התביעה: 1.התובע יליד 1/9/57, חשמלאי תעשיה במקצועו, המועסק על ידי הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) מזה כ- 19 שנים. ביום 3/9/98 בשעות אחר הצהריים, שב התובע מאחת מעבודות החוץ שביצע, הוא הכניס לחדר העבודה את הציוד והכלים שהיו ברכבו, ותוך כדי פעולה זו, פגע לפתע בעינו הימנית שבב מתכת שעף כתוצאה מעבודתו של עובד אחר במקום, רונן קראדי (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נפגעה קשות עינו של התובע, הוא אושפז בבית החולים למשך 9 ימים, עינו נותחה אך הראיה לא שבה אליו, והוא נותר עוור בעינו הימנית. לתובע נקבעה נכות רפואית בשיעור של 30% לצמיתות (בתוספת תקנה 15), הן על ידי המומחה מטעמו והן על ידי המוסד לביטוח לאומי. לטענת התובע התרשלה הנתבעת ולא מילאה את חובת הזהירות כלפיו, ועל כן היא ומבטחתה (נתבעת 2) אחראיות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. נסיבות התאונה: 2.בתצהירו פירט התובע את נסיבות התאונה; התובע שב מעבודות חוץ והביא עימו מנוע לתיקון, הוא הניח את המנוע על השולחן, ויצא להביא את הכלים והציוד שנותרו ברכב. התובע נכנס אל חדר העבודה, הניח את הכלים ליד המדפים, כשבאותה עת עובד אחר, רונן קראדי (להלן: רונן), שעמד בגבו אליו החל לטפל במנוע המקולקל והכה עליו בפטיש ואזמל, כשלפתע עף שבב ופגע בעינו הימנית של התובע. לטענת התובע, בעת שנכנס לחדר לא ידע שרונן החל לעבוד, שכן השעה היתה שעת סיום העבודה, ועל כן לא השתמש במשקפי מגן (סעיף 6 לת/4). 3.גם רונן הגיש תצהיר בו פירט את נסיבות התאונה, ובדומה לתובע הוא מתאר כי בסוף יום העבודה חזר התובע והביא עימו מנוע לתיקון, והוא עמד בגבו לדלת והחל לבדוק אותו על מנת לאתר את התקלה, כשלפתע שמע את התובע צועק בכאב וראה כי עינו מגירה נוזלים רבים (סעיפים 2-6 לת/1). 4.ב"כ הנתבעות בסיכומיו טען, כי לתובע ולרונן היו מספר גירסאות לגבי דרך התרחשות התאונה, כששניהם לא ידעו לקשר בין השבב שנמצא בעינו של התובע לבין עבודתו של רונן, ועל כן לא ניתן להסתמך על דבריהם לצורך הוכחת התאונה והקשר הסיבתי בין העבודה לפגיעה. אלא שאבחנה זו והפרדת הזמנים נראית בעיני מלאכותית. אמנם נכון כי רונן לא ראה כיצד התרחשה התאונה, ומהעדויות שמסרו התובע ורונן לחוקר, זמן קצר לאחר התאונה (נ/1 ו-נ/2), לא עולים כל הפרטים המדוייקים לרבות העובדה שהתובע נכנס לחדר העבודה פעמיים, אלא שאלו הן עדויות קצרות מאוד המוסרות את עיקרי הדברים באופן זהה, ועצם העובדה כי רונן עבד על מנוע במטרה לאתר תקלה, מתאימה לדברי התובע בדבר המנוע שהביא לתיקון והניח על השולחן. בחקירה הנגדית ניסה ב"כ הנתבעות להצביע על הרגע המדוייק בו הבינו השניים כי התובע נפגע כתוצאה מעבודתו של רונן, כשלטענתו העדר גירסה אחידה כמו גם חוסר הסבירות, שוללים את הקשר בין הפגיעה לבין עבודתו של רונן. אלא שלטעמי המועד המדוייק בו קישרו השניים בין העבודה לפגיעה - בין אם הבינו זאת באותו רגע, או כמה שעות לאחר מכן בבית החולים - אינה משמעותית, שכן