת תום הלב. כל אלו, מהווים עילה להעמדת ההלוואה לפירעון מיידי ומקנים לתובע קשת של סעדים שמטרתם להעמיד את התובע במקום שהיה לולא ההפרה. משכך, דורש התובע לחייב את הנתבע 1 לשלם את סכום התביעה בצירוף הריבית המקסימאלית. 37. הנתבע 1 טוען בסיכומיו, כי הוא יודע להצביע על רשלנות של התובע ועל נהלים קבועים לאישור הלוואה שלא נעשו במקרה הזה. למרות אלו, מודה שהטעה את התובע ושכל טענה שיטען "תחשב להתפלפלות והתחסדות". הנתבע 1 מתעקש בטענתו, כי האמין שההלוואה תשמש את בעלי הנכס ולא ידע שסך ההלוואה תגיע לנוכלים בסופו של דבר. הנתבע 1 מכה על חטא ומודה בסיכומיו כי היה באפשרותו לנקוט בבדיקות, להוציא נסח עדכני של הנכס, לאתר את בעלי הנכס על מנת לוודא שרצונם בהלוואה, אך את כל אלו לא עשה. הנתבע 1 מפרט את הנזקים שנגרמו לו בעקבות המקרה, הביזיון בעקבות פרסום צילומו כשהוא אזוק בשידורי הטלוויזיה, עזיבת העבודה והמקצוע, בו עסק עד המקרה, ושינוי כל מהלך חייו. 38. הרשעתו של הנתבע 1 בהליך הפלילי מהווה ראיה לכאורה נגדו לפי סעיף 42 א' לפקודת הראיות כאמור. בהכרעת הדין הורשע הנתבע 1 בקשירות קשר לביצוע עבירה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף. הנתבע 1 לא קבל רשות להביא ראיות לסתור כאמור בסעיף 42 ג. לפקודה והדבר אף לא התבקש. בסיכומיו, אף מודה הנתבע 1 כי הטעה את הבנק וכי אם יטען טענה כלשהי היא תהווה התפלפלות והתחסדות. בית המשפט ער לטענה אותה טען גם בהליך הפלילי, כי היה משוכנע שההלוואה תשמש את בעלי הנכס. למרות זאת, וגם אם אכן האמין שכך, אין זה פותר אותו מחבותו בגין הנזק שגרם לתובע במעשה התרמית, אף אם כוונתו הייתה לתועלת. 39. לפיכך, הגנת הנתבע 1 נדחית והוא נמצא אחראי לנזקים אותם גרם לתובע. אחריותה של הנתבעת 2 40. הנתבעת 2 חתמה, כאמור, על תצהיר הויתור שבו היא מוותרת על זכויות בדירה, אותה רכש כביכול בעלה, הנתבע 1. התובע טוען, כי הנתבעת 2 ידעה כי בעלה לא מתכוון לקנות את הדירה, ידעה על כוונותיו וסייעה לו לבצעם. לולא חתמה על המסמך, לא הייתה ניתנת ההלוואה, והנזק לא היה נגרם. משחתמה הנתבעת 2 על המסמך, היא מוחזקת כמי שידעה את תכנו, והדבר מחייב אותה לשאת בתוצאות חתימתה. בנוסף, הנתבעת 2 מודה, כי לעולם לא הופיעה בפני הנתבע 3 על מנת לחתום על התצהיר. 41. לטענת התובע, עילה נוספת לחיובה של הנתבעת 2 קמה מכח חזקת השיתוף בחובות בעלה, המשיתה עליה מחצית מן החובות שיצר בעלה כלפי צד ג'. הנתבעים 1 ו-2, לטענת התובע, מקיימים משק בית משותף למעלה מ-20 שנה ולא עשו כל מאמץ לסתור זאת. לטענת הבנק, זכותו של נושה לתבוע מבן זוגו של החייב מחצית מהחוב. מכח אלו דורש התובע לחייב את הנתבעת 2 במלוא סכום התביעה. 42. הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה כי חתמה על המסמך בגינו היא נתבעת בתיק זה לבקשתו של בעלה ושל התובע בעצמו, כאשר המסמך משחרר אותה מקשר כלשהו לנכס. עוד טוענת הנתבעת 2 כי בית המשפט נכח בחוסר הבנתה בעניינים נשוא התביעה, מה שמעיד, לטענתה, על העדר קשר סיבתי בינה לבין מעשה המרמה. בנוסף טוענת הנתבעת 2, כי אילו הייתה מופיעה בפני עו"ד או פקיד בנק מורשה חתימה, וזה היה מזהיר אותה כי חתימתה יוצרת התחייבות או אחריות כלפי יוצר המסמך, אזי לא הייתה חותמת על מסמך שכזה, ההופך אותה לחייבת ולא מעמיד לה מנגד כל זכות. הנתבעת 2 טוענת להגנתה, כי נהגה בתום לב מוחלט, ואילו המסמך היה מנוסח במידה המבהירה לה שהוא מחייב אותה ולא פוטר אותה מאחריות כפי שעולה מתוכנו, אכן לא הייתה חותמת עליו. לבסוף טוענת הנתבעת 2, כי אין מקום לחייבה בתביעה ואף לא בחלקה. 43. לנתבעת 2 היו גרסאות שונות באשר לידיעתה/ אי ידיעתה על איזה עסקה מדובר ועל מה היא חותמת. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי ידעה שמדובר בעסקת מכר דירה והעריכה כי העסקה כשרה. גרסתה מופיעה בסעיף 2.1.2 לכתב הגנתה: " הנתבעת 2, על פי המידע הבסיסי והראשוני שהיה ברשותה מאת הנתבע 1 ... העריכה כי אכן מדובר על עסקת מכר כשרה" בעדותה, טענה הנתבעת 2 כי חתמה על המסמך ללא קריאתו והבנתו. להלן הדברים מתוך עדותה מיום 16.2.10 בעמודים 24-25, שורות 27-28: "סליחה, אני רוצה לתקן אותך, בעלי לא בא וסיפר לי שקנה דירה. בא וסיפר לי שרוצה לקחת הלוואה. אמרתי שאני לא רוצה שום קשר להלוואה. אמר לי לחתום. לא קראתי את הטופס שחתמתי עליו כי זה לא עניין אותי.." מאידך, בסיכומיה טענה כי : "הייתי אכן נמנעת מחתימה אם נוסחו וניסוחו היו שונים במידה הדורשת ממני אחריות ולא פוטרת אותי ממנה" 