הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר אישר את פסק-דינו של בית-המשפט השלום בהרצליה. זה האחרון דחה את תביעת המערער לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב תאונה שאירעה בעת הפעלת מכונה של המשיבה הראשונה. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן אלו: (א) המערער חבר במשיבה הראשונה, כריכיה קואופרטיבית בע"מ, שהיא אגודה שיתופית לפי פקודת האגודות השיתופיות, ועוסקת בכריכת ספרים (להלן - המשיבה). (ב) המשיבה השנייה, שמיר חברה לביטוח בע"מ (להלן - המבטחת), ביטחה את המשיבה הראשונה, בין השאר, בביטוח אחריות מעבידים. (ג) המערער ושלושת החברים האחרים במשיבה עבדו בכריכייה שהיא עסק של המשיבה. בנוסף עבדו בכריכייה, בזמנים הרלוואנטיים לעניין שלפנינו, שבעה עובדים שכירים. לכל אחד מארבעת החברים היה תפקיד מוגדר במשיבה. תפקידו של המערער היה - מנהל הכריכייה. בנוסף לתפקידו זה הפעיל המערער במשך שנים רבות מכונה הנקראת "קולביס", המיועדת להדבקת נייר לקרטון המשמש לכריכה. (ד) ביום 18.4.85 נפגע המערער, כאשר אגודל יד שמאלו נתפס במכונה. כתוצאה מהפגיעה נאלצו לכרות את האגודל. כתוצאה מכך נפגע כושר עבודתו של המערער, ובהחלטה של אספת המשיבה הופחת שכרו. המערער הגיש לבית-משפט השלום בהרצליה תביעה לפיצוי נזיקין בגין אובדן השתכרות (בעבר ובעתיד) וכן בגין כאב וסבל. זאת, בנוסף לפיצוי עקב תאונת העבודה שקיבל מהביטוח הלאומי. 3. בית-המשפט השלום דחה את תביעת המערער כנגד המשיבה, מן הטעם שלא מצא כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין המערער. ממסקנה זו למד בית המשפט, כי לא קמה חובת זהירות בין המערער לבין המשיבה הראשונה: "העולה מכל האמור לעיל הוא שלא היו בין התובע לקואופרטיב בו הינו חבר יחסי עובד-מעבדי, ועל כן אין הקואופרטיב חב כלפי התובע בחובת זהירות, הנובעת והקשורה לחובתו של מעביד כלפי עובדו. מכיוון שתביעתו של התובע כלפי הנתבעת הראשונה מבוססת כל כולה על אחריותה כלפיו כמעבידתו יש לדחות את התביעה נגדה". לאור מסקנה זו דחה בית המשפט גם את תביעתו של המערער נגד המבטחת, משום שקבע שבהיעדר עוולה של המשיבה, לא קמה חבות של המבטחת. בית המשפט המחוזי אישר את פסק-דינו של בית-המשפט השלום. המערער משיג, ברשות, על הקביעות האמורות. חבותה של המשיבה בנזיקין 4. המערער טוען כי המשיבה התרשלה כלפיו, ועל-כן היא אחראית בנזיקין מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כדי שתקום אחריות בגין עוולת הרשלנות נדרש קיומם של שלושה יסודות - חובת זהירות, הפרת חובה וגרם נזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' [1]). מסקנתו של בית-משפט השלום הייתה, כי לא קיימת חובת זהירות בין המשיבה למערער, וזאת מן הטעם שלא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד. אקדים ואומר, שלדעתי אין הכרח שהתשובות לשתי השאלון יהיו כרוכות זו בזו. אין ספק שמעביד חב חובת זהירות כלפי עובד שלו, אך מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו. יחסי עובד-מעביד בין אגודה שיתופית לבין חבריה. 5. אגודה שיתופית המוקמת על-פי פקודת האגודות השיתופיות היא אישיות משפטית. סעיף 21 לפקודה הנ"ל קובע: "משנרשמה אגודה הריהי נעשית גוף מאוגד בשם שבו נרשמה ותהא לה זכות ירושה עולמית וחתמת רשמית והסמכות לרכוש נכסים מטלטלים וכנכסי מקרקעין להתקשר בחוזים ולהופיע במשפט ובכל מו"מ משפטי אחר הן כתובע והן כנתבע, ולעשות את כל הדרוש לצרכי קיומה". עולה, שלאגודה שיתופית קיום משפטי עצמאי ונפרד מחבריה (ראה גם: ע"א 525/88, 524, "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' [2]; בג"צ 333/85 אביאל ואח' נ' שר העובדה והרווחה ואח' [3]*. מכאן, כי חבר באגודה שיתופית יכול שיהיה עובד של האגודה השיתופית, שכן הוא יכול ליצור עם האגודה קשר משפטי, ובכלל זה קשרי עבודה, בהיות כל אחד מהם אישיות משפטית נפרדת (ע"א 431/72 "בית-שאן" מאפיה קואופרטיבית בבית-שאן בע"מ נ' ח' פיירשטיין ואח' [4], בעמ' 70). אלא שהמשיבה ממשיכה וטוענת, כי למרות האישיות המשפטית הנפרדת, חבר באגודה שיתופית אינו יכול להיות עובד בה, שכן מהותה ומטרתה של האגודה השיתופית שוללות הענקת מעמד של "עובד" לחבר באגודה. כדברי בית הדין לעובדה: "היחס שבין חבר אגודה שיתופית יצרנית או אגודה שיתופית לשירותים - באגודה כזאת עסקינן - אינו יחס כפול, בדומה ליחס שבין בעל מניות בחברה, שהוא גם 'עובד' כמנהל, לבין החברה. במקרה השני קיימת דו-מישוריות של יחסים, במקרה הראשון - לא. מי שבו מדובר עובד משום שהוא חבר, והוא חבר משום שהוא עובד - הדבר עולה מיסודות הקואופרציה היצרנית והקואופרציה לשירותים" (דב"ע לו/70 - 0 המוסד לביטוח לאומי נ' מירמי [14], בעמ' 374). בענייננו, אכן מדובר באגודה שיתופית יצרנית. לטעמי, הלכה זו גורפת מדיי. אמנם, אין לראות, כדבר שבשיגרה, חבר באגודה שיתופית כ"עובד" בה. עצם ה"חברות" באגודה שיתופית אינה מקנה לחבר מעמד של עובד. אך מכאן ועד למסקנה שעובדת היותו של אדם "חבר" באגודה השיתופית שוללת את האפשרות שיהיה גם עובד באגודה - רחוקה הדרך. אין סיבה שדינו של חבר באגודה שיתופית יהיה שינה מדינו של מנהל חברה, ולעניין מנהל ההלכה היא כי בדרך כלל אין רואים את המנהל כעובד של החברה אף שהדבר אפשרי. יפים לעניין זה הדברים הבאים: "בתפקיד של מנהל חברה בלבד, אין לראות איפוא, בדרך כלל, תפקיד של עובד - לא לגבי חובת תשלום המשכורת, לא לגבי דין קדימה לשכר שמקבל המנהל בפשיטת-רגל, לא לגבי שאלת פיטורין וכו'; וזאת, למרות שהוא מקבל משכורת או תגמול אחר בקשר למילוי תפקידו" (ע"א 536/65 כץ נ' חברת "קציף" בע"מ [5], בעמ' 540). הלכה זו מסויגת בכך שאם המנהל מתקשר עם החברה בחוזה עובדה - ניתן לזהות ביניהם דואליות של מערכות יחסים: "... נציג החברה הפועל בשמה, ועובד שלה אשר לו זכויות וחובות כלפי מעבידו" (ע"א 536/65 [5] הנ"ל, בעמ' 541). כפילות יחסים זו אפשרית, אך צריך שתהא מעוגנת בעובדות של אותו מקרה. נדרש שאפשר יהיה להבחין בין פעילותו כמנהל החברה ופעילותו כעובד שלה. "יחסים מקבילים כגון אלה אינם הכלל, וקיומם מחייב אפשרות הפרדה מבחינת מהות הקשר המשפטי בין השניים. במיוחד אמורים הדברים ב'מנהל' בחברה שטוענים כי הינו גם 'עובד' החברה, מאחר ובמקרה זה יש ליישב ניגוד לכאורה: בר-המרות והנתון למרות, באותו אדם. מכוח קיומו הנפרד והעצמאי של התאגיד - כפילות זאת של יחסים אפשרית, אך תמיד יש לבחון אם היא מעוגנת בעובדות. משטוענים ליחסים מקבלים כאמור - יש לבחון בכל מקרה ומקרה אם קיימים אומנם יחסים ברי-הפרדה כמאור, או שהעבודה אשר במצע מי שבו מדובר - אינה אלא נלווית לעולה מחברות בתאגיד או מכהונה כ'מנהל'" (דב"ע לד/60 - 3 עזבון בלה ורי המנוח נ' לאורווי בע"מ [15], בעמ' 13). 