עובדה היא כי מעינו של התובע הוצא שבב מתכת, וכבר בבית החולים מסר כי עבר ליד פועל שעבד עם פטיש (סיכום המחלה), כך גם בתעודה הרפואית הראשונה שניתנה לו ביום 15/9/98, וכך גם בהודעה על פגיעה בעבודה מיום 17/9/98, כשבכל אלו מקשר התובע בין עבודתו של רונן לבין הפגיעה בעינו. גם בבית המשפט חזרו השניים על תיאור המקרה באופן דומה, כשעל פי התרשמותי שניהם משוכנעים כי השבב חדר לעינו של התובע כתוצאה מעבודתו של רונן, והסתירות שלכאורה מצויות בדבריהם אינן משמעותיות, או כאלו הפוגמות בעדויות באופן מהותי, כשלא התרשמתי שהם מנסים לתאר מציאות שלא התרחשה או להמציא יש מאין, וגירסתם היתה מהימנה. זאת ועוד, גם על פי הסתברות הדברים כעולה מהעדויות, הרי שמלבד התובע ורונן לא היה אף אדם נוסף בחדר, ולא היתה בו שום פעילות מלבד העבודה בפטיש ובאזמל, ואך הגיוני הוא כי שבבי מתכת כמו זה שהוצא מעינו של התובע אינם נעים באופן חופשי בחלל האויר, והקשר בין העבודה לבין התאונה מתבקש מאליו (וראה גם סעיף 5 לתצהירו של מנהל הנתבעת, והשווה גם ע"א 415/61, טרבלסי נגד "קלר את קרטין" שם נאמר בעמ' 291: "... מתקבל על הדעת שרסיסי מתכת אינם מתעופפים בבתי מלאכה אם לא נעשית פעולה רשלנית בהם..."). בנסיבות אלו בהן לא נסתרה גירסתם של התובע ושל רונן בקשר לנסיבות התאונה, וכשהנתבעת לא יכלה למסור גירסה מטעמה בנוגע למה שאירע, הרי שאני מקבלת את גירסת התובע וקובעת כי התאונה התרחשה עת שבב ניתז לעינו כתוצאה מעבודתו של רונן בפטיש ואזמל. אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה: 5.אין ספק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, אך אין זו חובה מוחלטת ומעביד אינו בגדר מבטח, ועל כן יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, והשאלה היא האם במקרה זה חבה הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, והאם היא הפרה את חובתה כלפיו. ברור לכל כי מעביד צריך לספק לעובדיו תנאי עבודה בטיחותיים, ויש לברר האם חדר העבודה עמד בתנאים אלו. 6.בתצהירו מתאר התובע את הבניין בו שוכנת הנתבעת כמחולק ל-3 חדרים, חדר אחד משמש הן לאחסון כלים וחומרים והן כחדר עבודה, חדר שני משמש כמחסן וחדר נוסף משמש כמשרד (סעיף 6 לת/4 וסעיף 3 לנ/3). התאונה ארעה בחדר העבודה, בשעה שרונן עבד בו והתובע נכנס כדי להניח את הכלים. נציג הנתבעת בתצהירו מתאר את אופן העבודה בחדר, כאשר העובדים נדרשו לעבוד כשפניהם אל הקיר, להשתמש בציוד מגן כדי למנוע סכנות, להזהיר עובדים אחרים מפני כניסה לחדר במהלך עבודה, כשהנתבעת סיפקה את כל ציוד המגן הנדרש, ואף דאגה להתקין במקום שלטים המזהירים מפני עבודה ללא משקפי מגן (נ/3). ברור שאילו היתה הנתבעת מקצה מקום מיוחד להנחת הכלים, שלא יהיה בסמוך לשולחנות העבודה, על מנת שלא יווצר מגע בין מי שעובד למי שעובר במקום, היתה התאונה יכולה להמנע. אילו היתה הנתבעת דואגת לסימון ברור של העובדה כי בחדר העבודה מתבצעת עבודה, כגון שילוט, חובת סגירת דלת, תאורה מזהירה, או אפילו סגירה חלקית של שולחן העבודה באמצעות מחיצה מתקפלת או וילון, היתה התאונה נמנעת. 