44. גרסותיה השונות של הנתבעת 2 אינן דרות בכפיפה אחת. לא ברור איך מצד אחד לא קראה את הטופס ומצד שני טוענת שהייתה נמנעת מחתימה אם הנוסח שלו היה שונה. לאור כל הסתירות הללו, אין לאמץ את גירסאותיה של הנתבעת 2 באשר לידיעתה או אי ידיעתה את תוכנו ומשמעותו של תצהיר הויתור בעת שחתמה עליו. 45. באשר לטענה כי לא קראה את הטופס עליו חתמה, ידוע, כי החותם על מסמך מוחזק כמי שידע את תכנו. לכן, אין מקום לטענתה כי לא קראה את המסמך. הדברים ידועים ונאמרו מפורשות בע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נגד סעיד חטאר חאג' , באלה המילים: "יובהר בהקשר זה כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ולמה התחייב, שכן חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." כמו כן נקבע בעא 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק כי: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". 46. באשר לטענה כי אילו ידעה שתצהיר הויתור מחייב אותה לא הייתה חותמת עליו, פועל יוצא מהטענה שהנתבעת אכן קראה את המסמך, אך סעיפיו לא נראו לה מחייבים. טענה זו אינה יכולה להתקבל לאור הלשון הברורה והחד משמעית של התצהיר. בסעיף 2 לתצהיר הויתור כתוב: " ידוע לי כי הלווה ו/או הממשכן רכש/ה /ירכוש מצור אילנה וחגי דירה בת 3.5 חדרים בקומה ג' בבנין מס' 50 ברח' טאגור בתל אביב הידועה כגוש..." בנוסף, בסעיף 5 לתצהיר: " ידוע לי כי בהסתמך על הצהרתי זו, נתן ו/או יתן בנק ירושלים בע"מ הלוואה ללוה, (לבדו/ה ו/או ביחד איתי) המובטחת ו/או תהיה מובטחת, בין השאר, במשכנתא על הדירה, ובמקרה שלא ניתן לרשום משכנתא- במישכון זכויות הלווה בדירה עד לרישום משכנתא כאמור לעיל ובהתחייבות לרשום משכנתא כאמור" 47. מכאן, שהנתבעת חתמה על מסמך המציין מפורשות את ידיעתה בדבר הרכישה אותה מבצע בעלה ואת ידיעתה כי בהסתמך על הצהרתה נתן או יתן בנק ירושלים הלוואה ללווה. הסתמכותו של התובע על הצהרתה של הנתבעת וידיעתה את העובדה הזאת, כפי שמופיעה בסעיף 5 מפורשות, יש בה כדי להוכיח כי הנתבעת ידעה כי המסמך מחייב אותה כלפי התובע שהסתמך על המסמך ובכל זאת, חתמה עליו. 48. לאור כל האמור ולאור הסתירות בגרסותיה של הנתבעת 2, שוכנעתי, כי ידעה שהמסמך עליו היא חותמת הינו מחייב והתובע אמור להסתמך עליו. מעשי הנתבעת 2 מהווים תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שלהלן: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון " 49. חמישה יסודות הם אלו הנדרשים על מנת שעוולת התרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה; (ב) העדר אמונה באמיתות ההיצג; (ג) כוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג (ראה ע"א 614/84 דניאל ספיר ואח' נ' עו"ד עמוס ויצמן, פ"ד מא (2) 225, 240 - 241). 50. באשר ליסוד הראשון, בחתימתה של הנתבעת 2 על המסמך אישרה היא הצג כוזב של רכישת דירה על ידי בעלה. לעניין היסוד השני לעוולה זו מצינו כי עצימת עיניים מתוך קלות ראש כנגד ראיית העובדות כמוהה כחוסר אמונה באמיתות המצג [ראה יפעת הולצמן - גזית, "התרמית" ('העוולות השונות' בעריכת ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר)] בענייננו עולה בבירור כי הנתבעת 2 נהגה קלות ראש בחתימתה על המסמך ולא היה אכפת לה אם היא מציגה אמת או כזב. כך עולה מפורשות מעדותה בחקירתה הנגדית בה העידה באלה המילים: "לא קראתי את הטופס שחתמתי עליו כי זה לא עניין אותי". בעשותה כן התכוונה הנתבעת 2 שהבנק יפעל על סמך מצג זה ויעביר את כספי ההלוואה לבעלה. הדבר אף משתמע בסעיף 5 למסמך בו מצהירה הנתבעת 2 על ידיעתה כי בהסתמך על הצהרתה נתן/ ייתן הבנק הלוואה ללווה. בכך, מתקיים היסוד השלישי. באשר ליסודות הרביע והחמישי, התובע אכן הוטעה על ידי מצג זה ובשל כך נגרם לו נזק ממוני. 51. באשר לטענתה של הנתבעת 2 שחתמה על התצהיר בביתה שלא בפני עו"ד ובשל כך לא הבינה את המשמעות המשפטית של חתימתה על המסמך, לפיה המסמך מטיל עליה אחריות משפטית, לא מצאתי בטענה זו ממש. כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת 2 ידעה את תוכן המסמך עליו חתמה, ולכל היותר מוחזקת כמי שידעה את הדברים הכלולים במסמך. כל מה שלא היה ידוע לנתבעת 2, לטענתה, היה המשמעות המשפטית של אי אמירת אמת בתצהיר שחתמה לטובת הבנק ומידת אחריותה לחתימה על תצהיר שקרי. בטענה זו מערבת הנתבעת 2 מין בשאינו מינו, ויוצאת מתוך נקודת הנחה מוטעית שבהעדר אזהרה על תוכן התצהיר, אין כל נפקות לחתימתה על המסמך, וזה אינו מחייב אותה. ולא