1. מונחת לפנינו תביעת התובע לתשלום שכר עבודה, דמי הבראה, דמי חופשה ופיצויי פיטורים בצירוף פיצוי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים; ותביעה שכנגד של הנתבעת לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם לה עקב הפרת הסכם העבודה ע"י התובע, ואי מתן הודעה מוקדמת. 2. ואלה העובדות בתיק זה כפי שהן עולות מחומר הראיות, ומן המסמכים בתיק בית-הדין: א. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 26/3/97 ועד לחודש יוני 99. ב. שכרו האחרון של התובע היה 5,500 ₪ נטו (מוסכמה מס' 2, דיון מוקדם מיום 30/1/00). ג. התובע החל לעבוד בחברה תדהר חפירה וחציבה בע"מ ביום 24/6/99 (נספח א', נמצא בתיק ביה"ד). 3. ואלה טענות ב"כ התובע: א. התובע זכאי לשכר בגין 18 ימי עבודה בחודש 6/99. התובע עבד בפועל אצל הנתבעת עד יום 13/6, והגיש תעודת מחלה, אשר לא הופרכה, בגין 6 ימים נוספים. מאחר שלא קיימת מחלוקת של ממש לעניין שכר עבודה, יש לחייב את הנתבעת אף בפיצויי הלנה. ב. התובע זכאי ליתרת דמי הבראה, כפי שסוכם בינו לבין מנהל החשבונות של הנתבעת, ובהעדר ראיה סותרת מטעם הנתבעת. ג. התובע זכאי לפדיון חופשה בהעדר ראיות סותרות. ד. גם התובע וגם הנתבעת הביאו להפסקת העבודה במישרין או בעקיפין במשותף. התנהגות הנתבעת במשך התקופה האחרונה כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו של התובע, מראה בעליל, כי לנתבעת אין עניין בהמשך העסקתו, והיא מוכנה לוותר עליו, ובלבד שלא לשלם פיצויי פיטורים. בית הדין הנכבד מתבקש לקבל את עדותו של התובע במלואה, ולקבוע כי בנסיבות דנן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים. ה. התביעה שכנגד הינה קנטרנית וטורדנית ואינה מגלה עילת תביעה, והנזקים שכביכול נגרמו הינם חסרי בסיסי עובדתי. הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא הוכיחה את הנזקים הנטענים. 4. מנגד טוען ב"כ הנתבעת טענות אלה: א. התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת בלא מתן הודעה מוקדמת. ב. התובע הגיש את תביעתו בחוסר תום לב. בכתב התביעה, בתצהיר העדות הראשית ובסיכומי התובע אין כל טענה אודות "נסיבות פיטוריו" מעבודתו. התובע אינו מתייחס בכתבי טענותיו לכל טענה הקשורה ל"שינוי לרעה בתנאי העסקתו". על כן אין מנוס מהמסקנה כי התובע התפטר מרצונו החופשי. ג. גרסתו של התובע אינה אחידה, וניתן להסיק מכך על חוסר מהימנותו. ד. יש לקבל את גרסת הנתבעת, כעולה מתצהירי העדים מטעמה, כי התובע זנח את עבודתו אצל הנתבעת. ה. הנתבעת הוכיחה מעבר לכל ספק את תביעתה הנגדית, ואת הנזקים שנגרמו לה, והמגיעים לסך של 50,000 ₪, בגין שכר העובדים שנותרו תקופה מסוימת ללא מנהל עבודה וללא תוכניות כלשהן, השבתת הציוד הכבד שהיה אמור לעבוד באתר העבודה, ועלות הביטון שהוזמן ע"י התובע עצמו. הנתבעת פירטה בתצהיר ובאמצעות נציג מטעמה את הנזקים שנגרמו לה והתובע, ולא התייחס לכך בחקירה הנגדית של נציג הנתבעת. לא הובאו ע"י התובע כל ראיות או אף טענות לסתור את הנטען ע"י התובעת שכנגד. ו. על כן יש לקבל את גרסת ובתביעת הנתבעת במלואה ולפסוק לה את סכום הפיצויים בגין נזקיה בנוסף לדמי ההודעה המוקדמת. 