7.אמנם, מנהל הנתבעת, מר נוח שמש, הסביר כי חדר העבודה מאורגן כך שירחיק ככל הניתן בין סביבת העבודה לבין מקום האחסון, כשמי שעובד מול השולחן נמצא בגבו לחדר, בעוד מי שמאחסן את הכלים עומד בגבו לשולחן העבודה (סעיף 10 לנ/3), היינו: גב מול גב, באופן שהפנים אינן חשופות לסיכון, אלא שבחקירה הנגדית הסתבר כי בחדר היו מספר פינות עבודה, ולא מכל זוית ניתן היה לצמצם את הסיכון, מה גם שהרחקת שולחן העבודה מארון הכלים במקרה זה לא הועילה למניעת התאונה. זאת ועוד, גם אם גרסת הנתבעת בדבר השימוש היום יומי והקבוע במשקפי מגן היא הגיונית ומתקבלת על הדעת - ואני מאמינה שכך - הרי שאפילו רצה התובע להשתמש במשקפי מגן, מיקומם נקבע על ידי הנתבעת בארון בתוך חדר העבודה, באופן שעל מנת להגיע אליהם היה התובע ממילא צריך להכנס לתוך החדר ובכך היה חשוף לסיכון, ונראה לי כי עובדה זו לא נלקחה בחשבון על ידי הנתבעת (עמודים 29 ו-44-45 לפרוטוקול). 8.על פי הפסיקה, מעביד חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע מעובדיו סכנה, ועל פי התרשמותי ניתן היה למנוע את המקרה אילו נעשתה הפרדה ממשית בין פינות העבודה - שאליהן היה מותר להתקרב רק עם משקפי מגן - לבין מקומות האחסון, וניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בקובעה תנאים בלתי נוחים ובלתי בטיחותיים לביצוע העבודה בחדר. רשלנות תורמת: 9.לטענת ב"כ הנתבעות, התנהגותו של התובע וכניסתו לחדר בזמן שרונן ביצע עבודה, מהווה רשלנות וקלות דעת שיש בהן כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת המעביד לבין הנזק שנגרם. 10.ואכן, בתצהירו הסביר התובע כי כשנכנס לחדר העבודה להניח את הכלים, לא ידע שרונן החל לעבוד על המנוע, ואילו ידע היה מניח את הכלים בחדר אחר או מרכיב משקפי מגן. התובע חזר על גרסה זו גם במהלך החקירה הנגדית, וטען כי כשנכנס לחדר לא ראה שרונן עובד, לא שמע דפיקות בפטיש, אזמל או כלים אחרים שצריכים להוות סכנה, ובצירוף לכך שהשעה היתה שעת סיום העבודה, הרי שלא יכול היה להעלות על דעתו סיכון אפשרי. ובעצם נדרשת אבחנה דקה ביותר, האם רונן התחיל לעבוד בשעה שהתובע כבר היה בתוך החדר, או שמא כשנכנס כבר היה רונן במהלך העבודה וחובת הזהירות חלה עליו. התובע עמד על גרסתו, כי לא ראה את רונן עובד ולא ראה סיבה להזהר, וכשהתחילו הדפיקות בפטיש הוא כבר היה בתוך החדר. רונן לא נחקר על כך, ומהעדויות שנשמעו ניתן להבין כי השעה היתה שעת סיום העבודה, וכי התובע הוא עובד ותיק וזהיר המכיר את הכללים, וכל אלו תומכים בגרסתו כי רונן התחיל בעבודת הפטיש והאזמל בעת שהתובע כבר היה בחדר, ואני מאמינה כי הוא היה נזהר יותר אילו ידע שרונן עובד במקום. עוד יצויין, שהתובע העיד כי שמע את רונן מכה בפטיש בזמן שהייתו בחדר, וכי באופן תיאורטי יכול היה לבקש ממנו להמתין עד שיצא - וזאת לא נעשה (עמודים 31-32 לפרוטוקול). אך אין לשכוח כי מדובר בארוע המתרחש תוך שניות, ולא נראה שניתן היה למנוע אותו בדרך זו, ולאור כל הנסיבות שתוארו, אינני רואה מקום לקבוע כי התנהגותו של התובע ניתקה את הקשר הסיבתי, או כי קיימת רשלנות תורמת. דבר מעיד על עצמו: 11.