1. התובע, עורך-דין במקצועו, טוען כי תיווך בין הנתבע 1 ו-2 בקשר לעיסקת הקמת מלון באילת בשווי של 4.5 מיליון דולר בקרוב והוא זכאי לדמי תיווך מאת כול אחד מהנתבעים הללו בשיעור של 2%, דהיינו 85,000 דולר מאת כל אחד מהם. הנתבעים טוענים, כי התובע לא הציג עצמו מעולם בפניהם כמתווך אלא כעורך-דין ומכל מקום, האיש שתיווכו גרם בסופו של דבר לקשירת העיסקה הוא עוה"ד סוכובולסקי, אשר רך ביניהם את ההסכם וקיבל שכר טרחתו כעורך-דין ולא כמתווך. 2. לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, ביקשתים להתייחס לשאלה באיזה מידה התביעה שבפני אינה נוגדת את כללי לשכת עוה"ד (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א-1971. וזה לשון הכללים הנ"ל: "1. לא יעסוק עורך-דין בשכר או בתמורה אחרת בעסקי תיווך בקנייה או מכירה של מקרקעין ומטלטלין ולא ישתף עצמו ברווחי עסקי תיווך. 2. לא יראו כעסקת תיווך עסקה שלפחות אחד הצדדים לה הוא לקוחו של עורך-דין שקיבל מלקוחו מראש הרשאה בכתב לביצוע העיסקה, ובלבד שלא קיבל עורך-הדין שכרו כאמור בסעיף 3 מהצד השני לעיסקה גם אם הוא לקוחו. 3. עורך-דין לא ייקבל מלקוחו דמי תיווך, אולם הוא רשאי לגבות הוצאותיו ושכר טרחתו כחלק משכר הטרחה המשתלם לו כפרקליטו של הלקוח. 4. לכללים אלה ייקרא ,כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א-1971'". 3. תשובתו של עו"ד רובין, ב"כ התובע, הייתה כפולה: א. אין הכללים אוסרים עיסקת תיווך שבאקראי אלא עיסוק של קבע בעסקי תיווך. ב. אפילו אוסרים הכללים עיסקה חד פעמית, הרי עבירה על כללים אלה היא עניין לבית-הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד ואין הם הופכים את העיסקה לבלתי חוקית שאין לבסס עליה עילת תביעה. 4. עיון מדוקדק בנוסח הכללים מעלה כי הכללים דנים בנושא של דמי תיווך בשני מישורים. המישור האחד הוא ביחסים שבין עו"ד ללקוחו (והוא נדון בסעיפים 2 ו-3), ואילו המישור השני הוא בייחסים שבין עוה"ד ואנשים שאינם לקוחותיו (והוא נדון בסעיף 1). אין ספק, כי במישור שבין עו"ד ללקוחו, אוסרים הכללים גם עיסקת תיווך חד-פעמית. ראייה לכך מהסייג שבכלל 2 לכללים האמורים. סייג זה קובע, כי לא יראו כעיסקת תיווך עיסקה שלפחות אחד הצדדים לה הוא לקוחו של עו"ד שקיבל מלקוחו הרשאה בכתב (ההדגשה שלי - י' ב') לביצוע העיסקה, ובלבד שלא קיבל עוה"ד שכרו כאמור בסעיף 3 מהצד השני לעיסקה גם אם הוא לקוחו. במילים אחרות, רשאי עו"ד לקבל דמי תיווך מאת לקוחו, אם נתן הלקוח לעוה"ד הרשאה בכתב לביצוע התיווך ובתנאי שעוה"ד לא קיבל דמי תיווך בצורה כלשהי מאת הצד השני (אין צריך לומר כי תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו). מנוסח הדברים עולה, כי מדובר בסעיף זה בעיסקה חד-פעמית ולא בעיסוק מקצועי כמתווך, ואעפי"כ טרח מתקין הכללים לקבוע תנאים חמורים למדי שרק בהתקיימם לא יראו באותה עיסקה עיסקת תיווך אסורה. 5. גם סעיף 3 לכללים האמורים דן בעיסקה יחידה ביחסים שבין עו"ד ללקוחו. סעיף זה קובע, כי למרות האיסור על קבלת תיווך, רשאי עוה"ד לגבות מאת לקוחו הוצאותיו ושכ"ט בעניין התיווך שעשה למענו, כחלק משכר הטרחה המשתלם לו כפרקליטו של הלקוח. במלים אחרות, רשאי עוה"ד להוסיף על שכרו עבור השרות שהגיש ללקוחו כעורך-דין, רשאי הוא להוסיף על כך סכום נוסף עבור הטרחה וההוצאות שהיו לו בקשר לתיווך שעשה באותה עיסקה. אף תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו, שהרי אן חולק על כך, כי התובע לא הגיש לנתבעים בנידון דידן שום יעוץ מקצועי בעורך-דין באותה עיסקה. 6. ומה באשר לסעיף 1, הדן ביחסים שבין עורך-דין ואנשים שאינם לקוחותיו. האם אוסר הסעיף על עו"ד עיסוק בתיווך כמקצוע, או שמא אוסר הוא גם עיסקת תיווך חד-פעמית? הסעיף נוקט בלשון רבים: "לא יעסוק עו"ד... בעסקי תיווך" ולכאורה לא חל האיסור על עיסקת תיווך חד פעמית. ואולם אין הדבר כך שהרי סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 קובע כדלקמן: "5. האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך". נראה, איפוא, כי המבחן לפי סעיף 1 איננו בכך אם המדובר הוא בעיסקה אחת או ביותר אלא אם המדובר הוא בעיסוק או שלא בעיסוק. עורך-דין המשקיע מאמצים כדי למצוא קונה למוכר או כדי לתווך בין המוכר לקונה, הרי זה עוסק בעסקי תיווך והכללים אוסרים על עורך-דין לעשות זאת בשכר, בין בעסקה חד-פעמית בין בעיסקות רבות. אכן יתכן שעורך-דין שעשה כזאת שלא בדרך של עיסוק ולא בכוונה להיות מתווך אלא באקראי ובלא לעשות מאמצים מיוחדים לשם כך, לא יחשב ל"עוסק בעסקי תיווך". אך לא אחווה כאן דעה בנדון, שכן, כפי שיראה להלן, לא כך היו פני הדברים בענייננו. 