1. (א) תביעה לפירוק שיתוף בזכויות חכירה במגרש שעליו מבנה ישן במבשרת ציון - חלקה 21 בגוש 30462 ("המגרש" או "הנכס"); הנתבעות ואחיהן, מר יוסף שבתאי ("החייב") הם בעלי הזכויות בנכס, אותו ירשו מהוריהם המנוחים. (ב) באוגוסט שנת 2001 נטל החייב מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ ("הבנק") הלוואה בסך -.700,000 ₪ ולהבטחת אותה הלוואה נרשמה בספרי המקרקעין משכנתא מדרגה ראשונה על חלקו בנכס. (ג) משלא עמד החייב בפירעון ההלוואה מבקש הבנק לממש את השעבוד ולצורך כך מונתה התובעת ע"י כב' ראש ההוצאה לפועל ככונסת נכסים על זכויותיו. לאחר שפנייתה אל הנתבעות לשתף פעולה במכירת הנכס לא נשאה פרי הגישה את בקשת פירוק השיתוף, לשם מימוש חלקו של החייב בנכס. 2. הנתבעות מתנגדות לפירוק. עיקר טענותיהן, בתמצית: הבנק חטא לחובתו כלפיהן, כשותפותיו של החייב משלא הביא לידיעתן ולא ביקש הסכמתן להטלת המשכנתא על חלקו של אחיהן החייב; הבנק חטא לחובותיו כלפי אחיהן, החייב, בין היתר בכך שמסמכי החתימה של החייב לא נחתמו כהלכה, בפני פקיד הבנק, הוגשו לבנק ע"י מתווך, אחד בשם מר אביאל קובייסי, אשר עשה קנוניה עם הבנק והגיש לבנק, בידיעתו, מסמכים כוזבים; הבנק התרשל בכך שלא בדק אותם מסמכים כהלכה; הבנק הפר חובתו כלפי החייב בכך שלא דרש ערבים להלוואה, נתן את ההלוואה במסגרת "עיסקת ליווי" בלא לפקח על התקדמות הבניה ולא הקפיד להזרים את ההלוואה בהתאם להתקדמות הבניה. בכלל, כך נטען, נהג הבנק בחוסר תום לב הן כלפי החייב והן כלפי הנתבעות. כתוצאה ממעשי הבנק, כך מוסיפות הנתבעות, נגרם להן נזק משיפורק השיתוף בזכויות במגרש בו החזיקו הוריהם המנוחים במשך עשרות בשנים ואותו הורישו לילדיהם - הנתבעות והחייב - על מנת שיבנו עליו את ביתם. 3. בקדם משפט אשר התקיים ב-27/10/04 הוטל על הצדדים לסכם טענותיהם ב-3 שאלות: "(א) האם מוסמך הבנק, כבעל משכנתא, להגיש תביעת הפירוק או שעליו לממש תחילה את המשכנתא במצבה? (ב) חובת הזהירות של הבנק כלפי שותפי הממשכן. (ג) חובת תום הלב של הבנק כלפי שותפי הממשכן." הצדדים אכן סיכמו טענותיהם; התובעת נצמדה לשאלות שהוגדרו כאמור לעיל, לא כך הנתבעות אשר לא ראו עצמן כבולות לאלו. לא זו אף גם זאת - הנתבעות צירפו לסיכומיהן, בלא נטילת רשות, ראיות שונות - תצהיר אשר הוגשו בהליך אחר ותצהירי הנתבעות; 4. פרק עיקרי בסיכום טענותיהן מקדישות הנתבעות ל"הפרת חובת הזהירות כלפי הלווה". שורה ארוכה של טענות שיש בפיהן בשל הפרת חובת האמון, הנאמנות והזהירות של הבנק כלפי החייב. סבורני כי אין מקומן של הטענות הללו בהליך שבפני, עניינן במערכת היחסים שבין החייב לבנק ומקומן בהליכים שבין אלו. מטענות הנתבעות בסיכומיהן ומהתצהיר אשר צורף לסיכום טענותיהן כצרופה א' עולה שהחייב אכן העלה את טענותיו במסגרת הליכים שבינו לבין הבנק. הצדדים לא גילו את אוזני מה עלה בגורלם של אותם הליכים אך איני יכול אלא להניח שהסתיימו בזכיית הבנק, שאלמלא כן לא היינו נמצאים בהליך הנוכחי אשר ננקט במסגרת הוצאה לפועל כנגד החייב (ור' בעניין זה גם בסעיף 12 להלן). 