ב"כ התובע ביקש כי ביהמ"ש יחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ויעביר את הנטל אל הנתבעת על מנת שתוכיח שלא התרשלה. אלא שלא מצאתי כי בנסיבות המקרה מתמלא התנאי הראשון שבסעיף, שכן התובע עצמו יודע כיצד נגרם הנזק, והוא מפנה במפורש לעבודתו של רונן ולשבב שעף כתוצאה מכך, וגם מנהל הנתבעת בתצהירו מודה כי במהלך עבודות המבוצעות בחדר העבודה עפים לעתים נתזי ברזל, ולא ניתן לומר כי מדובר במקור בלתי ידוע, ודי בכך על מנת לשלול תחולתו של הכלל. נזקי התובע: הנכות: 12.התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו, פרופ' משה לזר, אשר בדק אותו וקבע כי עינו הימנית היא עוורת, קיים קרע גדול במרכז הרשתית ומדובר בנזק בלתי הפיך. המומחה קבע את הנכות בשיעור 30% לצמיתות, והמליץ על הפעלת תקנה 15 בשיעור של 50% (ת/3). המומחה לא נחקר על ידי ב"כ הנתבעות, וקיימת הסכמה כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 30%. 13.ב"כ התובע ביקש כי בית המשפט יקבע שמדובר בנכות תפקודית העולה על הנכות הרפואית, ובהתחשב בעבודתו של התובע ובמגבלותיו כפי שתוארו בתצהירו ובחקירתו, כמו גם בדו"ח ועדת הרשות של המל"ל שהוסיפה לנכות את תקנה 15 והעמידה אותה על שיעור של 45%, הרי שיש לערוך את חישובי הנזקים בדרך דומה, ולפצות את התובע כאילו היתה נכותו התפקודית בשיעור של 50%. ואכן, התובע בתצהירו מפרט את הקשיים הנגרמים לו כתוצאה מהעוורון החלקי בו לקה. לטענתו, שעות עבודתו צומצמו ע"פ אישורי רופא תעסוקה, וכיום הוא עובד רק 5 שעות ביום, הוא אינו יכול לעבוד ברציפות ועליו לנוח מעת לעת, הספקו בעבודה ירד, אפסו סיכוייו להתקדם, והוא נאלץ להעדר מפעם לפעם בשל מצבו. התובע הוסיף ותיאר כי הפגיעה בעין השפיעה גם על כל מהלך חייו מעבר למעגל העבודה, כאשר רשיון הנהיגה שלו הוגבל (ת/6), הוא סובל מכאבים ולחצים, חשש לאבדן העבודה ולאבדן מוחלט של הראיה, כשאין הוא מסוגל לבצע עבודות שונות כפי שנהג לעשות קודם. בחקירה הנגדית הודה התובע כי הוא אמנם עובד כמקודם, אולם כל עבודה אורכת זמן רב יותר תוך פגיעה בלקוחות, אם כי למעביד אין כל טענות כלפיו (עמודים 34-35). התובע נשאל בפרוטרוט לגבי שעות עבודתו בפועל, והסביר כיצד הוא מבצע את עבודתו היומיומית ומהן מגבלותיו, כשלדבריו ובשל מצב העין יתקשה בגילו ובמצבו ללמוד מקצוע אחר, מה גם שאין בנמצא עבודות בהן לא נדרש מאמץ של העין. 14.מעבידו של התובע העיד כי התובע שב לעבודה תוך שניתנים לו כל העזרה והסיוע הנדרשים לתפקודו, כשהוא נחשב לעובד הבכיר אצל הנתבעת, המבצע את העבודות הקשות והמורכבות, כשההבדל היחיד בין המצב קודם לתאונה לבין המצב שלאחריה הוא שעות העבודה המופחתות, בהתאם להמלצת רופא התעסוקה (סעיפים 17, 20, ו-24 לנ/3). 15.