5. זכאות התובע לפיצויי פיטורים בין הצדדים שנויה מחלוקת בשאלה כיצד נסתיימו יחסי העבודה ביניהם. התובע אינו טוען שפוטר, והפלוגתא שנקבעה בעניין זה בדיון המוקדם הינה כדלקמן: ”האם בנסיבות סיום עבודתו, זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים. לעניין זה, האם יש לראות בתובע כמו שפוטר, משלטענת התובע הוצא לחופשה ללא תשלום מראשית חודש יוני 99.” בכתב התביעה נטען כי התובע פנה אל הנתבעת בינואר 99 בעניין הזכויות המגיעות לו, ונדחה (סעיף 4), וכי בראשית חודש מאי 1999 הודיעה הנתבעת לתובע כי אינה מסוגלת לשלם לו, ו"אם המצב לא מוצא חן בעיניו, שיפנה את המקום ושילך הביתה, ואם ימצא מקום עבודה אחר, כי אז - ילך" ( סעיף 6). התובע מוסיף וטוען בכתב התביעה כי חזר לעבודה אצל הנתבעת בסמוך ל- 7/6/99, לאחר חופשה ללא תשלום שאליה הוצא ביוזמת הנתבעת, ועבד עד 13/6/99. "בימים אלה" הודיע התובע לנתבעת כי הוא עומד להפסיק את עבודתו אצלה ב- 21/6/99 (סעיף 10 לכתב התביעה). 6. בתצהירו שינה התובע את גרסתו, ולא הזכיר כלל את העובדה שהודיע לנתבעת על הפסקת עבודתו אצלה, לעומת זאת נכתב בסעיף 6 לתצהיר כי: ”בתקופת המחלה, הופתעתי לקבל מכתב מאת הנתבעת לפיו היא מבקשת ממני לחזור לעבודה מיד, למרות שאני חולה” ובסעיף 7.י. הצהיר התובע: ”לאור המכתב שנשלת (צ"ל "שנשלח" ד.פ.) אלי מטעם הנתבעת מיום 12/6/1999, הבנתי כי אני מפוטר, וכי אני חופשי לחפש עבודה במקום אחר” (ההדגשה הוספה ד.פ). 7. גם בחקירתו הנגדית לא הציג התובע גרסה ברורה וחד משמעית באשר לנסיבות סיום עבודתו אצל הנתבעת. בראשית החקירה הנגדית אמר התובע את הדברים הבאים: ”ש. איפה אתה גר. ת. בראס אל עמוד. ש. מדוע החלטת לעזוב את העבודה. ת. בעל הבית התחיל להפר את ההסכמים מה שסוכם איתנו ביחד בהתחלת העבודה. איברהים ופייסל אל חוסיני התחילו פתאום לא לשלם ביטוח לאומי ולהוציא אותנו לחל"ת, ולהוריד את הבנזין, ומה שסיכמנו מראש. בית הבראה לא שילמו, וגם חופשה. כל הדברים שלפי החוק. אני עובד במקצוע הזה 20 שנה. ש. זה לא פוטרת כמו שכתבת בתצהיר שלך. ת. אני אמרתי לבעל החברה שאני רוצה ללכת לפי ההסכם, אז הוא אמר לי תתאזר בסבלנות, אם לא, תחפש עבודה במקום אחר, זה מה שיש לנו כרגע בגלל המצב” (ע' 2 ש' 34-32, ע' 3 ש' 5-1, ההדגשה הוספה ד.פ.). ואולם בהמשך, כאשר נשאל התובע מדוע עזב את הנתבעת השיב: ”ת. אני לא עזבתי את העבודה. אני יצאתי לחופשת מחלה, הודעתי את זה ושלחתי את הסיק מחלה לפקידה אביר. שלחתי את זה בפקס ודיברתי איתה בטלפון. אמרתי לה שתודיע לבעל הבית שאני במחלה עד 18 לחודש. היה יום ראשון למחרת, הלכתי לשטח מסרתי את התכנית לזה שבשטח ביום א', שאלתי אותו אם הכל בסדר, היה לו שני עובדים בשטח, הוא אמר בסדר, אמרתי להם שאתה חולה, להפתעתי אחרי 4 ימים אני רואה שמישהו מהפועלים מביא לי מכתב לבית, נבהלתי, לא יודע מה קרה, היה לי מכשיר קשר, הייתי עובד בחברה רגיל, הוא כאילו התעלם מזה שנעדרתי מהמשרד, והייתי בסיק מחלה. כנראה היו אנשים בחופשה והוא ניצל את זה” (ע' 4 ש' 22-16, ההדגשה הוספה ד.פ). 