היא. טענה זו אפשר והיתה תופסת אם הדיון כאן היה מתמקד בהיבט הראייתי של סוגיית התצהיר, ובשאלה אם האמור בתצהיר, עליו חתמה הנתבעת 2, מהווה ראיה בהליך משפטי על-פי הדין החל בדיני הראיות אצלנו (ראה סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). אך מכיוון שאין אנו עוסקים בסוגית משקלו הראייתי של התצהיר הנ"ל לצורך הגשתו כראיה בבית המשפט, אין נפקות להיעדר אזהרתה של הנתבעת 2 על התצהיר. בין יסודות עוולת התרמית לא מצינו דרישה כי היצג כוזב ייעשה על ידי המציג דווקא בתצהיר, ולכן קיומה של האזהרה על תוכן ההיצג או היעדרה אינה נמנית על יסודות העוולה ולכן אינה מעלה או מורידה לצורך חיוב בעוולה זו. 52. עם זאת, מוצא אני לנכון להעיר, וזאת למעלה מן הצורך, שגם אם הייתי משתכנע כי הנתבעת 2 לא פעלה במקרה זה מתוך תרמית, וכי חתמה על המסמך הנדון כאן שלא מתוך כוונה להטעות את הבנק, עדיין היה בכך כדי לחייב את הנתבעת 2 באחריות לנזקים שנגרמו לבנק. 53. כאמור, העובדה כי הנתבעת 2 נדרשה לאשר את הפרטים בתצהיר שהופק ע"י הבנק, ולחתום עליו לפני עורך דין, די בה כדי להבין כי הטופס הוא מחייב את החותם עליו. התנהלותה של הנתבעת 2 בעניין זה אינו עולה בקנה אחד עם התנהגות הנדרשת מאדם סביר. לכן, מצאתי כי מתקיימים כאן יסודותיה של עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שלושה הם יסודות העוולה: § חובת זהירות מושגית וקונקרטית- נובעת מכך שהנתבעת 2 נדרשה לחתום על מסמך של הבנק שנועד להגן עליו, ושמכוחו היה אמור לשחרר את ההלוואה. משלא עשתה כן התרשלה כלפי הבנק. יש לקבל את טענת התובע, לפיה אילו הנתבעת 2 לא הייתה חותמת על המסמך, הוא לא היה מאשר את ההלוואה והנזק היה נחסך. קיומה של חובת הזהירות נקבע על פי מבחן הצפיות. האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 134) כאן יש לציין כי הנתבעת 2 ידעה שבעקבות חתימתה תינתן "הלוואה" לבעלה אפילו שמדובר בהלוואה פיקטיבית, כלומר, הנתבעת 2 יכלה לצפות את הנזק וחלה עליה חובת זהירות. § הפרת החובה (התרשלות)- הנתבעת 2 התרשלה כשחתמה על תצהיר הויתור, זאת, נגלה לעין בכל החלופות השונות של גרסותיה לבית המשפט. בהתאם לגרסתה הראשונה: לפיה לא ידעה כלום על הלוואה, ולא קראה את המסמך עליו היא חותמת, היא התרשלה בחתימה על מסמך שתוכנו לא ידוע מבלי שבקשה לברר את משמעות חתימתה כלפי התובע בנק ירושלים ששמו מתנוסס בכותרת המסמך. בהתאם לגרסתה השניה: לפיה ידעה שמדובר בהלוואה מבלי שידעה שבעלה רוכש דירה, היא התרשלה בכך שחתמה על מסמך המציין כי ידוע לה שבעלה רוכש או עתיד לרכוש מבני הזוג דירה, משום שהצהרתה בתצהיר (לפי גירסה זו) היתה הצהרה כוזבת. בהתאם לגרסתה השלישית לפיה קראה את הטופס אך הוא לא היה נראה לה מחייב, היא התרשלה בכך שחתמה על המסמך המיועד לבנק בו הצהירה הצהרה כוזבת. § נזק בעטיה של הפרת החובה- הנזק הנגרם לבנק הינו אישור ומתן ההלוואה ללווה הפיקטיבי. יש לקבל את גרסת התובע שאילו הנתבעת 2 לא הייתה חותמת על המסמך, הוא לא היה מאשר את ההלוואה בשל סיכון במימוש הבטחה במקרה של אי פירעון ההלוואה. 54. לאור כל האמור לעיל אני מוצא את הנתבעת 2 אחראית לנזקים שנגרמו לתובע. אחריותו של הנתבע 3 טענות התובע 55. התובע פרס בפני בית המשפט מספר עילות שבגינן לטענתו, יש להשית על הנתבע 3 את מלוא סכום התביעה. נביא להלן את עיקרן ואת עיקר הראיות עליהן התובע מסתמך: א. רשלנות- הנתבע 3 הפר את חובת הזהירות הנדרשת ממנו מכח היותו עו"ד. חובתו של עורך דין היא כלפי כולי עלמא. בשתי הפרשות בהן היה מעורב הנתבע 3, אין כל עדות לכך שבעלי הדירות התייצבו בפני הנתבע 3 לחתום על המסמכים שנחתמו כביכול בפניו. כמו-כן, אין כל עדות המבהירה על סמך מה ערך הסכמי מכר למכירת דירותיהם, ממי קיבל הוראות ומי חתם בפועל על המסמכים בשם בעלי הדירות. החובה לזהות את החותם מוטלת על עורך הדין המאמת את החתימה וחותם אף הוא על המסמך. גם תצהירה של הנתבעת 2 נחתם על ידי הנתבע 3 שלא בפניו, זאת על סמך עדויותיהם של הנתבעים 1 ו- 2, שלא נסתרו. הפרת חובה זו של הנתבע 3 מטילה עליו אחריות ישירה כלפי התובע. התובע הסתמך על פסק הדין בת.