אין ספק שפגיעתו של התובע לא היתה קלה, וכי עוורון בעין אחת אינו דבר של מה בכך, ועובדה היא שבפועל הפחית התובע את שעות עבודתו והוא מתלונן על קשיים ובעיות בתפקוד היומיומי, כשגם ועדת הרשות של המל"ל מצאה כי לא יוכל לשוב לעבודתו בהיקף מלא. יחד עם זאת, ניתן היה להתרשם שמלבד הפחתה בשעות, חזר התובע למקום עבודתו והוא מבצע אותה כמקודם, אם כי לעיתים לאט יותר. בהשוואת מקרים דומים בפסיקה עולה, כי בדרך כלל לא שוכנע בית המשפט כי מי שנפגע ואיבד את ראייתו בעין אחת תהיה נכותו התפקודית גבוהה: "נסיון החיים מורה כי אפילו אדם שנותר עם עין אחת בלבד, מוגבל רק מעט בפעילות היום-יומית. אין לך מלאכה שלא תוכל לעסוק בה, ואין לך כמעט מעשה שלא יוכל לעשותו. החשש העיקרי הוא מאיבוד "הרזרבה" היינו מכך שעקב מומו הוא יוותר עיוור באופן מלא, אם גם עינו השנייה תפגע…". (ת"א (י-ם) 514/88 מויאל נ' ביתר ירושלים, לא פורסם, וראה גם: ת"א (י-ם) 130/94 טלאל רסמי נ' מדינת ישראל, תק. מח. 98(3) 1704, ובהשוואה גם ע"א (חיפה) 155/95 סהר בע"מ נ' שחאדה מוחמד, תק. מח. 97(1) 1268). ואולם, ברור כי כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו הספציפיות, לרבות גילו של הנפגע, מקצועו, יכולתו לתפקד, כושרו לשוב לעבודתו וכיוצ"ב נתונים רלבנטיים. במקרה זה כאמור שב התובע לעבודתו. אמנם אין זו עבודה מלאה, אולם הוא מתפקד כמקודם, מבצע את אותן מטלות, ונחשב עובד יעיל ומוכשר שמקום עבודתו - ככל שהמעסיק יכול להתחייב - מובטח לו (וראה סעיף 23 לנ/3, וגם עדותו של רונן בעמוד 24 לפרוטוקול). 16.בהערכת הנכות אי אפשר להתעלם גם מעדותו של רופא התעסוקה ד"ר חוזה אוקסמן, שהוא זה שאישר לתובע להפחית את שעות עבודתו. לדברי הרופא הוא בדק את התובע ולא מצא כל בעיה רפואית מלבד העדר ראיה, ואף אישר שקיצור שעות העבודה נבע רק מתלונותיו של התובע, אם כי בהחלט מצא שיש מקום שלא לאמץ את העין שנותרה (עמודים 42-43 לפרוטוקול). עוד יש לזכור כי מלכתחילה שב התובע לארבע שעות עבודה ביום (למשך 9 חודשים), לאחר מכן עבד שש שעות ביום (למשך תקופה של 6 חודשים), ומאז חודש 4/00 הוא עובד חמש שעות ביום, כשגם לדבריו ישנם ימים בהם הוא עובד יותר, וישנם ימים חלשים יותר, וצורת העבודה מאפשרת לו מנוחה בעת הצורך. 17.כשאני מביאה בחשבון את כל הנתונים שלעיל, לרבות גילו של התובע, מקצועו, שובו לעבודתו הקודמת במגבלות שהסביר, אין ספק שכושרו להשתכר נפגע, ובפועל הוא אכן משתכר פחות, יחד עם זאת אין בידי מספיק נתונים כדי לבחון את השעות המופחתות, ואף לא הוברר ההבדל המהותי בשעות העבודה ביום, ומדוע קצב הרופא התעסוקתי את השעות בדרך זו. לפיכך אני רואה לאמוד את ההפסדים כפי שיבואר להלן. הפסד השתכרות לעבר: 18.עפ"י חישובי המל"ל היה שכרו החודשי של התובע 10,805 ₪ (נכון ליום 17.8.99). לא מצאתי כי יהיה זה נכון לערוך את חישוב השכר עפ"י הצעתו של בא כוח התובע בסיכומיו, שכן החישוב המוצע אינו מתאים למציאות בה עובד התובע, בפני בית המשפט קיימים כל נתוני השכר הנדרשים לצורך החישוב, כשסביר להניח שכל מרכיבי השכר שעליהם דיווח המעביד נלקחו בחשבון ע"י המל"ל, ואין מקום להתבסס על נתונים שלא הוכחו, על שכר ממוצע במשק כקנה מידה להשוואה, או על קיומם של מדדים שליליים. 