8. מן האמור לעיל עולה כי, כפי שטוען ב"כ הנתבעת, גרסתו של התובע אינה אחידה. עדותו הייתה מגמתית, וניכר כי הוא משנה את העובדות כראות עיניו, ועל פי הצורך. דבר המעיד על העדר מהימנות. על אף גרסאותיו השונות של התובע, מחומר הראיות עולה בבירור כי הודיע לנתבעת ביום 9/6 על הפסקת עבודתו. כך עולה מסעיף 10 לכתב התביעה, ממכתב הנתבעת אל התובע מיום 12/6/99, ומדברי עד הנתבעת מר איברהים קרי, בתצהירו (סעיף 4), אשר לא נסתרו. יש לזכור כי כבר ביום 24/6/99 החל התובע לעבוד במקום אחר, והדעת נותנת כי קדם לכך ראיון עבודה וכד'. זאת ועוד, בסעיף 4 למכתב ת/1 התבקש התובע "לחזור מיד לעבודה" משכך, לא מצאנו כל בסיס לטענת התובע כי בעקבות המכתב הנ"ל ראה עצמו כמפוטר. נוסיף עוד כי טענה שהתובע התפטר בדין מפוטר לא הועלתה לא בכתב התביעה ולא בסיכומי התובע. 9. בדב"ע ל/6-3 קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי: ”הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיים חד צדדי של יחסי עובד ומעביד. השנים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מלים כגון 'אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר' או ' אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה את עצמי כמפוטר' אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין הצדדים לידי גמר” הודעתו של התובע על הפסקת עבודתו אצל הנתבעת ביום 9/6/99 הינה התפטרות לכל דבר ועניין. לפיכך, משנקבע כי התובע התפטר, נדחית תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. 10. שכר עבודה כאמור לעיל נדחתה גרסת התובע באשר לנסיבות סיום עבודתו. מקבלים אנו במלואה את גרסת הנתבעת, כפי שהיא עולה מן המכתב ת/1 ומדברי מר איברהים קרי בתצהירו (סעיף 6-4), כי התובע התפטר ביום 9/6/99, ועזב את העבודה בפועל ביום 11/6/99. משכך, זכאי התובע לתשלום בגין 10 ימי עבודה בחודש יוני 99. מאחר שהתובע עזב את עבודתו כבר ביום 11/6/99, אין הוא זכאי לתשלום מן הנתבעת בגין תקופת המחלה שהחלה ביום 13/6/99 (תעודת המחלה צורפה לכתב התביעה). בדיון המוקדם מיום 30/1/00, נקבע כמוסכמה כי שכרו האחרון של התובע היה 5,500 ₪. לפיכך, תמוה האמור בסעיף 3 לתצהיר התובע כי "מוסכם כי המשכורת האחרונה והמוסכמת עם המעסיק היתה 5,700 ₪". מכל מקום, על הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודתו בגין 10 ימי עבודה בחודש 6/99 בסך של 2,200 ₪ ( 10 X 25 : 5,500). אף כי מדובר בשכר עבודה, איננו רואים מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה. לאור נסיבות סיום עבודתו של התובע, כפי שפורטו לעיל, סבורים אנו כי היו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים, המצדיקים את הפחתת פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית. יש להוסיף עוד כי פיצוי הלנה הינו סעד הנתון לשיקול דעת בית-הדין (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות בירושלים - מימון, ניתן ביום 19/11/00). לפיכך, ישולם הסכום הנ"ל לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/99 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 11. פדיון חופשה בכתב התביעה טוען התובע כי הוא זכאי ליתרה של 14 ימי חופשה בסך של 3,750 ₪. בסעיף 12 לתצהירו הצהיר התובע כי הוא זכאי ליתרה של 12 ימי חופשה בסך של 3,750 ₪. הנתבעת הגישה לבית-הדין מסמכים חתומים בידי התובע מהם עולה כי קיבל 14 ימי חופשה (נ/1, נ/2, נ/3, נ/5, ו- נ/6). התובע עבד אצל הנתבעת כשנתיים