6. באגודה שיתופית, כדבר שבשיגרה, חבר באגודה "עובד משום שהוא חבר והוא חבר משום שהוא עובד" (דב"ע לו/70 - 0 [14], שם). במצב עניינים כזה אין לראות את החבר כ"עובד" - שכן עבודתו אך נלווית לחברותו, ואינה נפרדת ממנה. ניתן לומר שכפי שכדי להיות "חבר" בחברה נדרשת השקעת הון, המתבטא בכסף המשולם תמורת קניית מניות, כך ה"חבר" באגודה שיתופית "משקיע" הון אנושי - הוא עבודתו - ועבודה זו היא שמקנה לו את חברותו באגודה. במקרה כזה, אין לראות בעבודה באגודה כמקנה סטאטוס של עובד. זהו, כאמור, הכלל. אך היוצא מן הכלל, החל על חברה, יחול גם על אגודה שיתופית. על-כן, כאשר עבודתו של החבר באגודה השיתופית אינה נובעת מעצם חברותו באגודה, ניתן לראות בו עובד של האגודה השיתופית, בנוסף להיותו חבר בה (ע"א 596/66 עין ורד, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לואי [6], בעמ' 370; דב"ע לח/20 - 3 "הפועל", מחוז תל-אביב, התאגדות לתרבות הגוף נ' מורדכוביץ [16], בעמ' 113-114). במקרה שכזה גם מתקיימת "הכפיפות" הנדרשת ביחסי עובד-מעביד (ע"א 431/72 [4] הנ"ל, בעמ' 72; וכן ס' אוטולנגי, "מעמד אגודה שיתופית כעובד האגודה" שנתון משפט העובדה ב (תשנ"א) 31, 41). העובדה שבחוקים מסוימים צוין במפורש שעובד כולל חבר באגודה שיתופית (חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951; חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968; פקודת התאונות ומחלות משלח-יד (הודעה), 1945; חוק איסור אפיית לילה, תשי"א-1951; תקנות בדבר העסקת נכי מלחמה, תש"ט-1949; חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959) אינה יוצרת הסדר שלילי. חוקים אלה רובם ככולם חוקים סוציאליים, והכללתו המפורשת של חבר אגודה שיתופית בקטיגוריה של עובד צריך שתובן לאור זאת. הכללה זו מטרתה לסטות מהכלל ולראות ב"חבר" כ"עובד", גם במקרים שבהם לא קיימת מערכת יחסים דו-מישורית. הכללה זו אינה יוצרת הסדר שלילי בהשוואה לנסיבות שבהן קיימים יחסי עבודה הנפרדים מיחסי החברות (ע"א 596/66 [6] הנ"ל). 7. לאור זאת יש לבחון את המקרה שלפנינו. דומה שבמקרה זה אין כל עובדות המצדיקות חריגה מהכלל - שאין לראות את חבר האגודה השיתופית בדר עובד שלה. העבודה באגודה היא תנאי לחברות בה. כך עולה מסעיף (ב)(5) לתקנות האגודה, הקובע כי: "(ב) כל חבר יהיה: .... (5) עוסק בשירות האגודה כפועל או כנהג או בהנהלה או בהשגתה או בפקידות או בכל תקפיד אחר". אינדיקאציה נוספת מצויה בסעיף 6(ז) לתקנון הנ"ל, ולפיו מי שמאבד את כושר עבודתו - חברותו באגודה נפסקת. כך עולה גם מעדויות הצדדים, שלפיהן באגודה הייתה חלוקת תפקידים מוגדרת, כך שהעבודה הייתה חלק מהחברות. לא הובאו כל עדויות אחרות כאילו בעבודתו של המערער הוא ביצע משהו שהוא מעבר למתחייב מחברותו, ולא הובא כל הסכם המקנה לו מעמד של עובד - בין תקנות האגודה ובין בהסכם בעל-פה. אמנם נטען שהמערער היה מפעיל מכונת ה"קולביס" וגם מנהל הכריכייה, אך לא הוכח שאחד התפקידים היה מעבר לחובותיו כחבר והקנה לו מעמד נוסף של עובד. חובת זהירות כלפי חבר 8. אלא שבכך לא נסתם הגולל מעל תביעתו של המערער. שכן, לשיטתי, בעובדה שהינו חבר האגודה אין כדי לשלול את חובת הזהירות המוטלת על האגודה כלפיו - אם זו קיימת, שלא מכוח היותו עובד שלה. חובת זהירות מושגית 9. קבענו כי המערער אינו עובד של המשיבה הראשונה. עם זאת, אין פסק שהוא מבצע עבודה. מכיוון שעבודה זו מבוצעת כפועל יוצא של היותו חבר באגודה - אין הוא זכאי לסטאטוס של עובד (EMPLOYEE) בחברה, אך אין פסק שהוא עדיין מבצע את הפעולה הפיסית על העובדה (WORK) בה. השאלה היא, אם קיימת חובת זהירות מושגית כלפי אדם שמבצע עבודה, בעבור אחר, אף שאינו בגדר עובד שלו. לשיטתי, כלל אי ספק שבעל מכונה - שבשליטתו ופיקוחו נמצאת המכונה - יכול וצריך לצפות נזק שיארע לאדם העושה שימוש ברשות במכונה, במסגרת פעילותה הרגילה. דינו איננו צריך להיות שונה מדינו של בעל מקרקעין החב חובת זהירות מושגית כלפי מבקר ברשות (ע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 125). המשיבה מעלה את הטענה, שמכיוון שהמערער הוא חבר באגודה השיתופית, חברותו זו שוללת את חובת הזהירות בינו לבין האגודה, מן הטעם שחבר באגודה שיתופית הוא ה-ALTER EGO שלה. הוא חלק מהגוף המקבל את החלטותיה. מערכת יחסים כזאת באה לידי ביטוי בע"א 536/65 [5], שבו נאמר, בע"מ 543: "... אין לדבר על רשלנות החברה אלא-אם-כן מוכחת רשלנות מצד האורגנים שלה, ומוזר היה בעיני לחייב את החברה לשלם לאותם אורגנים או נציגים שהתרשלו - עובר הנזקים שהם גרמו לעצמם או לאחד מביניהם אשר חייב היה לפעול, ולמעשה פעל כמנהל של החברה" (ההדגשה שלי - מ' ש'). בניגוד לחובת הזהירות של מעביד כלפי עובד שלו, הרי שביחסים שבין תאגיד לאורגן, אין השופט - "... יכול להבין מהו הדין או מהי החובה החוזית או האחרת שעל יסודה יש באפשרותו של המערער להשתית את טענתו כי במקרה דנה נושאת החברה המשיבה בחובת זהירות כלפיו..." (שם). על-כן, אין לאפשר תביעה בנזיקין לאדם