19.הכנסתו של התובע כתוצאה מקיצור שעות עבודתו פחתה, ונעה בהתאם לשינויים בשעות בתקופות השונות, כשמאז התאונה ומאז שחזר לעבודתו, בחודש אפריל 1999, חלפו כשלוש וחצי שנים, בהן הוקטן השכר. התובע הוכיח את הפסדי השכר לעבר בראיות מספקות, ויש מקום לפסוק לו את מלוא ההפסד על פי התחשיב המוצע בסיכומי ב"כ התובע, כלומר השוואת שכר צפוי מול שכר שהתקבל בפועל, בהתאם לאישורים ולשעות העבודה, כדלקמן: א.בסיס השכר יהיה סך של 10,805 ₪ משוערך מיום 17/8/99, ויוכפל במספר החודשים שחלפו מיום התאונה ועד ליום 1/8/01 (בהתאם לתלוש השכר האחרון שהוצג עם סיום הבאת הראיות - ת/5, וממועד זה ואילך יחושבו ההפסדים בגדר העתיד). ב. מהסכום שיתקבל יש להפחית את הכנסותיו בפועל של התובע מאז חזר לעבודתו (חודש אפריל 99') ועד ליום 1/8/01, בהתאם לסכומים המופיעים בנספח א' לסיכומי בא כוחו, כשסכומים אלו משוערכים מאמצע התקופה. ג.לסכום שיתקבל יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה. 20.יצויין, כי בחישוב שערך ב"כ התובע בסיכומיו לא שוערכו סכומי ההשתכרות בפועל, וכאמור אינני מקבלת את בסיס החישוב על פי מה שטען, כשבהתאם לנתונים שקבעתי ברור שהתוצאה הסופית תהיה נמוכה מזו שנטענה בסיכומים. הפסד השתכרות לעתיד: 21.התובע מועסק ע"י הנתבעת מזה שנים רבות, הוא נחשב כיום לעובד הבכיר המסוגל לבצע כל עבודה, למרות שאין להתעלם מכך שמדובר בעבודה כחשמלאי, שהיא עבודה עדינה הדורשת גם מאמץ ראיה. התרשמתי כי מדובר בעובד מוערך מאד, שתורם מהיכולת ומהידע שלו לנתבעת, וסביר בעיני כי הוא מיצה את אפשרויות הקידום שלו אצל הנתבעת, ועבודתו שם מובטחת ככל שמנהלה של הנתבעת יכול להתחייב. 22.על מנת להעריך את הפסדי העתיד, ביקש ב"כ התובע לצרף לשכר עתידי צפוי גם שווי רכב, שווי ביטוחים וחופשה, אלא שערכם של כל אלו לא הוכח. לגבי הרכב - הנתבעת העמידה לרשות התובע רכב, המצוי ברשותו גם כיום, ולמעט תקופה לא ארוכה (ובלתי ידועה) לאחר הפגיעה, היה לתובע רכב צמוד. ביתרת הזמן קיבל התובע הוצאות נסיעה (סעיף 22 לנ/3). לפיכך אינני רואה כי יש מקום להוסיף רכיב זה בנפרד, מה גם ששוויו כאמור לא הוכח, ומדובר על אמדן בלבד. מסקנה דומה תהיה בנוגע לתשלום הביטוח והחופשות, כאשר הטבת הביטוח ניתנה רק לאחר התאונה (ראה פוליסה מצורפת לתצהיר התובע), וכלל לא ברור שהיתה חלק מהשכר קודם לכן. ואף אם היה הביטוח חלק מן השכר, הרי שיש להניח שהובא בחשבון כלל המרכיבים בשכר כעולה מהתלושים שהוצגו, וכך גם באשר לימי החופש הנטענים (וראה גם סעיף 20 לנ/3) ומכל מקום לא הוכח אחרת. בנסיבות אלו - אין מקום לשנות את בסיס השכר שקבעתי לצורך החישוב. 23.