א. (מחוזי חיפה) 1167/99 רוזה לרנר נ' עו"ד ישראל הדר, בו הוטלה האחריות על עו"ד בגין מחדליו בבדיקת עיסקת מכר במקרקעין ובעת החתמת צדדים על חוזה המכר. ב. הימנעות מהבאת ראיות- התובע טוען כי הנתבע 3 נמנע מלהפריך את הטענות נגדו וכי הימנעות בעל דין מהבאת ראיות משמשת לרעתו. אף בעניין העברת כספי ההלוואות לחשבונו, הנתבע 3 טען כי העביר את הכספים לנתבע 6, אך לא טרח להביא ראיה לכך. מאחר והנתבע 3 הודה בקבלת הכספים מהבנק ולא הוכיח כי הכספים יצאו מידיו, הוא מוחזק כמי שמחזיק את הכספים. ג. באשר להכרזתו של הנתבע 3 כחסוי- לטענת התובע ההכרזה הנ"ל באה שנים לאחר המעשים שביצע, תוקפה של ההכרזה הינו פרספקטיבי, ולכן כל הפעולות שעשה לפני, תקפות. בשל כל הטעמים שלעיל, דורש התובע להשית על הנתבע 3 את מלוא סכום התביעה והריבית עליה. טענות הנתבע 3 56. את סיכומיו בחר הנתבע 3 לפתוח בטענה שהינו "חוליה תמימה" בשרשרת המרמה. בסיכומיו העלה הנתבע 3 מספר טענות, ואלה תמצית חלקן: § אי הגשת כתב אישום- הנ"ל מציין שכלפי חלק מהנתבעים נשוא התביעות הוגשו כתבי אישום, הם הורשעו, ואחריותם בגין מעשיהם נובעת מהרשעתם בהם. מוסיף הנתבע 3 בסיכומיו ומציין, כי גם הוא נחקר, והחקירה הסתיימה ללא הגשת כתב אישום. לכן, לטענתו, אילו הייתה תשתית עובדתית או ראייתית כלשהי הקושרת את הנתבע 3 למעשים המתוארים, היה מוגש כתב אישום גם נגדו. § הנתבע 3 פעל בתום לב- לטענת הנתבע 3, הוכח כי המסמכים עליהם חתם נחזו כאמיתיים, ורק בסופו של יום התברר כי הם מזויפים. הנתבע 3 נפל, לטענתו, קורבן למהלך ערמומי אותו תכננו, יזמו והוציאו לפועל אחרים, בדיוק כפי שהתובע נפל קורבן. לטענתו, השותפות לדבר עבירה מחייבת ידיעה, כוונה ונכונות של השותף להיות חלק ממעשה העבירה. "המוציא מחברו עליו הראיה"- התובע לא הוכיח דבר בעניין כוונתו של הנתבע 3 להיות חלק מהמעשה או ידיעתו או כל מסכת עובדתית/ ראייתית אחרת. הנתבע 3 נוצל בתחילת מעשה המרמה והפך שעיר לעזאזל בסופו, בשל היותו חולה ושבור, והצדדים כולם בהליך זה מנצלים זאת על מנת להקטין את חלקם בפרשה. § מצבו הרפואי של הנתבע 3- אכן, אי התייצבות בעל דין לעדות עומדת לרועץ לו, אך במקרה דנן הוצגה חוות דעת של מומחה בפסיכיאטריה, ד"ר שלמה שטרוסברג, שקבע כי הנתבע 3 הוא אדם חולה בצורה קשה, ועדות שתינתן במצב כזה צפויה להיות לא מהימנה הנובעת ממחלתו הנפשית, ולכן איננו כשיר לתת עדות בפני בית המשפט. לכן, הימנעותו ממתן עדות לא יכולה לפעול לרעתו, שכן היא לא מדעת. התובע לא ניסה להפריך את חוות הדעת בעניין הנתבע 3, ולכן ויתר על זכותו לזמנו לדוכן העדים ואל לו להלין על כך. § הטענה בדבר רשלנותו של הנתבע 3- הנתבע 3 טוען בעניין תצהירה של הנתבעת 2, כי היא התייצבה בביתו על מנת לחתום על תצהירה. כך טען בהודעתו במשטרה מיום 16.3.03, וכך הוא טוען היום. עדותה של הנתבעת 2 איננה מהימנה בשל האינטרס שיש לה למזער את חלקה, וחלקו של בעלה בתרמית. באשר לטענת התובע בדבר רשלנותו של הנתבע 3 שלא דיווח לרשויות המס- החובה לעשות כן מושתתת על הצדדים לעסקה, אלא אם עוה"ד קיבל על עצמו את הטיפול בכך, דבר שלא קרה בעניינו. § העיקול הזמני בבש"א 2846/03- לבקשת התובע, הוטל עיקול זמני על דירתו של הנתבע 3 ושל משפחתו. בית המשפט החליט באותו הליך, כי שאלת תוקפו של העיקול תוכרע לאחר ההוכחות. הנתבע 3 עותר לביטולו של צו העיקול מן הטעם שדין התביעות נגדו להידחות. דיון והכרעה באחריותו של הנתבע 3 57. לאור הצהרתו של ב"כ הנתבע 3 שבשל מחלת נפש, הוכרז הנתבע 3 פסול דין, ביום 16.6.08 התיר בית המשפט לנתבע 3 להגיש תצהיר עדות ראשית בתנאי שתצורף לתצהיר תעודה רפואית בדבר כשירותו להעיד . הנתבע 3 לא הגיש תצהיר עדות ראשית לבית המשפט. לעומת זאת, הוגש מטעמו ביום 21.1.09, ימים ספורים לפני מועד ההוכחות האחרון, חוות דעת רפואית של ד"ר שלמה שטרוסברג מומחה לפסיכיאטריה הקובעת כי הנתבע 3 סובל ממחלת נפש ואינו כשיר לתת עדות בבית המשפט. בין היתר, מצוין בחוות הדעת כי חלה החרפה במצבו של הנתבע 3 ומאז ראש השנה של שנת תשס"ט (ספטמבר 2008) נמצא במצב פסיכוטי. בדיון שהתקיים ביום 16.2.09 לא בקש ב"כ התובע לחקור את המומחה על חוות דעתו, אך הוא הגיש ראיות לסתור את ממצאי חוות הדעת, וביניהן פרוטוקול דיון בתיק פלילי בבית המשפט השלום ברמלה מיום 16.11.08 המתעד עדות שמסר הנתבע 3 בפני בית המשפט ביחס לעבודתו כעורך דין (ת/1). כמו-כן, הגיש חוות דעת משפטית שכתב הנתבע 3 לעורך-דין ביום 9.10.07 לאחר שהוכרז כפסול דין (ת/2). נושא חוות הדעת: "האם ניתן להכריז פסול דין למפרע". חוות דעת זו נכתבה לאחר שבית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו מיום 25.9.07, בהליך בין הנתבע 3 לבין אחד בשם אליהו מחבר, הכריז על הנתבע פסול דין (ת/3). במסגרת אותה החלטה, התבקש פרקליטו של ב"כ הנתבע 3 באותו הליך להצביע על מקור החוקי להכרזה למפרע שהתבקשה על ידו. לאור סמיכות הזמנים, נראה כי חוות הדעת של הנתבע 3 הוכנה כדי לסייע לבא כוחו בדיון המשפטי באותו עניין. בנוסף, הודיע ב"כ התובע שהוא מוותר על הזכות שניתנה לו בהחלטה מיום 16.6.08, לזמן את הנתבע 3 כעד מטעמו למקרה שלא יגיש תצהיר עדות, ויחד עם זאת ביקש להסתמך על התשובות לשאלון שמסר הנתבע 3 עוד בשנת 2004. 