שהוא אורגן או חלק מאורגן, האחראי על מעשה שנטען שהוא המעשה הרשלני שביצע התאגיד כלפי אותו אדם. לטענת המשיבות, הדברים שנאמרו באשר למנהל בחברה נכונים, מקל וחומר, גם באשר לחבר באגודה שיתופית. אין לקבל טענה זו. מנקודת המבט של דיני התאגידים, יש בטענה זו כדי לערער את העיקרון בדבר האישיות המשפטית הנפרדת בין התאגיד לבין נושאי המשרה שלו. מנקודת המבט של דיני הנזיקין, ניתן לראות בה טענה שלפיה אין חובת זהירות מושגית בין תאגיד לאורגן. יש בתוצאה זו כדי להעניק לתאגיד חסינות מפני תביעות האורגן, ללא הצדקה (א' ברק, "חסינות מאחריות או מתביעה: שלילת זכות הניזוק או שלילת תביעתו" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 349, 374). קבלת טענת המשיבה עשויה להביא לידי כך שתורת האורגנים, אשר פותחה כדי לאפשר הטלת אחריות על התאגיד, מקום שאחרת היה הדבר בלתי אפשרי, הופכת לו למגן (ברק שם). תורת האורגנים מאפשרת הטלת אחריות על תאגיד, מקום שהטלת אחריות זו מצריכה קיום של תכונה אנושית. במקרים כאלו די בהתקיימות התכונה האנושית אצל האורגן כדי לספק את התכונה האנושית הנדרשת לגבי התאגיד. כדברי השופט ברק: "באמצעות תורה זו ניתן לייחס לתאגיד - חרף היעדר תכונות אנושיות - מחשבה ומעשה של האורגן, ובכך ניתן לקיים את הוראותיו של כל דין (או חוזה), המתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אנושיות אלה. ודוק: תורת האורגנים לא נועדה להטיל על תאגיד אחריות בגין אחריותם של האורגנים. לשם כך קיימת הדוקטרינה של אחריות שילוחית. תורת האורגנים יוצאת מתוך ההנחה כי קיימת נורמה משפטית המתייחסת אל התאגיד. על פיה נובעות תוצאות מסוימות (בין שעניינן הטלת אחריות, ובין שעניינו פטור או הגנה מאחריות, ובין שעניינן אחר), אם מתגבשות אצל התאגיד תכונות אנושיות, כגון מחשבה פלילית (מודעות, כוונה), פעולה אקטיבית וכיוצא באלה. תורת האורגנים גורמת לכך כי התאגיד יוכל לקיים תכונות אנושיות אלה. על כן עשוי תאגיד להיות אחראי (אזרחית, פלילית או אחרת) גם אם האורגן עצמו אינו אחראי. אחריותו של התאגיד לפעולות האורגן אינה אחריות שילוחית, ואין היא מותנית באחריותו של האורגן" (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 379). יש לציין, שיכול שכך יהיה גם אם יש זהות בין האורגן שדרכו מיוחסות המחשבה או הפעולה לחברה, לבין האדם - שהוא האורגן שכלפיו מופנות הפעולה או המחשבה. בענייננו אין הדבר כך, שכן האורגן שבו התגבשה הרשלנות הוא אספת החברים, ואילו הרשלנות הופנתה כלפי החברה הבודד. מובן שכל זה נכון גם בכיוון ההפוך. על-כן ייתכן שאורגן יהא אחראי ברשלנות כלפי התאגיד, שהוא מהווה אורגן בו; ובאותה מידה, ייתכן שהאורגן, שכלפיו נעשה המעשה הרשלני, יהא אחראי בגין רשלנות תורמת כלפי התאגיד (ע"א 413/62 רוזנצויג נ' מאפית רוזנצויג באבן-יהודה בע"מ [8]). האפשרות המשפטית להכיר ברשלנות תורמת במקרה זה היא ביטוי לכך שאין לזהות באופן מוחלט בין רצונו ומעשיו של האורגן לבין "רצונה" ו"מעשיה" של החברה. העולה מן המקובץ הוא, שקיימת חובת זהירות מושגית בין המשיבה לבין המערער. חובת זהירות קונקרטית 10. בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק אם, בניסבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר היה יכול וצריך לצפות את התרחשות הנזק. תנאי אלה מתקיימים במקרה שלפנינו: אין ספק שבעלת המכונה - קרי האגודה, שאיפשרה למערער לעשות שימוש בה - יכלה לצפות שיארע אירוע תאונתי שיגרום לנזק. אין פסק גם שזהו מסוג הנזקים שהיא הייתה צריכה לצפותם. הן מטעמים של פיזור נזק והן טעמים של הרתעה, האגודה היא הכתובת הנכונה לצורך הטלת אחריות. האגודה יכלה למגן את המכונה או לקבוע הוראות זהירות לשימוש בה, וזאת בעלות פחותה בהרבה מעלות נזקו הצפוי של המערער - ועל-כן, במקרה שלפנינו, היא גם מונעת הנזק הזולה ביותר. התוצאה היא שקיימת חובת זהירות קונקרטית של המשיבה כלפי המערער. התרשלות 11. בעוד שחובת הזהירות עניינה ביצירת סיכון, הרי שהתנאי של הפרת חובת הזהירות עוסק במניעת סיכון. "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" (ע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 131). השאלה שיש לשאול היא, אם נקט המזיק אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. במקרה שלפנינו היה על המשיבה לדאוג לגידורה של המכונה או להרכבת מגן נאות עליה. פעולה זו היא מהאמצעים הסבירים שצריך מעביד לנקוט כדי להגן על עובדיו. ביטוי לדרישה זו ניתן למצוא גם בסעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, הקובע: "37. כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח: ... (4) במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת - כל חלק מסוכן שבהן". גם אם נפנה לגישת המשיבה, שלפיה חל בענייננו סעיף 39 לפקודה הנ"ל, הקובע, כי - "חלק מסוכן במכונות כאמור בסעיף 37(4) שמחמת מהות הפעולה אין להשיג את בטיחותו באמצעות מגן קובע, יראו כאילו נתמלאו דרישות סעיף 37 אם הותקן התקן המונע באופן אוטומטי את המפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק". לא הוכח לפנינו כי המשיבה עמדה בדרישות סעיף זה. אמנם, כפי שנפסק בע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 138, "רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על-ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה". ואילו "רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה, נקבעת על-ידי החוק עצמו, והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר...". אולם, אך שאין להסיק מכך מסקנה קונקלוסיבית, אין ספק כי ניתן ללמוד מההוראות הסטטוטוריות לעניין סטנדרט הזהירות הראוי; ומכל מקום, כאמור, גידור או מיגון הולמים הם מהאמצעים הסבירים שיש לנקוט על-מנת להקטין את הסיכונים הכרוכים בהפעלת מכונות מהסוג הנדון, גם ללא כל קשר להוראה