5. פרק אחר בסיכום טענותיהן מקדישות הנתבעות להסכם השיתוף אשר הומצא להן ע"י התובעת עפ"י החלטתי הנ"ל מ-27/10/04; הנתבעות טוענות (ולצורך כך צרפו מספר תצהירים לסיכומיהן) שהסכם שיתוף זה איננו אמיתי ולוקה בזיוף. אין לי צורך להיכנס לשאלה זו שכן לא זו בלבד שאין נושא זה כלול בנושאים אשר הוגדרו כמפורט לעיל אלא לצורך השאלות שבפני במסגרת בקשה זו לפירוק השיתוף, אין הסכם חלוקה זה מעלה או מוריד: גם אם אצא מתוך הנחה שיש אמת בטענות הנתבעות ואתעלם מקיומו ממילא חלה על השותפים הוראת סעיף 37 של חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 המתירה לכל שותף לזכויות במקרקעין משותפים לדרוש פירוק השיתוף בכל עת כל עוד לא הוגבלה זכות זו בהסכם שיתוף. הנתבעות אינן טוענות לקיומו של הסכם המגביל זכויות השותפים וממילא אין להגביל זכות החייב (והבנק הבא בנעליו) לנהוג בחלקו כחפצו (בנושא זה עיין גם סעיף 9 להלן). מכאן לשאלות אשר הוגדרו, כאמור, לדיון; 6. האם ניתן לבנק בעל משכנתא להגיש את תביעת הפירוק או שעליו לממש תחילה את המשכנתא במצבה ? הנתבעות לא התייחסו לשאלה זו בסיכומיהן. לעומתן התייחסה התובעת לשאלה, ואף תמכה טענתה באסמכתאות שאינן משאירות מקום לספק שאכן אין הבנק חייב לממש תחילה את המשכנתא במצבה אלא רשאי הוא להגיש את תביעת הפירוק במצב הזכויות כפי שהוא. אינני רואה צורך להרחיב את הדיבור בנושא זה שכן, טענותיה הנתמכות באסמכתאות לרוב של התובעת, בנושא זה, לא נענו כלל ע"י הנתבעות ומן הסתם, אין תשובה ראויה בפיהן. 7. (א) חובת הזהירות של הבנק כלפי הנתבעות כשותפי הממשכן; אקדים ואומר שגם אם צודקות הנתבעות בטענתן שהבנק חייב בחובת זהירות מושגית ואף קונקרטית כלפיהן כשותפות החייב, לא יהא בכך כדי לסייע להן במאבקן כנגד פירוק השיתוף; שכן חובת הזהירות הקונקרטית היא כידוע פועל יוצא של סכנה צפויה לגרימת נזק ואילו הנתבעות אינן מצביעות על פגיעה אשר נגרמה או עלולה להיגרם להן כתוצאה מהפרת חובה זו, ככל שקיימת; מצב הנתבעות איננו גרוע משהיה קודם למתן ההלוואה ושיעבוד חלקו של אחיהן בנכס; הבנק נכנס בנעלי החייב וכל מה שמבקש הבנק לבצע כיום יכול היה גם החייב עצמו לבצע כאשר זכויות הנתבעות כשותפות לזכויות בנכס שמורות להן ממש כפי שהיו קודם לכניסת הבנק לתמונה. (ב) טענת הנזק העיקרית, המשמשת את הנתבעות לאורך כל טענותיהן, היא שמכירה הנכפית עליהן במסגרת הליכי הוצאה לפועל חזקה שתצמיח להן תמורה הנופלת מזו שיכולות היו להפיק ממכירה חופשית בלא כפיה. לא זו בלבד שטענה זו נטענת בסתמיות בלא הפניה לבסיס ראייתי או משפטי כלשהו אלא שקודם פנייתה לבית המשפט פנתה אליהן התובעת בהצעה לשתף פעולה במכירה. משלא נענו הנתבעות לפניה זו אין להן לבוא בטענה לתובעת. (ג) בכתב הגנתן קובלות הנתבעות על שהתובעת מיהרה להגיש תביעתה ימים ספורים לאחר משלוח מכתב פנייתה, באופן שנבצר מהנתבעות - אשר לא היו מודעות כלל למעשי אחיהן וההודעה על כוונת המימוש נפלה עליהן כרעם ביום בהיר - "להתארגן", לבחון את מצבן ולהחליט כיצד יכלכלו צעדיהן. בעובדה זו רואות הנתבעות גילוי חוסר תום לב מצד התובעת. אכן, יש יסוד לתרעומת הנתבעות כלפי "החיפזון" - אך עדיין, גם במסגרת הזמן הקצר אשר עמד לרשותן יכולות היו הנתבעות להגיב, לבקש מהתובעת לעכב פנייתה לערכאות או כיוצ"ב. מכל מקום איני סבור שיש במהירות בה ננקטו הצעדים כדי לגרוע מהסמכות לממש את הנכס, בין מרצון ובמשותף ובין באמצעות מערכות המשפט וכאמור איני סבור שיש בדרך זו משום