7. התובע מעיד על עצמו (19.1 עמ' 2), כי הוא שטיפל בעניינים המשפטיים של הנתבע 2 (שטיינמן). הוא שהגה את הרעיון כי לא יוכל לשאת לבדו בעול הקמת המלון באילת ולכן הפתרון הוא לחפש שותף. הנתבע 2 שמע והשיב בהתלהבות: "תביא! מי שיביא שותף - יקבל!" (עמ' 4). "היה ברור שמדובר בתיווך, ומי שיקדים - יקבל". התובע מעיד, כי בהמשך הדברים הוא שמע מפי מר אביק אלשטיין, עוזר שר המסחר והתעשיה באותה עת, מר גדעון פת, כי למשרד המסחר והתעשיה הגיע משקיע בשם ששון גלילי (הנתבע 1) המעונין להשקיע כסף באיזה פרוייקט באילת. התובע ביקש מאת עוזר השר להתקשר עם אותו משקיע ולהציגו בפניו: "תגיד לו שאתה מפנה אותי אליו" (עמ' 5). לפי דברי התובע, הסכים למרבה הפלא, עוזר השר לעשות זאת ואף עשה זאת, מעשה שהוא לכאורה פסול לחלוטין מבחינת סדרי מינהל תקינים. בפגישה שהתקיימה בין התובע ובין אותו משקיע מר ששון גלילי, ביוזמת התובע, הוא הציע לו, בין השאר, את הפרוייקט של המלון הנידון. הוא הסביר לו, כי בעניין עריכת החוזה יהיה הנתבע 2 מיוצג ע"י עו"ד גוטמן ועל כן רצונו של התובע להיות עורך-הדין בנידון מצידו של הנתבע 1 - "משום שאין כאן ניגוד אינטרסים" (עמ' 6). הנתבע 1 השיב בשלילה ואמר שיש לו עו"ד. על כך השיב עו"ד חריש: "הרבה יותר נוח לי להיות עו"ד אבל בין כך ובין כך זה יעלה לך בדיוק אותו דבר, זה יעלה 2% ואני לא מתבייש להגיד את זה. אמרתי לו את זה במקום, שאני רוצה קומיסיון מלא על העיסקה הזאת. אמר: "בסדר" " (שם) בהמשך עדותו מתאר עורך-הדין חריש את המאמצים שעשה וההתרוצצויות שהתרוצץ כדי לתווך בין השניים. בסופו של דבר לא ניקשרה העיסקה בין השניים ורק לאחר זמן (כעבור חצי שנה בקירוב) העלה עוה"ד סוכובולסקי, מיוזמתו ובלי לדעת על הקשרים הקודמים עם עוה"ד חריש, את הרעיון של שותפות בין השניים בפרוייקט המלון באילת וממציו הם אשר הביאו את השניים לידי הסכמה בנידון: עוה"ד סוכובולסקי שימש אז עו"ד של שטיינמן והכיר גם את גלילי וכאמור הוא העלה בפניהם את הרעיון והביאם, לאחר מאמצים מרובים, לידי הסכם. יצויין כי עו"ד סוכובולסקי לא ביקש ולא קיבל דמי תיווך אלא שכ"ט עו"ד עבור עריכת החוזה. מכל האמור לעיל עולה בבירור (ועוד יותר מכך עולה הדבר מיתר הפרטים שבעדותו של התובע) כי עו"ד חריש עסק בנידון שלפנינו בעיסקת תיווך במלוא מובן המילה. עיסוק בעיסקה כזאת אסור על עורך-דין לפי הכללים הנ"ל. 8. ועתה לטענה השנייה, האם עבירה על כללים אלה היא עבירה מישמעתית בלבד או שהיא הופכת את העיסקה לבלתי חוקית? סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע לאמור: "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". נראה לי, כי הכללים מבטאים את תקנת הציבור. תקנת הציבור מחייבת שעורכי-דין לא יעסקו בתיווך בשכר לפי שבכך הופכים הם להיות צד מעוניין באותה עיסקה וכתוצאה מכך לא יהיו מסוגלים להגיש ללקוח שירות מיקצועי מתוך שיקול אובייקטיבי. לפיכך, גם אם הוסכם בין התובע והנתבע, הן בפירוש הן מכללא, כי התובע יקבל דמי תיווך בעיסקה הנידונה, הרי הסכם זה בטל הוא ואינו יכול לשמש עילת תביעה. לפיכך יש לדחות את התביעה. ואולם גם לגופו של עניין עולה כי העיסקה לא נקשרה עקב תיווכו של עו"ד חריש, אלא עקב תיווכו ומאמציו המרובים של עו"ד סוכובולסקי, ואף מטעם זה יש לדחות את התביעה. אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות המשפט של כ"א משני הנתבעים (כולל הוצאות הקלטת הפרטיכל) צמוד, מיום ההוצאה וכן אני מחייבו בתשלום שכ"ט עו"ד לכ"א משני הנתבעים בסך 10,000 ש"ח כ"א ועוד מע"מ, צמוד למדד החל מהיום ובתוספת 4% לשנה. הודע בפומבי בהעדר הצדדים היום, ה' מנ"א תשמ"ז 31.7.87.עורך דיןתיווך