האמורה. משלא דאגה המשיבה לגידור סביר ולהנהגת כללי בטיחות בעבודה, הרי הפרה את חובת הזהירות כלפי המערער. התרשלותו של עובד במקרים כאלה תישקל לחובתו, אם בכלל, במסגרת ההגנות המקובלות בדיני הנזיקין, אך אין בכך כדי לשלול את חובתו של המעביד. יפה לעניין זה האמור בע"א 449/81, 492 בן לב בע"מ נ' מגד; מגד נ' בן לב בע"מ [9]. באותו מקרה דובר בפועלת שנפגעה בתאונת עבודה שעה שעבדה ליד מכונה לגיהוץ עורות. בעת שהמכונה הייתה בפעולה, הבחינה המערערת בקמט בעור שנפרש, וכדי ליישרו התעלמה מהוראות בטיחות שהיו במפעל, וכניסה ידה על מעבר למגן המכונה, מעליו, ואז ירד חלק המכונה העליון על ידה. בין המשפט הדגיש, בעמ' 74, כי - "עצם העובדה, שניתן היה להכניס יד לתוך המכונה, מעדיה על כך. המשיבה הפרה את החובה החקוקה המצויה בסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970. בנוסף לכך מהווה מחדלה זה של המשיבה בהתקנת מגן בטוח לחלקים המסוכנים של המכונה הפרת חובת הזהירות, המוטלת עליה על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על-כן המשיבה אחראית לנזק שנגרם למערערת. שאלת השאלות בנושא זה היה איפוא, מה מידת רשלנותה התורמת של המערערת, אם בכלל, לתאונה שאירעה". ונדגיש, באותו מקרה הוכח, כי היו במפעל הוראות בטיחות שאסרו הכנסת יד למכונה הנמצאת בפעולה, וכי המערערת הייתה מודעות להוראות אלה. עלתה הטענה שמערערת הוא מנהל המשיבה, ועל-כן התרשלותה של המשיבה היא גם התרשלותו. טענה זו, ככל שהיא מכוונת לשלילת אחריותה של המשיבה, אינה מקובלת עליי מהטעמים שכבר הובאו לעיל. לטענה זו יש מקום בבדיקת קיומו של אשם תורם, והיא תידון בהמשך. גרימת נזק 12. משהכרענו כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי המערער, לא נותר אלא לדון בשאלה אם הפרת החובה היא הסיבה העובדתית והמשפטית לקרות הנזק. הדרך שבה התרחש הנזק שנויה במחלוקת. לגישת המערער, בעת שהפעיל את מכונת ה"קלוביס" ראה כי דף אחד "נכנס עקום" למרכז המכונה. המכונה נעצרה. המערער הכניס את ידו למכונה כדי להוציא את הדף שנתקע, ואז, באופן פתאומי, נע הגרייפר (סרגל המכונה), ואצבעו של המערער נלכדה בין הגרייפר לקורת המכונה. הגירסה הזאת של המערער נתמכת גם בדוח המפקח על העבודה, שלפיו - "בעת עבודתו ראה הנפגע שדף אחד של נייר נכס עקום למרכז המכונה. המכונה נעצרה לבד. הוא הכניס את ידו בין הסרגל (גרייפר) וקורת המכונה כדי להוציא את הנייר. באופן פתאומי הגייפר נע ואצבעו נלכדה בין הגרייפר והקורה הקובע (1). כתוצאה מכך נכרתה אצבע 1 יד שמאל...". לעומת זאת, המשיבות טוענות כי המערער הניח את ידו על המכונה הפועלת, בהיסח הדעת, והיד החליקה לתוך המכונה ונפגעה. לגירסתן, המכונה נעצרה רק לאחר הפגיעה. לחלופין, מקבלות המשיבות את גירסת המערער בהבדל אחד, והוא כי הגרייפר נע כתוצאה מלחיצת המערער בהיסח הדעת ברגלו על דוושת ההפעלה, ולא כנטען על-ידי המערער "באופן פתאומי". בעדויותיו לפני בית-משפט השלום ולפני מפקח העבודה סיפק המערער גירסאות שונות, שניתן לתמוך בהן כל אחת מהגישות האמורות. בית-המשפט השלום לא קבע מימצא מדויק בדבר נסיבות התרחשות התאונה, אך ציין כי - "הגם שהתובע שינה את גירסאותיו בנוגע לתיאור נסיבות התאונה, התרשמתי מאישיותו הכנה ונראה לי שהתובע ניסה להביא בפני בית המשפט את תיאור התואנה כפי שהוא חווה אותה. ברור לי שהתובע לא מדוע למה שקרה באמת, ותשובתו הראשונה, במסגרת קדם המשפט, כי אינו יודע מה קרה ומה גרם לכך שידו נתפסה במכונה, היא למעשה האמת הסובייקטיבית שלו. רק אחרי מחשבה ודיון עם עצמו, מה היה יכול לגרום לתאונה, העלה במסגרת עדותו גירסה, שנראתה לו להיות הגיונית, ואותה אימץ". למעשה, אין נפקא מינה מהי האמת האובייקטיבית בנסיבות התרחשות הנזק. יהיו הנסיבות אשר יהיו, אילו קיימה המשיבה את חובתה לגדר את המכונה או להרכיב מגן הולם, וכן להנהיג נוהלי עבודה ברורים, סביר להניח כי הנזק היה נמנע. המערער לא יכול היה להניח ידו על המכונה הפועלת. כן לא יכול היה לקרב רגלו לדוושת ההפעלה, ובוודאי שלא יכול היה לנסות ולהוציא את הנייר בלי להביא להספקה מוחלטת של עובדת המכונה. גם אם פעל המערער בהיסח הדעת, הגידור או המגן יכולים היו למנוע זאת, שכן היו מעניקים למערער שהות חשוב כיצד לתקן את המכונה, בלי לסכן את אצבעותיו. סביר להניח, כי שהות זו אף היה בה כדי להביא לעצירה בטוחה של המכונה. על אחת כמה וכמה שנוהלי בטיחות ברורים שהייתה המשיבה מנחילה לעובדיה ומטמיעה בהם לאורך זמן, היה בהם כדי למנוע פעולות מסוכנות גם בהיסח הדעת. מטבעם של כללי בטיחות כאלה שהם הופכים "טבע שני" ומהווים את הדרך בה פועל אדם גם בעת היסח הדעת. בהקשר דומה נאמר בע"א 145/80 [1] הנ"ל, בעמ' 145: "אם השלט היה כולל בחובו איסור על הקפיצה, יש להניח, על-פי ניסיון החיים הכללי, כי מספר ניכר של מתרחצים היו מעיינים בו ונוהגים על-פיו. כתוצאה מכך, יש סיכוי סביר, כי הלכה למעשה היה נוצר משטר ונוהג בבריכה, לפיהם אין קופצים לבריכה אלא בצד הצר והעמוק. על קרע סבירות התגבשיתו של נוהג זה, סביר הוא להניח כי הניזוק שלפנינו היה נמנע מלקפוץ למים הרדודים. אכן, מוכן אני להניח, כי מאזן ההסתברות הוא, שסביר להניח, כי הניזוק עמו לא היה מעיין כלל בשלט. אך אין בכך ולא כלום, שכן השאלה אינה אם קריאת השלט על-ידי הניזוק היא כשלעצמה היתה מונעת הנזק. השאלה היא, אם קיומו של השלט ואיסור הקפיצה בו היו יוצרים, הלכה למעשה, מציאות כוללת, אשר במסגרתה סביר יותר להניח, שהניזוק לא היה קופץ למים במקום האסור, מאשר להניח שהוא היה קופץ להם" (ההדגשות שלי - מ' ש'). כלומר, הפרת החובה הייתה הסיבה העובדתית להתרחשות הנזק. 13. משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, עולה השאלה, אם הקשר הסיבתי אינו נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קבוע, כי לא יראו אדם כי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;". כפי