58. לאור מכלול הראיות, נראה לי כי הנתבע 3 נמנע מלהעיד במשפט הנדון מתוך בחירה ולא בשל מניעות עקב מחלת נפש. גם בהנחה שהנתבע 3 סובל ממחלת נפש כפי שמתואר בחוות הדעת, הראיות מטעם התובע מוכיחות כי כאשר הנתבע 3 מעוניין בכך, הוא משתתף באופן פעיל בהליכים משפטיים (כגון במתן עדות בבית המשפט ובמתן סיוע לעורך דינו על ידי כתיבת חוות דעת). בנסיבות אלה, יש לקבל את הטענה כי הימנעותו של הנתבע 3 להעיד עומדת בעוכריו, ובכוחה לחזק את משקל ראיות הבנק. ראה יעקב קדמי, על הראיות- הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי, עמוד 1891: " המנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל- מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה; ו"הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל דין. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט מאז ומתמיד להעניק ל'שתיקתו' של בעל דין משקל ראייתי לחובתו [וכאמור משקל זה מוגבר כאשר מדובר בבעל הדין עצמו]" (ע"א 795/99) 59. אין מחלוקת כי בשתי הפרשיות, העביר התובע את כספי הלוואות לידיו של הנתבע 3 על פי הוראות בכתב שנמסרו על ידי הלווים. כשנשאל בשאלון, מה עשה עם הכסף, הוא השיב שהעביר את הכספים לידי הנתבע 6 על פי הוראות מוכרי הדירות. לעומת זאת, הנתבע 6 הגיש תצהיר עדות ראשית שבו הכחיש מכל וכל קבלת כספים מהנתבע 3 אותו לא הכיר כלל. הנתבע 6 צירף לתצהירו העתק מהודעת משטרה שנגבתה מהנתבע 3 שבה הצהיר כי מסר את הכספים למתווך בשם יוסי כץ מבלי שהזכיר כלל העברה של כספים לנתבע 6. ב"כ הנתבע 3 ויתר על חקירתו הנגדית של הנתבע 6 "לאור הצהרתו ...שהוא אינו מכיר ולא פגש מעולם את מר מחבר...", תוך העלאת התנגדות לנספחים שצורפו לתצהירו של העד. (עמ' 23 ש' 15-17). 60. יש להעדיף את עדותו של הנתבע 6 על פני הצהרתו של הנתבע 3 בתשובות לשאלון. הנתבע 3, כאמור, נמנע מלהגיש תצהיר עדות ראשית ולהעיד במשפט. להצהרה הלקונית בתשובות לשאלון בדבר העברת כספים לנתבע 6 לא נתמכה בכל ראיה חיצונית. לא הוצע כל הסבר על ידי ב"כ הנתבע 3 מדוע, למשל, לא הזמין דפי חשבון בנק של הנתבע 3 כדי להראות העברת כספים לחשבונו של הנתבע 6. אין מחלוקת כי כספי ההלוואות נמסרו לנתבע 3 בשיקים בנקאיים לא סחירים שהופקדו לחשבונו של הנתבע 3 (ראה נספחים י' וט"ז לתצהירו של עו"ד ישראל חדד מטעם התובע) . לא הועלתה טענה על ידי הנתבע 3 כי העביר לנתבע 6 את הכספים במזומן. גם אם היה נטען כך, הדבר היה מעורר כשלעצמו חשד כבד, משום שלא סביר שעורך דין הנאמן על כספים במסגרת עסקת מקרקעין היה מעביר למעלה ממליון ₪ מכספי הנאמנות במזומן לאדם שאיננו צד לעיסקה. 61. גם הויתור על חקירתו הנגדית של הנתבע 6 מחזק את מהימנות עדותו, משום שב"כ הנתבע 3 נמנע מלעמת אותו ליד דוכן העדים עם טענת הנתבע 3 שקיבל ממנו את כספי ההלוואות. על פי הפסיקה, בהימנעות מלחקור עד, יראה בית המשפט את העובדות המפורשות בתצהיר כעובדות שאין חולקין עליהן (ע"א 841/87 רון נ. רון). 62. מכאן, שהוכח כי הנתבע 3 שלח ידו במרמה בכספי הלוואות שהועברו אליו בנאמנות על ידי התובע ושהופקדו לחשבון הבנק שלו. די בכך כדי לבסס עוולת תרמית שחב בה כלפי התובע לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 63. לחילופין, יש במעשיו של הנתבע 3 כדי לבסס נגדו את עוולת הרשלנות כלפי התובע. על פי עדויות הנבתעים 1 ו 2 שלא נסתרו, הנתבע 3, חתם חתימת אישור כעורך דין על תצהירה של הנתבעת 2 מבלי שהתיצבה בפניו, ומבלי שהזהיר אותה בטרם חתימתה על התצהיר כמתחייב. על עורך דין חלה חובת זהירות כלפי לקוחותיו וכלפי צדדים שלישיים המושפעים מתפקידו. גם במקרה דנן, על הנתבע 3 חלה חובת הזהירות כלפי הבנק. בחתימתו של הנתבע 3 על תצהיר שבהסתמך עליו מאושרת עסקת ההלוואה, ושלא בנוכחות המצהירה התרשל הנתבע 3 כלפי הבנק וגרם לו לנזק. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו ע"י כבוד השופט אריה אטיאס מבית המשפט בת.