פגיעה בזכות הנתבעות. (ד) נזק נוסף רואות הנתבעות בהיטלים וחיובים שונים אשר, מן הסתם, יחוייבו בהן לצורך מימוש הזכויות בנכס. אלא שחיובים אלו הינם תנאי למימוש בין אם מבוצע המימוש במסגרת פירוק השיתוף ובין אילו בוצע על ידי השותפים עצמם, הגם בלא נשיאה בחיובים אלו אין דרך לממש את פוטנציאל הבניה הטמון בנכס וליהנות ממנו. 8. בתצהיר האח, אותו צירפו הנתבעות כתמיכה בטענותיהן, מצהיר אחיהן כי נטל את ההלוואה נשוא המחלוקת לצורך בניה על גבי המגרש כשכוונתו לבנות מספר יחידות דיור שחלקן תימכרנה לפרעון ההלוואה ומימון הבניה והנותרות תהיינה לו ולאחיותיו, מעין "עיסקת קומבינציה". והרי לתוצאה דומה ניתן להגיע ע"י מימוש הנכס במסגרת פירוק השיתוף. 9. (א) הנתבעות טוענות (סיכומיהן סעיף 23) שהלווה עצמו "לא היה רשאי לפרק את השיתוף". הן מסתפקות באמירה סתמית זו בלא לבססה ולבארה ובכל הכבוד אין אני יודע על שום מה אין החייב רשאי לדרוש את הפירוק, מכח זכותו כשותף ועפ"י הוראת סעיף 37 של חוק המקרקעין. (ב) בסיכום הטענות (סעיף 50) טוענות הנתבעות לראשונה כי לפי "צוואת ההורים" נאסר על ילדיהם לפרק את השיתוף. ככל שהמדובר בצוואה כדין, כמשמעה בחוק הירושה, הרי שטענה כזו לא נכללה בכתב ההגנה, צוואה לא צורפה לא לכתב ההגנה אף לא לסיכומים אליהם צרפו הנתבעות מסמכים אותם ראו לנכון לצרף. הגם, אילו נכלל תנאי כזה בצוואה כי אז היה הדבר אל נכון בא לידי ביטוי ע"י הערת אזהרה בנסח הרישום בעת שנרשמה העברת חלקם של ההורים המנוחים לילדיהם. (ג)עד שבאים אנו לשעות לקובלנת הנתבעות על הפגיעה בזכויותיהן נזכור שבכל קביעה אשר תטיל על הבנק חובה ליידע או לקבל אישורן של הנתבעות לשעבוד חלקו של השותף בנכס יש משום פגיעה בזכות הקניין של האח השותף: סעיף 34(א) של חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 קובע חד-משמעית שכל שותף "רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו במקרקעין עיסקה אחרת בלי הסכמת יתר השותפים". המחוקק כה דאג לזכותו העצמאית של השותף לעשות בחלקו כחפצו בלא התערבות שותפיו עד אשר הוסיף וקבע [סעיף 34(ב), שם] שתניה בהסכם שיתוף המגבילה חופש זה אין כוחה יפה לתקופה העולה על חמש שנים ! החייב חופשי היה לעשות בחלקו בזכויות המשותפות כאוות נפשו ובלא צורך בקבלת אישור הנתבעות - לרבות מכירת חלקו ובודאי אף שעבודו, ואם כך הוא מכח מה מבקשות הנתבעות להטיל על הבנק חובה לקבל הסכמתן לעיסקה שמבקש שותפן לבצע בחלקו במקרקעין ? 10. ב"כ המלומד של הנתבעות קורא לעזרתו את נוהגי העדה הכורדית אליה נמנים הנתבעות והחייב, המאופיינים כדבריו ב"גישה של שיתוף, ליכוד משפחתי ודאגה הדדית" (סעיף 12 לסיכומים) ומכאן, כך הטענה, שלא היתה כל כוונה לפירוק. לא ברור כיצד מתיישבת טענה זו עם תצהירו של החייב (אשר צורף, כאמור, לסיכומי הנתבעות עצמן) וממנו עולה כי הוא עצמו התכוון לבנות על גבי המגרש יחידות דיור שבחלקן יועדו לזרים - לאמור, למעשה, פירוק השיתוף - וכל זאת בלא לגלות את אוזני אחיותיו על כוונותיו והצעדים שכבר נקט למימושן, עובדה המעמידה את טענת הלכידות המשפחתית בספק רב (לשון המעטה). 