שנקבע בע"א 145/80 [1] הנ"ל, המבחנים לקביעת הסיבה המכרעת לנזק הם שלושה - מבחן הציפות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, וכל אחד מהם הוא טוב וראוי. שלושת המבחנים מביאים במקרה שלפנינו לתוצאה אחת, ולפיה מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בי מחדלה של המשיבה והנזק שנגרם למערער. המשיבה יכולה וצריכה הייתה לצפות כי היעדר גידור או מיגון אחר והיעדרם של כללי בטיחות מושרשים עלולים להביא לתאונות עבודה, גודמת זו שנגרמה למערער. מעשיו של המערער לא חרגו מגדר הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על המשיבה באה למנוע. גם על-פי מבחני השכל הישר, היה במחדלה של המשיבה כדי לגרום לנזק. לסיום עניין זה נצטט ממכתבו של מפקח העובדה, לעניין התאונה דנן: "... כדי למנוע הישנות תאונות דומות בעתיד ובהתאם לפקודת הבטיחות בעבודה 1970, סעיף 37(4), עליכם להתקין מגן משולב אשר הסרתו יבטיח (!) עצירה מוחלטת של כל חלקי המכונה". אשם תורם 1. טענת האשם התורם במקרה שלפנינו מתחלקת לשני ראשים עיקריים: (א) אשמו התורם של המערער כ"חבר" באגודה השיתופית, בכך שהיה חבר בגוף שהיה אמור להחליט על אמצעי מיגון נאותים למכונת ה"קולביס". (ב) אשם תורם הנובע מאופן הפעלתה של המכונה על-ידי המערער, התנהגותו עובר לשעת התאונה עצמה ולפני כן כמנהל הכריכייה. אשם תורם של חבר אגודה שיתופית 15. הטענה כי למערער, "אשם תורם" בגין היותו אחראי על החלטות באגודה באשר לאמצעי המיגון של המכונות, מעלה שוב את סוגיית היחס בין האורגן לחברה. טענת האשם התורם מתבססת על כך שהמערער מהווה חלק מהגוף המופקד על החלטות בדבר אמצעי בטיחות בעבודה. על-כן, רשלנותה של האגודה באי-התקנת אמצעי מיגון היא בעצם רשלנותו של הגוף האחראי על כך באגודה - קרי, אספת החברים שבה יש למערער חלק. טענתן של המשיבות בדבר אשם תורם כוללת, למעשה, שני שלבים: (א) יש למצוא את "אספת החברים" עצמה כאחראית למעשה הרשלני; (ב) משנמצא כי האספה אחראית, ניתן לחייב את מערער באשם תורם, מכוח היותו חלק מאותה אספה. כלומר, המשיבות מבקשות למצוא את המערער אחראי באשם תורם מכוח היותו חלק מהאורגן האחראי על קבלת ההחלטות, שהיעדרן מהווה את מעשה הרשלנות. המשיבות לא הוכיחו כי המערער עצמו הוא האורגן האחראי הבלעדי על אמצעי הבטיחות, אלא רק כי הוא חלק מאותו אורגן אחראי. לפיכך, טענת האשם התורם צריכה לעבור דרך קביעת אחריותו של האורגן כולו, היא אספת החברים. אחריותו של אורגן 16. הטענה, שלפיה ניתן לחייב אורגן של חברה בגין עוולה שביצע התאגיד - אין בה כל חידוש. היותו של אדם אורגן בתאגיד אינה מקנה לו חסינות מפני אחריות, מקום שביצע עוולה בנזיקין. התייחסתי לכך בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן ואח' [10], בעמ' 256, ולא אוסיף כאן. נדרש קיומה של חובת זהירות בין אותו אדם ספציפי, המשמש כאורגן שלו מיוחסת העוולה, לבין הניזוק (ע"א 725/78 [10] הנ"ל, בעמ' 260; כן באנגליה: FAIRLINE SHIPPING CORPN. V. ADAMSON (,R. R. PENNINGTON ;]18[ 1975) COMPANY LAW (LONDON, 6TH ED., 1990) 610). על-כן, כאשר חברה אחראית בנזיקין, אין מנהליה או אורגנים אחרים שלה אחראים אך ורק מכוח היותם אורגנים כאמור (.PALMER, COMPANY LAW (LONDON, 25TH ED., BY G. MORSE AND 8152 F. B) (OTHERS,1992 הם גם אינם אחראים לעוולה שביצע אורגן אחר, ודירקטור אחד אינו אחראי באחריות אישית אם דירקטור אחר ביצע עוולה. אין כל סיבה שכל הכללים הללו לא יחולו גם על אגודה שיתופית ועל חבריה. למעשה, זהו ביטוי נוסף לעיקרון שזכה לביטוי בפסיקה, ולפיו אין האגודה השיתופית מהווה שלוחה על חבריה (בג"צ 333/85 [3] הנ"ל, בע"מ' 589) ללא הסכמה מפורשת. יחד עם זאת, כמו שם כך גם כאן - אם אספת החברים או כל אורגן אחר אשר לו רוצי לייחס אחריות אישרו את הפעולה או לקוחו בה חלק או כיוצא בזה, היינו היו מעורבים אישית אותם - הינו, את אספת החברים או האורגן האחר - בנזיקין. (.V. NICARO HOLDINGS PLC. (1991) [17] MARTIN ENGINEERING CO) 17. אלא שלא זו הסיטואציה שלפנינו. בענייננו הטענה היא כי האורגן עצמו, אספת החברים, הוא שביצע את העוולה - וגרם בכך לאגודה השיתופית לבצע עוולה. למעשה, האורגן שבו מדובר הוא אותו גוף אשר תכונותיו האנושיות הוקנו לחברה - באמצעות תורת האורגנים - כדי שזו תהא חבה בנזיקין. אך, מאחריות התאגיד, ולו גם באמצעות האורגן הספציפי שבו מדובר, אינה מתחייבת התוצאה שלפיה אותו אוכגן עצמו יהיה אחראי בנזיקין לביצוע העוולה. בהחלט ייתכן שהתאגיד יימצא אחראי, והאורגן - אף אותו אורגן ש"בזכות" מעשיו או מחשבותיו יוחסה אחריות לתאגיד - יהא פטור אחריות (ע"פ 3027/90 [7], בעמ' 379). מתי, אם כן, תוטל אחריות על האורגן עצמו? בקביעה בעניין זה יש צורך לנהוג זהירות, וזאת בשל החשש שהטלת אחריות על אורגנים בכל פעם שהם מצבעים עוולה עשויה להטיל מגבלות חמורות מדיי על יכולת תיפקודם כאורגנים בחברה ועל יישום הכללים והמגמות שהוליכו ליצירת התאגיד כגוף משפטי. אין ספק שתוטל אחריות על אורגנים במקרים שנוצרה סיטואציה שבה - בהיעדר אחריות כזו - אותו אורגן נושא בסיכוי בלבד ואיננו נושא בסיכון. כך, כאשר קבלן שהוא בעל מניות עיקרי בחברה מוכר דירות ואינו מקפיד על איכות הדירות ועל מועד מסירתן. בעוד שהכסף המשולם בעבור הדירות מגיע לכיסו, הרי שחיוב החברה הנתונה בהליכי פירוק בפיצויים בגין מעשיו הכושלים, פוגע בחברה בלבד ולא בו (ע"א 725/78 [10] הנ"ל). כך, כאשר אורגן של חברה יצר מצג שווא, בפועלו בשם החברה, בדבר היעדר קיומה של דיירות מוגנת בדירה הרשומה על שמו, ומאחור יותר, כאשר עלה הצורך לממש דירה זו לצורכי משכנתא ונטען שמצג השווא מחייב את החברה בלבד (ע"א 543/89, וע"א 422/89 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל [11]; ובאנגליה - כאשר מנהל חברה, שהוא גם בעל רוב מניותיה - עשה עיסקה