א. (שלום ת"א) 116509/98 : "על עו"ד מוטלת חובת זהירות גם כלפי צד ג' שאינו לקוחו (ע"א 2625/02 סילביו נחום נ' דורנבאום, נח(3)) וזו תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. חובה זו היא תוצר לוואי של מעמדו המיוחד של עוה"ד במערכת המשפטית בישראל. אימות חתימה הוא אחד מתפקידיו של עוה"ד. עוה"ד לא יכול לצאת לידי חובה באימות חתימה טכני בלבד." 64. בשל כל זאת מצאתי את הנתבע 3 אחראי לנזק שנגרם לתובע בשתי הפרשיות. אחריותו של הנתבע 6 65. כנגד הנתבע 6 הוגש כתב אישום חמור, בין היתר, בשל מעשיו נשוא התיק דנן, והוא הורשע לאחר שהודה בעובדות כתב האישום. לטענת התובע, לא היה צורך בהרשעה על מנת להוכיח את מעשיו של הנתבע 6, שכן הדברים עולים מפורשות מתצהירו בסעיפים 4-5: " 4. בשלב מסוים סיפר לי לביא כי ניתן לעשות כסף באמצעות תעודות זהות מזויפות, על ידי פתיחת חשבונות בנק והנפקת פנקסי שיקים. 5. אחד מהאחים לביא מסר לי כי לשם כך נדרש 'פרונט מן' אשר על שמו מוצאת תעודת הזהות ועל שמו מתנהל החשבון ושאל אותי אם אוכל אדם שעל שמו תזויף תעודת הזהות" 66. התובע טוען כי מדובר בהודאת בעל דין ברורה ביותר. בנוסף טוען כי יש לחייב את הנתבע 6 מכח היותו מעוול משותף, בשל סיועו ביודעין למעשה המרמה. 67. הנתבע 6 הרחיב וטען בסיכומיו מדוע אין להטיל עליו אחריות משפטית. להלן עיקר טענותיו: § אין להטיל על הנתבע 6 אחריות משפטית בשל העובדה, כי המעשים המיוחסים לו בוצעו במישרין על ידי יתר הנתבעים, כאשר אין אפילו ראיה אחת הקושרת את הנתבע 6 לפעולה הפיזית של זיוף תעודות זהות, מלבד הודאתו והרשעתו הכללית בתיק הפלילי. תפקידו של הנתבע 6 הסתכם בקבלת תמונה מהנתבע 4, העברת התמונה לגורם חיצוני, ולאחר מכן בקבלת התעודה המזויפת מאותו גורם חיצוני והעברתה לנתבע 4. בנוסף, הנתבע 6 מעולם לא קיבל את כספי ההלוואה, כפי שטוען הנתבע 3, ואיננו מכיר אותו כלל. § לתובע אחריות רבה לנזק שנגרם בשל אשם תורם למעשי הנתבעים 3-5, בין היתר, בשל העובדה כי לא טרח לקבל אישור בדבר מעמדו של הנתבע 3. בנוסף, ויתר התובע על חקירתו של הנתבע 6, ומכאן שתצהירו מהווה ראיה שלא נסתרה. § באשר להרשעתו הפלילית- לטענתו, באישום הראשון- הורשע בכך שקיבל מהנתבע 5 מאה דולר עבור כל תעודת זהות שהעביר לידיו. כתב האישום אינו נוקט לשון ברורה ונחרצת לפעולת הזיוף, אותה מנסה התובע לייחס לנתבע 6. משכך, לגרסתו, אישום זה אינו רלוונטי לתיק דנן. באישום השני- לטענתו, הואשם הנתבע 6 בסיוע לנתבע 4 לקבל דבר במרמה בלבד, ואילו בהכרעת הדין, הורשע גם בעבירות זיוף, מרמה, התחזות וקשירת קשר בהן הואשם הנתבע 4 . נטען כי הסתירה בין כתב האישום לבין הכרעת הדין מהווה טעם מיוחד להיעדר הסתמכות על הרשעה בפלילים לפי ס' 42ג. לפקודת הראיות. § הנתבע 6 בסיכומיו מרחיב רבות מדוע מידת אחריותם של הנתבעים 4-5 גדולה משלו, בין היתר, בהתבסס על כתבי האישום שהוגשו נגדם. בנוסף מגדיל לעשות, כשבוחן ומרחיב מדוע אחריותו של הנתבע 3 גדולה משלו. 68. הנתבע 6 הורשע בגין חלקו במעשה התרמית בהליך פלילי עפ"י הודאתו במסגרת הסדר טיעון. כפי שיובא להלן, ניתן להסתמך על הכרעת הדין בעניינו כראיה להוכחת חבותו בהליך האזרחי, כאמור לפי סעיף 42 א לפקודת הראיות: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" בפסק דין בת.א. 2104/01 מכון מילי- המכון ללמידה יעילה בע"מ נגד משרד החינוך התרבות והספורט שניתן בבית המשפט המחוזי תל אביב נקבע כי סעיף 42 א לפקודת הראיות חל גם במקום בו לא נוהל תיק הוכחות והנאשם הצהיר לפרוטוקול כי הוא מודה בעובדות לצורך המשפט הפלילי בלבד, לשם הקלה בעונש. בנוסף בע"א 285/80 מנחם שיף ואח' נ' אהרון אליאסי ואח', נקבע להלכה כי: "מה שמשמש כראיה לכאורה במשפט האזרחי, מכוח הדין, הם הממצאים והמסקנות של בית-המשפט הדן בענין הפלילי, בתור שכזה, כפי שנקבעו לצורכי המשפט הפלילי והניסיון להגביל ישימותה של הודאה בעובדות למשפט הפלילי בלבד הוא נעדר משמעות, כי כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי לצורך המשפט האמור, הופך בתור שכזה מכוח הדין לראיה לכאורה במשפט האחר המתנהל בעקבותיו". 