11. (א) וחזרה (בלא לגרוע מהאמור לעיל) לטענת חובת הזהירות הקונקרטית של הבנק כלפי הנתבעות; האסמכתאות בהן מבקשות הנתבעות לתמוך טעונן אינן, בכל הכבוד, ממין העניין: באותם עניינים נדונו חובות כלפי ערֵבים והתעוררה השאלה האם יש לראות בערֵבים "לקוחות" הבנק לצורך קביעת היקף חובת הנאמנות והזהירות של הבנק. לא כך הוא בענייננו: הנתבעות אינן קשורות בכל דרך לעיסקה אשר נערכה בין אחיהן לבין הבנק. לא מוטל עליהן כל חיוב אישי בגין עיסקה זו ולא נגרע כל מאומה מזכויותיהן בנכס. (ב) חובת הזהירות של בנק כלפי מי שאינם לקוחותיו נדונה בהרחבה (ולעניות דעתי אף הורחבה "עד הקצה") בפסה"ד בע"א 8068/01 + 8195/01 + 8230/01 [פרשת עזבון חיה אופלגר ז"ל) פ"ד נט(2) 349]; אכן נקבע באותו עניין שבשל כך שהבנקים "מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם" אלו בצירוף מעמדם "מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד" מעין ציבורי" אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם ..." יש באלו "כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם, ברמה המושגית, הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה גם אם אלה אינם נמנים על לקוחותיהם" (שם, עמ' 369 ה-ז). ואולם בהמשך: "נראה לי שככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק, מן הראוי הוא שגבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאד ... ... בעיני יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון (באותו עניין דובר במנהל עזבון אשר מעל בכספי העזבון - ר.ש.) עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין ... כל גישה אחרת יש בה כדי להרחיב את היקף האחריות הנזיקית המוטלת על הבנקים מעבר למידה הראויה, מכח הסטנדרטים הקבועים האובייקטיביים הקבועים בעוולת הרשלנות. הרחבה כזו אינה רצויה בעיני ככל שהדבר נוגע לחובת זהירות כל מי שאינו לקוח של הבנק ...". [הלכות אלו - כולל דגש על הצמצום שבהטלת האחריות כלפי מי שאינו לקוחו של הבנק - אושרו בהחלטה אשר דחתה בקשה לקיים דיון נוסף באותה פרשה - דנ"א 10512/04 (פורסם במאגר המשפטי של הוצאת נבו)]. (ג) בענייננו לא הצביעו הנתבעות על "מעשים חריגים" במשמעותם עפ"י הלכה זו עד כי חייבו את הבנק להימנע משרות לקוחו עפ"י רצונו של זה. כפי שכבר ציינתי כל שנעשה נעשה בזכויותיו של החייב, בלא לגרוע מזכויות הנתבעות. 12. (א) לטענת חוסר תום הלב: את זה רואות הנתבעות, עפ"י סיכומיהן, בעיקר בחפזון שבפניה לערכאות ועניין זה כבר הזכרתי (סעיף 7 לעיל); (ב) ככל שרואות הן את חוסר תום הלב (או את הפרת חובת הזהירות כלפיהן - הדבר אינו ברור מתוך הסיכומים) באותן עילות המנויות כהפרת חובות הזהירות כלפי האח (העדר ערבים, העדר בטוחות, הלוואה שאינה עומדת ביחס ליכולת הכספית, אי הקפדה על מתן ההלוואה עפ"י התקדמות הבניה) ציינתי כבר לעיל כי נושא זה עלה מן הסתם בהתדיינות שבין החייב לבנק ומשלא עמדו לחייב טענותיו אלו שם לא תוכלנה לעמוד לנתבעות כאן. (ג) מעבר לזאת נוכח קביעתי לעיל כי מצב הנתבעות לא הורע כתוצאה משעבוד חלקו של החייב לטובת הבנק, ביחס למצבן אלמלא השעבוד, אין בטענות הללו כדי לגרוע מזכות הבנק לממש את השעבוד. 13. סוף דבר, משנדחו למעשה טענות הנתבעות המבססות התנגדותן לפירוק השיתוף אין מניעה מהמשך תהליך הפירוק. לצורך כך אני קובע לקד"מ לתאריך 05/01/06 בשעה 08:50. חובת הזהירותלקוחות