שרווחיה היו אמורים להגיע לידיו, ואילו כאשר נתבע בגין אותה עיסקה ברשלנות - טען שהאחריות היא של החברה (עניין [FAIRLING SHIPPING CORPN. ]18 הנ"ל). במקרים קודמים שבהם הוטלה אחריות אישית על אורגן, הוא היה מעורב אישית במעשה העוולתי, ובדרך כלל היה מדובר בחברות על סף פירוק, כאשר היעדר אחריות היה מאפשר לאותו אדם לעשות עיסקאות שבהן היה הוא נושא בסיכוי בלבד, והחברה - בכל הסיכון. עם זאת, יש להדגיש, שכל מקרה צריך להיבחן לפי עובדותיו, והעובדה שמדובר בחברה על סף פירוק או בחברה הנמצאת בבעלותו של אדם אחר, אין בה כדי להכריע את הכף באופן אוטומטי לכיוון של הטלת אחריות. באותה מידה, היעדר הנתונים האמורים אין בו כדי למנוע הטלת אחריות. כל המקרים שהוזכרו עניינם חברות, אך מכיוון שעקרונות אלו נגזרים ישירות מתורת האישות המשפטית הנפרדת, אשר חלה באופן דומה על אגודות שיתופיות וחברות, אין כל סיבה שלא לאמץ הלכות אלו גם כאשר מדובר באגודה שיתופית. מעבר לכך, ייתכנו מקרים שבהם אין האורגן נושא בסיכוי, אך אי-חיובו באחריות אישית יאפשר לו להימנע מהסיכון בגין מעשיו, שכן זה יתפזר על כלל בעלי המניות או בעלי ההון בתאגיד. בעיה זו תעלה במיוחד בסיטואציות שבהן מדובר במעשה רשלני. במקרים אלו יש לאזן בין הרצון לשמור על הרתעה יעילה כלפי האורגן, מחד גיסא, לבין החשש שהטלת אחריות רחבה מדיי תגביל את יכולתו לתפקד בצורה יעילה לטובת החברה, מאידך גיסא. האיזון בין שני שיקולים אלה הוא שיקבע את הסיטואציות שבהן תוטל או לא תבוטל אחריות בגין מעשהו העוולתי של האורגן. 18. המקרה שלפנינו מעורר את שאלת קיומה של חובת זהירות בין אורגן באגודה השיתופית לבין חבריה. בעניין זה נפסק באנגליה שדירקטור בחברה חב חובת זהירות כלפי בעלי מניותיה - [‎.HEDLEY BYRNE & CO. HELLER & PARTNERS LTD. (1964) [19 אף בישראל המצב המשפטי דומה, והדבר בא לידי ביטוי סטטוטורי בסעיף 96כה(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, הקובע שחובת הזהירות של נושא משרה תחול גם כלפי "אדם אחר", ודומה ש"אדם אחר", ודומה ש"אדם אחר" זה כולל בתוכו את בעל המניות האינדיווידואלי (א' פרוקצ'יה, "הבעלות על הפירמה וסייגיה - נושים, עובדים, אלמנות ויתומים בדיני-החברות" משפטים כב (תשנ"ג-נ"ד) 301, 313-318). אום כך הוא בעניין נושא משרה יחיד, אין כל סיבה שהדין לא יהא זהה בענייננו של גוף קולקטיבי. אף שסעיף החוק הנ"ל איננו חל במקרה של אגודות שיתופיות, הרי שהראציונאל העומד מאחוריו וההלכות שנקבעו בעניין זה מוצדקים עוד יותר מקום שמדובר בחובת זהירות של האגודה השיתופית כלפי חבריה; זאת לאור מטרותיה של האגודה השיתופית והרעיונות העומדים מאחוריה. רעיונות של שיתוף ועזרה הדדית אף באים לידי ביטוי בסעיף 2(ד) לתקנון של האגודה השיתופית שבענייננו. יישום העקרונות הללו מוליך למסקנה שאספת החברים ככזו אחראית למעשה הרשלני שהתבטא באי-נקיטת אמצעי זהירות מתאימים בעת הפעלת מכונת ה"קולביס". מהעדויות שהובאו עולה שבאגודה המשיבה מילאה האספה הכללית את תפקידו של הוועד - ועל-כן הייתה האספה האורגן המוסמך לקבל החלטות באשר לרמת הבטיחות הנדרשת באגודה ובאשר לאמצעי הבטיחות שיש לנקוט בעת הפעלת המכונות שברשותה. בתפקיד זה חבה האספה חובת זהירות כלפי חבר המפעיל את המכונות בהיתר ולשם מטרות האגודה. ועל-כן באי-נקיטת אמצעי זהירות יש משום הפרת חובתה של האגודה כלפיו. מדוע אני לכך שמקרה זה, לכאורה, קשר יותר ממקרים אחרים שבהם מצאנו מקום להטיל אחריות על אורגן של תאגיד - הן משום שמדובר במעשה רשלני במחדל, והן משום שמדובר בגוף קולקטיבי. יחד עם זאת, לדעתי אין בנימוקים אלו כדי להצדיק סטייה מהלל הרגיל - שלפיו אדם או אורגן אשר מפעילים את מומחיותם וממלאים תפקידם ועושים זאת בצורה רשלנית - אחראים בגין כך בעצמם בנוסף לאחריות התאגיד עצמו. 19. לנוכח המסקנה האמורה, מגיעים אנו לבחינת הטענה בדבר אשם תורם. נראה לי, כי לא די בכך שאדם מהווה חלק מאורגן כדי לחייב אותו אישית בנזיקין, אפילו אותו אורגן אחראי ברשלנות. על הטוען לאחריותו האישית של חבר באורגן להראות קירבה אישית וישרה שלו למעשה הרשלני. בענייננו, טענת האשם התורם מכוח היותו של המערער חבר באספת החברים לא חוזקה בכל ראיות שהן, למשל, לעניין תהליך קבלת ההחלטות באגודה, דרך קבלת החלטות על נוהלי בטיחות, או כל נתון אחר. גם אם מוכח שאורגן קולקטיבי אחראי ברשלנות, ופלוני הוא חבר באותו אורגן - עדיין אין בכך, כשלעצמו, כדי להטיל על אותו פלוני אחריות בגין מעשהו הרשלני של האורגן בשלמותו. יש צורך להוכיח את "קירבתו" לניזוק, להוכיח שקמה חובת זהירות בין אותו חבר בגוף המחליט לבין הניזוק. כלומר, יש להוכיח שהחבר הספציפי בגוף הקולקטיבי - ובענייננו המערער - היה אחראי לקבלת ההחלטות בגין אמצעי הבטיחות באגודה, ולו רק כחלק מהאורגן. יפים לעניין זה הדברים הבאים: THE AUTHORITIES. AS I HAVE ALREADY INDICATED. CLEARLY SHOW THAT A" DIRECTOR OF A COMPANY IS NOT AUTOMATICALLY TO BE IDENTIFIED WITH HIS COMPANY FOR THE PURPOSE OF THE LAW OF TORT, HOWEVER SMALL THE COMPANY MAY BE AND HOWEVER POWERFUL HIS CONTROL OVER ITS AFFAIRS. COMMERCIAL ENTERPRISE AND ADVENTURE IS NOT TO BE DISCOURAGED BY SUBJECTING A DIRECTOR TO SUCH ONEROUS POTENTIAL LIABILITIES. IN EVERY CASE WHERE IT IS SOUGHT TO MADE HIM LIABLE FOR HIS COMPANY'S TORTS, IT IS NECESSARY TO EXAMINE WITH CARE WHAT PART HE PLAYED PERSONALLY IN REGARD TO THE ACT OR ACTS COMPLAINED OF. FURTHERMORE, I HAVE CONSIDERABLE SYMPATHY WITH JUDGES, PARTICULARLY WHEN DEALING WITH COMMERCIAL MATTERS, WHO MAY BE ANXIOUS TO AVOID OR DISCOURAGE UNNECESSARY MULTIPLICITY OF PARTIES BY THE JOINDER OF DIRECTORS OF LIMITED COMPANIES AS ADDITIONAL DEFENDANTS IN INAPPROPRIATE CASES. AS MR. WATSON EMPHASISED, THE VERY FACT OF SUCH JOINDER COULD IN .SOME CASES OPERATE TO PUT UNFAIR PRESSURE ON THE DEFENDANTS TO SETTLE IN SOME INSTANCES, WHERE THE JOINDER IS DEMONSTRABLY A MERE TACTICAL .MOVE, A STRIKING OUT APPLICATION MAY WELL BE JUSTIFIED" (C. EVANS LTD.V .