69. כתב האישום שהוגש נגד הנתבע 6 גולל את חלקו בפרשיית התרמית נשוא התיק דנן. בכתב האישום ארבעה אישומים חלקם כנגד הנתבע 6 וחלקם כנגד השאר. בשל טענותיו של הנתבע 6 בדבר אי נקיטת לשון ברורה לגבי המעשים המיוחסים לו ואי התאמה בין כתב האישום להכרעת הדין, וכן לצורך הבאת ראיות לכאורה ובחינת חבותו האזרחית של הנתבע 6 ראיתי לנכון להביא את החלקים בכתב האישום המתארים את חלקו של הנתבע 6 בפרשת התרמית. להלן: אישום ראשון סעיף 2. א- "בתקופה הרלוונטית לכתב האישון זייפו הנאשמים את תעודות הזהות שיפורטו להלן, כך שנחזה להיות שתעודות הזהות הינם של הנאשמים: א. נאשם 1 (הנתבע 4) העביר לידי נאשם 3 (הנתבע 6) את תמונתו וזה באמצעות אחר זייף את התעודה באופן שנחזה להיות שנאשם 1 הינו בנימין מאיר שוורץ סעיף 3 - " נאשם 3 (הנתבע 6) קיבל מנאשם 2 (הנתבע 5) 100 דולר בתמורה לכל תעודה מזוייפת שהעביר לידיו" הנתבע 6 הורשע- בזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, קבלת דבר במרמה, קשירת קשר לביצוע עוון. אישום שני סעיף 3. ב- "בשלב מסוים ובמסגרת הקשר העביר נאשם 2 לנאשם 3 את פרטי חשבון הבנק מספר 93858 ע"ש שורץ. נאשם 3 העביר הפרטים לנאשם 1 וזה העבירם לוויס." סעיף 4- "במעשיו המתוארים לעיל זייף נאשם 1 מסמכים ותעודות, התחזה לאחר ועשה בהם שימוש וקיבל באמצעותם במרמה בנסיבות מחמירות סכום של 509,000 ₪. נאשמים 2ו- 3 סייעו לנאשם 1 לקבל במרמה בנסיבות מחמירות את כספי המשכנתא. הנסיבות המחמירות באו לידי ביטוי בתכנון המעשים, התחכום, ניצול הבנק ופקידיו וסכום המשכנתא אשר התקבל כתוצאה ממעשי המרמה." הנתבע 6 הורשע- בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות לאחר, קשירת קשר לביצוע פשע וסיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. 70. בניגוד לטענת הנתבע 6, כתב האישום נוקט לשון ברורה באשר לחלקו במעשה המרמה. כפי שעולה מכתב האישום, הנתבע 6 זייף תעודת זהות באמצעות אחר, העביר את פרטי חשבון הבנק הפיקטיבי לנאשם 4 ובכך סייע לו לקבל את כספי המשכנתא. האישומים כנגד הנתבע 6 הינם רלוונטיים ומהווים ראיות לכאורה באשר לחבותו, חלקו במעשה התרמית ברור ומוכיח כי הנתבע 6 הינו מעוול במשותף כפי שהתבהר. באשר לטענתו של הנתבע 6 בדבר אי ההתאמה באישום השני בין כתב האישום להכרעת הדין, נכון הדבר, ואולם אין בכך כדי לשנות. התובע מסתמך על הרשעתו בדין של הנתבע בעבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה ביחס לעובדות כתב האישום המתעדות את מעשה המרמה נשוא ת.א. 3790/03. העבירות האחרות, גם אם הורשע בהן בטעות, אינן רלוונטיות לנו. 71. למעלה מן הצורך ומבלי להתייחס לראיות מההליך הפלילי נגד הנתבע 6, היה בגרסתו בתצהירו כדי לבסס את עוולת התרמית נגדו. ראיתי לנכון להביא סעיפים בודדים מתוך התצהיר של הנתבע 6, בהם נשקפת ידיעתו הברורה את התרמית, את ההשלכות של חלקו, ואף הודאה בחלקו. להלן: סעיף 6 לתצהיר- " אחד מהאחים לביא מסר לי כי תמורת הבאת אדם כזה, אוכל לקבל כמאה דולר עבור כל תעודה. וכך פניתי לצבי ליכטנשטיין (הנתבע 4) אותו הכרתי במסגרת עבודתנו המשותפת בעבר בחברת שירותו הסעדה- קיטרינג ושאלתי אותו אם יסכים לשמש כאיש קש שעל שמו תוצא תעודת הזהות. " סעיף 16 לתצהיר- " הנתבע 2 מסר לי שהוא מתכוון ליטול משכנתא אצל התובע בעזרת קשריו של וייס וכי הוא- הנתבע 2 ישמש ה'פרונט מן' של וייס. " סעיף 29 לתצהיר- " לא עשיתי כל פעולת זיוף של אף לא אחת מן התעודות, לא חתמתי כלפי הבנק או מול אף אדם על מסמך המציג מצג שווא כלשהו וכל פעולותיי הסתכמו רק בהעברת מספר תמונות מאלה שפורטו לעיל ללביא ובהעברת התעודות (לאחר שהוכנו על ידי לביא) מלביא ושותפיו לאלה המעורבים לעיל וכן בהסעה לבנק של נתבע 2 (הנתבע 4) מס' במספר פעמים." 72. תצהירו של הנתבע 6 מהווה הודאה ברורה במעשים ואין נפקות ביחס לתביעה נגדו לכך שהוא לא נחקר בחקירה נגדית על תצהירו. משלא נחקר הנתבע 6 על תצהירו ההנחה היא כי אין חולקים על דבריו באותו נושא, החובה לחקור קיימת בנקודות של אי הסכמה בין הגרסאות, ומשקיימת הסכמה, אין כל חובה לחקור (ראה יעקב קדמי, על הראיות- הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי, עמוד 1699). 73. אמנם הנתבע 6 לא הציג מסמכים לבנק ולא חתם על מסמכים, אך היה במעשיו שותפות מלאה למעשה הכולל של רכישת דירה פיקטיבית. הנתבע 6 התכוון להטעות את הבנק ע"י חלקו בזיוף תעודות הזהות, ידע מה התכלית של סיועו ומעשיו, ואף מודה בכך. התובע מצידו, הסתמך על תעודות הזהות והמצג הכולל , פעל בהתאם, ונגרם לו נזק. 74. המסקנה היא שמעשיו של הנתבע 6 מקיימים את יסודותיה של עוולת התרמית. טענות נוספות 75. באשר לטענה אותה טענו הנתבעים 2, 3, ו- 6 בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשיהם למעשה התרמית ולנזק שנוצר, בשל מעורבותם של אחרים, ומשכך אינם חבים. אני דוחה את הטענה. אחריותם של הנתבעים על מעשיהם הינה יחד ולחוד וזאת בשל היותם מעוולים במשותף. אף אם חלקו של זה או אחר קטן ביחס לשאר המעורבים אין הדבר פותר מחבות. מעשיהם של כל הנתבעים היוו חלק במעשה העוולה שבלעדיו העוולה לא הייתה מתקיימת. להלן