וחודשיים, לפיכך הוא זכאי בגין כל תקופת עבודתו ל- 26 ימי חופשה. מאחר שהנתבעת הוכיחה במסמכים בכתב כי התובע קיבל 14 יום, נותרה יתרה של 12 ימי חופשה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בגין היתרה הנ"ל בסך של 2,640 ₪ (12 X 25 : 5,500) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/99 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 12. דמי הבראה התובע זכאי לדמי הבראה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות ההבראה והנופש, וצו ההרחבה המרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי על כל העובדים והמעבידים בישראל (י"פ 2956 התשמ"ג ע' 2824). הנתבעת לא הביאה כל ראיה מטעמה בעניין זה, ולא היתה כל התייחסות לכך בסיכומי ב"כ הנתבעת. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע דמי הבראה בגין 12 ימי הבראה בסך של 3,380 ₪ (13 X 260) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/99 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 13. התביעה שכנגד התביעה שכנגד היא על סך של 30,000 ₪ (לצורכי תשלום אגרה), כעולה מכתב התביעה (בסיכומי ב"כ התובעת שכנגד נטען כי התביעה הינה ע"ס 50,000 ₪). והסעד שנתבקש בה הינו חיוב הנתבע שכנגד (התובע) בפיצויים בגין נזק שנגרם לנתבעת עקב הפרת ההסכם ובגין אי מתן הודעה מוקדמת. בתצהירי העדים מטעם הנתבעת אמנם נטען כי לתובעת שכנגד נגרם נזק בגין עזיבתו הפתאומית של התובע, אולם מדובר בטענות כלליות בלבד. נזק יש לכמת ולהוכיח, ונטל הראיה בעניין זה מוטל על התובעת שכנגד, שהרי "המוציא מחבירו עליו הראיה". קל וחומר כאשר מדובר בהוכחת נזק. לא הובאה בפנינו ראיה חיצונית כלשהי התומכת בטענות הנתבעת בדבר גרימת נזק ובאשר לשיעורו. כך למשל, לא תמכה התובעת שכנגד את טענתה בדבר ביטול הזמנת הביטון (סעיף 8 לתצהיר מר פרג') במסמכים כלשהם, והוא הדין בטענות על השבתת ציוד כבד, שכר העובדים שנותרו בלא מנהל עבודה וכד'. דברים כללים שאמרו עדי הנתבעת בעניין זה אינם בגדר ראיה מספיקה. לפיכך דין התביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת שכנגד להידחות. 14. עם זאת מן העובדות כפי שנקבעו לעיל, עולה כי הנתבע שכנגד עזב את עבודתו אצל התובעת שכנגד יומיים בלבד לאחר שהודיע על התפטרותו. ביום 9/10/97 ניתן צו הרחבה להסכם בדבר חובת מתן הודעה מוקדמת על פיטורים והתפטרות, והמסדיר גם את אורך ההודעה המוקדמת (י"פ 4575 התשנ"ח, בע' 35). בסעיף 6א. (2) נקבע כי: ”עובד חודשי לאחר שנת עבודה יהיה זכאי להודעה מוקדמת, לפני פיטורים, של חודש” ובסעיף 6.ד נקבע כי: ”עובד המתפטר יהיה חייב אף הוא ליתן הודעה מוקדמת כאמור בסעיף 6 זה” משלא נתן הנתבע שכנגד לתובעת שכנגד הודעה מוקדמת בפועל, עליו לפצותה בגין אי מתן הודעה כאמור, בסכום השווה לשכר עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, היינו בשיעור של שכר חודש אחד. לפיכך, על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 5,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/99 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, ומאחר שכל צד זכה רק בחלק מתביעתו, ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. חובת המעבידביטוח לאומי