(ההדגשה שלי - מ' ש' ;‎SPRITEBRAND LTD. (1985) [20], AT 329 וכך גם בעניננו. משלא הוכח שמהערער היה אחראי אישית לנוהלי הבטיחות בכשירותו כחבר באספה הכללית, בין באופן ייחודי ובין כחלק מהגוף הקולקטיבי, אין לקובע שמעשיו הם בגדר אשם תורם. אשם תורם בהפעלת המכונה 20. הראש השני לטענת האשם התורם מתמקד בפעולותיו של המערער עובר לשעת התאונה. בעניין זה, כפי שצוין, קיימת גם מחלוקת עובדתית. לפי גירסתו של המערער, התאונה אירעה בעת שדף כלשהו נתקע במכונה, שאז הוא שלח את ידו לחלצו, והמכונה, לפתע, מסיבה שלא הובררה, החלה לפעול. לפי גירסתן של המשיבות, הניח המערער ידו על המכונה, נשען עליה, וכתוצאה מכך החליקה ידו אל תוך המכונה, וזו החלה לפעול בין משום שלחץ על הכפתור הידני ובין משום שלחץ על דוושת ההפעלה הרגלית. המשיבות מבוססות את טענת האשם התורם על כך שהמערער היה מפעיל מיומן של המכונה והפעיל אותה במשך שנים רבות, ועל-כן, לטענתן, השענת היד על המכונה מהווה התרשלות מצדו. טענה זו אינה מקובלת עליי. כאשר מדובר באדם המפעיל בצורה שיגרתית ומונוטונית מכונה, אין בהיסח דעת רגעי כדי להוות אשם תורם, ולעניין זה אין להתחשב בהיותו עובד מיומן ובוותק שלו בעבודה. בסיטואציות אלו בהחלט ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם (CASWELL V. POWELL, ETC. COLLIERIES (1939) [21], AT 738); זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר או מתעלם מסיכונים ודאיים. המשיבות סמכו בטענותיהן על ע"א 449/81 [9] הנ"ל, שבו היה מדובר בעובדת, שניסיונה היה קטן בהרבה מזה של המערער בענייננו, אשר תוך כדי עבודתה הכניסה את ידה לתוך מכונה לגיהוץ עורות, ובית המשפט קבע בעניינה תרומת רשלנות של 30%. אותו מקרה שונה מזה שלפנינו: שם הכניסה העובדת את ידה במכוון לתוך מכונה פועלת, ובניגוד להוראות הבטיחות שהובהרו לה היטב. ואילו בענייננו - אם נקבל את גירסת המערער - הייתה הכנסת היד בלתי מכוונת. במקרה שלפנינו גם לא היו הוראות בטיחות או נהלים שהמערער הפר בהתנהגותו. עיקרו של דבר, את נקבל את גירסת המשיבות - הוכנסה היד למכונה שאינה פועלת. לעומת זאת, יש ממש בטענת המשיבות, שהמערער - בהיותו המנהל והאחראי על המכונה - היה האחראי לכך שלא היו הוראות בטיחות ונוהלי עובדה בנוגע למכונה. כמו כן, בהחלט ייתכן שהוא היה אחראי לכך שתשומת לב המכונה, ידע המערער טוב יותר מכל אדם אחר עד כמה היא מסוכנת, ומה יש לעשות כדי למנוע תאונות, ואין מקרה דומה המכונה, אשר שימש דם כמנהל המקום - כך שהייתה לו יכולת השפעה על נוהלי העבודה של המכונה - שומה היה עליו לנקוט באמצעים נאותים כדי להקטין את הסיכון הכרוך בהפעלת המכונה, אפילו סיכון זה מתייחס בעיקר אל עצמו בלבד, ולא לאחרים. מטעם זה יש, לדעתי, לקבוע שאשמו התורם של המערער עולה לכדי שליש מהנזק. חבות המבטחת 21. מאחר שמצאנו כי האגודה אחראית לנזק, נשאלת השאלה אם נזק זה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח שהוציאה המבטחת. פרק 10 לפוליסת הביטוח, שכותרתו "ביטוח מעבידים", קובע כי - "המבטח ישפה את המבוטח בעד הסכומים שבהם יחוייב המבוטח על פי חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (כך!), ובכפיפות לאמור להלן. אם תוך תקופת הביטוח, הנקובה ברשימה, תארע לאחד העובדים המתוארים ברשימה ושהוא בשירותו הישיר של המבוטח והמקבל את שכרו ממנו, חבלה גופנית או מוות כתוצאה מתאונה או מחלה הנובעים תוך כדי ועקב עבודתו בעיסקו של המבוטח... ...הביטוח לפי פרק זה ניתן רק אם צויין ופורט ברשימה" (ההדגשות שלי - מ' ש'). חבותה של האגודה לפיצוי קמה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (רשלנות). אירוע הנזק אירע תוך תקופת הביטוח (31.3.85 עד 31.3.86). השאלה היא, אם פוליסת הביטוח חלה על המערער, וזאת לאור קביעתנו שהוא איננו בגדר "עובד", במובן זה שאין בינו לבין האגודה יחסי עובד-מעביד. טענתה של המבטחת היא, שיש לפרש את המנוח "עובד" כמובנו בפוליסה: "עובד" הוא מי שממלא אחר שלושה התנאים הנקובים בסעיף, קרי: הוא כלול ברשימה, הוא בשירותו הישיר של המבוטח, והוא מקבל שכר ממנו. הקושי בטענה זו הוא בכך שבסופו של דבר השאלה אם התשלומים שמקבל ה"עובד" הם בגדר שכר או בגדר מקדמה על חשבון רווחי האגודה (ע"א 431/72 [4] הנ"ל, בעמ' 73), או השאלה אם שירותו של המבוטח כולל יחס של כפיפות או לא, נובעות מההגדרה של "עובד" לפי הפוליסה כפי שנאמץ אותה. לטעמי, הדגש צריך היות על כוונת הצדדים - היינו אל מי הם התכוונו מבחינת תחולת הפוליסה. בעניין זה יש לתת דגש מיוחד לעניין ה"רשימה". בפוליסה כתוב כי מבוטחים "עובדים על פי הרשימה". הרשימה אינה מפרטת את שמות העובדים, אלא רק את מספרם -12. ידוע לנו מעדות המערער, כי בתקופות קודמות היו בחברה יותר חברים יותר שכירים. אך בתקופה הנוגעת לענייננו היו בחברה ארבעה חברי אגודה ושבעה עובדים שכירים. טענתה של המבטחת היא, שהפוליסה חלה על העובדים השכירים בלבד. לעומת זאת, המערער טוען שכוונת הצדיים הייתה כי הפוליסה תחול על העובדים והחברים גם יחד. אין ספק שכוונת הצדדים הייתה, כי הביטוח יחול הן על העובדים השכירים והן על החברים באגודה, שהרי מבחינת העובדה המבוצעת על-ידיהם, אין הבדל בין שתי הקבוצות. קשה להאמין, שהצדדים התכוונו לבטח אך ורק את העובדים שאינם חברים, ולא את העובדים (במובן עושי מלאכה) שהם גם חברים. על-כן, דומה שלשון הסעיף עצמו תומכת במסקנה שלפיה המונח "עובדים" בפוליסה מתייחס גם לחברים. גם אם הלשון ניתנת לפירוש בדרכים שונות, בא לעזרת המערער הכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח (ע"א 124/88 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' [12], בעמ' 378). 