דבריו של עמוס הרמן, מבוא לדיני הנזיקין, 2006, עמוד 206, בעניין אחריותם של המעוולים במשותף: " כאשר לא ניתן לפצל את הנזק בין המזיקים בדרך סבירה ויעילה, האחריות שלהם תהיה יחד ולחוד, גם אם הנזק נגרם בשלבים 'וגם אם חלקו נגרם על -ידי מעשה העוולה הראשון, לפני שהוגבר על-ידי מעשה העוולה השני' (ע"א 594/82 טל (ולטמן) נ' עזבון פרנקל). זהו מצב שבו אין זיקה בין המעוולים לבין עצמם, והקשר ביניהם נוצר כתוצאה מן הנזק הבלתי ניתן להפרדה שהם גרמו. קשר זה נוצר בין אם פעולות המעוולים נעשו בו- זמנית, בין אם בזה אחר זה, ובלבד שהנזק הוא אחד. ניתן לתבוע יחד ולחוד את המזיקים השונים שגרמו לנזק אחד, כלומר כל מזיק אחראי לנזק כולו, וניתן להיפרע מכל אחד מהמזיקים את מלוא הנזק. הסיבה שכל מזיק אחראי למלוא הנזק כאשר הנזק לא ניתן להפרדה, היא שיקולים מעשיים. אם אין אפשרות סבירה להפריד את הנזק לחלקים, התובע לא יכול להוכיח מהו חלקו של כל נתבע, ולכן הנזק השלם הופך את הנתבעים לאחראים יחד ולחוד (והנטל עליהם לחלק את חבותם בינם לבין עצמם)." 76. הנתבעים כולם טענו טענת רשלנות כלפי הבנק. הנתבעים טענו, בין היתר, כי הבנק התרשל כשלא אימת את חתימות הצדדים על הסכם המכר ועל ההוראה הבלתי חוזרת להעברת הכסף לחשבונו של הנתבע 3, לא בדק האם הנתבע 3 אליו הוא מעביר את הכסף הינו עורך הדין המטפל בעסקה, ועוד. אני דוחה את הטענה. כפי שנקבע בת.א. (שלום י-ם) 22469/98 בנק ירושלים בע"מ נגד כהן שרית, בעניין דומה של מרמה כלפי בנק ובו נטענה טענת רשלנותו של הבנק ע"י הנתבעים: "כפי שטען ב"כ התובעת בסיכומיו, אם התובעת התרשלה, היא התרשלה כלפי עצמה ולא כלפי הנתבעת. כלל ידוע הוא במשפט כי 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'. כלום אין להגיד כי במקרה דנן מדובר במצב בו בעל דין מבקש לקבל סעד למימוש זכותו מעבירה שביצע. הרי, אין חולק על כך כי הנתבעת היתה שותפה לקנוניה עם שבו במטרה להוציא במרמה מאות אלפי שקלים מאת התובעת. עיון בפסיקה ובספרות משפטית מלמד כי המבחן הנוהג לתחולת הכלל האמור הינה מידת הפליליות וחוסר המוסריות של התנהגות הנתבע. "בית המשפט לא יתן סעד לניזוק אם העובדות המהוות את עילת תביעתו מצביעות על כל כי הוא ביצע מעשה פלילי הדורש רמה גבוהה של 'מנס ראה'..." (טדסקי (עורך) אנגלרד, ברק, חשין, דיני הנזיקין, סעיף 196, עמ' 342 שאוזכר בע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל (1) 383, עמ' 387-388). בנסיבות המקרה דנן, מעורבותה של הנתבעת במעשי מרמה והונאת התובעת עולה כדי דרגה של שותפות למעשה הקנוניה, דבר המהווה מעשה חמור שהנפש סולדת ממנו. אשר על כן, עילת הרשלנות של הנתבעת כנגד התובעת נשללת גם מכוח הכלל האמור." (סעיף 11 לפסק-דין). 77. אשר על כן, מעשי התרמית של הנתבעים שוללים את זכותם לבקר את התנהגותו של קורבן העבירות, קרי הבנק התובע. סוף דבר 78. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 1-3 בת.א. 3789/03 ביחד ולחוד לשלם לתובע את סכום התביעה על סך של 643,434 ₪ בצירוף ריבית הפיגורים שהצטברה אליו עפ"י הסכם ההלוואה כאשר תצהיר עובד התובע ישמש כקביעה לגבי גובה החוב בלשכת ההוצל"פ. כל זאת, מיום הגשת התביעה 18.3.03 ועד לתשלום בפועל, ובתוספת הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד כל הוצאה והוצאה ועד לתשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. 79. אני מחייב את הנתבעים 3 ו-6 בת.א. 3790/03 ביחד ולחוד לשלם לתובע את סכום התביעה על סך של 521,911 ₪ בצירוף ריבית הפיגורים שהצטברה אליו עפ"י הסכם ההלוואה כאשר תצהיר עובד התובע ישמש כקביעה לגבי גובה החוב בלשכת ההוצל"פ. כל זאת, מיום הגשת התביעה 18.3.03 ועד לתשלום בפועל, ובתוספת הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד כל הוצאה והוצאה ועד לתשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. 80. החיוב על פי פסק דין זה חופף את חיובם של הנתבעים 4-5 בחוב בפסק הדין החלקי שניתן ביום 18.3.04. 81. העיקולים הזמניים, לרבות העיקול הזמני נשוא בש"א 2846/03 ימשיכו לעמוד בעינם. באשר לעיקול הזמני על זכויות הנתבע 3 בדירה שברח' צפניה 70 ירושלים הידועה כגוש 30084 חלקה 2, בהתאם להסדר הדיוני מיום 29/10/07 שקיבל תוקף של החלטה ביום 6/1/08 בבש"א 2846/03, שמורות טענותיה של אימו של הנתבע 3, גב' שושנה מחבר, כי העיקול אינו צריך לחול על כל הדירה בקומה ה-3 אלא רק על החלק המקווקו בשרטוט מב/1 בלבד שלטענתה רק הוא שייך לנתבע 3. 82.חובת הזהירותבנק