השוואת שכרו של התובע לפני התאונה לשכרו כיום, מציגה הפסד לכאורה של כמחצית השכר (משום שנעשה שערוך ע"פ המדד ללא קשר לעליית שכר ריאלית), ולטעמי אין זה המקרה המתאים לפסיקת נכות תפקודית בשיעור של 50%, שכן הנכות עצמה ויכולת התפקוד הממשית אינם מצדיקים זאת, וכך גם בהשוואה לפסיקה שלעיל. אין גם לשכוח כי הפחתת שעות העבודה לא נעשתה מטעמים רפואיים מובהקים ועפ"י קריטריונים מדוייקים, אלא בשל תלונותיו של התובע ועל פי החלטה של רופא התעסוקה, שלא הצליח לתת הסבר ממשי לקביעת 5 שעות עבודה דוקא, אם כי הסביר את הצורך בהפחתת המאמץ על העין שנותרה, ובנסיבות אלו נראה לי כי הדרך הנכונה לקביעת ההפסד היא דרך האמדן הגלובאלי המביא בחשבון את כל הגורמים לעיל (כולל התקופה שחלפה מאז 1/8/01 ועד היום), ועל כן אני מעמידה את ההפסד בשיעור של 550,000 ₪. הפסד בגין עזרה ותחזוקת הבית: 24.לטענת התובע ובשל התאונה, הוא אינו מסוגל לבצע עבודות אחזקה בביתו כפי שנהג לעשות קודם לכן, ולפיכך יש לפסוק לו פיצוי בגין שווי עזרה זו לעבר ולעתיד. אמנם התובע לא נחקר על עניין זה, אך גם לא הוכיח - באמצעות ראיות או עדים שהיו זמינים ובהישג יד - כי ביצע עבודות כאלה בעבר, כי אינו יכול לבצע אותן כיום, ואף לא התרשמתי כי קיימת מגבלה המחייבת את העזרה הנטענת. ומכאן, שלא מצאתי כי יש מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. נזק בלתי ממוני: 25.כתוצאה מהתאונה איבד התובע את הראייה בעינו האחת, הוא היה מאושפז 9 ימים, נזקק לשני ניתוחים, וברור כי ההתאוששות מפגיעה כזו היתה ממושכת. אין גם ספק, כי העדר הראייה בעין אחת מקשה על חייו של התובע, ואני מאמינה כי הפחד המתמיד שמא תאבד הראייה בעין השנייה מלווה אותו כל העת. בנוסף לכל אלו, קיימת גם פגיעה אסטטית מסויימת ופזילה של העין כלפי מעלה, כפי שניתן היה להתרשם באופן חזותי. כל אלו מחייבים קביעת סכום פיצוי הולם, אותו אני מעריכה בשיעור של 150,000 ₪ (נכון להיום). ניכויים: 26.מהתוצאה שתתקבל מחישוב הפיצויים שנפסקו לתובע, יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי - דמי פגיעה וקצבת נכות ששולמה לו עד כה ותשולם בעתיד - בהתאם לחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר, כשהסכום המופיע בה משוערך ליום פסק הדין, כשהתוצאה הסופית היא שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל. סוף דבר: 27.לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת אחראית לארוע התאונה ולנזק שנגרם לתובע כתוצאה ממנה, ואולם אינני מחייבת אותה בתשלום פיצויים משום שתגמולי המל"ל גבוהים מסכום הנזק, ועל כן התביעה נדחית. באשר להוצאות - תגמולי המל"ל הגבוהים המשתלמים לתובע יכלו להוות מדד לכך שסיכויי התביעה להתקבל נמוכים. התובע בחר לנהל את התביעה, ואין ספק שכתוצאה מכך נגרמו לנתבעות הוצאות. יחד עם זאת, מדובר במי שנפגע, סובל נזק ובהחלט מגיעים לו פיצויים בשיעור ניכר, ועל כן אני רואה לחייבו בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט עו"ד (על הצד הנמוך), בסך של 12,000 ₪ + מע"מ, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית עד התשלום בפועל. חובת המעביד