22. דומה שההוכחה הטובה ביותר היא הועבדה שהאגודה שילמה ומשלמת פרמיות בעבור ביטח שנים-עשר "עובדים". לפי פרשנותן של המשיבות - האגודה שיתופית בחברה לשלם, ללא כל סיבה, פרמיה בעבור חמישה עובדים לחינם. זוהי תוצאה אבסורדית ולא הגיונית. אין גם לטעון שזהו שריד לתקופה שבה היו עובדים רבים יותר באגודה, שכן הפוליסה נעשתה זמן קצר בלבד לפני קרות הנזק. לא רק שהאגודה משלמת בעבור שנים-עשר איש, אלא שבמקביל לכך חברת הביטוח מקבלת סכומים אלה. חברת ביטוח חזקה עליה שהיא בודקת בדיוק מהומי ובגין מה היא מבטחת. הפרמיה שהיא גובה נקבעת על-פי תוחלת הנזק שהחברה צפויה לשלם, בצירוף רווחיה. המבטחת עשתה ביטוח לשנים-עשר איש וגבתה מחיר בהתאם. מכיוון שהביטוח בגין נזקי צד ג' מוסדר בפרק אחר, והפוליסה שוללת במפורש ביטוח בעבור קבלנים, קבלני משנה ועובדיהם - הרי שההסבר הסביר היחיד הוא שפוליסה זו נועדה לחול גם על החברים העובדים (במובן WORK) באגודה, אף שאינם עובדים שלה (במובן ‎.(EMPLOYEE פרשנות זו לא רק שהיא סבירה ועולה בקנה אחד עם לשון הכתוב והמציאות הכלכלית, אלא שהיא גם עולה בקנה אחד עם מדיניות של דאגה לעובד והבטחתו מפני נזקים העלולים לקרות לו בעת העבודה, מדיניות המאפיינת את תנאי העבודה בכלל, ותנאי העובדה באגודה שיתופית בפרט. 23. מעבר לכך, לא רק כוונת הצדדים מעידה על חבות המבטח, אלא גם התנהגותם לאחר מכן. בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ ואח' [13] הוצאה פוליסת ביטוח על טרקטור שהוערך על-ידי החברה בשווי מסוים, שעל בסיסו נגבתה הפרמיה. כאשר נגנב אותו טרקטור טענה חברה הביטוח שערכו של הטרקטור ירד - ועליה לשלם מחיר הנמוך מזה שנקבע בתחילה. אומר על כך השופט מלץ: "כאשר חברת הביטוח קובעת את סכום הביטוח וגובה את פרמיית הביטוח על-פי סכום זה, חזקה עליה שזהו ערכו הממשי והנכון של הנכס לאותו מועד" (שם, בעמ' 768). ומוסיף השופט גולדברג, בעמ' 774: "מסכים אני, כי המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון, שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח לא היה כפי שנקבו בפוליסה, וסבורני, כי חזקה היא שהשווי מבוטא על-ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי פרמיה על-פי סכום הביטוח, ומנועה היא עתה מלטעון אחרת. חוק חוזה הביטוח מאפשר לכל צד לדרוש את הפחתת סכום הביטוח בתוך תקופת הביטוח, אם הוא סבור כי שווי הנכס המבוטח נופל באופן בלתי סביר מסכום הביטוח (סעיף 58 לחוק). אך במה דברים אמורים - כל עוד לא אירע מקרה הביטוח, ו'אין הדעת סובלת שתיתכן דרישה להתאמת סכום הביטוח לאחר שאירע מקרה הביטוח...' (ששון, בספרו הנ"ל, בעמ' 155). שהרי ההתאמה האמורה בסעיף 58 הנ"ל, אילו נעשתה בשעתה, הייתה גוררת אחריה, ממילא, אם הפחתה מתאימה של דמי הביטוח, ואין להתיר מצב, שבו לא עשתה חברת הביטוח שימוש בזכותה על-פי סעיף זה טרם קרות אירוע הביטוח ואף-על-פי-כן תוכל, לאחר מעשה, לטעון, כי שווי הנכס היה, כבר בעת שבוטח, נמוך מסכום הביטוח שעל פיו גבתה את דמי הביטוח. בענייננו לא דרשה חברת הביטוח, לפני קרות אירוע הביטוח, את התאמת סכום הביטוח לשווי הנכס, ולפיכך אין לאפשר לה לסתור את החזקה ששווי הנכס, בעת שבוטח, מבוטא בסכום שבו נקבעה היא עצמה ושעל פיו קבעו דמי הביטוח" (ההדגשה שלי - מ' ש'). אמנם, סעיף 58 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אינו חל במקרה של ביטוח אחריות, אך הראציונאל העומד בבסיס פסק הדין בע"א 196/88 [13], בדבר חבותו של המבטח לפי הכתוב בפוליסת הביטוח, וכפי שזו משתקפת בתשלומי הפרמיה אותם משלם המבוטח, נכון גם לעניין זה. אמון הציבור כלפי מוסד הביטוח נעוץ, בין היתר, בנכונותו של המבטח לשלם את סכומי הביטוח כאשר מתרחש אירוע הביטוח, ואין לאפשר לו לחזור בו ולנסות להיחלץ מהתחייבויותיו בעזרת פרשנות מצמצמת מדיי. הנזק 24. המערער תבע בבית-משפט השלום פיצוי בגין ראשי הנזק של כאב וסבל ואובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד. 25. התובע הינו יליד שנת 1933, ובעת התאונה היה בן 52 שנים. הפגיעה שסבל ממנה היא בדי שמאל, שבה נקטעה בוהן כף היד. בשל התאונה נזקק המערער לעבור ניתוחים. משך תקופה ארוכה הייתה למערער נכות זמנית בשיעורים משתנים. בחלק מהתקופה. תקופה העולה על שנה, נכותו היית השיעור 100%, בחלקה האחר 50% ו-30%, ומיום 1.10.87 נקבעה לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה בשיעור 15%. אם כי דחה את התביעה, גן בית-המשפט השלום בשאלת גובה הנזק למקרה שיוגש ערעור, והעריך את נזקיו של המערער בעבר ובעתיד בגין הפסד כושר השתכרות בשיעור של 70,000 ש"ח, ואת הנזק הלא ממוני בגין כאבים צער וסבל העריך בסכום של 20,000 ש"ח. לאחר עיון בחומר הראיות שבא לפני הערכאה הראשונה, לא נראה לנו להתערב בגובה הפיצוי כאמור, כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט השלום. התוצאה היא שנזקיו של מערער מגיעים לשיעור 90,000 ש"ח, ובהתחשב בתרומת רשלנותו (1/3 חלקים), סכום הנזק לפיצוי יעמוד על סך 60,000 ש"ח. התאונה שבה נפגע המערער הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וסכום הגימלאות הכולל - דמי פגיעה, קיצבת נכות ומענק - מגיע, במשוערך ליום פסק הדין בבית-משפט השלום, לסכום של כ-46,000 ש"ח (ולעניין התשלומים ששולמו בפועל ראה ת/8 ו-ת/11). לאחר ניכוי סכום זה, הסכום המגיע למערער הוא בסך 14,000 ש"ח ליום ספק הדין בערכאה הראשונה. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחושבים מיום פסק הדין בבית-משפט השלום ועד לפירעון מלא, על המשיבות לשלם למערער. כן תשלמנה לו את הוצאות המשפט שנגרמו לו בשלוש הערכאות וכן שכר טרחת ערך-דין בשלושה הערכאות, בסכום כולל של 12,000 ש"ח להיום. השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. חובת הזהירות